ביקורת משולשת: הטרגדיה של מקבת + לילה שטוף שמש + בית גוצ'י

שלוש ביקורות קצרות במחיר אחת: אחת לסרט שיצא לאחרונה (אבל רק בסטרימינג), אחת לסרט שיצא מזמן (ונשכח), ואחת לסרט שיצא די באותו זמן (אבל הפך למיני להיט קופתי). לא היה לנו הרבה להגיד על כל אחד, אבל כן היה לנו קצת – והנה, לפניכם ולפניכן, התוצאה.

הטרגדיה של מקבת

רוב הקולנוע שמצולם בשחור-לבן בא לרמוז לכם בכך שהוא מאוד איכותי, כי תראו – הוא בשחור-לבן! עם זאת, לא נראה שרוב האנשים שמצלמים בשחור-לבן ממש משתמשים במלוא האפשרויות שהפורמט שוכן בתוכו. אבל זה לא נכון לגבי ג'ואל כהן, הו לא.

בבואו לעבד את "הטרגדיה של מקבת", ג'ואל כהן משתמש בשחור-לבן בשביל לצלם את הסרט הכי יפה שהוא רק יכול וליצור דרך הוויזואליה שלו סרט שהקיצוניות והדרמטיות שלו לא היו יכולים להתקיים בצבע. וזה מאוד מאוד מאוד מאוד יפה. 

אבל זה לא מאוד מעניין, וזאת אולי בעיה. 

"הטרגדיה של מקבת", כפי שאפשר להבין מהשם, מעבד את אותו מחזה שייקספירי לקולנוע, ובעוד שנראה שג'ואל כהן ידע בדיוק מה הוא רוצה להראות בעיבוד שכזה, לא ברור כל כך אם הוא ידע גם מה השחקנים אמורים לעשות. פרנסס מקדורמנד, אחת השחקניות הכי גדולות של דורנו, הולכות לאיבוד בתפקיד שדורש קיצוניות בעוד שהיא מתעקשת לשחק אותו באופן שקט, וגם דנזל וושינגטון לא ממש מצליח לנווט את הספינה שג'ואל כהן משיט – אם כי הוא כן מצליח לנפק כמה רגעים מוצלחים. 

אולי הבעיה היא שאני כבר מכיר את חומר הגלם ויכול לדקלם לפחות שתי גרסאות שמתעלות על הגרסה הזאת (עיבוד בספוקן וורד שנקרא "הטרגדיה של מקבת" ו"כס הדמים" של אקירה קורוסאווה). אולי למי שמגיע לחומר המקור בלי היכרות מוקדמת התככים בממלכת סקוטלנד נראים סוחפים יותר ומעניינים יותר, אבל האם כהן באמת ציפה שיבואו אנשים שלא מכירים את המחזה? 

ואולי זאת הטרגדיה האמיתית של "הטרגדיה של מקבת" – הוא לא סרט רע בשום קנה מידה, והוא זוכה בקלות בתואר הסרט היפה של השנה (2021 או 2022, תבחרו אתם), אבל קצת קשה להבין למי הוא מיועד – השנינות של סרטיו הקודמים שיצר עם אחיו חסרה כאן, אבל חסרים גם מוקד משיכה ומיקוד כללי. זה עיבוד שלרגעים הוא מאוד מודרני ולרגעים מאוד מיושן, לרגעים מאוד שקט ולרגעים מאוד רועש, ובעיקר נראה כמו רצון להוכיח שהוא יכול לעשות שייקספיר. בסדר, הוכחת. עכשיו אפשר שתחזור לשתף פעולה עם אח שלך? (יהונתן צוריה)

לילה שטוף שמש

כשנכנסתי להקרנה של "לילה שטוף שמש" באיחור של כמה דקות חשבתי שנכנסתי לסרט הלא נכון. הוצאתי את הטלפון מהמעיל בצורה הכי דיסקרטית שיכולתי (ולבחורה מאחורי שענתה לשלה כדי להגיד "אני בסרט!" שלום) ובדקתי את הכרטיסים. הייתי בסרט הנכון. "לילה" לא התחיל כמו שציפיתי, וגם לא המשיך כמו שציפיתי. קודם כל, זוהי איננה קומדיה רומנטית (הכניסו אנחת אכזבה קולקטיבית כאן), אבל גם לא שום דבר אחר. הוא חיה נפרדת משאר הז'אנרים: לא בדיוק אמריקאי מסחרי, אבל גם לא בדיוק אינדי, וגם לא ממש אמריקאי: מדובר בקופרודוקציה אמריקאית-נורווגית-גרמנית, אם לדייק. 

זהו סיפורה של פרנסיס (ג'ני סלייט, "חיבור פשוט"), אמנית שחייה האישיים והמקצועיים מתפרקים, ובאקט של יאוש מחליטה להיענות להצעת עבודה בנורווגיה ולהיות שוליה של אמן כושל אחר (פרידטוב סאהיים), שתפקידה לצבוע אסם בצבע צהוב. מכאן הסרט מתפזר והופך מסיפורה האישי לסיפורן של שלל הדמויות שהיא פוגשת בנורווגיה. נילס, האמן שאצלו היא מועסקת, הוא איש מריר ואנטיפת שלא יודע להסתדר עם העולם אז הוא יורק עליו. הוא הניגוד המוחלט לפרנסיס האופטימית והקופצנית שנדמה שלא משנה מה ינחיתו עליה החיים תמשיך לחשוב כמה הם יפים. למרות הסלידה ההדדית השוררת ביניהם בהתחלה אין להם ברירה אלא לפתח אחוות שבורים. יאשה (אלכס שארפ, "איך לדבר עם בנות במסיבות") הוא אופה רוסי אמריקאי שמגיע לנורווגיה על מנת לקבור את אביו. הוא לא בקשר עם אמו (ג'יליאן אנדרסון), שלמרות זאת מגיעה ללוויה. האלדור (זאק גליפינאקיס) הוא אמריקאי שמנסה לחיות כמו המקומיים, אבל גם קורא לעצמו "המנהיג" והולך עם גלימה, מאיזושהי סיבה. 

גיבורת הסרט ומי שעוברת את התהליך המשמעותי היא פרנסיס, אבל הדמויות הצבעוניות שמקיפות אותה הן לא סתם מכשיר עלילתי הסובב את התהליך שלה, אלא עוברות תהליך משלהן במקביל אליה. כולן חבולות, וכולן, כמו שאנשים עושים, פועלות בניסיון להירפא. הלדור הוא תלוש תמידי, לא שייך בארצות הברית ולא בנורווגיה המרוחקת; יאשה כל כך שקוע באבל שהוא לא מצליח לחיות. 

את הסרט ביים דיוויד וננדט הגרמני, ואת התסריט כתבה רבקה דיינסטין, שגם כתבה את הספר עליו מבוסס הסרט. לפעמים ניכר שהסרט עובד מספר (קריינות של הקול הפנימי של פרנסיס מפציעה מדי פעם, נגיד) אבל בעיקר מורגש שדיינסטין אוהבת ומאמינה בדמויות שלה, וזה אחד הדברים שהופכים את הסרט מ"עוד סרט אינדי חמוד" לצפייה משמעותית יותר. הוא יכול להיות מאוד איטי, אבל גם מאוד זורם ובאף שלב לא משעמם. הוא מהמם ויזואלית, אבל אולי זו לא חוכמה כשהלוקיישן שלך הוא איזור כפרי בנורווגיה, ועיקר עלילת הסרט סובב סביב צביעת אסם נטוש בצהוב. 

"לילה שטוף שמש" מיועד עבור כל מי שאי פעם היו אבודים ונאלצו להמשיך ולהעמיד פנים שהכל בסדר, כי מה עוד אפשר לעשות. אני אוהבת אותו מאוד ומקווה שהוא יצליח למצוא את הקהל שלו. כמו כן, נקודות בונוס על עיזים, כי אין מספיק עיזים בקולנוע. (מאיה כהן שלו)

בית גוצ'י

זה לא נכון מה שאומרים על "בית גוצ'י" – לא כל מילה שנייה בסרט היא "גוצ'י". אפילו לא כל מילה רביעית. לא, אחרי ספירה עצמית אני יכול לאשר שהמילה גוצ'י נאמרת, בממוצע, אחת לשתי דקות. שזה כמובן, יסכימו כולם, כמות לא מספיקה בכלל של "גוצ'י" לסרט שאין לו בעצם הצדקה מחוץ להיותו טלנבולה מורחבת ומופרכת שבה אנשים מנסים להתעלל במילה "גוצ'י" כמה שאפשר, עד שהיא מאבדת כל משמעות. 

"בית גוצ'י" הוא סרטו השני של רידלי סקוט ב-2021, ולמרות שהוא הרבה פחות טוב מ"הדו קרב האחרון", הוא זה שהקהל בחר לראות. אפשר להבין למה: "בית גוצ'י" אולי קצת פחות חכם מאותו אפוס ימי ביניימי של רידלי סקוט, אבל הוא הרבה יותר כיף. הסיפור של פטריציה רג'יאני ומאוריצו גוצ'י הוא מסוג הדברים שלא מצריכים ניתוח אנליטי מורכב מדי: הם יפים, הם אופנתיים, הם חרמנים, הם תחמנים, והם מדברים במבטא איטלקי כל כך בוטה שמריו ולואיג'י נראים לצידם מעודנים. מה יש לא לאהוב?

טוב, יש כמה דברים לא לאהוב: הסרט ארוך מאוד, ולמרות שכולם נותנים את מה שיש להם לתוך המבטא, רק שני שחקנים באמת מתבלטים: ג'ארד ליטו בתפקיד שהוא בו-זמנית בושה וחרפה וגאונות לשמה – דמות פתטית ומגוחכת שעד שלא אומרים לך שהיא ג'ארד ליטו אפשר לשכוח שזה הוא. במשחק ששוכח כל רעיון של ניואנס, ליטו הופך את פאולו גוצ'י למישהו שלאו דווקא אוהבים, אבל אי אפשר לשכוח; וליידי גאגא – טוב, אחרי שהיא גילמה אדם בסך הכל הגון בסרטה הקודם ("כוכב נולד"), הפעם סקוט נותן לה להיות הביץ' והדיווה הכי גדולה שהיא רק רוצה, והיא מתמסרת לזה. גם אדם דרייבר ואל פאצ'ינו, יש לציין, טובים למדי, אבל אלו לא הופעות שיזכרו בספר דברי הימים של אף אחד מהם. 

בנוסף, סקוט אולי מצליח ליצור סרט מהנה על אף שהוא ארוך מאוד, אבל קשה להגיד שהוא ממש במיטבו במחוזות הקאמפ הטלנבולי ש"בית גוצ'י" מתפקד בו. הסרט תמיד זורם ומהנה אבל הוא אף פעם לא ממש נוסק לגבהים. בסופו של דבר, זה סרט שפעם בשתי דקות מישהו בו אומר "גוצ'י" – ואי אפשר שלא לחשוב שמישהו היה צריך לבחור אם לחתוך אותו בחצי או להכפיל את כמות הפעמים שמישהו אומר "גוצ'י" כדי שהוא ממש יעבוד. (יהונתן צוריה)