שנת 2018 בקושי התחילה וכבר יש לנו את פסטיבל סאנדנס על הראש.תמיד כיף לסקר את הפסטיבל הזה, כי רוב השנים הוא מעין אינקובטור לסרטים שבסופו של דבר מוצאים את עצמם נוכחים בעונת הפרסים ("וויפלאש", "חיות הדרום הפראי" ו"מיס סנשיין הקטנה" לדוגמה) או במקרה ה"רע"', סתם סרטים ממש מגניבים ("בריק", "(500) ימים עם סאמר" ו"המסור").
הבעיה בפסטיבל הזה היא שיש בו, ובכן, די הרבה פאקינג סרטים. הדרך היחידה להכיל את כולם באותה כתבה היא לצמצם אותה עד כדי פשוט לכתוב מה העלילה של של הסרט ו"המבקרים אומרים שזה טוב". אז אני יכול לכתוב על "חיים פרטיים" של תמרה ג'נקינס, על בכורת הבימוי הכנראה נהדרת של פול דאנו עם ג'ייק ג'ילנהול וקארי מאליגן, על דרמת הגאולה והגזענות "Burden" (זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל) בכיכובם של גארט הדלנד ופורטס וויטאקר, על סרט השודים החצי-מוקומנטרי "American Animals", על "Monsters and Men" הטעון פוליטית שנחשב לגרסה משודרגת של "תחנת פרוטוויל" או על הרימייק האמריקאי של "הגננת", שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל – אבל באמת שיש כ"כ הרבה סרטים שפשוט אין מקום להתייחס לכולם.
אז במקום זה, אני אדבר כאן על מספר מצומצם של סרטים שנראים לי שווים בדיקה, וגם יש לי משהו מעניין להגיד עליהם.
Don't Worry, He Won't Get Far on Foot
מה: ביוגרפיה של הקריקטוריסט והצייר ג'ון קלאהן, שהתמכרותו לאלכוהול הביאה אותו להיות מעורב בתאונת דרכים שהותירה את כל ארבע הגפיים שלו משותקות.
למה: אם זה נשמע כמו סתם דרמה סטנדרטית על נכות ועל התמודדות עם אלכוהוליזם, סביר להניח שאתם צודקים – אממה, גם סרטים על נכות ואלכוהוליזם יכולים להיות ממש טובים אם הם רק עשויים טוב; תשאלו את "התאוריה של הכל" ו"הטיסה". ולפי הביקורות והטריילר המצוין, "אל תדאגו, הוא לא יגיע רחוק ברגל" עשוי ממש טוב. ויותר מכך, הוא נראה כמו תירוץ טוב לטור דה-פורס של חואקין פיניקס, בסה"כ אחד השחקנים הכי טובים שפועלים בהוליווד היום. ובנוסף לאלה, הסרט הוא גם הזדמנות לקאמבק עבור גאס ואן סנט שבשנים האחרונות עשה די המון זבל.
מי (קנה): בין הסרטים היחידים בפסטיבל שהיה להם מפיץ עוד לפני שהוקרן – אולפני אמאזון.
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): הסרט אמור לצאת בארה"ב ב-11 במאי. כנראה שנראה אותו פה לא הרבה זמן אח"כ.
Leave No Trace
מה: סיפורו של גבר שחי את חייו בבידוד בטבע ביחד עם בתו, לפני שהיא נלקחת ממנו על ידי הרשויות מחשש להזנחה. עד שהוא מצליח להחזיר אותה אליו, מסתבר שהשהות שלה בעולם שבחוץ כבר שינתה אותה יותר מדי.
למה: ב-2010, "קר עד העצם" נישא מסאנדנס אל הצלחה מעבר למצופה בעונת הפרסים על גבה של תגלית השנה ג'ניפר לורנס, אבל גם של הבמאית הנהדרת דברה גרניי. אחרי שמונה שנות שתיקה גרניק הציגה בסאנדנס האחרון את סרטה החדש שהספיק כבר לזכות בשבחים על העשייה שלו, ובעיקר בשבחים לשחקנים שמשחקים את האבא ואת ילדתו – בן פוסטר ושחקנית צעירה בשם תומסין מקנזי – שלפי המבקרים, נותנים בראש. פוסטר מעורר באז אוסקרי אולטרה מוקדם (כן, הדברים האלה מתחילים עוד לפני שהאוסקרים של השנה הנוכחית התקיימו), ותכלס, הגיע הזמן שיקבל מועמדות.
מי (קנה): Bleecker Street, המפיצים של (בין השאר), "קפטן פנטסטיק", "לוגאן לאקי" ו"טרמבו".
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): כנראה בחורף, אולי ב-2019 אם הסרט אכן יהיה מעורב בעונת הפרסים. וגם אם לא, סרט "מהיוצרים של 'קר עד העצם'" כן יוכל למשוך מספיק קהל כדי להצדיק הפצה קצרה בכל מקרה.
Mandy
מה: ניקולס קייג' יוצא למסע נקמה אלים, מדמם ומטורף נגד אנשיה של כת דתית שאחראית למות אשתו.
למה: זה אולי לא נשמע כמו חומר סאנדנס-י במיוחד, אבל "מנדי" הוא אחד הסרטים היותר מצליחים סטטיסטית בפסטיבל האחרון, עם 100% במדד העגבניות על בסיס מספר דו ספרתי של ביקורות. אם התקציר לבד לא מסקרן אתכם מספיק, אז אולי הביקורות כן, כי אישית אני חושב שסרט שמוציא ממבקרים משפטים יצירתיים כמו "אם מדענים היו מנסים להנדס סרט שיהיה להיט קאלט ב-100%, זה כנראה מה שהיה יוצא", "אסיד טריפ כל כך מספק" ו"סוף סוף ניקולס קייג' מצא פרוייקט שבו הוא יכול לשחרר את השיגעון והטירוף שלו עד הסוף" (אתם רוצים להגיד שמה שכבר ראינו ממנו זה לא השיא שלו?!) הוא סרט שנשמע שווה בדיקה. יש לציין שהביקורות מציינות שלמרות שאפשר להנות ממנו בתור טראש מדמם ומטורלל, עדיין יש בו מספיק איכויות קולנועיות, הברקות סגנוניות ואפילו קצת פארודיה בוגרת על הז'אנר כדי לא ליפול לקטגוריית ה"כל כך רע שזה טוב". יותר "להרוג את ביל" הראשון מאשר "מרדף עצבני".
מי (קנה): XYZ Films
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): המממ. מצד אחד סרטי ז'אנר כ"כ מובהקים, בטח אלה שמתיימרים להיות איכותיים, מגיעים לפה לעיתים נדירות. מצד שני, ניקולאס קייג' הוא עדיין שם שמושך לפה אנשים וגורם לכך שגם סרטים די עלובים וזניחים שלו מופצים כאן באופן קבוע, אז הייתי אומר שכן נראה מתישהו.
Assassination Nation
מה: עיירה אמריקאית שקטה נגררת לתוך מערבולת של טירוף ואנרכיה בעקבות פעולותיו של האקר אנונימי שמפיץ מידע אישי גנוב מהטלפונים הניידים של תושביה.
למה: זה נראה באמת כמו פרוייקט מאוד שאפתני של סאם לוינסון (בנו של בארי), שאמור להתחיל כסרט תיכון שמתאר את הרעות החולות בתרבות הנוער והאינסטוש והסלפי של ימינו, מידרדר איכשהו לשחזור מודרני מכוון של ציד המכשפות בסיילם ובסופו של דבר מגיע לטריטוריית האקשן המשוגע והמוחצן, עם המון רובים, אש וחרבות סמוראים. הסרט נראה כאילו הוא מנסה לעשות את מה ש"ספרינג ברייקרס" רצה לעשות ולא הצליח; להיות סרט מסוגנן שמנסה לומר משהו על הנוער של היום – ולפי הביקורות הוא מצליח לעשות את זה.
זה כנראה בגלל שא. אשכרה יש לו משהו מעניין להגיד, ולא רק "הנוער של היום פרוע וחסר רסן" אלא גם נגיעות בוטות אך נכונות וחכמות בענייני מיזוגניה, פרטיות בעידן האינטרנט, הומופוביה, גבריות, ושיימינג; וב. כי למרות האג'נדה הברורה שלו, המסר לא בא על חשבון קיומה של עלילה או על חשבון היותו של הסרט מגניב ומבדר כהוגן, עם המון אלימות מסוגננת, אקשן פרוע ובעיקר עיצוב וצילום מרהיבים ביופיים, כפי שיעיד הטריילר.
מי (קנה): נרכש תמורת 10 מיליון דולר – העסקה היקרה ביותר בפסטיבל – להפצה משותפת על ידי חברות Neon (המפיצים של, בין השאר, "אני, טוניה") ושל AGBO, חברה חדשה שמאחוריה עומדים האחים רוסו.
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): כנראה שלעולם לא.
Sorry to Bother You
מה: צעיר שחור (הכוכב העולה לאקית' סטנפלד) העובד בטלמרקטינג מגלה שהרבה יותר קל למכור שטויות לאנשים אם הוא מזייף על הקו קול של גבר לבן, מה שמביא אותו לעמדות גבוהות יותר בחברה ממה שאי פעם חלם או רצה.
למה: נשמע כמו סתם איזה סאטירה על תאגידי ענק מעורבב עם קצת ביקורות על ענייני גזע באמריקה? אוקיי, אז קחו בחשבון שהסרט הזה מסווג במקומות מסויימים כסרט פנטזיה, באחרים כמד"ב ומעל הכל כסרט חצוף ומשוגע על כל הראש. עד כמה משוגע? ובכן, ספוילר אבל: בשלב מסוים מופיע יצור שהוא חצי בן אנוש וחצי איבר מין של סוס. אה-הא. תודו שאחריו הסרט הזה נשמע הרבה יותר מסקרן. סה"כ זה פחות או יותר נשמע כמו מה שמצופה מסרט ביכוריו של הראפר השנון והקומוניסט עד מאוד, בוטס ריילי.
מי (קנה): Annapurna Pictures של מייגן אליסון.
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): סיכוי סביר שאף פעם לא. ההפצה הישראלית של "תברח", שאליו הסרט מושווה, התאפשרה רק בגלל שהיה ניתן לשווק אותו כסרט אימה באופן שיסתיר את היותו סרט "שחור" מהסוג שלרוב לא ממש מופץ כאן. אי אפשר יהיה לעשות את אותו דבר עם "סליחה על ההפרעה".
I Think We're Alone Now
מה: גבר מיזנתרופ שונא אדם מגשים אל חלומם הרטוב של כל המיזנתרופים שונאי האדם: הוא שורד את האפוקליפסה ונותר האדם היחיד עלי אדמות. עד שניצולה נוספת מופיעה משום מקום.
למה: הבאזז לסרט הזה קיים עוד מהימים שבהם הוא היה רק תסריט מהרשימה השחורה, וכבר אז הוא גרם לאנשים רבים לסמן אותו מראש הודות לקונצפט הדי מבריק בפשטותו. בסופו של דבר, הביקורות מציינות שלא מדובר רק בקונספט מגניב, אלא בסרט עם דיאלוגים מצוינים, משחק נהדר של פיטר דינקלג' ואל פאנינג בתפקידים היחידים בסרט, וכתיבה חכמה… עד המערכה השלישית. לפי הביקורות – נראה שמדובר במערכה די מפצלת. יש מבקרים ששיבחו את הסרט אבל רק בגללה נתנו לו ציון נמוך, ואלה שנתנו ביקורות חיובית עדיין ציינו את הנקודה הזאת לרעתו. אישית, דווקא הקטע הזה גורם לי להסתקרן עוד יותר – מה כבר יש שמה בסוף של הסרט שהוא כ"כ מעורר מחלוקת?
מי (קנה): אף אחד בינתיים.
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): בסופו של דבר. לא רואה סיבה שלא, במיוחד כשאפשר בקלות לקדם אותו כ"בכיכובו של טיריון מ'משחקי הכס'".
The Tale
מה: אישה בת 50 נאלצת להיזכר בדברים שהיא לא הייתה רוצה להיזכר בהם כשאמא שלה מוצאת בבית סיפור שהיא כתבה בילדותה והיה למעשה מעין תיאור יצירתי ומרומז של אונס אמיתי אשר עברה בידי שני מורים שלה.
למה: אי אפשר שלא להזכיר פה יצירה שפחות או יותר בכל ביקורת עליה מתוארת כ"MeToo#: הסרט". תיאור שלבדו ירחיק ממנו אנשים מסוימים וימגנט אליו אחרים. אין פלא שהסרט הפך לשיחת היום בסאנדנס, בטח ובטח בגלל הנושא המאוד בוער שלו, בטח בזמנים האלה שנראה כאילו הסרט נתפר במיוחד עבורם, אבל גם בגלל איכויותיו הקולנועית – הביקורות משבחות את המבנה המיוחד של הסרט והמשחק המכוון של הסרט עם מה שאמיתי ומה שלא (השפעה ברורה של היותה של הבמאית, ג'ניפר פוקס, יוצרת דוקומנטרית עד עכשיו) ואת העבודה של צוות השחקנים, מהם כבר יש דיבורים רציניים על לורה דרן כמועמדת אפשרית לאוסקר.
מי (קנה): באופן מעניין למדי – HBO. לא ברור האם זה אומר שהסרט בעצם יוגבל להקרנות טלוויזיונית בלבד, ואז דרן בעצם תהיה מועמדת לאמי ולא לאוסקר, או שיש גם איזה הפצה קולנועית מסחרית מתוכננת.
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]): כשישודר, אני מניח? אפילו בארה"ב לא באמת ברור מה קורה עם הסרט הזה מבחינה הזאת.
Eighth Grade
מה: נערה בעלת וולוג באינטרנט מנסה לשרוד את השבוע האחרון של שנת לימודים מסויטת בחטיבת הביניים.
למה: אז זה סרט דרמה קומית על התבגרותה של ילדה בגיל המוזר הזה שבו היא לא בדיוק נערה אבל גם לא ילדה קטנה, על כל החרדות והלחצים והבעיות שהגיל הזה מביא איתו. לא נשמע כמו איזה משהו ייחודי, גם בתוספת העובדה שרוב המבקרים אוהבים אותו. אבל מה שכן הופך את הסרט הזה למעניין, הוא הבמאי/תסריטאי שלו – איזה אחד בשם בו ברנהאם, יוטיובר שהשיג עם השנים למעלה מ-124 מיליון צפיות לערוץ שלו שכולל תכני מוזיקה וקומדיה מקוריים. מן הסתם היה אמור להגיע שלב שבו ילידי שנות ה-90 ומעלה יתחילו לעשות פיצ'רים בהוליווד ושיוצרים שעשו את שמם דרך תוכן אינטרנטי ימנפו את ההצלחה שלהם גם לליגות של הגדולים, והנה נראה שזה מתחיל עכשיו.
מי (קנה): A24, שחטיבת ההפקה שלהם בכלל אפשרה לסרט הזה לקרות.
מתי (נראה בארץ [אם בכלל]:) באזור ההפצה בארה"ב, ככל הנראה. לא רואה סיבה מהותית שלא.
אני לא מבין למה שMudbound יהיה מועמד לאוסקר
ו-The Tale יהיה כשיר אך ורק ואמי.
מישהו אולי יודע להסביר?
עניין של הגדרות.
הוא ישודר ב-HBO ועל כן יוגדר כסרט טלוויזיה. סרטי טלוויזיה הולכים לאמי. בעצם, כנראה שהמילה "ישודר" היא מילת המפתח. סרטי נטפליקס לא בדיוק "משודרים" אף פעם.
ממש ממש ממש לא רק עניין של הגדרות.
בשביל להיות כשיר לאוסקר צריך הפצה קולנועית, בשביל להיות כשיר לאמי צריך ״שידור״ (או הפצה בטלוויזיה, שזה מה שנטפליקס עושים). זה הכל חוקים.
נטפליקס ו-HBO יכולים לשלוח לאמי ולאוסקר מה שהם רוצים, ואז האקדמיות לקולנוע וטלוויזיה צריכות לבחון האם זה כשיר.
Mudbound הופץ בבתי הקולנוע בארה״ב (אמנם באופן מוגבל, אבל באופן כזה שנותן לו בדיוק את הכשירות לטקס) ולכן נשלח על ידי נטפליקס לאוסקר, אבל באותה מידה הם היו יכולים לשלוח אותו לאמי כסרט טלוויזיה והוא היה כשיר גם שם.
כשזה מגיע ל-The Tale, קשה מאוד לדעת מה HBO יעשו איתו כשהם בעצמם לא אמרו. אם הם רוצים להביא אותו לאוסקר, הם יהיו חייבים לתת לו להיות בקולנוע, גם אם במקביל לשידור בטלוויזיה.
HBO Films שקנתה את הסרט היא אמנם חברת הפקת סרטים בבעלות ערוץ הטלוויזיה (שהוא בעצמו אגב בבעלות וורנר), אבל היא בהחלט הפיקה סרטים שבסופו של דבר הופצו בקולנוע והגיעו מאוחר יותר לטלוויזיה.
שוב, קשה מאוד לדעת מה הם ירצו לעשות. אם הם ירצו להריץ אותו לאוסקר – יש להם את האמצעים, ואם הם רוצים להריץ אותו לאמי הם גם כן יכולים.
בשביל להתחרות באוסקר אתה צריך להיות מוקרן על מסך גדול
למשך שבוע בניו יורק ובלוס אנג'לס. כשנטפליקס רוצים שסרט יתחרה באוסקר, זה מה שהם עושים.
למיטב הבנתי, כל סרט טלוויזיה יכול להיות מועמד לאוסקר אם הוא יוקרן על מסך גדול.
אגב ג'ון קלאהן
נתקלתי בשם שלו אחרי שמאט גרונינג סיפר על כמה שהוא פשוט סוגד לאיש, ובהתחשב בעובדה שקלאהן עשה כמיטב יכולתו לדרוס באכזריות כל מה שמריח מתקינות פוליטית, זה לא מפתיע.
הקריקטורה הידועה ביותר שלו היא ככל הנראה הקריקטורה הזו:
הארגונים שמייצגים את האוכלוסיה השחורה בארה"ב השתוללו בעקבות הפרסום שלה, קלאהן טען שבלי סוף אנשים שחורים באו ללחוץ לו את היד בעקבותיה.
הארגונים שמייצגים את האוכלוסיה השחורה השתוללו מהקריקטורה *הזאת*?
כנראה שהארגונים שמייצגים את הקהילה השחורה צריכים להוציא את המקל מהתחת.
הסרט שהכי חבל לי שלא הצלחתי להכניס לכתבה
(אה כן היי, למי שלא יודע כבר, גבי קוגן זה אני) הוא "אדוני הכאוס" – סקט שמתאר את עליית ז'אנר הבלאק מטאל הנורבגי בדגש על על להקת מייהם, וספציפיץ הבאסיסט המאוד מאוד מאוד, אמממ, בעייתי שלה, וארג ויקרנס, שמעשה אחד שהוא עשה הוא אולי אחד האירועים הכי מוכרים ומתוקשרים בתולדות המטאל, שטיפול קולנועי בו הוא ששובר עליו עשורים ועכשיו ווצא לפועל סוף סוף.
http://m.imdb.com/title/tt4669296/
אז מה מנע ממך להכניס אותו?
אחלה כתבה דרך אגב.רק הערה קטנה-אם כבר כותבים על פסטיבל,כדאי לכתוב במילה או שתיים מי הזוכה.גם אם אף אחד לא מכיר אותו.(לפחות נדמה לי שלא כתבת על זה).
גרסתו של וארג להשתלשלות האירועים משעשעת.
לא יודע אם יצא לך לראות/להאזין, אבל הוא מפרט באופן מלא את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו בערוץ היוטיוב שלו. מבדר למדי ממרחק השנים לשמוע שוארג מלכתחילה לא חיבב כלל את יורוניימוס לא רק בגלל אופי וחילוקי דעות וכו' אלא פשוט כי הנ"ל היה ממוצא סאמי ומעט שמנמן (רציני לחלוטין).
אחת, שתיים, שלוש. סביר כי היו לו התייחסויות אקראיות אחרות אבל אני לא בדיוק צופה בכל סרטון שהוא מעלה. אמנם הוא מלחין בחסד, אבל הוא רחוק מלהיות מבריק בכללי.
לגבי "Lords of Chaos", הספר לא היה משהו בכלל ממה שאני זוכר. עם-זאת, תמיד כיף לצפות בסרטים העוסקים במטאל בכלל ובבלאק מטאל בפרט, כך שמצפה בקוצר-רוח להיותו שלל זמין במימי האינטרנט.
אהבתי שמי שמשחק את וארג הוא יהודי. בטח עושה לו צרבת.
לא כבר ראינו את Mandy
ניקולס קייג' יוצא למסע נקמה אלים, מדמם ומטורף נגד אנשיה של כת דתית שאחראית למות של מישהו.
Drive Angry.
במיוחד את הסצינה הזו
https://www.youtube.com/watch?v=GRZNLNkxgIg
שהוא סרט שאני האמת מחבב למרות היותו בסופו של דבר זבלון.
.... שיש התייחסות אליו בפסקה על הסרט.
(ל"ת)
מודה ועוזב ירוחם?
איכשהו פספסתי את הלינק. אולי בגלל שראיתי אותו באנגלית והשם מרדף עצבני לא התקשר לי עם Drive Angry. אם כי זה לא תרגום רע.
מסתבר (על פי ויקיפדיה) שיש סבה שהוא מופיע בכל כך הרבה סרטים
ניקולס קייג' הצליח לשרוף הרבה מאד כסף.
Nicolas Cage was once considered one of Hollywood's highest-paid actors, earning $40 million in 2009 according to Forbes
Now worth around $25 million (as of May 2017), Cage is reportedly
"taking [film] roles left and right" in order to pay off his remaining debt
https://www.cnbc.com/2017/05/10/craziest-things-nicholas-cage-bought-with-150-million.html?__source=Facebook
לא ממש
למרות תיאור העלילה שנשמע כמו 4 סרטי ניקולס קייג' אחד על השני, הסרט קרוב יותר ברוחו ל"רק אלוהים סולח" מאשר לDrive Angry.
לעוקבי הכתבה:
The Tale יצא עכשיו ב-VOD של yes וHOT, אחרי שהוקרן אתמול ב-HBO (כלומר, כן – מדובר במתמודד לאמי ולא לאוסקר).
אל דאגה, הסרט אכן יוקרן בארץ
"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" ייצא בארץ בתחילת אוגוסט.
Mandy חייב להגיע לארץ!
יבואו לא מעט אנשים לראות!
ולא רק בגלל קייג'. גם בגלל הסגנון, יש לא מעט חובבים של הז'אנר בארץ, סרטי אנטומיה אסטטיים :-)
וחבל ש-Cure for wellness לא הגיע לכאן, (למיטב ידעתי לא הגיע.)
אז מומלץ למהר לפסטיבל חיפה בסוכות הקרוב.
שם הסרט מוקרן.