ביקורת: דברים מוזרים

היי, זאת ביקורת על שלוש העונות הראשונות של "דברים מוזרים", ועל כן ככל שהביקורת מתקדמת יש ספויילרים מסוימים לעונות הישנות. המבנה מאפשר יציאה די חלקה לפני עונה שלא ראיתם, אבל בכל זאת ראו הוזהרתם בנושא. אנא שימו לב בתגובות לסמן ספויילרים לעונות מתקדמות. 

בואו נפנה את זה מהשולחן לפני הכל: אין לי נוסטלגיה לאייטיז. בסקר שעלה כאן באתר "הקלאסיקה מהאייטיז שלא הבנתם את הקטע שלה" לא הצבעתי בכלל, כי לא ראיתי את הרוב המוחלט של המועמדים; על אחת כמה וכמה שלא זיהיתי כמעט את המוני הרפרנסים לשנות השמונים שמפוזרים לכל אורך שלוש העונות של "דברים מוזרים". בשום שלב לא אמרתי "היי, זה כמו בסרט ההוא! וברדיו שומעים את השיר ההוא! ועל הקיר תלוי הפוסטר ההוא, ויש שם תקליט של הלהקה ההיא!"

נכון שמציאת הרפרנסים הללו היא באיזשהו מקום חלק מהחוויה – ברור שהסדרה הזו נוצרה עם המון מחשבה על האייטיז, או ליתר דיוק התרבות הפופולרית של האייטיז, וזה סבבה. אבל אני גיליתי שאפשר ליהנות ממנה גם אם לא היה לי מושג לאיזה סרט שייכת הסצנה בה צפתה חבורת הילדים בקולנוע בתחילת העונה השלישית.

טוב, אז חוץ מכל הקטע של הנוסטלגיה, איך "דברים מוזרים"? מעורבת.

נתחיל בעונה הראשונה: בעיירה הבדיונית 'הוקינס' באינדיאנה מתחילים להתרחש דברים מ-, ובכן, אממ, לא, אני לא נופל לפח הזה, בואו נסכם על "דברים בלתי סבירים בעליל". דברים כמו ילד בשם וויל באיירס (נואה שנאפ) שנעלם בלילה לא בהיר או ילדה מסתורית (מילי בובי בראון) שמטיילת באזור עם כוחות מוז- בלתי סבירים בעליל. שני חיפושים מתנהלים במקביל אחרי הילד הנעדר – אימו (וינונה ריידר ההיסטרית מדי) מנסה להבין מה הולך יחד עם מפקד המשטרה המקומי ג'ים הופר (דייוויד הארבור), ושלושת חבריו של הילד – מייק, דאסטין ולוקאס (פין וולפהארד, גאטן מטראצו וקיילב מקלוכ'לן) – מנהלים חיפוש משל עצמם. במקביל יוצאת קבוצת אוכפי חוק מסתורית לצוד את הילדה בעלת הכוחות. מתברר כי הילד נלקח על ידי מפלצת לא ברורה, שנסיבות הגעתה לאזור והקשר שלה לילדה הנמלטת יתבהרו במורד הדרך.

העלילה הזו בסדר גמור, אבל לטעמי, היא לא סוד ההצלחה המטורפת לה זכתה העונה הראשונה, וגם לא אותה נוסטלגיה שהורדנו מהשולחן: הסוד הזה טמון בדמויות הנפלאות ובגילומם המוצלח של שחקנים נהדרים. הם עשו את הסדרה למה שהיא. קחו את חבורת הילדים למשל; מה שהיה יכול להיות הסצינות שכולם סובלים מהן ומעבירים הלאה בצפיות הבאות, הפך למוקד העניין העיקרי של הסדרה, משהו מאוד לא מובן מאליו. לקלוע בדמויות ילדים הן בכתיבה והן בליהוק זאת מלאכה קשה, וכאן חבורת הילדים מפתיעה בכמה שהיא לא מעצבנת. יוצאת הדופן היא מילי בובי בראון – היא לא רק סבירה, היא מדהימה.

גם במעלה סקאלת הגיל האיכות מורגשת. אנו מלווים במהלך העלילה את אחותו של מייק, ננסי (נטלי דייר), ואת מערכת היחסים שלה עם סטיב הרינגטון (ג'ו קירי) החתיך של השכבה. שוב חוזרת המנגינה: כתיבה מוצלחת ובורחת מקלישאות, ביצוע נהדר. הלאה: דייוויד הארבור בתפקיד מפקד המשטרה כתוב ומשוחק מעולה, אם כי המשחק הכמעט נונשלנטי שלו מדגיש עד כמה וינונה ריידר שלצידו מתאמצת מדי.

כשהדמויות הללו נעטפו בקו עלילה סביר, בתחושת אימה נינוחה – כזו שלא צועקת עליך אלא מעבירה בעיקר תחושות – ונעזרו בבימוי סבבה, צילום יפה ושימוש חכם במשחקי אור וצל, אפשר לסכם כי העונה הראשונה הייתה פיסת טלוויזיה משובחת. וגם מצליחה מאד, אז כמובן שהיא חודשה לעונה שניה.

בעונה השניה, בעיירה  'הוקינס' באינדיאנה ממשיכים להתרחש דברים בלתי סבירים בעליל. הם עדיין מערבים ילד בשם וויל באיירס (נואה שנאפ) שנרדף על ידי מפלצת מסתורית, וילדה המכונה אילבן (מילי בובי בראון) שלא ברור אם היא נמצאת באזור ואם היא עדיין בעלת כוחות בלתי סבירים בעליל. שני חיפושים מתנהלים במקביל – חבורת הילדים מנסה לאתר את הילדה עימה התיידדו בעונה הקודמת, והיא עצמה מנסה למצוא את קרובי משפחתה, והאם יש כאלה. אימו של וויל (וינונה ריידר העדיין היסטרית מדי) מנסה להבין מה הולך יחד עם מפקד המשטרה המקומי ג'ים הופר (דייוויד הארבור), ובמקביל, יוצאת קבוצת אוכפי חוק מסתורית…

אהמ.

כן, ההברקה של העונה הראשונה היתה חד פעמית, כנראה. התוספות החדשות לעלילת העונה שאינן מחזור של העונה הקודמת, הן איזה סיפור על בריון שכונתי קלישאתי וחבר לשעבר של אמא של וויל שחולם להגשים את החלום שלו או משהו; קוי העלילה של שניהם פשוט משעממים וצפויים מהרגע הראשון עד האחרון. אם העלילה בפעם הקודמת הייתה בסדר גמור, הפעם היא או צל חיוור של עצמה או צל חיוור של סרטים אחרים.

בנוסף, היוצרים גם איבדו את הפוקוס בפיתוח הדמויות שהיה כה מהנה בעונה הקודמת. יש כאלו שמרוויחים מכך, למשל נואה שנאפ – הילד החטוף – שמפציץ כאן אחרי שלא ראינו אותו בעונה הראשונה כמעט בכלל. אבל פיזור תשומת הלב בין כולם לא נעשה בחוכמה ובמינון המדויק של העונה הראשונה, והכתיבה לא פעם גם בוגדת במה שאנחנו כבר יודעים על הדמויות: סטיב וננסי לא עושים כמעט כלום במקום היוזמה הבלתי נגמרת שהכרנו, ואל תבקשו ממני להרחיב על קו העלילה של הילד דאסטין שאמור להיות חכם, ובמקום זה מתנהג בטיפשות מתסכלת. מה נסגר איתך, בנאדם.

אז המשחק עדיין מוצלח, בפרט של מילי בובי בראון שסצינת השיא שלה בעונה היא לא פחות מפנטסטית. האספקטים הטכניים גם השתפרו – המבע הקולנועי ניכר יותר, האפקטים מלוטשים יותר והעריכה מנוסה יותר, והיא מעבירה בין סצינות בצורה לא רק חכמה אלא גם מגניבה. אבל מתברר שכל הדמויות הכי סימפטיות בעולם צריכות קרקע יציבה, וזו נשמטה כאן מתחת לרגליהן באמצעות תסריט רעוע מאד. ובכל זאת, העונה השניה גם היתה הצלחה, מה שהוביל כמובן לעונה נוספת.

בעונה השלישית, בעיירה הדמיונית הוקינס שבאינדיאנה עדיין מתרחשים דברים בלתי סבירים בעליל: מפלצת, חבורת ילדים, מפקד משטרה, בעלי אינטרס מסתוריים. אהמ. אהמ.

נו, מה יהיה? העונה הראשונה של "דברים מוזרים" עובדת, כי למרות שהיא מושפעת משנות השמונים היא בכל זאת לא מועתקת בבירור, מה שיותר קשה לומר על עונות 2 ו-3. זה נראה כאילו ליוצרים היה רעיון מוצלח, והוא אכן הצליח, אז הם אמרו "בואו נעשה אותו עוד פעם! או פעמיים! או שלוש!"

זה לא עובד. המתח, שבעונה הראשונה החזיק אותי עד הדקות האחרונות, החזיק בעונה השניה פחות, ובעונה השלישית – כמעט ולא. אם את השתיים הראשונות בלעתי בבינג' מהיר, עם השלישית די לקחתי את הזמן.

כן צריך להודות שבעונה השלישית יש שיפור בנושאים מסוימים – נראה שהיוצרים הקשיבו לביקורת, והבינו שאם הם טובים בדמויות, אז שישקיעו בעיקר בהן. העלילה הכללית עדיין צפויה, אבל הכותבים שבו להתרכז בדמויות ובדינמיקה ביניהן, ואת זה הם בהחלט עשו היטב.

המפלצת לא מוצגת הפעם כרוע טהור, אלא מלמדת אותנו גם על דמויות שהוזנחו בעונה הקודמת, כמו הבריון השכונתי שמגלה סוף סוף קצת עומק מעבר ל"אבא-שלי-רע-אליי" ובסוף אפילו מצליח לרגש קצת. גם הילד דאסטין חוזר להיות החכם בחבורה, והוא מצוות לסטיב הרינגטון ומוביל יחד איתו קו עלילה מצוין שנעזר גם בהופעה טובה של דמות חדשה אותה מגלמת מאיה הוק. ננסי מקבלת גם היא קו עלילה מרכזי ומגלה אחריות, יוזמה ויצירתיות שנותנות לדמות שלה נפח רגשי ותמטי נהדר.

ועם כל זה, הקונפליקט המרכזי פשוט מעייף מדי. אולי זה חלק מהחבילה של הסדרה – קבל דרמה תקופתית נחמדה בין נערים בגיל התיכון תמורת בסיס לא משהו – אבל אני חושב שהיה אפשר לעשות את זה אחרת. למרות שהעונה הזאת הייתה שיפור כללי על העונה הקודמת, לקח לי, כאמור, הרבה יותר זמן לסיים אותה – וזה לא כי הייתי צריך לתת לכל פרק לשקוע ולהרהר עליו עם כוס משקה כלשהו.

השורה התחתונה היא עדיין חיובית – הדברים שעובדים בסדרה שווים מאוד את הזמן של הצופה, ללא שום ספק. אבל רגע לפני שהסדרה תתחיל להרגיש כמו לולאת זמן שיצאה משליטה, שמישהו יזיז כבר את הגבינה של היוצרים, כי צריך להתקדם לאנשהו. למזלנו, יש כמה סימנים לכיוון חיובי; אולי סוף סוף נקבל עונה גם טובה וגם מרעננת, גם אם זאת תקווה מו-, כלומר תקווה בלתי סבירה בעליל.