בתור אחד שמתגורר, טכנית, על הר (חיפה, נו) מפתיע לגלות שתמיד סלדתי מהרים. לא מעצם קיומם, מה פתאום. הרים זה יפה. אבל לעלות עליהם? לא לא לא. לא. לא. אין סיכוי. מה פתאום. עזבו אותי בשקט, ועדיף בדרך מישורית יציבה. לכן לא הבנתי מטורפים שמטפסים לגבהים של עשרות, מאות ואלפי מטרים כשהם נסמכים על ציוד פשוט, כזה שאי אפשר לדעת אם עבר יום רע על מי שהכין אותם. "פסגת האלים", סרט האנימציה הצרפתי החדש של נטפליקס, לא רק מסביר מדוע האנשים האלה מסכנים את חייהם, אלא גם עשה את הבלתי ייאמן וגרם לי לרצות לעשות את זה בעצמי (מה שכמובן לא יקרה. פעם נפלתי במדרגות נעות).
מאקוטו הוא צלם עיתונות שמנסה להתחקות אחר האבּו: מטפס הרים מוכשר שנעלם מתחת לרדאר לפני שנים. מאקוטו מדבר עם אנשים שהכירו את האבו ומאתר קטעי עיתונות ישנים, מה שהופך את "פסגת האלים" טכנית לסרט בלשי. בחלקו, בכל אופן. בחלקו האחר אנחנו עוקבים אחר האבו עצמו, ובמסע שלו להפיכה מנער צעיר והרפתקן למטפס הרים מוכשר. אולם, ככה מוכשר וככה נטול כישורים חברתיים. האבו הוא מהאנשים האלה שאי אפשר לנהל איתם סמול טוק, ואם תנסו זה ילך בערך ככה:
"ראית הישרדות?"
"ההישרדות היחידה שלי היא בהרים".
"ומה עם חתונמי?"
"ההרים הם החתונה שלי".
"והזמר במסיכה?"
"המסיכה שלי היא… הממ… אני אוהב רק הרים, נו".
חלק נכבד מהמתח בסרט (ויש בו המון רגעים מותחים) הוא לנסות להבין מה גרם למטפס מוכשר כמו האבו פשוט לנטוש הכול ולהיעלם, וככל שלומדים עליו יותר מכירים אדם שסוחף אותנו באהבתו לטיפוס – והוא עושה זאת בלי מונולוג סוחף או סיפור ילדוּת קורע לב שבו מגלים שאיזה הר הציל את האבו מבריונים או משהו. כי מסתבר – מי ידע? – שאנשים לפעמים מתאהבים בתחביב סתם כי הוא נראה להם מגניב.
למרות שני צירי העלילה המקבילים, התסריט של "פסגת האלים" בסיסי ורזה, ואני מציין זאת לחיוב. למעשה, הקצב המהיר שלו מפתיע משום שאם אני הייתי מפיק סרט שנראה כל כך יפה, הייתי מתעכב עוד מספר שניות על כל שוט. למעשה, יותר מש"פסגת האלים" מעניין ומותח וכל שאר הסופרלטיבים (המוצדקים) אודות הסיפור – הסרט עצמו נראה, כדברי הפזמונאית נ. קירל, מיליון דולר, וכבר מהפריים הראשון מבינים מדוע לקח שש שנים להפיק את יצירת המופת הזו שסיפקה לי שומרי מסך עשר שנים קדימה. לא אגזים אם אגיד לכם שמבחינתי, "פסגת האלים" הוא סרט האנימציה הכי יפה של השנה.
ובזכות האנימציה הזו ניתן להבין עד כמה גדולות ואימתניות אותן הפסגות שהאבו ומטפסים אחרים בסרט רוצים לכבוש. כי עם כל הכבוד למדיום הלייב אקשן, אם תרצו לצלם הר במזג אוויר אימתני – אתם תלויים במזל, ומעבר לכך, מטעמי בטיחות, יש גבול עד לאן תוכלו לגרור את צוות הצילום. אבל "פסגת האלים" לא כפוף לכלום, וכך האנימטורים של סטודיו Folivari הרשו לעצמם להתפרע עם הצדדים המסוכנים, האפלים, המרוחקים ביותר והמרהיבים של תלוליות הענק האלה.
אם צריך למצוא בכל זאת איזו בעיה בסרט, אגיד שמאקוטו והאבו דומים מדי אחד לשני, מה שעשוי לגרום לבלבול קל. לא אצלי, כמובן. אני מקווה שאתם לא רומזים שבמשך חמש דקות חשבתי שאני עוקב אחרי דמות אחת ואז התחוור לי שזו בכלל הדמות השנייה. כי זה לא קרה, מה פתאום. פחחחח. איזה מצחיקים אתם. נוסף על כך, הסוף שלו, הגם שהוא רחוק מלהיות פתוח, מותיר אחריו מקגאפין תלוי באוויר (לתוהים, הדבק שמחבר בין שני גיבורי הסרט הוא המצלמה האבודה של מטפס ההרים האמיתי לגמרי ג'ורג' מאלורי, שנעלם סמוך לפסגת האוורסט ב-1924). אבל כאילו, בחייאת, כולה מקגאפין.
אז אולי לא ארוץ לרכוש ציוד מחנאות ונעלי טיפוס בעקבות "פסגת האלים", אבל הוא בהחלט אחד מהסרטים האלה שמותירים חותם, ולצד סדרות כמו "ארקיין" הוא מוכיח שתעשיית האנימציה הצרפתית היא רעננה, מקורית ומיוחדת. ממליץ על הסרט בחום, גם אם יש לכם פחד גבהים.
מאוד יפה, לא מאוד מעניין
כלומר, זה באמת סרט מאוד יפה, בחיי. אבל אף פעם לא ממש נשאבתי לסיפורים שהסרט מספר (ואותי דווקא המקגאפין כן עניין, לעזאזל איתכם). אולי כי הכל כל כך יפני, ואולי באנימציה אירופאית זה יותר בולט.
מתחיל טוב, מתפקשש בסוף
כל זמן שהסרט הוא סיפור בלשי (שהוא בעצם 2 תעלומות שכרוכות האחת בשנייה) הוא עובד ומספק את הסחורה, אבל ברגע שהסרט משנה כיוון והופך להיות פשוט סרט על טיפוס הרים – הוא יורד ברמתו ומתחיל אפילו לשעמם.
ואני חייב גם לציין שלראות סרט שכל הדמויות בו הן יפניות שמדברות בצרפתית בלי שמץ של מבטא אפילו, זו חוויה מאוד מאוד מוזרה. כל הסרט הייתי צריך להזכיר לעצמי שזאת יפן ושאלה יפנים ולא צרפתים.
דווקא אהבתי יותר את החלק השני
בכל אופן, בדיוק בגלל העניין המבלבל עם השפה, החלטתי לצפות בסרט באנגלית. קצת יותר אמין לשמוע אותם מדברים בשפה בינלאומית.
סרט נהדר עם כמה הסתייגויות (ספוילרים קלים ממש. לא בטוח אם לסמן)
אני מאוד אוהב את סרטי האנימציה הצרפתית שראיתי. לא יודע אם כי בחרתי לראות את המוצלחים שבהם או כי באמת מדובר בתעשייה פורחת עם הרבה אנשים מוכשרים. 'I Lost My Body' ו-'ארנסט וסלסט' הם מהסרטים האהובים עליי, 'My Life as a Zucchini' גם היה מצוין ועכשיו זה.
הדבר שהכי הפריע לי בסרט הוא ללא ספק עיצוב הדמויות. אני יודע שהסרט מתרחש ביפן וזו עדיין לא סיבה לגרום לכל הדמויות להיראות אותו דבר. בכל החצי הראשון של הסרט היה לי מאוד קשה להבין מי זה מי ואם מי שמדבר עכשיו זה אותו אחד מהסצינה הקודמת או שמה זה ההוא שהופיע בהתחלה או מה. בחצי השני המצב לא היה יותר טוב אבל היה מבלבל בצורה שונה, פשוט כי ישנן שתי דמויות שמטפסות על הר עם משקפיים משכסות להן את הפנים ובלי דיאלוגים. הדרך היחידה להבדיל ביניהם היא לפי צבע המעיל ומצטער, עם זיכרון נוראי כמו שלי זה לא מספיק, אז בילבלתי ביניהם בחלק גדול מהזמן.
חוץ מזה לא היה הרבה מה שהפריע לי. הסיפור מרתק, מועבר בצורה יפה ובלי פיתולי עלילה מיותרים. הוא לא כולל סצינות מרגשות יותר מדי אך יש משהו מאוד נוגע ונעים באווירה הכללית שלו. האנימציה יפהפייה והבימוי יעיל ביותר (עם מעט הברקות פה ושם). וסצינות טיפוס ההרים (עם אחת ספיציפית שקופצת לראש) מותחות ממש. וכן, עושות חשק לעשות את זה גם. יתרון נוסף לסרט היא האורך היחסית קצר שלו (שעה וחצי) ובקצב המהיר שלו שגורם לזה להרגיש קצר אפילו יותר.
פחות התחברתי לרצון של הסרט להתעסק בשאלה 'למה מטפסי הרים עושים את זה?' כי לא הבנתי איך זו שאלה מעניינת. איך זה שונה מלשאול 'למה יוצרי סרטים עושים את זה?' או 'למה שחקני כדורגל עושים את זה?'? כי התשובה תהיה דומה בכל המקרים, ואם אתה בעל תשוקה למשהו בחיים האלה אז קל להבין אנשים עם תשוקה גם אם לדברים אחרים. וטיפוס הרים זה לא תחביב מוזר או משהו. מילא ההתעסקות בשאלה אבל הסרט לא באמת נותן תשובה מספקת.
אני רוצה להגיד מילה טובה (או שתיים) על הביקרות של רם. מצחיקה, זורמת וקולעת להרבה ממחשבותיי על הסרט. תודה על הקריאה!
יש הבדל מהותי בין מטפסי הרים ליוצרי סרטים או שחקני כדורגל, והוא שהם מתמודדים עם קשיים פיזיים עצומים וסיכון משמעותי לחייהם וכל זאת בלי תמורה של ממש מעבר לתחושת הישג. זה שונה משחקן כדורגל שזוכה לתהילה וכסף או יוצר סרטים שיצירתו נשארת אחריו וגם בתרחיש טוב מביאה לו תהילה וכסף.
רוב שחקני הספורט ויוצרי הסרטים בעולם לא זוכים לתהילה וכסף
רק אחוז קטן מאוד מהם באמת נהיים מפורסמים או מתעשרים (זה בהנחה ומתייחסים לכסף ותהילה כאל משהו מתגמל, מה שלא בהכרח נכון) ועדיין אפשר להגיע לסיפוק מהעיסוק באותם דברים גם בלי הדברים שציינת. וזה בעיקר מגיע מתחושת ההישג. תחושת ה-"אני עשיתי את זה" בין אם לגבי סרט שיצרת או שער שהבקעת. תחושת סיפוק מזה שאתה עושה משהו שאתה נהנה לעשות ואתה יודע שאתה טוב בדבר הזה. זה מאוד מתגמל וזה מאוד דומה בתחומים הללו, לדעתי.
בטיפוס הרים יש סכנת חיים (בין היתר), אבל ביצירת סרטים יש את המכשול הפיננסי (בין היתר) ושיש שיגידו שהוא יותר מאתגר. שלושתם דורשים תרגול, למידה, השקעה, אומץ ומאמץ (בין אם פיזי או נפשי, זה לא משנה) ותחושת ההישג עדיין תהיה זהה (בהנחה ויש לך תשוקה שווה לשלושתם).
חוץ מזה, די בטוח שמטפסים רבים כן זוכים לתהילה בקרב מטפסי הרים אחרים (כמו ש-95% מיוצרי הסרטים מוכרים בעיקר רק לחובבי קולנוע).
אתה צודק לגבי תחושת הסיפוק אבל עדיין הפער גדול. ראשית, שחקני כדורגל ויוצרי קולנוע אינם מסכנים את חייהם, הקושי הפיננסי ביצירת סרט אינו מקביל לסכנת מוות.
שנית, גם שחקן כדורגל בינוני בליגת העל הישראלית האומללה משתכר משכורת נאה ומתפרנס בכבוד תוך שהוא עושה משהו שאהוב עליו. מטפס הרים צריך להיות מאוד מוכר כדי להרוויח מזה משהו, אני מהמר שישנם אולי שלושה כאלה בארץ ומאתיים בעולם כולו.
שלישית, שאל כל אדם ממוצע ותגלה שהוא יודע בקלות למנות שמות של עשרה כדורגלנים ועשרה יוצרי סרטים. נכון, לא כולם זוכים לתהילה אבל לתחומים האלה יש חשיפה רחבה. לעומת זאת אני מאתגר אותך, כאדם שאינו פריק של התחום, למנות שמות של עשרה מטפסי הרים מפורסמים בלי עזרת גוגל.
לסיכום העיסוק בטיפוס הוא קיצוני משמעותית יותר מרוב העיסוקים, בוודאי מאלו שציינת. לכן העיסוק בשאלה מדוע אנשים בוחרים בו הוא יותר מעניין
אני לא יודע למה אתה מניח שלהגיע לליגת העל זה לא 'תהילה' כשזה די כן
אולי לא 'תהילה' אבל זה כן קריירה מוצלחת. מתחת לליגת העל יש ליגות יותר נמוכות עם אלפי שחקנים שמתפרנסים בקושי או שעוסקים בזה כעבודה זמנית לכל דבר. שם נמצא האחוז הגבוה (בפער עצום) של אנשים העוסקים בתחום (שלא לדבר על אלה שניסו וגם לשם לא הצליחו להגיע).
סיכון חיים זה משהו שקיים בהרבה ענפים. ספורט ואחרים, זה לא קונספט חדש. אני בהחלט לא מהאנשים האלה אבל זה לא מרגיש לי כמו רעיון חדש שהוא ייחודי לטיפוס הרים. ולמרות שאני לא כזה אני יכול להבין את הריגוש שנובע ממנו, והרי זה כל מה שאנחנו מחפשים בחיים שלנו – ריגוש. ואם מישהו מוצא את זה בסיכון חייו אז בעיניי זה לגטימי כמו כל דבר אחר.
ואני כן חושב שיש מה להשוות סיכון חיים לבין סיכון מצבך פיננסי והעתיד שלך בשביל קריירה שסיכויי ההצלחה בה הם קלושים ביותר. אבל זה נושא מאוד מאוד אוף טופיקי לאתר ומאוד מאוד סובייקטיבי מאדם לאדם (מה שדי מוכיח את הנקודה שלי גם על הדרך, כי אם חשיבות החיים משתנה מאדם לאדם אז זה די מסביר למה לחלק יותר קל לסכן אותם מלאחרים*).
*לא שאני טוען ש-*כל* מי שמסכן את חייו פחות אכפת לו מחייו. אבל זו דרך אחת להסתכל על זה. יש כאלה שמוות לא נשמע כמו קונספט מאיים בעיניהם בכלל, למשל. כך ששוב, סיכון חיים לא נשמע עבורם מפחיד באותה מידה שהוא בעיניך. הכל מאוד יחיסי.
צבע המעיל, המשקפיים והקסדה
זאת אומרת, גם לי זה לא היה פשוט, אבל הסרט באמת עושה כל מה שהוא יכול כדי לתת רמזים.
מאוד אהבתי
אולי בגלל שבאמת יצא לי לטפס על איזה הר או שניים.
שני הסיפורים הם בשתי תקופות זמנים שונות, ואפשר בקלות לזהות לפי סגנון בגדי המטפסים, על איזו תקופת זמן הסרט מדבר, ולכן בכלל לא היה בלבול בין הצלם למטפס. אני חשבתי שהדמיון בינהם הוא בכוונה. אם הצלם היה נולד 20 שנה קודם, במקום אחר, הוא בעצם היה מטפס.
מאוד אסתטי, אבל זה לא מספיק
השאלה "למה מטפסי הרים עושים מה שהם עושים?" היא פחות או יותר השאלה שהכי הרבה סרטי מטפסים – רובם תיעודיים – ענו עליה. ולסרט הזה אין מה לחדש כאן. בהחלט שווה לראות אותו, אבל אני לא מרגיש שיש לו משהו חדש להגיד.
לא מספק
הבעיה שלי היא שקראתי את עיבוד המנגה של ג'ירו טנגוצ'י לספר המקורי בדיוק בשנה הזו (ולפי העיצובים וחלק גדול מהרגעים אני מניח שהוא היה יותר השפעה מהספר) ובהשוואה אליו הסרט הוא… דמיינו עיבוד למובי דיק שמתמקד אך ורק בציד של הלוייתן. טוב, זה מה שרוב העיבודים עושים וזה גם למה רובם כושלים בהשוואה לספר – שהוא כל כך הרבה יותר מאדם נגד חיה.
גם במנגה של פסגת האלים הסיפור הבסיסי, הטקסט, הוא אכן על אדם מול משהו לבן וגדול מידי (נו, הר האוורסט) – אבל המוכנות של טנוגיצ'י 'לפתוח' את הסיפור, לגרור ולפרק כל רגע וכל תנועה, נותנים לו נופך מיתי שהסרט (בקושי שעה וחצי) לא מסוגל להציג.