עשינו את זה שנה שעברה, אז למה שלא נעשה את זה שוב: גם השנה, נתחיל את סיכום השנה עם מקום שבו אתם יכולים להתחיל ולספר על השנה הקולנועית שלכם, וספציפית השנה הקולנועית שהייתה לכם עם סרטים שבכלל לא יצאו השנה.
הרי כל שנה אנחנו לא רואים רק טלוויזיה וקולנוע חדשים, אלא גם סרטים ישנים יותר – בין אם סרטים שיצאו לפני כמה שנים, סרטים בני עשרים או שלושים שנה, או "קלאסיקות" (לא משנה כמה הן בעצם מעפנות).
אז כאן זה המקום לסכם את השנה בסרטים שלא יצאו השנה: מה הקלאסיקה שאתן הכי שמחות שהשלמתם? מה הקלאסיקה שראיתם ולא הבנתם את ההתלהבות ממנה? איזה סרט ראיתם שיצא לא מזמן ואתם מתבאסים שפספסתם בזמן אמת? איזה שחקנים, שחקניות, תסריטאים, צלמים או במאיות גיליתן השנה?
קבר הגחליליות
סרט כל כך קשה, כל כך נוגע וכל כך סוחף.. בכיתי בו, ואני לא אדם שבוכה בסרטים.
בשם האב
הסרט הכי טוב שראיתי השנה.
ילדי המחר
ואו איזה סרט! הוא נשאר לי בראש המון זמן.
השלמתי קומץ קלסיקות שדחיתי יותר מדי זמן
אלה שהכי אהבתי היו השוטר מבברלי הילס, שישי הפוך, בית ספר לרוק ולקום אתמול בבוקר.
השניים האחרונים כיף טהור בעיניי
בייחוד בית ספר לרוק, הייתה תקופה שבה הייתי צופה בו אחת לשבוע.
האם היית מגדיר אותו כלינקלייטר האהוב עליך?
(ל"ת)
הלינקלייטר האהוב עליי הוא
'לפני הזריחה' ובכלל, כל הטרילוגיה. אחר כך 'התבגרות' ורק אחריהם 'בית ספר לרוק'.
השוטר מבוורלי הילס באמת טוב?
אני דוחה צפייה בו כי אני לא בטוח שאני באמת אוהב את השטיק הקומי של אדי מרפי אבל לכאורה זה נשאר באוויר עד שאני רואה את הקלסיקה הגדולה שלו.
טוב זה מונח שקצת גדול עליו
אבל נהניתי, סרט חביב. פחות קומי וטיפה קודר משחשבתי. מרפי פה לא מטורף אלא יחסית מאופק.
אני חושב שזה תפקיד הלייב אקשן הכי טוב של מרפי
(ל"ת)
ממש אתמול השלמתי את Duel של ספילברג
לרגל 50 שנה לסרט היתה הקרנה מיוחדת בסינמטק הרצליה, שהוא לפחות שעה נסיעה מהבית שלי, אבל כבר הרבה זמן רציתי להשלים את הסרט הראשון של מי שיהפוך לאחד מגדולי הבמאים אי פעם. ומה אומר, היה שווה. הסרט מחזיק מעמד אחרי עשרות שנים, וחוץ מנקודה אחת (שומעים את המחשבות של הגיבור בקול וזה מעצבן לאללה) הוא אשכרה מושלם. סוחף, מותח, אינטנסיבי ברמות ולא התיישן בדקה. וואו.
אני גם זוכר שכשראיתי את הסרט הופתעתי מכמה הוא עשוי מעולה ומצליח להיות מותח, אינטנסיבי ומהודק להפליא
מוזר שהסרט נשכח בפילמוגרפיה של ספילברג כי הוא לחלוטין יכול להחזיק קהל מודרני
השלמתי גם כמה קלאסיקות משפט
הכל התחיל עם "בחורים טובים" שהומלץ כאן באתר וכנראה הסרט הכי טוב שראיתי בשנה שעברה, והשנה המשכתי כמה עשרות שנים אחורה עם "13 המושבעים" (יצירת מופת. נקודה), "אנטומיה של רצח" (יצירת מופת, אבל) ו"עד התביעה" (יצירת מופת בלי נקודה אפילו). בשנה הבאה אמשיך ל"משפטי נירנברג", "שבילי התהילה" של קובריק וכנראה עוד כמה.
מה שטוב בדרמות משפט זה שהן לא מתיישנות. אקשן ישן עלול להיראות איטי לצופה בן ימינו, והקומדיה של פעם לא בהכרח תצחיק אותו, אבל תסריט של דרמת משפט – אם הוא טוב – נשאר יעיל גם כעבור שנים רבות (וסביב הענין הזה חל ה"אבל" שיש לי על אנטומיה של רצח, שקטע ארוך ממנו עוסק בתחתונים של מישהי ומוצג בדרמטיות כאילו מראים שם מינימום חזה נשי חשוף).
לא יודע אם עוד תראה את זה, אבל אגב קלאסיקות משפט
12 המושבעים הוא אכן אחת משתי הדרמות המשפטיות הכי טובות שאני מכיר, יחד עם "משפט הקופים", אם לא ראית – חובה (באנגלית: Inherit the wind). שניהם יצאו בהפרש קטן מאד באותו עשור אם אני זוכר נכון, ולשניהם יצאו רימייקים (לא רעים בכלל בעצמם, אבל הם די חיקוי מדוייק של המקור, ואם אתה מחקה במדוייק סרט מעולה, קשה לטעות) והם אלה שהכירו לי את הסרטים מלכתחילה.
הומלצתי. תודה!
(ל"ת)
פישר קינג של טרי גיליאם
נאהבים בגשר של לאוס קראקס
ימים מוזרים של קתרין ביגלו
הפיתוי האחרון של ישו של מרטין סקורסזה
סרטים שהשלמתי בשנה האחרונה שאהבתי וקופצים לי בשלוף
ולא יודע אם נחשב
אבל לראות את "שר הטבעות: אחוות הטבעת" על מסך גדול היה מבחינתי השלמת קלאסיקה, למרות שאני יכול לצטט את כל השורות בסרט בעל פה. מקווה שבשנתיים הבאות יביאו לפה את שני החלקים הבאים.
עושה קצת זריקת שמות ואולי עוד אחזור להרחיב
בטח אם מישהו ישאל בפירוט:
מרד הסמוראים ( Samurai Rebellion) מ-1967
עוברת אורח (Vagabond) מ-1985
אלמר גנטרי (Elmer Gantry) מ-1960
לרכוב על הגל שלך (Ride Your Wave) מ-2019
Nayakan מ-1987
עו"ד אס ( Ace Attorney) מ-2012
טומבסטון מ-1993 (כפי שהרחבתי בביקורת
לילה גדול (Big Night) מ-1996
אזעקת שווא (Fail Safe) מ-2000
יום המתים (Day of the Dead) מ-1985
פאוסט מ-1994
The Mortal Storm מ-1940 (על השלושה האחרונים גם דיברתי בהמלצות פודקאסט ליום כיפור)
אלה הדברים שסימנתי בחמישה כוכבים בשנה האחרונה. נראה לי שאם אתרחב ל-4 וחצי כוכבים זה כבר יהיה לחלוטין בלתי נגמר אז אעצור שם. אולי בהמשך אחזור לזה.
איך ואיפה אני רואה את מרד הסמוראים 67?
(התחלתי לראות סרטי סמוראים אבל בינתיים יצא לי רק טעימה מאקירה קורסאווה + זטואיצ'י ביו טיוב)
אני לא בטוח מה מצב העותקים וכמה הם חוקיים
אבל הסרט קיים ברשת במלואו באתרים כמו dailymoiton נניח.
השלמתי בעיקר מחזות זמר ישנים
ראיתי לא מזמן את the young girls of rochefort של ז'אק דמי.
סרט מדהים! שירים מקסימים , כיאוגרפיה מעולה והשימוש הכי טוב בצבע שראיתי אי פעם בסרט קולנוע.
ראיתי גם את אמריקאי בפריז (נורא ואיום) , מצחיקנות (חמוד) ואת הלו דולי! (נהדר).
ניסיתי להשלים את קלאופטרה בפעם השלישית השנה ופשוט לא יכולתי לסיים את זה. כנראה שאף פעם לא אצליח…
איזה קליאופטרה? יש כמה
(ל"ת)
עם אליזבת טיילור מ63
(ל"ת)
אם כבר קלאופטרה, לא היה דיבור על סרט עם גל גדות?
הוא קורה בסוף? אני זוכר שבעיקר היה סערה תקשורתית על מוצאה של גל ועד כמה זה בסדר ששחקנית ישראלית ולא מצרית תגלם אותה (והמסקנה שקלאופטרה היא אומנם רבע מצרית אבל שלושה רבעים מקדונית). מאז הדיבור סביב הסרט די נעלם.
עדיין קורה, החליפו לו במאית
(ל"ת)
מאיפה הגיע הרבע המצרי?
ככל שזכור לי, בבית תלמי נהגו להתחתן בתוך המשפחה כדי לשמור על השושלת. כלומר, קלאופטרה הייתה מקדונית מלאה.
אה, אותו אין צורך להשלים
אם אתה רוצה את קליאופטרה בטעם של קלאסיקה הוליוודית הייתי הולך על הגרסה משנות השלושים, ואם אתה רוצה קליאופטרה בטעם של WTF מה מה מההההה אז לך על גרסת האנימציה משנת 1970.
מרתון צ'פלין בפסח
היה כיף.
אנדריי טרקובסקי
אני אוהב להגיע לבמאים שעד לפני כמה שנים כנראה הייתי נרדם בכל סרט שלהם, ולהתחיל להשלים את כל מה שהם עשו, לפי הסדר אם אפשר.
הראשון שיצא לי לעשות לו את זה השנה היה טרקובסקי, ו-וואו, איזה במאי מדהים. גדלתי על נולאן וההשפעה שלו עליו כל כך ברורה. מבחינתי כל סרט מהשבעה (לא סופרים סרטי סטודנטים) היה יצירת מופת חדשה ושונה לגמרי מהקודמת, כשהכי התחברתי ל"מראה". נראה שכל החוויות של החיים שלו עד שעזב את רוסיה מתרכזות בסרט הזה והוא הפיל אותי לגמרי כמו שרק סרטים בודדים אחרים הצליחו.
אבל לא ממליץ להתחיל ממנו למי שלא מכיר אותו בכלל, חושב שבזה "סטאלקר" יהיה עדיף, אפילו שזה הסרט שכנראה הרג אותו.
שני הסרטים האלה זמינים ב-VOD של סינמטק ירושלים עם תרגום חדש ומעולה לעברית (רוב הסרטים שלו זמינים בעברית רק ב-DVD-ים עם תרגומים איומים), אבל הרסטורציות שם ישנות יחסית. למשקיעים יש רסטורציות חדשות מקריטריון.
ויש גם את הספר שלו, "לפסל את הזמן", שתורגם לעברית והיה קריאה מאוד מהנה וגם מפתיעה.
אינגמר ברגמן
עוד במאי שהתחלתי להשלים סרטים שלו בקורונה, בעיקר בגלל איך שטרקובסקי דיבר עליו. אותו ראיתי לא לפי הסדר כי פשוט יש מלא, וגם כי מאוד קשה לראות אותם ברצף. בניגוד לטרקובסקי קווי הדמיון בין הסרטים גדולים יותר, אבל הוא עשה 40. הלכתי כל פעם על כמה הסרטים שנראו לי הכי טובים, ראיתי 12 ושמורים לי עוד בערך עשרה שבטח אשלים במהלך השנה הבאה.
הסרטים שלו הם די המודל הקלאסי של "דרמות אירופאיות עם שתיקות ארוכות", אבל כשמצליחים להישאב לאווירה שלו הוא עושה כמה דברים מדהימים.
האהובים עליי ממה שראיתי עד עכשיו הם השניים הראשונים שראיתי, מה שהיה כנראה טעות כי בינתיים לא מצאתי סרט אחר שלו שמתעלה עליהם – "פאני ואלכסנדר" (הגרסא הקולנועית) ו"זעקות ולחישות". שניהם בצבע ויחסית ברורים במבנה הסיפור שלהם, אז גם קל להתחיל להכיר אותו דרכם.
כל הסרטים שלו עברו רסטורציות בקריטריון ב-2017 ונשמרו במצב מדהים. בשביל תרגומים לעברית צריך להתאמץ קצת יותר.
פרסונה הוא פסגת היצירה של ברגמן לדעתי
ביבי אנדרסון בסרט הזה גורמת לי להיות סטרייט
אומץ אמיתי
שהיה הסרט הראשון (וכרגע גם האחרון) של האחים כהן שראיתי.
בהחלט מערבון נחמד וטוב.
ובחיי שאין שום דרך להבין איך הנערה בתפקיד הראשי קיבלה מועמדות לשחקנית המשנה ולא לשחקנית הראשית.
זה קלאסיקה?
הרי הגרסה של האחים כהן לאומץ אמיתי יצאה לא מזמן! זה לא כאילו היא…. משנת… 2010… שזה לפני יותר מעשור…
אני…
אני מרגיש כל כך זקן.
קלאסיקה זו הגדרה חמקמקה אבל אני מסכים איתך שהסרט עדיין לא נחשב קלאסיקה.
נראה שאנשים פשוט ציינו אלו סרטים שלא יצאו השנה הם ראו בלי קשר אם הם צברו מעין מעמד של קלאסיקה מאז או כמה לפני כמה שנים הם יצאו.
זו הייתה בדיחה בעיקר
באופן כללי אני חושב ש-'עשור' יכול להיות מספיק זמן (בהנחה שבכלל אפשר למתוח קו כזה) – אם אנשים עדיין מדברים על היצירה שלך בהערכה אחרי עשור פלוס כנראה יש בה משהו.
ובאופן פרטיקולרי – סרט נהדר. מצויין. לטעמי רוב היצירות של האחים כהן הן קלאסיקות מיידיות. פשוט בגלל שנולדתי בשנות השמונים וגדלתי בתשעים (של האלף הקודם) אני רגיל לחושב ש'קלאסיקה' צריכה להיות משנות השבעים או מוקדם יותר
סרט נפלא גם לדעתי אבל בעיני קלאסיקה זה לא בהכרח עניין של איכות אלא מעין מעמד ציבורי אלמותי שהסרט קיבל
ארץ קשוחה שיצא שנתיים קודם לדוגמה יכול להיחשב כזה אבל לדעתי אומץ אמיתי לא קיבל מעמד של קלאסיקה (אבל זה לא מוריד מכך שלדעתי זה חתיכת מערבון נהדר)
יותר מידי
ככה זה כשיש לך מנוי לסינמטק (שנמצא 15 דקות מהבית), חוסר מוכנות לגשת לקולנוע שאנשים מורידים בו את המסכה כדי לבלוס פופקורן ועייפות כללית מהרבה מהקולנוע המודרני
Kings of the Road (טוב, ארוך, איטי, בחיים לא הייתי שורד אותו בטלוויזיה)
The Killing (דמות המשנה של המתאבק / אלוף שחמט גונבת את ההצגה, השאר די סטנדרטי לפילם נואר עם משחק לא אחיד)
Get Carter (מצויין, מותחן פשע קלאסי במלוא מובן המילה)
Monte Welsh (מפתיע בעדינות שלו)
Emperor of the North (לא פרוע שמו שהייתי רוצה, אבל סרט שיש בו לי מרווין נגד ארנסט בורגניין לא יכול להיות רע)
The Gambler (מצויין, מרגיש כמו הקדמה לכל כך הרבה טלוויזיה בימינו שעושה את 'הגבר שהורס את עצמו' אבל לא צריכה להגרר על פני אינסוף פרקים)
Seven Thieves (סרט שודים יותר אלגנטי מאושן 11, אבל גם פחות כיף)
Underworld USA (סרט נקמה מצויין)
Asphalt Jungle (סרט פשע / שודים שדי קרוב לשלמות)
The Big Heat (גם מותחן פחות של פריץ לאנג, הוא עדיין מותחן של פריץ לאנג)
Bad Day at black Rock (טוב)
ויש עוד ועוד (אני לא כולל סרטים שהשמלתי בשביל הפודקאסט של עין הדג – המון ג'ימי סטיוארט, הרבה סרטים של במאים שהופיעו במכת בכורות), אבל זה מה שעולה לראש בלי להתעמק יותר מידי
ראיתי השנה גם את בזיל הבלש הגדול
ולא הכי התלהבתי.
סרט חביב אבל לא הרבה מעבר.
בזיל עצמו מתנהג בצורה מטומטמת לחלוטין שגורמת לי לתהות איך הוא קיבל את השם שלו כבלש מפורסם (אתה הולך לתפוס נבל שאתה כבר שנים מנסה לתפוס ואין לך שום תוכנית מה לעשות ברגע שתתפוס אותו?) והעלילה עצמה לא יותר מדי מעניינת או מקורית.
אבל יש נאמבר מוזיקלי נחמד (של הנבל, כמובן) ויש עוד רגע בהחלט יצירתי ונחמד (הדרך של ראטיגן להרוג את בזיל תוך השמעת שיר פרידה שנכתב ובוצע במיוחד בשבילו), פשוט חשבתי שזה יהיה קצת יותר מזה.
אז עשיתי השנה בינג' על דייוויד קרוננברג וסם ריימי
אז בקשר לסרטים שלהם
בהחלט נהניתי מ:
Quick and the Dead, Naked Lunch, Drag
Me To Hell, Crash, Evil Dead, Videodrome, The Gift, Crimewave, The Dead Zone
לא משהו/meh:
צבא האפלה, דארקמן, הזבוב, Shivers, The Brood, אהבה למען המשחק (סרט נורא עם קווין קוסטנר- אל תראו), המכשף עוז עם ג'יימס פרנקו, מפות לכוכבים, Scanners
מאוד מאוד אהבתי:
Dead Ringers, תכנית פשוטה, אקסיסטנז, Evil Dead 2, סימנים של כבוד וגם יש את 2 הסרטים הראשונים של ספיידרמן שראיתי אותם כבר אבל הראיתי אותם פעם ראשונה לאח שלי הקטן והם עדיין עומדים במבחן הזמן בשבילי (אני אוהב את ה1 קצת יותר אבל זה קרב צמוד חח)
ועוד סרטים שראיתי השנה בכללי שמאוד אהבתי:
Moulin Rouge (2001), The Straight Story (1999), פריז טקסס, Klute, קנזס סיטי, הפסנתר, All That Jazz, חייו ומותו של קולנול בלימפ, Peeping Tom, ביטוח חיים כפול, כוחו של הכלב, יד האלוהים, באבאדוק, פרוייקט המכשפה מבלייר, בריק, מגרש השדים (1973), קליפורניה ספליט, קוקו, The Wolf House, The Act Of Killing, The Thing, I Am Not Your Negro, הידיד האמריקני, Wanda, מייקי וניקי (1976), היו זמנים באמריקה, היו זמנים במערב וכמובן הקומדיה הכי טובה בכל הזמנים- דמדומים
כבר הרבה זמן מתכנן להשלים את היו זמנים באמריקה
אולם למצוא 4 שעות פנויות זה קשוח
אתה תתחיל לדבר יפה על הזבוב
או שנגרום לך להוליד ילדים זבובים מוטנטים, אתה שומע??
מאוחר מדי, כבר הולדתי ערפדים עם עיניים אדומות לרוברט פטינסון וקריסטן סטיוארט
צחוק מרושע 😈
גנדי
הופעה מושלמת של בן קינגסלי.
האמת שקצת חששתי שזה לא יעבוד טוב, בכל זאת הוא לא הודי בשום צורה, אבל האיפור והמשחק המצויין לגמרי שכנעו אותי שהוא גנדי (למרות שאני עדיין טוען שעדיף ליהוק אתני) והאוסקר שהוא קיבל היה לחלוטין מוצדק.
הסרט עצמו היה הרבה יותר מעניין ממה שחשבתי שיהיה, ולא מעט מהזמן שמתי לב לדימיון מסויים בין ההיסטוריה של הודו שמוצגת בסרט לזו של המדינה שלנו (מה גם ששנינו נפטרנו מהבריטים בערך באותה תקופה, רק ששם באמת יצאה לפועל ״תוכנית חלוקה״ בעוד ואצלנו הרעיון לא הצליח).
סרט בהחלט מומלץ (למרות שצריך רק להזהיר מראש: מדובר בסרט של 3 שעות, אבל הוא מעביר את הזמן הארוך בהחלט בצורה טובה).
אמא של בן קינגסלי היא בריטית לבנה (למיטב הבנתי), אבל אבא שלו הודי
והוא נולד בשם קרישנה פנדיט באנג'י. לא ממקומי לקבוע מה היה מצבו בתעשייה אם לא היה לו שם במה כזה, או ההשלכות של היותו מה שנקרא "עובר כלבן" (מגלם תפקידים של גברים לבנים בלי שזה יהיה אישו, אבל גם גילם יהודי ב"רשימת שינדלר" ופרסי ב"בית של חול וערפל"), אבל זה לא לא-הגון או לא-מדויק ללהק אותו לתפקיד של גבר הודי.
וואלה? חידשת לי
אז אני חוזר בי ממה כתבתי, גם חצי הודי אמור להספיק כדי שהליהוק יהיה אתני.
אגב, אני חייב לציין שגם נורא נהנתי ממנו מסרט שיצא השנה, רק שנראה לי שההופעה שלו היא סוג של ספויילר, אז אני לא יכול בחופשיות לכתוב את שם הסרט (למי שבכל זאת לא אכפת לו: אני מדבר על שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות, שם הוא חזר לתפקידו כ״לא-מנדרין״ ונתן הופעה שבעיני הייתה המוצלחת ביותר בסרט ולרגעים לא מעטים הוא איכשהו הזכיר לי את רובין וויליאמס המנוח)
אז ככה
השנאה (La Haine) – פשוט וואו. כמות השוטים המגניבים והיצירתיים בסרט הזה לא הוגנת.
באולינג לקולומביין – אני לא חובב של סרטי דוקו, אבל הסרט הזה היה פשוט מעולה.
חייבים לדבר על קווין – מטריד ברמות.
לילה באופרה – לא מרק ברווז, אבל ממש ממש מצחיק.
מסע לירח – מדהים שהסרט הזה נעשה לפני 120 שנה. הוא עדיין מצחיק וכיפי והאפקטים מטורפים לתקופה.
הצוללת – קצת קשה לעקוב אחרי הדמויות ומי זה מי אבל האווירה בצוללת קלסטרופובית והסוף מפתיע ומטורף.
האדם השקט – מסתבר שג'ון פורד יודע לצלם לא רק מדבר. הנופים של אירלנד פשוט יפהפיים וגם הסרט עצמו נחמד.
8 וחצי – מרהיב אבל מבלבל. צריך לראות אותו שוב.
בלאק הוק דאון – רואה רידלי? כשאתה רוצה אתה יכול להיות במאי ענק.
לגמרי לבד – התפקיד הגדול ביותר של בוגרט?
ריו בראבו – סיקוונס הפתיחה הוא מופת של הצגת דמויות ושימוש במצלמה כדי לספר סיפור.
אל-כשל – באותה שנה שבה קובריק עשה את ד"ר סטריינג'לאב, סידני לומט עשה את הגרסה הרצינית של סרט פצצות אטום. ויכול להיות שהוא עשה את זה לא פחות טוב.
לבוש להרוג – לפעמים מרגיש לי שדה פלמה הוא מה שהיה קורה להיצ'קוק אם לא היה קוד הייז. וזה נפלא.
אחרון גיבורי הפעולה – ארנולד וג'ון מקטירנן צוחקים על הקלישאות שהם בעצמם המציאו.
דוגוויל – הסרט היחידי של פון טרייר שראיתי בינתיים. לפי מה שהבנתי זה אחד הסרטים הפחות מטרידים שלו. מה לעזאזל.
אין פה שום ספוילר...
(ל"ת)
החשוד המיידי
לא משהו בכלל.
זה מרגיש כמו סרט שנשען כולו על הטוויסט בסוף, אבל מסיבה כלשהי, היה לי די ברור שקווין ספייסי הוא קייזר סוזה משלב מאוד מוקדם, וחוץ מזה, גם לא היה לי כל כך אכפת מי זה קייזר סוזה. ככה שהטוויסט בסוף, שכל הסרט נשען עליו, ממש לא מחזיק את הסרט, ככה שנשארנו עם סיפור לא כל כך מעניין ודמויות שלא מאוד אכפת לי מהם. ויותר מזה, בסוף מסתבר שרוב הסיפור הלא כל כך מעניין הזה כנראה לא קרה בכלל. איזה מין טוויסט זה? רק הופך את כל מה שקרה עד עכשיו לפחות משמעותי.
כן, חד משמעית
כלומר, אני חושב שאולי יום אחד אצפה ב"חשוד" ואגלה משהו שאינו "הקטע" שלו, אבל היום הזה לא קרה וכל הדיבור הוא רק סביב הקטע אז כרגע הוא לחלוטין "זהו? זה העניין?".
דוגמא טובה לסרט שלא עומד במבחן הזמן
אם היית רואה בזמן אמת ב 1995, לפני תקופת האינטרנט, לפני שהעתיקו אותו מיליון פעם, לפני שידעת מי זה בכלל קווין ספייסי. אז:
א. היית נדהם מהסיום
ב. לא היית מפסיק לחשוב על הסרט ולחפור עליו עם חברים במשך חודשים
ג. הסרט היה נכנס לטופ 10 שלך.
זו החוויה האישית שלי
לא הבנתי למה אתה מלביש את החוויה האישית שלך על החוויה האישית שלי
כאילו, כן יכול להיות שאם הייתי רואה את הסרט בזמן אמת הייתי יותר נהנה ממנו (האמת, סיכוי טוב שבגלל שהיום אני מכיר את קווין ספייסי ואת סוג התפקידים שהוא עושה, היה לי ברור שהוא קייזר סוזה, אבל לגבי שאר הדברים אני לא יודע איך העובדה שלא ראיתי את הסרט בזמן אמת שינתה את החוויה שלי) אבל לא ראיתי אותו בזמן אמת, ראיתי לפני שבוע, וזו הייתה החוויה שלי. אין לי מושג מה היה קורה אם הייתי רואה אותו ב-95'.
למה אתה אומר שהסיפור לא קרה?
אז הרבה סרטים שראיתי בשנה האחרונה
אז אלה הסרטים שאני זוכר שראיתי השנה (כאלה שיצאו לפני לפחות 5 שנים):
הקוסם מארץ עוץ
אלו חיים נפלאים
גברים מעדיפים בלונדיניות
פסיכו
סיפור הפרברים
נהג מונית
פני צלקת
פוטלוז
הת'רס/ מלכות הכיתה
שוטר בגן הילדים
בן דודי ויני
נשים קטנות- גם 94 וגם2019
קלולס
פחד ראשוני
נערה בהפרעה
המסע המופלא
מת על המתים
זה ייגמר בדם
ברבור שחור
מקס הזועם כביש הזעם
נעלמת
לה לה לנד
אז אין לי איזה שיטה מסוימת שאיתה אני משלים קלאסיקות, יש לי פשוט רשימה של סרטים שמדי פעם אני מוסיף אליה עוד סרטים שעולים לי בראש והיא מתארכת ומתקצרת לסירוגין. האמת היא שהרבה מהסרטים ברשימה זה בזכות האתר הזה, ביקורות ופרויקטים שקרו פה ( לדוגמא המסע המופלא זה בגלל הפרויקט ג'יבלי שהיה פה, זה הסרט היפני הראשון שראיתי ובהחלט עשה טעם של עוד) אז תודה על זה.
שחקנית שגיליתי השנה: וינונה ריידר.
אמנם ביטלג'וס זה אחד הסרטים האהובים עליי כבר שנים, וראיתי אותה גם ב'דברים מוזרים' הנפלאה, אבל השנה באמת גיליתי אותה: התר'ס, נשים קטנות, נערה בהפרעה, ברבור שחור- פשוט שחקנית ממגנטת. ובשנים האחרונות היא עשתה קאמבק אז בכלל מעולה.
הסרטים של אפרים קישון ואורי זוהר
סקורסזה העלה רעיון שנשמע לי ממש מגניב: בשנות ה-60 הוא היה מסתובב בין בתי הקולנוע, וכל מיני יוצרים היו "מדברים" ביניהם באמצעות סרטים, כל אחד מהם הגיב לסרטים האחרונים שעלו, ניסה להעלות את הרמה ולעשות משהו שלא עשו קודם בקולנוע. זה גרם לי לחשוב אם היה מתישהו משהו כזה בישראל, מה שהביא אותי להשלים את הסדרה "חגיגה לעיניים" על הקולנוע הישראלי, שאני קצת מתבייש שלא ראיתי אותה בזמן אמת. הצפייה הביאה אותי לשתי מסקנות: אני לא מכיר מספיק קולנוע ישראלי, ויש מצב שקישון וזוהר עשו את זה פה. שניהם התחילו ופרשו בערך באותו זמן, והסרטים שלהם מתחברים פה ושם.
אז התחלתי לראות את הסרטים של שניהם לפי הסדר שהם יצאו. אני עדיין באמצע של זה, הסרט האחרון שראיתי הוא "תעלת בלאומילך", ואצטרך עוד כמה חודשים לסיים. עד עכשיו זה היה לי ממש כיף, יש קולנוע ענק מקומי פה שלא ראיתי.
נראה לי שהחלק הכי ברור של "אנחנו מדברים אחד עם השני בקולנוע" זה "סאלח" ו"חור בלבנה", שניהם על מישהו שעולה לארץ ומנסה להתחיל את החיים פה ושניהם מעולים מבחינתי. של קישון יותר ליניארי וברור ושל זוהר הרבה יותר פרוע ומטא, וגם הסרט האהוב עליי שלהם עד עכשיו. אני פחות מרגיש את זה בהמשך הסרטים שלהם, רק "הצד השני" הקצר שצולם על הסט של "בלאומילך", אבל אולי זה עוד יחזור. את רוב הסרטים שנשארו לי לא ראיתי אף פעם וממש מעניין אותי לראות לאן היוצרים האלה יתפתחו משם.
אלו הסרטים והסדר שאני רואה אותם, אם זה מעניין מישהו:
עץ או פלסטיין (1962) – זוהר (דוקו)
סאלח שבתי (1964) – קישון
חור בלבנה (1965) – זוהר
מוישה ונטילטור (1966) – זוהר
שלושה ימים וילד (1967) – זוהר
ארבינקא (1967) – קישון
כל ממזר מלך (1968) – זוהר
השכונה שלנו (1968) – זוהר
הצד השני (1968) – זוהר (קצר)
תעלת בלאומילך (1969) – קישון (פה עצרתי כרגע)
התרוממות (1969) – זוהר
התרנגול (1971) – זוהר
השוטר אזולאי (1971) – קישון
מציצים (1972) – זוהר
עיניים גדולות (1974) – זוהר
הצילו את המציל (1977) – זוהר
השועל בלול התרנגולות (1978) – קישון
חוץ מזה, פשוט מדכא להשלים סרטים ישראלים ישנים. רובם עברו רק סריקה של העותק שזמין בארכיון ירושלים ב-SD לפני בערך 20 שנה וזהו, בלי שום עבודת רסטורציה נורמלית כמו הסטנדרט שאנחנו רגילים אליו בשאר העולם, וזה מה שיש ב-DVD-ים וב-VOD. השאר פשוט לא זמינים, וגם את הסריקות האלה לפעמים קשה להשיג. המצב השתפר עם ארכיון הקולנוע הישראלי, אבל גם שם הרוב סריקות בלי רסטורציה, רק ב-HD ולא SD. וזה עוד בלי לדבר על סרטים שניסו להעלים כמו "התרוממות" (תודה שייקה, אבל לא באמת הצלחת). למה צריך להיות כל כך קשה להשלים את הסרטים האלה? באמת לאף אחד לא אכפת מהם? איך הגענו למצב ש"הטרמפיסט" זה כנראה הסרט הישראלי ששמור במצב הכי טוב מהתקופה הזאת, רק כי חברה מחו"ל עשתה לו את הרסטורציה? זה ממש מתסכל. הלוואי שיום אחד אחת החברות הגדולות בתחום (Criterion, Arrow, Kino) יתחילו לעבוד גם על סרטים מפה.
שאלה
כשאתה אומר VOD, על אלו ספקים/פלטפורמות אתה מדבר?
משתמש בעיקר ב-yes+
ממה שהבנתי אצלם יש סיכוי הכי גבוה למצוא. יש משהו עדיף?
יצא לי לראות אצלם דברים שחסרים בכלל או רק ב-SD כשבארכיון הם ב-HD (וגם להפך, דברים שיש ב-yes ואין בארכיון), אבל רוב הדברים נמצאים שם.
יס עדיין הכי טובים אבל הם בירידה מתמדת אני ממליץ לך אם אתה משלם להם מחיר מלא להתמקח כי הם כבר ממש לא שווים 200*
(ל"ת)
אז
סיפור הפרברים מ1961, כי הרימייק שלא ראיתי נתן לי תירוץ
שדרות סאנסט, חלון אחורי, לב אמיץ והיו זמנים באמריקה כי אני רוצה לטפס רמת במעלה רשימת ימד"ב
לא באמת קלאסיקות אבל הייתי צריך להשלים דחוף:
בוראט, בייבי דרייבר, טרילוגית ספיידרמן של סם ריימי
City on Fire
הסרט ההונג-קונגי של רינגו לאם שנתן השראה ל-"כלבי אשמורת". קל לראות את ההשראה הזו (בעיקר בחלק האחרון של הסרט) אבל הסרט עצמו… לא משהו? חלק גדול מהבעיה היא ההתמקדות בחיים האישיים של הגיבור, שהוא טיפוס די בלתי-נסבל.
רוב הסרטים שראיתי השנה הם לא, ובכן, מהשנה
רובם בגלל שראיתי אותם כחלק מהחומר הנלמד, ככה שזה לפעמים קצת לא הוגן (רוב הזמן, לא הוגן בשביל הסרטים עצמם, לעיתים לא הוגן גם בשביל מי שרואה אותם). אבל היו גם לא מעט הצלחות. מהאחרון לראשון (כשעל סרטים כמו "איש ללא עבר", "אישה בלי ראש", "סאנשו דאיו", "Exit Through the Gift Shop" ו"איה: אוטוביוגרפיה דמיונית" אין לי משהו לומר לכאן או לכאן):
מה קרה בגטאקה: לא, סרט זה אינו טוב. לא כל מה שהיה מתוחכם בניינטיז נשאר חכם ב-2021. בניית עולם סבירה, סיפור ומשחק שאינם מעניינים.
השושנה המקועקעת: רוב הזמן דבילי, אבל בקטע טוב וטנסי-וויליאמס-י שכזה. כמובן שאנה מניאני מהממת, אבל קצת התכוננתי להתאהב בה בעקבות הסרט הזה אז כנראה שציירתי את המטרה מסביב לחץ.
תחנת קהיר: ענק. ניגשתי לסרט הזה כסוג של שיעורי בית לעצמי, כי הרגשתי שיש משהו קצת מביך בזה שבקושי ראיתי סרטים דוברי-ערבית שאינם ישראלים, אבל זה מהר מאוד פשוט נהיה מאוד כיפי וסוחף, וסקסי יותר ממה שהיית מצפה מסרט שנוצר במצרים של הסיקסטיז. הינד רוסתום מהממת.
Dance, Girl, Dance: מצב שאחד מהסרטים היחידים של הוליווד הקלאסית שבוימו על ידי אישה. כיצירה פמיניסטית הוא מרתק, כסיפור על אחורי הקלעים הוא חביב. לוסיל בול הורסת שם, ומעניין לחשוב על אישה שהבינה מוקדם מאוד בקריירה שלה שהיא תקבל רק תפקידים גונבי הצגה בסרטים סבבה, אז חתכה מהר למדיום הטלוויזיה הטרי והפכה שם לגברת הראשונה של הסיטקום האמריקאי. כפרה עליה.
חסד מופלא: יותר יפה כשעושים עליו עבודה אקדמית! הקאמפיות שלו לעיתים נראית קצת לא מכוונת מספיק, ובאופן כללי קשה לי יותר לקחת ברצינות קולנוע ישראלי אמנותי; ברמת ה"יאללה, אני אקנה את הסחורה הזאת בצרפתית, אין לי עניין להעמיד פנים שהפאסון האינטלקטואלי הזה יכול להימכר לי מבית". הוא יותר מרגש ככל שהוא מתקדם, וכמובן שאי אפשר באמת להפגין אדישות לחלוציות של הסרט הכל-כך הומואי הזה בקולנוע הישראלי. ואם להישאר בנוסחה שהתוויתי פה, כמובן שאי אפשר להישאר אדיש לעובדה שרבקה מיכאלי. עם עוד 10 דקות זמן מסך זאת הייתה יכולה להיות טופ 5 הופעות הכי גדולות בתולדות הקולנוע המקומי.
אחת ושתיים: כל כך לא היה לי אכפת ממה שקורה שם. סביר מאוד שהאשם הוא אני.
עבודה טובה: מאוד סקסי, לא מאוד מעניין. דני לאבאן אדיר שם, ושוט הסיום איתו שווה סרט שלם (או, לחילופין, שווה להפוך בעצמו לסרט שלם שהייתי רואה בחדווה מוחלטת).
מושט: סרט בלתי נסבל. ראיתי אותו ביום מאוד חם והייתי מאוד מותש רגשית במהלכו, ככה שההירדמות שלי בו קצת אשמתי, אבל בכנות – סביר מאוד שהייתי נרדם גם אחרי שלוש כוסות קפה. כנראה שברסון אינו בשבילי.
מצור: סרט מוש. דוגמה לארט האוס ישראלי שאני מוכן לשתף איתו פעולה, בין השאר בגלל שיש פה סיפור ודמויות שהיה לי עניין בהן. מערכת היחסים של דוד גורפינקל כצלם וגילה אלמגור ככוכבת היא משהו שאפשר לכתוב עליו סמינריון.
עטאש: יפהפה. לא באמת הבנתי הרבה, אבל יפהפה.
חופשת קיץ: אמ… אוקיי. המשפחה הזאת בהחלט נסעה לים המלח!
עיניים עצומות לרווחה: בלתי נסבל. פרום דה בוטום אוף מיי הארט: איכס.
שלושת הצבעים (אדום): נייס!
שחור: אחלה בחלה!
מחוץ למים: נדיר. לא יודע אם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי, אבל הוא איפשהו במעגל הקרוב אליהם. ריאליסטי ומחוספס, אבל לא מכוער; קשוח, אבל לא נטול חמלה; עם אידיאולוגיה מוצקה וחד משמעית, אבל לא נטול מורכבות. על ההופעה של מייקל פסבנדר אסור לי לדבר כי אני מרגיש אדם פחות טוב ככל שאני חושב על הטריק המבריק שאנדראה ארנולד עשתה עם הדמות וההופעה שלו, אבל רק אומר שוואו.
בארי לינדון: סרט יפהפה. שחקן ראשי גרוע.
…No Lies: סרט קצר מוקומנטרי ומעולה, שהוא גם קצת פסול מוסרית, אבל דווקא ככזה ראוי לדבר ולעוף עליו. הופעה ראשית אדירה מצד שחקנית לא מוכרת בעליל: שלבי לברינגטון, שהייתה מאז אול אובר דה פלייס אבל לא נראה לי שמישהו אי פעם עצר אותה ברחוב ואמר לה "שמעי את אחת השחקניות האהובות עלי". יכול להיות שזה בגלל שהיא לא עד כדי כך טובה; יכול להיות שהגורל לא ייעד לה כוכבות. בסרט הניסיוני הזה של מיטשל בלוק היא מביאה הופעה די בלתי נשכחת.
ז' זה זיוף: הסרט השלישי של וולס שראיתי (יום אחד אשלים עוד כמה מהפצ'קרייה של האיש הזה), ומדורג יפה מאוד אחרי ההוא עם האזרח. כיפי ומגניב וגם די חכם, אני מתאר לעצמי.
תפוז מכני: בשעה טובה, צלחתי את הסרט הזה בלי להירדם באמצע. זה לא שהוא משעמם כמו שכמעט כל צפייה בו הרדימה אותי. אולי אני והוא לא מתחברים נכון גנטית; אולי תמיד באתי אליו עייף מדי. כמובן שהוא אדיר, אבל זה פשוט לא קולנוע מהסוג שאני קם עבורו בבוקר. שוט הסיום מושלם.
מסע אלונקות: סבבה אגוזים!
זליג: לא באמת סרט מצחיק או טוב במיוחד!
השוטר אזולאי: כן, הפאדיחה כולה שלי. הסרט, אגב, נהדר, וכמובן שכולנו יכולים להסכים ששייקה אופיר.
עיניים גדולות: אולי אחד מסרטי ה"האנטי גיבור הזה עושה דברים לא יפים" הטובים שראיתי, ולו רק בגלל שלא מצופה ממני להיות בעד האיש הזה. דוד גורפינקל הוא אחד מאנשי הקולנוע הגדולים שעבדו פה, איש שיכול לגרום לסצנה כמו "אורי זוהר מדבר עם המאהבת בחדר המדרגות" להפוך לרגע מפעים של קולנוע.
לוליטה: יאללה נו מדובר בסרט מעפן ממש ואם הנודניק הזה (=קובריק) לא היה מביים אותו לא היו עפים עליו במילימטר. קולנוע שאינו מעניין. גם, כאילו, באמת שאף אחד לא מכריח אתכם (=קולנוענים באשר אתם) לעבד למסך כל יצירה ספרותית קאנונית אי פעם. את הסיפור הפדופילי אפשר להשאיר על הנייר, איפה שלא נדרשים לדילמת ה"איך נמצא שחקנית שיכולה לגלם ילדה בת 12 שמנהלת רומן עם גבר מבוגר בלי לעבור על החוק" – דילמה שלא באמת הכרחי להידרש אליה.
אור מן ההפקר: בסדר גמור! האשכנזי שמשחק את האח הגדול והעבריין חתיך ממש.
דוקטור סטריינג'לאב: אין לי עניין לגרום לאנשים לשנוא אותי אז פשוט לא אומר מה דעתי על הסרט הזה. במילה אחת: סבבה. בעוד שלוש מילים: ולא יותר מזה.
לילה של יום מפרך: כיף גדול, ונחמד מאוד שאף אחד בסרט הזה לא מתכוון להעמיד פנים שג'ון לנון אינו חרא של בנאדם! כאילו, זאת ליטרלי (ספוילר) שורת הסיום שלו.
אוונטי פופולו: טוב, זה לא הסרט הישראלי הטוב ביותר אי פעם, אבל הוא בהחלט נחמד מאוד. צילום מאוד יפה, סלים דאו מאוד מוצלח (גם אם זה לא הגדול שבתפקידיו). קולנוע ישראלי לא חייב לדבר אנגלית, אבל כשהוא נעשה טוב מספיק, הצרימה הזאת פחות מפריעה לי.
מבצע יונתן: כן, אולי יש כאלה שיגידו "אתה מעדיף את מבצע יונתן על פני אוונטי פופולו???". ואני, כאילו, אגיד "לחלוטין כן". למרות כל החריקות הדביליות וגם בגללן. ניסיון מצליח וכושל בו זמנית לעשות הוליווד ישראלית, וגם בכישלונותיו וגם בהצלחותיו הוא מענג ומצחיק ומרגש. אולי הפסקול האהוב עלי בקולנוע הישראלי? לפחות זה של המאה ה-20. המאסטרפיס של גולן.
שבילי תהילה: אחלה בחלה!
גבעה 24 אינה עונה: קולנוע ישראלי באנגלית שמנסה לעשות הוליווד, ולרגע וחצי (הנסיגה מירושלים) זה עובד לו ממש טוב. אריק לביא מדהים. בזבוז מוחלט של שושנה דמארי (היא כבר כאן! היא כבר שרה! מה עוד אתם צריכים, הזמנה מיוחדת??? תעשו סרט שלם עליה, פחדנים!).
ההרג: אחד הטובים של קובריק. לא באמת עקבתי עד הסוף אחרי מה שהולך שם, אבל נהניתי מהכל. הוא במיטבו כשהוא על שעה וחצי.
החיים על פי אגפא: חרא של סרט. ניסיון לא הרמוני ולא קוהרנטי של אסי דיין לצייר את עצמו כחנוך לוין החדש. הסנפת נאד בת שעה וחצי עם צילום יפה ומשחק איום ונורא (ש: האם אביטל דיקר אחראית לתצוגת המשחק הגרועה ביותר שאי פעם זכתה באופיר? ת: הל טו דה יס). אלמגור יוצאת מהסרט בשלום. גזענות שבאה להביא אמירה אנטי גזענית היא עדיין גזענות. אני שונא את הסרט הזה בעוצמה של אלף שמשות בוערות. הישראלי הכי אוברייטד אי פעם, ואחד הסרטים הכי אוברייטד שראיתי.
סיפור פשוט: חמוד מאוד ואף מרגש!!!
לא אכנס איתך לכל הפינות כאן
כי כנראה שלעולם לא נצא מזה, אבל רק אציין לטובת ברסון שהקריירה שלו היא לא ממש "מושט"-ית. "כייס" ו"אדם ברח" הם סרטי מתח נהדרים (נו, בהינתן צרפת, שנות השישים, שחור לבן וכו').
עד כמה שמושט גרוע
והוא גרוע מאד מאד , הוא עדיין טוב יותר מהסרט על החמור
מה שורת הסיום
בלילה של יום מפרך?
ראיתי אותו כמה פעמים אבל זה היה לפני איזה 15 שנה.
ממה שזכור לי כל הביטלס יוצאים שם מאד מצחיקים וחינניים וכל הסרט הם עושים שטויות, מספרים בדיחות ושרים. אז מתי היה לו זמן להיות חרא בנאדם?
לא צריך להתאמץ בשביל לחפש את לנון
אחרי הכל, הוא חתום על השירים run for your life ו jealous guy.
Lorenzo
השלמתי לאחרונה סרטון קצר של דיסני בשם לורנזו, ואני בהלם שהדבר הזה יצא מתחת ידו של בית העכבר. נדמה לי שזה הדבר הכי off brand שראיתי מהם.
לורנזו הוא אחד ממספר סרטונים קצרים מתוך פרוייקט פנטסיה שלישי שנגנז
וזה לא הסרטון האמיץ היחיד מהפרוייקט ההוא.
רוג׳ר אלרס (הבמאי של מלך האריות) ביים את The Little Matchgirl על פי האגדה של אנדרסון ״מוכרת הגפרורים הקטנה״.
רק שפה, בשונה מהעיבודים האחרים שדיסני עשו לאגדות של אנדרסון, הסוף המאוד טראגי נשאר בסרטון, גם אם לרגע קטן.
זה כנראה הדבר הקודר ביותר שסטודיו האנימציה של דיסני עשו ואולי ההסבר לשאלה למה הפרוייקט בוטל.
הסרטון היה מועמד לאוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר (וכנ״ל גם לורנזו) וזיכה את רוג׳ר אלרס במועמדות היחידה שלו לאוסקר (לו רק היה אוסקר לסרט אנימציה ב-1994…).
את שני הסרטונים, אגב, ניתן להשיג באוסף שנקרא ״Walt Disney Animation Studios Short Films Collection״ שיצא בבלו ריי ו-DVD.
תודה
צפיתי כמובן באוסף, והכרתי את מוכרת הגפרורים הקטנה, אבל אני עדיין חושב שלורנזו הרבה יותר מפתיע.
אמנם מוכרת הגפרורים נשאר עם הסוף הטראגי שלו, אבל עדיין יש בו משהו מנחם, ובכל מקרה – עדין.
לורנזו… פתאום אני חושב על השוואה לוודו-מאסטר בנסיכה והצפרדע. תחושה של רשע והתעללות. הסרטון הזה מתחיל קשה ומתדרדר משם (לא מבחינת איכות. מבחינת לחץ וחוסר רחמים)
בפעם האחרונה שביקרתי את ההורים הם הכריחו אותי לצפות סוף-סוף בכמה מהקומדיות של גיאורגי דאנליה שהם לא הפסיקו לחפור לי עליהן מאז אני לא זוכר מתי.
"מימינו", שבמערב היה מקוטלג כנראה כ-buddy film, הוא סרט נהדר על טייס מסוקים גאורגי שעובר תלאות במטרה לעבור הסבה לתפקיד היוקרתי יותר של טייס מטוסי נוסעים. הוא מראה באופן מצחיק אבל גם מרגש את היחס בין תושבי הפריפריה של בריה"מ למוסקבה הגדולה והנוצצת. יש בו גם כמה מהשוטים ההרריים הכי מפעימים שראיתי בקומדיה (קטגוריה צרה, אני יודע). נקודת השיא של הסרט מערבת ישראלי אנונימי ואכול געגועים.
“מרתון סתווי" הוא קומדיית טעויות על אדם נטול עמוד שדרה שהחיים שלו יוצאים מכלל שליטה. יש בו סיטואציות מצחיקות, אבל הוא די מונוטוני (למרות שחלק מזה מכוון).
קין-דזה-דזה! הו, איזה סרט. סאטירה פוסט-אפוקליפטית יחידה מסוגה בקולנוע הסובייטי, בניית עולם פסיכית, מופת של הומור deadpan, קאלט לא פחות מסרטי מונטי פייתון, ומטאפורה מצמררת (ומאוד מוקדמת) לאסון ים אראל.
הכנתי רשימה של 100 קלאסיקות שמעולם לא ראיתי
טוב, ליתר דיוק 96, כי לא הצלחתי להגיע למאה בינתיים (עובד על זה), כולל קלאסיקות ארוכות במיוחד שאף פעם לא היה לי כוח לראות כמו ״בן חור״ ו ״לורנס איש ערב״ ו ״חלף עם הרוח״ ו ״ספרטקוס״ (וגם ״כנר על הגג״, ״שלום לפילגש״, ״הברדלס״, ״נאשוויל״, ד״ר זיוואגו, ואפילו ״רוקד עם זאבים״ שהוא סרט האוסקר היחיד ב 35 השנים האחרונות שלא ראיתי עד לפני כמה חודשים.
אמ,לק – רוב הסרטים האלה, ורוב הסרטים האחרים ברשימה המאה האלה, בינוניים או פחות מכך, ובכל זאת היו כמה פנינים שעשו את העבודה.
1. בארי לינדון – יצירת מופת
2. סטאלאג 17 – יצירת מופת
היו עוד כמה סרטים מעולים כמו ״בדם קר״ ו ״all quiet on the western front״ (שאשכרה מדהים שנעשה בשנות השלושים, מרגיש כמו סרט שנעשה כמעט מאה שנה אחר כך). גם ״כנר על הגג״ הוא סרט מעולה (וסימטרי לחלוטין, זה מדהים. האמת היא שהגעתי לשלב שבו אני בעיקר מתעניין במבנה של סרט, כי תכל׳ס, את כל הסיפורים כבר ראיתי עשרות או מאות פעמים). ״מטריות שרבורג״ החביב עד מאד, ועוד איזה 5-6 סרטים בהחלט טובים.
אבל בין כל המיזוגוצ׳ים, והטרקובסקים, וכו׳ וכו׳, אני חייב להגיד שרוב ה 96 סרטים האלו ממש אכזבו.
סימטרי? למה בדיוק אתה מתכוון?
״סימטרי״ מאיזו בחינה?
מעניין אותי לדעת.
ראיתי את כנר על הגג כמה וכמה פעמים, ולא זכור לי שהרגשתי ״סימטריות״, אז באמת מעניין אותי למה אתה מתכוון.
כולו
קודם כל, הוא עושה את מה שעשה העלה הנידף בפורסט גאמפ ומתחיל וגומר עם הנעימה של הכנר. על הגג
אבל בעיקר, מעשה בשלוש בנות, כשבכל פעם, טוביה צריך לקבל קצת יותר. אלו שלושה נדבכים המייצרים שלושה חלקים הדרגתיים להרטיב כולו
אה, אוקי
מבחינת מבנה, אתה בהחלט צודק.
אני הרגשתי שזה חלק מהעובדה שזה עיבוד למחזה.
איכשהו החלוקה הברורה הזאת של הסיפור נראית לי כמו משהו שמתאים מאוד לתיאטרון.
רק שלפי מה שהבנתי, במקור (כלומר בספר של שלום עליכם) זה חמישה חלקים, מאחר וגם לשתי הבנות הקטנות יש ״עניינים״ סביב הנישואין.
אבל אולי טוב שזה ירד; אם לספר על 3 בנות לוקח 3 שעות, יוצא שאם הסרט היה ממשיך גם לשתי הקטנות הוא היה אורך 5 שעות, וזה כבר באמת יותר מדי.
היתה שנה יפנית במובן הזה.
השלמתי את שלושת הסרטים הראשונים של טקאשי קיטאנו כבמאי (שוטר אלים, נקודת רתיחה וסונאטין) שהיו ממש מצוינים, ועל הדרך שמתי לעצמי למטרה להשלים את הדרמות שלו אחרי שהתשתי את סרטי הפשע. בינתיים ראיתי רק את קיקוג'ירו שהיה טוב, ומחכה להלך הרוח המתאים כדי לצפות בשאר.
חוץ מזה צפיתי לראשונה בשבעת הסמוראים של קורוסאווה והופתעתי מהקצב של הסרט שהרגיש מאד מודרני, ומהעיתויים הקומיים שבו.
ואם כבר נכנסתי לסמוראים אז החלטתי גם להשלים את 13 מתנקשים של טקאשי מיקה – וואו. איזה סרט אקשן מטורף. פשוט מעולה.
בגזרה היותר מיינסטרימית השלמתי גם את סקוט פילגרים של אדגר רייט. סרט די בלתי נסבל, בעיקר בגלל הגיבור הראשי. אבל אני מבין ממה היתה ההתלהבות.
לא מובן איך לא ראיתי את זה עד היום:
מלתעות.
וואלה סרט נהדר 😁
מותר גם סדרות?
אז השנה ראיתי לראשונה את הסמויה. וואו
לא בטוח כמה אלו קלאסיקות
אבל השנה הציגו לי את "המומיה" (נחמד, לא נפלתי, אבל יש לי רקע להבין הרבה ממים עכשיו), את "קייט וליאופולד" (נחמד מאד, חוץ מהדמות של האקס הגאון/מטומטם לפי צרכי העלילה), ודי הרבה סרטים מצויירים של דיסני וסרטי MCU משנים עברו (קיבלנו מתנה מנוי לדיסני+ מספק האינטרנט). פחות קלאסיקות ויותר מילוי חורים בהשכלה.
אם זה חורים בהשכלה אז זה לא די מחויב שזה קלאסיקה?
מודה שלא הבנתי את החלוקה
אצלי בראש לפחות
מה שפופולארי ויש לו ערך מוסף הופך לקלאסיקה, מה שרק פופולארי נשכח בסופו של דבר. יכול להיות שזה distinction without a difference.
וואי איך עשיתם לי חשק
מאיפה אתם משיגים את כל הסרטים האלה?
מאז שנעלמו ספריות הDVD והתחלפו בסטרימרים המבחר שלי הצטמצם לנטפליקס\קולנוע.
וסרטים שאפשר להוריד או לצפות ישירות הם בד"כ לא הנידחים האיכותיים האלה. אפילו את מת לחיות לקח לי הרבה זמן לאתר בצפייה ישירה.
להוריד אפשר (כמעט) הכל
זאת אומרת, אני מניח שיש כמה סרטים אבודים מימי הראינוע שלא ניתן למצוא באף מקום, וגם סרטים ישראלים לא קל, אבל אני בטוח שניתן למצוא טורנט לכל סרט אמריקאי "קלאסי" שהוזכר בתגובות פה.
(אני לא נכנס לסוגיה המוסרית)
רק שלושה סרטים שראתי אפשר להגדיר כקלאסיקות
לא שראיתי כזה הרבה.
נמר דרקון – ראיתי בעקבות המלצות באתר והוא לא התיישן טוב. הקונג פו נחמד אבל האפקטים נראים זוועה (הם אמורים לעוף ככה?) והעלילה מיותרת.
הטירה הנעה והמסע המופלא – לא הצלחתי להתלהב מאנימה ובגילי כנראה שלא ישתנה משהו, גם אם זה מיאזאקי.
לא ראיתי מספיק קלאסיקות השנה
אבל אתגר הקיץ של עין הדג עזר לי מאוד עם זה! השלמתי דרכו את "פרפקט בלו" של סאטושי קון, שהיה סרט קשה לצפייה אך מרתק, ואת "נמר דרקון" שהייתה לו כוריאוגרפיית קרבות נהדרת גם אם סבל ממשחק קצת הזוי.
שני הסרטים האלה היו צפיות ממש כיפיות, ושניהם התיישנו כמו שצריך ונשארו קלאסיקות שאמליץ להשלים גם היום.
מעבר לזה, הלכתי לראות את "שר הטבעות – אחוות הטבעת" באיימקס, ואין מילים בפי לתאר כמה נהניתי מההקרנה הזאת. היא רק הצדיקה עבורי את המחשבה שזה אחד מסרטי הפנטזיה הטובים שנוצרו אי פעם, בלי קשר למה שמגיע אחריו בטרילוגיה. פשוט יצירת מופת מההתחלה ועד הסוף, שהצפייה על המסך הגדול ביותר רק מיטבה לה.
הגבעות חיות!
ההשלמה הקלאסית האחרונה והבוערת של 2021 הייתה "צלילי המוזיקה", שתמיד רציתי לראות והתגלה כבאמת תענוג (חצי השעה האחרונה די הגיעה משומקום אבל גם נתנה לסרט סיכון חדש ומשלהב. קיצר מדהים).
במסגרת הפינה האהובה "טרילוגיות שהמצאנו כדי לעשות ערב סרטים", חברי עודד ואני המצאנו את "דורון צבר ואורי ענבר חופרים על כדורגל", והשלמנו בלילה אחד את "האח של דריקס", "בית"ר פרובנס" ו"בית שאן סרט מלחמה" (אני יודע שאנחנו בעין הדג ולא בפורום הדוקומנטרי, אבל "בית שאן" הוא באמת חתיכת דוקו מדהים ואחד מ-10 הסרטים הכי מרגשים שראיתי השנה. והוא ביוטיוב, אני לא יכול להמליץ יותר).
השלמה שבלבלה אותי מאוד הייתה "שיגעון של לילה" (מודה באשמה שהשלמתי בגלל "טד לאסו"). משום מה חשבתי שזה יהיה כיף, לפי הסיפורים של כולם, אבל זה בעיקר הייתה חוויה קשוחה וטריפית שיום למחרת כבר לא זכרתי ממנה דבר.
"חנה ואחיותיה" של וודי אלן היה אחד התסריטים הטובים ביותר שראיתי בחיי והיה לי לעונג להשלים אותו.
"עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז הוא סרט שלא באמת ראיתי עד לפני כמה חודשים, ולאחר צפייה – צביקה הדר הוא אחד השחקנים הכריזמטיים והטובים ביותר שיש לנו. איזה באסה שהוא לא עשה עוד סרטים.
כמו כן השלמתי כ-25 סרטי דיסני, מביניהם (וכדי לא לחפור) אני בוחר להמליץ על "פנטזיה" (קלאסיקה על מוזיקה קלאסית, בן ה-8 שבי מאד מרוצה מעצמו כרגע).
יתר ההמלצות שיש לי בגזרת דיסני הן לא קלאסיות, אבל גם קצת לא בצדק, אז אני מבקש לנצל את הבמה הקדושה הזאת כדי להלל גם את "The Great Mouse Detective" (עכבר שהוא שרלוק הולמס אלף פעמים כן!!!), "הקיסר נפל על הראש" (כיף!) ו"סלדוס אמיגוס" (זה פחות או יותר "הכרוניקה הצרפתית" אבל בדרום אמריקה עם דונלד דאק וגופי).
טרילוגיה שהייתי אמור להשלים ונחלה כישלון חרוץ היא טרילוגיית Cage Within a Cage שהומלץ עליה ברדיט, ובה צופים רצוף ב"הפריצה לאלקטרז", "קון אייר" ו"עימות חזיתי" (בהם עד 2021 לא זכיתי לחזות). לרוע המזל אחרי 40 דקות כל מי שהיה סביבי התחנן שנפסיק את "עימות חזיתי" אז ההשלמה הזאת תישאר ל-2022 :(
אני לא מבין איך אפשר לבקש לכבות את "עימות חזיתי" תוך 40 דקות
אני צריך הסבר, כזה שכולל "ומאז מחקתי אותם מרשימת החברים שלי".
אתה צריך להחליף את כל מי שהיה סביבך באנשים חדשים
(ל"ת)
המערכה האחרונה של צלילי המוזיקה באמת מרגישה שהגיעה (כמעט) משום מקום
אבל זה בגלל שהסיפור, גם אם עבר אי אלו שינויים, מבוסס על סיפור אמיתי, ובסיפור אמיתי אין כללים לאיך הסיפור אמור להיות בנוי.
המערכה האחרונה גם פחות מתאימה לילדים קטנים, בעוד ששאר הסרט בהחלט יכול להתאים.
לכן אני הייתי מציע למי שרוצה להראות את הסרט לילדים קטנים, לחתוך בחתונה. זה יכול להיות יופי של נקודת יציאה שלגמרי מרגישה כמו סיום הסרט.
ובאופן כללי, הייתי ממליץ לכל מי שעדיין לא נחשף לאחד הסרטים הקלאסיים והטובים ביותר בכל הזמנים, לרוץ ולצפות בסרט הזה, הוא פשוט ההגדרה המושלמת ליצירת מופת על זמנית.
מחזק גם לגבי פנטסיה.
חרשתי על הסרט הזה בתור ילד (וגם על פנטסיה 2000) ועד היום אני חולה על הסרט הזה ועל האומנות שלו. אכן, יצירת מופת גם כן.
כל כך חבל שיצאו עד היום רק 2 סרטי פנטסיה.
כל כך חבל שחזונו של וולט דיסני, להוציא כל שנה סרט פנטסיה חדש, לא התממש.
הייתי שמח לו היו לנו כיום איזה 60 סרטי פנטסיה שמקיפים כמות נכבדה של יצירות קלאסיות.
זה היה יכול להפוך להיות ז׳אנר שלם בתחום האנימציה, שגם אולפנים אחרים היו נכנסים אליו, אולי גם מחוץ לארה״ב (איך היה נראה פנטסיה בגרסת אנימה? או פנטסיה צרפתית?).
זה ממש היה יכול להיות נהדר.
לגבי "גרסת האנימה של פנטסיה"
היו כמה סרטי אנתולוגיה מוסיקליים מונפשים ביפן, אבל האהוב עלי הוא סרט שמוקדש ליצירה אחת – "תמונות בתערוכה" של אוסמו טזוקה שבה כל "תמונה" מהיצירה קיבלה פרשנות מונפשת אחרת, כשעל העיבוד ליצירה המקורית אחראי חלוץ המוסיקה האלקטרונית איסאו טומיטה. לא לילדים.
https://www.youtube.com/watch?v=rnXAih9kB0M