פרוטוקול שיחה 776, ועדת חקירה הדג
נוכחים:
ט. ווידלדי, מבקר
י. צוריה, עורך
ר. ריבלין, סתם עבר בסביבה
ה. מזח, סרט
תמליל השיחה
ט: טוב אדוני, בבקשה פרטים על עצמך. שם, במאי, שנת הפצה.
ה: "המזח", ליאור חפץ, 2023. תגידו, למה אני פה?
ט: פה אנחנו שואלים את השאלות, וכדאי לך מאוד לענות עליהן בלי להתחכם. ברור?
ה: טוב. אם אתם אומרים.
ט: במה אתה עוסק?
ה: אני סרט על לחימתו של מוצב "המזח", המוצב הדרומי ביותר בקו בר-לב שבתעלת סואץ, שהחזיק מעמד מבודד במשך שבוע במלחמת יום כיפור עד שנכנע.
ט: זה סיפור גדול. אתה רוצה לומר לנו שחמישים שנה לא עשו על זה סרט?
ה: נו, ככה זה. תאמרו לי אתם למה זה קרה?
ט: אנחנו שואלים פה את השאלות!
ה: טוב. אז לא יודע.
ט: נניח. אולי עוד נחזור לזה. על מה אתה מתבסס?
ה: אני מתבסס בעיקר על סיפורו של רופא המוצב ד"ר נחום ורבין, "האופציה של הדוקטור".
ט: אז בוא תספר לנו מה בעצם הסיפור שאתה מדבר עליו.
ה: טוב, אז מוצב "המזח" היה המוצב הדרומי ביותר בקו בר-לב, קו המוצבים הישראלי לאורך תעלת סואץ לפני מלחמת יום כיפור. כמה ימים לפני מלחמת יום כיפור הגיע לשם הרופא במילואים ד"ר נחום ורבין (מיכאל אלוני), כשהוא זרוק למדי ומצפה לחזור הביתה יום לאחר יום כיפור. במוצב הוא פוגש כמות קטנה של חיילים, רבים מהם בוגרי ישיבות הסדר, שמחזיקים את הקו ואינם מצפים למלחמה, כי הפיקוד מתעקש שאין חשש וכל מה שרואים מולם הוא תרגיל.
ואז המצרים פותחים במלחמה.
מוצב המזח מוצא את עצמו מנותק לגמרי. נסיונות חילוץ ישראליים נכשלים. מספר ההרוגים והפצועים עולה. הרופא מוצא את עצמו מתקשה לטפל בכולם, וחסר ציוד רפואי. הוא מנסה לשכנע את מפקד המוצב, שלמה ארדינסט (דניאל גד) להסכים להיכנע למצרים, בעוד שזה האחרון מתעקש להמשיך ולהילחם, יהיה המחיר אשר יהיה.
ט: יש עוד דמויות או רק שני אלה?
ה: יש, יש. במוצב היו, כולל לוחמי שריון שבאו לתגבורת בתחילת המלחמה, 42 לוחמים. לא כולם מקבלים זמן מסך, וחלקם ניצבים בלבד. אבל יש גם דמויות משנה משמעותיות: עמוס סגל, המכונה "שולטהייס" (דניאל מורשת) סמל הקשר הוותיק שמתחיל את הסרט כששום דבר לא מעניין אותו חוץ מהשחרור הקרוב, והופך לאיש אמונו של הדוקטור ולגורם משמעותי במוצב; אביחיל פלד (אמיר טסלר), חייל מהרבנות הצבאית שנשלח למוצב להיות חזן בתפילות הימים הנוראים, ומתעקש לקחת חלק פעיל ככל יכולתו בלחימה; ורמי דורון (אורי בלופרב), מפקד מחלקת הטנקים שהוזעקה לעזרה. אפשר לנחש שבסדרה שהסרט הוא תקציר שלה דמויות משנה נוספות יקבלו זמן רב יותר.
ט: רגע, רגע, סדרה? לא אמרת כלום על סדרה. תסביר את עצמך.
ה: "המזח" הוא לא רק סרט, אלא יהיה סדרה בת חמישה פרקים ב'כאן 11', שתוצג לקראת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים.
ט: טוב, זה עניין צדדי ונוכל לחזור אליו אחר כך. מה לגבי האויב?
ה: האויב, ברובו, מתקיף ונסוג. למעט בסצנת הכניעה, הוא לא מדבר. הסרט לא מבקש לדבר על האויב. האויב שם. הוא מה שמחולל את המצור על המוצב והדילמה האם להיכנע, אבל הוא לא הנושא.
ה: איך הצילום וההפקה? זה שאתה סרט ישראלי לא עושה לך הנחות בוועדה הזאת, אתה יודע.
ט: אין לי במה להתבייש. אני אמנם ממוקם בלוקיישן וחצי, מה שמאפשר מן הסתם לחסוך בתקציב, אבל גם מאפשר לי להיראות טוב בצורה משכנעת. כן, זה לא "טוראי ראיין" ואין סצנות קרב גדולות ויקרות, אבל אני עושה שימוש חכם במה שיש. גם הצילום (רם שוויקי) מצוין, גם ביום וגם בלילה, המצלמה רועדת בצורה משכנעת בזמן קרב, והאפקטים מוצלחים.
דוגמה יפה היא תיאור ניסיון חילוץ בידי חיל הים הנראה כולו מרחוק דרך משקפת ראיית לילה SLS (ראשי תיבות של "סֶנִראֶה לאן סֶיוֹרים"), שאכן הייתה במוצב, והראייה הירוקה החצי-מטושטשת בתוספת קולות הקשר עובדים היטב גם בלי הרבה אפקטים.
ט: הבנתי. מה לגבי הדרמה?
ה: הסרט מחולק למעשה לשני חלקים; הראשון הוא הלחימה, עם פיצוצים וקרבות וצעקות ובהלה ופציעות ומוות והצלחות וכשלונות, והוא משכנע בהחלט ומבולגן באופן ראוי. לפעמים אני גם עושה שימוש באמצעים כמו האזנה לקשר כדי לספר סיפור בלי להציג אותו ואני עושה את זה טוב; האפקט של האזנה לקרב בקשר וההבנה של המאזינים את גורלם של החיילים שבקשר מבוצע היטב ואולי אפילו יותר יעיל מאשר הצגת קרב גדול ויקר שבעצם הוא סצנה משנית.
החלק השני עוסק בדילמה האם להיכנע או לא, ולמרות הסוף הידוע מראש, הסרט לא מותח את הצופים בנוגע לסוגייה. מדובר בדרמה טובה מאוד – הדילמות מוצגות בצורה טובה ואף אחד מהצדדים לא מוצג כרשע או טיפש, גם אם ברור איזו עמדה מוצגת כנכונה. גם אם היה אפשר לשפר חלק מהדיאלוגים, הדרמה הולכת וסוחפת ככל שהיא מתפתחת. השילוב בין שני החלקים כך שלא ייראו תלושים זה מזה גם הוא מוצלח בהחלט.
ט: האם הצגת את הנושא באמינות או שחיפפת מסיבות מסחריות? אני מציע לך לשקול כל מילה פה.
ה: סך הכל, אמין. אני מבוסס על סיפורו של ד"ר נחום ורבין, וכמובן שיש לקחת את זה בחשבון; כצפוי במקרים כאלה, יש הרבה ויכוחים וסתירות בין המשתתפים מה היה. אבל אני עוקב די במדויק אחרי סיפורו של הדוקטור, וגם אם אפשר להתווכח על פרט זה או אחר, בקווים כלליים הסיפור שאני מספר נכון. אני משתמש בשמות האמיתיים של האנשים האמיתיים (למעט דמות בדיונית אחת, די משנית – האפסנאי, שהיא גם אחת החלשות בסרט), ואפילו השתדלתי שהשחקנים יהיו דומים במידת האפשר ללוחמים האמיתיים במוצב. מדובר בעבודת אנסמבל ואף אחד מהשחקנים לא זורח בתפקידו, אבל כולם עושים את עבודתם נאמנה.
גם סצנות ותצלומים מסויימים שוחזרו בצורה טובה מאוד. יש כמובן אי-דיוקים קלים פה ושם בשחזור ההיסטורי וטעויות טכניות קלות, אבל לרוב הגדול של האנשים הם לא יפריעו, והשחזור ההיסטורי בהחלט מוצלח. לא ניסיתי להפוך את הדמויות לארכיטיפים כדי להעביר מסר, אלא השתדלתי שהדמויות בסרט ייצגו בצורה טובה את הדמויות המציאותיות, גם אם כמובן פה ושם הגזמתי קצת בשביל הדרמה.
ט: מופיעים אצלך הרבה דתיים. הרבה יותר ממה שרואים בסרט ישראלי רגיל. הם גם לא מייצגים 'דתיים' וגם לא מתנהגים כמו 'סתם' דמויות בסרט שבמקרה יש להן כיפה על הראש. למה?
ה: תראה, אני יודע שכסרט ישראלי יש איזו חשדנות כלפיי, אבל אני אגיד דוגרי – כי ככה זה היה. במוצב היו הרבה דתיים, כולל המפקד. בהתאם, אמונה ותפילות תופסים מקום בעולמם, הם לא צדדיים אבל הם גם לא שיעור יהדות לנוער. אני לא מנסה להסביר אותם. יש תפילות כי דתיים מתפללים, יש מש"ק דת שמדבר בשפה דתית כי כזה הוא היה (ועד היום הוא כזה), ולא מדובר בפלקטים. זה מה שהיה. הפערים בין הרופא החילוני לחיילים הדתיים היו קיימים, אבל לא היו שם הרבה ויכוחי אמונה שיכולים לשמש הצגת תיאטרון, אז גם פה אין.
ט: נראה אם בסדרה זה גם יהיה ככה.
ה: מה?
ט: אנחנו שואלים את השאלות! מה לגבי פוליטיקה?
ה: היא די משנית. אני לא אוהב את דיין, ואני מציג בבירור בצורה לא אוהדת החלטה מסוימת שלו, אבל זה חלק זניח והסיפור לא הופך לדרמה פוליטית.
הסיפור מתמקד בדרמה של החיילים ומספר סיפור גבורה שבו אפשר להזדהות עם כל אחד מהצדדים הישראליים; הוא לא מעוניין להיות ועדת חקירה של מלחמת יום הכיפורים, וגם לא מעוניין לעסוק בסוגיות אסטרטגיות 'גדולות'. הוא שומר את עצמו כסיפור על המוצב המבודד והאולי-שכוח, הניצב לבדו מכותר במצרים, בלי תקווה ועם פחד.
ט: אם כבר אמרת "ועדת חקירה". זה מצחיק, כי לא רק שסיפור המסגרת שלך הוא של חקירה של ד"ר ורבין בידי חוקרים מהפרקליטות הצבאית, אלא שבנוסף אלייך, ישנו סרט נוסף שיוצא החודש על מלחמת יוה"כ לאחרונה שבוחר בפורמט הזה, ויצא עוד סרט שהשתמש בפורמט לאחרונה, אם כי לגבי אירוע אחר. יש לך משהו שיוכל לשפוך אור על צירוף המקרים הזה?
ה: אני שומר על זכות השתיקה.
ט: טוב, בוא נתקדם. מה החסרונות שלך?
ה: זה ראיון עבודה פה?
ט: בפעם האחרונה, אנחנו שואלים את השאלות פה!
ה: טוב, אם אהיה כן עימכם, יש רגעים שבהם אני חושב שאולי יש לי את הגיבור הלא נכון. הגיבור של הסיפור הוא הדוקטור, אבל צריך לומר שהוא דמות פחות מתפתחת וגם לכן פחות מעניינת. הוא מגיע, רוצה לשמור על החיים, ואז לא עובר התפתחות נרחבת במהלך הסרט.
לעומתו, ארדינסט – המפקד שרוצה להמשיך להילחם, בנו של ניצול שואה, שאיננו מוכן לשקול כניעה – הוא זה שעובר תהליך, מהתנגדות מוחלטת ועד הסכמה לכניעה. הסיפור שלו יותר מעניין, וחבל שלא פיתחתי אותו יותר ולא הפכתי אותו לגיבור מרכזי יותר. זו הייתה החמצה שלי.
צריך גם לומר שסיפור המסגרת מיותר. היה אפשר לוותר על כל אחת מסצנות החקירה, ולא היינו מפסידים שום דבר אם הסרט היה קצר יותר בכמה דקות, בלי החוקר הטוב והחוקר הרע שמפציעים אחת לכמה זמן לסצנות מיותרות. מה גם שבסיפור המקורי של ורבין תפקידם משני לגמרי גם ככה.
ט: האם כדאי ללכת לקולנוע בשבילך?
ה: זו שאלה לא פשוטה. מצד אחד אני סרט מוצלח מאוד ואחד סרטי המלחמה הישראליים הטובים ביותר. מהצד השני, גרסה מוארכת שלי תצא בקרוב כסדרה. התשובה לשאלה תלויה בשתי שאלות אחרות:
ראשית, עד כמה מעניין אתכם לראות את הסרט על מסך גדול. המסך הגדול בבירור יוסיף לסרט בחלק מהסצנות; אמנם הסרט יעבוד היטב גם על מסך טלוויזיה, אבל ברור שחלק מסצנות הקרב ייראו טוב יותר בקולנוע, והצילום והסאונד ייראו ויישמעו טוב יותר על מסך גדול.
השנייה היא כמה אתם רוצים לשמוע מהסיפור. כי בעוד שהעורך עשה עבודה טובה, הסדרה תתמקד בנושאים שהסרט רק נגע בהם – ויכול להיות שלמי שרוצה לשמוע עוד מהסיפור עדיף לחכות לגרסה הזאת.
ט: אוקיי, זה מספיק. אתה יכול ללכת. אנחנו עוד ניפגש, בפרסי אופיר או במקום אחר.
ה: אבל לא נרשמתי לפרסי אופיר.
ט: חמור מאוד. נקים ועדת חקירה בנושא.
הבעיה עם הסרט בקולנוע
היא שעד שתהיה תשובה האם עדיף לראות אותו בקולנוע או בטלוויזיה, כבר לא תהיה אפשרות לבחור.
בשוק שבו המפיק של הסרט הוא גם המפיץ וגם בעל בית קולנוע שמקרין אותו בהחלט יכול לראות תרחיש שזאת עדיין תהיה אפשרות, רק צריך שיהיה לו אינטרס להשאיר אותו על המסכים (ושזה לא יתנגש עם האינטרס של כאן).
ביקורת נהדרת!
כל הכבוד על ההשקעה.👏👏👏
פעם ראשונה בביקורת גימיק שגם הגופן משתנה, ועוד לכל האתר!
כי אם כבר לחזור לביקורות גימיק אז לחזור בגדול.
ומה תפקידם של י. ור.?
אני מדמיין אותם עומדים בידיים שלובות מאחורי ט., כאשר י. עושה פרצופים מאיימים ור. מחייך מדי פעם בחמלה.
מתוך רצון להגן על ביטחון המדינה
הפרוטוקלים המלאים, כולל פעילותם של כל נוכחי החדר, ישוחררו רק בעוד כ-50 שנה.
העובדה שהגופן השתנה בכל העמוד זה מקרה של ״זה לא באג זה פיצ׳ר״?
(ל"ת)
אנחנו שואלים פה את השאלות!
(ל"ת)
אז, רק תיאור המצב הנוכחי:
לפי אידיבי, האתר שמאגד ביקורות ישראליות, נכון לכרגע שני הסרטים הטובים של השנה שניהם סרטים ישראליים: "העיר הזאת" ו"המזח". גם אם לא מקבלים את המדגם הלא ממש מייצג הזה, אין ספק שאלה שני הסרטים הישראליים המעניינים ביותר של הזמן האחרון.
כמו כן, שניהם לא יתמודדו על פרס אופיר, השנה או בכלל.
לא חשבתי שזה אפשרי להיות עוד פחות רלוונטי מ"טקס שכל שנה נותן פרסים לסרטים שאף אחד לא ראה", אבל וואו. הם מצאו דרך.
רק אתקן שאני לא בטוח לגבי "או בכלל".
אאל"ט, הם טכנית רשאים לרשום את עצמם גם שנה הבאה ולהתחרות. למה שהם יעשו את זה אני לא יודע, אבל הם יכולים.
כמו שציינתי בפייסבוק
אני לא בטוח אם בעוד מקום בעולם יש טקס פרסי קולנוע כמו זה של פרסי אופיר – כזה שעובד קשה כדי שהציבור *לא יתעניין* בפרסים שהוא נותן (ולא רק בעניין המועמדויות – כבר כמה שנים טובות הם מנסים לשכנע את יאיר רווה להפסיק לדווח על הטקס שלהם).
למה הם עושים כזה דבר?
תראה, עוד לא יצא לי לדבר אחד על אחד עם הנהלת האקדמיה
אבל בגדול במרוצת השנים, פרסי האופיר קיבעו את עצמם כפרסים שהם לא כתר ניצחון אחרי מסע ניצחון שמתחיל עם הקהל והמבקרים, אלא כיריית פתיחה עבור שיווק – "בואו לראות את הסרט זוכה בפרס האופיר!".
כמובן, כמו כל פרס, גם לאופיר יש טעמים משלו – בייחוד כשמרחפת מעליו עננת ה"הסרט הכי טוב נשלח לאוסקר" שגורם למצביעים (כנראה) להימנע מלהצביע לסרטים קיצוניים מדי כי "מה יגידו השכנים".
על כן, יש הפקות – בייחוד הפקות יונייטד שנועדו מראש לקהל הרחב – שמראש לא רושמות את עצמן למרות שבהחלט יש להן מעלות רבות. וכך מתרחב אפילו יותר הפער בין "מה היה הקולנוע הישראלי הטוב של אותה שנה" ופרסי האופיר של אותה שנה, שמשנה לשנה מתפקדים יותר ויותר כפסטיבל פנימי של אלף אנשי התעשייה הרשומים להם, ולא כמו, נו, טקס פרסים.
אבל למה להתאמץ כדי שהציבור לא יתעניין? נשמע שיריית פתיחה עבור שיווק יכולה להרוויח מתשומת לב תקשורתית.
כמה מגניב היה יכול להיות קו מציאות אלטרנטיבי שבו שלחנו לפרס האוסקר הזר (או האוסקר הזר ביותר כפי שחבר טוב נהג לכנות) את העיר הזאת בתור הנציג הישראלי.
הם ממש היו עלולים לחשוב בטעות שם בנכר שיש לנו תרבות פופולרית או משהו כזה שלא כוללת כוחות ביטחון וחרדים כמטאפורה אולטימטיבית לכל דבר. והרי מן המפורסמות שאין.
אפשר להטיח באקדמיה ובטקס 99 עלבונות, 100 מהם יהיו מוצדקים, האנקדוטה הזאת היא לא אחת מהן.
עדיין לא הצלחתי להבין למה הסרטים לא נרשמו או האם הם מתכוונים להרשם לתחרות בשנה הבאה, אבל זה לגמרי על הסרטים עצמם. העובדה ששניהם לא שם מעידה על שיקול דעת לקוי של מפיקי/מפיצי אותם סרטים (בהנחה והסיבה שהם לא נרשמו אינה הצהרתית, משהו בסגנון של ״פאק פרסי אופיר, הוא לא מעניין אותנו״. לא חושב שזה המקרה). אם הכוונה הייתה להרשם לשנה הבאה, הם יצאו נפסדים, כי כמו רוב הסרטים בעבר שיצאו בין חצי שנה לשנה לפני האופיר, הם יאבדו מומנטום. אם הם סתם לא נרשמו, זה עשוי יותר להעיד על חוסר אמון בתוצר הסופי וסיכוי ההצלחה שלו בתחרות. זה לגמרי פאשלה של מפיקי/מפיצי שני הסרטים.
כך או אחרת לגמרי מדובר בנקודה מעניינת. למעט אולי המקרה הנקודתי של אבי נשר לא מצליח לזכור מקרה של סרט מז׳אנר ה״איכות״ שזכה להייפ חיובי ונמנע מהאופירים ב29 השנים שאני עוקב אחרי הטקס.
כן ולא
אם טקס הפרסים הגדול של הארץ הוא כזה ששני הסרטים הכי בולטים* מחליטים להתעלם ממנו** – זה אומר משהו על הטקס, לא עליהם.
הרי כמו תמיד בטקסי פרסים – לקבל פרס זה אולי כבוד לסרט, אבל הוא יזכה בתהודה שלו כך או כך. לעומת זאת, להיות הפסטיבל/טקס פרסים שתמיד יודע לזהות את הסרטים הטובים, המוצלחים, ושישרדו את מבחן הזמן – זה דבר שכל טקס שואף אליו כדי לא לאבד רלוונטיות ולהיחשב לבדיחה (ורובם לא מצליחים לעשות את זה).
אז, כן – זה לחלוטין על הסרטים שהם לא הגישו את עצמם לאופיר, למרות שלמען השם, תקנו את התקנון שם. אבל זה בהחלט מקרין על האופיר ששלושת (אני כולל גם את ההילולה) הסרטים הכי מדוברים הישראלים עד כה של השנה*** אפילו לא שקלו ברצינות להתייחס לאופיר.
* – בהנחה שאנחנו מסכימים שהם כאלה, ובגדול זאת הנחה שיש לבדוק איפה היא עומדת בסוף השנה
** – ואפילו וזה סתם טעות בירוקרטית או היסח דעת או משהו שכזה
*** – סליחה ולריה מתחתנת אתה סרט טוב, יש לי ביקורת שכתבתי שמוכיחה שזאת דעתי
תראה
ראשית, אני חושב שתסכים איתי ששינוי התקנון בהקשר של הסרטים המדוברים הוא לא רלוונטי ובטח שלא מתבקש. אם האידאל לפיו אנחנו שופטים את האופיר הוא האוסקר, אז אין בעיה עם סרטים שיוצאים שנה וחודש לפני הטקס (הבא), בדיוק כמו שזאת לא בעיה כשזה קורה באוסקר. הבעיה היא עם הסרטים שיוצאים *אחרי* הטקס/תחרות שהם היו חלק ממנו.
שנית, הבעיה עם התגובה של רד היא שהוא בונה כותרת על משהו שאולי בכלל לא יקרה. הוא לקח תסריט שאפשר ויקרה (אבל באותה מידה לא יקרה), הוא קובע שמדובר כבר בעובדה ("שניהם לא יתמודדו על פרס אופיר, השנה או בכלל") ומכריז "דרמה". אתה לעומת זאת מתייחס אל התרחיש כאל ברירת מחדל, אתה יוצא מנקודת הנחה שאם הם לא נרשמו השנה הם גם לא ירשמו שנה הבאה ("למה שהם יעשו את זה אני לא יודע, אבל הם יכולים"). אם אתה או רד אומרים מידיעה שהסרטים לא יוגשו שנה הבאה, זה לגמרי סוג של דרמה. תקן אותי אם אני טועה אבל למיטב הבנתי זה לא המצב. אז אני חושב שאתם מקדימים את המאוחר.
קודם כל בוא נוריד את "ההילולה" מהמשוואה (למרות שאני מאמין שהוספת אותו פה סתם בשביל לעבות את הרשימה). שנינו יודעים שההימנעות שלו לא מגיעה מתוך ואקום, אלא אחרי עשרות סרטים באותו סגנון של אותו מפיק שנרשמו בעבר לתחרות וזכו במקרה הטוב להתעלמות גורפת (גם בקטגוריות טכניות שאולי לפעמים מצדיקות מינימום מועמדות) בשלב המועמדויות. אם ליונייטד יש בקנה 10 סרטים זה טבעי מצדם לא לרשום לתחרות 3 מתוכם שהם יודעים בסבירות די גבוהה שחברי האקדמיה יחמיצו מולם פנים (אם בכלל יטרחו לראות אותם) כדי להתמקד ולקדם את הסרטים שיש להם קשר (לפעמים הוא קלוש) ליקום של חברי האקדמיה. אם זה לא הפריע לך כשיונייטד התחילו לעשות את זה ב2016 או בעשרות הפעמים אחר כך, אין סיבה לעשות מזה עניין גם עכשיו. זה לא משנה אם הוא מכר 50K כרטיסים, 100K או חצי מיליון או אם אתה או פבלו אוטין חבבתם את הסרט. זה לא חומר לחברי האקדמיה.
לגבי "המזח", יש מספיק סיבות להאמין שאולי הם בכל זאת כל ידחפו אותו בשנה הבאה:
1. כל השיווק שלו היה מאולתר (או לפחות הרגיש ככה). זה גורם לי לחשוב שההיעדרות שלו היא יותר מקרה של נפילה בין הכסאות (אולי גם ענייני "רגולציה" מול המשקיע השני, כאן) ופחות משהו מכוון מצד המפיק
2. הרבה מלוח ההפצה של השנתי יונייטד בנוי סביב האופיר. על אף כל המגרעות שלו הם לוקחים את הטקס ברצינות. קשה לי להאמין שהם יוותרו על הזכות להיות בסביבה אם לסרט שלהם יש סיכוי שהוא יותר תיאורטי לזכייה (למען השם, הם הגישו את "כולם מחכים רק לי")
3. יש לנו תקדימים. לב עשו את זה עם "הבלתי רשמיים" (למרות שהם מראש הצהירו שיגישו אותו רק בשנה הבאה). אבל גם יונייטד עצמם עם דוגמא ממש טרייה: "בחורים טובים". הוא הופץ בספטמבר שעבר בלי יותר מדי מחשבה על המבקרים או הטקס, שווק כסרט לקהל כולל קידום בוטה בפרק שלם של "האח הגדול" שניסה למתג אותו כחלק מהמורשת של הבורקסים הגדולים, זכה לחיבה מהביקורות, ראה כי טוב ונרשם לתחרות של השנה. זה נגמר במועמדות.
לא יודע מה הסיבות להיעדרות של "העיר הזאת" או האם נראה אותו בשנה הבאה, אז כל התרחישים לגביו נשמעים סבירים. בוא נצא רגע מנקודת הנחה שהם לא סופרים את האופיר (שזה טיפה הגיוני בהתחשב בזה שהקרנות האכילו אותם קש בדרך לסרט ואולי גרמו להם לפתח אנטי למערכת). האם מקרה אחד של יוצרים שהם בגדול מחוץ לתעשייה זה מספיק בשביל להעיד משהו על האופיר? לא יודע.
רגע רגע רגע
למה האידיאל לפיו אנחנו שופטים את האופיר הוא האוסקר? כל אחד רשאי לדעתו, אבל אני חושב שאתה לכל הפחות מודע לדעה שכך שלא רק שהאידיאל שלפי אנחנו שופטים את האופיר הוא האוסקר הוא לא קונצנזוס – יש אנשים שטוענים שזה בדיוק סוג הדברים שמונעים מהאופיר להיות פרס טוב יותר.
בנוגע לשאר העניין – האם יש לי מידע פנימי? לא. אבל כאמור, אם לא מדברים על האוסקר אלא על השאלה "האם טקס האופיר משקף את השנה הישראלית בקולנוע" – שזה לכל הפחות מה שאני מדבר עליו – הניתוק של האופיר הולך וגדל. אם "העיר הזאת" יזכה באופיר של 2024* זה בעיקר יוביל לגיחוך מסוים אצל אנשים, שהרי זה סרט של 2023. מה נזכרו עכשיו באופיר?
* – והוא לא, אתה מביא דוגמאות של שני סרטים שבסופו של דבר פספסו יותר משהצליחו עם האופיר, ולא יוצרים מוטיבציה גדולה ליוצרים לרשום את הסרטים שלהם. אם כי גם סתם אני לא בטוח שהיה לסרט הזה סיכוי עם הקהל הזה.
רק לוודא שאנחנו על אותו ספר, ב״האוסקר הוא האידאל שלפיו אנחנו שופטים את האופיר״ אני מתכוון שאנחנו נוטים להתלונן על כך שבאופיר אין הרבה פרוצדורות ועניינים שיש באוסקר ולא לקטע שהזוכה באופיר נשלח ליצג אותנו באוסקר או להגיד שהאוסקר מושלם (הוא רחוק משם, אבל זה כבר הרבה עניינים של דעות פרטיות ופחות דברים שיש עליהם קונצנזוס שהם בעייתיים), כן? גם בלי לשים את האוסקר כברומטר למשהו נראה לי הגיוני שכשמסכמים משהו עפ״י תקופת זמן מסוימת להתייחס גם לדברים שקרו בתחילת התקופה (על ההחלטה האם לסכם עונת סרטים לפי שנה קלנדרית או החל מנקודה אחרת בשנה אפשר להתווכח).
אני לא רואה בעייה או סיבה לגיחוך בזה ש״העיר הזאת״ זוכה בטקס של 24׳ למרות שהוא יצא ב23׳, אבל אולי זה רק אני. למרות שהטקס נקרא על שם השנה הלועזית הוא פחות או יותר מסכם סרטים ש״יצאו״ בשנה העברית החולפת* (לא שיש לי מושג אם זאת הכוונה המקורית של הוגי הטקס). זה קצת כמו שבסיכומי השנה החולפת באתר אפשר למצוא גם סרטים שמשויכים לשנה שלפניה.
הבאתי את שני הסרטים כדוגמא לסרטים שיצאו שנה לפני ובכל זאת נגשו לתחרות, לא בהכרח כדוגמא לכאלה שעשו חיל. כתבתי בתגובה הראשונה שסרטים שזוכים לפידבקים חיובים מהביקורות אבל יוצאים הרבה לפני הטקס מאבדים מהמומנטום וזוכים לפחות כיבודים בשלב המועמדויות והזכויות (״הבלתי רשמיים״ דווקא קיבל התייחסות סבירה, הוא פשוט אבד גובה וקופח קצת בזכיות). לכן אמרתי שההחלטה של ״העיר הזאת״ ו״המזח״ להיעדר (בהנחה שהם מתכוונים להרשם שנה הבאה), היא שיקול דעת לקוי ופחות משהו שמעיד על האופיר או מוסיף עוד שכבה לרמות החלטורה וחוסר הרלוונטיות של הטקס. אבל אם ההיעדרות של שניהם מכוונת ואין כוונה להרשם בשנה הבאה, זה לגמרי על האופיר.
*יצא לי קצת לנבור בחומרי ארכיון פיזיים (עיתונים) שקשורים לטקס ומסתבר כי ב92׳ (השנה הראשונה שהצלחתי למצוא חומר רציני על הטקס ובאופן כללי השנה שבה נערך הטקס הכי משמעותי בעיני) היה רוב של משהו כמו 10 (לעומת 4) לסרטים שיצאו באותה שנה *לפי* הטקס. לא שזה מוסיף לטיעון, זה פשוט אנקדוטה מעניינת.
הבנתי
לגבי 2024 לעומת תשפ"ד – הן כך והן כך, זה איחור שהופך את העניין לתמוה ומשיל מהטקס כל רמה של קשר עם לוח ההפצה הישראלי לרמות שכבר באמת קשה להתמודד איתן. כאילו, לא שאין מספיק דברים אחרים שקרו שעושים את זה. פשוט זה עוד אחד.
ומה שאני אומר זה שזה לא משנה אם זה מכוון או בטעות – אם שוכחים להירשם לטקס שלך, בטעות, זה גם אומר משהו עליך.
גם אני רוצה תגובה עם פונט כזה
ולחלוטין מגיע "להעיר הזאת". בקלות אחד מסרטי השנה.
אחלה סרט
אני מודה שהסרט תפס אותי קצת פחות משאר צופי ומבקרי הארץ (אם כי אני עוד לא בטוח איך הולך לסרט מבחינת קהל, מה עם זה שמסע הפרסום שלו התחיל בערך 4 ימים לפני צאת הסרט) אבל אין ספק שלעומת סרטי עבר ישראלים בנושאי מלחמות ישראל ובכלל, יש משהו כמעט משוחרר לחלוטין ממניירות של קולנוע ישראלי ™ .
כל זה, לצד סרט שמצליח באמת להיות מעניין למרות סופו הידוע מראש – ולצד מחמאות על סרטו הקודם של חפץ שאני מודה שעוד לא ראיתי – מראה שיש כאן סרט שלא בא רק להרצות לקהל על כמה נוראית המלחמה, ולא רק על כמה מטומטמים המפקדים צמאי הדם.
לצד המחמאות והתחושה של סרט מלחמה "כמו של אמריקאים", עם זאת, יש כמה נקודות שמציקות בסרט. על חלקן טווידלדי מפרט (ואוסיף ואגדיל לומר שזה שאת ורבין מגלם מיכאל אלוני לא מוסיף לתחושה שעשו החלטה חכמה כשהחליטו שהוא הגיבור), אבל גם העריכה – ואולי זה הידע שמדובר במיני סדרה שצומצמה – מרגישה כמו, נו מיני סדרה שצומצמה. עם פיידים שחורים לא נחוצים שמרגישים באופן בוטה כמו "וכאן נגמר הפרק".
ובכל זאת, ואף על פי הכל – באמת שכיף של סרט שטוב למצוא בארצנו. אם רק אפשר פעם הבאה, נו, לשווק אותו?
רק אני תוהה לעצמי איך קרה שנשיא המדינה לשעבר ״סתם עבר בסביבה״?
(ל"ת)
גם אנחנו תהינו, אבל הוא בכל זאת הנשיא לשעבר. לא היה נעים לשאול.
(ל"ת)
תודה על הביקורת יגיל
היא ממש מצוינת
הצנזור הצבאי אישר את זה?
ציפיתי שישחירו את המילה האחרונה בכותרת התגובה, אני מופתע שזה לא קרה.
או שאנחנו פה באתר נמצאים ברמת סיווג בטחוני גבוהה שמאפשרת לנו גישה למידע הזה?
כלומר, בכל זאת זה מפורסם באינטרנט ועם גישה חופשית לכל המעוניין, מה אם האויבים שלנו יגיעו לפה במקרה?
אבקש את תגובתו המהירה של הצנזור, אחרת אסיק חלילה שהמידע הנקרא פה הודלף באופן בלתי חוקי לרשת ושכל אחד מהקוראים פה חשוף להליך משפטי על בגידה במולדת או משהו כזה.
זה גלוי כבר כמה שנים, אז בסדר.
אבל תודה!
מיכאל אלוני נהדר
הפונט פה זה בהשראת הפונט הרשמי של הכתוביות בעברית של קופה ראשית בנטפליקס?
(ל"ת)