אני לא חושב שסרטי סופרמן הם טובים במיוחד. על חוסר האיכות של ארבע אף אחד לא מערער. שלוש מנסה להיות סרט של סופרמן וקומדיה של ריצ'ארד פריור, שילוב שלא עובד לאף אחד מהצדדים. אחד ושניים נחשבים לקלאסיקות אבל לטעמי הם ארוכים מדי, איטיים מדי והאפקטים המיוחדים, מה לעשות, התיישנו. ב-1979 הסרט הראשון פורסם עם הסלוגן "אתם תאמינו שאדם יכול לעוף". ממרומי שנת 2025 הסלוגן ההולם יותר הוא "אתם תאמינו שאפשר להקרין רקעים מאחורי אדם שתלוי על כבלים ומנסה לא להראות מגוחך מדי. אבל למרות כל הפגמים שלהם אי אפשר להכחיש דבר אחד – הם ליהקו את התפקיד הראשי נכון. וזה לקח שסרטי גיבורי על לומדים עד היום: 90% מההצלחה של הסרטים האלו זה הליהוק – אם אנחנו מקבלים את הפרוטגוניסט בתור דמות באמת גדולה מהחיים, אם אנחנו מאמינים שאדם אמיתי יכול להפיח חיים תלת מימדיים בציור דו ממדי שנועד מראש להיות אידיאליזציה של הגוף האנושי, אז הסרט כבר עבר את המכשול הכי גדול.
סרטי סופרמן הצליחו במשימה הזו. הם הצליחו ללהק אדם בתפקיד מאתגר שדורש שיהיה גם האוברמנש (סופרמן) וגם האונטרמש (קלארק קנט). והם עשו את זה עם שחקן תיאטרון אנונימי בשם כריסטופר ריב. אני לא חושב שזה יפתיע אף אחד אם אצביע על סצנת הביקור בבית של לויס ליין מסופרמן הראשון, שמראה כמה טוב ריב היה בתפקיד. הדרך שבה הוא פשוט מזדקף ומשנה את הטון טיפה ופתאום זו דמות אחרת לגמרי על המסך, הצורה בה הוא משחק עם המשקפיים של קלארק קנט בחוסר מודעות עד שהוא מבין מה הוא עושה… ריב באמת היה בסקאלה אחרת.
"סופר/מן" הוא סרט תיעודי חדש שיוצא לאקרנים ומנסה לספר את סיפורו של ריב. כמו הרבה שחקנים שבאו אחריו ולוהקו לתפקיד אייקוני (הכוונה היא לתפקיד שהיה אייקוני עוד לפני שהם לוהקו אליו) נראה שבמשך זמן רב הבעיה הגדולה של ריב הייתה הבעיה של אנשים כמו כריס אוונס או כריס המסוורת', אנשים שהתפקיד האחד שלהם נהיה כל כך גדול שהוא האפיל על כל מה שהם יכלו לעשות אחר כך. אבל אז התרחשה התאונה שהפכה אותו למשותק מהצוואר ומטה, ופתאום מחסור בליהוקים טובים נראה כמו הבעיה האחרונה שלו. בין שני הקצוות האלו מתרחש הסרט הדוקומנטרי החדש של איאן בונהוט ופיטר אטדגי. הסרט מנסה לשרטט את הדיוקן של האיש ושל הקרובים אליו, באופן לא ליניארי בעזרת השילוב הקלאסי של ראיונות ארכיון, סרטים משפחתיים, קטעי עיתונות וכמה שחזורים דרמטיים.
ההחלטה להציג את הסיפור באופן לא ליניארי נראית די תמוהה בהתחלה, וזה בהחלט מוביל לכמה וכמה רגעים בסרט שהם רפטטיביים, אבל בדיעבד היא תורמת לרעיון של הסרט: הנה בן אדם שהפך לאסיר בשתי דרכים שונות. קודם אסיר של התפקיד שלו ואז אסיר של הגוף שלו. ובשני המקרים הסרט לא מנסה ליפות יותר מדי את המאבק שלו לפרוץ החוצה. כריסטופר ריב, לפי מה שאנחנו רואים פה, לא רצה להיות גיבור – אבל החיים לא הותירו לו הרבה ברירה. קודם כל הוא היה צריך לגלם את האדם המושלם, ואחר כך הוא היה צריך לגלם את התקוות של אנשים שאפשר לחיות, לשגשג אפילו, אחרי פגיעה חמורה כל כך.
מה שחסר לי בסרט זה צלילה יותר עמוקה לחלקים הפחות יפים בקריירה שלו כשחקן לפני התאונה. טוב, זה ויותר קטעים מההופעה של ריב ב"חבובות". אבל הקריירה של ריב, גם בשיאה, באה עם טעם חמוץ בפה: אבא של ריב היה משורר ואינטלקטואל, ואחד הקטעים הטובים בסרט זה התיאור של כמה האב היה מאושר שהבן שלו ישחק בסופרמן לפני שהסבירו לו שלא מדובר במחזה של ג'ורג' ברנרד שו. האב לא אהב את העובדה שהבן שלו מכר את נשמתו להוליווד במקום להיות שחקן תיאטרון מוערך. ובאמת, מי שראה את ריב בסרטים אחרים, כמו מלכודת מוות עם מייקל קיין, יודע שריב היה יותר מפרצוף יפה. הלוואי שהסרט היה נכנס יותר לפרטים האלו, מתמקד קצת יותר בקריירה שלו כשחקן, במקום בטרגדיה שלו כבן אדם.
אבל שחקנים טובים עם קריירה כושלת או מאכזבת יש הרבה. מה שהפך את כריסטופר ריב לכזה 'סיפור' זה העובדה שיום אחד, ב-27 במאי 1995 כריסטופר ריב נפל מהסוס שלו ונפצע. כמו שאומרים בסרט – סנטימטר ימינה והוא היה מת במקום, סנטימטר שמאלה והיה כואב לו לכמה ימים ואז עובר. במקום זה הוא נשאר משותק לכל החיים. זו פציעה נדירה אבל לא ייחודית, אבל כשדברים קורים לסלבריטאים הם אוטומטית נהיים מעניינים יותר. כשאדם שגילם את האיש שיכול לעוף פתאום לא מסוגל ללכת, זה נהיה לא סתם סיפור אלא ה-סיפור, כמו משהו מהסרטים (ואכן באופן אירוני וקודר: אחד התפקידים האחרונים של ריב לפני התאונה היה סרט טלוויזיה נשכח בשם Above Suspicion – שבו הוא גילם אדם שסובל משיתוק).
"סופר/מן: הסיפור של כריסטופר ריב" לא הולך לחדש כלום למי שכבר מכיר את המקרה של כריסטופר ריב והוא לא סרט תיעודי נדיר באיכויותיו שמשתווה לגדולים בתחום כמו וורנר הרצוג או ארול מוריס. זה לא סרט 'קולנועי' או עמוק במיוחד, וההחלטה להשתמש במעברוני CGI שמראים את הגוף האנושי לא מוסיפה כלום חוץ מלגרום לי להרגיש כאילו אני בפרק של CSI פתאום. נוסף על כך, כמו הרבה סרטים מהסוגה הזו, הוא סובל מטיפה יותר מדי הערצה לאדם שהוא מתאר. סצנה אחר סצנה שבה אנשים אומרים "כן, הוא באמת היה סופרמן" או "הוא נכנס לחדר ואנשים התחילו למחוא כפיים". קולנועית, זה פשוט משעמם אפילו אם ברור לי למה זה ככה: כריסטופר ריב באמת היה נוכחות ממגנטת על המסך, והסיפור שלו באמת הייתה טרגדיה לא רגילה. אדם רגיל שמצא עצמו פעמיים בנסיבות לא רגילות וניסה להסתגל אליהן.
ריב לא יוצא מהסרט הזה על-אדם. אפילו העדשות הכי ורודות לא יכולות להסתיר את המרירות שלו בחצי הראשון של חייו כשתפקידים מפסיקים להגיע, או את העובדה שמבחינת המשפחה שלו לשמור עליו בחיים זו באמת השקעה, פיזית, כלכלית ורגשית שמקשה עליהם. זה טוב שהוא לא יוצא על-אדם. במקום ג'ורג' ברנרד שו עדיף לקחת את הכותרת מניטשה: "אנושי, אנושי מדי".
