ביקורת: רצח ממבט ראשון

פרק 5: החלוקה לפרקים

ומה הקטע של הגימיק הזה, בעצם? למה לפצל את הסרט לפרקים? ולמה לכשפיצלת, לפזר אותם באופן לא כרונולוגי? כשטרנטינו עשה את זה ב"ספרות זולה" (וזאת ההשוואה האחרונה לטרנטינו, אני נשבע), הוא לא הכריז שהסדר לא כרונולוגי, מה שתרם לאלמנט ההפתעה בכמה מקרים. כש"500 ימים עם סאמר" עשו את זה, זה היה במטרה לחקור את ההתפוררות של מערכת יחסים. מה ההצדקה, בעצם, של "רצח ממבט ראשון" לפרק את עצמו לפרקים? מה בסיפור של הדייט שהשתבש יצא מורווח מהחלוקה הזאת? התשובה לא יכולה להיות "הפתעות וטוויסטים" כי המבנה דווקא הופך אותם לברורים יותר ואת הסרט למפתיע פחות. 

אולי זה אני, אבל כל מהלך עלילתי היה ברור לי כמעט מהרגע הראשון בדרך שבה הסרט הציג את עצמו, ואני חושד שלו הסרט היה דווקא מוצג מההתחלה ועד הסוף, אפשרי שהייתי יותר מתוח כי לפחות הגורל של הדמויות היה נשאר תעלומה בעיניי. אבל הסרט זורק את זה מהחלון ולא מרוויח כלום. אני מבין שאולי יש מי שהתפניות עבדו עליו, ולמי שכן אני מבקש שיראו את הסרט שוב כשהם יודעים מה הולך לקרות ויגידו לי אם הסרט אפקטיבי עדיין אפילו קצת. זה לא האיחול הכי יפה שלי בהתחשב בכמה מעט אני מעריך את הסרט, אבל לכאורה אני חושב שהוא בסדר כי אלה אנשים שחשבו שהסרט טוב. 

פרק 1: הפתיחה

"רצח ממבט ראשון" היה מתעתע מהרגע הראשון שראיתי אותו. לא משהו בעלילה – חלקים ממנה ניחשתי עוד לפני שנכנסתי לסרט. לא, לא הצלחתי להבין אם זה סרט טוב או לא. מצד אחד, השם הזה – "רצח ממבט ראשון". תוסיפו לו את הפוסטר שלו, את העובדה שאף אחד מוכר לא עבד על הסרט ואין שום דבר שמבדיל אותו מעשרות זבלוני ספטמבר אחרים. 

אלא שאז, התחילו להגיע ביקורות טובות. מה זה טובות, מהללות. בעיה נוספת שחיזקה את התעתוע היא העלילה – שמותחנים על רוצחים סדרתיים נעים בין תחתית האשפה של הקולנוע והשיאים שלו, לאורך כל הרצף.

גם מבקרים בארץ וגם מבקרים מחו"ל עפו (ברובם הגדול) על הסרט הזה, וכל מיני השוואות פוזרו באוויר. בניגוד לסרט, שמושך את חוסר הפואנטה שלו הרבה יותר מדי, אני אגיע לנקודה מהר: חרא סרט. לא תחתית האשפה, אבל ממש לא מספיק רחוק משם. וכל ההילה של "לא לספיילר יותר מדי מהעלילה" שאפפה אותו כאילו מדובר פה בנולאן הבא או משהו ממש לא עזרה לו. 

פרק 3: לא טרנטינו (המשחק)

החלוקה הזאת לפרקים מעלה השוואות לטרנטינו, והגיע הזמן לירות להשוואות האלה בראש. יש מספר רב של דברים שטרנטינו היה משייף לפני שהוא היה מוכן שהשם שלו היה מופיע על דבר כזה, גם ביום הכי חלש שלו. הפסקול (הן זה שנכתב לסרט והן בחירת השירים המוכרים), נניח. או חשוב מזה: המשחק. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על סרטים של טרנטינו, אבל המשחק בהם הוא תמיד תענוג. טרנטינו מפיח חיים גם בדמויות של סצנה אחת, מלהק כמו שד, ומביים את השחקנים לתת הופעות עד שאי אפשר לדמיין מישהו אחר בנעליים הללו. 

"רצח ממבט ראשון" לעומת זאת, זקוק כמו אוויר לנשימה להופעה אחת סוחפת והוא לעולם לא מגיע אליה. ווילה פיצג'רלד אמורה לסחוב את הסרט על הכתפיים שלה ולגרור אותו עד קו הסיום, אבל למרות שהיא מפגינה טווח רחב של רגשות, אין לי מושג מה הדמות שהיא אמורה לשחק פה. במובן מסוים, פיצג'רלד היא שחקנית טובה – אבל לא כוכבת קולנוע (עדיין), וג'יי טי מולנייר ממש לא במאי או תסריטאי מספיק טוב בשביל לתת לדמות שלה תחושה של דמות שאני מבין, מכיר, ומתלהב ממנה. בכל סצנה בנפרד אני מבין מה היא עושה, אבל אין שום אחדות בזהות הדמות הזאת בכלל הסרט, שמחבר בינה מסצנה לסצנה וגורם לי להיקשר ולהיפתח אליה. בהיעדר תחושה של דמות עגולה ואמיתית, אני פשוטי מאבד עניין בה ובגורלה כדמות. 

קייל גלנר חביב, אבל גם הוא לא מקבל יותר מדי דברים לעשות, וכאן אנחנו בערך בטעות של מתחילים שטרנטינו לא היה עושה – הוא לא היה בונה על צמד שחקנים ראשיים שיסחוף את הסרט, אלא דואג טוב טוב שיש לו צוות משנה של דמויות שמרחיב את העולם כאסופה בלתי נשכחת של דמויות. פה, לעומת זאת, אין דמויות אלא מקדמי עלילה על שתי רגליים שלא אומרים מילה אחת יותר ממה שצריך כדי להתקדם לסצנה הבאה. 

אפילוג

והקטע הוא שהייתי שמח לפרגן. באמת. כמו שאמרתי, באתי לסרט לא בכוונת תחילה להיכנס בו אלא מסקרנות טהורה בנוגע אליו. סרט עצמאי, קטן, שהצליח להגיע לארץ ולעלות על המסכים. רבים מהסרטים האהובים עליי עונים על הקריטריון הזה. לא, זה לא נכון בעצם, רובם לא הוקרנו בארץ. 

על אחת כמה וכמה – סרט שכל הסיבה שהוא מוקרן פה היא כי מישהו האמין בו והאמין שמפה לאוזן יכול להיווצר איזה להיט קאלט כמו שהיו בשנות התשעים. ואני פה בשביל להיטים כאלה, ואני בשנייה הייתי שמח לאשרר את "רצח" כלהיט קאלט יאללה בלאגן ומסיבה. אבל בסופו של דבר, הוא לא. הוא לא כי מדובר בעטיפה ריקה, שנשענת על הפתעות יותר מאשר על כתיבה ומשחק טוב, ואם לא עליהם אז על טרנדים של קולנוע של סוף האלפיים – כולל מה שהיא בוודאות הגרסה הכי גרועה עד כה של "שוט ארוך על פרצוף של דמות כסצנת סיום". מגיע לנו להיטי קאלט טובים יותר. 

פרק 2: העלילה

כשאומרים, אגב, "לא לספיילר את העלילה" יש בעיה: "רצח ממבט ראשון" לא מתחיל בהתחלה שלו. לא, לסרט יש איזה מבנה של 6 פרקים שמסופרים בסדר לא כרונולוגי באופן מוצהר. אז אנחנו מתחילים עם פרק 3, נניח – אחרי כמה שקופיות וסצנות קצרות לא ברורות אבל בסדר. אז כשאני בא לספר על מה הסרט, אני מתחיל מהאמצע של הסיפור (פרק 3) או מהאמצע של הסרט (פרק 1)? אני מניח שאפשר להתחיל עם מה שבא לפני, שקופית שמספרת על שרשרת רציחות שהסרט יתאר ושמבוססות על סיפור אמיתי אבל זה מסוג הדברים שנפנפתי כשטויות. בין אם זה נכון ובין אם לא, זה לא מוסיף כלום, בדיוק כמו השקופית שמספרת לנו שהסרט צולם בפילם 35 מילימטר. אוקיי, ו…? אתה מחפש עוגייה מיוחדת? מה אתה מתלהב מזה, בוא תגיד בענק גם באיזה מיקורופון הקלטת, אם כבר התחלת לפרט את ההיבטים הטכניים. צריך לדעת לשמור על מספיק פאסון בשביל לא להביך את עצמך ככה. 

אם כי בעצם, אני לא בטוח שיש בעיה גדולה מדי לתאר קצת את העלילה הן מפרק 3 והן מפרק 1. אז יאללה – "רצח ממבט ראשון" מתחיל בכך שבחורה פצועה נמלטת מבחור שרודף אחריה עם רובה, ואז לאחר מכן אנחנו מגלים ששתי הנפשות הללו היו בדייט ראשון מהסוג שנועד להוביל למין מזדמן. מה שנקרא, מהדייטים שפחות הצליחו. 

פרק 6: פסקול, צילום

ואחרי הפרגון הזה אני רוצה, רק לשנייה, להתעכב על כמה באמת הפסקול הזה מחורבן להפליא כי לרוב זה לא מסוג הדברים שמפריעים לי, והפעם הוא כן. מדובר בפסקול שצועק עלייך "דבר רע קורה!" במקום לתת לי רגע להתבשל במתח או לחשוב מחשבה עצמאית אחת לרפואה. השירים בסרט קצת פחות גרועים בזה, אבל כולם די, ובכן, גרועים. עזבו את ההשוואה המתבקשת שאמרתי שלא אעשה: בהשוואה לכל סרט עם פסקול סביר הסרט הזה לא משתווה. בלתי אזין הדבר הזה.  

מה שכן, אחלה צילום. הוא קצת משחק על טרנדים עכשוויים מגניבים: שוטים ארוכים מדי, תאורת ניאון, שחור לבן לא נחוץ – אבל לכל אורך הסרט היה נחמד לעיניים שלי להסתכל עליו, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד עבור שאר האיברים והחושים שלי. אבל כל הכבוד ג'ובאני ריביסי, שמסתבר שהוא צלם עכשיו. חבל שהוא גם לא הופיע בסרט ליותר מהופעת קמע. 

פרק 4: לא טרנטינו (הכתיבה)

אבל אני לא רוצה לצאת יותר מדי על השחקנים (חלקם שחקנים מוכשרים עם קבלות כמו ברברה הרשי) כי באמת שפשוט לא נותנים להם יותר מדי מה לעבוד איתו. סרט כמו "רצח ממבט ראשון" אמור להיות פשוט יותר: יותר מצחיק, יותר מותח, יותר אלים, יותר, נו… טוב. ו"רצח ממבט ראשון" הוא לא כל הדברים האלה. הוא לא מצחיק, הוא לא מותח, הוא באופן מפתיע לא כל כך אלים, והוא, כאמור, לא טוב. אפיון דמויות שאני חושב שאמור להיות הומוריסטי או כזה שמרחיב את עולמן של הדמויות אף פעם לא עובד באמת. כנראה בגלל זה, או אולי סתם בגלל בימוי לא מספיק טוב, כשדמויות נרצחות אין לזה אפקט כלשהו. הכל מרגיש חולף וחסר חשיבות, פירוטכניקה חסרת נשמה, תוכן מזעזע לשם הזעזוע רק מסוג התכנים המזעזעים שילדים בני 13 נהנים מהם באולם ממול ב"דדפול & וולברין". 

סרט קטן שכזה פשוט חייב תסריט שהוא לא "בסדר", אלא ממש ממש טוב, והתסריט של "רצח" אפילו לא קצת טוב. אפילו לא אם הוא מחולק לפרקים מבולגנים.