וואו זה כבר הרבה ביקורות מתגלגלות, הא? בכל מקרה, כתמיד, שימו לב שיהיו כאן ספוילרים לכל העונות הקודמות, שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים.
פרק 1 ו-2: "משפחת מאנסטר", "חזרה גנרלית"
הבשורות הרעות הן שעוד כמה שבועות הסדרה הכי טובה בטלוויזיה תסיים את עונתה האחרונה. הבשורות הטובות הן שאם לשפוט לפי שני הפרקים הראשונים, צפויה לנו עונה לפנתיאון. אחרי המרד הכושל של האחים והאחות רוי באביהם בעונה הקודמת, שני המחנות מתחילים את העונה בנפרד, מלקקים את הפצעים ומתכננים את הצעד הבא. בצד אחד נמצאים קנדל, רומן ושיב, עדיין בהרמוניה משפחתית מפתיעה ועם תוכניות גדולות ושאפתניות, ובצד השני לוגאן, האח הזנוח קונור ושני הסיידקיקס המעט מטופשים שלו, טום וגרג.
עיקר הפרק הראשון הוקדש להשלמת פערים – מה קרה למשפחת רוי כשלא היינו שם לעקוב אחריהם, מה השתנה ומה נשאר בדיוק אותו דבר. השלושה הקדישו את החודשים מאז הפיצוץ עם אבא לתכנון הקונספט לגוף תקשורת חדש, "המאה". קשה לומר שמישהו במשפחה הזו מי יודע מה נחמד לקרוביו וחבריו, אבל עד כמה שזה אפשרי, האווירה בין השלושה חיובית יותר ממה שהתרגלנו לקבל מהם. כן, הם עדיין רבים, מתווכחים ויורדים אחד על השני בלי סוף, אבל לפחות הם לא עושים את זה עם מבט משווע לרצח בעיניים. כמו נרקומנים משוקמים, כולם מנסים להיגמל בהדרגה מהרעל שלוגאן רוי מטפטף על כל מי שעומד לידו מספיק זמן.
כמובן שהמחויבות המלבבת הזו לדף חדש ונקי לא נמשכת זמן רב ויעד חדש עומד לפתע לנגד עיניהם – רכישת תאגיד התקשורת PGM מידיה של משפחת פירס, צעד יקר ולא לגמרי משתלם שיעזור להם בעיקר לעצבן את אבא. הפנטזיות על עסק משלהם מושלכות לאשפה כמו מגש גבינות מאתמול, ותכלס, כנראה שלא מדובר בהפסד גדול. "המאה" היא יותר ערימה של סלוגנים נוצצים למשקיעים מאשר ממש עסק ("זה כמו קליקבייט, אבל לחכמים. אתוס של מלכ"ר, אבל נתיב לרווחים משוגעים").
ואחרי שהם מצליחים לגנוב את העסקה מאביהם ורושמים לעצמם ניצחון קטן, מגיע בפרק השני לעונה רעיון אפילו יותר בעייתי – חבירה לסטואי במטרה לסכל את המכירה של וייסטאר-רויקו למאטסון בתקווה לקבל הצעה גבוהה יותר. זה מהלך כל כך מסוכן שהוא כבר תכלס דבילי – כישלון במקרה הזה לא רק יאפשר ללוגאן לסמן וי נוסף במלחמה מולם, אלא ימנע מהם את הכסף הדרוש לעסקה עם הפירסים.
בינתיים, הפרידה המרה משלושת ילדיו נותנת את אותותיה בלוגאן רוי, שמפגין מידה מפתיעה של פגיעות. השלושה נעדרים ממסיבת יום ההולדת שלו ומשאירים אותו לגרד תשומת לב בדרכים לא דרכים – למשל, כשהוא מזמין את הסובבים אותו לתחרות עלבונות. גרג ממשיך את תהליך ההשחתה המוסרית המהיר שלו בעוד טום חוגג את רווקותו המחודשת, וביחד אפילו יש להם שם חדש לעצמם – "האחים המגעילים". גם בגרסתם הידידותית יותר טום וגרג הם לא בדיוק חברים, יותר כמו בריון והקורבן החביב עליו. קחו לדוגמה את הנאום שהפך לאייקוני כמעט מיד של טום על הדייט של גרג, או יותר ספציפית, על התיק הגדול מדי שהביאה למסיבה: "הוא מפלצתי, אפשר לקחת אותו לקמפינג, אפשר להחליק אותו על הרצפה בשוד בנק".
אך חוסר האונים של לוגאן הופך במהרה ממשבר להזדמנות כשהוא מגיע לבקר במשרדים של ערוץ החדשות ATN, החלק היחיד מנכסיו שאמור להישאר בידיו אחרי המכירה. סיבוב בדסק מספיק לו כדי להבין שהמערכת זקוקה לניעור שלא נאמר טלטול נמרץ, שאותו הוא משיג בעזרת נאום חוצב להבות ואגרסיבי שמהדהד מהלך דומה שעשה רופרט מרדוק במשרדי וול סטריט ג'ורנל ב-2007. לוגאן מכנה את הצבא החדש שלו "פיראטים" ומעודד את העובדים לחסל את התחרות בכל אמצעי שיידרש, והסאבטקסט ברור – את הפרצוף שלי אתם הולכים לראות כאן לעיתים קרובות מעתה והלאה. על הדרך הוא גם מתווכח עם גרג על הקפאת פיצות ("יש כאן עניין של צמיגיות") ומנסה להשחיל ללוח השידורים את העוזרת האישית / מאהבת החדשה שלו, קרי, שהופכת כמעט מיד למושא ללעג בעקבות קלטת אודישן מביכה.
מתחת למאבקי הכוח שהולכים וצוברים תאוצה, שני הפרקים הראשונים מסמנים נושא נוסף שהולך לשלוט בעונת הסיום: הצורך הנואש של הדמויות באהבה, או לפחות בתשומת לב. בשנים שעברו מאז פגשנו אותם לראשונה, הצאצאים לבית רוי הספיקו לאבד גם את מעט גלגלי ההצלה הרגשיים שהיו להם. שיב וטום נמצאים בשיאו של הליך גירושין מכוער, קנדל בקושי נוכח בחיי משפחתו ורומן ויתר אפילו על מראית עין של קשר רומנטי או מיני. קונור אמנם עומד להינשא לווילה, אבל גם הוא כבר הבין שמה שיש בין שניהם זה לא בדיוק אהבה, אפילו לפני ההיעלמות שלה באמצע החזרה הגנרלית לחתונה. אפשר לנסות להבין מה לעזאזל קורה בחיי האהבה של האיש שגידל את חבורת האומללים הזאת, אבל האמת היא שרומנטיקה לא באמת מאתגרת או מעניינת אותו – הקשר עם הילדים שלו מהותי הרבה יותר והם אלה שהוא דורש מהם מחוות אהבה גרנדיוזיות בכל הזדמנות.
המתח הזה מגיע לשיא בעימות המרהיב בין הילדים לאב בחדר הקריוקי. זאת ההזדמנות של הילדים להטיח בלוגאן את כל הזעם שצברו בחודשים בלעדיו, שמציבה אותו מראש בעמדת נחיתות – מספרית אבל גם רגשית. "אבא הביע רגש הרגע?", קנדל שואל בזלזול אחרי שלוגאן מודה שחסרו לו ביום ההולדת. לוגאן הוא לא סתם דוגמה לאב רעיל ומרוחק רגשית, הוא ממש ההגדרה המילונית של אבא כזה – כך שמצידו השיחה הזו דורשת מאמצים עילאיים. לא רק שהוא מכתת רגליים עד למקום מצועצע כמו חדר קריוקי, הוא אפילו מנסה להתנצל בפניהם בדרכו העקומה, מיד אחרי שהוא אומר "אני לא בקטע של התנצלויות". הבעיה היא שגם המעל ומעבר של לוגאן כבר לא מספיק – רומן דורש לדעת על מה הוא "מתנצל ספציפית", בעוד שיב זועמת על שייעץ לטום ליצור קשר עם עורכי הדין הטובים ביותר כדי לחסום אותם בפניה, מטעמי ניגוד עניינים (מה שמעיד ששיב לא ראתה "הסופרנוס" וגם לא את "סיפור נישואין").
כשכל זה קורה הלב יוצא דווקא לקונור, שרק רצה לבלות קצת כדי להתנחם מההתנהגות של ארוסתו. הוא זה שלקח את האחים שלו לבר של "אנשים רגילים" ולחדר קריוקי, כי זה משהו שהוא ראה בסרטים ואף פעם לא יצא לו לנסות. הבילוי לא נראה כיפי במיוחד לאף אחד, גם לא לקונור עצמו, אבל לפחות זה היה מה שהוא רצה לעשות. ובכל זאת, הוא הורס לעצמו ויוצר את החיבור בין שני הצדדים במשפחה – ומיד הערב שהיה אמור להיות שלו שוב הפך לקרב בין האחים שלו לאבא שלו, קרב שהוא עצמו אפילו לא חלק ממנו.
כשהוא חוזר הביתה ומוצא את ווילה בחדר השינה שלהם אנחנו אפילו לא שמחים בשבילו, כי כבר שמענו אותו מכריז שבעצם הוא בכלל לא צריך או מחפש אהבה, ואף מתאר את עצמו כ"צמח שגדל על סלע וחי על החרקים שמתים בתוכו". שנים של בדידות, הזנחה רגשית וריחוק מהאנשים שאמורים לאהוב אותו בלי תנאים עשו את שלהן והפכו את קונור לאדם שבו זמנית נואש לאהבה מכל סוג שהוא, גם מלאכותית ומזויפת, אבל מיואש לחלוטין מהאפשרות לקבל אותה.
מה שמוביל אותנו לקליף האנגר הדרמטי בסיום, שבו רומן מקבל מפורשות הצעה מלוגאן להתנתק מאחיו ולחבור אליו כמנהל ATN. לוגאן תמיד האמין בהפרד ומשול והשיחה הקשה עם ילדיו רק הוכיחה לו שוב שהדרך היחיד לנצח אותו היא להתאחד נגדו. רומן הוא גם החולייה החלשה הכי ברורה, כל כך ברורה שיהיה כמעט מפתיע אם הוא ייכנע שוב לתחנונים של אבא ויחזור אליו עם הזנב בין הרגליים.
רומן בלט לטובה בשני הפרקים האחרונים והיה נראה שהריחוק מלוגאן עשה לו רק טוב, אבל הוא היה גם הראשון להתקפל ולשבור את החרם (בברכת יום הולדת קצרצרה, ובכל זאת). אסטרטגית זה כמובן יהיה מטומטם מאוד להצטרף שוב ללוגאן, אבל כצופים לא ברור לגמרי איזו אופציה יותר מסקרנת – המשך הברית עם האחים או הביצועים של רומן בתור הדיקטטור המרושע של דסק חדשות. הרשו לי להציע אופציה שלישית – רומן עושה "ילדות רעות" וחוזר לזרועותיו של לוגאן, הפעם כדי להרוס את הבייבי החדש שלו מבפנים.
פרק 3: "החתונה של קונור"
בואו לא נלך סחור-סחור וניגש ישר אל הפיל שבחדר – פרק 3 בעונה 4 הוא הפרק שבו לוגאן רוי מת. לא היה קשה לנחש שלוגאן לא ישרוד את הסדרה בחיים, אבל כיאה לסדרה כמו "יורשים", הבשורה הדרמטית הגיעה לא כקליף האנגר בסיום עונה וגם לא כמאורע מחולל בראשיתה, אלא סתם ככה, באמצע פרק. וקצת כמו וולדמורט בסוף של "הארי פוטר", גם לוגאן רוי מאבד במותו הרבה מההילה שלו במותו ומתכווץ לגודל של אדם ככל בני האדם. הוא לא נרצח על ידי אחד מאויביו ושונאיו, לא נאבק על בריאותו מול פציעה או מחלה קשה, לא נפרד מהמשפחה שלו ברגעים האחרונים. הוא מת מאירוע לב בשירותים, בלי שנדע אם להתרחשות היה טריגר או לא, בלי שנדע מה היו מילותיו האחרונות. אנחנו אפילו לא רואים את הגופה שלו בזמן או בתום ניסיונות ההחייאה, רק חלקים ממנה. המוות של לוגאן רוי הוא אנטי הירואי, כמעט יומיומי. סתם איש מבוגר שמת בפתאומיות וברגע הכי לא נוח ומתאים לכל המעורבים. קטנוני ומרגיז גם במותו.
ועכשיו, אחרי שפינינו את זה מהדרך, בואו נחזור מעט אחורה אל השעות האחרונות לפני אחד האירועים המשמעותיים בסדרה. זהו יום החתונה של קונור ובחירת ליבו ווילה. הופעה של בן למשפחת רוי במקום שאליו הוא אמור להגיע היא אף פעם לא משהו מובן מאליו, אבל במהרה אנחנו מגלים שאף אחד מהצאצאים לא נעדר מהאירוע. גם בן הדוד גרג כבר שם, לצד ג'רי, הוגו ושאר טיפוסים שמסתובבים במסדרונות רויקו-וויסטאר. לוגאן, לעומת זאת, לא מתכוון להגיע. הוא בדרכו לטוס שוודיה במטוס פרטי כדי לפתור את עניין מכירת החברה למתסון, כשלצידו טום, קארל, פרנק, קרולינה וקרי. גרג לא הוזמן לנסיעה כי לוגאן "מוצא אותו מרגיז ויזואלית", כדברי טום. בפיצוי על ההברזה, הוא אומר לרומן, הוא קנה לקונור מתנה כלשהי, יקרה באופן מוגזם, "משהו של נפוליאון".
אה, כן, רומן בגד. זה לא לגמרי מפתיע, אבל ברגעים שלפני נקודת האל-חזור הנ"ל נראה שאולי הצעד הזה לא לגמרי סופי. לוגאן פוקד על בנו לנהל עם ג'רי שיחת אזהרה לפני שלוגאן מפטר אותה סופית, אולי כנקמה בג'רי עצמה ו/או כמבחן נאמנות לרומן. שיב וקנדל לא יודעים מכל זה דבר, כמובן. רומן מבצע את המוטל עליו מהר מדי ועקום לגמרי ("ברמה האנושית אני עצוב, כמובן") ומיותר לציין שג'רי לא מקבלת בהבנה את הגזרה שנפלה עליה. וכך, ברגע אחרון של תקשורת עקומה, רומן משאיר לאביו הודעה אחרונה ונוקבת בתא הקולי כדי לנסות להרוויח חזרה שמץ מכבודו העצמי. עד סוף חייו הוא כנראה ישאל את עצמו האם ההודעה האחרונה שלו היא שגרמה למות אביו, והאם הדבר האחרון שהוא שמע ממנו בחייו היה השאלה האם הוא "Cunty".
בדיעבד, משהו באווירת החתונה לא מסתדר עוד לפני שהטלפון מטום מגיע עם הבשורה על ההתמוטטות של לוגאן. ה"משהו" הזה הוא כנראה העובדה שווילה עשויה להפוך בכל רגע לכלה במנוסה (מזל שאנחנו על סירה). אמא של ווילה, שנראית כמו אחותה האובדת של רינה מצליח, אומרת לבתה שהיא נראית כמו נסיכה בחתונה, אבל ווילה עצמה לא נראית מאושרת במיוחד. בין אם היא מעוניינת בחתונה הזו או לא, משהו בה נשבר הרבה קודם. לא בטוח שעדיין יש בה התרגשות אמיתית והנאה אמיתית מהרגע, יהיה הרגע אשר יהיה. הפעם האחרונה בה ראינו אותה נסערת באמת הייתה עם פרסום הביקורת על המחזה שלה (על ההימלטות מהחזרה לפני החתונה רק שמענו בדיעבד). גם קונור לא נראה מאוד מאושר, מסיבות ברורות, וכנראה גם הוא כבר יכול לנחש שמישהו ממשפחתו הגרעינית לא יטרח להגיע לחתונה שלו.
הטלפון מטום תופס את קנדל ורומן באותו החדר, רגע אחרי ששלחו את שיב להודיע לקונור על ההברזה של אבא. מאותו רגע והלאה הפרק הופך מפרק סטנדרטי בסדרה לגרסת המראה המעוותת של הסדרה, קצת כמו שזה מרגיש גם במציאות כשמישהו קרוב הולך לעולמו. כולם מתנהגים כמו עצמם אבל בגרסה רופפת, מוזרה, כאוטית יותר. הכל בו זמנית רגשי מאוד ומעשי מאוד, ואנחנו מגלים צד חדש בכל דמות ובדינמיקה שאי אפשר היה לפגוש בדרך אחרת.
קנדל לוקח במהרה את תפקיד האח הבוגר והאחראי, הבוס שמנסה לתפעל את הסיטואציה באופן קר, כמו שמדגים השוט הגאוני שבו הוא מרשה לעצמו לשחרר קצת רגשות למשך שניות בודדות בלבד לפני החזרה לפוקר פייס. שיב מתפרקת לחלוטין מיד ומגלגלת את הזעם ומצוקה שלה אל האחים שלה, שלא קראו לה בזמן כדי להיפרד מאבא. האמת המרה היא שלוגאן היה נוכח בערך באותה מידה לפרידות המגומגמות של האחים ולזו המבולבלת שלה, היא פשוט לא זכתה להנות מהאשליה שעוד יש מה לטרוח ולנסות. רומן נמצא איפשהו באמצע בין שניהם, כשמצד אחד הוא מתעקש שלוגאן לא באמת מת לגמרי ומצד שני מתחיל לעכל רגשית את גודל האירוע הרבה לפני שקנדל מרשה את זה לעצמו.
אף אחד לא מופתע שקונור בכלל לא נספר כמישהו שצריך לקרוא לו כדי להיפרד. אם נהיה נדיבים נוכל לייחס את ההחלטות של אחיו לניסיון לא להרוס את החתונה שלו לפני שזה ממש הכרחי, אבל יותר סביר שהם פשוט שכחו ממנו כשדברים התחילו להשתבש. בשלב הזה קנדל, רומן ושיב הם כמעט מפלצת תלת ראשית. גם כשהיחסים ביניהם עכורים או בעייתיים, הם תמיד נוכחים בחיי האחר, כמו רהיט כבד ומגושם שמישהו הבריג לרצפה. קונור מעולם לא היה וגם לא יהיה חלק מהיחידה המשפחתית הזו. כשהוא סוף סוף מקבל את הבשורות הקשות מקנדל ושיב, קונור כמו ממשיך את נאום ההשלמה הכואבת מהפרק הקודם. לא רק שאבא שלו גנב לו את הרעם ברגע שאמור להיות הכי מאושר בחייו, הוא בכלל לא התכוון להיות שם בשבילו, ובעצם, זה מה שהוא עשה כל חייו. "הוא אף פעם לא חיבב אותי", קונור מכריז במרירות כמעט אדישה.
משם והלאה הפרק ממשיך לדיבורים עסקיים יותר, התחלה של קרבות אגו בין שאר בשרו של הנפטר לשותפיו המקצועיים, לניסיונות נחמה עקומים ולניסוחי הודעות לתקשורת. זה אספקט שאי אפשר להתעלם ממנו, גם אם הכתיבה שלו משויפת וחדה פחות מחלקים אחרים בפרק, ויש לו את הרגעים שלו. אבל בתכלס, אנחנו לא פה בשביל זה, אלא בשביל הרגעים שבהם הרגש מחלחל בין הסדקים, בשביל הקול הסדוק שבו שיב מדברת קצרות עם העיתונאים או הפגישה המחודשת שלה עם טום אחרי ששניהם איבדו דמות כל כך משמעותית בחייהם. אנחנו פה בשביל המריבות המוכרות של רומן וקנדל שנצבעו פתאום בצבע שונה לגמרי בצל הפחד מהעתיד לבוא.
ואיכשהו, שוב קונור מצליח לגנוב לכולם את ההצגה בשיחה שלו עם ווילה על דחיית החתונה שלהם – וההחלטה המפתיעה להתחתן בכל זאת מול שורות של כיסאות ריקים ברובם. ווילה לא מנצלת את ההזדמנות כדי לנטוש את החתן שלה, אבל גם לא חושפת איזו התאהבות טוטאלית שהסתירה ממנו עד עכשיו. היא נותנת לו דבר שהוא זקוק לו באמת, ואולי חשוב לו יותר מאשר הצהרת אהבה – יציבות וביטחון. קונור איבד את אביו, אבל נראה שהמשבר הכי קשה שהוא חווה ביום החתונה הוא בכלל העובדה שעוגת החתונה מזכירה לו את העוגה שקיבל כפיצוי על היעלמות אמו כשזו אושפזה בכפייה. קונור לא עסוק באבל על אביו כי יש לו טראומה אחרת מעשה ידי לוגאן להתבוסס בה. ווילה אולי לא רואה בקונור את נסיך חלומותיה, אבל היא מחבבת אותו מספיק כדי להישאר לצידו למרות הכל, לבחור שוב ושוב בו על פני הפנטזיות על חיים אחרים. זה לא לגמרי רומנטי, אבל כשאתה קונור רוי גם חיבה אינטרסנטית, פושרת אך סימפטית יכולה להספיק.
פרק 4: מדינות ירח הדבש
ברוכים הבאים לניחום אבלים בבית משפחת רוי. במקום בורקסים יש לנו טאקו דגים זעיר. את תפקיד האלמנה האומללה תשחק הערב מרשה, שהגיעה עם אנרגיות גבוהות ממסע השופינג האינסופי במילאנו ואפילו הביאה איתה כובע דרמטי של לוויות. בכניסה יש איש עם ראש מוזר שצועק על הבת שלו בטלפון שהיא זיינה אותו עם סטראפ-און. יש ללבוש רק מותגי יוקרה ולא לחייך אף פעם כמחווה למורשת המשפחתית.
בזמן שקונור מבצע את עסקת הנדל"ן המהירה בהיסטוריה וסוגר עם מרשה מחיר לרכישת הבית של אבא, שלושת ילדיו האחרים של לוגאן רוי יושבים ביחד בסלון ושופטים את כולם. מעמדם הרם באירוע כילדיו של המנוח מאפשר להם להתנהג באפילו פחות בושה מבדרך כלל, כשמדי פעם מגיע מישהו לנחם אותם ומועלה כקורבן אדם על מזבח הבידור שלהם. אבל הכיף האמיתי בכלל מתרחש במקום אחר, כלומר, בכל מקום שבו מתכנסים בכירי וייסטאר-רויקו. אם בזמן האחרון ג'רי, קארל, פרנק, הוגו וקרולינה היו בעיקר שחקני משנה מבוהלים במופע של לוגאן, אחרי מותו הם נכנסים בכל הכוח למצב "סטאלין מת" וזה כיף שלא נגמר. כן, נפלא לראות את רומן שולח את גרג לחפש אמא חדשה (הוא בוחר במרשה), אבל זה כלום לעומת הרגע שבו קארל שולח את טום לחפש את החברים שלו ("ועכשיו אתה סתם בחור שנשוי לבת של הבוס, והיא אפילו לא מחבבת אותך").
זה אולי אחד הפרקים המצחיקים בתולדות הסדרה, אבל על הדרך הוא מאפשר לדמויות לשחרר כל רסן ומציג אותן בשיא כיעורן ו/או עליבותן. קודם כל, הוא מפרק את ברית האחים שקיווינו שתשרוד עוד פרק-שניים, ועושה את זה בזינוק מאפס למאה. מסמך מפוקפק וכנראה נטול תוקף חוקי מציג את קנדל כיורש העצר החוקי, אבל תוספת כתובה בעיפרון מוסיפה קו על שמו, לא ברור אם לצורך הדגשה או מחיקה. ברגע שהמסמך מתגלה בפניו קנדל חוזר לדרכיו הישנות של שאפתנות הרסנית ולא ממש רציונלית.
והעניין הוא שקנדל נטרף בכזאת מהירות דווקא בגלל שהמסמך אינו חד משמעי. הוא רק מעניק תוקף רשמי מוזר לדינמיקה שכבר ידענו שקיימת בינו לבין לוגאן, סיפור על נער זהב לשעבר שנשבר תחת עול הציפיות ולא מסוגל להבין אם אבא שלו עדיין מאמין בו או רק מאוכזב ממנו. יכול להיות שמסמך שמכריז עליו כמנכ"ל החדש ללא הסתייגויות היה מפעיל עליו את האפקט ההפוך ומעודד אותו דווקא להימלט מהאחריות, אבל כשיש לו ביד רק הצהרה מעורפלת ומערערת, הוא צריך להוכיח שהוא מגלם את האפשרות המחמיאה יותר, זו של ילד אהוב ומכובד, בכל מחיר.
בעוד קנדל נכנס לסחרור סביב קו מסומן בעיפרון על נייר, רומן עדיין מנסה לשמור על מידה של אנושיות, או לפחות מראית עין שלה. הוא מצטרף לקנדל במזימה להשתלט יחד על החברה ועל הדרך משליך את אחותו מתחת לאוטובוס, אבל גם מתעמת עם מרשה אחרי שהיא משפילה את קרי שבורת הלב. כשהוגו וקרולינה מציעים לו את הבחירה בין פרידה מכובדת מאביו למה שהוא מכנה "מבצע חרבנה על אבא", הוא מעדיף את הראשונה. קנדל מסכים כלפי חוץ, אבל רגע אחר כך סוחט מהוגו את האופציה השנייה – להפיץ שמועות על תפקוד לקוי של לוגאן בחודשים האחרונים בחייו כדי להוציא את עצמו ואת רומן טוב יותר. נקמה בדיעבד? אולי, אבל אולי גם מחשבה ברוח "מה לוגאן היה עושה".
בזמן שכל זה קורה, שיב רוי חווה את מה שהוא כנראה אחד הימים הגרועים בחייה. האחים דחו אותה ממעגל מקבלי ההחלטות ממש כפי שעשו לטום הקולגות שלו, ושניהם משוטטים בבית חסרי אונים. טום מחפש נחמה וברית חדשה אצל האחים, אליהם הוא פונה כל אחד בדרך שנראית לו הכי יעילה. הוא מתחנף לקנדל, חותר לקאמבק עם שיב ומחמם את רומן על אחיו, צעדים שמקרבים כל אחד מהם עוד צעד אל התהום.
שיב, כך גילינו בתחילת הפרק, נמצאת שבועות ספורים מהרגע שבו תצטרך לחשוף רשמית את העובדה שהיא בהריון, כשכרגע היחידה שיודעת מזה היא הרופאה שלה. היא כנראה גם ככה חושדת שהקרבה המחודשת עם קנדל ורומן תעמוד בסימן שאלה ברגע שתתגלה האמת, אבל הם אפילו לא היו צריכים תירוץ כמו הריון כדי להבהיר לה שמעמדה בטריו נמוך משלהם. התירוץ הרשמי הוא חוסר ניסיון והוא מגיע עם הבטחות שהיא תהיה מעודכנת בהכל, ותוך פחות משעה היא כבר מבינה שמדובר בחרטוט.
בתכלס, לשיב יש פוטנציאל אדיר בתחום התככנות והמזימות שעדיין לא מומש במלואו. היא מוצגת לא פעם כאחות המוסרית והערכית יותר בשלישייה, לא לגמרי בצדק. אנחנו כבר מכירים לעומק את הצד האפל, המניפולטיבי והאנוכי שלה, בעיקר דרך היחסים עם טום אבל גם בהזדמנויות אחרות כמו הטיפול בשערוריית התקיפות המיניות בקרוזים. תסריטאים, אנא מכם, תנו לנו מיני-קשת עלילתית של שיב בעידן הנבלית שלה. זה בטוח יהיה כיף.
פרק 5: רשימת חיסול
כל סדרת טלוויזיה מצליחה מתפקדת גם כמכתיבת טעם צרכני. כשמדובר בסדרה על אנשים עשירים – פי כמה וכמה. "אחת שיודעת" גרמה יצרה ביקוש לדגמים או מעצבים מסוימים, "האנטומיה של גריי" היא כבר שנים סמל למקפצת להיטים מוזיקלית, "הלוטוס הלבן" מעוררת דיון מיידי על יעדי החופשות, הספרים או הבגדים שמופיעים בה וכן הלאה. למה אני מדברת על זה בעצם? כדי לומר שהפרק "רשימת החיסול" הוא כנראה הדבר הכי טוב שקרה אי פעם לבעלים של אתר הנופש היוקרתי בנורווגיה שבו הוא צולם. בזמן שהדמויות סובלות במפגשים מעיקים או מתלוננות על גודל החדר שקיבלו, הצילום המרהיב הופך את הפרק לפרסומת יעילה ומפתה שמתענגת על כל אטרקציה במקום, מעיצובי החדרים דרך הבופה ועד הסאונה. כל זה בלי שום קשר לתוכן הפרק עצמו – שכולו פרנויה, פערי תרבות ומבוכה. משרד התיירות הנורווגי יכול לשדר אותו על מיוט בשדות תעופה ולעשות בוכטות.
אנחנו עדיין נמצאים בשבוע הארוך בחייה של משפחת רוי. לוגאן טרם נקבר וקונור מטפל בסידורי הלוויה, בראשם הניסיון למנוע ממרשה לקבור אותו כשהוא לבוש בקילט מסורתי. הטריו, בינתיים, ממריא לסקנדינביה בהתאם לדרישותיו של לוקאס מתסון הבלתי נלאה. הוא העביר רשימה של עובדים ועובדות מטעם וייסטאר-רויקו שייקחו חלק בביקור וסירב לדחות את דיוני המכירה אפילו בכמה ימים, על אף שאלה שאמורים לנהל את המשא והמתן מולו בבירור לא מוכנים נפשית למשימה. הפצע הטרי והמדמם מעיק עליהם בכל רגע ומעמיד אותם מראש בעמדת נחיתות – קנדל ורומן קיבלו לידיהם את החברה פחות מיממה קודם לכן וכבר נדרשים להעריך את שוויה, להילחם על זהותה ולהגיב להצעה עסקית שונה לגמרי מזו שהתכוננו אליה.
מתסון יודע את כל זה, ויוצר את כל התנאים כדי להבטיח לעצמו ניצחון קליל. הוא מציב בפני האחים שלל אתגרי כוח ומשחקי אגו ואז מטיל את הפצצה – הוא מעוניין להרחיב את העסקה כך שתכלול גם את ATN, חברת החדשות שלוגאן תכנן להשאיר בידיו. הוא ממצב את עצמו ואת אנשיו כמקצוענים אמיתיים שיכולים להרשות לעצמם כל גחמה העולה על רוחם. הם לא מושלמים חלילה, אבל הם הווינרים שקובעים את הכללים, בעוד רויקו-וויסטאר הם הילדים שכל העניין הזה קצת גדול עליהם. זה נכון במיוחד לקנדל ורומן, שמתסון מכנה "להקת קאברים", אבל תקף גם לשאר הצוות שלהם – הוגו שמנסה לשווא להתחבב על ספורטאי אולימפי או גרג וטום שזורמים עם ההשפלה של עצמם. היחידים שמצליחים להנות מהחוויה הם קארל ופרנק, שגם ככה נמצאים עם חצי רגל בחוץ ונראה שנהנים לראות את ילדי רוי ונספחיהם רצים בהיסטריה כמו תרנגולת בלי ראש.
מה שמתסון לא לקח בחשבון זה עד כמה האנשים שמולו מתוסבכים ומבולבלים. הוא קיווה שריסוק הביטחון העצמי של האחים יאפשר לו לרכוש את הגרוטאה שלהם, או במילותיו שלו "חלפים טובים, מותג גרוע", במחיר משתלם יותר עבורו. בפועל קורה ההפך הגמור – קנדל מחליט בגחמה של רגע לסכל בכל דרך את העסקה. הוא שולח את גרג לספר לעיתונאים על כשלי המשא ומתן וגם מקרין בפני צוות הסנובים של מתסון את הנכס הכושל ביותר של החברה, סרט מד"ב יקר מאוד בשם "קליספיטרון: תרדמת החורף" שעומד להפוך לכישלון קופתי עצום. זה לא אמור לעבוד, אבל בכוחות משותפים האחים רוי מצליחים להיכשל כל הדרך אל הניצחון המוחץ, כשכל אחד מהם תורם את חלקו המוזר למשימה.
בזמן שקנדל מרגיז את מתסון ויוצר רושם לא רציני, שיב פונה אליו מזווית אחרת, אנושית ורגישה יותר. בשיחה כנה ומחויכת היא מצליחה לרכוש את אמונו של הטיפוס הכאוטי הזה. היא חושפת בפניו את כאב הפרידה מטום בפתיחות שספק אם איפשרה לעצמה לנקוט מול האחים שלה, שמוקדם יותר בפרק הציעו לה להיפטר מטום כמעין מנחת פיוס. הקרבה הכפויה אליו עשתה את שלה ועוררה בה רגשות קשים, אבל במקום להתמודד איתם באמת היא הופכת אותם, כרגיל אצלה, לכלי נשק. מול טום, אבל גם מול מתסון. הרגש הופך לקלף מיקוח או למהלך על לוח השחמט.
בעקבות החשיפה שלה גם היריב מרשה לעצמה להיפתח ולחשוף את הפרידה המכוערת שלו עצמו, רק שבשונה משיב הוא לא מתאר את הרגשות שלו אלא מעשים. כלומר, מעשה אחד ספציפי – ההחלטה לשלוח לאקסית שלו, שהיא גם קולגה בכירה, לבנה שעשויה מהדם שלו. שיב לא נרתעת, לא שופטת ולא נוזפת בו, היא מתייחסת למצב כאל משבר עסקי שצריך לנהל, מציגה בפניו את סט היכולות שלה. בין אם העניין שלו בה הוא עסקי נטו או גם רגשי במידת מה, מתסון מבין שהוא זקוק למישהו כמוה לצידו.
אחרי שקנדל גרם לחברה להיראות קשה יותר להשגה ושיב חיממה את היחסים וסחטה סוד מביך, מגיע רומן עם המהלך הסופי שיעביר את העסקה את קו הסיום. כשהוא וקנדל מגיעים לסשן משא ומתן אחרון במיקום מבודד, הוא מרשה לעצמו לשחרר את כל הסחלה שמעיק עליו ישר על הפרצוף של מתסון. הוא סוף סוף מפסיק להדחיק את הכאב שהוא חש, בעיקר בזכות תמונה של הגופה של לוגאן שהוא מקבל מקונור בדרך לפגישה. היחס המזלזל של מתסון כלפיו, כלפי המורשת של אביו וגם כלפי לוגאן עצמו ("אבא שלכם היה שמוק") שובר אותו סופית ומשכנע אותו שהעסקה הזאת פשוט מיותרת, לא כטקטיקת מיקוח אלא באמת.
בסופו של דבר רומן וקנדל, בגיבוי צדדי של שיב, משיגים עסקה טובה בהרבה מזו שקיוו להשיג בתחילת הדרך. הם עושים את זה לא בעזרת אסטרטגיה מתוחכמת ומתוכננת היטב, אלא בעזרת כנות ודבקות במטרה. כלומר, דבקות במטרה ההפוכה מזו שהם אשכרה משיגים. רק כשהם מחליטים שמה שהם רוצים באמת זה להשאיר את החברה בידיהם הם משכנעים גם את מתסון שהיא בעצם שווה יותר ממה שנדמה לו. אם לוגאן היה איש שעושה רק מה שהוא רוצה, ילדיו הם אלופים בלהשיג משהו אחר מזה שהם רוצים, לפחות ברובד המודע. וכך, רומן וקנדל מרגישים כמו כישלונות מוחלטים דווקא בגלל שניצחו, שיב בוגדת כרגיל בערכיה למען רווח אישי ועל הדרך גם מזמינה את טום לארוחת ערב, אולי כדי לחדש את הקשר הדפוק וחסר הסיכוי ביניהם ואולי סתם כדי לספר לו על ההריון. אחרי הנפילה, הרגשית והפיזית, של הפרק הקודם, היא החזירה את עצמה למירוץ, וכל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה ללטף לגבר ילדותי ודוש את האגו.
פרק 6: גן חיות דיגיטלי
היו הרבה רגעים קשים לצפייה בעונה הזו, אבל אז הגיע פרק 6 ולקח את כל הקופה. ברית האחים פחות או יותר נשפכה לביוב, וכל חבר בשלישייה חזר במהירות הבזק להרגליו הרעים. שכרון כוח, החלטות אימפולסיביות, חוסר יכולת לקבל ביקורת או להודות בטעויות או סתם התנהלות עסקית מטומטמת, הכל כאן. זה כמעט מתקבל על הדעת כשנזכרים שהאחים רוי איבדו הורה לפני ימים ספורים, אבל כל דקה בפרק רק מחדדת שכשלוגאן אמר לילדיו שהם "לא אנשים רציניים" הוא אולי התנער מאחריות ומאשמה, אבל הוא לא שיקר.
נתחיל עם קנדל, שהוא לא בהכרח המטורלל הכי גדול בפרק אבל לטרלול שלו יש את ההשפעה הכי גדולה. על רקע ההצעה הנדיבה במפתיע של מתסון לרכישת החברה, האחים-מנהלים נדרשים להחליף את אביהם בהשקת מוצר חדש ודי מאעפן, "ליבינג +". החומרים לסרטון המכירות שצילם לוגאן לפני מותו מתארים "שיט תענוגות על הקרקע", שזה ניסוח יפה לשילוב מוזר וקצת דיסטופי של דיור מוגן, קהילה מגודרת ודיסנילנד. כמו התכנון המקורי של אפקוט, רק שבמקום היומרה להמציא מחדש את העיר קנדל רוצה להבטיח לקונים הארכת חיים קיצונית, אולי אפילו חיי נצח.
במקום לעשות את הצעד הנכון עסקית ולשקול מחדש אם הפרויקט המוזר הזה בכלל כדאי, קנדל מחליט להגדיל את ההשקעה הרבה מעבר למה שסביר. הוא מאמץ אותו באהבה ונוהג בו בשילוב של המגלומניה של אדם נוימן עם העקשנות של אילון מאסק. כל אמצעי כשר בדרך, מהגדלת התקציב דרך ארט מוגזם שהוא דורש לבמה מהיום למחר או הבטחות פומפוזיות שישוו לליבינג + אופי יותר הייטקי ועד עריכת הסרטון של לוגאן המנוח כך שייראה יותר מאמין בפרויקט. העובדה שמתסון מעדיף לקבור את היוזמה קבורת חמור, ובזמן אירוע החשיפה מצייץ מם שמשווה בינה לבין מחנה השמדה, כנראה רק מדרבנת את קנדל להמשיך להשקיע במקבילה שלו לפסטיבל פייר.
אין לי שום הכשרה בפסיכולוגיה וברורה לי הבעיה באבחון של דמויות טלוויזיוניות, אבל הפרק הזה בהחלט נותן קייס מדהים לגבי אבחון של קנדל רוי בהפרעה דו קוטבית. שיב מציינת "זיק בעיניים" שמוכר לכולם מהפעמים הקודמות שבהן קנדל נכנס להתקף מאני ומצא את עצמו משקיע את כל כולו ברעיון מחורבן, ע"ע תקרית הראפ. רגע לפני שקנדל ורומן אמורים לעלות לבמה יחד רומן מבין את גודל הטעות ונוטש את העמדה. הדחייה מצד אחיו מאפסת קצת את קנדל. הוא עדיין מספק תצוגה הזויה למדי, אבל מהסוג שמוביל לממים ולהתלהבות ראשונית, לא מהסוג שבגללו מאבדים את העבודה.
אם לאורך השנים קנדל למד להסתיר את הקפריזות והרעיונות הביזאריים שלו מאחורי מילות באזז עסקיות וטרנדיות, כשרומן רוצה לעשות שטויות, לאף אחד (אוקיי, חוץ מלקנדל המאני) אין ספק שמדובר בשטויות. קודם כל הוא מחליט לפטר בגחמה של רגע את ג'וי מאולפני וויסטאר, אחרי שהעבירה ביקורת על האווירה הימנית-מגויסת ב-ATN ואף טעתה להזכיר לו את האבל הטרי על אביו. כשג'רי מתעמתת איתו על המהלך הוא מחליט לפתוח חזית גם מולה בטענה שהיא לא מכבדת אותו מספיק, כלומר, לא ממהרת ללטף את האגו שלו כשהוא מביע חוסר ביטחון מול מורשתו של אביו.
רומן מקבל גיבוי מלא מקנדל, אבל כשהוא מגלה מה אחיו עולל באותו זמן ואת ההרחבה היקרה שהוא מתכנן לבצע בליבינג + משהו בביטחון המזויף שלו נשבר. אולי מדובר במראה מביכה, אולי זה פשוט נראה רע יותר כשמישהו אחר עושה את זה. כך או כך נראה שהוא מעוניין לרדת מהעץ שעלה עליו, אבל לא בטוח שזה עדיין אפשרי. הדבר הנכון במצב כזה היה לפנות לשיב ולבקש ממנה למצוא דרך קצת פחות חייזרית להתמודד עם המצב מזו שהוא ואחיו מסוגלים לספק כרגע. במקום זה הוא פונה אליה כדי לצפות יחד במופע הקרינג' של אחיהם. נו, זאת התחלה.
שיב מבינה טוב מאוד לאיזה בלאגן האחים שלה מתכננים להכניס את עצמם ויוצאת מהתמונה בשלב מוקדם יחסית בפרק. זאת התנערות סמלית, בעיקר, כי האמת היא שלשיב אין כוח אמיתי בחברה כרגע ואף אחד לא לוקח את ההצעות שלה ברצינות. אחת הבעיות בעסקים משפחתיים בכלל ובאחד הזה בפרט היא הקושי להפריד בין החיים הפרטיים לעסקיים ובין הפרסונה השונה שאדם לובש בכל אחד מהמרחבים האלה. שיב נתפסת על ידיה האחים שלה כמי שמונעת מרגש ולא מהחלטות עסקיות "קרות" וכנראה שאפילו דרך ההתמודדות (ההגיונית לחלוטין) שלה עם ימי האבל הראשונים נתפסת כחולשה מצידם. האמת היא שגם הם מחליטים דברים בעיקר על בסיס מה שבא להם באותו רגע, אבל איחוד הכוחות מאפשר להם לעשות לאחותם מגה-גזלייטינג בכל פעם שהיא מנסה לעמת אותם עם… כל דבר בעצם.
כל זה לא כדי להלל את דמותה של שיב המוסרית והרצינית, חלילה. יש לה את הבעיות שלה, מההתמכרות לעבודה שגורמת לה לשריין מקום בלו"ז לבכי ועד היחס הלא-ממש-אנושי שהיא מפגינה כלפי טום. כן, הזוגיות של השניים היא מהדפוקות שנראו בטלוויזיה. וכן, הוא מכר אותה ללוגאן תמורת האפשרות לצבור עוד כוח ועוד כסף. וכן, אם לשני אלה יש איזשהי כוונה לחזור זה לזו ברצינות הם חייבים לעשות את זה בצורה מודעת ומטופלת יותר. ובכל זאת, כואב לראות עד כמה שיב לא מסוגלת להתמסר אפילו לרגע להבעת חולשה ופגיעות מול מי שמחל על גאוותו פעם אחר פעם בניסיון ליישר את ההדורים.
לא לגמרי ברור אם טום רוצה לחזור רק מטעמים אינטרסנטיים או שהוא באמת מתגעגע לאשתו. כך או כך, הוא נופל בכל המלכודות שלה בלי להסס לרגע. הוא מפיל עליה נאומים חסרי מודעות על אהבה מול כסף, מנסה להטיף לה על החמדנות של עצמה ומנסה לעמוד ברף הנבזיות שהיא מציבה במריבות ביניהם רק כדי לגלות שהיא תמיד יכולה לרדת יותר נמוך. אה, והוא עדיין לא יודע שהיא בהריון. בשלב הזה קצת מסקרן מה האסטרטגיה של שיב בנוגע להריון הזה, אם בכלל יש לה כזו. האם היא שומרת גם את הגילוי הזה לרגע שבו הוא ייצור את האפקט הכי גדול, ואם כן, מהו הרגע הזה? אולי היא מתכננת להסתיר אותו ולהתבודד בבקתה בשוויץ כמו באופרת סבון? ואיך הפלירטוט המוזר שלה עם מתסון משתלב בכל זה?
למרות כל הנפילות האלה, הפרק מסתיים כשכולם נמצאים במקום יחסית חיובי – שיב וטום מתחילים לגשש את הדרך חזרה, רומן טיפה יותר מאופס וקנדל, איכשהו, צלח את אירוע החשיפה בהצלחה. למרבה הצער, ספק שהרגע הזה יהיה נקודת השפל של מישהו מהם – הצל הגדול שלוגאן עדיין מטיל עליהם חזר והופיע בפרק הזה שוב ושוב, ואני לא מתכוונת רק לרגע המביך שבו קנדל דימה שיחה עם צילום ענקי שלו על הבמה. לילדי רוי אין צלקות, הם מסתובבים עם פצעים פתוחים ומכוערים שהם בקושי טורחים לחטא מפעם לפעם כדי למנוע זיהום.
פרק 7: המסיבה
טום הוא לא בחור קול. לוקח בערך פרק וחצי בסדרה כדי להבין את זה, ומאז ועד היום מדובר באחד האנשים הכי דפוקים ועלובים בסדרה שכולם בה כאלה. פרק 7 בעונה, "המסיבה", הוא במידה רבה פרק בכיכובו של טום, שמציג כאן את המנעד האנושי השלם שלו – מצד אחד בחור פגיע ורגיש שבאמת רוצה להחזיר את הקשר עם שיב למסלול (המחורבן) הרגיל, מצד שני טיפוס אנוכי ומנותק לגמרי שמנוהל על ידי האגו שלו, מצד שלישי טמבל שמתעקש לעשות את כל ההחלטות הכי גרועות ורק לפעמים, במזל, זה לא מתנקם בו.
טום הוא הפרצוף הראשון וגם האחרון שאנחנו רואים בפרק. אנחנו פותחים איתו בשיא הלברדוריות החמודה שלו, מביא לשיב ארוחת בוקר בהתרפסות קיצונית אפילו יחסית לעצמו ועל הדרך מכנה את עצמו Father Sex-mes (בעברית תרגמו את זה ל"סנטה סקס-קלאוס", שזה פחות קרינג'י וגם פחות מצחיק). בפגישה הבאה של שיב אנחנו רואים את ההתכתבות החמודה-מגעילה שלהם שכוללת חילופי דברים מלבבים כמו "סליחה אם שברתי לך את הזין" ו"זה היה כמו אולימפיאדת האורגזמות". הוא אפילו מביא לה מתנה, אבל במהלך מטומטם טיפוסי של טום, הוא לא מסתפק בעוגה עם כיתוב מצחיק על ביטול הגירושין ומעניק לה בחגיגיות משקולת נייר עם עקרב בפנים. העקרב, כמובן, הוא מטאפורה לשיב שהוא מציין מפורשות בפניה, ומוסיף "את פוגעת בי, אני פוגע בך". מלבב.
אם טום משליך על שיב את הדימוי העקרבי, את האופי שלו עצמו הוא קושר בחפץ אחר – יין מהיקב המשותף שלו ושלה בגרמניה, אותו הוא מגיש במסיבת טרום-בחירות שהם מארחים בדירתם כמעין מחווה ללוגאן. למרות מעמדו הבכיר לכאורה בחברה, טום הוא אאוטסיידר שמודע לאאוטסיידריותו. מינגלינג של שעות עם כמה מהאנשים החזקים, המשפיעים והמקושרים באמריקה לא בא לו טבעי. הוא מתדרך פעם אחר פעם את הברמנית כיצד לשווק את היין, שפרנק מתאר בשלב מסוים כ"מריח כמו כלב רטוב", בצורה יוקרתית, מבינת עניין ומלהיבה. כמות הבקבוקים שתישאר בבר בסיום האירוע תקבע, מבחינתו, את מעמדו וגורלו.
טום עייף מאוד, מילולית – הוא לא ישן כבר כמה ימים בגלל הפעילות הלילית החדשה בחייו, הוא מודאג מהעייפות שתיפול עליו בשידורי הבחירות של מחר והוא לא מסכים לשתות קפה כי זה יפריע לו לישון בלילה ("באמת גרג, תחשוב"). כל זה לא מאפשר לו להתמודד עם שמץ של קלאסה עם הסיטואציה המלחיצה מלכתחילה. ואכן, עקרב שמופיע במערכה הראשונה יעקוץ במערכה השלישית, ואידיליית הסקס הרגעית בין טום ושיב לא מספיקה כדי לעצור את הארס. לאורך הפרק המצב ביניהם מתוח ושברירי מאוד, עד לסיום המר.
הדימוי העצמי הרעוע של טום קשור גם לקנאה שלו כלפי שיב. למסיבה מגיעים באופן בלתי צפוי גם שני הגברים שמלחיצים את טום במיוחד בימים אלה – האקס המיתולוגי נייט, המקורב למועמד הדמוקרטי לנשיאות דניאל חימנז, ואיש השעה מתסון, שמגיע בעקבות ההלשנה של שיב שהאחים מתכננים לנצל את המסיבה כדי לעודד רגולטורים לעצור את עסקת הענק. טום מנסה להלחיץ את נייט כדי שלא ייכנס לו לטריטוריה, אבל נייט לא באמת מעוניין "להשיג" את שיב ובאופן כללי לא באמת מעוניין להיות שם. כמוהו, גם אורחים אחרים מרגישים לא בנוח עם הסיקור הימני-קיצוני שATN מגיש לצופיו לאחרונה. זה כמובן לא מוסיף לכבודו ולשלוות הנפש של טום, שמחפש דרכים חדשות לצחוק על עצמו ועל המצב אבל מבין שזה לא עובד. ויש גם דובדבן על הקצפת – השמועה שטום עוד שנייה מפוטר מוויסטאר-רויקו גם ככה מסתובבת במסיבה, ושיב לא בדיוק משתדלת להפריך אותה.
האמת היא שהחרדה הפוליטית המתעצמת בחברה האמריקאית לא באמת תשפיע על אף אחד מהאנשים בחדר, אבל היא יכולה להשפיע על האנשים הקרובים אליהם. בתחילת הפרק קנדל מגלה שהבת שלו הותקפה ברחוב במה שהיא תפסה כתקרית גזענית, בעוד בבית הספר שלה תלמידים הרימו מחאה נגד ATN שעוררה בה תחושות מורכבות. למרות זאת, הוא לא מציע לשנות או לעדן את הקו הפוליטי בערוץ. הוא גם לא מונע מרומן לגשר בין הנציגים הרפובליקנים לבין קונור בדרכים נלוזות למדי. הרגע היחיד שבו הוא מתערב בניסיונות של המפלגה לקנות את הפרישה של קונור בתפקידים דיפלומטיים יוקרתיים מתרחש כשרומן שוכח לכבס את הכביסה המלוכלכת בסתר ומתחיל לצעוק על קונור מול האנשים החשובים.
מתסון, בשונה מנייט, הגיע לעבוד. אחרי שהודיע על בואו פחות מחמש דקות קודם, הוא מפציע בדלת כשהוא לבוש בג'קט בומבר מוזהב, מוקף בצוות שלו, ועם תמיכה והדרכה סודית של שיב כסוכנת כפולה, שאיתה הוא גם מפלרטט בשמחה כשמזדמן לו. רומן וקנדל מנסים לאתר פירצה שתמוטט את העסקה במהירות ובקלות. הזווית הרגולטורית לא עובדת טוב כפי שתיכננו, אבל מתסון עצמו מעניק להם את הדינמיט הנחוץ כשהוא מתחיל לריב עם אבה באמצע המסיבה. זה מספיק לה כדי לזרום עם הלחצים של רומן וקנדל ולחשוף בפניהם את הסוד הגדול של מתסון – מספרי המנויים בהודו שגויים מאוד מאוד. הגילוי הזה מערער לא רק את עתיד העסקה, אלא גם מלחיץ בטירוף את שיב שלא בטוחה יותר איפה הנאמנות שלה עומדת. היא לא באמת סומכת על מתסון, ובצדק. היא לא סומכת על האחים שלה, ובצדק. ואם לרגע היא חשבה שהיא יכולה לסמוך על טום, לפחות ברמה המקצועית ולא האישית, המתנה המוזרה שלו הבהירה לה ששום דבר ביניהם לא באמת השתנה.
את מה שקורה משם והלאה אפשר לתאר במילותיו של רועי כפרי "ריב קשה ממש", כתוב מושלם ומשוחק יפהפה. זוג הלא-בדיוק-אוהבים מטיח זה בזה את כל ההאשמות האפשריות, כשבלהט הרגע הטענות המתבקשות (היא מתנשאת, הוא מתרפס ושניהם יודעים שהיא תמיד רצתה מישהו יותר טוב) מתחלפות בהאשמות מהסוג שקשה להחזיר לאחור. הכואבת שבהן היא זו שחושפת משהו על שיב עצמה ועל הקשר שכבר למדנו להכיר היטב – הבגידה של טום בה כואבת לה כל כך לא בגלל הפתאומיות או הראשוניות שלה, אלא בגלל שמבחינתה המהלך הזה הוא שגזל ממנה את חצי השנה האחרונה לצד אביה. לוגאן כל כך טוב בהפרד ומשול שהשפעתו על הקשרים בין הדמויות נמשכת גם מהעולם הבא (או מ"הצד הנכון של הארון", כדברי קונור).
ב"יורשים" מערכות יחסים מוגדרות לא פעם בדרכים עקומות ופגומות, צומחות מהדשן הכי מצחין ולא מרומנטיקה ושיחות מצחיקות על הסקס של אתמול. השיחה הזו עשויה להיות מכה זמנית בלבד לנישואים הכל כך מגעילים האלה, ואפילו סביר שמהדשן הכי מסריח יצמח פתאום קאמבק של ממש – לא מסויג, לא "מבוסס סקס במקום רגש", אבל עדיין מלא פשרות ודפיקויות. גם יש מצב שזה ייגמר ברצח והתאבדות, אבל איכשהו קאמבק מרגיש מעט יותר סביר. השאלה היא האם שני הצדדים ירגישו שיש להם מספיק מה להרוויח ממנו, רגשית, תדמיתית או סתם פרקטית – כי גם הפעם שיב בחרה לא להפיל את פצצת האטום האמיתית שבידיה. ויש גם שאלת בונוס – האם רומן וג'רי באמת חתמו את מה שזה לא יהיה שקרה ביניהם, או שגם כאן עוד יהיו התפתחויות מפתיעות?
פרק 8 – "אמריקה מכריעה"
קשה לומר שהעונה האחרונה של "יורשים" הייתה עונת הגאולה של דמויותיה, אבל היא כן העניקה להן מספיק פגיעות ואנושיות כדי שנרגיש שהסוף עשוי להיות התחלה של שינוי עבורן. ואז הגיעו פרקים 6-8, שהזכירו לנו שעדיין מדובר בחבורה של ילדים מגודלים, מפונקים ולא יציבים, שמשנים את דעותיהם וערכיהם בהתאם לצרכים הרגעיים שלהם. פרק 8 הוא הדובדבן שבקצפת הרקובה הזו – פרק פיל באד קיצוני באפלוליותו, שמוציא את כולם חרא וגם מסית אותם אחד נגד השני בצורה שקשה לחזור אחורה ממנה.
החרא הגדול מכולם בפרק הזה, או לפחות חסר הבושה ביותר, הוא רומן. המוות הפתאומי של לוגאן השפיע עליו בשתי דרכים, שלא פעם מתערבבות זו בזו – מצד אחד שברון לב ורצון לכבד את זכרו של אביו ולהנציח את מורשתו, מצד שני שאיפה אנוכית לכוח ולניצול של הוואקום החדש בצמרת החברה. "אמריקה מכריעה" מתרחש כולו במשרדי ATN במהלך ליל הבחירות לנשיאות. על הנייר טום הוא המנהל הממונה על השידור, אבל קשה לומר שהוא בשיא כוחו ומלכתחילה הוא אף פעם לא היה טיפוס דעתן או עקשן. רומן מנצל את זה כדי לקדם את מטרותיו של המועמד הרפובליקני ג'ראד מנקן, שהסכים לפעול נגד העסקה של מתסון ברמה החוקית-רגולטורית במידה וייבחר.
רומן מרוויח דרך הקשר הזה גישה ישירה לבית הלבן, שזה כמובן המון, אבל עבור רומן זו בעיקר דרך להקביל בין עצמו לבין אביו המנוח. הוא מתמסר בקלות למרותו ולרצונותיו של מנקן, באותה התרפסות שלוגאן דרש וקיבל ממנו לאורך השנים, רק שהפעם אפילו אין לו אפילו סיבה להסס. הוא לא צריך שמנקן יאהב אותו, רק שיטפל לו באינטרסים. העובדה שמנקן מחזיק בדעות קיצוניות בניחוח פשיסטי לא באמת משנה לו כי היא לא באמת תשפיע עליו. היא כן תשפיע במידת מה על אחותו, שזועמת על החיבור בינו לבין מנקן, מה שרק מוסיף להתלהבות שלו. היא כנראה תשפיע גם על חייהם של האחיינים שלו, אבל בואו, לא מדובר בדוד מהסוג שנוסעים איתו ללונה פארק.
סיקור הבחירות הוא לא דיווח עיתונאי פשוט על משהו שמתרחש. מדובר באירוע ענק שמורכב ממיליוני רגעים פוטנציאליים לשידור, בצורה שמאפשר להעביר כל מסר ועמדה פוליטית שהערוץ חפץ ביקרה. הדילמה המרכזית היא כיצד להתייחס לתקרית חשובה ואפילו דרמטית שמתרחשת בוויסקונסין – שריפה של הצבעות שנשלחו בדואר ועשויות להכריע את תוצאות ההצבעה במדינה. במאבק בין מנקן הרפובליקני לחימאנז הדמוקרטי, שיב ורומן נמצאים בשני הקצוות הפוליטיים. איפשהו באמצע נמצאים קנדל, טום וגרג, הראשון טרוד מההשלכות שעשויות להיות להכרזה של מנקן כמנצח למרות שריפת הקולות, שני האחרונים עסוקים בעיקר במה ייצא להם מכל זה. הגוף שלהם אולי נמצא בחדרי הישיבות לצד האחים רוי, אבל ליבם מסתובב עם מתסון באיזה מסיבה מוגזמת ממש במועדון טרנדי כלשהו. מתסון מחבב את גרג, משום מה, מה שמזמן אפשרויות חדשות עבור ברית האחים המגעילים.
זה עוד יום גרוע במיוחד בחייה של שיב רוי, שכל הטעויות שלה וכל צירופי המקרים בחיים של שאר הדמויות התאגדו יחד כדי להוריד לה אגרוף לפנים. קודם כל היא מנסה ליישר (אפילו מעט) את ההדורים עם טום, כולל וידוי אגבי במפתיע על ההריון שלה, אבל טום לא מעוניין להשלים ורק נכנס בה עוד יותר. אחר כך היא מנסה לפנות לליבו של קנדל כדי להניא אותו משיתוף הפעולה עם רומן, רעיון שדווקא קוסם לו מאוד. החיבור של רוי למנקן מסכן אותו ומטריד אותו גם ברמה האישית, בטח אחרי שרומן התוודה עד כמה העימות הזה קשור בראש שלו לרגשי נחיתות שהוא סוחב עוד מימי ילדותם (סטייק מול פרוסה עם שוקולד? תפנה מקום ל"בגללך לא קיבלתי סטייקים אלא רק עוף").
אך ברגע האמת שיב לא משכילה להתנתק מצידה ממתסון ומסרבת לנסות לגשר בינו לבין חימנאז, שאליו יש לה גישה רעועה-משהו דרך האקס שלה נייט. כלומר, היא מסכימה, אבל רק למראית עין – היא מזייפת שיחה ומשקרת על הסכמה עקרונית כדי לא לדפוק את הברית עם מתסון, שגרג גילה ערב קודם וחושף בפני האחים ברגע הנכון. מוסר ההשכל הוא שלא כדאי לזלזל בטמבל הגמלוני הזה, גם אם הוא קונה סושי מהסופר. אמנם מדובר בטמבל, אבל יש לו מזל כאוטי שעוד עשוי להפוך אותו בסוף ליורש האמיתי של לוגאן רוי.
כמובן שאי אפשר לדבר על פרק הבחירות בלי להזכיר גם את קונור. סתם, לגמרי אפשר, למעשה כבר התחלתי לכתוב על פרק 9 כשנזכרתי שגם הוא היה בפרק. אחרי שהתברר לו שהוא לא עומד להפוך להפתעת הבחירות, קונור ירד סוף סוף מהעץ בנאום פרישה קוקו-פור-קוקו-פאפס ולקח את ההבטחה למשרת השגריר בסלובניה שמנקן הציע לו בתמורה. בשורה טובה עבור ווילה שחששה ממינוי פחות מלהיב במזרח התיכון ופוטנציאל לספין אוף שיפגיש בין "ויפ", "פולישוק" ו"טיפשים ללא הפסקה".
פרק 9 – "דת ומדינה"
אחרי השפל ביחסים שנרשם בפרק הקודם, את הפרק הזה מנהלים האחים והאחות במעין הפסקת אש זמנית. כל אחד חותר תחת השני ברגעיו הפנויים, אבל אופי האירוע – הלוויה של אבא – מחייב אותם לשמור לפחות כלפי חוץ על חזית מאוחדת. נגד מתסון, נגד אמא שלהם, נגד מרשה ונגד העולם בכלל. אחרי רצף מטורף של פרקים מותחים, מרתקים ועמוסים, הפרק הזה מתגלה כחלש ביותר בעונה. זה עדיין יותר טוב מרוב הפרקים של סדרות אחרות, אבל כפרק הכנה לסיום? קצת חלש. זה בעיקר סידור כלים רגע לפני הקרב האחרון והדרמטי של הפרק האחרון, שצפוי להימשך כמו סרט באורך מלא.
הפרק מורכב פחות מתתי עלילות ויותר מאוסף של רגעים קטנים: ההתנגשות המאיימת של קנדל ואשתו לשעבר ראבה, שבפרקים האחרונים שימשה עבורו כמשהו בין מצפון לשד מהעבר; ג'ס מתפטרת ומקבלת מקנדל נאום הזוי ומלחיץ; שיב חושפת את ההריון שלה בפני האחים ולא-חושפת אותו בפניי קרוליין, שמבינה לבד במבט קצר; המפגש של מועדון האקסיות של לוגאן, שבו קרוליין לוקחת את קרי השבורה תחת חסותה; נאומי הפרידה המשפחתיים; משאים ומתנים בזמן המינגלינג שאחרי וכו'.
בתוך הגיבוב הזה בולטת שאלה אחת, השאלה המרכזית של הפרק וכנראה של הסדרה בכלל – מי הוא, בעצם, לוגאן רוי, ומה היא המורשת שלו? ילד מצולק שהפך את הכאב והצלקות שלו לבעיה של אנשים אחרים? קפיטליזם חזירי בהתגלמותו? איש עסקים מבריק וממולח שהיטיב עם אמריקה בכך שיצר וחיזק מקומות עבודה? אבא דפוק שרק הזיק לילדיו? אבא אוהב שלא ידע איך לבטא את האהבה הזו? אולי הכל ביחד? האם כל הסעיפים האלה בכלל מסוגלים להשתלב יחד, או שמדובר בניסיונות של אוהביו וקורבנותיו להמעיט מהנזק שגרם להם?
תשובה חד משמעית כמובן אין, אבל ההתנהגות של המספידים מגלה דבר או שניים עליהם עצמם. לא רק הדברים שהם בוחרים לומר, אלא גם עצם ההחלטה לדבר וההתמודדות שלהם באותו רגע. הנאום העוצמתי ביותר הוא זה שנושא האח יואן (ג'יימס קרומוול, שעבורי תמיד יהיה ג'ורג' סיבלי מ"עמוק באדמה"), כנראה כי הוא היחיד שבאמת חשב עליו לעומק והתאמן עליו במקום לאלתר. הילדים לא רצו לתת ליואן את הכבוד הזה, בידיעה שיש לו מעט מאוד דברים טובים לומר על אחיו. הנאום שלו הוא כמו פרק מושלם ברומן של סופר מוערך – רב רבדים, מנומק, נע בין צירי זמן ומפגיש נסיבות עם תוצאות קשות. הוא מדבר על הכיעור והאופל שלוגאן הקרין על הסביבה, אבל גם על הילדות האיומה שהפכה אותו למי שהוא: המלחמה, ההתעללות שספג מדודו ודודתו ומחלת הפוליו שגבתה את חייה של אחותם רוז. מותה של רוז הוזכר בעבר בסדרה, אבל עד ההספד הזה לא ידענו מה בדיוק קרה לה, והגילוי שובר לב. רוז מתה בגיל צעיר מפוליו, מחלה שלוגאן חלה בה בעצמו לאחר שנשלח לבית הספר, מה שגרם לו להרגיש אחריות ואשמה על כך ש"הביא את המחלה הביתה" (אף שבכלל לא בטוח שהוא היה זה שהדביק אותה).
רומן היה אמור לנאום בשמם של הילדים, אך ברגע האמת לא מצליח לעשות זאת ומתפרק בבכי. זה לא רק רגע שיא במהלך הרגשי שרומן עובר לאורך העונה, אלא גם מעין הגשת קארמה בעקבות מעשיו בפרק הקודם. אין דבר הגיוני ונורמלי יותר מבן שמתפרק בבכי בהלוויה של אבא שלו, אבל זה לא מודל הגבריות המועדף על מנקן, המועמד לנשיאות שרומן ביקש להמליך עבור מטרותיו העסקיות. את מקומו של רומן תופס קנדל, בנאום מרשים שלא חוסך ביקורת מלוגאן אך מסתיים בטון שונה, מקבל יותר. הוא למעשה מחזיר ללוגאן את כבודו בכל המובנים – מציג את האימפריה שבנה כדבר חשוב ומרשים לא פחות מאשר מזיק, אבל גם מחזיר לו את ההילה המפחידה והמרוחקת שאפיינה את חייו בשנותיו האחרונות. מעין תשובה עצובה להאנשה שיואן העניק לו, או כפה עליו.
גם שיב נושאת נאום קטן משלה שמתייחס לאהבה המוזרה שאביה העניק לה ולשאר ילדיו – רגעים קצרים של "אור" מחמם לב, אבל תמיד עם עוקץ. היא הוסיפה גם ניואנס קטן וחשוב לדברים של דודה ואחיה – העובדה שאביה לא היה רק הפטריארך של המשפחה, אלא גם גבר שלא הצליח לתפוס נשים כבנות אדם של ממש (במילותיה: " Couldn't fit a whole woman in his head"). לצד קונור, גם רומן נשאר לבסוף מחוץ למעגל המספידים, אבל גם הוא מעניק לנו רגע שמבהיר בקצרה איזו מין השפעה אביו השאיר עליו. זוהי סצנת הסיום שבה הוא צועד בכוונה אל תוך המון זועם של מתפרעים, אקט מזוכיסטי אופייני ושובר לב של אדם שמערבב התעללות, אהבה וכאב.
לרגע זה נראה שהנאום של קנדל היה הקש האחרון בדרך להמלכה שלו כיורש החוקי והסופי. הוא הדמות הדומיננטית שכולם מגיעים לנחם וללחוץ את ידה, הוא זה שמכתיב את הטון בשם המשפחה כולה והוא הדמות הקלה ביותר לעיכול עבור כל המעורבים. אבל בעצם, יש עוד מעורב אחד שלא שש לראות את קנדל בעמדה הזו – מתסון, שרושם לעצמו הפרק ניצחון חשוב בדרך לעסקת האיחוד. בעצתה של שיב הוא מפרסם את הסוד האפל על הנתונים המזויפים באסיה כדי לנצל את יום החדשות העמוס, ואכן, המידע נדחק מסדר היום הציבורי ללא השפעה של ממש. שוב בעצתה של שיב, הוא משכנע את מנקן לשקול לאשר את העסקה תמורת מינוי של יו"ר אמריקאי, תפקיד ששיב חומדת לעצמה אבל עלול להגיע גם לאדם אחר (נניח, ידידו החדש גרג).
מבחינתי, קרב הירושה הוא לא באמת הסוגיה הכי מעניינת ומסקרנת, אלא האם פרק הסיום יכול בכלל לתת לנו תשובה מספקת שתסגור את הסיפור באמת. "יורשים" לא עוזבת אותנו כשכל הקצוות סגורים וברורים, אלא במה שמרגיש כמו הכנה לעונת סיום – כלומר, בשיא המתח והדרמה. לאורך הסדרה למדנו שהמלחמה הפנים-משפחתית אף פעם לא באמת נגמרת או מוכרעת. זאת בעיה דומה לזו ש"משחקי הכס" התמודדה איתה, אחרי שדאינריז לא הצליחה לשבור את הגלגל וכפרס ניחומים קיבלנו הכרעה עאלק-דמוקרטית בעד המועמד הכי לא צפוי, כלומר, הכי לא מעניין. המקבילה של מהלך כזה תהיה להעניק את תואר יושב הראש לטום או לבת של סנדי סתם בשביל אפקט ההפתעה. האם צפויה פה הפתעה כלשהי שתהפוך מועמד כזה או אחר לבחירה היחידה האפשרית? או שנצטרך לסיים את הסיפור עם התחושה המרירה מתוקה שהוא לא באמת נגמר, ושום דבר לא באמת השתנה?
פרק 10: בעיניים פקוחות
עלילתית, פרק הסיום של "יורשים" היה די פשוט. יום לפני ההצבעה על מכירת החברה למתסון, קנדל, שיב ורומן מוצאים את עצמם יחד בבית אמם באנגליה. אחרי כמה שעות של מריבה האחים מתאחדים מחדש נגד העולם, בין היתר כי שיב מגלה שמתסון מראיין אחרים לתפקיד המנכ"ל שהבטיח לה. האחים מחליטים להיאבק במכירה ולהעניק את תואר היורש לקנדל. בניו יורק, קונור עורך מפגש חלוקת חפצים בבית של לוגן, שם נחשפים אחיו לסרטון בו לוגן, קונור, ג'רי ושאר חברים משתעשעים ושרים יחד. כולם עצובים. הדירקטוריון מתכנס להצביע על המכירה והקרב צמוד מאוד אבל אמור להיות מוכרע בקולה של שיב, שבדיוק גילתה שמתסון בחר בטום כמנכ"ל מטעמו. היא חוטפת רגליים קרות ויוצאת מהחדר, אחיה בעקבותיה. אחרי מריבה מכוערת של שלושת האחים הברית שוב מתפרקת. החברה נמכרת, טום הוא היורש ושיב שוב לצידו. כולם עדיין עצובים. הסוף.
לא קרה בפרק הזה שום טוויסט מפתיע באמת, אף דמות מהעבר לא חזרה לנקום והכל היה מאוד רגיל. צחוקים חמודים של האחים, יחסי האהבה-שנאה של טום וגרג, הנישואים המדומים של ווילה וקונור. רבים הימרו שהסדרה תסתיים עם איזו דילמה ערכית שתיתן לכל זה משמעות מחודשת, אולי אפילו מעשיית מוסר שבה קנדל, לדוגמה, בוחר בכוח ובהשפעה אך נאלץ לוותר עבור כך על הקשר עם משפחתו. אותי די שימח ששום דבר מהסוג הזה לא קרה. זה היה עוד פרק עגום בחיים של האחים רוי, שבחוכמה רבה עסק בעיקר בקשר ביניהם, כוחו וחולשתו. "יורשים" הייתה סדרה על הרבה דברים – כוח בחברה היפר קפיטליסטית, כסף ישן מול חדש, הקונפליקט בין אהבה ואנוכיות – אבל יותר מכל היא הייתה דיוקן של משפחת אחת, מסוימת מאוד ועם אופי מנומק כל כך שכל מהלך הרגיש טבעי לדמויות, גם בשיא הקפריזיות.
השאלה הגדולה של הפרק היא למה, בעצם, שיב נבהלה ברגע האמת והחליטה לשבור את ההבטחה שנתנה לאחיה. התשובה המתבקשת היא שהיא עשתה זאת מתוך קנאה וכעס, חוסר יכולת לקבל את הניצחון של קנדל אחרי כל הסכינים בגב שקיבלה ממנו לאורך השנים וספציפית בשבוע האחרון. את ההסבר הזה אפשר לגבות במבט שנראה על פניה (ופניו של רומן) כשראו את קנדל יושב בכיסא של אביהם – קל דעת, מרוצה, זחוח ונכון לשכוח מקיומם ברגע שיעזבו את החדר. הרגע הזה כנראה מזכיר לה את כל מה שהניחה בצד כשבחרה לחבור שוב לקנדל, במחשבה שאולי הפעם זה יראה אחרת.
הרי שום דבר לא השתנה. ברמה האישית והאינטרסנטית, ההבטחות שקנדל זרק לה ריקות וחסרות משמעות כפי שהיו אלה שהעניק לה בסיבוב הקודם, כשהוא ורומן מינו את עצמם למנכ"לים ושכחו ממנה. ברמה העסקית, כל הסכנות שקנדל מביא איתו עדיין שם – ההתמכרויות, שיכרון הכוח, הפזיזות, העליות והמורדות, ההימורים העסקיים המופרכים. קשה לומר מה מכל אלה עבר לשיב בראש שבחרה לעצור את ההצבעה, גם היא בעצמה כנראה לא יודעת, אבל בניסיון לפענח את התחושות שלה היא מציבה בפניו מבחן שהוא בו זמנית פשוט ובלתי אפשרי – היא שולפת את הסוד שחשף בסוף העונה הקודמת, על המלצר שלמותו היה עד בליל החתונה שלה.
קנדל בוחר את האופציה הגרועה ביותר ומדקלם את השקר שלוגן ניסו להחדיר לו לראש כל השנים – שזה לא באמת קרה. כלומר, מבחינת האחים או שקנדל שיקר להם בשביל מניפולציה כזו או אחרת, או שהוא איבד סופית קשר למציאות ולאנושיות הכי בסיסית שלו. סנגורים מושבעים של שיב טענו אחרי הפרק שהיא ניסתה, בעצם, לגונן על אחיה מפני הריקבון המוסרי שמגיע עם התפקיד, להציל את נשמתו רגע לפני שזה מאוחר מדי. לא נראה לי שזה כל העניין, כמו שאני לא חושבת שעכשיו כשלטום יש תפקיד בכיר שיב פתאום נזכרה שהיא אוהבת אותו באמת והכל בסדר. שיב, כרגיל, דואגת להישרדות שלה. החיים בצילו של טום כנראה מפחידים אותה פחות מחיים כרווקה עם ילד בצל של הגברים במשפחה שלה. וכמו שמתסון מתכנן להשתמש בטום כחוליה מקשרת לשיב, היא כנראה תנסה לעשות אותו הדבר.
ואם כבר דיברנו על טום, ביותר ממובן אחד הבחירה בו מסמנת סיום של תקופה. האמירה כאן היא לא רק ההגלייה של משפחת רוי מהממלכה שבנה אביהם, אלא הבחירה בפיון עם כישורים בינוניים, מלך-בובה שקל ובעיקר כיף למתסון לשלוט בו. מתסון שמח להיכנס בין טום ושיב, שמח לדעת שטום יכול להתעצבן עד מחר על הפלירט בין מתסון לאשתו, אבל בסוף הוא רופס וחנפן מדי כדי להתנגד אליו. מינוי של ג'רי, פרנק או קארל היה מעביר מסר שונה לגמרי, איזו פנטזיה על החלום האמריקאי וחשיבותה של עבודה קשה וארוכת שנים. טום הוא בובת נחום תקום שפיה העניקה לה רוח חיים – נטול אופי וערכים, שמעדיף לקבל הוראות מאשר לקבוע סדר יום בעצמו, שמסתבך כל הזמן בשטויות אבל אף פעם לא נופל, לא באמת. וכמובן שכדי להתמודד עם כל זה הוא חייב להחזיר לידיו את האיש היחיד שנותן לו להרגיש חזק ובעל השפעה, גרג, לעוד כמה שנים של ברומאנס רעיל.
במידה רבה היריבות העיקרית של העונה הזו הייתה בין רומן וקנדל – המנכ"לים השותפים שפעלו לכל אורכה האחד למען וגם נגד השני. לרגעים הם פעלו בסנכרון מוחלט כדי להשיג את אותה מטרה מטופשת, באחרים חתרו האחד מתחת לשני. הכסות של שותפות מקצועית הלכה והתפוגגה מפרק לפרק, כשעד סוף העונה כבר קיבלנו דו קרב אישי שמבוסס כולו על טראומות ילדות, עוף או סטייק. המאבק הזה התכנס כולו לסצנה בפרק האחרון שבה קנדל מחבק את אחיו באגרסיביות, מכוונת או תת מודעת, פותח את הפצע על מצחו מחדש.
רומן הוא לא טיפוס מוסרי או טוב לב יותר מקנדל, אבל משהו בחוסר האונים הילדותי שלו הופך אותו להרבה יותר מעורר הזדהות. לקנדל עוד יש יומרות ערכיות, שקרים שהוא מספר לעצמו ולסובבים אותו על מי שהוא באמת. לרומן כבר אין. "אנחנו בולשיט", הוא מטיח באחיו ואחותו ברגע של כנות נדירה, מעין הכרזה משלימה ל"אתם לא אנשים רציניים" של לוגן בפרק השני של העונה בשיחה האחרונה עם ילדיו. ואולי כל מה שקנדל היה צריך כדי לזכות באמון של האחים שלו היה לומר "נכון, לגמרי". להודות שכל כך הרבה ממה שמניע אותו זה לא מורשת או הבטחת עתיד ילדיו, אלא פשוט הרצון האגואיסטי והמתבקש לרצות להיות האח הכי מצליח והכי אהוב.
קנדל מגדיר את עצמו בפרק כבורג שמתאים רק למכונה אחת, ולמרות שלאורך הסדרה ראינו אותו נכשל ונופל המון פעמים, הוא אף פעם לא מצליח לפגוע בתחתית, למקום שממנו אפשר רק לעלות. זה ההבדל בין הסוף העצוב שלו, בוהה באומללות במי ההדסון, לזה של רומן, שנראה כאילו הוא סוף סוף מסוגל לראות אופק כלשהו. הכישלון של קנדל לא היה בהכרח עסקי (למרות שגם בגזרה הזו בכלל לא בטוח שיש לו את זה), אלא חברתי. הוא לא היה מסוגל להתפשר, לבנות ולתחזק בריתות, לעמוד בהבטחות או פשוט לחכות בסבלנות, כמו ילד קטן שנכשל בכל פעם במבחן המרשמלו. אולי הוא חשב שזאת מורשת לוגן, אולי הוא התמכר לרעיון של הבכורה עד שהוא הטריף אותו. כך או כך, הוא מסיים את הסדרה, כמו שיב ובמידת מה גם קונור, בכלוב זהב. כל האפשרויות פתוחות בפניו, חוץ מהאחת שהוא באמת רוצה.
זה יהיה קצת מטומטם לייחס לסדרה מורכבת, עמוקה, מרתקת ומרובדת כמו "יורשים" מסר כמו "אי אפשר לקנות אהבה", אז הייתי מעדיפה לחשוב עליה פחות כמסר ויותר כיסוד, כלל פיזיקלי מהותי לעולם כמו כוח המשיכה. במשך ארבע עונות ישבנו וחיכינו לגלות מה אנחנו מפספסים, במה אפשר למלא את החור הזה בלב, איזה טריק האנשים העשירים מצאו שלנו אין איך להשיג. אבל אין תשובה, אין תחליף. ההיעדר של קשר רגשי אמיתי בין אדם אחד לאחר יוצר וואקום ששואב לתוכו הכל – מערכות יחסים דפוקות או מסוכנות, הרס עצמי, בגידות, אובססיה להצלחה ולהגשמה עצמית, אלימות. איך אומרים באינטרנט? משפחת רוי ליטרלי תתערב בבחירות בשידור חי במקום ללכת לטיפול. ומצד שני, אהבה היא לא קסם שמנצח הכל, ומדי פעם היא פשוט לא מספיקה. לא בשביל שהאחים רוי יסתמו את הפה וישתפו פעולה למשך חצי שעה, ולא בשביל לגשר על התהום הפעורה בין טום ושיב.
בכל מקרה, עכשיו כשהיא הסתיימה, נראה לי שאפשר לקבוע חד משמעית: תכלס, סדרה ממש סבבה.
מסכים ומחזק! הכותבים של הסדרה הזו מנצלים את ההילה והמוניטין הרציני (והמוצדק) שלה כדי לחפות על כמה קפיצות וחורים בעלילה. באמת מוזר שהדרמה סביב המכירה מתבררת כלא כזו דרמטית. בנוסף, יש כמה אקדחים שהופיעו וטרם ירו, כמו הדיקפיקס של רומן לג'רי, אח של לוגן והאיבה בינם, שערוריית הקרוזים של מו-לסטר ועוד. כל זה כמובן עוד יכול להתחבר לכדי סיום מושלם – למרות שבינינו, אין צורך. גם עם חורי עלילה בגודל העו"ש של לוגן, מדובר בטופ 5 של הסדרות הגדולות בכל הזמנים.
החורים כמובן קיימים אבל הכותבים בונים על שני דברי מרכזיים שיאדירו את הסדרה.. דיאלוגים נפלאים ושנאה לרפובליקאים
אם הסדרה למשל הייתה מציגה את המפלגה הדמוקרטית כמשהו בזוי ומטונף… הסדרה (והכותבים) היו חוטפים כמויות מטורפות של בוז וביקורות קטלניות והסדרה היתה מוגדרת כאכזבה
היא לא הייתה מוגדרת אפילו כסדרה טובה, בטח לא כסדרה הכי טובה בהיסטוריה של הגלאקסייה.
אבל זו סדרה שכל כולה הצגה של חושך מול אור במסווה של דרמה משפחתית.
ועושה רושם שהכותבים ממש ממש ממש מתאמצים לדחוף את התודעה הזו בכל פינה של התסריט.
מי שמצביע לרפובליקאים הוא נאצי ואין אדם נורמלי שלא תומך בדמוקרטים אפילו אם הוא יורש של רשת תקשורת אולטרה ימנית… זה ממש נדחף לצופים בגרון ומתקבל באהבה על ידי במבקרים.
עכשיו תוסיף לזה את הדיאלוגים השנונים הנהדרים שמכילים מאות פינות נסתרות של רפרנסים.
את המשחק הנהדר של כמעט כל הדמויות (שכולם צריך להגיד ביושר קריקטורה מושלמת)
והנה קבלת סדרה טובה שגם תקבל דחיפה עצומה מצד כל המדיה סביבה שכן היא סדרה שמציגה את ה"דבר הנכון".
אם תתייחס רק לעלילה… המון המון חורים… המון המון מופרכויות… המון המון החלטות תסריטאיות שלא מתכתבות עם האופי האנושי הבסיסי…
אבל למי אכפת
איזה כיף! ביקורת מעולה
אני מסכים ששני הפרקים הראשונים מעולים, אבל הם עדיין מרגישים לי דומים יחסית לעונות הקודמות, ואחרי הביקורות שקראתי ציפיתי לשינוי יחסית דרמטי, שאני מקווה שיגיע בפרקים 3 ו-4. העונה הקודמת הייתה מצויינת אבל כן סבלה ממידה מסויימת של רפטטיביות.
בכל אופן, הסדרה הזאת משוחקת, כתובה ומבויימת בצורה פשוט משובחת. המשחק ספציפית הוא כנראה הכי מוצלח שחזיתי בו בכל מדיום. ברינג און את שאר העונה!
טוב, נו. אני חייב לשאול -
הסדרה מצליחה בטירוף, נראה שיש לה גם הרבה אוהדים כאן בעין הדג, יש ביקורת מצויינת מאחת הכותבות הטובות באתר, ובדיוק כרגע היה את מה שהוא כנראה הפרק הכי מדובר בהיסטוריה שלה. למה הסדרה פשוט לא מצליחה בשום אופן לייצר באתר שיח? יש למישהו איזה רעיון?
משער בזהירות
שמאחר שמדובר בדרמה שאינה מותחן פשע/סדרת גיבורי על/מסתורין, היא פחות מדברת לקהל הרחב של האתר. (לא אומר את זה בזלזול אגב!)
למרות זאת באמת מפתיעה אותי ההיענות המועטה, מדובר בפסגה טלוויזיונית נדירה, ובשאר הפלטפורמות המוכרות לי היא מדוברת מאוד.
ואוסיף
שזאת סדרה שהרבה מאוד אנשים מתחילים לצפות בה ופורשים בפרקים הראשונים (בעיניי הם לא רעים, אבל אי אפשר להתחבר לדמויות בשלב הזה).
חושב שזאת סדרה שלא כל כך מזמינה דיונים
אין לה עולם פנטזיה עשיר שחשוב לנתח, אין לה מלא רפרנסים ו-easter eggs שקשה לקלוט, רוב מה שקורה די ברור ומובן.
בקטע טוב, כן? זאת הסדרה האהובה עליי בפער מכל מה שמשודר היום, פשוט כמעט ואין לי מה לכתוב או לדון עליה.
יש בזה משהו..
אבל עדיין, דיונים הם דבר רחב מאוד. הדיונים באתר הם לא רק על עולמות ורפרסנים. יש כל כך הרבה תחומים שנוגעים בהם, ושייכים מאוד בסדרה. ניתוחי אישיות, או מוסריות, או דיונים על כמה האירועים והדינמיקה והצגת העולם הגיוניים, או אפילו על כלכלה, וכמובן – תחזיות לעתיד הסדרה, שזה דבר שרלוונטי מאוד ליורשים.
ואמנם רוב מה שקורה בסדרה ברור, אבל היא בפירוש משאירה הרבה מקום לפרשנות, ונותנת לעתים קרובות למבטים או אמירות קצרות המון משמעות. הדקות האחרונות בפרק האחרון הם דוגמה אחת, וממש לא יחידה, לשוטים קצרים שהם התפתחות משמעותית בקווי העלילה השונים.
תגובה ל-Zeev123
(ל"ת)
זה אמנם לא עונה על השאלה
אבל אולי שווה לציין שיש עליה דיון מאוד ער בקבוצת הפייסבוק "שידור חופר" (הגלגול הנוכחי של הבלוג "קפה וטלויזייה"), אם למישהו חסר דיונים עליה בעברית.
באמת שאלה מעניינת
אני חושב שכמו שזאב אמר, זה לא סדרה שמעוררת כל כך דיון. אני יכול להעיד על עצמי שפשוט, אחרי כל פרק, המחשבות שלי הם בדרך כלל "וואו איזה כתיבה מדהימה וגאונית ואיזה משחק פנומנלי ואיזה אדיר היה הקטע הזה ואיזה מצחיק היה הקטע ההוא", ואז כשאני מגיע לפה אני רואה שמישהו כבר כתב משהו בסגנון אז אין לי הרבה מה להוסיף.
האמת שלגבי הפרק האחרון תכננתי בכל זאת לכתוב משהו על המשחק, כי חשבתי שבפרק הזה הוא היה אותנטי ברמה שהיא יוצאת דופן אפילו בהשוואה לשאר הסדרה, ברמה שזה כבר מפסיק להרגיש כמו משחק ויותר כמו פשוט להסתכל על בני אדם. כן, אני יודע שזה המטרה של משחק בכללי, אבל כאן זה מבוצע ברמה אחרת. אולי אני אכתוב את זה כאן באמת.
זאת הגדרה מדוייקת
המשחק האולטימטיבי הוא לא משחק שאתה מסתכל עליו ואומר באותו רגע "וואו, איזה טוב הוא משחק", אלא משחק שגורם לך להיות שקוע לחלוטין בסצנה, ורק בדיעבד להבין שהמשחק בה היה מושלם. בפרק הזה זה קרה, לא חלפה במוחי המחשבה על המשחק עד שהפרק נגמר.
אין דבר כזה "משחק אולטמטיבי"
כלומר אני מקבל שזה המשחק שאתה הכי מתחבר אליו – אבל אין גישה אחת נכונה למשחק, כמו שאין גישה אחת נכונה לכתיבה, בימוי, צילום, תפאורה, תלבושות ועוד.
אבל
משחק שונה במהות מרוב האלמנטים שהזכרת. כתיבה, בימוי או צילום הם היצירה עצמה, ולכל אחד מדבר סגנון שונה. משחק הוא פשוט להפוך את היצירה למציאות. (לא הצלחתי להגדיר טוב בכלל, אני יודע. אבל נראה לי שמובן למה בערך התכוונתי)
יש דרכים שונות לשחק באופן משכנע, אבל להגיד שמשחק טוב הוא משחק משכנע נשמעת לי כמו אמירה נכונה. אני מסכים שיש ז'אנרים שבהם הדרישות ממשחק טוב הן שונות, אבל בעקרון בכל סרט או סדרה שעוסקים במציאות ריאליסטית, למה לא נכון לומר שהמשחק יותר טוב ככל שהוא נראה אמיתי יותר?
כי משחק הוא לא להפוך יצירה למציאות
הוא אמור להיות לחלוטין מותאם לטון של היצירה עצמה – משחק שקט ומשכנע לא מתאים לסרט כמו, אנא ערף – "רנפילד". לעומת זאת משחק קאמפי ומוקצן לא מתאים ל"רשימת שינדלר". אף אחד מהם לא מציאות. אין מציאות בקולנוע ובטלוויזיה. יש תפיסת מציאות ספציפית, שאולי אתה מסכים איתה ואולי לא. שחקן טוב יודע לעלות על הגל, או לכל הפחות לעשות משהו שהעורך והבמאי ידעו לקחת בפוסט ולשים אותו על הגל הזה.
לכן הדגשתי שאני מדבר על ז'אנר ריאליסטי
ולתחושתי – אין הבדל בין מה שייחשב משחק טוב ברשימת שינדלר, למה שהוא משחק טוב ביורשים.
יש סרטי אימה או קומדיה שבהן הדרישות ממשחק טוב הן שונות, ואני מקבל כמובן שגם בסרטי ילדים או סרטי מציאות מקבילה כמו פנטזיה או מדע בדיוני לפעמים מתאימים סגנונות משחק שונים. אני גם מסכים שיש כמה דרכים לשחק משחק משכנע, אבל, כאמור, בכל הנוגע לז'אנר הנידון כאן, המשפט "משחק טוב הוא משחק משכנע" נשמע לי בגדול – נכון.
אבל ההגדרה לא הייתה "משחק משכנע"
אלא "משחק שאתה לא שם אליו ורק לאחר מכן אתה מתלהב ממנו". אלה שני דברים שונים.
מקבל
ולו רק בגלל שנזכרתי בהופעה של קייט בלאנשט בטאר, הופעה שאני ממעריציה המושבעים.
צודק, מקבל
ולמען האמת, אפילו בסדרה הזאת אני חושב ששתי תצוגות המשחק הטובות ביותר (בריאן קוקס כלוגן ומתיו מקפדיין כתם) הן לאו דווקא הכי ריאליסטיות (התואר הזה כנראה שייך לרומן, שיב וקנדל). אז אנסח מחדש שאני חושב שמשחק בסגנון הזה (ריאליסטי, לא in your face) לעיתים לא מקבל מספיק הערכה.
טוב, אז האינטרסים של מאטסון
מובהרים בפרק 7. הייתי צריך לתת לסדרה יותר קרדיט.
המילים של הבן הבכור
כשהוא אומר שהוא לא סולח לו אבל אוהב אותו זה היה לא פחות מגאוני לדעתי.
כל אחד מהאחים ביטא את זה אחרת אבל אצל קנדל זה מדהים.
מתבקש
אז התחלתי לצפות בסדרה ויש לי שאלה.
למה מגווייר הבריון הוא דמות כאן, ולמה אח של מקולי קלקין משחק אותו?
אממ..
נראה לי שלא מגיבים כי זה סדרה מקטינה כזאת, באיזשהו מקום. כאילו הם כל הזמן מתנשאים עליך ובאיזשהו מקום אתה מתקטן ולא בא לך ללרלר באתר של גיקים.
יכול להעיד על עצמי
שאני לא מגיב אחרי כל פרק כי רוב מה שיש לי להגיד זה "וואו, אלו הכתיבה והמשחק הכי טובים שראיתי", ואני לא רוצה לחזור על עצמי (או להישמע כאילו אני מגזים עם הסופרלטיבים).
אבל נהנה לקרוא את הסיכומים!
באמת שיב בעיניך מוצגת כמוסרית בין האחים
הציגו אותה בעבר כהכי "ליברלית" במובן הפוליטי (בעיקר סביב האיחוד עם החברה המתחרה), אבל בעיני היא יותר צינית ואכזרית ודומה לאבא שלה מקנדל למשל, שכל פעם שהוא עושה "מהלך" זה מרגיש חסר ביטחון וכאילו הוא מנסה להתחפש לאבא שלו (ראו לדוגמא כל סצינה שלו עם סטואי שתמיד הופכת להתרפסות של קנדל).
וסתם נקודה מעניינת – הסדרה העלתה איזכור סתמי של גרג על המסמך. לא קרה ולא נראה לי שיקרה עם זה כלום, אבל מה הייתה הכוונה של היוצרים כאן? האם הם ניסו לרמוז משהו או שזה היה גאג סתמי?
כל הילדים זבל, אבל מביניהם שיב הכי זבל.
ואת זה אני אומר כמי שסוגד לשרה סנוק בתור שחקנית עוד מ-"Predestination", שמכניסה המון שבריריות מסתגרת ומתפרצת לתוך דמות שכתובה כפגומה מהיסוד. לצד כך, השיח הכללי במרשתת סביב הסדרה, במיוחד בשתי העונות האחרונות (כשבאמת התחילו לקדם אותה), לוקה בזייטגייסט הפוליטי שיכתיר את שיב כערכית ביותר בגלל הדבר היחד שמבדיל בהכרח בינה לבין אחיה. בא לומר, קל ליפול למלכודת הזו של לחשוב על שיב כמוסרית מכולם, או לפחות כמוצגת כמוסרית מכולם. קצת פחות קל עבורי לחשוב שיש לה פוטנציאל של ממש לתככנות, היחסים הבין-אישיים שלה במעגלים הרלוונטיים הוצגו לאורך כל הסדרה, כולל בשני הפרקים האחרונים, כגרועים ביותר מבין השלושה. היא אמנם צינית ואכזרית כמו אביה, וכמוהו גם היא כך גם שלא באשמתה, אבל ההתרשמות שלי היא שהיא הכי פחות כשירה לרשת אותו עוד לפני שמתייחסים לסוגיית העדר הניסיון מצדה.
העונה הנוכחית מוצלחת וממשיכה היטב את קודמותיה. מקווה שזו לא תהיה עוד עונה שקנדל מתחיל לנצח ואז שוב מפסיד (לא כי אני בעדו, אלא פשוט שזה כבר משעמם), וכן מקווה שיעשו משהו מעניין עם גרגורי, מה שסביר כי נראה משני הפריקם האחרונים שהכתיבה פועלת להמאיס אותו על הצופים.
בין אם "Succession" תצלח את הנחיתה או לא, אני בסדר גמור עם 4 עונות. לאור הרזומה של ארמסטרונג, מעניין מה הדבר הבא שהוא יכתוב כמעט כמו שמעניין אותי מה יקרה בקצת-יותר-מחצי שנותר מהעונה.
דווקא מבחינת כשירות היא נראית לי הכי כשירה
אם אני מנסה לדמיין את החיים של שלושת האנשים האלו אם לא היו נולדים כמליארדרים, קנדל היה כנראה מנהל דרג בינוני בחברה כלשהי, ואולי איש די נחמד ומוערך, רומן היה כנראה טרול ברדיט או בטוויטר. שיב היא היחידה שאני יכול לדמיין (אולי) מרימה אימפריה מצליחה בעצמה.
לדעתי היפותטית כן, ומעשית לא.
לו הם לא היו נולדים כמיליארדרים, ונניח ולו הם היו חווים ילדות שמתקרבת ללהיות בריאה, שיב כנראה הייתה המוצלחת מביניהם. שנינו חושבים שהיא הכי דומה בבסיסה לאביהם, ולקנדל באמת חסר האינסטינקט הרצחני להרוג. לגבי רומן אני לא יודע, קיבלנו רמזים חוזרים ונשנים שהוא חווה את הילדות הקשה ביותר מבין שלושתם, בין אם מאביו או מ'לסטר', אז קשה לי לשער כיצד הוא היה עם ילדות נורמלית.
הסיבה שבגינה אני לא חושב ששיב כפי שהיא בסדרה היא הכשירה ביותר נוגעת לכך שהיא נותרה המסוגרת והמתגוננת ביותר מבין האחים. הנטייה של הדמות, ובדגש על איך שסנוק מפרשת אותה, היא לא לתת לשיב האמיתית להציץ כמעט אף-פעם מבעד לשיריון, לצד שכיחות הניסיונות המגושמים להיתפס כ'גברית', ובהתאם כשירה, דווקא בזמן הכי לא נכון (נגיד ההערה לטום בשיחת הטלפון מרובת המשתתפים בפרק השלישי). אלו בתורם מטרפדים את היחסים שלה, במובן של איך שהיא נתפסת, עם כל הדמויות שאינן טום. שיב מצליחה לנהל יחסים בין-אישיים כשהיא לא בסביבה המשפחתית, אחרת היא לא הייתה מתקדמת כפי שהתקדמה בעולם הפוליטי גם עם הכסף והרקע, אבל כשהיא כן בעסק או בסביבה המשפחתיים, היא נהפכת חזרה לילדה הקטנה שאבא מזניח ושמודעת לכך שהוא היה מעדיף עוד בן.
נקודה ששווה לחזור עליה, בהנחה והיא נכונה כפי שאני תופס אותה, שיב לא הייתה פגומה כל-כך בסדרה לולא המשחק והפרשנות המופתיים של סנוק את הדמות. אם נעמת זאת עם אותו זייטגייסט פוליטי שמגן על שיב מפני מתקפות אמיתיות ודמיוניות כאחת ברחבי האינטרנט, יש קבוצה של צופים (שלא מכליל בה לא אותך ולא את כותבת המתגלגלת, למען הסר ספק) שלא מצליחה לזהות כי בזכות משחק מופתי של אישה, דמות האישה המרכזית בסדרה היא זו של אדם ממש חרא.
לדעתי,
עקרונית, הכי עדיף היה לשלושת האחים לעבוד ביחד משום שהם מגלמים ביחד את היבטיו של מנהל התאגיד המושלם – קנדל היה מביא את הרעיונות, רומן היה מביא את הביצוע ושיב הייתה מביאה את הדיפלומטיה. כל אחד מהם בנפרד הוא לא משהו כמנהל תאגיד. לרומן, לדעתי, יש את האינסטנקט אבל הוא חסר את היצירתיות של קנדל ואת הכישרון לפוליטיקה של שיב (אם רומן לא היה בנו של לוגן, הוא היה כנראה נעשה לשוטר או לאחראי משמעת תאגידי). לקנדל חסר הכישרון לפוליטיקה של שיב כפי שהוכיחה העונה השלישית למרות שהוא יכול להיות חסר רחמים כשהוא רוצה (והוא צריך בצורה נואשת מישהו שמצד אחד יעגן אותו למציאות ומצד שני יאפשר לו למממש את הרעיונות שלו). לא זכור לי אי פעם ששיב באה עם רעיונות ואני חושב שהיא, כמו פוליטיקאים רבים, תעדיף להשאיר את הקטע של הביצוע לאנשים אחרים.
איזה עונה מעולה.
כל פרק יותר טוב מקודמו, פשוט תענוג צרוף. לא בא לי שייגמר.
לגמרי
דווקא פרק 6 היה החלש בעונה בעיניי, אבל 7 היה מעולה ממש וכנראה הכי טוב חוץ מ3. נראה ש – 3 פרקי הסיום הולכים להיות מטורפים.
התגובות ההיסטריות לפרק 8 ברחבי הרשת היו יותר מבדרות מהפרק עצמו
(ל"ת)
פרק מושלם בעונה מושלמת בסדרה מושלמת
זה הכול.
(בסדר, נו, לא מושלמת, קצת לא מפוקסת עלילתית, אבל עשויה לשלמות)
אני ממש במתח לקראת פרק הסיום
סיום מספק זו המשוכה שרוב הסדרות הטובות לא הצליחו לעבור, ומבין כל הסדרות, שאלת הסיום ביורשים מזכירה דווקא את זו שנכשלה יותר מכולן – מי יישב על כס הברזל.
וכמו במשחקי הכס, כל האפשרויות על השולחן, וקשה לדמיין אחת שתהיה באמת מספקת.
פרק הסיום צריך לסגור את הנרטיב של שלושת המתמודדים הראשיים, אבל גם להעניק סגירה כלשהי בעניינם של טום ושיב, להוציא אותנו עם משהו קוהרנטי בנוגע לגרג, וגם איזו אמירה בעניינם של קונור ווילה (בנפרד ויחד) תהיה נחמדה.
אני לא באמת רואה מצב שפרק הסיום יהיה רע. לעזאזל, התסריטאים כאן לקחו סדרה שהיו בה שלוש עונות מושלמות, וכתבו עונה שאיכשהו התעלתה על כולן. אין בכלל היתכנות מדעית שהם באמת יפשלו.
אבל כמה הסיום יהיה מוצלח. האם הוא יהיה "נחמד, אבל..", האם הוא יהיה שנוי במחלוקת, או שהוא יהיה הטופ שבטופ, בדומה לפרקי הסיום של העונות הקודמות.
זה יהיה הרגע שיחתום סופית את מיקומה של הסדרה במצעד הסדרות הגדולות בהיסטוריה.
וגם את השאלה האם היא תזכה באמי שלישי, אני מניח..
אני חושד שלא תהיה לנו תשובה ברורה
יש איזשהו מוטיב של אנטיקלימטיות בסדרה, רוב הפרקים לא נגמרים באיזשהו בום גדול ובעונות הקודמות הרבה התרחש גם בין הפרקים. גם המוות של לוגאן היה אנטיקלימטי במובנים מסוימים, הוא היה מחוץ להתרחשות המרכזית.
אני חושב שיסיימו עם אמרות מסוימות על הדמויות, אבל עם תחושה של שום דבר לא סגור ולא קרוב להגמר, ובאיזשהו מקום אני חושב שזה גם הדבר הנכון עבור הסדרה.
כמובן שיש סיכוי סביר מאוד שאני אומר שטויות ושנקבל קליימקס רציני.
אתה בגדול צודק
עם יוצא מן הכלל גדול – סופי העונות. בכל סוף עונה היה מהלך דרמטי ומשמעותי שטרף את הקלפים.
מה גם שמה שבעיקר אנטיקלימקטי זו האווירה של הסדרה, שלא נוטה להתלהב מעצמה גם כשהיא עושה מהלכים גדולים.
אני לא חושב שהיוצרים יכולים לאפשר לעצמם סיום רגוע, כי די ברור שזה יגרור וייב של אכזבה מסוימת. עד עכשיו היוצרים הוכיחו שהם יודעים טוב מאוד מה שהם עושים, כולל תיאום ציפיות וסיפוק הצופים.
לא צריך שהסוף יהיה סגור, צריך שהוא יהיה מספק. שתצא ממנו איזו אמירה שלמה, או קו ברור. סוף שהוא ממש סגור ככל הנראה לא יהיה, וטוב שכך.
הסדרה תזכה באמי עם ידיים קשורות מאחורי הגב
גם אם פרק הסיום יורכב משעה וחצי של גרג רוכב על אופניים.
אבל אני מסכים שבשביל להיזכר כאחת הגדולות בהיסטוריה היא צריכה סיום טוב, וזה לא בהכרח אומר קלוז'ר, אלא פשוט פרק ממש טוב. אם להתבסס על 3 הפינאלה-עונות הקודמים, היא בוודאות תקבל את זה.
זכייה באמי תביא אותה למעמד הייחודי
של הסדרה היחידה אי-פעם ששלושה רבעים מהעונות שלה זכו בפרס.
מצד אחד, הזכייה הפעם באמת מגיעה ליורשים בכל אמות הצדק והיושר. מצד שני, ממש כואב על סמוך על סול שמעולם לא זכתה באמי, ועכישו איבדה את הסיכוי לקבל לפחות פרס תנחומים בסיום.
מצד שלישי, סמוך על סול כנראה לא היתה זוכה גם ככה. איגודי הפרסים כל כך אוהבים לזמבר אותה, שבטח האמי היו הולכים על האחרונים מבינינו או הלוטוס הלבן. וזה עוד סביר יחסית לגלובוס הזהב שפשוט בחרו בפאקינג בית הדרקון…
להגיד כמה ימים לפני הפינאלה
של משחקי הכס 'היא יותר מתוחכמת מזה' זה.. לתת לה הרבה הרבה יותר קרדיט ממה שהגיע לה בשלב הזה.
ספוילרים למשחקי הכס כאילו?!
(ל"ת)
בשלב הזה, מי שלא יודע איך משחקי הכס נגמרו,
לא ממש משנה שיגלה.
תעזרו לי לגבש דעה על הסיום
למרות הזמן שעבר נותרתי אמביוולנטי. מצד אחד פרק הסיום הוא פרק ממש טוב, בעיקר החלק הראשון שלו. מצד שני נותרתי מאוכזב, ואני לא ממש יודע למה. אולי בגלל שמשהו באירוע הסיום חלש מדי, ואירועים הרבה יותר דרמטיים קרו בכל העונה על ימין ושמאל. אולי בגלל משהו אחר, לא יודע.
זאת לא הסיבה לאכזבה, ובכל זאת אני חייב לכתוב: אין שום הגיון בעולם לצעד ששיב עשתה בסוף. זה בלתי ניתן לנטפוק. רק כמה שעות קודם היא גילתה שמתסון סובב אותה על האצבע הקטנה, השתמש בה וזרק בצורה הבזויה ביותר. ואם לא די בכך, מתברר שהוא מתכוון להעניק את המשרה ללא פחות מטום, על כל המשמעויות הנלוות ועיין סצינת הסיום. צריך להיות מזוכיסט ברמות תנ"כיות כדי להעניק למאתסון וטום את התענוג על מגש של כסף.
לא, התחרות שלה היא עם האחים
(ל"ת)
ביקורת ממש מעולה
היה ממש כיף לקרוא לאורך כל המתגלגלת
ביקורת מעולה!
אין לי מה להוסיף, אז רק אעלה כאן שתי שאלות שמסקרנות אותי-
1. איפה הייתם מדרגים את יורשים ברשימת הסדרות הטובות בכל הזמנים?
2. איך הייתם מדרגים את העונות?
הייתי מדרג את "יורשים" איפשהו במקומות הראשונים, ויש סיכוי די טוב שאפילו במקום הראשון. מצד שני, עדיין לא ראיתי "הסמוייה" וגם לא "הסופרנוס" אז לא יודע.
דירוג עונות:
1. 4
2. 2
3. 3
4. 1
אבל כולם מעולות בתכלס
סדרה מצויינת, אבל קשה לי להתייחס אליה כאחת הטובות בכל הזמנים
בעיקר כי היא מאוכלסת בעיקר בדמויות פשוט בלתי נסבלות בעליל שמעוררות אי נוחות מוחלטת, ושאת המוטיבציות שלהן אני לא יכול להבין. בלי קשר לשיפוט מוסרי (כיוון שהרבה סדרות מופת מאוכלסות באנשים שעושים דברים איומים), הייתי בוחר לשבת בחדר האחורי של הבאדה בינג, בקו-אופ של הסמויה או בחדרי הישיבות של מד מן הרבה לפני שהייתי רוצה לשבת עם בני משפחת רוי לשיחה. ולא פחות חשוב, אני מבין למה הדמויות בסמויה/מד מן/האמריקאים/סמוך על סול (ובמידה קצת פחותה, הסופרנוס) מתנהגים כפי שהם מתנהגים. את הדמויות של "יורשים" שמתנהגים בגסות מוחלטת ללא הפסקה גם לקרובים אליהם ביותר קשה לי הרבה יותר לפענח. זה לא מעלים את השנינות, הצילום, הפסקול והמשחק העילאי שיש לסדרה הזו להציע, אבל זה מוריד אותה לא מעט דרגות בדירוג.
מוזר, זה כמעט סיטקומי עד כמה הדמויות בסדרה לא ממש משתנות ודבקות במניעים והתסביכים הקבועים (והמרתקים שלהם). זה לא ביקורת על הסדרה, אבל הדמויות מאד מאד מאופיינות.
(ל"ת)
הדבקות במניעים לא ממש גורמת לי להבין אותם טוב יותר
אני חושב שיש כאן שני אלמנטים. אחד זה המוטיבציה שאני לא יכול להזדהות איתה. בכל סדרה ברשימת הסדרות האהובות עלי אני יכול לדמיין את עצמי בנעליים של הדמויות ולחשוב על מה הייתי עושה במקומן, והכוח המניע הראשי של הדמויות (נניח הישרדות ב"סמויה", או נאמנות, אמון ואידיאולוגיה ב"האמריקאים") הוא משהו שאני יכול לזהות (כמובן ברמה מתונה יותר) מהחיים שלי. הנכונות לדרוך על כל מי שסביבך על מנת להפוך עשרה מיליארד דולר ל-12 מיליארד היא כוח מניע הרבה פחות משכנע עבורי, ולכן לא יכולתי לשים את עצמי בנעליים של הדמויות.
האלמנט השני הוא הצורה שבה אנשים מתקשרים בסדרה הזו – הדמויות בסופראנוס או ב"סמויה" יכולות להיות לא פחות אכזריות, ולתכנן רצח של האנשים הקרובים אליהם ביותר. אבל תוך כדי הם ידברו אחד אל השני כמו חברים, וישתו דרינק ביחד. הדמויות ב"יורשים", גם כאשר הן משתפות פעולה, עושות זאת תוך כדי החלפת עלבונות בלתי פוסקים ותוך כדי השפלה הדדית בלתי פוסקת. אני פשוט לא מכיר אף סביבה שמתנהלת ככה, וזה מיצר אצלי ריחוק יותר גדול מדמויות בסדרות אחרות, גם אם הן לכאורה רחוקות יותר מהעולם התרבותי שלי.
מזדהה איתך לחלוטין... סדרה טובה אבל אמינות אנושית מופרכת
זה לא רק העולם התרבותי שלך שלא מכיר כזו סביבה…
אין תרבות אנושית שמכירה אותה.
ההתנהלות של משפחת רוי לא מתכתבת עם האופי האנושי.
התנהגות מהסוג הזה הייתה מובילה לקרע שלא ניתן לאחות בכל חברה אנושית ובכל תרבות.
העובדה שהם חוזרים שוב ושוב לשתף פעולה אחרי בגידות מטורפות ושנאה מטורללת מתוך מה שמתיימר להציג "אהבה משפחתית" הוא לא משהו שיקרה בשום מקום.
בטח לא כל כך הרבה פעמים.
הם לא עושים את זה מ״אהבה משפחתית״ אלא מאהבה לכוח והעובדה שמדובר בחברה משפחתית ששואבת כוח מעצם ההגדרה.
(ל"ת)
המניע ברור... השאיפה לכוח מובילה... אבל לא זה מה שהסדרה מנסה להציג
התסריטאים שוב ושוב מציגים את היחסים בין האחים כסוג של קירבה
קירבה מתעללת… אבל קירבה
והיא אפילו לא קירבה קוהרנטית.. כל פעם מישהו אחר מהם הופך להיות הקורבן ודמות אחרת (שהיתה קורבן לפני רגע) הופכת עכשיו להיות המקרבנת רק כדי לשנות פוזיציה סצנה אחרי…
זה מתרחש בסרטי סאדו/מאזו .. לא בחיים האמתיים.
ולמרות מערכת היחסים הזו התסריט ממשיך שוב ושוב ושוב לייצר רגעי קרבה אינטימית בינהם.
הם חושפים סודות עצומים
הם מרשים לעצמם לגלות פגיעות בחברת אחיהם
למרות שהם יודעים שמדובר ב"אויב".
במציאות נורמלית זה היה יכול לקרות רק פעם אחת… לא חסרות משפחות קרועות ומנוכרות
ואפילו אם למראית עין אתה צריך לשתף פעולה למטרות כוח אתה תמיד תזכור את הבגידה הקודמת ולא תגלה כזו פתיחות רגשית כמו שהתסריטאים מתעקשים שיקרה.
מבחינת התנהלות אנושית מוכרת… הסדרה מאוד מופרכת
כולל כמובן הסיום
רק אדגיש ואתקן שהיא מופרכת מבחינת שלושת האחים ...
לוגן רוי הוא דמות מופלאה (שאת מקביליה בעולם האמיתי אפשר לראות בכל פינה)
כנ"ל אחיו המתחסד וכמובן נכדו העלוקתי
גם טום מתנהל באופן עקבי שמתכתב עם התנהלות אנושית מוכרת (אפילו שברור לכל אחד שאין שום סיכוי בעולם שהוא ממשיך להיות מנכ"ל מעבר לחודשיים… הוא אוויל מפוחד שיכול לתפקד אך ורק כבובה זמנית… אבל כאמור הסדרה אכן ממשיכה להציג אותו ככזה לאורך כל קבלת ההחלטות שלו).
שיב, רום, וקנדל – לא
אם אתה מפרש את המניעים של הדמויות כלהפוך 10 מיליארד ל-2 מיליארד אז בפירוש לא קראת את המניעים נכון.
כל העונה בערך פועלים בדרכים חסרות הגיון מבחינה עבקית בגלל המניעים הדפוקים האמיתיים שלהם.
מהשנים האחרונות היא מקום ראשון מבחינתי
היו הרבה סדרות מצוינות בעשור האחרון, חלק נעלמו תחת הרעש ("פטריוט"), חלק די קיבלו את הבמה שלדעתי הגיעה להן ("סמוך על סול"). אף אחת מהן לא הצליחה להציג אנסבל רחב של דמויות ולעבוד בצורה כל כך מושלמת בכל הפרמטרים: הצילום החדשני והאדיר (בפילם!), הכתיבה, הבימוי, המשחק, המוזיקה. מבחינתי זה מה שהפורמט של סדרה יכול לעשות בשונה מסרט והשימוש בו פה היה נדיר וגאוני (נניח את "סול" אני יכול לדמיין כסרט הרבה פחות מפורט של שעתיים וחצי שיעשה עבודה דומה. את "יורשים" אין מצב).
חושב שלפני עידן הסטרימינג היו יותר כאלה, גם בגלל השינויים בשיטת הפקת הסדרות וגם בגלל "מצב השוק". זאת כבר קלישאה לתת את הרשימה הזאת שהרוב נותנים, אבל לדעתי היא היחידה שהגיע לרמה של "הסמויה", גם אם זה קצת תיקו טכני כי "הסמויה" ירדה ברמה בעונה החמישית. אחריהן אצלי "הסופרנוס" ו"מד מן", עם מקום של כבוד ל"דדווד" שלגמרי ברמה של כולן, פשוט נחתכה מוקדם מדי ולא הגיעה לסוף ראוי (כמו נגיד ש"ירושים" הייתה מסתיימת בעונה 3 וזהו).
אני אהבתי את המגן וחניבעל הרבה יותר, אבל היא בהחלט לא רחוקה מהסדרות האלה.
(ל"ת)
ושתיהן לא מהשנים האחרונות
"המגן" רצה מ-2002 עד 2008, "חניבעל" מ-2013 עד 2015. (את שתיהן התחלתי ולא הצלחתי להתמיד, אבל הרבה יותר קשה לי עם השלמת הרבה פרקים בשנים האחרונות. אולי יום אחד)
השינויים באיך סדרות נכתבות ויוצאות להפקה שהגיעו מהסטרימינג הפכו דברים כאלה לנדירים, וחלק מההצלחה של "היורשים" והמעמד שהיא קיבלה היה בגלל כמה שהיא חריגה היום, קצת כמו "טופ גאן 2". עושים הרבה פחות "כאלה" היום.
תודה על הביקורת המתגלגלת!
כתבת נהדר לכל אורך העונה, תודה על זה (וכמובן שאין שום צורך להתנצל על עיכוב בלהביא לנו תוכן מצוין בחינם)
טוב, כולם קבלו מועמדות לאמי, אבל ממש כ-ו-ל-ם.
(חוץ מוילה, אבל מי בכלל סופר את וילה?)
אני מקווה שלא אמרת את מה שאמרת. ווילה מדהימה. הרגע הכי מצחיק בפרק סיום הסדרה היה שייך לה
(ל"ת)
חלילה
להגנתי אני יכול להוכיח שבאחת התגובות למעלה הגנתי עליה בחירוף נפש, וטענתי שהיא הדמות הסימפטית היחידה בסדרה.
מי בכלל סופר – התכוונתי כמובן בתוך הסדרה.
ואם כבר מדברים, לדעתי היא יכלה בקל לקבל גם כן מועמדות לאמי.
זה לקח לי כמה חודשים אבל סיימתי את הסדרה
תודה רבה על הביקורת המתגלגלת!
סיכום קצר: אכן משובחת, אכן צילום מעולה, אכן צחקתי הרבה פעמים מאוד. אבל יחד עם זאת היה חסר חיבור רגשי.
שאלות למומחים ולמומחות:
מה נסגר עם המיניות של רומן בסוף? הוא חובב סאדו מאזו בגלל הילדות המתעללת? הוא נמשך מינית לאמא שלו ולנשים מבוגרות? למה?
בנוסף מרגיש לי משהו לא ממוצה גם עם מארשה, יואן, והדיקפיקס לג'רי.
ספוילר בתגובה שמעליי, מתנצל
(ל"ת)
אחרי 23 פרקים, אני יכול לומר - זה לא טוב
וזה מאכזב, כי 23 פרקים זה המון, ואני מחכה שזה ישתפר כי כולם מדברים על כך שזאת ״ה״סדרה של העשור האחרון, אבל לא – זה פסאדה, וזה פסאדה שמכסה על, סליחה על המילה, חרא.
אני אסביר:
1. העונה הראשונה היתה לא רעה. למעשה, גם בעונה השניה היו כמה רגעים טובים (זכור במיוחד, הפרק באחוזה עם המשפחה של הערוץ האחר).
2. יש לסדרה נקודות כוח. קנדל הוא דמות טובה מאד (אם כי גם הוא הופך להיות קצת חד מימדי אחרי העונה הראשונה למען האמת), וג׳רמי סטרונג נותן את תפקיד חייו ללא ספק. טום וגרג הן גם דמויות טובות, חזקות ורב מימדיות. שיב נכתבה כדמות טובה, אבל משהו שם מפוספס והדמות קצת בינארית בעיניי, ורומן זה בעיקר אתנחתא קומיתֿ / טרגית שהיא גם לא מצחיקה וגם לא עצובה במיוחד. קונור הוא גם דמות מוזרה (כל הסיפור עם הנשיאות, נראה כמו סוג של פנטזיה מפגרת. לא חושב שזה משהו שיכול אפילו בערך לקרות במציאות) ולוגאן? לא יודע, קצת קריקטוריסטי בעיניי. בכל מקרה, חרא אבא שאין דברים כאלה.
3. הכתיבה לא טובה. בעצם, אתקן, היא רעה. היא מנסה להיות חכמה ואין ספק שצריך להקשיב לכל מילה כדי להבין (זאת לא סדרה להיות בה על הטלפון), אבל כשחושבים בדיעבד על מה שבאמת קורה – לא ברור למה. בסופו של דבר, לא קורה כל כך הרבה ולא קורים כל כך הרבה דברים מעניינים בשביל להצדיק דיבור קבוע במטאפורות. בסדר, הבנו, כולכם חכמים וכולכם מדברים מסביב ולא על הדבר עצמו. אבל התוכן לא מצדיק את הצורה. הפוך לגמרי למעשה.
3. אבל הבעיה הגדולה של הסדרה היא שאין בה חרבות או רובים. תראו, בסופו של דבר, מה שמניע את הסדרה כולה זה כל המשחקי כוח האלה אל-לה משחקי הכס. יהיה קנדל, יהיה רוי, יהיה רומן, יהיה הדמות של הלן האנט או איזה שמוק אחר. אני בטוח שרבים כבר עמדו על הדמיון בין זה לבין משחקי הכס, אבל מה – למשחקי הכס היו חרבות, והיו דמויות כמו רמזי או ג׳ופרי למשל, שהפכו את כל העסק לקצת יותר מעניין וקצת יותר מפחיד. להם אין.
4. כי לכאורה, מותר ״היורשים״ על ״משחקי הכס״ הוא ההיאחזוות שלו בעולם האמיתי. אבל הנה הבעיה – אני עובד ב corporate (america) רוב החיים שלי. ואם יש משהו שהסדרה פשוט נכשלת בו שוב ושוב ושוב – ברמה שזה פשוט מגוחך לחלוטין, זה הניסיון שלה להיאחז במשהו שהוא עולם עסקי אמיתי. למעשה, נדמה כאילו מה שהכותבים באמת עשו, זה לכתוב את ״משחקי הכס״ ברמה המודרנית, להוסיף כמה באז וורדס (merger, acquisition, hostile takeover וכו׳) ולחשוב שהם חכמים נורא. דברים לא עובדים ככה… למעשה, זה מאד מגוחך לראות איך הם כן חושבים שדברים עובדים (״אה, כן, אני אוסיף עוד שני מיליארד להצעה שלי, ואז תקבלו אותה״ אמר אף איש עסקים בחברה ציבורית אי פעם בהיסטוריה האנושית, כי בדרך כלל יש valuations ובנקי השקעות ואתם יודעים… בעלי מניות).
בניגוד לסדרה טובה אלפי מונים כמו ״עמק הסיליקון״ ב ״יורשים״ אין עסקים. פשוט אין. אין דיבורים על שינויים טקטיים, אין דיבורים על שינויים אסטרטגיים, אין אפילו תככים מתוכחמים יותר מאשר ״אני אשלוט״ ״לא, אני אשלוט״. מקסימום הטקטיקה שראיתי ב 23 פרקים היה משהו כמו האם הם יתמכו יותר או פחות באיזה מועמד לנשיאות, או האם השמוק הגזען מהעונה השניה (שאגב, דיברו עליו רק במשך פרק אחד) יהיה אכן השדר המוביל או לא. ב״סיליקון וואלי״ היה ברור לחלוטין שהכותבים ראו עולם, הם יודעים איך העמק עובד (אישית, אגב, עבדתי בתפקידים ניהוליים בכמה חברות טק בוואלי, בין השאר ב doordash). לי ברור שלכותבים של ״היורשים״ אין מושג, וזה צורם. צורם מאד.
4. מה שמחזיר אותנו למה שיש כן. כי אם אין הבנה עסקית של ממש, אז כל מה שנשאר זה ״אני אהיה המלך״, ״לא, אני אהיה המלכה״. ואם זה מה שיש, אז עם כל הכבוד, עדיף שיהיו חרבות.
אז כן, נראה לי שאפרוש בשיא. 23 פרקים זה די והותר.
קטע על "עמק הסיליקון"
בפודקאסט בעברית s-emek , אחד משני המשתתפים היה באותו זמן סמנכ"ל ב yelp (בארה"ב זה היה אתר/אפליקציה מאוד חזקה דאז).
הוא סיפר איך באו לראיין אותו על נושאים מעניינים לסיפור והוא סיפר על גדילה מהירה מידי במשתמשים וקטעים עם שרתים. אח"כ הוא ראה את זה בסדרה עצמה :)
בגדול הוא סיפר שעשו תחקירים עם מלא אנשי מפתח בעמק הסיליקון ואף חזרו אליהם עם קטעי תסריט לשאול אם התפתחויות מסוימות אפשריות (זו עדיין סדרת דרמה קומית, אבל הקפידו שכל מה שקורה בה יהיה תרחיש שבאמת יכול לקרות או ממש קרה).
מאוד ממליץ על הסדרה הזו. אחד הבינג'ים הטובים שהיו לי. אחת הסדרות הכי ריאליסטיות/אותנטיות אך מהנות.