סיכום השנה הולך ומתקרב לו, אבל עיקרו יקרה רק כשהשנה תסתיים. בינתיים, אנחנו ממשיכים עם מה שהתחלנו בשנה שעברה, והוא לתת למגיבים מקום לסכם את השנה, ואנחנו מתחילים את סיכום השנה הפעם עם הסרטים שבכלל לא יצאו השנה.
הרי כל שנה, ובייחוד בשנה מלאת סגרים שכזאת, אנחנו לא רואים רק טלוויזיה וקולנוע חדשים, אלא גם סרטים ישנים יותר – בין אם סרטים שיצאו לפני כמה שנים, סרטים בני עשרים או שלושים שנה, או "קלאסיקות" (לא משנה כמה הן בעצם מעפנות).
אז כאן זה המקום לסכם את השנה בסרטים שלא יצאו השנה: מה הקלאסיקה שאתן הכי שמחות שהשלמתם? מה הקלאסיקה שראיתם ולא הבנתם את ההתלהבות ממנה? איזה סרט ראיתם שיצא לא מזמן ואתם מתבאסים שפספסתם בזמן אמת? איזה שחקנים, שחקניות, תסריטאים, צלמים או במאיות גיליתן השנה?
מכיוון שרוב השנה תהיה בסימן די חיובי, בסך הכל
אני ארשה לעצמי להתחיל מהשלילי: ששת הסרטים הגרועים שראיתי השנה (והם לא מהשנה וכו') הם:
"להתראות לשפה" Goodbye to Langauge (האם השימוש בתלת מימד היה מוסיף משהו והופך את הכלום בפיתה הזה ליצירת מופת? לא)
"נשיקה במצ"ח" (טוב, הכלבה [כלב?] בסרט הייתה אחלה)
"ההסדר" (חחח לא)
"אזור חופשי" (אפילו פחות)
"אשת הברזל" (בהתחלה כששמעתי שמלא פוליטקאים מחזיקים מהסרט הזה הרמתי גבה. כעת אני חושש)
"היומן" (גוסלינג הוא חרא של בן זוג ואין שום הגיון בבחירה של מקאדאמס)
בצד החיובי, גיליתי שלרוב הסרטים שאהבתי השנה הצלחתי למצוא דרך לשים אותם בביקורת כלשהי, אז היחידים שלא זכו להתייחסות שלי שאני אוהב אותם מאוד הם "Resolution" (ככה אני אוהב את אימת הדל תקציב שלי בדיוק), "חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד" (ככה אני אוהב את הקומדיות הקפקאיות שלי בדיוק) ו"הרוח" (ככה אני אוהב את המלודרמות האילמות שלי בדיוק)*.
* – Investigation of a Citizen Above Suspicion, The Wind
ראיתי קראטה קיד
(כי רציתי למרתן קוברה קאי)
לא מאמין שלא ראיתי עד עכשיו, כזה סרט מהנה; הוא כמו "רוקי" הראשון רק עם שמחת חיים (מה שמפתיע, כי הם חולקים במאי ומלחין). להמשיך לסרטים הבאים? כי הבנתי שהם פחות טובים.
נולאן
טוב, זה לא שהשנה גיליתי את נולאן, אבל עד השנה הסרטים היחידים של נולאן שראיתי היו ״בין כוכבים״ (הלא משהו בכלל) ודנקרק (שהוא בהחלט איכותי, אבל נטול עלילה ומרגיש כמו מיצג מלחמה מאוד מוצלח, אבל קצת פחות כמו סרט עלילתי).
השנה השלמתי את התחלה ואת טרילוגיית האביר האפל וגיליתי את גדולתו של נולאן.
הוא במאי יוצא דופן ואחד המקוריים שראיתי.
אמנם צריך להיות מאוד עירניים ומרוכזים בסרטים שלו, וזה לא תמיד משימה קלה, אבל כשעושים את זה אפשר לגלות גאונות שחסרה בקולנוע המיינסטרימי.
וכמה חבל שלא יכולתי בשנה הזאת גם לראות את סרטו החדש של נולאן – ״טנט״.
עדיין מחכה שתהיה איזשהי דרך חוקית לראות את הסרט.
מסכים
עד השנה תמיד אמרתי שלנולאן יש את חוש היצירתיות הכי גדול שהיה בקלונוע(אולי חוץ משפילברג), אבל מבחינת רמת בימוי הוא בינוני פלוס.
השנה אני עדיין זוג של מחזיק בדעה זו אבל ממנטו הוכיח שהוא יודע גם לביים מדהים
בעיני הכי טוב שלו- יוקרה, אז תשלים
(ל"ת)
מה השלמתי השנה?
לא במפתיע, מעט מאד. הקורונה אצלי התבטאה בחוסר זמן ועודף עבודה, ולא בזמן פנוי לצפייה (אפילו כשהייתי בבידוד, עבדתי מהבית).
אז מה יצא לי להשלים?
1. סטאלין מת! – כי ההסכת הזכיר לי את הביקורת הטובה
2. מז"ל טוב 2 – כי הוא במקרה הופיע מולי כשזפזפתי דרך ערוצי הסרטים
3. טרילוגיית בחזרה לעתיד (לא כי לא ראיתי אותם קודם, כי השנה סוף סוף גרקתי את החלקים שהם לא המסע בזמן)
גלי האוקיינוס - זוועת עולם מבית ג׳יבלי
אולי עוד אכתוב על סרטי ג׳יבלי המופלאים שהגיעו השנה לנטפליקס, רובם בפעם הראשונה בישראל.
אבל לפני כן, רציתי דווקא לכתוב על הסרט הגרוע היחיד בג׳יבלי; סרט כל כך גרוע שהוא כבר מרגיש כמו יצירת מופת.
הרבה אנשים יתנו את התואר לקוסם מארץ ים, אבל לא אני.
לדעתי לקוסם מארץ ים יש בהחלט חסרונות, אבל עדיין הוא נחמד לצפייה.
לעומת זאת, גלי האוקיינוס הוא זוועת עולם מחרידה שהדבר היחיד שמקשר אותה לג׳יבלי זה האנימציה היפה.
אך בכל הנוגע לסיפור, מדובר בטלנובלה מהסוג המגוחך ביותר.
למען האמת, אפילו גיבור הסרט אומר בשלב מסויים שהוא מרגיש שהוא באופרת סבון.
זה כל כך מגוחך שזה כבר נראה כאילו מלכתחילה זה נוצר כפרודיה על טלנובלות ואופרות סבון.
זה הביא אותי למצב שהיו רגעים דרמטיים מאוד שפשוט גרמו לי להתפקע מצחוק, זו אחלה פרודיה!
הסרט כל כך גרוע שפשוט כיף לצפות בו ולצחוק עליו.
אה, ואגב, זה הסרט היחיד של ג׳יבלי שיצא להפצה ביתית בלבד, ולאור איך שהסרט נראה, זה בהחלט הגיוני.
אבל עכשיו ג׳יבלי הולכים לחזור על זה עם סרט ה-cgi של גורו מיאזאקי, מה שאומר שכנראה שגם הוא הולך להיות סרט גרוע (לפחות מבחינה חזותית, ה-cgi נראה פשוט ג׳אנקנימציה לכל דבר. יצא מעין טריילר, מוזמנים לראות ולהווכח).
"גלי אוקיינוס" אכן גרוע. א-ב-ל הפרשנות המדהימה הזו מאירה את הסרט בדרך שונה לחלוטין. מסרט משעמם עם מערכות יחסים תמוהות לסרט נועז ובעל חזון שנחתם באיבו על ידי עורכים, והוא באמת באמת סרט קווירי מחופש. מומלץ
https://youtu.be/VbFnvTiHLw8
אני לא חושב שהניתוח הזה הוא בהכרח שגוי
אבל נו הוא מתבסס ב90% על זה שהם חברים טובים פלוס סצנה שהוא בחר להתעלם ממה שקורה בה(הוא לא מתעלם מהבנות בסצנה רק ממישהי אחת וברגע שהוא רואה שהם מסתכלים על ריקאקו אנחנו ליטרלי רואים את העישונים שלו מתרחבים). גם אם בתור קריאה של הסרט התיאוריה שלו חביבה אני לא מאמין שזה הייתה הכוונה של הבמאי בגלל שזה מבוסס על ספר שלא מצאתי שום מקום באינטרנט שאומר שנלקח שם כיוון שונה בנושא הזה.
אני כן מצטרף להמלצה בסרטון על הסרט "Blue Gate Crossing" שהוא אכן יותר טוב מ"גלי האוקיינוס"(שאני דווקא די אהבתי)
אישונים כמובן
(ל"ת)
טרנטינו!
סוף סוף ראיתי את "ממזרים חסרי כבוד" ו"דהג'נגו ללא מעצורים" שני סרטים כיפיים מאד. עם בימוי נהדר וכריסטוף ואלץ אחד מעולה.
"ממזרים" הוא מן הסתם האהוב עלי מבין השניים. איזה כיף זה סרטי נקמה!
ואם כבר ג׳יבלי: מה הכי כיף לראות בג׳יבלי?
זה לא פשוט לדרג את סרטי ג׳יבלי, גם כי כמעט כל אחד הוא יצירת מופת וגם כי קצת קשה לערוך השוואה בין סרטים כמו הנסיכה מונונוקי לסרטים כמו טוטורו.
לכן במקום זאת אתן אמלצה לארבעה סרטים של ג׳יבלי שפשוט כיף לראות אותם ומעולם לא יצאו בארץ לפני כן.
בחרתי בשני סרטים של מיאזאקי ושני סרטים של טקהאטה.
אם יש לכם נטפליקס, לכו על ארבעת הסרטים האלה, הם נהדרים.
(הסרטים לא מסודרים לפי שום סדר, ההמלצה היא על כולם בשווה)
1. שירות המשלוחים של קיקי
2.הטירה בשמיים
3. רק אתמול
4. מלחמת הדביבונים
ואגב, בסרט רק אתמול תוכלו לשמוע ברקע באחד הקטעים את המנגינה של ״ושאבתם מים בששון״ שזה שיר שדווקא ביפן הרבה יותר מכירים ואוהבים מאצלנו בארץ.
מה עם "פוניו?"
"פוניו" זה הסרט הכי מתוק של ג'יבלי. אבל גם "טוטורו" ו"הטירה הנעה" ממש יפים.
הדגשתי שבחרתי דווקא סרטים שמעולם לא הופצו בארץ עד שהגיעו לנטפליקס
שלושת הסרטים שהזכרת כבר יצאו בארץ בקולנוע ו/או ב-dvd.
והם כמובן מצויינים, בייחוד טוטורו שהוא פשוט יצירת מופת מהגדולות שידע הקולנוע.
סוף סוף השלמתי את "פלונטר"
שהוא אחד מסרטי הדיסני הבודדים שלא יצא לי לראות. היה מאוד מקסים – אבל לא בדיוק מה שעשו ממנו. בכל זאת נהניתי, ומדהים כמה טוב האנימציה נראית גם עשור אחרי (רגע, הוא באמת יצא לפני עשר שנים? עשר?? אני מרגיש זקן).
אמנם עבר עשור
אבל לפחות ככל הידוע לי, עדיין מדובר בסרט האנימציה היקר ביותר אי פעם.
בכל עשר השנים שחלפו השיא עדיין לא נשבר, וזה יכול להיות מה שגורם לסרט להיראות כל כך מרהיב גם עשור אחרי.
ואגב, יש לו מראה מאוד ציורי, למרות שהוא ב-CGI.
זה בניגוד לתוצרים האחרונים של דיסני ופיקסאר שמנסים להיות הכי ריאליסטיים שיש ועל הדרך מאבדים את הקסם של האנימציה.
ההשלמות שלי
סרטי ג'יימס בונד – לא בדיוק השלמה, כבר צפיתי בהם אי שם בתחילת המאה, כשהוקרנו לפי הסדר בכל מוצ"ש בטלעד. אבל עבר קצת זמן מאז, ולכבוד "לא זמן למות" התחלתי בצפייה חוזרת בכולם + כמה מילים עליהם בפייסבוק. לאחרונה הפרוייקט קצת נתקע, אבל יש לי עוד ארבעה חודשים (לפחות).
"קראטה קיד" / "פוטלוס" – שניהם מאותה שנה, שניהם עוקבים אחר נוסחה דומה (ילד חדש מגיע לעיר, מושא האהבה, הבריון הדוש וכו') ואת שניהם מעולם לא יצא לי לראות. שניהם נחמדים, אבל מ"פוטלוס" פחות התלהבתי כי היה חסר בו קצת קונפליקט. וגם, כפי שבת-הזוג ציינה, הדמות הראשית בסרט היא בכלל לא קווין בייקון, אלא ג'ון לית'גו. הוא זה עם התהליך, שעובר התפתחות. .
ב"פוטלוס" צפיתי כחלק מאתגר בלטרבוקסד שנקרא "100 דרגות של קווין בייקון". העיקרון פשוט – מרכיבים רשימה של 100 סרטים, כשגם הסרט הראשון וגם האחרון צריכים לכלול את קווין בייקון. כל סרט צריך לכלול שחקן מהסרט שלפניו ברשימה. ומן הסתם, עדיף סרטים שמעולם לא ראיתם. זאת הרשימה שלי (שכוללת גם את "קראטה קיד 2"), אם גם לכם יש אחת (או שעשיתי לכם חשק ליצור אחת), מוזמנים להגיב אותה למטה :) נתתי לעצמי עד חנוכה הבא להשלים את הרשימה.
"בחורים טובים" – מאוד אוהב את סורקין, אבל מעולם לא יצא לי לצפות בסרט הראשון שכתב. השנה התמודדתי עם האמת. דרמת בית-משפט איכותית.
"אילו חיים נפלאים" – מכל הרפרנסים שיש לו בתרבות הפופולרית קל לחשוב שכל הסרט הוא על אדם שמלאך נותן לו הצצה לאיך חייו היו נראים אם לא היה נולד. בפועל, זה קורה ברבע השעה האחרונה בסרט של שעתיים ועשרה. מרגיש מרומה.
"הרמז" – חביב. אני אוהב קאמפ והכל, אבל זה היה קצת מוגזם מדי בשבילי. אולי הייתי מחבב יותר גרסה שבה טים קארי מגלם את כל הדמויות.
"אישה יפה" / "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" – אין ממש קשר ביניהם, עוד שני חורים בהשכלה שהשלמתי בהמלצת בת-הזוג. הראשון בהחלט פרובלמטי, אבל גיר ורוברטס מוצלחים מאוד. השני הוא סרט הרפתקאות איכותי ומהנה. האם אעז לצפות גם ב"ממלכת גולגולת הבדולח"?
ובטלוויזיה אני צופה בימים אלו ב"באפי" ו"אנג'ל" לראשונה (גם זה עם תיעוד) והשבוע מסיים את עונות 5 ו-2. בינתיים נהנה.
יא, איזה כיף לצפות בבאפי ובאנג'ל בפעם הראשונה!
במיוחד אם הגעת נטול ספוילרים… עונה 2 של אנג'ל היא בעיניי אחת העונות המוצלחות ביותר בוורס.
השורה הבאה הולכת להיראות מוזר
השנה היה לי פחות זמן להשלים קלאסיקות, כי הייתי עסוק בלהשלים קלאסיקות. בשנים האחרונות, אני עושה לעצמי פרויקט בו אני מתקדם לאורך השנים ומשלים בכל פעם סרט קלאסי משנה אחרת. במהלך 2020, יצא לי להתמקד פחות בפרויקט בגלל שלושה פרויקטים אחרים: פודקאסטים, הרצאה לאייקון ולטרבוקסד.
פודקאסטים – לפני שבתי הקולנוע נסגרו, הספקתי להשלים בשביל שורה שניה באמצע את "חבל" ו"האיש הבלתי נראה" (מ-1933), ובשביל לסרג'יו פנית את כל הפילמוגרפיה של סרג'יו לאונה שלא ראיתי לפני כן, לרבות "היו זמנים באמריקה" שסוף סוף ראיתי עד הסוף.
הרצאה לאייקון – הכנתי הרצאה על סרטי גיבורי-על משנות התשעים, בשבילה השלמתי את "רוקטיר", "העורב", "טיימקופ" ו"בלייד" ועשיתי צפיית רענון בסרטים נוספים.
לטרבוקסד – במהלך התקופה הזו הספקתי לראות בשביל האתגר השבועי את "אקירה", "משחקים אסורים", "המתנקשת", "הזוג המוזר", "מסעות סאליבן", "השם שלך", "מטריות שרבורג", "אהבה נושכת", "טעם הדובדבן", "טנג'רין", "הראטלס", "כס הדמים", "ספינת השוטים", "חקירתו של אזרח הנמצא מעבר לכל חשד", "מרכבת הדואר", "פאריה", "צא וראה", "ריפיפי", "פדינגטון 2", "שיין", "להתראות לפילגש", "הפיתוי האחרון של ישו", "ליצנים רצחניים מהחלל החיצון", "הנסיכה מונונוקי", "תנו לי חופש", "ללא מוצא", "הכחול הגדול", "גרושין נוסח איטליה", "מרתה מרסי מיי מרלין", "רק האוהבים שורדים", "אמריקן פסיכו", "פאתר פאנצ'לי", "בערה", "סערת רוחות", "היורשת", "מאמי" ו"נוכלות בלי חשבון".
בנוסף, יצא לי לצפות גם ב"הנועזים בעורף האויב", "הצגת הקולנוע האחרונה" ו"הרפתקה בפוסידון".
פרוט לגבי מה הכי אהבתי ומה הכי פחות בהודעה הבאה.
המלצות ודיס-המלצות
הסרטים שהכי אהבתי מבין אלה שהשלמתי במהלך השנה:
הזוג המוזר – להוציא סצנה אחת שלא התיישנה טוב, קומדיה מהנה ושנונה שנשענת על הכימיה יוצאת הדופן בין וולטר מתאו וג'ק למון. ראיתי את הסרט אחרי רצף של סרטים מאוד כבדים, אז היה נחמד לקבל קומדיית אולד סקול שלמעשה עוד עובדת.
השם שלך – אם רק הסרט הזה היה קצר יותר, הוא היה מושלם. אני לא בטוח אם הייתי מפסיק אותו אחרי הטוויסט הראשון, או לפני האחרון, אבל להוציא את הסיום החלש, מדובר בסרט נפלא.
מרכבת הדואר – מערבון מסוף שנות השלושים עם דמויות הרבה יותר מורכבות ממה שציפיתי. הפעלולים בסצנת המרדף עדיין מטורפים וג'ון פורד הצליח לביים סיפור מעניין ששומר על מתח גם כשעדיין רחוקים מהחלק המסעיר באמת.
"תנו לי חופש" – סרט חדש יחסית (מ-2019), שאם הייתי רואה בזמן, היה מועמד חזק לסרט השנה שלי. תצוגה יפה של מגוון דמויות בסיפור שנמשך בסך הכל יום אחד, במהלכו דברים כל הזמן משתבשים ועדיין קשה שלא להתאהב באנשים המרכיבים אותו. הסרט גם ראוי לציון בזכות הצילום במרכז אמיתי לבעלי צרכים מיוחדים, שמראה כמה הם יכולים להעשיר את העולם אם רק נותנים להם הזדמנות ראויה.
ללא מוצא – סרט מ-1950 שנראה כאילו נכתב הרבה אחרי. ההופעה הקולנועית הראשונה של סידני פואטיה מרמזת על הפוטנציאל בכוכב לעתיד, בעוד העלילה עוסקת במתיחות בין שחורים ולבנים בצורה כנה וריאליסטית בהרבה ממה שהיה נהוג באותה תקופה.
הצגת הקולנוע האחרונה – דיוקן מרתק של עיירה שהולכת ומאבדת את האופי המיושן שלה לטובת הפיתוח המואץ של אחרי מלחמת העולם השניה. מתוך שלל הופעות משחק מעולות, ג'ף ברידג'ס בולט לטובה עם תזכורת לכך שפעם היה מגלם גם דמויות שאינן וריאציה של הדוד.
הסרטים שהכי פחות אהבתי:
המתנקשת – סרט על כלום שלא קורה בו כלום.
מטריות שרבורג – מכיל בדיוק שיר אחד טוב ושאר הזמן נראה כמו נסיון נואש להבין איך מחזמר עובד, תוך שמרכיבים עלילה מכל קלישאה אפשרית.
ריפיפי – מרוב שהבמאי לא ידע אם הדמות הראשית היא גיבור או נבל, גם הסרט יצא בעיקר חסר כיוון.
ליצנים רצחניים מהחלל החיצון – בהתחשב בכך ששם הסרט הוא גם די תקציר העלילה, מאוד מאכזב כמה הוא לוקח את עצמו ברצינות.
היורשת – מלודרמה שלא עברה כראוי תרגום מהבמה למסך. היה פוטנציאל למשהו הרבה יותר טוב, אבל הוא בוזבז על ליהוק לא מתאים וסצנות לא נגמרות של דברת חסרת צורך.
ועוד כמה שנזכרתי בהם
אני לא יודע אם "קלאסיקות" זו המילה הנכונה, אבל כמה סרטים שראיתי השנה לראשונה שלא כחלק ממסגרת מסוימת:
בירדמיק – גרוע ממש כמו שהובטח ועל כן גם מאוד משעשע.
מנקין – קומדיית אייטיז גרועה שנראית כאילו הסריטו אותה לפני שסיימו לכתוב את התסריט.
מנקין 2 – באופן מפתיע, הרבה יותר מוצלח. עשו לסרט טיפול "גרמלינס 2" והוא יותר פארודיה על הראשון מאשר המשך שלו.
גוד בורגר – כמו ג'אנק פוד, אין בו ערכים תזונתיים גבוהים, אבל נותן בוסט של הרגשה טובה.
כמה רומנטי – הפתיע אותי לטובה. הרעיון נשמע רע (רבל וילסון מתעוררת בעולם עם חוקים של קומדיה רומנטית), אבל הביצוע חביב ויש מספיק מודעות עצמית בשביל להנות רוב הזמן.
דרך העיניים שלך – סרט שנכתב בידי ג'וס וידון ובוים בידי במאי די אלמוני. ערכי ההפקה מזכירים פיילוט בסדרה מתחילת המאה, אבל התסריט החכם והמשחק של זואי קאזאן (שחקנית שממש לא מספיק מוערכת) הופכים את העלילה הצפויה למהנה.
אם אהבת את "השם שלך"
אני ממליץ בחום על הסרט הקצר Voices of a Distant Star שהוא לטעמי היצירה הכי מוצלחת של שינקאי. עושה בפחות מחצי שעה הרבה יותר טוב את כל מה שהבמאי עשה בסרטים הארוכים שלו – ואת הסרט הזה הוא עשה לגמרי לבד על המחשב האישי שלו.
ההשלמות שלי (לצורך הרשימה- סרטים מהמאה ה20)
האחים בלוז – סוף סוף! עם אווירה של פעם ומוזיקה מעולה.
משפחת אדמס- סרט כל כך כיפי – כריסטינה ריצ'י פשוט מבריקה בסרט וכל הדרמה המודעת-לעצמה הופכת את הסרט לתענוג.
המרדף אחר אוקטובר האדום- בשבוע ששון קורני נפטר ראיתי את הסרט לזכרו – סרט 90' אמריקאי קלאסי.
רק שאלה
מכיוון שהאחים בלוז הוא בעצמו סרט "של פעם", האם הכוונה היא שהוא עם אווירה של סרט "ישן יותר" (כלומר, שנות השישים במקום השמונים), או שיש סרטים בשנות השמונים שאין להם אווירה כזאת, מבחינתך?
ניסינו לצפות ב"מכסחי השדים"
ולא הצלחנו להבין איך זה נחשב לסרט קלאסי. מטופש, משעמם, מביך (בין היתר ביחס לנשים). רציתי לתת לו סיכוי, אבל פרשנו באמצע (או אפילו לפני האמצע).
לעומת זאת ג'ומנג'י הראשון (החדש, את ההוא עם רובין ויליאמס לא ראינו) היה חמוד למדי (בשני התחלנו לצפות וקצת נתקענו כי לא יצא) וגם "ספיידרמן ממד העכביש" (שאף אותו לא השלמתי עדיין, אבל מה שראיתי בינתיים היה מוצלח…).
אני מאוד ממליצה על ההוא עם רובין ויליאמס
(ל"ת)
אני לא יודעת אם זה רק אצלי
אבל למרות שבתחילת תקופת הקורונה חשבתי שיהיה לי המון זמן פנוי להשלים סדרות וסרטים שפספסתי בזמן אמת, זה לא ממש קרה.
וזה לא שלא היה לי זמן פנוי. בתכלס היה לי בחצי שנה האחרונה יותר זמן פנוי מאי פעם (מה יותר כיף ממגיפה עולמית? פיטורים בזמן מגיפה עולמית!). ולמרות זאת, לא ראיתי אפילו קמצוץ ממה שחשבתי שאראה.
אני חושבת שזה קשור לכך שהמציאות בתקופה הזו הייתה כל כך סוערת ומטורפת, שהקדשתי הרבה הרבה יותר זמן למעקב אחרי עדכוני חדשות ואקטואליה. איכשהו כשאתה חי בתוך סרט אסונות קצת קשה להוליווד להתחרות.
בשבועות האחרונים אני מנסה קצת להצדיק את המנוי לאמזון פריים לצורך השלמת פערים (השבוע ראיתי את רצח על האוריינט אקספרס מ-74 ואת כוכב נולד המקורי מ-1937), אבל תכלס 2020 הייתה שנה מאוד דלה תרבותית עבורי.
במטרה לעשות תיקון ב-2021, חשבתי לרשום פה כמה סרטים וסדרות שיש לי כוונה להשלים בהקדם. גם כדי לדרבן את עצמי לעשות את זה סוף סוף, וגם בשביל שאם יש למישהו חיזוק ספציפי להמלצה או לחילופין דיס-המלצה על משהו מהרשימה, אוכל לקבל פידבק.
סרטים:
Escape from New York ו- Big trouble in little China – יש לי חור שחור בצורת ג׳ון קרפנטר ברפרטואר.
Tinker Tailor Soldier Spy – שמעתי המון המלצות עליו והקאסט די מטורף אבל התחלתי לראות אותו פעם ונורא השתעממתי. האם שווה לתת עוד צ’אנס?
Children of men – אותו כנ״ל.
מידסומאר – האם יש בו מספיק ערך מוסף להצדיק צפייה למישהי שלא נהנית מ-gore ושנאה כל רגע בהרדיטרי של אותו במאי?
ומחלקת הקלאסיקות שאיכשהו פספסתי עד היום – שלושת ימי הקונדור, אינדיאנה ג׳ונס 2 ו-3, פני צלקת, מלך הקומדיה. יש לציין שזו רשימה מאוד חלקית שמבוססת בעיקר על הסרטים שעלו לי בחיפוש באמזון פריים.
סדרות:
פליבאג – שמעתי כל כך הרבה המלצות שאפילו הלכתי לראות את פיבי וולר ברידג׳ במופע שעליו הסדרה מבוססת, אבל את הסדרה עצמה עוד לא ראיתי.
חניבעל – זו סדרה שרציתי להתחיל כבר מזמן ומשום מה עד היום לא הגעתי אליה.
דארק ובבילון ברלין – שתי סדרות בגרמנית ששמעתי עליהן ים המלצות. תכלס הסיבה שלא התחלתי איתן עדיין היא קצת בגלל שאני לומדת גרמנית ובא לי לחכות עד שאוכל להבין אותן בלי תרגום… אבל גרמנית שפה קשה.
Succession – שמעתי שהיא טובה ושנונה
סיפורה של שפחה – תכלס שמעתי שהיא לא שומרת על אותה רמה בעונות המתקדמות, וגם שהיא מאוד קשה לצפייה מבחינת האכזריות שהדמויות מתמודדות איתה. זה לא בדיוק עושה חשק להתחיל.
טווין פיקס – בהתחשב בזה שכבר נחשפתי לתשובה לשאלה מי רצח את לורה פאלמר, האם שווה צפייה בכל זאת?
פריקס אנד גיקס – אני יודעת שיש לה הילה של סדרה מיתית, השאלה האם היא צולחת את מבחן הזמן ומרגישה רלוונטית גם היום?
בערך כל הסדרות מקור של כאן 11 – יש המלצות ספציפיות? לא ראיתי אף אחת חוץ מכמה פרקים של טהרן (שאני באמת צריכה להמשיך).
יצא קצת TV heavy, ותכלס חוץ מהסדרות האלו יש לי עוד רשימה ארוכה מאוד של סדרות נוספות לראות. מתחילה לחשוב שאחת הסיבות שאני לא מגיעה בסוף לצפות בכלום היא יותר מדי אופציות וקושי להחליט ממה להתחיל.
גו גו קרפנטר
אני מאוד מאוד ממליץ על שילוב קרפנטר-ראסל, שלדעתי הניב כמה מהיצירות הטובות ביותר של שנות השמונים (אם כי פחות מתלהב מ"הבריחה מניו יורק" מתוך השת"פ הנ"ל – למרות שעדיין שווה צפייה).
מידסומאר – יש בו ערך מוסף, אבל גם יש בו הרבה "Gore", ואני לא בטוח איך לענות על השאלה הזאת (יותר משעניתי בביקורת, אני מניח). הייתי נראה לי בונה את דרכי עליו – הוא בכל מקרה לא נראה לי קלאסיקה ש"חשוב" להשלים.
שלושת ימי הקונדור – נפלא, ומאוד נהניתי, וממליץ בחום.
שאר הסרטים הם סרטים טובים שאני אישית פחות מתלהב בהם, אבל בהחלט חושב שיש מה לצפות בהן (טוב, נו, אולי חוץ מ"החפרפרת" ששיעמם גם אותי).
מהרפרטואר של קרפנטר
(עם קורט ראסל או בלעדיו), מה עוד מומלץ?
הסיבה שתיעדפתי את הבריחה מניו יורק היא תכלס שהוא זמין בפריים. את היתר אצטרך להתאמץ יותר להשיג פשוט.
הסיבה העיקרית שלי לרצות לראות את מידסומאר היא פשוט שפלורנס פיו רולז אז בא לי לתת לו צ’אנס מהטעם הזה… אבל הסבל שלי מהרדיטרי גורם לי להסס. ואני לא בטוחה אם שתי עונות של The Boys עשו אותי טולרנטית יותר ל-gore או שזה היוצא מהכלל. בכל מקרה הוא לא בעדיפות גבוהה לעומת דברים אחרים ברשימה אז כנראה אמשיך להתלבט.
ותודה על האינפוט, נראה לי שאצפה בשלושת ימי הקונדור היום בזכות ההמלצה.
ראיתי תשעה סרטים של קרפנטר
"כוכב אפל" (Dark Star) הוא רעיון מעניין לסרט שנעשה בתקציב אפסי, אבל אני לא בטוח שהוא סרט טוב. "הערפל" (The Fog) ו-"ליל כל הקדושים" (Halloween) הם סרטים שמרגישים שביים אותם אומן, אבל גם אישית מצאתי אותם קצת "רזים" מדי סיפורית. "הבריחה מניו יורק" הוא כיפי, אבל אני אישית פחות מתלהב ממנו מאחרים.
חמשת האחרים שראיתי, מבחינתי מומלצים בחום: "In the Mouth of Madness" הוא הדרדרות איטית לעבר שגעון (בוייבים "לאבקראפטיאנים", כמו שאומרים), "צרות גדולות בצ'יינהטאון" הוא מבחינתי סרט הרפתקאות "אולטמטיבי" (הייתי אומר "ה", אבל שנות השמונים סיפקו כל כך הרבה כאלה), "They Live!" הוא מדי פעם רעיונות מסוימים יותר מאשר סיפור קולח וזורם – אבל הרעיונות האלה מבריקים, והביצוע שלהם מדהים, "Assault on Precinct 13" הוא פשוט כיף חיים במצור קטן, ו"היצור" הוא, מבחינתי, מתחרה ראוי לתואר "הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים" (אבל גם עם הרבה Gore ואימה מהסוג הזה).
מודה שפלורנס פיו לא מאוד הרשימה אותי ב"מידסומאר"? אנשים אחרים אבל התלהבו ממנה, אז מה אני מבין. אישית אם פיו היא הזרז, הייתי מחפש את "ליידי מקבת" בו היא פרצה.
מעולה! תודה על ההמלצות!
(ל"ת)
גו גו פליבאג
מזדהה עם מה שרשמת בהתחלה. גם לי היה הרבה זמן פנוי בחצי שנה האחרונה (היי-פייב פיטורים בזמן מגפה!) אבל איכשהו השלמתי הרבה פחות ממה שרציתי. יש לי כמה רשימות צפייה שאני מקווה לסיים עד סוף 2021. בכל מקרה:
מידסומאר – אאל"ט דיברנו על זה בביקורת, אבל בגדול…הוא בסדר? גם אני לא סבלתי את תורשתי ולדעתי "מידסומאר" פחות גרוע. ממליץ בעיקר בשביל פלורנס פיו. לא הייתי אומר שחובה להשלים אותו, אבל גם לא הגשתי תביעה לקבל את הזמן שלי בחזרה כמו אחרי תורשתי.
פליבאג – אני לא חלק מרכבת ההייפ של אנשים שזורקים עליה כל סופרלטיב שנמצא במילון. פשוט סדרה מאוד טובה שמבויימת, כתובה ומשוחקת מאוד טוב. אז כן, מומלץ. וגם יותר קצר מסדרות אחרות!
את Succession אני גם שוקל להתחיל, שמעתי דברים טובים. אולי מתישהו השנה.
ותרי על חניבעל, לא מכירה רבים ששרדו אחרי פרק 4
יש בה משהו ציני נוצץ ומבטיח, את שני הפרקים הראשונים גמעתי בהתלהבות נגעלת (כי בכל זאת, גופות מאוד גרפיות). אחר כך משהו שם בדינמיקה קצת התחיל לחזור על עצמו ונשארה בעיקר סדרה אלימה באופן חולני. ממש לאחרונה, כשעלתה לנטפליקס, כמה אנשים חדשים סיפרו שהתחילו לצפות בה. גם הם פרשו פחות או יותר סביב פרק 4-5, זה פשוט לא נעים.
לגבי סיפורה של שפחה, מפצירה בך לקרוא את הספר לפני הצפיה. העונה הראשונה עושה לו ויזואליזציה מאוד יפה, אבל גם הורגת חלק מהמסר המהמם והופכת לסתם סדרת פמיניזם לבן, שזה סבבה לגמרי.
לגבי סדרות המקור של ערוץ 11:
חזרות- מדהימה! (משום מה מהאתר של כאן היא פתוחה לצפיה ומיוטיוב לא)
שטוקהולם- חמודה לאללה, אין בה ערך מוסף והיא עשתה בדיוק את מה שהייתי צריכה (נעימי והעברת זמן)
קופה ראשית- כי כל אחת צריכה קומדיה ממש ממש מצחיקה. זו תוכנית שראיתי בארץ מידי פעם, וגם פה צפיתי בפרק או שניים. לאחרונה הפצרתי בחברים לצפות בסדרה וכשהתחילו הבנתי שאני פספסתי מלא פרקים, אז אני עליה וזה תענוג צרוף.
היהודים באים- לא ברור לי איפה הייתי כשיצאו כל העונות. זה שמח בעיקר כי יכולתי למלא לעצמי זמן רב באושר הצרוף הזה. אבל יש מי שפחות אוהבים.
זהו, זו דילמה שתמיד יש לי
לגביי עיבודים קולנועיים/טלוויזיוניים של קלאסיקות ספרותיות. לקרוא קודם את המקור האהוב, או להיכנס ״נקי״ לעיבוד החדש. הרבה פעמים אני מרגישה שכשקוראים קודם את המקור יש נטייה להיות טהרנים לגביי העיבוד ולשנוא כל שינוי באשר הוא, וכשהעיבוד באמת מוצלח זה פוגע בהנאה ממנו.
אבל במקרה הזה נשמע שבכל מקרה העיבוד לא משתווה למקור, אז בהחלט אאמץ את ההמלצה שלך.
ותודה על ההמלצות לסדרות התאגיד, שמעתי כל כך הרבה דברים טובים על חזרות שנראה לי שאתחיל ממנה ואמשיך משם.
יתכן שאני טהרנית אבל עם הצדקה
הספר הוא יצירת מופת, הכל בו מאוד מחושב ומסוכם באחרית דבר שהיא אגרוף לבטן. הסדרה הורידה את אחרית הדבר.
הסדרה לא רעה (העונה הראשונה, על השאר ויתרתי) אבל היא עובדת טוב עם או בלי הספר, ולהפך לא נכון. לכן לדעתי כדאי לקרוא קודם
פריקס אנד גיקס
ממליץ בחום על פריקס אנד גיקס, מלכתחילה הסדרה מתרחשת בתקופה שצילמו אותה, אז הרלוונטיות לא בהכרח הפאקטור(כלומר, הסדרה מתרחשת בתחילת שנות השמונים, שודרה בשנות התשעים וקיבלה אהדה מחודשת בשנות ה2000, ככה שעניין ההתיישנות לדעתי מאוד לא חלק. מדובר בסדרה מאוד חכמה, שגם שהיא לובשת קלישאות של סדרות תיכון, היא מנהלת אותם בצורה מאוד בוגרת ומבדרת. אמנם הסדרה אורכת רק עונה אחת אבל גם לאורך העונה הזו הדמויות עוברות לא מעט תהליכים ולחלוטין אפשר להרגיש אותן מתבגרות לאורך העונה, בגלל זה גם הפרקים הראשונים פחות אטרקטיביים.
לגבי פליבאג – לא ראיתי את המופע, אבל הבנתי שרק העונה הראשונה מבוססת על המופע, כך או כך, סדרה מצוינת, והעונה השנייה לחלוטין מוסיפה המון.
חניבעל – אמנם ויתרתי בעונה השנייה, אבל כן מדובר בסדרה מעניינת, התחילה כעוד סדרת בלשים בסגנון "תעלומת השבוע", אבל לב הסדרה לחלוטין הוא במערכת היחסים בין חניבעל לוויל, הדמות הראשית, קצת גרוטסקי שלא לצורך לפעמים, אבל עשויה טוב.
"התפשטות", *לא* של סודרברג!
"Taking off" מ-1971, הראשון של מילוש פורמן בארה"ב.
הרבה שנים רציתי לראות ורק בסגר הראשון סופסוף קרה. הרבה לא קורה בו, הרבה אווירה בהתאם לתקופת וודסטוק. לא רע, ובלטה במיוחד סצינה בה קבוצת הורים מקבלים שיעור בצריכת חומר מאוד ספציפי.
ולא ידעתי שקת'י בייטס הצעירה מופיעה שם בתפקידון ראשון, אבל מאוד קל לזהות.
השלמתי קצת השנה, לא המון
הנה ארבעה שעולים בזכרוני:
עיניים עצומות לרווחה: האמת שראיתי בקולנוע כשרק יצא, אבל לא הייתי ברמה מתאימה לקלוט ולהבין. עכשיו סוף-סוף גיליתי אותו.
הניצוץ: וואו, פשוט וואו (ותודה לנטפליקס).
פסיכו: התיישן נורא. אבל פסדר, אני מניח.
פארגו: הייתי חייב לראות אחרי שגמרתי 3 עונות של הסדרה. איזה סרט נהדר.
האזרח קיין
בהתאמה לתמונת הפוסט. היציאה של סרטו החדש של דיויד פינצ'ר "מאנק" על חייו של התסריטאי שכתב את "האזרח קיין" שלחה אותי לראות שוב את "האזרח קיין", שעד היום נחשב על ידי רוב מוחלט של המבקרים לסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם.
כבר ראיתי את הסרט הזה בעבר פעמיים, והגעתי אליו בפעם השלישית כאילו זו פעם ראשונה.
(מה שאומר שלא ממש זכרתי ממנו כלום מהצפיות הקודמות – אומר דרשני)
לאחר צפייה מפוכחת, אני מבין את ההתרגשות מאיכויות וזוויות הצילום הלא שגרתיות.
ההתרגשות נגמרת שם.
העלילה לא מסעירה בשום צורה, ונראה שהדינמיקה בין הדמויות אמורה לרגש אותי, מבלי שקיבלתי בכלל הזדמנות להכיר או להבין תהליך כלשהו הנוגע לאחת מהן. נותרתי תוהה לגבי הקונצנזוס הגורף, כמו שנותרתי המום אחרי קריאה חמישית של התפסן בשדה השיפון.
סורקין וקריסטי
השלמתי סרטים של סורקין שאיכשהו חמקו ממני:
מאניבול – נראה, כתוב, ומבוצע כמו סרט של סורקין. וזה אחלה.
בחורים טובים – הגעתי בעקבות הביקורת באתר. יצירת מופת. תודה.
עד התביעה (Witness for the Prosecution) – גם אליו הגעתי בזכות האתר (יהונתן על ימד"ב) ואני מסכים עם מה שהוא אמר שם – סרט מצוין.
טוב כיוון שזו היתה שנה מבאסת
אני אדלג על הסרטים שלא אהבתי ואעבור ישר לסרטים שכן.
עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה:
10- המזח- רק לפני כמה ימים ראיתי את היצירה הלא שגרתית הזו, שמורכבת רק מתמונות סטילס. אני צריך לצפות שוב, אבל זו היתה חוויה מיוחדת ומהפנטת, עם הרבה נושאים מעוררי מחשבה.
9-אינטיליגנציה מלאכותית- היו המון תירוצים עלילתיים קלושים ורגעים בנאליים בחלקים הראשונים של הסרט, אבל הסיבה שהוא נמצא כאן היא סיקוונס הסיום שלו. הסיקוונס הזה הוא ממש לא רגע קיטשי של רומנטיקנים מאוהבים, הוא אחד הקטעים היותר עצובים ועמוקים שיצא לי לראות בסרט של ספילברג. מזכיר, אגב, את הסיום של הסרט שהזכרתי קודם.
8-האוצר מסיירה מדרה- איזה סרט נפלא. בסרט אחר של ג'ון יוסטון יש את המשפט המפורסם "החומר ממנו עשויים חלומות", ובסרט הזה הוא למעשה מפתח אותו ומציע ניתוח מרתק של שלושה גברים שרודפים אחרי שום דבר. זה טרגי, זה סוחף, ויש בזה גם משהו משעשע. סרט מצוין.
7-עדיין מתהלכים- סרט שנראה כאילו הוא על מי מנוחות, אבל הוא גם מאוד אפל ומלא בטינה עמוקה של הדמויות זו לזו, בעיקר ברגע מרסק שבו אחת הדמויות מתוודה על אכזריות איומה, שאולי כולם נופלים בה וחוששים לקרוא לה בשמה.
6- הצד האחר של הרוח- הרקוויאם של אורסון ולס הוא אחד הסרטים היותר מאתגרים ומסובכים שראיתי, אבל לגמרי שווה את זה. למרבה הצער, צפייה אחת בשום אופן לא מספיקה כדי שאומר עליו משהו אינטיליגנטי. בכל זאת זה היה ממש מרתק ומעורר מחשבה.
5- בערה- פספסתי את הסרט בזמן אמת ואני מצטער על כך מאוד. סרט מפעים שמערער שוב ושוב על תפיסת המציאות של הדמויות שלו, וגם על תפיסת המוסר שלהם. .חוויה מתעתעת ועוצמתית מאוד. מזכיר מאוד את הסרט שמדורג ראשון.
4- חוטים נסתרים- עוד סרט שפספסתי בזמן אמת.כשקראתי את הביקורות על הסרט הזה היה אפשר לחשוב שמדובר בסרט איטי שלא מתקדם. שום דבר לא הכין אותי לדרמה האנרגטית והעוצמתית הזו, שיש בה גם "ריח של מוות שקט". שתי הדמויות הראשיות ממש יוצאות דופן ובלתי נשכחות. מתברר ש2018 היתה ממש טובה.
3- נס במילאנו- וואו, איזו פנינה קולנועית נדירה. למי שהצירופים "ניאו ריאליזם איטלקי" או "ויטוריו דה סיקה" גורמים להירתע, אני ממליץ לשכוח מהכל ולדעת שזה בכלל לא סרט ריאליסטי אלא פנטזיה קומית פרועה, סוחפת ומרוממת נפש. פשוט מדהים.
2- בלתי נסלח- איזה סרט מטלטל ומדהים. שום סרט אקשן בכלל, ומערבונים בפרט, לא יכולים להיראות אותו דבר אחרי הסרט הזה, שיורק בפרצוף לכל מי שאנחנו כצופים אוהבים לאהוב ולהעריץ, ולערכים שאנחנו מאמצים בזמן צפייה בסרטים אלימים. התסריט גאוני, השחקנים מעולים, הדמויות מרתקות ומורכבות. סרט מושלם.
1- אוונטורה- סרט שהצליח להדהים אותי למרות שכבר ראיתי לפני הצפייה את כל סצנות המפתח שלו. אנטוניוני בונה כאן פסיפס נוקב ועצוב של הכישלון האנושי, ושל הדרכים להתייחס לכישלון הזה. אחד הסרטים היותר חכמים ומבריקים שראיתי, בכל בחינה, החל מהתסריט המתעתע, המשחק המשובח,דרך השימוש בדמויות על רקע המרחב ועד ההעמדות שלהם זו ביחס לזו. סיקוונס הסיום נוגע באמיתות כואבות שקשה להכיל. יצירת מופת.
ועוד כמה סרטים שאהבתי השנה, ברמות שונות: פרנזי, מעיין הבתולים,לה סטרדה, הבטלנים, מיליון דולר בייבי, אומברטו דה, ריו בראבו, מצב רוח לאהבה, היו זמנים במערב, אפס ביחסי אנוש,ואלס עם באשיר, גריזלי מן, הקוסם מארץ עוץ, אני והחבר'ה, מת לחיות, קלוז אפ, בטלנים בטקסס,הקרב על אלג'יר, חיי בוהמה, הברדלס.
שכחתי לציין ברשימת מכולת בסוף
ליל הצייד.
מהבחינה הזו הייתה לי שנה פרודוקטיבית למדי.
היו לי כבר תקופות שבהן התמקדתי בהשלמת קלאסיקות (בעיקר בתיכון) אבל אני מרגישה שלא הרווחתי מהן הרבה כמו שהרווחתי השנה. גם כי יש לי יותר ידע על קולנוע עכשיו וזה עוזר לי להבין את הסרטים בקונטקסט הנכון, וגם כי השנה כיסיתי קילומטראז' רציני יותר, בעיקר מבחינה כרונולוגית. ככה למדתי שאני ממש אוהבת את שנות הארבעים והחמישים בקולנוע, ודווקא שנות השישים והשבעים לא מדברות אליי. זה לקח יותר זמן משציפיתי, אבל הנה רשימה של סרטים מוכרים או ישנים או שניהם שהשלמתי השנה. אלו לא כל הסרטים שהשלמתי, אבל רובם ובהחלט כל החשובים שבהם.
הכנות לסרטים חדשים
דרך טובה להשלים השכלה קולנועית בלי להקדיש לזה את כל הזמן שלך היא להשלים סרט ישן של אותו במאי או באותו נושא לקראת כל סרט חדש שמתכוונים לראות. השנה (בשלב די מאוחר שלה) קיבלתי את ההחלטה לנסות לעשות את זה יותר.
אז ראיתי את "אבודים בטוקיו" לפני החדש של סופיה קופולה. הוא סרט די אפקטיבי אבל גרם לי לאי נוחות. היא מצליחה מאד לייצר תחושות של ניכור וזרות בעזרת צילומים של חיי היומיום בטוקיו – אבל מה לא בסדר אצלנו אם להסתכל על אנשים פשוט חיים את החיים שלהם יוצר אצלנו תחושות כאלו?
את "האזרח קיין" ראיתי כמה חודשים לפני "מאנק" וכן, זה סרט טוב מאד, אני לא מחדשת. אני חייבת להודות שלא הרגשתי שהדמות של קיין הוסברה בכלל ואני תוהה אם זו הפואנטה של הסרט או שהבעיה היא בי שמסרבת להבין גברים לבנים עשירים ומניאקים.
את "ממנטו" ראיתי בציפייה ל"טנט" – שבכלל עוד לא ראיתי. כמובן, ידעתי כבר איך הוא עובד, אז זה לא הפתיע אותי, אבל עדיין מרשים מאד. אם מישהו היה לוקח את היצירתיות והסגנון של נולאן ונותן אותם למישהו שמתעניין בנושאים שאני מתעניינת בהם הייתי מאושרת.
קומדיות רומנטיות
"החנות מעבר לפינה" הוא סרט חמוד אבל קצת מפוזר.
הרימייק שלו, "יש לך הודעה", אמנם התיישן נוראות (מג ריאן חשבה שטום הנקס מאיים על העסק שלה, אבל שניהם לא ידעו שהאינטרנט שהם כל כך מתלהבים ממנו יביא את אמזון שתחסל את שניהם) אבל הוא עושה טוב מאד את מה שקומדיות רומנטיות צריכות לעשות: לשכנע אותנו להיות בעד מערכת יחסים מזעזעת ולא תקינה.
"החתונה של החבר הכי טוב שלי" הוא פחות רומקום קלאסי, אבל הוא סרט נחמד.
"כשהארי פגש את סאלי" הוא סרט נהדר שאני כמובן לא מסכימה בכלל עם מה שיש לו להגיד. אבל קלאסיקה מוצדקת לאללה.
"חמים וטעים" עדיין מצחיק, עדיין כיף. חייבים להעריך את זה שהוא מרגיש כל כך בנוח עם הסאבטקסטים ההומואירוטיים שתמיד יש לסרטים שבהם מישהו עושה קרוסדרסינג מסיבות פונקציונליות.
סרטים מוזיקליים
"ינטל" הוא סרט מוצלח הרבה יותר משהייתם מצפים מ-passion project של דיוות פופ. ואם "חמים וטעים" רק מרגיש בנוח עם הסאבטקסט ההומואירוטי, הסרט הזה נותן לו לחלחל לכל שורת דיאלוג ולכל מבט.
"מה שאת עושה לי" – הנסיבות שבהן צפיתי בסרט הזה עצובות. זה היה מיד אחרי שהתבשרנו על הפטירה של אדם שלזינגר, מוזיקאי מוכשר שכתב את שיר הנושא לסרט (והיה צריך לקבל עליו אוסקר). הסרט עצמו? חמוד מאד. סוכריה.
"טופ האט" הוא הסרט הכי ישן ברשימה הזו, והוא גם הסרט הראשון של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס שאני רואה במלואו, והוא גם סרט שאני מאוהבת בו מעל הראש. אבל לא אפרט כי אני מתכננת לסיים את הביקורת שהתחלתי לכתוב.
כמחזמר "מטריות שרבורג" לא ממש עבד לי כי אין בו שירים מובחנים או זכירים, רק דיאלוג שמושר בטונים מעצבנים. כסיפור הוא סביר. הדבר היחיד שבו הוא באמת מצטיין זה העיצוב.
האחים כהן
האחים כהן יצרו את אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם, אבל גם כמה שממש לא אכפת לי מהם. יחסית ליוצרים כל כך אייקונים הם יודעים לגוון, אז אני ממשיכה לצפות בדברים שלהם ונשאר לי עוד לא מעט להשלים אחורה. השנה ראיתי שני סרטים שלהם. "יהודי טוב" הוא אכן סרט יהודי לאללה. לא בדיוק המקום שבו אני הכי אוהבת את האחים כהן, אבל גם לא זה שבו הם מעצבנים אותי. "יחי הקיסר" היה קצת יותר לטעמי. ולו רק בזכות הסיקוונס הזה של צ'נינג טייטום.
היצ'קוק
אף פעם לא ראיתי סרטים של היצ'קוק קודם, בעיקר כי הז'אנרים שהוא מזוהה איתם הם כאלה שאני קצת פחות אוהבת. אבל בכל זאת, קלאסיקות. אז התחלתי עם שניים: "מזימות בינלאומיות" ו"חבל". "מזימות" היה נחמד. "חבל" פשוט סרט מושלם ומבריק. והמאמץ ליצור מראית עין של שוט אחד רציף באמת שווה את זה, כי הסרט משתמש בזה כדי לשמור על אחידות המקום והזמן ולהיות בייסיקלי מחזה קולנועי.
אנימה
מוזר לחשוב שראיתי את "השם שלך." בפעם הראשונה בתחילת השנה הזו, כי זה הפך כל כך בקלות לאחד הסרטים האהובים עליי. קיבינמט, כמה שהסרט הזה יפה.
"הנערה שקפצה בזמן" הוא אחלה סרט. הסוף שלו קצת מרגיש out of left field אבל בת'כלס הכל מסתדר. אני כל כך אוהבת סרטי מסע בזמן.
סרטים להט"ביים
הקטגוריה הזו הכי מותחת את גבולות המילה קלאסיקה. למעשה, סביר שאפילו לא שמעתם לפחות על חצי מהסרטים בה. אבל החלטתי לכתוב עליהם בכל זאת, כי נו, שיהיה, כבר הקדשתי לתגובה הזו יותר זמן משהתכוונתי ממילא ואיכשהו אני עדיין כותבת בצורה קוהרנטית נראה לי וממילא ישנתי פחות או יותר 72 שעות ברצף עכשיו אבל עברו איזה עשר שעות מאז שלקחתי אקמול פעם אחרונה אז כנראה שלא יעלה לי החום שוב. אה כן, סרטים.
"אבל אני מעודדת" ו"החינוך הרע של קמרון פוסט" ניגשים לאותו נושא עם סגנונות שונים לגמרי, אבל לאף אחד מהם לא התחברתי במיוחד.
"אנשים אחרים" הוא סרט מקסים, עדין ומרגש. נוגע בהרבה נושאים שמעניינים אותי, ועושה הכל בלי להכריז על עצמו יותר מדי ובלי להתחנף. באמת סרט מופלא ונוגע ללב, שאני ממליצה לכולם להשלים.
"The Way He Looks" הוא כנראה הכי רחוק מקלאסיקה פה – אני אפילו לא יודעת אם יש לו שם בעברית. זה סרט ברזילאי חמוד מאד אבל קצת דל מבחינה קולנועית.
סרטים שראיתי בגלל עין הדג
טרילוגיית "לפני" של לינקלייטר מעוררת הרבה דיונים יחסית לסרטי אינדי רומנטיים שלא קורה בהם כלום. אבל החלטתי להבין על מה מדברים והתחלתי עם "לפני הזריחה". זה סרט מעניין מאד וכתוב היטב. קצת צרם לי שהדמות הנשית לא מאופיינת טוב כמו הגבר (המעצבן) ונשארת טיפה יותר מדי מושלמת. אולי זה עוד ישתנה בסרטים הבאים.
גם את "פרנסס הא" ראיתי אחרי שהתפרסמה עליו ביקורת, ואהבתי אותו יותר משציפיתי, אבל לא יותר מדי.
סרטים מהעשורים האחרונים שקשורים במוות כן זו נשמעת כמו קטגוריה הגיונית
"הרמז" לא ממש דיבר אליי ואני לא בטוחה למה. אולי בגלל שציפיתי ממנו להיות יותר דומה לתוכן של המשחק (כאילו, אתה מקבל חוברת עם המניעים של כולם… אם אי פעם היה משחק קופסה שקל לעבד לקולנוע זה זה) ואולי בגלל שההומור לא היה בטעם ובקצב שלי. בכל מקרה, לא התלהבתי.
בהאלווין ראיתי את "הוקוס פוקוס" וזה לא סתם שילדי ניינטיז זוכרים אותו לחיוב בגלל שהם גדלו עליו – זה באמת סרט משעשע וכיפי.
"המוות יאה לה" הוא סרט כל כך ביזארי… יש בו דברים שהתיישנו ממש גרוע, אבל חיבבתי אותו בסך הכל.
סביר להניח שאם הייתי רואה את "זומבילנד" בתיכון הייתי אוהבת אותו הרבה יותר. זה סרט מגניב למדי שמאוהב יותר מדי בסלואו מושן.
סרטי אשפוז פסיכיאטרי…? אוקיי לחלק רשימה כזו ארוכה של סרטים אקראיים לקטגוריות הגיונית זה מאד קשה נראה אתכם
על הנייר הייתי צריכה לאהוב את "מעבר לכל חלום". יש בו הרבה דברים שמאד מדברים אליי. אבל בפועל? לא יודעת, משהו לא התחבר לי. למרות שבנקודות מסוימות הוא היה מאד צובט, התוצר הכללי לא היה בשבילי ממש. לפחות לא בצפייה הזו.
"הארווי" לעומת זאת… איזה סרט. יש לו שורה תחתונה שמפריעה לי אבל אם מתעלמים ממנה (ואפשר וצריך להתעלם ממנה) זה פשוט סרט מושלם. כמו כן הוא מכיל את הציטוט האהוב עליי השנה: "In this world you have to be oh so smart or oh so pleasant. For years I was smart. I recommend pleasant".
סינמה פרדיסו תראו מי זה הסרט המיוחד הזה שמקבל קטגוריה משלו כי נמאס לי לחשוב על קטגוריות
אני יכולה להבין תיאורטית למה כל כך הרבה סינפילים מאוהבים ב"סינמה פרדיסו", אבל בשבילי זה היה סרט מתיש ומעצבן שכולל בערך פי מיליון יותר התעללות בילדים משאני מוכנה לקבל בסרט סנטימנטלי ונוסטלגי.
שורה תחתונה
שמים לב שהשנה התאהבתי בג'ימי סטיוארט?
יופי, אז אני הולכת לישון.
כן, מעולם לא הבנתי את סינמה פרדיסו והאהבה כלפיו
לגבי "לפני" – מבחינת ההתפתחות של דמותה של דלפי, לדעתי "לפני השקיעה" עושה עבודה הרבה יותר טובה, והוא בכלליות הסרט הטוב בסדרה.
וכן! "אנשים אחרים"! תראו אותו!
אגב, הציטוט ל"הארווי" התגלגל גם לשיר שאני נורא אוהב, שכולל עוד כמה ציטוטים קולנועיים נבחרים:
מתנצלת מראש שאני כזו בייסיק ביץ'
אבל באלבום החדש של טיילור סוויפט יש את השורות "Never be so kind you forget to be clever / Never be so clever you forget to be kind" ואני חושבת על הארווי כל פעם בלי יוצא מן הכלל.
אוקיי
איזה שחקנים, שחקניות, תסריטאים, צלמים או במאיות גיליתן השנה?
בימוי/תסריט: רוברט אלטמן, סידני לומט, היצ'קוק ומייאזאקי (סטודיו גיבלי).
משחק: טיילור ראסל, שלי דובאל ואל פאצ'ינו.
איזה סרט ראיתם שיצא לא מזמן ואתם מתבאסים שפספסתם בזמן אמת?
דיוקן של נערה עולה באש. היו לי בעיות של חיבור באינטרנט בבית… אבל היי עדיין שמח שראיתי- סרט מאוד יפה.
ויש גם את אם רחוב ביל יכל לדבר שזה גם סרט מוצלח שגם אותו רציתי לראות בקולנוע.
מה הקלאסיקה שראיתם ולא הבנתם את ההתלהבות ממנה?
אל תהרגו אותי בבקשה אבל אממ… יש לי כמה:
עיר האלוהים, ג'וקר (2019), F FOR FAKE, בפאלו 66, פסיכו, כלבי קש (1971), פני צלקת, Death Proof, גלים (2019), Inherent Vice, פלייטיים (1967), The Long Goodbye, The Searchers
מה הקלאסיקה שאתן הכי שמחות שהשלמתם?
אז סרטים מהסוג שקבלו שבחים שראיתי פעם ראשונה וממש אהבתי הם:
McCabe & Mrs. Miller, הסנדק חלק 2, איש הפיל, זכרונות מרצח (בגלל ההמלצה באתר ראיתי את זה וזה היה מעולה), Dog Day Afternoon, בושה (2011), 3 נשים (1977), Paths Of Glory, ניאון ג'נסיס אוונג'ליון, אפוקליפסה עכשיו, אני חושבת לגמור עם זה, Close Up, הנסיכה מונוקוני, 71 Fragments of a Chronology of Chance, פאני ואלכסנדר, היט, דיוקן של נערה עולה באש, Doubt
שנה מוזרה מאוד
כמו כמה שכתבו לפני, איכשהו דווקא עודפי הזמן הרחיקו אותי מצפיה מאתגרת. אני חושבת שהסגר דחף אנשים למטבח בעיקר כי זה נתן תחושה של יצרנות, וימים שלמים של בבית דרשו משהו יצרני.
בתוך כל האושר הזה העדפתי לצפות בעיקר בתכנים פשוטים, ועדיין יצא לי לצפות בכמה סרטים שרציתי הרבה זמן ועוד כמה שהתווספו לאופציות בגלל מגורים ביבשת חדשה.
אולי הכי משמעותי- השלמתי קלאסיקה שאני מפנטזת עליה כבר שנים: escaping tel aviv או בערבית (וכניראה שגם עברית) בני דודים. חוויית צפיה משוגעת ומומלצת, סרט אקשן מצרי על מרגל ישראלי שבורח מקהיר לישראל וחוטף את אשתו והילדים איתו. לוחם מצרי יוצא בעקבותיהם כדי לאמוד את הנזק ולחלץ את האשה הכלואה. כשיצא, הסרט היה להיט בעולם הערבי, ומטעמי כתוביות לא צפיתי בו במשך שנים. בסוף נשברתי וצפיתי עם כתוביות באנגלית. יש משהו מטורף בצפיה באופן שבו הישראלי-יהודי מיתרגם לתוך סרט אקשן ערבי, האופן בו ישראל מוצגת והאופן בו נתפסת הישראליות/יהודיות שלנו כאן. שלא יתקבל רושם שגוי, אני לא ממליצה על הסרט בגלל עלילה מופתית או צילום מיוחד, אלא ממש בגלל החוויה האנתרופולוגית. כסרט אקשן הוא די פועל לפי הנוסחה המוכרת, לפרקים הופך לקצת הרצאתי, ובטח שפספס את הקטע שבישראל רוב הרחוב לא דובר ערבית.
ראיתי גם (סופסוף) את ביוויצ'ד, וקצת לא אהבתי אותו. לא הצלחתי להבין למה אנשים חושבימות שהוא פמיניסטי. סרט חמוד אבל טיפה מיותר, הייתי חיה טוב באותה מידה בלי לצפות בו.
סרט אחר שדווקא ממש הקסים אותי היה 'העזרה'. תודה לנטפליקס שבחרו להעלות אותו פתאום לרפרטואר שלהם כתגובה למחאת BLM, היה בדיוק הקסם שהייתי זקוקה לו בחיים- כי סולידריות נשית זה תמיד שמח.
צפיתי גם בפילדלפיה. הייתי שמחה לספר שהסרט נחרט בזכרוני, אבל עד שחזרתי לרשימת הסטורית הצפיה לא זכרתי שראיתי אותו. עדיין זה סרט מצויין ונוגע ללב וגם הסטורי, ולכן ממליצה לצפות.
צפיתי בתל אביב על האש באמזון פריים, ולא הייתי זוכרת שהסרט בכלל קיים אם לא היה מופיע באמזון פריים. מנסה להחליט אם לצפות ב'הבן דוד' שזמין גם הוא בפורמט, אבל נראה לי כבד מידי לצפיה, עד כה זנחתי.
אם אתחכם, למעשה גם את פרזיטים ראיתי השנה (בקולנוע).
בגזרת הסדרות זכיתי לגלות לא מעט ולהשלים עוד קומץ. כאן 11 מקבלים את פרס האושר של השנה, הכל כולל הכל, כולל דוקו וריאליטי ודרמה וקומדיה- הם פשוט עשו הכל הכי טוב, מבאס שחצי מהתכנים שלהם לא זמינים לצפיה מחול. או שאולי זו הסיבה שאני מעריצה אותם.
כמו כן, מכיוון שנגמר לי 'טוני נולד מחדש' (מקסים, קיטצ'י ומומלץ מאוד למי שמחפשים סדרות קצרות), עברתי לצפות בדרק וזה ממש ממש מצחיק.
עת קורונה, המון השלמות
אז ראיתי השנה לא פחות מ 300 סרטים, בערך פי שניים ממה שאני רואה בשנה ממוצעת. אני אלך לפי שנים, כי יש המון תמות בשנים האלה, למרות שכמובן לא אציין את כל הסרטים שראיתי . רק כאלה שמתאימים לתמות.
שנות העשרים – באסטר קיטון עם ״הגנרל״ ו״שרלוק ג׳וניור״, רק שבעוד שרלוק הוא הברקה אחת גדולה, ״הגנרל״ קצת טירחן אותי למען האמ.
שנות השלושים – וואלה, לא ראיתי אף סרט מהעשור הזה השנה. מעניין.
שנות הארבעים –
א. פאוול ופרסברגר – ראיתי שני סרטים של הצמד ולא התלהבתי במיוחד ״עניין של חיים ומוות״ ףאני יודעת לאן אני הולכת״/. מה שכן, בסגנון קצת דומה לאחרון, ראיתי השנה גם את brief encounter של דייויד לין, שהיה אחלה לגמרי.
ב. הרבה השלמות של פילם נואר – לא שלא ראיתי המון פילם נואר לפני השנה הנוכחית, אבל כמה מהקלאסיקות הגדולות של הז׳אנר הושלמו על ידי השנה, ובראש ובראשונה יצירת המופת, ומה שהוא בעיניי אחד משלושת הנוארים הגדולים ביותר – in a lonely place המדהים של בוגארט. אבל פרט אליהם טובים היו גם white heat' night and the city, the naked city ועוד איזה 4-5 שפחות אהבתי גם אם הם קלאסיים לא פחות (כן, out of the past, אני מסתכל עליך).
שנות החמישים –
(א) בונואל- מעולם לא ראיתי אותו בעבר, והשנה ראיתי בינתיים ארבעה סרטים שלו כולל כמובן ״כלב אנדלוסי״ המוקדם יותר. האמת? בסדר, חביב. יש לו כמה סרטים טובים יותר כמו ״אל״ ו ״the young and the damned"
(ב) נואר צרפתי – ״מעלית לגרדום״, חביב מאד. גם את ״ריפיפי״ שמתחיל בתור סרט שודים מצוין ומסתיים בור פילם נואר לא רע, זה נחמד מאד.. מתקופה מאוחרת יותר ראיתי סוף סוף את ״לה סמוראי״ שהוא סרט עם אפס היגיון ומאה סגנון.
(ג) יפני – חרקירי נפלא כפי שציפיתי שהוא יהיה. ״סיפור טוקיו״ משעמם, למען האמת גם כפי שציפיתי שהוא יהיה.
שנות השישים
(א) סרטי שוד ושבר, פיכחון ודיכאון. – והאמת היא שאם יש בשורה אחת בהודעה הזאת, זה שמצאתי את הז׳אנר האהוב עליי. סרטי דיכאון משנות השישים, כולל לפחות שניים מהסרטים הכי טובים שאי פעם ראיתי, ועוד כמה חביבים. השניים שראיתי השנה שהיו לא פחות ממדהימים, היו seconds של רוק הדסון (כנראה הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה) ו the swimmer עם ברט לנקסטר (בקלות, בעשירייה), וחוץ מזה, ״המשכונאי״ גם שייך לרשימה (כמו סרטים שראיצתי בתקופות מוקדמות יותר בחיים, כמו ״הם יורים גם בסוסים״ וכמובן ״קאובוי של חצות״).
ואולי לא פחות חשוב, ועוד אחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה, גם אם מדובר בסרט משנות התשעים – ״אקזוטיקה״ שהוא סרטו הטוב ביותר של אטום אגויאן (ראיתי את רוב החשובים שלו), וגם יצירת מופת אדירה.
(ב) אלכוהול – האמת שרק אחד מארבעת סרטי האלכוהול שראיתי השנה היו משנות השישים אבל הוא היה מאד טוב בעיקר בגלל ג׳ק למון, כפרה עליו (days of wine and roses), רק השבוע ראיתי את another round הדני שהרגע יצא לקולנוע, שהיה חביב, אבל פחות חביב משיכול היה להיות.
(ג) פוליטיקה – fail safe הוא האח הפחות בכיר וגם הפחות טוב של ד״ר סטריינג׳לאב, אבל לא רע בכלל. לעומתו ״צדק בנירנברג״, הוא גם סרט מעולה וגם סרט עם תצוגות משחק מהטובות שראיתי בחיים (ספנסר טרייסי ומקסימיליאן של כמובן, וגם רוברט וידמארק, כפרה עליו).
ואפרופו סרטי משפט, אז אמנם משנות השמונים, אבל ראיתי סוף סוף את ״פסק דין״. פול ניומן? אז גם כפרה עליו. בוב אודנקירק למד ממנו.
(ד) פוליטיקה צרפתית – ז׳אנר, רק שאציין שאת שתי הקלאסיקות שראיתי השנה משנות השישים בז׳אנר (z ו army of sahdows) לא מאד חיבבתי.
(ה) ברסון צרפתי – איכס, איזה במאי מזעזע (מוצ׳ט, בלתזאר)
שנות השבעים:
(א) הרצוג – לא שלא ראיתי סרטים שלו בעבר, אבל השנה ראיתי גם את פיצקרלדו (מגלומני כמו הגיבור שלו) ואת "קספר האוזר״ (האמת? גם די מגלומני)
(ב) אנימציה ופסיכודליה – גם בעקבות האתגר של עין הדג, ראיתי לא מעט סרטים כאלה. את רובם לא ממש חיבבתי. למשל holy mountain (מטומטם להחריד), punhishment park (סתמי), בלדונה של עצב (איזה סיום מפגר), ״פנטסטיק פלאנט״ (נחמד דווקא, מטריד מאד),
(ג) מקורות האינדי (או אינדי של פעם) – לא אהבתי, לא את ״הרולד ומוד״ ולא את ״ירח של נייר״
(ד) טרקובסקי – תראו, זה לא שאני לא מעריך את ״סטאלקר״, אני פשוט לא מעריץ את ״סטאלקר״. לעומת זאת את ״ילדותו של איבן״ לא באמת סבלתי, נפיחה יומרנית.
שנות השמונים –
(א) קצרים של ברגמן – סונטת סתיו ופרסונה. טוב, לא רק את טרקובסקי אני לא אוהב, גם את ברגמן לא. (ראיתי סרטים קודמים שלו בעבר, מן הסתם)
(ב) נאו נואר – איזה יופי של ז׳אנר, גם אם גם כאן יש סרטים טובים יותר (the long good friday, mona lisa) בעיקר כאלה שמשחק בהם בוב הוסקינס וגם the grifters החביב. וטובים פחות (thief, night moves, to live and die in la(.
(ג) קאמפ – possession הוא סרט שכמעט בלתי אפשר להשיג, וטוב שכך. דרעק. (אבל איזבל אדג׳אני יפה). גרסה רעה של ״תינוקה של רוזמרי״. subway לעומת זאת הוא גם סרט מוקדם ולא טוב במיוחד של לוק בסון
(ד) ג׳יין פונדה – agnes of god הוא הפחות טוב מבין שני סרטים עם תמה מאד דומה (השני, ״פילומנה״ בעקבות המלצתו של הקרקר, הוא סרט מדהים, ויצירת מופת רצינית) השני הוא הקיטש העשוי היטב של ״on golden pond״
(ה) גרמנים – angst הוא סרט ממש רע. אני כריסטיאנה פ. לעומת זאת הוא סרט די טוב.
(ו) קוסטוריצה – לא אהבתי בכלל את ״חתול שחור חתול לבן״, שהוא אמנם משנות התשעים, אבל הוא בורקס, וככזה אם אתה לא שייך לתרבות הצוענית רומנית (או ישראלית במקרה שלנו) קשה לי להאמןי שזה באמת מצחיק. לעומת זאת, חשבתי ש ״שעת הצועני״ מעולה עד מאד, גם אם הוא יהה צריך להתחיל 45 דקות לתוך הסרט יען הדקות האלה מיותרות לגמרי.
שנות התשעים:
(א) אלן פרקר – ז״ל רציני. וחבל. את רוב סרטיו כבר ראיתי בעבר, אבל השלמתי את – איזה יופי של סרט ״הקומיטמנטס״ וגם את ״מיסיסיפי בוערת״ הטוב פחות.
(ב) קומדיות אייטיזיות – אז למה בשנות התשעים? כי היו כאלה גם אז. חלק בסדר כזה, חלק פחות. with honors, say anything, three o'clock high. כולם ראיתי השנה וכולם היו… היו.
(ג) רוסיים – אז על טרקובסקי כבר דיברתי, אבל ראיתי לא מעט קולנוע רוסי השנה כולל את burnt by the sun המצוין (ואת לוויתן שדי משלים אותו גם אם נעשה עשורים אחר כך) ואת come and see שהוא אמנם סרט מזעזע, אבל לא כל כך טוב לדעתי. ואם כבר סרטי מלחמה מזעזעים במיוחד ולא כל כך טובים אז ״barefoot gen״ כמובן. אה, וסרט רוסי נוסף שדי איכזב אותי הוא the fool (שאישית אני חושב עליו בקולו של ברי סחרוב, בתור ״הטמבל״), שהבטיח יותר משהוא קיים.
2000
(א) קוריאנים יחסית מוקדמים – את רוב הקלאסיקות המרכזיות יותר כבר ראיתי. לא אהבתי במיוחד השנה את 3-iron, a bittersweet life ובמיוחד את הזוועה שהיא the chaser. גם את ה housemaid לא סבלתי, וגם לא ממש אהבתי את bad guy, גם הוא של קים קי דוק המנוח.
(ב) אסיאתים אחרים – כן אהבתי את lust, cuation ואת infernal affairs
(ג) סקנדינביים – לא יודע, לא מתחברים ליואכים טרייר (reprise, אוסלו אוגוסט 31). ראיתי שני סרטים של וינטרברג – ושניהם היו חביבים פלוס (החגיגה, ו another round שכבר הוזכר), אבל אף אחד מהם לא היה טוב אפילו בערך כמו יצירת המופת האמיתית שלו ״הניצוד״. ויש את ״אחרי החתונה״ שהוא אמנם אופרת סבון שאין דברים כאלה, אבל מצוינת.
(ד) ישראלים – עג׳מי, גט, הכוכבים של שלומי״, ,החיים על פי אגפה״, ״ – סרטים טובים (שני הראשונים) עד מעולים (שני האחרונים), אחד אחד. כן, אני יודע, ערבבתי עשורים שוב. ככה אני, אסוציאטיבי.
(ה) חוץ מזה, אמנם לא חלק מתמה, אבל אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה ומאד הפתיע אותי הוא city island עם אנדי גרסיה. קטן וחמוד חמוד.
2010 – יאללה, העשור הזה מחוץ לתחום, בכל זאת בקלאסיקות עסקינן.
אני מאוד מסכים איתך
לגבי הגנרל. כפי שכתבתי בסקירת סרטי הימד"ב זה הסרט הכי משעמם של בסטר קיטון ולא ברור למה דווקא הוא זה שתמיד זוכה לאיזכור ברשימות סרטי כל הזמנים. מיומנות טכנית שבוודאי קיימת בו אינה מספיקה כשלעצמה.
את white heat גם אני ראיתי השנה ולא התלהבתי במיוחד. לעומת זאת אהבתי מאותה תקופה את האוצר מסיירה מאדרה, סרטו היחיד של ג'ון יוסטון שהוא באמת יצירת מופת, ואת caged, סרט לא מוכר במיוחד שעוסק בכליאת נשים.
התאכזבתי גם
מרכבות שמורות היטב שהוא לא יותר מסרט נחמד ותו לא. היו סרטים צ'כים יותר טובים.
לעומת זאת מומלץ בנטפליקס קזינו של מרטין סקורסזה ובמיוחד חבורת הלוחמים של וולטר היל.
חוץ מאלה?
אז… גוליבר של פליישר, ו… סיפורי ארץים של מיאזקי, ו… הקרודים? זה בכלל קלאסיקה? בכל מקרה, אתגר הצפייה של עין הדג היה הזדמנות מושלמת עבורי להשלמת קלסיקות, ומקווה לראות אתגרים נוספים גם בעתיד!
זאת פעם ראשונה שמישהו אמר את זה
ומודה שזה קצת תפס אותי בהפתעה, כי חשבתי שזה עבר יחסית בשקט ובלי עניין.
אבל אם אתה (ועוד אנשים?) בעניין, בהחלט אפשר לשקול אחד נוסף שכזה.
בבקשה כן
(ל"ת)
הייתה לי שנה דלה מאד
לא ראיתי סרטים בכמות שרציתי השנה, בטח ובטח לא קלאסיקות שאמרתי לעצמי – בטח מה ברור שיש לי זמן להשלים.
ממה שכן ראיתי בולט לטובה לני של בוב פוסי. אף פעם לא ימאס לי מדסטין הופמן הצעיר.
הכל בסרט הזה פועל ממש טוב – הצילום בשחור לבן תופס יופי את המועדונים אפופי העשן, מערכות היחסים בין כל הדמויות מלאות באהבה למרות הסיפור העצוב (בפרט אהבתי את האמא מול המנהל).
סרט אחר שהוא אמנם לא השלמה כי ראיתי אותו כינוקא אבל גם קצת כן כי לא זכרתי כלום הוא הדודן שלי ויני.
קומדיה חדה ומעולה, עם מריסה טומיי בדמות שהתאהבתי בה מהרגע הראשון. בפער הסרט בית משפט הכי כיפי שראיתי כבר הרבה זמן.
אוקיי, אז ככה
סרטים ממש ממש טובים שראיתי לראשונה השנה:
משחקי בילוש (1972) – פשוט כיפי, שנון, לורנס אוליבייה ומייקל קיין אדירים. זה רק אני, או שבחצי השני של הסרט אתה די בטוח שזה מייקל קיין, אבל האיפור כל כך טוב שאתה פשוט לא יכול לדעת בוודאות.
חידון בחרוזים – אודרי הפבורן, קרי גרנט, אני צריך בכלל להוסיף משהו? אולי הסרט הכי היצ'קוק שהיצ'קוק לא עשה.
הפרפר (1973) – אדיר, נופים מרהיבים, חיות אקזוטיות מגניבות, וההופעה הכי טובה של סטיב מקווין.
3 אידיוטים – קומדיית הקולג' הכי טובה אי פעם היא דווקא לא אמריקאית.
מטרופוליס – מודה שקצת חששתי לראות סרט גרמני אילם של שעתיים וחצי, אבל הוא מרתק מההתחלה ועד הסוף ורואים את ההשפעה שלו על בערך כל סרט מדע בדיוני אי פעם.
אהבה נושכת – מדהים. הרבהההה יותר טוב מבירדמן.
חיי פיי – כן, פיי המבוגר קצת נודניק חופר, אבל כל רגע של פיי הצעיר נהדר, הצילום והאפקטים פשוט ברמה הכי גבוהה שיש, וגם הסיפור לא רע.
תמונות קצרות – לא היו הרבה מקרים של 3 שעות שהייתי פשוט מרותק למסך. זה בהחלט אחד. אמנם פול תומאס אנדרסון כנראה עשה את זה יותר טוב, אבל זה יותר לחובתו של פת"א מאשר לרעתו של רוברט אלטמן.
סרטים ממש טובים שראיתי לראשונה השנה:
ג'ונו, רובוקופ המקורי, צלילי המוסיקה, סוספיריה המקורי, עניין של חיים ומוות, צעקה, אקס-מן: ההתחלה, JFK, הנסיכה מונונוקי, לב אמיץ, הקרנבל הגדול, ראן, סאלח שבתי, תעלת בלאומילך, המשרתת, חרקירי, גבוה ונמוך, איש הגשם, אד ווד, מרק ברווז, תלמה ולואיז, התפוצצות, ללכת שבי אחריו, קרמר נגד קרמר, נעליים אדומות, אבק כוכבים, זליג, שעשועים מסוכנים, הצוות המובחר, מנצ'סטר ליד הים, ניחוח אישה, ועוד.
לא ראיתי ממש סרטים גרועים כי אני מנסה להתחמק מסרטים שמלכתחילה לא נראה לי שאני אוהב, אבל יש שניים שדווקא שייכים לפרנצ'ייזים שאני אוהב, והיו פשוט מביכים. אני מדבר כמובן על משימה בלתי אפשרית 2 ועל אקס-מן: אפוקליפסה.
במאים שגיליתי השנה (זאת אומרת, לא שלא ידעתי על קיומם, פשוט לא יצא לי כל כך לראות סרטים שלהם):
אפרים קישון
מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר
לורנס קסדן
אוליבר סטון
סטנלי קריימר
בארי לוינסון
אבי נשר
וכל הסרטים שראיתי השנה
נמצאים כאן, לפי הסדר.
השנה צפיתי לראשונה
בחיים שלי בסרט "אי.טי" (סרט שיצא בשנה שבה נולדתי),
אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שמאוד אהבתי אותו, ולדעתי זה סרט מקסים.
שתי קלאסיקות שהשלמתי ממש רגע לפני ש-2020 נגמרת
(כמובן שראיתי הרבה יותר אבל אלו טריים יותר בראש שלי ולכן אתמקד בהם).
*אדם בעקבות גורלו- יש מצב שזה אחד הסרטים הטובים שראיתי. אומנם אין עלילה לכידה אבל מה שיש סחף אותי לחלוטין לסרט. גם הפסקול פשוט אלוהי.
*חור בלבנה- יש מצב שזה הסרט הישראלי הכי הזוי שנוצר (אם נוצרו יותר הזויים אתם מוזמנים לתקן אותי). לא תמיד עובד וחוסר העלילה קצת מפריע בשלבים מסויימים אבל כשהסרט מצחיק הוא קורע מצחוק, ממש אבל. סרט ישראלי שהקדים את זמנו.
"חור בלבנה" אחד הסרטים שאני הכי פחות אוהב בקולנוע
סרט "סיניפילי" בקטע הכי רע שיש, שנראה כאילו וא מיועד לאיזה תת-תת-ברנז'ה של שלוש אנשים שכל כך מרוצים מעצמם שזה פשוט בלתי נסבל. עדיין מדהים בעיניי שכל הסרטים ה"נחשבים" של אורי זוהר (זה ומציצים, בעצם) הם הסרטים הכי גרועים שלו.
הגלולה של דוד פרלוב הוא גם סרט הזוי וגם פנטזיה על נושא רומנטי שאת התסריט שלו כתב חנוך לוין.
״פנטזיה על נושא רומנטי״ הוא סרט פנטזיה (פנטסטי)
יש בו הברקות תסריטאיות וליהוקיות אבל אין שם משהו יוצא דופן שמזכה אותו באמת בתואר הזוי.
סרט הזוי באמת זה ״התרוממות״ שחברי הגשש קברו את הזכויות לסרט והעלימו אותו. הסרט היחיד של אורי זוהר כבמאי שאין איך לראות אותו.
לא בדיוק קלאסיקה, אבל Time After Time משנת 1979
הוא קומדיית הרפתקאות חביבה על מסע בזמן, שעיקר האטרקציה בה הוא ההשפעה הדי גדולה שהיתה לה על כמה סרטים משמעותיים שבאו אחריה – "בחזרה לעתיד", "שליחות קטלנית" ואפילו "קפטן אמריקה: חייל החורף" מהדהד אותה באיזו סצנה קצרצרה. גם הליהוק הלא-שגרתי של מלקולם מקדאוול לתפקיד הגיבור מקבל נקודות. חבל שהזווית הרומנטית בסרט מצליחה להיות גם סקסיסטית והומופובית.
מעניין גם לגלות שלבמאי ניקולס מאייר היתה אחרי הסרט הזה קריירה די משמעותית בהוליווד – הוא ביים שני סרטים במותג "מסע בין כוכבים", כתב את התסריט לעוד אחד, שנחשב לאחד הטובים בסדרה (ועסק גם הוא במסע בזמן), ביים את חזון הבלהות הטלוויזיוני "היום שאחרי" שמתאר את אמריקה אחרי מתקפה גרעינית סובייטית והיה שותף לכתיבת התסריט של "נסיך מצריים". אבל איכשהו, הוא לא הפך לשם מוכר מדי.
יצא לי במקרה בחודש האחרון לראות כמה סרטים ישנים יחסית
In the Heat of the Night (1967) –
בלש שחור (סידני פואטייה) עוזר לפתור רצח בעיירה שמרנית בדרום.
מותחן טוב ומהנה שמבחינתי עומד במבחן הזמן.
Love Story (1970) –
דרמה רומנטית (לא קומית) על זוג שמגיע מרקעים שונים, קלישאתי לעיתים אבל מצליח לרגש.
Avalon (1990) –
סיפור על משפחת מהגרים יהודים בארה"ב של תחילת המאה הקודמת.
מכיל הרבה נקודות שלדעתי לא מעט יכולים להזדהות איתן.
מעוניין לסיים את השנה בקלאסיקה של שלוש שעות
ואני בהתלבטות, כי לא תמיד יש לי את הזמן והכח לסרטים באורך כזה, בטח כשהם כבדים.
אז מה הכי מומלץ מבין הסרטים הבאים?
בארי לינדון, הסנדק 3, דוגוויל, תמונות מחיי הנישואים, תמונות קצרות, רוקו ואחיו.
תודה מראש למייעצים
תן כיוון
בעניין של דיכאון עמוק? מתח? נחת? (מישהי מהסרטים הנל מביא איתו נחת?)
דוגוויל מדהים, דיברתי עליו לאחרונה עם מישהו שלא ראה ומישהו שכן ראה. הבעיה עם דוגוויל שהוא מוציא את החשק לחיות, לא הייתי יכולה לצפות פה בימינו.
דיכאון עמוק נשמע לי טוב
אני נרתע מאוד מאלימות קשה, אבל זה לא משהו שימנע ממני לראות.
לפי זהות הבמאים,לא חושב שאחד מהסרטים מביא איתו נחת(אם כי לא ראיתי אף סרט של אלטמן,אז אולי הוא יוצא דופן). אבל בסרטים אני פחות מחפש נחת,אז זה בסדר מבחינתי.
אז ממליצה על דוגוויל?עוד משהו מהרשימה שראית ואהבת?
ממליצה עם הסתייגות
בעיני זה מסטרפיס, סרט שמשאיר המון מקום לשיח ולמסקנות. אבל כמו שכתבתי, אני לא הייתי מסוגלת לצפות בו עכשיו כי הוא קודר להחריד.
שאלת האלימות היא ממש לב העניין, אין בסרט אלימות גרפית כפי שאנחנו מכירים אותה בקולנוע- אין גופות, אין מכות, גם גילויי האלימות שנראים בסרט נראים מאוד שקטים ולא גרפיים. הסרט עוסק בטבע האדם. אם לדייק, באכזריות האנושית וכמה רחוק היא יכולה ללכת. מתוך התנהלות עלילתית "שקטה" (זו לא ההגדרה הכי מדויקת) מגיעים לתהומות מאוד אלימים, אבל הם מקבלים הרבה יותר ביטוי נפשי מאשר פיזי. רוצה לומר שאי אפשר לומר שזו לא אלימות אבל תלוי למה אתה קורא אלימות קשה. בעיני, בתור מישהי שלא רואה סרטים גרפיים, זה סרט מאוד אלים.
זה באמת נשמע מאוד אלים
אבל מצד שני גם מעניין מאוד. אלימות כזאת הרבה יותר מעניינת לדיון בעיני מאלימות גרפית.
אני חושב שאלך על דוגוויל.תודה על העצה והפירוט(וגם לאחרים שאמרו את דעתם.אגיע להמלצות האחרות בפעם אחרת)
וואו,זה היה מדהים (דוגוויל)
וככל שזה היה אכזרי ומזעזע, אני חושב שההשפעה עליי היתה לטובה. כתבתי פה בעבר על כך שחוסר התקווה ב'מדאם בובארי' גורם להגיע לתובנות חיוביות דרך תפיסות חיים שגויות של הדמויות,וכך זה גם כאן (אם כי באופן שונה לחלוטין, כמובן).
ניתוח מרתק של התנהגות אנושית. המון חומר למחשבה ולחשבון נפש. סרט אדיר.
מכיוון שעוד היה 2020 כשראיתי אותו,אין ספק שהוא נכנס לעשיריה שרשמתי למעלה, במקום כלשהו.
מצטרף לדוגוויל
וגם מנדרליי. הטוב בכל מקרה מאלו שראיתי. אני דווקא כן מחובבי הסנדק 3, אבל לא אהבתי את תמונות קצרות
מבין השישה
אני מצטרף בסיוג קל מ"דוגוויל" (שקצת יותר מדי מתלהב מעצמו), ואמליץ גם על בארי לינדון (גם בסיוג קל של סרט מאוד "קר"), ופחות מסויג של "תמונות קצרות" ו"רוקו ואחיו". "תמונות מחיי הנישואים" ו"הסנדק" פחות הרשימו אותי.
תמונות קצרות הוא יצירת מופת. אם אהבת את מגנוליה תצפה בו.
(ל"ת)
מייצג את מחנה בארי לינדון
באופן עקרוני, הייתי ממליץ על הסנדק 3, בטח אם אהבת את השניים הקודמים. שכח מכל מה ששמעת עליו – הוא סרט מרתק ומכיל כמה סצינות שמשתוות בעומקן לקודמיו.
אבל אם כבר הכנסת בארי לינדון לרשימה, ממליץ עליו בחום. הסרט בהחלט עשוי להיות "כבד", אבל האיטיות שלו משרתת את ההתרחשויות – אותי זה חיבר מאוד לדמויות ולעלילה. אחלה דרך לסגור שנה איטית ונמרחת.