במקור: Storytelling
תסריט ובימוי: טוד סולונדז
שחקנים: לאו פיצפטריק, רוברט
וויזדום, סלמה בלייר, פול
ג'יאמטי, מרק וובר, ג'ון
גודמן, ג'ולי הגרטי
ב'אגדות וסיפורים' יש סצינה בה נער משותק מוחין מקיים יחסי מין. הייתי אומר שזה הרגע הנכון לקום מהכסא ולצאת מהקולנוע במחאה, אלא שזאת הסצינה הראשונה בסרט.
מאוד מטריד לצפות בסצינה הזאת. איך לומר – זה לא ממש אסתטי. אפילו קצת מגעיל. אני עדיין חושש שאי שם בעתיד אני אקבל ממנה פלאשבק בסיטואציה אינטימית כלשהי, ואמצא את עצמי הולך לישון לבד, או לא הולך לישון בכלל (הסוג הרע של "לא הולך לישון בכלל").
מעבר לכך, אם הייתי משותק מוחין בעצמי, הייתי ממש מתרגז: יש אלמנטים ברורים של ניצול, התנשאות וחוסר רגישות בהצגת אדם מוגבל בסיטואציה כזו, שאוטומטית מאירה אותו באור מגוחך ומעוררת לעג. הרי כשעולם הקולנוע כבר מתפנה להקדיש זמן מסך לאנשים מוכי גורל כאלה, מה שלא קורה לעיתים קרובות, מוטב אם הוא היה מראה כמה קשה להיות משותק מוחין: העוויתות. קשיי התפקוד. היחס המשפיל. זה שיתוק מוחין. לא קיום יחסי מין. משותקי מוחין לא מקיימים יחסי מין. את זה תשאירו לאנשים נורמליים, ואם אפשר גם יפים.
אופס.
למען האמת, טוד סולונדז ('ברוכים הבאים לבית הבובות', 'אושר') הוא במאי אמיץ מאוד, ויש שיאמרו סמאח אמיץ מאוד (מי יאמר? אני, למשל). בסרטיו הוא נוגע באופן מאוד ישיר – לא תמיד מחמיא, ובדרך כלל גם מאוד מצחיק – לא רק במוגבלים, אלא גם במתחים בין-גזעיים, יחסי גברים-נשים, ערכי משפחה, סטיות מיניות, דת, הומוסקסואליות, פורנוגרפיה, והרשימה עוד ארוכה. מתנגדיו טוענים כי הוא מזלזל באופן פוגע בכל הנושאים ברשימה הזו – אולי למעט אחד, שהם טוענים שהוא דווקא די אוהד: פורנוגרפיה. והם לא מתכוונים לזה כמחמאה. ב"פורנוגרפיה", אגב, אין הכוונה דווקא למשמעות הנדושה – המינית, אלא בעיקר לפורנוגרפיה רגשית (לדחוף מיקרופון לפניה של אם מיד לאחר שהודיעו לה על מותו של בנה, צילומי גופות מזירת פיגוע). הם גם טוענים שכחלק מהגישה הצינית שלו, סולונדז מתנשא מעל דמויותיו, צוחק על הסבל שלהן ונהנה להשפיל אותן אל מול המצלמה בחוסר רגישות משווע. חלקם אף מאשימים אותו בשנאת אפרים קישון.
אוהדיו של סולונדז, לעומת זאת, טוענים שדווקא הרגישות הגבוהה שלו לדמויות שלו ולנושאים הטעונים בהם הוא נוגע מאפשרים לו לעסוק בהם בלי כפפות, ולפעמים גם בלי תחתונים. את הביקורת נגדו הם רואים כסוג של צדקנות מקוממת במיוחד. איפה אתם עומדים? אם הסכמתם עם פסקאות הפתיחה גם אחרי ה"אופס", הרי שאתם כנראה שונאים את סולונדז, או סתם קשי הבנה, שזה בסדר מבחינתי, אבל אני אשמח אם תקראו את הפסקאות הנ"ל שוב.
גם סולונדז עצמו, כנראה, ער לביקורת הנוקבת כנגד הסרטים שלו, ועל כן החליט להתעמת איתה בדרך היחידה שהוא מכיר – עשיית סרט. קצת מזוכיסטי מצידו, כי הרי סביר להניח שמי שתקף אותו על 'ברוכים הבאים לבית הבובות' ו'אושר', יתקוף אותו גם על 'אגדות וסיפורים', אך המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל אולם קולנוע ומלואו, ואני, בתור אוהד שרוף של סולונדז, מאמין שיותר משהיה חשוב לו להגן על עצמו, היה חשוב לו לנסות ולפקוח לאנשים את העיניים.
'אגדות וסיפורים' עוסק בניצול באמצעות אומנות דרך השאלה השניה-הכי-עתיקה בעולם: "איך לספר סיפור?" (למה השניה-הכי-עתיקה? כי נהוג לומר שזנות זה המקצוע העתיק ביותר בעולם, ועל כן השאלה הכי עתיקה בעולם כבר תפוסה ע"י "כמה את לוקחת?". אך אין ספק שהלקוח הראשון הלך מיד לספר לחבר'ה, ובכך הפך את מספר הסיפורים, ה-Storyteller, למקצוע השני-הכי-עתיק בעולם, ועימו את השאלה "איך לספר סיפור").
'אגדות וסיפורים' מורכב למעשה משני סרטים נפרדים, הראשון, הקצר מבין השניים, נקרא 'Fiction', והשני 'Non-Fiction'. ולמרות שהסרט עוסק בשאלות אינטלקטואליות מתחום האתיקה, הוא מצליח לרגש ולהצחיק לכל אורכו, אם מתחברים להומור האכזרי-רגיש של סולונדז. סצינת לקמוס: הנער משותק המוחין בוחן את דמותו הגרוטסקית בראי, ובשנאה עצמית תהומית מפטיר "פריק!". מי שהאירוניה והחתירה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט האמריקאית לא מצחיקה אותו, או מי שלא מסוגל להתרגש מהכאב הכן של הדמות – שיוותר מראש (האם ברגע זה פסלתי 80% מהקהל? שכחו שאמרתי את זה).
הסרט הראשון עוסק בסדנת כתיבה יוצרת באוניברסיטה, המונחית על ידי סופר עריץ ונערץ, שחור עור ושחור לב. הסטודנטים הצעירים שלו מנסים לתרגם אלמנטים מהחיים שלהם לכדי סיפורת, רק כדי להישחט קבל עם ועדה ע"י הסופר בעל הנוכחות המחשמלת. דווקא על הסרט הזה הייתי רוצה לכתוב יותר, אבל הוא כל כך קצר עד שכל מילה שאוסיף תיחשב לספוילר. השורה התחתונה: יצירת מופת. מרגש, מחכים, מזעזע ומצחיק (מממ"מ), ואלה לא סתם סופרלטיבים שהייתי משתמש בהם כלאחר יד, בטח לא כשהם באים ביחד.
בעוד שהסרט הראשון מתאר מציאות שהופכת לאומנות בדיונית, 'Non Fiction' מתאר מציאות שהופכת לאומנות מציאותית, כלומר, מתועדת בסרט דוקומנטרי. אך סרט דוקומנטרי הוא כמובן גם סוג של יצירה סובייקטיבית. ומאחר והסרט השני עוסק בתחום קרוב יותר לליבו של סולונדז – קולנוע – ניכר שהוא לוקח אותו באופן קצת יותר אישי.
פעם, כשמישהו בקולנוע היה זורק מבט מצועף אל האופק, היינו יודעים שהשתיקה שלו חזקה יותר מכל מה שמילים יוכלו להביע. מאז חל פיחות בערכו של המבט המצועף, בין השאר בשל נוכחותו המאסיבית בקרב נערים מתבגרים שפותחים משפטים ב-Ahh, ממשיכים עם קצת Like, מקנחים ב-Dunno ומקשטים בשלוש נקודות פה ושם.
סקובי לווינגסטון הוא נער כזה. הוא מסוג האנשים שגורמים לגולשי וואלה!!!1 להישמע קוהרנטיים. כשהוא זורק מבט מצועף אל עבר כל דבר שנקרה בדרכו, אתה יודע שהשתיקה שלו נובעת מכך שאין לו ממש מה להגיד. ולא שהוא טיפש או חסר אישיות – להפך, במהלך הסרט אנו מגלים כי יש לו חשיבה מקורית ועניין באומנות – אך הוא קורבן של דור שמסוגל להגיד את המשפט "אני לא טיפש – אני רואה טלוויזיה" בלי להבין את האירוניה הכואבת שבתוכו. וחבל, כי הוא רוצה להיות קונאן אובראיין כשהוא יהיה גדול, ונדמה לי שיהיה לו קצת קשה ללא חוש חד לאירוניה.
המשפחה שלו מזכירה סיטקום אמריקאי שכל הבדיחות בו ירדו בעריכה. והרבה פעמים דווקא זה מה שמצחיק. הנוכחות של ג'ון גודמן בתור אבי המשפחה הנוקשה, והבימוי הטלוויזיוני של סולונדז מאוד תורמים לכך. ובנוסף לאמא עם רגשות יהודיים מצחיקים במיוחד, לסקובי יש גם שני אחים – האחד הוא כוכב פוטבול עם חברה מעודדת בלונדינית כמצופה, והשני אינטליגנטי באופן מטריד למדי ונטול רגש באופן מטריד עוד יותר. וברקע נמצאת המשרתת הצמודה של המשפחה, שכמויות הזיעה שניגרות ממנה יכולות למלא את הבריכה בחצר האחורית של הלווינגסטונים. בין כל אלה, סקובי נראה אנמי במקצת.
מי שעולה על הפוטנציאל של סקובי הוא טובי אוקסמן, במאי דוקומנטרי קצת מתנשא וקצת פלצן (שמזכיר במידת מה את סולונדז מבחינה חיצונית. אההממ…). הוא מחליט להשתמש בסקובי ומשפחתו היהודייה העשירה כדי לעשות סרט על עולמו של הנוער האמריקאי. סקובי הוא דמות שבקלות ניתן להציג כאדם טיפש, רדוד ואטום, והבמאי הדוקומנטרי והעורכת שלו (פרנקה פוטנטה 'ראן, לולה, ראן') מתקשים שלא ליפול למלכודת הזו.
האדם השני שעולה על הפוטנציאל של סקובי ומחליט להשתמש בו כדי לעשות סרט הוא טוד סולונדז עצמו, כמובן. אחרי הכל, כדי לעסוק בשאלה איך לספר סיפור צריך לספר סיפור, לא? ובהתאם, הסרט מלא אירוניה עצמית וקריצות מתוחכמות לקהל. כשנדמה שדמותו של סקובי מנוצלת, או כשאנו חודרים לחיי משפחת לווינגסטון באופן פורנוגרפי, אנו נאלצים לשאול את עצמנו האם סולונדז עושה את זה בחוסר רגישות, או שמא הוא בכלל מבקר את הבמאי שבתוך הסרט, שהוא זה שנוקט בחוסר הרגישות?
החלק השני של 'סיפורים ואגדות' לא לגמרי חסר בעיות – פה ושם נוצרת הרגשה כאילו מספר סצינות קוצצו ממנו, והפוטנציאל של הסרט שבתוך הסרט לא ממומש עד הסוף. אך סולונדז, אפילו כשהוא לא בשיאו, הוא אחד הבמאים המאתגרים והמעניינים ביותר שפועלים כיום. יש סיכוי גבוה שתצאו מהסרט בהרגשה לא טובה. אבל הסיכויים שתצאו ממנו בלי חומר למחשבה הם אפסיים.
- אגדות וסיפורים – גירסת המזועזע
- טוד סולונדז – אתר מעריצים
- מייק שנאק
- פרנקה פוטנטה
- שיתוק מוחין
- האתר למספרי סיפורים
עבודה יפה.
אני מתכוונת לעצבון המכוון בהתחלה. ממש גרם לי לנופף אגרופים אל מול המסך…
ויש לי רק שתי הערות נוספות:
1. סקובי זה שם ממש מפגר. משום מה זה מזכיר לי שם של כלב.
2. ומה זה לפרסם שתי ביקורות בו זמנית? איך יסתדרו אנשי הזהו המטופש להחליט באיזו ביקורת להצניח קודם את ה, נו, הזהו המטופש שלהם?
אוקי החלטתי משהו.
אני הולכת לראות את הסרט.
וזה לא כי אחת הביקורות שכנעה אותי. אני פשוט יודעת שאם אני לא אלך לסרט הזה הדיון על האם הוא גרוע או מעולה שיתקיים לי בראש ישגע אותי הרבה לפני שהסרט יגיע לוידאו.
אני מאשים!!!
למבקרנו הגולה, בתור גולש ואלה! הרשה לי להתלהם קמעה ולכנותך בשם הראוי לך דן הפלצן. הפעם באמת התעלית על עצמך. "הרי שאתם… או סתם קשיי הבנה, שזה בסדר מבחינתי" מזל באמת שזה בסדר מבחינתך. או שמה "מי שלא מסוגל להתרגש… שיוותר מראש (רגע האם פסלתי כרגע 80% מהקהל?)". לא פלא שאתה כזה מעריץ שרוף של סולונדז. אתה מתנשא בדיוק כמוהו. את האמת למה ללכלך על מישהו שאני לא מכיר? את זה אני ישאיר לך. ההכירות ביננו קצת יותר עמוקה.
את האמת, תיזקף לזכותך תגובתי הראשונה ברשת בכל הזמנים. הביקרת שכתבתה ל"מוהלנד דרייב" הרגיזה אותי כל כך, כמו ש-100 תגובות ימניות למאמר של שי גולדן לא מצליחות. פשוט לא יכולתי להתאפק. דן הברזלן מזכיר לך משהו?
את המעט כבוד שלא היה לי אליך, איבדתי לחלוטין כאשר פישפשתי בארכיון הדג ומצאתי את הביקורת שלך ל"רקואריום לחלום". סופרלטיבים כאלה לבמאי שעושה הכל טוב, אבל לא עושה שום דבר מצוין. לסרט שהועתק כמעט לחלוטין (עריכה,זוויות צילום, מבנה עלילה) ממגנוליה שיצא שנתיים קודם.(86% chance of rain מזכיר לך משהו?) אם סרט שאת המסר שלו אפשר לסכם בשלוש מילים גורם לך לבכות יום אחרי זה, מצבך הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
את תאורית הקונספירציה שלך על מלחמת הכוכבים דווקא אהבתי. רק שהיית חייב להכניס מילים כמו ליפסינג, פקסיליזציה, גרעון,קו קונטור, תנועת PAN – חברה אני לא ממציא זה באמת – כדי להזכיר לכל מי ששכח מי כתב את הדברים.
אני מתפלא עם עורכי האתר יפרסמו את התגובה שלי. מצד שני אם הם סבלו את התגובות שלך עד עכשיו הכל אפשרי.
לגבי הסרט אל תשאלו אותי אני לא הצלחתי להחזיק בסרטו הקודם "אושר" מעבר למחצית. אבל אם אתם רוצים ביקורת טובה אתם בעמוד הלא נכון. תנסו אצל טווידלדי.
פשש, אמיל זולא!!
לא מבין מה אתה רוצה. ביקורת מצויינת, שמקצינה את הסרט עצמו, וכמוהו מחמיצה לגמרי את הנקודה. אבל חוץ מעניין התוכן – מה הבעיה איתה? הסגנון? הסגנון מצויין. תודה על המחמאות לביקורת שלי, אבל מספיק יש מה ללכלך על הסרט, בלי ללכלך גם על טעות ההבנה המצערת עד למאוד של מר ברזל.
ומה אומר ואדבר… למה היית חייב לציין שאתה גולש וואלה?
אין ספק, Begun this storytelling war has. (למען הסדר הטוב, לפחות חלק מהקרדיט על המשפט הזה מגיע לי).
אגב, מר ברזל, אני רואה שאצלך מגיבים את תגובות ה"אה…(קולות הקאה)". וככה צריך להיות. שאר התגובות – אצלי
פשש, אמיל זולא!!
אמיל זולא! are you talking to me…
הבעיה שלי היא ההתנשאות והיהירות הנשפכת מהביקורת הזו ומהביקורות של דן באופן כללי. הסיבה שהזכרתי שtני גולש ואלה כי משום מה יש לכותב היקר שלנו בעיה עם רמת הקוהרנטיות שלנו. am i making myself clear…
אוף איתך.
והפעם, באופן אישי לחלוטין. אתה באמת מצפה להגיע לאתר כ"גולש ואלה", לכתוב בו באופן מתלהם ואגרסיבי, להשמיץ את אחד הכותבים היותר משכילים ומוערכים באתר בפראות, ולצפות שזה ישפר את הדימוי של גולשי וואלה?
לא יקירי, זה לא עובד ככה.
מלבד זאת, אתה התלהמת לך פה בעליצות רבה על אחד מהכותבים האהובים עליי (בין השאר, יחד עם טווידלדי, מה שיצר קונפליקט, כמובן). לא יכלת לומר את מה שרצית לומר בדרך מתורבתת, למען השם?
ואני לא חושבת שדן מתנשא. אתה יכול לקרוא לו מהפכן, מורד וקונספירטור, אבל פלצן? מתנשא? הא?
הביקורת לא מתנשאת. כלומר כן, היא כן, אבל בצדק, ובאותו הלך-רוח של הסרט. אתה רוצה לומר לי שלא מצאת פסול בפסקאות שקדמו ל"אופס"? אתה רוצה לומר לי שלא תתרגש או תצחק מסצנה שכזו? וגם אם לא – דן מעביר ביקורת על החברה, בצורה עדינה. הוא יכל היה לומר "אנחנו חיים בעולם שרוב האנשים בו מלאים דעות קדומות, צבועים, מתחסדים, מרושעים וטפשים", אבל הוא לא עושה זאת.
ונכון, ישנן כמה קריצות משעשעות לביקורת של טווידלדי, אבל אפילו קרב האגרוף שלהם בכתבה של טווידלדי היה מנומס להחריד, משכיל וכייפי.
למה שלא תמצא מטרות מוצדקות יותר לזעם היוקד הזה שלך?
____________________
יום לא-הולדת שמח,
גל.
ועוד מילה טובה על דן
אני נמנית עם האנשים שבדרך כלל לא מסכימים עם הביקורות של דן… אהבתי את מולהולנד דרייב, ואת רקוויאם אני לא מתכוונת לראות בכלל, מהסיבה הפשוטה שלפי מה שהבנתי אנשים שאוהבים אותו הם אותם אנשים שמתלהבים מממנטו- אותו לא סבלתי. (:
אבל למרות חוסר ההסכמה שלי עם דעותיו ברוב המקרים (להוציא מקרה סולונדז), אף פעם לא קיבלתי את הרושם שדן מתפלצן בביקורות שלו, מתנשא, או מתנהג כאילו דעתו היא היחידה שנכונה… קשה לי להבין אנשים כמוך, שמשום מה תופסים כל אדם בעל ידע נרחב שלא מתבייש להשתמש בו כסנוב, מתנשא או סתם פלצן (כמו שקורה לאחרונה בפורומים מוזיקה וקולנוע של נענע). אנשים לא צריכים להתבייש בידע שלהם. בדיוק להיפך, הלוואי וכולם היו נוהגים כמו דן ותורמים לחברה בצורה הזו. ועוד יותר חבל שיש אנשים שבמקום לקרוא, להפנים ולשמוח שגם הידע שלהם התרחב, הם מעדיפים לסתום את האזניים בטענה שידע זה לאליטיסטים.
היידה, מועדון מעריצות דן!
מה יש, רק לגל מגיע מועדון מעריצות? הבה נקים מועדון מעריצות לאיש הברזל, ולכל מקום אליו יילך, תתלווה אליו עדת מעריצות מצחקקת! (מה, טיסות חינם לפראג על חשבון המועדון, מה רע?)
לא שווה לכם, ולו רק בשביל ההזדמנות לראות אותי כמעריצה מצחקקת?
איחוד עין הדן וכת אנטי-אהרו''כ?
אני אכין את הספריי.
מקרה יוצא דופן.
אני אהבתי את ממנטו והשתעממתי ברקויאם (עוד גירסה של טריינספוטינג).
שני הסרטים הם מסגנונות שונים שאחד אני אוהב ואת השני לא.(פילם נואר ודרמה)
בין ממנטו ורקויאם
באמת אין כל קשר, אם כי אני לא אהבתי את שניהם, אבל מסיבות שונות לחלוטין.
ממנטו ורקוויאם
אני יודעת שאין ביניהם הרבה קשר, הם פשוט נתפשים אצלי באותה קטגוריה. לא ראיתי את רקוויאם, כמו שציינתי, אבל אני חושבת שהוא נכנס אצלי לקטגוריה של סרט מתיימר יתר על המידה שגורם לאנשים שלא מבינים כלום בקולנוע להתלהב ממנו מתוך מחשבה שהוא מאד מהפכני ומחדש, אבל הוא בעצם סתם משעמם… שוב, זה רק מה שחשבתי על ממנטו כשראיתי אותו, ואני יודעת שזה לא נכון שרק אנשים שלא מבינים בקולנוע אוהבים אותו, אבל זו סתם תחושה כזו של רמאות שהוא העביר לי, ומשום מה כל מי שאני מכירה שראה את רקוויאם ו*לא* אהב אותו אמר לי עליו בדיוק את מה שאני חשבתי על ממנטו.
ואם אני אמשיך לפרט אז עדיף שזה לא יהיה פה אלא בביקורות המתאימות.
ממנטו ורקוויאם
קודם כל, למי שאמר למעלה שממנטו הוא פילם נואר – תוכל לתת סיבה כלשהי למה החלטת את זה? פשוט בדיוק למדתי על מאפייני הז'אנר הנ"ל, וקשה למצוא הרבה דברים שנכונים לגבי ממנטו.
שנית, זורה – אני באמת אהבתי גם את 'ממנטו' וגם את 'רקוויאם', אבל מסיבות שונות לחלוטין.
ממנטו טוב בגלל הסיפור, וזה הדבר היחיד שמהפכני בו (עריכה? מה פתאום – הכל נכתב כבר בתסריט).
רקוויאם טוב גם בגלל הסיפור, אבל בעיקר בדרך שבה העבירו אותו, שהיא הצד הטכני של הסרט (שנחשב מבחינתי מדהים! מהפכני! מרגש! (ממ"מ) – בעיקר כי לא ראיתי אף סרט דומה לפניו).
הבאת טענות נגד אנשים שהתלהבו מ'ממנטו' רק בגלל שהם לא מבינים בקולנוע, אז אני אומרת שהתלהבתי ממנו למרות שאני מבינה בקולנוע (אבל ההתלהבות דיי עברה לי), ולעומת זאת מ'רקוויאם' התלהבתי *בגלל* שאני מבינה בקולנוע.
יצא קצת מבולבל (וקצת לא קשור לביקורת, שרק עכשיו קראתי) אבל זה מה יש.
כנראה שאת יודעת יותר טוב ממני.
התחושה בסרט היא כמו פילם נואר, ובדויד (בושה, אבל לא ראיתי את זה בקולנוע) הבמאי התיחס אל הסרט ככזה.
אולי יכול מישהו להאיר את עיננו ולפסוק בשאלה?
פ.נ. בשתי מילים
ב-פ.נ. צריכים להיות מספר אלמנטים בסיסיים(בטח ידעני הקולנוע האוניברסיטאים יכנסו באם-אמא'שלי עוד שניה עם הגדרה מהספר-זו רק הגדרה מהראש ממצה וקצרה).
1. ווייס אובר(היה בממנטו,ועשה את הסרט יותר מאורגן,או שמא בלבל אותו לגמרי,תלוי במתבוננת)
2. בלש שמנסה לפתור תעלומה לא ברורה או משו על-טבעי שדרוש הבהרה והסבר(היה בממנטו,והרבה-הגיבור הוא בלש,הוא מנסה לגלות מי רצח את אישתו והפך אותו למה שנהייה ממנו)
3. אישה מתוחכמת וסקסית שמנסה להתל בגיבור ולהביא אותו לגרד את התחתית של החבית ולרצות עוד(כאן יש בעייתיות,בלי לספיילר-האם באמת כך היה בסרט? והאם היא המנגנון שמניע את העלילה-כי בפ.נ. האישה מניעה את ההמשכיות של הסרט)
4. אלמנטים קלאסיים ביותר של הקולנוע-רחובות אפלים,טיפוסים מפוקפקים,צילומים בזויות מיוחדות(למרות שעם השנים היוצא מן הכלל בצילום הפך להיות הכלל-והכלל נהייה יוצא מן…)ובעיקר אווירה של חורף,עשן וגיבור שהולך היישר לפיתחו של הר געש פעיל,בלי לדעת מה-מי ומו.(גם אלמנט זה בא לידי ביטוי בחלקים מסויימים של הסרט)
אני מודה,כשהתחלתי לכתוב את התגובה הזו,התכוונתי להראות שממנטו אינו סרט פ.נ. טיפוסי,ובסוף יצא שהוא דיי כן..
מה שבטוח זה,שמאז סרטי הפ.נ. הראשונים של שנות השלושים והארבעים,עם גיבורים מצודדים ושחור לבן בתור צבע של תמונה,הצבעוניות של סרטי הז'אנר הפכה אותו למעט אחר.
זה כמעט נהייה חידה-לזהות האם הסרט הוא פ.נ,או לא?
אם הבנתי נכון (וכנראה שלא)
"האיש שלא היה שם" לא מוגדר כ-פ.נ. כי סעיף 3 לא קיים בו. אין אישה מתוחכמת וסקסית שמקדמת את העלילה. בנוסף, סעיף 2 גם יכול להיפסל כי הגיבור הוא ספר ולא בלש והוא יודע את פתרון התעלומה במקום לחקור אותה. זה כאילו שב-השה"ש לא מתמקדים בבלש אלא
הגיבור הוא מי שביצע את הפשע בעצמו.
(מצטער אם הרסתי קצת את אווירת ה
שלך, פשוט רציתי לוודא)
אז''ש
האישה בהשה"ש לא מקדמת בעצמה את העלילה והיא לא זו שמציעה את החקירה שהדמות הראשית בכלל לא עוסקת בה. אם כבר, האיש עם הפאה (ברח לי השם) יותר ממלא את התפקיד. בגללו אד מנסה לסחוט את הבוס שלו וגם רוצח אותו. אישתו היא רק התרוץ, האיש עם הפאה הוא הגורם (במקרה הזה, דווקא האיש עם הפאה כן מנסה לפתות את הגיבור). התגובה שלי נכתבה פשוט במטרה להראות שציינת אלמנטים שמופיעים בהרבה סרטי פ.נ. והכללת כמאפיינים בסיסיים. אני מבין שהכל נכתב תוך כדי אלתור ואיומים מחברי האקדמיה, אבל השה"ש הוא הוכחה שלא בכל סרטי ה-פ.נ. יש את כל המאפיינים שהזכרת.
בחייך
זה מה שאמרתי!
אני לא קבעתי שהסרט הזה הוא פ.נ,וגם ציינתי שלא בכל סרט פ.נ. יש את כל המאפיינים.
אז נסכמה?
1. פ.נ. מתבסס על האלמנטים שציינתי(וויס אובר,אישה מניפולטיבית המקדמת את העלילה,בלש או חוקר,תפאורה אפלה,תחושה של אי הבנה ואי בהירות וגו')
2. השה"ש הוא לא בהכרח פ.נ.,אבל הוא בהחלט מושפע מהז'אנר,ויש בו חלק מהמאפיינים שציינתי וחלק שלא ציינתי
3. מאחר ויש צורך במיתוג הסרט, אפשרי לאפיינו כ-פ.נ. מודרני,או מושפע ממנו,חוצמזה הבחנתו של סרט כ-פ.נ. בד"כ מעלה את קרנו ומביאה אנשים לרצות לראותו,כך שלא מחייב אפ'חד אם הוא כן או לא פ.נ.
אני אישית הייתי מוצאת כמה סרטים שקל יותר לתת אותם דוגמה ל-פ.נ. לפני הסרט הזה.
עכשיו פסדר??
טוב נו, נסכם על מה שאמרת
(הוויכוח הזה לא יגמר גם ככה)
רגע, אז ממנטו הוא פ''נ פ''מ?
בררררר...
''האיש שלא היה שם'' נראה לי יותר
מתאים להגדרה של פילם נואר, למרות שאין בו בלש (נכון, יש איזה כמה שוטרים לא יוצלחים. אני מתכוונת שהגיבור אינו בלש) ואין בו אישה מתוחכמת וסקסית שמניעה את העלילה (פרנסס מקדורמנד אינה מתוחכמת וסקסית והעלילה לא מונעת על ידי מעלליה של הדמות אותה היא מגלמת).
לדעתי, "ממנטו" אינו פילם נואר, אלא סרט מתח עם תסריט מצוין.
מה זה?
הקמתי איזו כת או משהו? אם כן, אני מציע שנקרא לעצמנו "השהשים" (השה"ש = האיש שלא היה שם).
אחרי שהתגובה שלי הוצגה, הופתעתי לחלוטין לראות את תגובתך, שהוצגה בערך 4 דקות לפני זו שלי.
עדיין לא מדובר בכת בממדי כת האנטי-אהרו"כ, אבל בהחלט אפשר להגדיר זאת כ"קמפיין למען הגדרתו של השה"ש כפילם נואר עכשווי ולא של ממנטו".
זאת תפיסה די שמרנית
נכון שההגדרות שהבאת היו נכונות פעם, והאיש שלא היה שם הולך להגדרות האלו ועושה סרט של 1940 (בצורה מצוינת- אבל הסרט היה יכול להעשות אז בלי שום בעיה ואין שום תוספת של שנות ה2000). אבל- כיום רבים מגדירים פילם נואר כעניין יותר חזק של הרגשה, איזשהי תחושה אפלולית, קשה המועברת בסיפור או בעיצוב הסרט, איזשהי דרך ללא מוצא שהולכת לכיוון לא חיובי (ואני לא מדברת על הצד האפל של הכוח..)
אם כבר מדברים על פלצנות דווקא דן, מהבקורות המעטות שלו שקראתי לא נשמע בכלל פלצן, מי שפלצן באמת באתר הזה זאת לונג גון ,שקראתי את הבקורת שלה לחוש השישי הדם עלה לי לראש ולא רק לי.יש לה OVER ביקורת היא יותר גרועה מהמבקרי קולנוע הפלצנים שקוטלים כמעט כל סרט.הפריעו לה כל מיני דברים פעוטים בסרט שממש לא גרמו לסרט להיות גרוע כמו שהיא טענה ,החוש השישי הוא עדיין סרט מעולה ומתוחכם כמעט לכל הדעות.אולי היא מנסה להראות כמה היא חכמה ומבינה בקולנוע אבל היא פשוט קטנונית והאמא של הפלצנים , אני בכל אופן לא יקרא את הבקורות שלה.
חושבתני שזה היה רד פיש?
ורד פיש, לידיעתך, באמת לא פלצנית.
וגם אהב מאוד את 'החוש השישי'.
זאת כנראה היתה לונג ג'ון אחרת, באתר אחר.
צר לי לאכזב.
לא אני כתבתי את הביקורת ל'חוש השישי'.
אבל את חייבת להודות שאת פלצנית.
נו, באמת. אני מכירה אותך. עכשיו את תכחישי, סתם ככה, כדי שאנשים תמימים לא יידעו ולא ייזהרו.
לא את כתבת את "כרוניקה של נישואים ידועים מראש: שְרֶק בראי הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית על פי רוח המטפיזיקה האוריינטלית"? הייתי מה-זה בטוחה.
וגם אם לא כתבת, אני יודעת, פשוט יודעת, שחשבת על זה.
או שזה היה אורי.
אולי.
הבהרה מטעם הצוות
אנחנו לא שוקלים תגובות לפירסום – אנחנו רק מוחקים תגובות לא ראויות, ואי-הסכמה ,אפילו קיצונית, עם אחד מכותבי האתר היא לא עילה למחיקה.
בתור גולש וו... נתונה לך זכות
מאת האל להתלהמות. זה בסדר.
רוצה נקודת מבט אחרת על הדברים?
נאלץ להניח ראשית שטוד סולנדז אינו בן אדם טיפש. אולי הוא נפוח, אולי הוא מתנשא, והרבה אוליים אחרים, אבל נניח שהוא לא טיפש. הוא עושה סרטים, ויודע שיש להם קהל. אם לא היה קהל, הוא היה מפסיד כסף, והרבה, ולא כך היא.
עד כאן?
הוא עושה סרטים, ויש קהל שצורך את הסרטים שלו.
מר דן ברזל נהנה מהסרט, כלומר הוא בקהל היעד של הסרט, כלומר הוא לא לבד בדעתו. עוד אנשים אהבו ויאהבו את הסרט. אולי הסרט לא יהיה לטעמך, אבל זה לא הופך את דן ברזל ל-"פלצן", אם נשאל את ביטוייך המקסים.
בתור גולש וו... נתונה לך זכות
השאלה האם אוהב את הסרט היא לא מה שהופכת את דן לפלצן. (יו איך אני אוהב להגיד את זה). מה שכן עושה את זה היא היהירות שלו, הזלזול שלו בקוראים. והביטחון ההבלתי מעורר בעליונות שלו עליהם. האהבה העצמית שלו מתעלה אפילו על זו של לקס לוגר! כמו כן הוא משתמש במושגים מה לעשות – פלצניים.
בתור גולש וו... נתונה לך זכות
אותי לימדו בשיעורי ביולוגיה גורמים אחרים לפלצנות.
נתחיל מהסוף, כי זה יהיה הקל ביותר. באילו מונחים פלצניים משתמש דן ברזל? "צדקנות"? "פלאשבק" (ולא במובן הקולנועי)? המילה "כאילו" שחזרה פעם פעמיים בביקורת? מה פלצני כאן?
מילותיו ברורות לחלוטין, לפחות בשבילי.
ובנוגע לזלזול בקוראים – אני דווקא רואה זאת כהערכה כאשר מישהו שכותב משהו שאני אמור לקרוא כותב ברמה גבוהה יותר. אני מאוד אפגע אם אראה כאן באתר ביקורת בסגנון –
"קקי סרט! קקי! והוא ממש איכסה ולא יפה בכלל! ולא נהנתי, והשחקנים לא יפים, ובכלל קקי סרט!".
אם כאלו ביקורות אתה רוצה… טוב, מה אני יכול לעשות?
אתה יכול להפנות אותו
לביקורת של הילה בת 16, קריית ביאליק:
כתבה מספר 859
אימא שלך זולא!
(לא, לא התכוונתי לפרובוקציה בכותרת. זה סתם משחק מלים)
ידידי הנכבד והפיראט.
מתגובתך הנרגשת והמתלהמת הבנתי שאתה מאשים את דן ברזל בפלצנות, על בסיס שלושה דברים:
1. דעתו (השונה משלך) על 'מלהולנד דרייב', 'רקוויאם לחלום' וטוד סולונדז.
2. שני משפטים בביקורת הנוכחית, שנראו לך מתנשאים.
3. השימוש שלו במלים מורכבות בתגובותיו.
אגיב לשלוש ההאשמות האלו לפי הסדר.
1. זה שדעתו של אדם על סרטים מסוימים שונה משלך אינה פלצנות או התנשאות כלל. מדובר על טעם אישי. התנשאות זו למשל אמירה כמו שלך, שקובעת על סמך התלהבותו של דן ברזל מ'רקוויאם לחלום' שהוא 'במצב יותר גרוע משחשבתי', בלי לעצור לרגע ולחשוב שאולי מה שאתה חושב על הסרט נמצא בדיוק באותה רמה של אמת כמו מה שחושב דן ברזל על הסרט (ואולי אפילו פחות, בהתחשב בכך שהסרט מדורג גבוה ב- 250 בראשונים של ימד"ב, זכה להערכת מבקרים רבים, והגיע למקום השני בסקר 'סרט השנה' של עין הדג). את התזה שלך (ש'רקוויאם' גנב מ'מגנוליה') אנא כתוב בביקורת על הסרט ואז נוכל לדון עליה ברצינות (אני למשל חושב שלא כך הדבר).
2. את שתי הפסקאות שציטטת אינני רואה כהתנשאות אלא כהומור עצמי בריא, תוך ניסיון לתת לקהל הקוראים הזדמנות לבחון את עצמם כדי לראות אם כדאי להם או לא כדאי להם לצפות בסרט. דן מודע לכך שיש אנשים רבים שאינם סובלים את סוג העבודה האמנותית של טוד סולונדז, וכדי לאפשר לקורא המיומן לבדוק לאיזה זן הוא שייך, הוא מציג שני קטעים ומבהיר: הפריע לך? כנראה שאתה אוהב את סולונדז. לא הבנת? כנראה שלא. דן משלב בכך הומור עצמי, שכן הוא מרגיש שטעמו האישי (האוהב את הסרט) נמצא במיעוט (זאת בניגוד לרבים אחרים שמאמינים כי אם הם מרגישים משהו כלפי סרט, כל העולם חייב להרגיש כך).
3. כפי שכבר הגיבו אחרים, דן ברזל הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר ובעלי הידע הנרחב ביותר בקולנוע באתר זה. תגובותיו מעניינות ומאלפות, ולכל מונח מקצועי שהוא משתמש בו יש סיבה (ובד"כ גם הסבר בגוף הטקסט). זו אינה פלצנות אלא נדיבות לשמה.
אפשר להעיר משהו לגבי 2?
נתת שתי אפשרויות להגיב למה שדן כתב לפני ה"אופס": או שהפריע לי, או שלא הבנתי. מה אם הבנתי, והיה לי ברור, אבל לא הפריע לי, זיעזע אותי, הצחיק אותי או עניין אותי בכל צורה אחרת? אני לא אוהבת כשמנסים לזעזע אותי, ועוד יותר לא אוהבת כשאומרים משהו שמכיל אירוניה בצורה ברורה כשמש ואז קורצים ושואלים אם הבנתי את התחכום הגדול. סליחה דן, אתה כותב נהדר כרגיל, אבל נתפסתי לנקודה הזו כי היא משל טוב לסרטים של סולונדז.
הסברון
כשאני כתבתי 'לא הבנת', הכוונה הייתה לא 'לא הבנת מה התכוון המשורר', אלא 'לא הבנת למה זה אמור לעניין אותי'. לפי סיווג זה, את בהחלט שייכת לקטגוריה ב', ולכן הייתי ממליץ לך לא ללכת לסרטי סולונדז.
חוצמזה, את העניין הזה הסביר דן טוב ממני בתגובתו המפורטת למטה.
אני נאשם!!!
פיראט יקירי, לפחות על נקודה אחת אנחנו מסכימים: מבחינת איכות הביקורת, זו של טווידלדי אכן טובה יותר, בלי קשר לדיעה המובעת בה.
מעבר לכך – לפני שאתפנה להתייחס לטענותיך הספציפיות, הרשה לי לציין שקצת בילבלת אותי: אנחנו מכירים מאיפשהו? מצטער, דן הברזלן לא מזכיר לי כלום (נונין פעם קרא לי ככה כשם חיבה, אני חושב), וחיפוש באתר לא שפך אור על העניין. אני אשמח אם תרענן את זכרוני.
ועוד מילה – אם אני הקטן והמתנשא הצלחתי לגרום לאדם לכתוב את תגובתו הראשונה בעין הדג, וברשת בכלל, אני שמח.
לגבי טענותיך:
• כדי להסיר ספק, "מגנוליה" הוא לדעתי אחד הסרטים החשובים ביותר של השנים האחרונות, ואם עין הדג היה קיים בזמן יציאת הסרט סביר להניח שהיית קורא איך גם הסרט הזה גרם לי לבכות הרבה מאוד זמן לאחר הצפייה. אני אגלה לך סוד: עוד לא מצאתי את האומץ לשוב ולראות אותו מאז הצפייה הראשונה, בעוד שאת "רקוויאם ראיתי כ-6 פעמים, 3 מתוכן בקולנוע. אבל באמת שאני מתקשה לראות את הקשר בינו ובין "רקוויאם". אני אודה לך אם תוכל לפרט על כך בביקורת של הסרט עצמו.
• ליפסינג, פיקסליזציה וכו' – מאחר וסרטי "מלחמת הכוכבים" הם לדעתי גושי צואה שעוצבו ביד אמן (ובפרפראזה על טווידלדי, חרא, גם אם הוא מעוצב מדהים, עדיין מסריח), בתגובה שלי התייחסתי בעיקר להיבטים הטכניים של הסרט (ואגב, אני לא חושב שאני שונה מלוקאס בעניין הזה…). כל ההתייחסות לאיכות הפילם הדיגיטלי באה כהמשך לפתיל דיי ארוך שהתנהל בנושא באחת היומיות. אם הייתי צריך לכתוב את הביקורת על הסרט בשביל האתר, מובן מאליו שלא הייתי מזכיר את הנושאים האלו ולו בחצי מילה. אך תגובות באתר אינן מחוייבות לסלוגן "ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע". הרבה מהתגובות באתר לא כוללות ביקורת, הרבה מהן לא עוסקות בכלל בקולנוע, וחלקן לא בהכרח מיועדות למי שלא סובל ביקורות קולנוע. מי שלא מתעניין בפילם הדיגיטלי, לא צריך להציק לו שהוא לא הבין מה זה פיקסליזציה. מי שכן מתעניין, מוזמן לשאול, אני תמיד שמח להסביר, לצערי. וכן, הייתי חייב להכניס את המילים הללו, כי לחלקן אין מילים בעברית. היית מעדיף שבמקום לכתוב את המונח המקצועי PAN הייתי כותב "וכשהמצלמה לוקחת שמאלה כזה" כדי לא להתנשא? ואגב, כל המילים שעיצבנו אותך לא נכללו בהודעה על תיאוריית הקונספירציה, אלא באחת אחרת. ואם כבר, זו על הקונספירציה היא הפלצנית מבין השתיים (והיא מאוד מודעת לעובדה הזו).
• האיזכור של וואלה! – ישנו מיתוס דיי מבוסס ברחבי האינטרנט הישראלי ובקרב קהילת עין הדג בפרט לפיו מרבית הכותבים בפורומים של וואלה! משתמשים בשפה רדודה ולא קוהרנטית. מאחר והוכחת בהודעתך שאתה לא נמנה על קבוצה זו, אני לא מבין מה יש לך להיעלב.
• ולקצת און טופיק. סליחה אם נפגעת ממשהו בביקורת, או בביקורות אחרות שלי. לגבי הציטוטים שהבאת:
כתבתי "מי שלא מסוגל להתרגש…" וגו' מאחר ואני בהחלט מודע לכך שמרבית הצופים לא חושבים שהסרטים של סולונדז מצחיקים באיזשהו אופן, ושהוא בהחלט לא לכל טעם מאחר והדיעה הרווחת היא שבמאי לא יכול להתעלל בדמות שלו ולאהוב אותה בו זמנית. אמנם היה חשוב לי להבהיר שאני מאוד התרגשתי וצחקתי מהסרט, אך זה לא נעשה למטרת התנשאות (אני מסוגל להנות מהסרט ואתם, נחותים שכמותכם, לא), אלא בסך הכל כדי לתת אינדיקציה למי שבמקרה סומך על הטעם שלי, או לחילופין לא סובל אותו, לאור ביקורות קודמות שלי באתר. לא כולם חייבים לאהוב הכל, ואני לא מעריך פחות את טווידלדי, למשל, מאחר והוא תיעב את "סטוריטלינג".
לגבי "סתם קשיי הבנה, שזה בסדר מבחינתי" – זה משפט שהכנסתי בתור נסיון להעביר משהו מרוחו של סולונדז אל הביקורת. זה משפט שבקריאה ראשונה עלול לקומם, כי משתמע ממנו כאילו אני לועג לקשיי תפיסה (או מתנשא עליהם). אך אם קוראים אותו שנית ולא יוצאים מנקודת הנחה שהכותב דן הוא פלצן וציניקן, המשפט הופך למאוד תמים – "או שאתם סתם קשי הבנה, שזה בסדר מבחינתי, אבל אני אשמח אם…". ישנם אנשים שהם קשי הבנה, ויתכן בהחלט שהנסיון המכוון להטעות את הקוראים בתחילת הביקורת בילבל אותם, ושהם לא עקבו אחרי הטענה הלוגית שניסיתי להציג שם. ובמקרה הזה, אני בסך הכל מבקש מהם לקרוא שוב, בתקווה שהנקודה תעבור. זו התנשאות, או התחשבות? הבעייה היא, ובכך עוסקים בין השאר הסרטים של סולונדז, שברגע שאתה אומר "קשה הבנה" (או "כושי", "הומו", "יהודי", "נקבה" וכו'), אנשים נכנסים למגננה ויוצאים מנקודת הנחה שתקפת אותם. ומהצד השני, אנשים כבר לא אומרים את המילים האלו מחשש שיאשימו אותם בפגיעה. אבל המילים האלו לגיטימיות. מה שלא לגיטימי זה לשייך אותן אך ורק לפגיעה, או לנסות למחוק אותן.
60 שניות על פלצנות: המרחק בין היומרה והמחשבה שהושקעו ב"סטוריטלינג" (או כל סרט אחר ש*אתה* למשל מחשיב כיצירת מופת) הן לא באותה הליגה של היומרה והמחשבה שהושקעו ב"ארמגדון". כמה שניסיתי, לא הצלחתי לכתוב ביקורת על "סטוריטלינג" שתישמע מגניבה, מצחיקה וכיפית. כי זה לא סרט מגניב, מצחיק וכיפי. ועוד בהקשר הזה, כשקטלתי סרט "אומנותי" כמו "מולהולנד דרייב" האשימו אותי בכך שלא ירדתי לעומקו ושהעדפתי לרדת עליו בזלזול מאשר לנתח אותו במילים גדולות. כלומר, האשימו אותי בכך שלא הייתי… פלצן מספיק?
אני נאשם!!!
קודם כל כבוד הוא לי שאני ניצן הקטן (זהו דרך אגב שמי האמיתי, אף אחד הרי לא היה מתיחס לתגובה של השודד … וכו' וכו') הצליח לשנות את הניק של אחד מעמודי הטווח של האתר הזה. אני מאמין ששינוי זה יטיב אם קוראים בתוליים הנתקלים בביקורות שלך בפעם הראשונה.
אני חייב להודות שהפתעת אותי בתגובתך המתונה והסבלנית. אפילו חבריך לאתר יצאו להגנתך ביתר שאת נפש. כמו גם שלא ברחת לצדקנות ולטעונים מצוצים מהאצע, בסגנון הכל אלגוריה ברוח הבמאי, הפוך על הפוך ושות' . העובדה שעמדת מאחורי דבריך על כל הריח הרע שנודף מהם, מעוררת הערכה.
הפגישה הראשונה שלנו (איך יכולת לשכוח את הפג…) היתה בתגובה בשם 'דוד המלך' ל"מולהלנד דרייב". אז תוויתי את הכינוי דן הברזלן, שעד היום אני לא מבין כל כך מה הוא אומר.
ולסיום שאלה. מה המשמעות של ביטוי התחום בכוכביות (*אתה*) האם היית אמור להעלב ואני סתם מבזבז את זמני בכתיבת התגובה הלא נכונה?
לא, *אני* נאשם!!!
(אגב, תשנה כותרת כשאתה מגיב להודעות, אם אתה יכול)
ניצן הקטן (לדעתי "הפיראט" ניק יותר נחמד, אבל שיהיה), סתם שלא יעלה לך השתן לראש, הניק "דן פלצן" לא יחיה עוד הרבה זמן. בגדול, הוא מיועד בעיקר למה שאכתוב בדיונים על "סטוריטלינג", מאחר וחוששני (וזו אזהרה מראש) שדבריי יהיו נגועים בפלצנות ושניצקלייניות פה ושם. כי אי אפשר שלא. לך תנתח את "2001" מבלי להישמע פלצן. לא עובד.
בכל אופן, החלק בו אני מתחיל לקשקש על הפוך על הפוך ופוסטמודרניזם עוד יגיע, אל תדאג ואל תשנה את דעתך עלי כל כך מהר.
מאוד שיעשע אותי בדיעבד שניסית להעליב אותי באמצעות מילה שלא היה לך מושג מה היא אומרת (האמת, גם לי אין מושג עד היום). איך יכולתי לשכוח את ה"פגישה" ביננו? בקלות. לא התפתח שם שום דיון מעניין.
אגב, סתם לידע כללי, השימוש בכוכביות נועד להדגיש מילה. כמו בכותרת להודעה הזו, למשל.
בכל אופן, אם בא לך להיכנס קצת לאון טופיק, אולי תסביר קצת מה כל כך דוחה אותך אצל סולונדז? למרות שהבנתי שלא טרחת לראות את "סטוריטלינג". אך האם, כמו טווידלדי, אתה נדחה מה"התעללות שלו בחלשים"? האם אתה מבין מה הוא מנסה להגיד, אך פשוט חושב שאין הצדקה לכלים בהם הוא משתמש?
(וב"רקוויאם" כבר כתבת?)
וואו, כמה זמן לא כתבתי כאן
ואני בעצם לא יודע למה אני חוזר לכתוב בתגובה כל כך חסרת משמעות, אבל תגובה לדן ברזל היא, כמובן, אף פעם לא חסרת משמעות. דן, שתי הערות לי אליך:
* אותו פיראט שתקף אותך, על אף נסיונותיך להציגו כאדם מנומק, בלתי מתלהם וקוהרנטי בסגנון הכתיבה שלו, הוא בחור מתלהם למדי, שלא יודע להשתמש בסימני פיסוק נכון, וגם לא יודע להשתמש באותיות נכון (שגיאות כתיב, זאת אומרת). עם זאת, אני מחשיב את עצמי איש וואלה, וכאיש וואלה, דוקא נפגעתי. תאר לעצמך שבאתר אחר היו אומרים משהו על קשי ההבנה מפישאיי, ואז אחרי שהיית מביע את עלבונך היו אומרים לך שאתה בכלל לא כמו כל המפגרים מפישאיי, אז מה אתה בכלל נעלב.
* שנית, בנוגע למגנוליה ורקויאם: איני יודע להסביר ולנמק זאת, אך עם צאתי מאולם הקולנוע בתום רקויאם, המחשבה הראשונה שלי היתה "זה ממש כמו מגנוליה", כך שנדמה לי שהמאותגר איותית קלע למשהו. אפשר לציין כנקודת דמיון את משחקי הסגנון הרבים – לא ממש הגדרה ברורה, אבל אתם בטח מבינים – אך נדמה לי שמה שבאמת חיבר בעיני בין שני הסרטים הוא התחושה החזקה שהיתה לי בשניהם, שאני כרגע יושב ורואה איך במאי ממש טוב יכול לבזבז לי את הזמן.
למותר לציין, שלטעמי האישי מגנוליה סרט רע יותר מרקויאם, כיוון שבעוד שרקויאם הוא בזבוז של שעה וחצי, מגנוליה הוא בזבוז של שלוש שעות.
(אני מוסיף כסייג את חיבתי הרבה לסצינה הראשונה ולסיקוונס הסיום של מגנוליה. בנוסף, אני מפנה את כל מי שחש כמוני לשני סרטים אחרים, "פיי" ו"לילות בוגי", שמוכיחים שבמאים יודעים יותר מלבזבז לנו את הזמן)
אה, ולעניין טוד סולנמשהו – לא ראיתי אף סרט שלו, ומשום מה נדמה לי שאני אשנא אותו. אני צודק?
אתה מאשים!!!
גונקל, ברוך שובך, תשתה משהו?
אם מישהו היה מעיר על קשיי ההבנה של אנשי עין הדג, הייתי מפנה אותו לכמה הודעות וביקורות נבחרות ומייצגות מרחבי האתר, שיוכיחו לו את ההפך. אני לא נעלב כל כך מהר. לצערי הרב, פעם אחרונה שבדקתי, רמת התגובות בפורומים של וואלה! (אני מתבסס בעיקר על פורום הקולנוע שלהם, אציין) הייתה נמוכה ומביכה ברובה. כמו כן, וכפי שכבר ציינתי, ההתייחסות הזו לוואלה! היא חלק מההווי של קהילת עין הדג, והאינטרנט הישראלי בכלל (מישהו אמר "שולת!!!1"?).
יחד עם זאת, אם נעלבת, קבל את סליחתי. ובהזדמנות זו, כל אדם המחשיב עצמו לאיש וואלה אך גולש גם בעין הדג ומוצא עצמו נפגע, מוזמן להתלונן באופן אישי באימייל.
סולנמשהו – מאיפה לי לדעת אם אתה צודק?
לא חייב לדעת, אבל תמיד אפשר לנחש
לעניין וואלה:
השמועה המסתובבת באינטרנט מבוססת על משהו שהתחיל בפורום אורט, והוא לעג לפורום המד"ב של וואלה. הפורום ההוא, אני מודה, היה רע למדי.
בשעתו – או אולי נכון יותר לומר, בשעתי – היה לוואלה פורום הספרים "הרגילים" (כלומר, לא מד"ב) הטוב ביותר ברשת, שהיה בהתאם גם אחד הפורומים הטובים ברשת בכלל. ויש לוואלה גם מוסף תרבות שעם כל השנאה שיש כאן אליו הוא בהחלט לא אנאלפביתי.
אבל עם כל הכבוד למוסף התרבות של
וואלה, דן דיבר (כמדומני) על הגולשים, או לפחות על אלה שמשאירים תגובות. ואם תקרא את התגובות לכתבות במוסף התרבות, אז… טוב, הן מדברות בעד עצמן.
וחוץ מזה, אותו מוסף תרבות
(או לפחות מדור הקולנוע) הוא אולי לא אנאלפבתי, כלומר יש בו מילים והכל, אבל הוא גם רחוק מלהיות טוב.
לא רק תרבות
בכל פורום שהסתובבתי בו, בכל נושא אפשרי (תכנות, אקטואליה, אבטחת מידע, לווינים וכו' וכו'), רמת הדיון מעליבה, שגיאות הכתיב הן משהו שיכול פיזית לנקר עיניים, והחובבנות שולתט(1). זה אתר שמושך אליו אנשים רדודים וצעקניים (אבל זה לא אומר שכל מי שכותב בו הוא כזה).
אלה, אני מצטער, שטויות
כמו כל אתר מסחרי גדול, כמו ויינט ועוד רבים אחרים, גם וואלה מתפוצצת כמובן מדיונים רדודים והמון טיפש. מה לעשות. מרבית אוכלוסיית האינטרנט, לפחות זו שמתנקזת לצמתים מרכזיים, מטומטמת.
עדיין, בימים בהם כבר רווחה הסברה שוואלה הוא למטומטמים בלבד, קיים האתר שני פורומים – ספרים וטלויזיה – מהטובים בנמצא, גם ברמת הקהילות. לא מדובר בבודדים, מדובר בקבוצות של אנשים אינטיליגנטים. נראה לי שהטלת רפש סתם מתוך הרגל לא תועיל לאף אחד – מה גם שאני לא היחיד וגם לא הבולט בין כותבי האתר הזה שהגיע דרך וואלה – אז הגיע הזמן להפסיק את ההרגל המגונה. יש בוואלה כך ויש גם כך.
נכון
שהמון מטומטם יש בכל מקום. וואלה הוא רק מקרה אחד כזה, ויש גרועים ממנו. הוא הותיק והגדול ביותר מבין האתרים הישראליים הגדולים, שמתחנפים ל"גולש בעל המכנה המשותף הנמוך ביותר" ולכן הם מלאים בזבל. הסטיגמה נדבקה לו בצדק. גם אם יש מיעוט של אנשים אינטליגנטים בוואלה, הם לא מעידים על הכלל.
רוב מה שיש לוואלה חיובי
זה מה שהם הורידו מהנבלה של יואל. ומה שעוד נשאר מזה (לא הרבה) הולך ונעלם בהדרגה.
מאד קשה לי להבין מה עוד יש לאנשים אינטליגנטיים שמכבדים את עצמם לחפש בפורטל הזה, העלוב מבחינה טכנית ומבחינת יחסי אנוש כאחד.
ווואלה, מה לעשות, מתאפיין באוכלוסיה לא בהכרח אינטליגנטית, וזו לא רק המצאה של אורט. זה נובע, בין השאר, ממדיניות ההנהלה שם.
יואל?
אני מבינה שהוא חבר של דויד (ה-DVD) ושל איציק (ה-ICQ)?
הוא היה חבר שלהם
אבל עכשיו הוא מת.
גפן במובן גאפן...
העובדה שבחרת להיטפל לשגיאות הכתיב שלי מעידה שבעצם לא היה לך משהו חכם להגיד בתגובה. אז כמו פוליטקאי טוב פנית לצורה ולא לתוכן. אם כל הכבוד שיש לי לאבשלום קור, המטרה של השפה היא לשרת את הרעיון, ולא להפוך אותנו הכותבים לבני ערובה. העיקר הכוונה, לא? אני מודה שיש לי דיסלקציה קלה. אז אולי ברוח הסרט תתחיל לצחוק גם על כל מי שמאותגר גראפית? אולי גם אותי יראו מקיים יחסי מין בסירטו הבא של סולנמשהו…
לגבי סימני הפיסוק, זו לא אשמתי שהבגרות בהבעה נפלה בהגרלה. את טענותיך תפנה בבקשה למהמרים במשרד החינוך.
אפרופו מזל, מזל שגם לך היתה הרגשה של דה ז'וו שיצאת מ"רקויאם לחלום". אני שמח שאם אתה חושב ככה, סימן שאני בסדר…
רק מעניין אותי לדעת, אם מגנוליה בזבז את זמנך היקר, איזה סרט לא? מלחמת המשובטים???
ועכשיו, אחרי שקראתי
את שתי הביקורות…
בלי לראות את הסרט (ובלי שאני גם אראה אותו. מזוכיזם בשבילי הוא לא לראות סרט שאני יודע שאני לא אוהב, אלא לקחת יותר קורסים בסמסטר ממה שיש לי זמן בשבילם), אהבתי את הביקורת של טווידלדי יותר… משום מה, הניתוח ההפוך-על-הפוך שלו נראה לי הרבה יותר טוב מההשתפכות האוהבת של דן ברזל. אבל אני מאמין לשניהם. אם אני אהבתי את ראט-רייס ואילו לונג-ג'ון זנאה אותו, למה שזה לא יקרה גם בסרט פלצני הרבה יותר?
אה, ודווקא בגלל שאהבתי יותר את הביקורת של טווידלדי הגבתי בזו של דן ברזל. משהו עם שנאה והופכיות או משהו כזה.
חרבי למען כוחות הברזל!
קודם כל, ולפני הכל, אני רוצה להודות, לפאר, לרומם ולקלס את מועצת אימפריית העורכים, הדגלונג, על כך שלא זו בלבד שהחיו את המנהג העתיק והמקודש של הביקורת הכפולה אלא גם זיכו אותה בכותרת-עמוד-ראשי משעשעת משלה. כה לחי!
וכעת לעניינו, וענייננו הוא טוד סולונדז. וטוד סולונדז הוא חצוף. יותר מכל תואר אחר מתאים לו התואר היהודי הנ"ל. מה שסולונדז עושה הוא לחשוף דברים שלא חושפים, לעשות את הבלתי-ייעשה, לחטט בפצעים, לתת סטירות לחי לערכים מקודשים והתעלם מכל PC הנמצא בסביבתו. זה יכול די לזעזע הרבה אנשים, אבל למי שמאמין שאמנות צריכה ללכת על הגבול כדי להשפיע, כדי לומר משהו אמיתי ולא להיות חלק משומן ממערך בידורי כספי שנועד לנצל את ההמונים (כלומר אותנו), למי שמאמין בזה, כלומר לי (ואני מניח שגם לדן ברזל ועוד אי-אילו אנשים בעולם) סולונדז הוא מתנה נדירה. לפעמים הוא אומר את האמת בפנים (אנשים מעוותים כן מקיימים יחסי מין. הם גם לא תמיד רגישים ואוהבי אדם), לפעמים הוא שולח עקיצות אירוניות, אבל תמיד הוא מרתק, לפחות למי שאוהב לראות את מה שמסתירים ממנו בדרך כלל, את המבוכות, את הקשיים, את הדילמה הבלתי אפשרית שגלומה בכל ניסיון לקחת את עצמך וליצור ממנו אמנות. כיוצר (כותב) בעצמי, הסיפור הראשון נגע בי עד כדי זעזוע. לא רק בגלל התייחסותו המתנשאת והאלימה של הסופר הכושי, המדגים 'איך לא להנחות', אלא גם מכייוון שהוא צודק: הסיפורים שנכתבים בסדנא הם איומים, למרות המטען הרגשי, או מה שנראה כמטען רגשי, שהושקע בכתיבתם. (ולא אמשיך מחמת אימת הספוילר. אעשה זאת בהודעה נוספת, מספיילרת היטב). אכן צדק הדן: אפיזודה מושלמת.
החלק השני של הסרט קצת פחות טוב, קצת פחות מחובר. יפה אמר הדן שהסרט מדגים את העובדה שהסיפורים המעניינים במשפחה מתרחשים דווקא כאשר המצלמה של אוקסמן איננה מצלמת, והם בדרך-כלל לא מעניינו של סקובי. סולונדז חצוף כי הוא מגיב לטענות ההתנשאות באמצעות הדמות של טובי,קופי של סולונדז עצמו, שהיא פתטית לא פחות (ואולי יותר) מאשר גיבורי הסרט שלו. ההומור העצמי הזה הוא שגורם לי להאמין שאין פה התנשאות אלא חשיפה אמיתית.
עוד מלים? בתגובה אחרת.
שנאתי את בית הבובות...
כלומר, הסרט היה נפלא, אבל כל כך עצוב וכואב, שבסוף התפאקתי לא לשרוף את הקלטת.
כנראה שזה לא הסרט בשבילי.
המלצה (ללא התנשאות)
קחי שוב את 'בית הבובות' בעוד 5-10 שנים. כן, אני יודע שזה נשמע כמו 'כשתתבגרי תביני', אבל לפי התגובה שלך אני מבין שאת כבר עכשיו מבינה, אלא שמכיוון שאת עכשיו בקטע הכואב של ההתבגרות שסולונדז עוסק בו בסרט (שהוא, אגב, לדעתי, הטוב שבסרטיו) קשה לך להתמודד עם ההבנה הזו. זה מוביל אותי למסקנה שאם תצפי בסרט כשתהיי מחוץ לתקופה זו של חייך, יקרה לך מה שקרה לי כשצפיתי בו: חוויה מדהימה, מרגשת, ואמיתית.
דברים שלא נכנסו לביקורת
כמה הערות שיכולות לעזור להבין מספר קריצות אירוניות לאורך הסרט, הברקות ליהוק, פארודיות וקישורים לדברים מהעולם האמיתי, זה שמחוץ לסרט. אין כאן ספויילרים, אך מי שיקרא בטרם הצפייה יבוא עם יותר ידע מוקדם, שזה גם יכול קצת להרוס את החוויה. לשיקולכם.
————————–
• ראשי התיבות של שיתוק מוחין, Cerebral Palsy, הן CP, בדיוק ההפך מ-PC , שזה כמובן Politically Correct (וגם Personal Computer, אבל אני לא חושב שלכך התכוון המשורר)
• בסצינה הראשונה בסיפור השני, על קיר חדרו של הבמאי הדוקומנטרי טובי אוקסמן תלוי פוסטר של הסרט "האידיוטים" של לארס פון טרייר (אגב, למיטב הבחנתי, זה לא הפוסטר המקורי אלא חיקוי מאוד לא מדוייק שלו). יש לאיזכור השולי הזה כמה היבטים שמשליכים ישירות על נושא הסרט: ראשית, סרט זה של פון טרייר, כמו אחרים שלו, הואשם בניצול מחפיר ודוחה של הדמויות בו באופן ציני. שנית, בתוך הסרט "האידיוטים" עצמו יש דיון בשאלת הניצול ביצירה, למשל במהלך סצינה בה משתתפים חולי תסמונת דאון אמיתיים בתפקיד עצמם ובעוד סצינה מפורסמת שלא אציין מחשש לספויילר. שלישית, הסרט נעשה במסגרת "דוגמה 95", תנועה ששאפה לכאורה ליצור קולנוע "אותנטי" יותר, ו"אובייקטיבי" יותר, בו הבמאי "אינו משחק תפקיד" (אני משתמש במרכאות מאחר והמטרות הללו נוסחו באירוניה עצמית מובהקת, מתוך ידיעה כי אין כזה דבר "אומנות אובייקטיבית").
• סקובי, הנער שרוצה להיות מפורסם בסיפור השני, מגולם ע"י מארק וובר, אשר מעבר לקריירת המשחק הטרייה שלו זכה להכרה בארה"ב בזכות כתבה טלוויזיונית המתארת את עלייתו מאשפתות. וובר הפך בגיל 10 להומלס, יחד עם אימו. בעקבותיה, הוא הפך לפעיל פוליטי למען ההומלסים, ובד בבד טיפח את קריירת המשחק שלו. כמובן שהרקע האישי שלו עזר. כשסיפורו נחשף בכתבת טלוויזיה שעוררה הדים רבים, הקריירה שלו קיבלה דחיפה נוספת. הוא ממשיך לפעול למען הומלסים ומוכי גורל גם כיום. הליהוק שלו עמוס באירוניה מכאן ועד הודעה חדשה.
* ליהוק נוסף שאומר המון לצופה האמריקאי בלבד הוא זה של הצלם של הסרט הדוקומנטרי. מגלם אותו מייק שאנק, בחור שנכנס לתודעה הודות לסרט דוקומנטרי בשם "סרט אמריקאי" (American Movie), שאף הוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנה (?). הסרט הנ"ל עקב אחר הנסיון להרים את הפקת הסרט העצמאי "Coven" ע"י קבוצה של קולנוענים חובבים, ובינהם שאנק, שהיה כותב הפסקול של הסרט וחבר של הבמאי. מאחר והסרט "סרט אמריקאי" מציג (כך שמעתי וקראתי, לא ראיתי) את הקולנוענים בשיא איוולתם וביזאריותם, רבים טענו כי הסרט מנצל את הסובייקטים שלו באופן מחפיר, לועג להם ומשפיל אותם. אצל סולונדז שאנק, שנוצל ע"י המצלמה, עובר לצד השני של המתרס ומחזיק את המצלמה בעצמו. איזכור נוסף לסרט "סרט אמריקאי" קיים בשם הסרט הדוקומנטרי שטובי אוקסמן מביים ב"סטוריטלינג" – הסרט נקרא "סקובי אמריקאי" (American Scooby). לעוד פרטים:
http://www.americanmovie.com/
• והשם "אמריקן סקובי" מאזכר, אולי, סרט נוסף – "אמריקן ביוטי". בכל אופן, אחת הסצינות בסרט הדוקומנטרי "אמריקן סקובי" כוללת פארודיה מובהקת על אחת הסצינות הכי מפורסמות ב"אמריקן ביוטי". סולונדז אמר שהוא החליט לעשות זאת כקריצה לבמאי "אמריקן ביוטי" סם מנדז, לאחר שזה צוטט באומרו שצפייה ב"אושר" יצרה אצלו את הרושם שסולונדז מתעלל בדמויותיו בחוסר רחמים.
• טובי אוקסמן, במאי הסרט הדוקומנטרי שנגרר לנצל את האובייקטים שלו, מזכיר, כאמור, את סולונדז, הודות למצח הגבוה והמשקפיים המיושנות שלו (ובכלל, טוענים שסולונדז מכניס את עצמו לכל אחד מסרטיו, ושרק צריך לחפש את הדמות עם המשקפיים. הילדה ב"בית הבובות", השמן המשעמם ב"אושר"). מעבר לכך, טשטוש נוסף בינו ובין המציאות שלנו נעשה באמצעות שמו: "אוקסמן" הוא שם משפחתו של במאי המשנה ועורך הסרט, אלן אוקסמן.
• על פי השמועות, שלמעשה אושרו באופן רשמי, נחתכה מהסיפור הראשון עלילת משנה בכיכובו של ג'יימס ואן דר ביק (הידוע יותר בשם "דוסון"), במהלכה הוא לקח חלק בסצינה הומוסקסואלית מפורשת למדי, ככל הנראה. סולונדז טוען שזה לא צונזר ושהסיפור לא רוכך בשביל הקהל, אלא שהיה מדובר בשיקולי עריכה של זרימת הסיפור. כמו כן, הת'ר מאצאראטו, הילדה מ"בית הבובות", לוהקה לסרט הראשון אך לא צולמה בשל "מחלוקות אומנותיות", עפ"י סולונדז. מסוף הסרט נחתכו שתי דקות אפילוג. הסצינות הנ"ל *לא* יצורפו למהדורת ה-DVD, ולא מופיעות בתסריט שיצא למכירה.
• בגרסה האמריקאית של הסרט צונזרה סצינת מין שמופיעה בסיפור הראשון. מאחר וסולונדז היה מחוייב עפ"י חוזה שסרטו יזכה לדירוג R, הוא נאלץ לקבל את הדין, אך לפחות נשמרה לו הזכות להחליט כיצד לצנזר את הסצינה. הוא בחר שלא לחזור על תקדים "עיניים עצומות לרווחה" ולהסתיר את הצנזורה מעיני הצופים (בסרט הנ"ל שחקנים ערומים הוסתרו באמצעות אגרטלים שהודבקו באופן ממוחשב ברחבי הפריים), אלא להשתמש בצנזורה כדי להרחיב את נושאי הדיון של הסרט שלו: כשמגיעה סצינת המין בגרסה האמריקאית של "סטוריטלינג", קופסא אדומה ענקית חוסמת את כל הפריים באופן גרוטסקי. לקהל, אפילו זה שלא קרא אודות הסקנדל, לא יכול להיות ספק שמתרחש שם משהו שמישהו לא רוצה שהוא יראה. בדיוק כמו משהו שאסור להגיד בקול רם. או טאבו שאסור לגעת בו. השימוש בצבע האדום, המזכיר את אימת הצנזורה הקומוניסטית, אינו מקרי. סולונדז אף ביים טריילרים בהם הוא מסביר לקהל כי בסרט "סטוריטלינג" יש סצינה שצונזרה ע"י קופסא אדומה, מאחר והרשויות חוששות לחשוף בפניהם דימויים שכאלה, אך הטריילרים… צונזרו כמובן.
סרט אמריקאי
'סרט אמריקאי' שודר לפני מספר שבועות בערוץ הסרטים וסביר להניח שישודר שוב מתישהו, אז כדאי לשים לב ללוח השידורים.
תודה רבה!
היה מאוד מעניין, בעיקר ההפניה ל'אמריקן מובי'. חלק מהדברים כבר ישעתי מקריאת פיסות אינפורמציה שונות, אבל זה בהחלט הוסיף לי חומר למחשבה.
בעחס למדי.
בהחלט לא עושה חשק לראות את הסרט הזה, או כל סרט אחר של סולונדז. פ.מ. זה אחלה, אבל יש גבול.
כמו שאמר פעם אסף ציפור, נדמה לי: אני נהנה כשקורצים לי, אבל קריצה כל שני שניות זאת כבר עווית.
אסף ציפור גאון
אבל מה שבכלל רציתי לכתוב הוא שאני, להבדיל ממך, חושב שפ"מ זה איום ונורא, אבל אין גבול.
וכל הדברים שציינתי שם הם בבחינת ערך מוסף לסרט, שמתפקד מצוין גם אם לא יודעים אותם.
יש גבול.
זה שעל קיר החדר של מישהו תלוי פוסטר של 'האידיוטים', שמי שישים לב אליו ישים לב, ומי שלא לא – זה יופי.
זה שלליהוק של שניים מהשחקנים, לפחות, יש משמעות אירונית שצריך להכיר היטב את כל עולם הקולנוע והטלויזיה האמריקאית, או לקרוא תגובות של דן ברזל, כדי להבין – זה כבר לא יופי בכלל.
יכול להיות שסולונדז צפה בהרבה סרטים וקלטות ועשה אודישנים כדי למצוא את שחקן מוכשר שיהיה המתאים ביותר לתפקיד סקובי? ויכול להיות שבסופו של דבר הוא החליט שמרק וובר הוא-הוא האיש-האיש המתאים ביותר לתפקיד, ורק אחר כך הסתבר שבמקרה מדובר במישהו שלליהוק שלו יש משמעות אירונית? כמובן שלא (ואם כן, אז לא מדובר פה בפוסט-מודרניזם אלא בצירוף מקרים, ולא מגיעות לסולונדז שום נקודות על כך). כלומר, סולונדז בחר בוובר *בגלל* האירוניה שבליהוק הזה, ולעזאזל עם זוטות כמו כישורי משחק או התאמה לתפקיד. וגם אם הגזמתי, בחירתו של השחקן על פי שיקולים כלשהם מלבד יכולתו היא בהכרח התפשרות. כלומר 2: סולנדז פגם ברמת הסרט שלו כדי להכניס אליו עוד בדיחה פרטית בינו לבין קוראי ימד"ב. וכאן הוא עבר את הגבול. סרט צריך בראש ובראשונה לעמוד בפני עצמו. קריצות אירוניות, פארודיות, קישורים ופ.מ. – כל אלה באים אחר כך.
יש גבול. (כה''ב)
רד, אני אשאל לפני הכתיבה, כדי להיות בטוח: כשאתה כותב בהקשר לפ"מ את ההצהרה הפרובוקטיבית "יש גבול", אתה יודע שאני עלול להגיב בתגובה ארוכה, פילוסופית, מדכאת ופלצנית במיוחד על פוסטמודרניזם, עם או בלי קשר לקולנוע. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? (אני שואל בשיא הרצינות)
לעניין – קודם כל, לא ראית את הסרט, אז אינך יכול להעיד על כישורי המשחק של וובר (שהיה מצוין וחמוד לדעתי, למרות שיש להודות שהתפקיד לא דרש ממנו הרבה, כפי שמוסבר בביקורת של טווידלדי). נחכה ונראה אותו כבנו של וודי אלן בסרטו החדש.
שנית, לא צריך להכיר היכרות נרחבת עם עולם הקולנוע והטלוויזיה כדי להכיר את השניים, אם אתה אמריקאי. שניהם זכו לחשיפה דיי נרחבת בתקשורת האמריקאית, מה גם שאם מישהו כבר שמע על "סטוריטלינג" בארה"ב מוכת שוברי הקופות, סביר להניח שזה קרה בעקבות קריאה בעיתון, ובכל הביקורות, הכתבות והראיונות שאני קראתי מסביב לסרט עברו של וובר הוזכר (ובחלקם הגדול גם זה של שאנק מ"אמריקן").
סרטיו של סולונדז מיועדים בראש ובראשונה לקהל האמריקאי, יש לזכור. אם כי יהיה נכון לציין שכולנו הקהל האמריקאי. כל העולם המערבי חולק מאפיינים תרבותיים משותפים עם אמריקה.
בהקשר לבחירה של סולונדז בליהוקים אירוניים – עוד לא קראתי בשום מקום באופן רשמי שהליהוק של וובר נעשה בין השאר לשם האירוניה, זוהי פרשנות פרטית שלי. על שאנק לעומת זאת כן קראתי, אך חשוב לציין שתפקידו בסרט הוא להופיע בשולי הפריים, באופן דיי דומה לפוסטר של "האידיוטים".
מה הדין בליהוק של וובר? לסולונדז פתרונים. אני לא פוסל את האופציה שהוא ליהק אותו ללא שום קשר לעבר המרתק שלו, פשוט בגלל כשרונו והתאמתו לתפקיד. אבל חלק מהעניין בפ"מ הוא שכוונת המשורר מאבדת מתוקפה – ברגע שאני צופה בוובר מתוך מודעות שהילד הזה נגאל מהאשפתות דרך כתבה טלוויזיונית, למי אכפת למה סולונדז ליהק אותו? (זה החלק המדכא בפ"מ – "משמעות" הפכה למילה מאוד יחסית)
אגב, האם קלינט איסטווד התפשר כשהוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי ב"בלתי נסלח"? האם קוראסאווה התפשר כשהוא ליהק את מרטין סקורסזה בתפקיד ואן גוך ב"חלומות"? וכו'.
הערה נוספת, מתוך נסיון נואש שלא לגלוש למאמר ארוך: פ"מ זה לא סתם תוספות נחמדות וקריצות בימד"ב. סרט שעוסק באדם שתודעתו מוכתבת על ידי מיתוסים טלוויזיוניים לא מציאותיים וריקים מתוכן, הוא סרט ש*עוסק* בין השאר בפ"מ. באדם הפ"מ (המילים "מועדון" ו"קרב" חלפו הרגע במוחי ללא שום סיבה מיוחדת. גם המשפט הזה הוא פ"מ חוששני, ואני תוהה האם תזהה את הציטוט). על כן, השימוש בטכניקות קולנועיות פ"מ הוא הכרחי ומתבקש.
וכאמור, שוב, הסרט בראש ובראשונה אכן עומד בזכות עצמו.
אגב, בימד"ב כל הפרטים האלו בכלל לא מצויינים… ;-)
בתפקיד הפוסטר: ג'ודי
כן, אני יודע שהזכרת פ.מ. עלולה לגרום לך לכתיבת הודעות ארוכות ומעניינות. זאת היתה המטרה שלי מלכתחילה (ברוהאהאהא!). אבל יחד עם זאת נגעלתי ממספר הפעמים שאני בעצמי השתמשתי בביטוי פ.מ. בדף הזה, לכן אני לא אזכיר אותו יותר.
לא ראיתי את הסרט, אני לא יודע עד כמה מרק וובר הוא שחקן טוב, ואני גם לא צריך לדעת. זה לא שייך לעניין.
אוקיי, לא פורסם בשום מקום שבחירת השחקנים האירונית של סולונדז היא מכוונת. זה עדיין לא משנה את העובדה שאחת משתי האפשרויות חייבת להיות נכונה: או שהליהוק האירוני הוא מכוון, או שהוא לא מכוון. עד כאן אנחנו מסכימים?
בנקודה כלשהי היו לסולונדז בוודאי כמה מועמדים לתפקיד, שהוא היה צריך להחליט בינהם. אם הוא בחר את השחקן שנראה לו הטוב ביותר בינהם, ששמו היה במקרה מרק וובר, ומסתבר שאפשר למצוא משמעות אירונית לליהוק שלו – זה צירוף מקרים, ואתה לא יכול לתת לבמאי קרדיט על צירוף מקרים. זו לא קריצה, לא אמירה ולא בטיח. צירוף מקרים הוא לא אמנות, אלא אם כן מדובר באמנות של השוכן במרומים, שזה כבר עניין לויכוח פילוסופי הרבה יותר.
אם במקום זה הסולונדז אמר "השחקן ההוא אמנם טוב יותר, אבל אם אני אבחר במרק וובר אני אביא אותה בקריצה שחבל על הזמן" – זה מה שנקרא בעברית התפשרות. בעניין שחקן שמשתתף בסרט בתפקיד פוסטר – שיהיה, זה באמת לא משנה הרבה. אבל עם כל הכבוד למרק וובר ולכל הכתבות בעתונים שהוא הופיע בהן, הוא לא קלינט איסטווד, שעצם הנוכחות שלו בסרט מגדירה ז'אנר. הוא סתם שאלת טריוויה. וללהק שאלת טריוויה במקום שחקן לתפקיד ראשי בסרט, זה קצת דבילי. אם זה נכון, אז לסולונדז חשוב יותר ההפוך-על-הפוך מאשר הישר, וחשוב יותר להכניס פרטים שיחניפו לידע הכללי של הצופה האינטליגנטי מאשר לעשות סרט טוב ככל האפשר. אני אולי לא יודע לזהות פוסטמודרניזם, אבל לזהות פלצנות אני יודע.
אגב, לא התכוונתי לקוראי מחלקת הטריוויה של ימד"ב, אלא לאלה שנהנים להקליק על שמו של שחקן ולגלות באילו סרטים נוספים הוא שיחק, ולמצוא קשרים בינהם.
ואני חושב שזיהיתי את הציטוט שהבאת, הלקוח, אם אינני טועה, מכתביו של ר. פיש, אבל לא הצלחתי למצוא את המשפט המקורי. עזרה?
בתפקיד מניח הרעפים: כריסטיאן
עד כאן אנחנו מסכימים? לא.
שתי האפשרויות שהצגת (ליהוק מתפשר ואירוני או ליהוק טוב ומקרי) הן קוטביות, ויש הרבה אפור בינהן.
תפקידו של במאי הוא להחליט כל החלטה שנוגעת לסרט.דיאלוג ששמעתי פעם על סט:
במאי: טוב, בוא נעשה עוד טייק. אוי, חיים, טוב שעמעמת את הפנס הימני, זה נראה הרבה יותר טוב ככה.
חיים מעיף מבט מבולבל לכיוון הפנס הימני.
חיים: לא עמעמתי אותו, נשרפה הנורה.
הבמאי שותק שנייה.
במאי: טוב, זה נראה יותר טוב, בוא נמשיך.
(כן, ברור שבדיתי את זה הרגע, אבל סיטואציות כאלה מתרחשות על סטים כל הזמן)
האם החלטת הבמאי כאן היא מקרית? או שמא הוא נתקל במיקריות, והחליט ללכת איתה, כי היא התאימה לחזון האומנותי שלו, ועל כן זו החלטה מודעת ובעלת תוקף בשורה התחתונה?
לא יעזור, כשאתה מלהק שחקן, אתה מלהק את העבר שלו ואת האופן בו הוא נתפס בתודעת הצופים. סביר להניח לדעתי שוובר נבחר הודות ל*שילוב* בין כישוריו ובין מה שהוא מביא למסך. וגם אם סולונדז ליהק את וובר בגלל כישוריו, ורק אח"כ נחשף לעברו (לא סביר – סוכני שחקנים נוהגים לנפנף במידע מסוג זה), הוא יכול היה להחליט שהוא מוותר על שחקן שמביא איתו מטענים נוספים לנוכחות שלו על המסך, והוא יכול היה להחליט שזה דווקא מחזק את הנקודה שלו. זה עדיין היה נתון להחלטתו. זה לא הופך את ההחלטה לחסרת משמעות, ליד הגורל ותו לא. העובדה שוובר מופיע על המסך בסופו של דבר, והידיעה שסולונדז השתמש במקום אחר בסרט בליהוק אירוני, מעידים כי הדבר נעשה מתוך מודעות לעברו ונסיון לרתום אותו, גם אם זו לא הייתה הכוונה המקורית בזמן כתיבת התסריט.
(זו כן הייתה מקריות משעשעת אך חסרת משמעות אם סולונדז לא היה יודע עד ליציאת הסרט לאקרנים על העבר של השחקן שלו. בעניין הזה, ראה הודעתי על "פישר קינג" וגיליאם למטה)
ואגב, נניח שסולונדז אמר למלהקת שלו: "תמצאי לי איזה הומלס לשעבר שנחשף בכתבה טלוויזיונית, ונקווה שהוא גם יודע לשחק". במקרה הזה זה גם לא בהכרח התפשרות, אם הבמאי מעוניין להוביל את סרטו למחוזות הטראש עליהם טווידלדי הרחיב בביקורתו. זה גם סוג לגיטימי של קולנוע (ג'ון ווטרס, למשל). אך זה ממש לא המקרה.
אגב, אם אתה יודע לזהות פלצנות, אתה יודע לזהות את המילה שהצלחתי לא לכתוב עד כה ואני לא אהרוס את זה עכשיו. זה היינו הך. תתעורר, העולם הוא כבר לא עולם חומרני. הוא עולם פלצני.
ועכשיו צריך רק לגלות מה זה
פלצנות, וסיימנו.
פלצנות היא מילה שמוכרת היטב ל
קוראי "גלריה" בהארץ, שכן כמעט כל המבקרים שם (ואני אומרת כמעט, רק כדי שאף אחד לא יתפוס אותי בהכללות) הם פלצנים.
אורי קליין, שכל ביקורת שלו כוללת הפגנת ידע ענקית ולא תמיד נחוצה בתולדות הקולנוע; דרך מבקר המסעדות 
דניאל רוגוב, שכל ארוחה ואפילו במסעדת פועלים הכי עלובה מתוארת במונחים של לארוס גסטרונומיק ועוד לא התחלתי לדבר על ביקורת היין; מבקרת האופנה, 
שירה ברוייאר, מבקרת בעיקר בכיכר המדינה וגן העיר; ומבקר הפופ, 
גידי אביבי, מתייחס לכל מושאי הביקורת שלו במטאפורות פשטניות.
החל במבקר הקולנוע
נכון, ישנם גם מבקרים מקצוענים, כמו הרקדנית רות אשל, מבקרת המחול, הסופרת בתיה גור (ביקורת ספרי מתח) והמלך מיכאל הנדלזלץ (תאטרון), שתענוג לקרוא את ביקורותיהם, גם אם מעולם לא ראיתי את ההופעות וההצגות או קראתי את הספרים שהם ממליצים עליהם (למרות שאני מאוד רוצה).
אבל מרבית הביקורות של ארבעת הראשונים נותנות לי הרגשה של קרתנות: מה שאני לא אעשה, בנושאי קולנוע, אוכל, אופנה ומוזיקה פופולרית הם יבינו יותר ממני ולא יפחדו לנפנף בזה.
ההקשר, אם תהית, בין פלצנות לפעולה ההיא שבנות אף פעם לא עושות, היא ששתיהן עושות רוח.
התפשרות
לא יכול להיות יותר משחקן אחד שיכול להתאים לתפקיד מסויים?
אם יש שניים או יותר שחקנים שיכולים לשחק את סקובי, ורק מרק וובר (זה היה שמו, נכון?) נבחר, הרי שיש כאן גם אירונייה מכוונת וגם אין פגיעה בסרט.
אגב כוונות של במאים
ואנשים שמנתחים יותר מידי
ב"פישר קינג" של גיליאם ישנה סצינה, לאחר הדאבלדייט, בה ג'ף ברידג'ס ומרצדס רוהל (או איך שקוראים לשחקנים המצוינת הזו) הולכים לביתם, ומדברים על הדייט המוצלח והמצחיק שהם היו עדים לו. במהלך הדיאלוג בינהם הם משבחים את עצמם על כך שהם *הצליחו נגד כל הסיכויים* (לשדך בין פרי ולידיה), ומרצדס מוסיפה משהו בלטינית. ברידג'ס שואל אותה מה זה אומר, והיא עונה *האהבה מנצחת הכל* (אני מצטט מהזכרון, אגב, יתכנו אי דיוקים).
כל מעריץ גיליאם יודע על הקשיים שהוא נתקל בהם בעבודה על "ברזיל", ועל הגרסה המעוותת של הסרט שמנכ"ל יוניברסל ציווה לערוך מאחורי גבו של גיליאם, גרסה שמוכרת כיום בשם "ברזיל – גרסת האהבה מנצחת הכל". גיליאם ניצח בסופו של דבר במאבק והוציא את הגרסה שלו לאור, אך ידוע גם כי הוא, בתור אנרכיסט לא קטן, שומר על להבה קטנה של מרירות ומקפיד להכניס למי שלקח חלק בפרשה ולאנשים עם חליפות באופן כללי איפה שהוא רק יכול.
האם גיליאם עשה הפניה בסצינה ההיא לסכסוך שלו עם יוניברסל?
תאמין או לא, אבל הזדמן לי להפנות את השאלה הזו לגיליאם עצמו, בימים בהם הוא עוד טרח לענות לשאלות ב-Pythonline.
תגובתו: נדמה לי שזה היה אילתור של מרצדס. אני לא ממש זוכר. בכל אופן, זה בא להראות לנו שכל הפרטים הקטנים בכאוס נארגים לכדי משמעות בסופו של דבר (ציטוט מהזכרון, כמובן).
:-)
אגב ברזיל
באוזן השלישית בחיפה יש DVD אחד של ברזיל, לקחתי אותו ללא הכרה מוקדמת של הסרט והנחתי שכותרת המשנה "Love Conquers All" היא שמו המלא של הסרט, שאנשים בד"כ שומטים.
זו היתה אחת החוויות המעצבנות ביותר שעברתי, כל סצנה עם מעט פוטנציאל נחתכה באכזריות, היו רק שניות מעטות בהם הייתי יכול להתרשם מהעיצוב של הסרט לפני שעברו ללא קשר בד"כ לסצנה אחרת, אפילו לא התביישו לחתוך משפטים באמצע, ולשים פייד אאוט חינני.
כמובן שכך לא נשאר שום דבר מעניין או מצחיק והיה בלתי אפשרי להישאר מרוכז. הדבר היחיד שהשאיר אותי ער היה הנסיון לגלות מה קרה בגרסה המקורית, אתגר יותר קשה מפיצוח ממנטו.
נראה לי שלאחר הטרואמה הזו, אני לא אראה את ברזיל המקורי גם אם יתאפשר לי.
רגע, אם יש לנו את הלייזר,
זה אומר שזו גירסת גיליאם?
כן
אך כאמור, יש שתיים וחצי גרסאות גיליאם. לטעמי האירופאית יותר טובה מהאמריקאית, ואת הפיינל-פיינל קאט לא ראיתי.
במהדורת הלייזר, למיטב ידיעתי, אמורות להיכלל שתי גרסאות של גיליאם (אמריקאית ופיינל-פיינל) לצד גרסת "האהבה כובשת הכל" של האולפן. אולי הוציאו מהדורה חדשה של הלייזר הזה עם גרסה אחת בלבד (זה מה שהבנתי מהשאלה שלך)?
אוקיי, בדקתי עם הסרט
ועם המומחה המקומי לדבר, ובגירסת הלייזר אשר ברשותנו (לא דויד, לייזר. זוכרים את הדבר הזה שנראה כמו דויד רק בגודל של מגש לעוגות?) יש את הגירסה האמריקאית עם הסוף המעפן, לא האירופאית עם הקטעים החסרים, ולא (חלילה) גירסת הסוף הטוב.
נו, גם זה משהו. אפשר לשחק עם זה פריסבי.
ברזיל בדויד
יש שתי גרסאות של ברזיל בדויד: המוקדמת יותר, שלא ברור לי אם היא מכילה את הגירסה האמרקאית או האירופית (איך מבחינים?)
וגירסת הקריטריון שיצאה יותר מאוחר
http://www.criteriondvd.com/details.asp?spine=51
ומכילה שלושה דיסקים, המכילים בנוסף לגירסה הסופית של הבמאי, וגירסת "האהבה מנצחת" גם את הסרט the battle of brazil בין 60 דקות ועוד כל מיני תוספות, שלפחות חלק מופיעות גם בגירסת הלייזר
רק מה זה פ.מ?
פ___ מ_______
פוסט מודרניזם!
ופוסט מודרניזם מהו?
פוסט מודרניזם
זה מה שבא אחרי המודרניזם.
אני מצטרף לבקשה של
אקסמנית. זה באמת יהיה נחמד לדעת סוף סוף בדיוק מה זה פוסטמודרניזם.
ההגדרה נמצאת כאן:
כאן נמצאת ההגדרה המדויקת:
http://www.dictionary.com/search?q=postmodernism
כאן נמצאת ההגדרה הלא מדויקת:
http://www.everything2.com/index.pl?node_id=624631&lastnode_id=29492
ועכשיו לאנשים שלא יודעים אנגלית.
לפי מילון רב-מילים
מכלול המגמות והזרמים בתרבות המערבית (בספרות, באומנות, בארכיטקטורה וכד') בסוף המאה העשרים, המהווים תגובת נגד למודרניזם ולשאיפתו להעניק משמעות כוללת למציאות, והדוגלים ברלטיביזם, בפלורליזם תרבותי ובהשתחררות מן ההיררכיה בין תרבות עילית לתרבות המונים.
לא שהבנתי משהו, אבל זו ההגדרה הכי פשוטה שמצאתי.
אוקי.
ההגדרה הבאה היא של babylon :
"הזרם הפוסט מודרניסטי מדגיש אלמנטים מקומיים אופיניים וקישוטיים לעומת המודרניסטי הדוגל באחידות בינלאומית."
אגב, כדי למצוא את ההגדרה, יש לחפש את המלה
ההגדרה שם.
הגדרה ידידותית למשתמש:
(אני מקווה)
מילה שאנשים משתמשים בה כשנגמרות להם המילים האחרות.
ויש להם סיבה טובה. היא מתייחסת לכל כך הרבה תחומים, ובעלת כל כך הרבה משמעויות עד שכמעט היא הופכת בעצמה לחסרת משמעות. מילה פוסט-מודרנית.
אבל גם זה בסדר. תחת מטרית הפ.מ נכללות כל האופנות, העמדות וההשקפות ששוללות את גישת העידן המודרני (ואכן, פירוש המילה הוא "אחרי המודרניזם") – ומטבע הדברים יש הרבה כאלה.
העידן המודרני (שם קצת מצחיק, בהתחשב בעובדה שהוא נגזר מהמילה "מודה" – כלומר אופנה) הוא אי של יציבות בעולם המערבי שבין הבלבול וחוסר הוודאות של ימי הביניים לבין הבלבול וחוסר הוודאות של הניו אייג'. אז הכל היה ברור: מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר. התקופה שהושפעה בעיקר מההתפתחות המדעית והטכנולוגית אופיינה בהלך הרוח על פיו הכל פתוח בפני האדם, ובאפשרותו לדעת ולעשות הכל (אה…בערך).
הפוסט מודרניזם אומר את ההפך הגמור. לא ניתן לדעת דבר על העולם, הכל יחסי – גם במדע, גם במוסר וגם באמנות. המילים הרווחות בשיח הפוסט-מודרני הן "נארטיב" שפירושה השקפה פרטית על המציאות, גרסה סובייקטיבית של האמת ו"רלטיבזם", כלומר "יחסיות" הגורסת שנארטיבים הם לא "נכונים" או "לא נכונים". הם פשוט שונים, וכל אחד והאמת שלו. האמנות פוסט מודרנית (למשל, ה"ריידי מייד" – אסלה רגילה לחלוטין המוצגת במוזיאון היא דוגמא מפורסמת ואמיתית) היא כזו הטוענת שההגדרה של "יצירת אמנות" – כמו כל דבר אחר – תלוית תרבות ונארטיב. פראנק זאפה (אם אני לא טועה) המחיש יפה את העניין כשאמר "אם אני מגרגר מיץ וקורא לזה מוזיקה -אז זו מוזיקה" (ומספיק לשמוע את Shut Up And Play Your Guitar שלו כדי לדעת שהוא התכוון לזה).
כשמתייחסים לסרטים פוסט מודרניים מתכוונים, בדרך כלל, לכאלה שעוסקים בתרבות הפוסט-מודרנית (ממנטו ומועדון קרב הן דוגמאות נוספות ופופלריות באתר). כאן, ב"אגדות וסיפורים" – בהקשר בו עלה הנושא בדיאלוגון בין רדפיש לדן ברזל, הכוונה הייתה ל"סמלים" המוצגים בסרט (או שאולי לא) ושקיומה של ממשמעות מאחוריהם מוטל בספק, או שהם מסמלים סמלים אחרים שמסמלים סמלים אחרים שמסמלים את אותם סמלים – ובשורה התחתונה לא מסמלים דבר (נושא החביב על פוסט מודרניזסטים הוא הקשר בין "סמל" ל"מסומל" שלו). למעשה הפירוש הנ"ל הוא רק ניחוש, כי משמעות המושג בהקשר בו רד פיש הכניס אותו לא לגמרי ברורה לי. אולי הוא יהיה נחמד ויסביר בעצמו.
ולסיום, דעתי הפרטית על פוסט מודרניזם: בולשיט. כלומר, אני לא אתווכח עליו בהקשר של אסתטיקה, ואולי אגמגם קצת בוויכוח על אתיקה – אבל כשמדובר ב"מציאות" (מדע והסטוריה) אני מורדניסטי למהדרין. אני אומנם לא נאבי עד כדי כך שאניח שניתן לגלות את האמת ההסטורית או האונותולוגית (כלומר של העולם הפיזי) – אבל אני מאמין בלב שלם שקיימת אחת כזו, שהיא יחידה ושבכל רגע נתון ניתן להעריך מה הקירוב הטוב ביותר שיש לנו אליה. ומכיוון שלא ניתן להזכיר פ.מ בלי להזכיר את סוקל, קון ומקלוהן, הנה: סוקל, קון ומקלוהן. מי שמעוניין מוזמן לחפש.
* שם בדוי. וזו אמת מוחלטת.
תודה
גם אני "מורדניסטי למהדרין" (לא יפה לצחוק על טעויות דפוס, אני יודע).
טעות דפוס פ''מ?
בעולם פ"מ, להיות מודרניסט מוצהר זה סוג של מרד, ומכאן המילה החדשה "מורדניסט". כמה פ"מ מצידו של אילן רטנר * (שם בדוי) להשתמש באלמנט פ"מ כדי להצהיר שהוא מתנגד לפ"מ.
נ.ב.
אז מה, תשאלו, עכשיו אפילו כל משחק מילים פשוט או התחכמות לשונית מטופשת זה פ"מ? התשובה (במהופך): למי אכפת?
נ.ב.2.
פ"מ. פ"מ. ועוד פעם פ"מ.
ממנטו פ___ מ________?
אולי לא הבנתי אותו, יתכן. אבל האם אתה באמת חושב שהיה בו משהו מעבר לסיפור הפשוט על אדם שמאבד את דכרונו כל חמש דקות?
האם היה סאב-טקסט שפספסתי? או אולי אמירה על החברה האמריאית?
או בקיצור, מה התחבא בו מעל או מתחת לסיפור הבסיסי? (שגם אם הוצג לנו באופן מבולבל, היה יחסית פשוט בסופו של דבר.)
ממנטו פ___ מ________?
התגובה, שנכתבה במיוחד בשבילך, נמצאת תחת הביקורת על ממנטו – בתקווה שבכך חסכתי לעורכים מחיקה.
http://www.fisheye.co.il/reply.php3?id=506&rep=68059
והשם, הפעם, אמיתי?
(נו, עניתי שם, כמובן. פלאי ההיפר-מאמר.)
ומה שהכי מעצבן אותי
הוא הז'רגון הפוסט-מודרני, שמבוסס על להמציא מלים חדשות ו/או להשתמש במלים קיימות בצורה אחרת, וכל זה במקום מלים שאכן קיימות בשפה, ובלי להזהיר את הקורא/שומע מראש. המטרה היא, מן הסתם, לגרום לכותב/דובר או למסר שלו להישמע יותר מתוחכם ממה שהוא. טקסט פוסט-מודרני יכול להגיד 'ריקוד-הבלט של העין הפנימית' כשהכוונה היא, נאמר, 'יש לי חור בפיתה'. או שמה שעומד מאחורי דברים כאלה זו לא נפיחות אלא סתם נטיה לרצוח את השפה ולרקוד על גופתה.
לא, זה לא שאני מרירה או משהו. אני *נהנית* לשבור את השיניים על מאמרים של עשרים עמודים שכתובים בג'יבריש טוטאלי ולגלות בסוף שהמסר הוא 'הסתה מילולית עשויה להוביל לאלימות'.
מילה שאנשים משתמשים בה
כשנגמרות להם המילים האחרות.
אחד מהכותבים הקבועים באתר שלח לנו פעם ביקורת שהופיעה בה המילה "פוסט מודרניזם". בהערות שלי לביקורת ציינתי שאני מעדיף לוותר על המילה הזאת.
כותב עלום שם: "למה?"
דג בלתי עלום: "כי זאת מילה שאנשים בדרך כלל משתמשים בה כשהם רוצים להשמע חכמים, אבל אין להם שום דבר אמיתי להגיד".
כותב עלום שם אך כן(ה): "נו, ולמה אתה חושב שאני השתמשתי בה?"
(ברוך הבא, אילן * (שם בדוי). אני שמח שסוף סוף הצלחנו לשכנע אותך גם לכתוב פה.)
תודה!
טוב, אני אולי טועה
(למעשה, אני די בטוח שאני טועה), אבל כשלי אומרים פ"מ אני מניח שמדברים על המונח הבא. פ"מ אומר שיצירה כלשהי יוצאת מתוך הגבולות הטבעיים שלה. כאשר יצירה אמנותית מכירה בעובדה שהיא יצירה אמנותית, אם ע"י התייחסות ליצירות אחרות, אם ע"י התייחסות ל"עולם האמיתי" (כמו כשבמאי מסויים מלהק שחקן שהיה באותה סיטואציה בעולם האמיתי), ובכל מני דרכים שונות. למשל, לכתוב סיפור על חללית שטסה בין פלנטות והצוות שלה פוגש חייזרים שונים, זה סיפור רגיל. לכתוב בסיפור שזה כמו ספינת החלל אנטרפרייז, זה פ"מ. לכתוב ביקורת קולנוע לעין הדג, זו דרך להביע דעה. לכתוב ביקורת שמתייחסת לעובדה שיהיו עליה תגובות, זה כבר יציאה מגבולות המדיום ופ"מ.
כמה טעיתי?
דון קישוט, הוא פוסט מודרניסטי?
הפוק, שבסוף חלום ליל קיץ פונה לקהל הוא פוסטמודרניסטי?
אתה מדבר על מטא-תיאטרון.
או מטא-קולנוע, או איך שלא קוראים לזה כשזה מופיע בסיפור. מודעות בתוך יצירה להיותה יצירה זה סה"כ טכניקה, לא פילוסופיה שלמה כמו פוסט מודרניזם. בקיצור, אאל"ט, אין קשר.
נו, אז טעיתי.
הייתי יכול לטעות יותר חזק.
יש קשר
לא כל שימוש בטכניקה הזו הופך את היוצר לפ"מ. אך כפי שכבר נאמר כאן ע"י מומחה האתר לפ"מ אילן רטנר* (שם בדוי), פ"מ בולע הכל. כך שנכון להיום, שימוש בטכניקה הזו כן מכיל אלמנט פ"מ. וכן, אני מודע לבעייתיות בטענה הזו, אך זו בעייתיות שעומדת בבסיס כל הפ"מ, לדעתי.
אותו דין נכון לגבי ארספואטיקה – עיסוק במדיום בתוך המדיום עצמו. כמו סרט על סרט. או הצגה שכוללת מונולוג שעוסק במונולוגים. הטכניקה הזו קיימת לא מהיום, אך כיום כל שימוש בה בהכרח יגרור דיון על פ"מ.
ארספואטיקה
רפלקסיביות
ניכור ברכטיאני
פוסטמודרניזם…
כל אלה מושגים שמדברים בדרך זו או אחרת על יצירה שמדברת על יצירה, לא? אז מרוב עצים לא רואים את היער.
____
הודעה זו מודעת לעצם היותה הודעה.
סוקל, קון ומקלוהן
אני מעוניינת, והייתי מחפשת, אם היה לי שמץ של מושג איך כותבים את השמות שלהם באנגלית (kon, cone, coon, cune, koun, בקיצור עדיף לא לנסות).
ובלי קשר, תגובה יפה וממצה.
מרוב שאמרו את המילה הזאת פה באתר ובכלל, היא באמת כבר איבדה משמעות. כפית.
משמעות?!
למילה פ"מ אין משמעות, אז מה בדיוק היא יכולה לאבד? (-;
בגיל 16-17 החלטתי לנסות להילחם בפ"מ, ולהוכיח כמה התורה הזו היא חסרת מוצא. "פוסטמודרני" הפך להיות הסופרלטיב השגור ביותר בפי למשך תקופה דיי ארוכה. ראינו סרט טוב? "וואו, הוא ממש פוסטמודרני!". שאלו אותי מה שלומי? "פוסטמודרני, תודה". הייתי מוסיף את המילה הזו בכל הקשר שהוא, עד שהסובבים אותי ואנוכי שכחנו למה היא קשורה בכלל. זו הפכה למילה מגוחכת, מרוקנת מתוכן. כי אם היא מתיימרת לכלול הכל, היא כוללת כלום.
מה השתנה מאז? אני הבנתי שהמילה הזו עומדת להישאר בסביבה דיי הרבה זמן, ושבמקרים מסויימים בהחלט עדיף ליישם את "If you can't beat them – join them". לא שהתחלתי לחשוב שהתורה גאונית – פשוט הכרתי בכך שהיא פותחת צוהר ליצירות מרתקות ומורכבות, ושהשיח הפ"מ קצת יותר רלוונטי לחיים ב-2002 מאשר השיח האנטי-פ"מ.
אסיים בציטוט מהמקורות: כפית גדולה או כפית קטנה?.
ופוסט מודרניזם מהו? (כה''ב)
אני מגיב באופן רנדומלי דווקא על ההודעה הזו, כי הכותרת שלה מתאימה לי…
סולוצו ואנוכי התחלנו דיון פרטי באימייל על פ"מ, אך חשבנו שאולי עדיף להחזיר אותו לעין הדג, למרות שהוא עוסק בפ"מ במישור יותר כללי ולא בהקשר לסרט כזה או אחר, או אפילו דווקא לקולנוע. אני מקווה שאנחנו לא דשים בנושא לעייפה. סביר להניח שאנחנו כן.
בכל אופן, הנה תקציר הפרק הקודם (עפ"י פרשנותי, וסולוצו יתקן אותי אם עיותתי משהו):
סולוצו טוען שבשבילו פ"מ זה בראש ובראשונה נקודת השקפה היסטורית ומוסרית, מוטעית ובזויה לדעתו.
אני טוען שבשבילי פ"מ זו לא נקודת השקפה על המציאות – זו המציאות עצמה מהרבה מאוד בחינות. ברור שהדיון האקדמי במוסר והיסטוריוסופיה כולל נקודות השקפה שונות, ובינהן זו הפ"מ. אך אני לא חי דיון אקדמי. אני חי את המציאות. והמציאות (וגם זה כמובן עניין של השקפה סובייקטיבית, בסופו של דבר) כרגע כל כך רווייה בסמלים, משמעויות, הקשרים ותכנים, עד שאין שום אפשרות לטעון לערכים מוחלטים בשום דבר. כלומר, אקדמית – אפשר. בתכל'ס, זה נראה לי כמו התעלמות מהמציאות. הבאתי בפני סולוצו דוגמא של אדם שחי במדינה קומוניסטית ומעלה טענה אקדמית שצורת השלטון הזו שגויה. אקדמית – סבבה, שיהיה. בפועל – זה לא קשור למציאות היומיומית, שאיתה צריך להתמודד. אבל הדוגמא הזו לא מדוייקת: משטרים עולים ונופלים. אחרי קומוניזם יכול לבוא שלטון דמוקרטי. אך האם אחרי פ"מ אפשר לחזור אחורה, או הצידה? אני טוען שלא.
אולי הקבלה טובה יותר תהיה לחיים בעידן האטוׁם. אפשר לטעון שהמין האנושי לא היה צריך להמציא את זה. אפשר לטעון שזה מסוכן, לא מוסרי וכו'. אבל זה לא ישנה את העובדה שנשק אטומי קיים ומוכן לשימוש, והמין האנושי לא ישכח מרצונו החופשי הישג מדעי וטכנולוגי שכזה, ולא יוותר על הזכות להשתמש בו. נכון לטעון שצריך להשמיד את כל הנשק האטומי בעולם ולדאוג שאף מדינה לעולם לא תפתח נשק כזה שוב. אבל זה לא יקרה, ואפילו האידיאליסט בעל החזון הכי אוטופי יהיה חייב להודות בכך. ועל כן מוטב להיכנע למציאות הזו ולנסות להתמודד איתה, ולא עם העבר התמים יותר שכבר לא יחזור.
תקבילו את זה גם לעץ הדעת, אם בא לכם.
אוקיי, סולוצו ביקש את הגדרתי לפ"מ. אין לי. לפחות לא משהו שאפשר לשלוף ולתמצת בשתי שורות. אבל אני אנסה:
פ"מ הוא נסיון להכיר בחוסר היכולת של האדם בעידן הנוכחי להתמודד עם המציאות, שבעקבות המהפכה התעשייתית והתקשורתית הפכה למורכבת יותר, מיידית יותר, חסרת גבולות יותר. אם נקביל את החיים למשוואה מתמטית, עפ"י השקפה מודרניסטית זוהי משוואה הניתנת לפתרון. עפ"י השקפה פ"מ, במאה השנים האחרונות נוספו למשוואה הזו יותר משתנים מכוכבים בשמיים, ופתרון לא נראה באופק. מה גם ש-X הוא גם קצת Y לפעמים… פה ההשוואה המתמטית קצת מתפרקת לי, אבל זה בסדר, כי זה בדיוק העניין בפ"מ – המציאות רחוקה מלהיות אבסולוטית, מדעית, ברורה וחד משמעית. המציאות מתפרקת לחתיכות קטנות של רב משמעויות משתנות.
טוב, התעייפתי. אני עוצר כאן לבינתיים. סולוצו (או כל מי שבא לו להגיב), תורך.
ופוסט מודרניזם מהו? (כה''ב)
טוב, אני אנסה להציג את תפיסת הפוסטמודרניזם שלי, ואחר כך לשאול כמה שאלות –
לפי דעתי הפוסטמודרניזם (לפחות כפי ש**אני** מכיר אותו, וראוי לציין כאן שהיכרותי מתמצה מקריאת מאמרים מזדמנים ולא מאיזה קורס מעמיק באוניברסיטה), הוא לא גישה הטוענת שאנחנו לעולם לא נוכל לדעת באופן מלא מה קרה במציאות (לדוגמה, האם היתה זו קריאת מדינות ערב לערבים תושבי הארץ לנטוש את בתיהם או פעולות היהודים שגרמו לבעיית הפליטים) אלא, שאין דבר כזה מציאות אמיתית.
תפיסת ה-"נראטיב" נותנת לגיטימיות לכל תפיסה היסטורית, ולא משנה כמה מופרכת היא, בתור ראיה שונה של המציאות.
יותר מזה, חלוקת ההיסטוריה לנראטיבים (ואני ממש משתדל שלא להתפוצץ מכעס כשאני כותב את המילה הזו) מעקרת כל דיון היסטורי בעובדות, או בניתוחים היסטוריים, ולמעשה מעקרת את ההיסטוריה.
בדומה לזה נעשה למוסר – על פי הפוסטמודרניזם, אין זה שהאדם לעולם לא יוכל לדעת מהו המוסר הנכון, אלא שאין דבר כזה מוסר נכון. לכן, רצח בשם כבוד המשפחה הוא עניין מוסרי בדיוק כמו טיול ביום שמש יפה. שניהם לגיטימיים בתפיסות מוסריות שונות ("נראטיבים" מוסריים, אם תרצו).
התפיסה הזו, כמובן, שואבת את ביסוסה מהתפתחויות טכנולוגיות ומדעיות (הפיסיקה הקוונטית לדוגמה, למרות שזו עוסקת בעולם המיקרו ותקפה פחות במקרו).
עם זאת, לפי דעתי, זו תפיסה מוסרית והיסטורית בלבד – ומכאן כל ביסוסה. כל ההשלכות הנוספות שיש לה (אין "נכון" ו-"לא נכון", כל דבר הוא "אמנות", תלוי ב-"נראטיב", ועוד כמויות בלתי סבירות בעליל של מרכאות…) תלויות בשני העקרונות שהדגמתי לעיל.
ועכשיו – הקישור לקולנוע ולאמנות בכלל –
במסגרת התגובות, פה ובמאמרים אחרים, נטען כאילו כל יצירת אמנות שמתייחסת לעצמה ככזו, וכוללת התייחסויות תרבותיות/היסטוריות/פוליטיות לעולם מחוץ לה, היא פוסטמודרניסטית, ובכל אופן, שהתייחסויות אלו הן פוסטמודרניסטיות.
אני טוען אחרת – האם "קנדיד", או "גוליבר" הן יצירות פוסטמודרניסטיות? שאיבה מתוך התרבות והעולם בו היוצר חי היא פעולה עתיקת יומין באמנות. "ונוס עולה מהים" היא יצירה פוסטמודרניסטית?
היתה לי הרגשה, במסגרת הויכוחים הללו, שהשימוש במונח מעקר את תוכנו –
בוא ונאמר שכל עצם שיראו לי, אומר שצבעו ירוק – לבן זה ירוק, שחור זה ירוק, גם ירוק הוא ירוק. מונח הצבעים שלי, במקרה זו, יהפוך להיות חסר משמעות, Void. זה לא ישנה כי הוא יהיה קבוע, אי אפשר יהיה ללמוד ממנו כלום וכיוצא בזאת.
ככה גם עם השימוש במונח פוסטמודרניזם – אי אפשר לטעון שהכל פוסטמודרניזם, כי אז המונח הזה הופך לחסר משמעות.
כתבתי מאמר – זה פ"מ, התייחסתי למצב הפוליטי בעולם במסגרת ציור – זה גם פ"מ, הויכוח שלי עם דן – זה האם-אמא של הפ"מ.
אם פ"מ זה המציאות, הרי שאנחנו בויכוח מינוחי בלבד (אפיסטימולוגי) ואין טעם להמשיך אותו. שהרי גם התפיסה הפרגמטיסטית, בה אני דוגל, תהיה פ"מ על פי דן.
אם אמשיך את הדוגמה של האדם שחי במדינה קומוניסטית, הטיעון האקדמי שלו בנוגע לאי-תקפותה של השיטוה הפוסטמודרניסטית צריך להביא אותו לניסיון לשנות אותה. אם הוא יעקוב אחרי השיטה הפ"מ-ית הרי שהוא יגלה ששום דבר לא משנה, וימשיך לחיות תחת המשטר הקומוניסטי.
אז דן אומר שזו הקבלה לא כל כך מדויקת, אבל אני חושב שהיא דווקא כן (למרות שדן העלה אותה במקור) – ההכרה שלנו בחוסר תקפותה של הגישה הפוסטמודרניסטית יהיה תחילתה של החלפתה בגישה אחרת.
מפמפמים
אקדים ואציין שגם הידע שלי בפ"מ נובע מקריאת מאמרים שונים, ולא מהשכלה אקדמית רשמית. איפה אילן רטנר* (שם בדוי) כשצריך אותו?
טוב, הבאת סייג חשוב שאני נוטה להזניח: אני מתייחס לכך ש"לא נוכל לדעת", בעוד הפ"מ הולך צעד אחד קדימה וטוען ש"בכלל לא קיים".
ההבדל מבחינת השלכות הוא שאם היסטוריה ומוסר אבסולוטי קיימים, גם אם לעולם לא נדע אותם, יש לנו למה לשאוף, בעוד שאם ערכים אלו כלל לא קיימים, אין שום סיבה ללמוד היסטוריה או לשמור על ערכי מוסר, כי הם לא מקרבים אותנו לשום אידאל נעלה או תובנה אמיתית.
ואני מסכים לחלוטין,עקרונית. *אבל* יש בעיה – המציאות נוטה לא להסכים. בוא ניקח אמצעי תקשורת כדוגמא, בתור חלון למציאות שמסביבנו. אם מחר נוני מוזס יחליט שבא לו להדפיס בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" את גילוי הדעת חוצב הלהבות של בנו בן ה-11 על המצב במזרח התיכון – זה יפורסם, ותודעתם של אחוז ניכר מתושבי מדינת ישראל תספוג את דעתו של ילד בן 11 הנמצאת באותה רמת היררכיה לצד דעתו של מזרחן מיקצועי עם עשרות שנות נסיון. תיאורטיקנים פ"מ יאמרו שלנראטיב הזה יש לגיטימיות. אני ואתה נטען שזה קשקוש נטול אתיקה מקצועית. אז מה? מחוץ לדיון האקדמי, איפה משהו השתנה? המידע המגיע אלינו נשלט ע"י אנשים היושבים בקצה פירמידה מוזהבת. אם מחר נוני מוזס יכתוב בעיתון שעראפת אמר שהוא רצח את ארלוזורוב כשהוא לובש בגדי נשים, בתודעה הישראלית זו תהיה עובדה דה פאקטו, ולא משנה שהיסטוריונים יסתרו את זה בקלות ב"הארץ" ואולי אפילו ב"מעריב" (אם כי הם בטח ישאירו את הקטע עם בגדי הנשים).
אז לפי גישתי, שכאמור יוצאת מאותה נקודת מוצא כשלך, מצד אחד צריכים להיות ערים לסכנה שבגישה כזו, אך במקביל צריך לקבל שיש כמה דברים שלא ישתנו – נוני מוזס לא יעודד את קוראיו לחפש מקורות מידע משלימים, כי זה יפגע בהכנסה שלו, והקוראים שלו מאידך לא יטרחו יותר מידי לברר את המציאות מהצד שלהם – ועל כן יש ולבדוק איך ממשיכים עם הפרמטרים הנתונים. באופן אירוני, במציאות הנוכחית, דווקא אמונה באבסולוטיות עלולה להביא אנשים להאמין לכל דבר שנאמר להם ("ידיעות אחרונות" משקף מציאות אבסולוטית), בעוד שאמונה השוללת אבסולוטיות תוביל לפקפוק בריא ("ידיעות אחרונות" משקף רק נראטיב אחד של המציאות).
נחזור לקומוניזם: ציינתי שזו הקבלה לא נכונה מאחר ואני מאמין שהמסקנה שהגעת אליה באמצעותה אינה ישימה לפ"מ. התנגדות אקדמית לקומוניזם ניתן לתרגם להתנגדות מעשית לקומוניזם, קומוניזם יכול ליפול ואפשר לבחור את אחת השיטות האחרות שנמצאות ב"שוק", ולאחר תקופת הסתגלות זה יתפוס (אני כרגע חי במדינה שעוברת תקופת הסתגלות, וזה דיי מצחיק בשביל המתבונן מהצד). לעומת זאת, התנגדות אקדמית לפ"מ לא ניתנת לדעתי, לתרגום להתנגדות מעשית, ואת הקודים שהשיח הפ"מ השריש (או חיקה? או גם וגם?) בלתי אפשרי לעקור. לכן אני חושב שההקבלה למציאות האטומית יותר מתאימה למקרה הזה.
אך אני בשורה התחתונה דוגל בעל כורחי בפ"מ מאחר ואינני רואה דרך אחרת להתמודד כרגע עם המציאות. ונדמה לי שעפ"י גישתי, שמסכימה עם גישתך באופן עקרוני אך לא באופן מעשי, דווקא ניתן להמשיך בדיונים היסטוריים ומוסריים, כל עוד הם נשארים ברמה התיאורטית-אקדמית. יש הרבה דברים שקיימים בתיאוריה, אך בלתי ניתנים ליישום לאור פרמטרים במציאות שפשוט יכשילו אותם. קומוניזם, למשל (שוב), נכשל פעם אחר פעם למרות רעיונותיו ה"נכונים" וה"צודקים", מאחר והתיאוריה לא לוקחת בחשבון את העובדה שצריך ליישם את התיאוריה על בני אדם, שהם, איך אומר בעדינות, יצורים פראיים וטיפשים (או "יאהו", אם כבר הזכרת את גוליבר).
בכל מקרה, כמה הדיון ההיסטורי נטו באמת רלוונטי למציאות? הבאת את סוגיית הפליטים – יופי. נניח שהם עזבו מרצונם בעידוד ארצות ערב. זה משנה את העובדה שמבחינה פוליטית ריאלית, שום דבר כרגע לא יזוז בלי פתרון לבעיה שיהיה מקובל על שני הצדדים? הדיון ההיסטורי רלוונטי רק דרך פילטר של תקשורת, וזו, לצערי, אחראית במידה ניכרת למה שאני מכנה "המציאות הפ"מ". כי דרך התקשורת אתה לא חווה את המציאות. אתה חווה השתקפות של המציאות, או השתקפות של השתקפות (גם כותבי העיתון מושפעים מייצוג תקשורתי שקדם להם). וההשתקפות הזו מונעת גם משיקולים זרים, כמו כסף. וזה מחזיר אותנו לתחילת ההודעה הזו.
ומכאן לאומנות: אתה טוען כי פ"מ היא תפיסה מוסרית והיסטורית בלבד. אני טוען שטענה כזו בלתי אפשרית בימינו. בחייך, הבגדים שאנחנו לובשים נושאים בחובם סוגיות של מוסר ואתיקה (בעיקר אם מייצרים אותם בני 13 במזרח תמורת פרוסת לחם ליום). צריכת המוסיקה של רדיוהד כוללת הכרעה בשאלה האם תום יורק הוא אכן קורבן של ההצלחה ומייצג בעיות פסיכולוגיות של דור שלם, או שמא הוא שרלטן שמתאמן בפרצופים מול הראי וכותב טקסטים עפ"י הנחיות של יחצ"ן. התודעה ההיסטורית והמוסרית של בני אדם מורכבת ממה שהם ראו בקולנוע ובטלוויזיה (אמריקה-אפגניסטן?). אומנות, תקשורת, מוסר, היסטוריה – החפיפה בינהם גדולה. והם יוצרים האחד את השני כל הזמן.
אומנות המתייחסת לעצמה היא פ"מ – הדגש שאתה שמת הוא לא נכון. "גוליבר" אינו יצירה פ"מ, קודם כל כי הוא לא נוצר בתקופה הזו, ושנית, כי ההקשרים שהוא עושה למציאות הם אלגוריים, ולא זה העניין ביצירות פ"מ המתייחסות למציאות. הדגש ביצירות פ"מ הוא המודעות העצמית של היצירה לאיך שהיא תתפס ע"י הקהל. כלומר, המוקד יוצא מהיצירה עצמה, ועובר לעמוד איפשהו בין היצירה לקהל. טכניקות הזרה שונות שהוזכרו בפתיל הזה הן כלים כדי להשיג את האפקט הזה, ועל כן כיום שימוש בהן יוצר היבט פ"מ. ולמה זה טוב? כי זה מאפשר להגיד דברים בצורות חדשות. "ספרות זולה" למשל מסתמך על הציפיות שלך מסיפור מהז'אנר הזה כדי להגחיך אותו לחלוטין. אלמלא היית יודע שדמותו של וולף אמורה להיות קשוחה ואלגנטית, לא היה כל כך מצחיק לראות אותו מדבר על חומרי ניקוי ומשפריץ על זוג גנגסטרים עירומים בצינור גינה. אבל שם זו רק טכניקה. יש סרטים בהם התסכול הנובע מהחיים בעידן הזה הוא הנושא עצמו, ועל כן הטכניקה הזו הופכת לשפה קולנועית שמחדדת את רעיונות הסרט ("מועדון קרב". מפתיע, נכון?).
עיקור המושג מתוכנו – אני מסכים איתך לחלוטין (ראה הודעה שלי בנושא בתגובה לאנג'לינה בפתיל הזה). אך אני לא רואה פתרון. מה גם שעפ"י הפ"מ, כל המושגים מתרוקנים מתוכנם. אני אוהב לצטט את סיפור "שתיקת הכבשים". בימי אהוד ברק פוליטיקאי כלשהו התרעם בנושא כלשהו על כך ש"חובה להפסיק את שתיקת הכבשים הזו!". זה הפך מיידית למטבע לשון – עוד פוליטיקאים שהגיבו לדבריו השתמשו בביטוי הזה, פרשנים פוליטיים גם, וכמובן הציבור ברחוב. לביטוי הזה לא הייתה משמעות רלוונטית לעניין שנייה לפני שהוא פורסם בתקשורת. ובשנייה שהוא פורסם, כל נסיון של חובב קולנוע ממוצע להסביר שאין שום קשר היה חסר משמעות בעצמו.
אגב, לא הבנתי את ההקשר שעשית לפיסיקה קוואנטית. תרצה לפרט? אני בור לחלוטין בתחום.
פוסט מודרניזם ומכניקה קוואנטית
אכנס לדיון המרתק הזה דרך תפר שדן ברזל וסולוצו השאירו לי, והוא ההבדל בין 'לא ניתן לדעת מהי ההיסטוריה האבסולוטית' לבין 'אין היסטוריה אבסולוטית' (וכנ"ל לגבי מוסר). שניכם טוענים שיש הבדל מהותי בין האמירות האלה; סולוצו (אם הבנתי אותו נכון) טוען אפילו שזו הסיבה שהוא מתעב פוסטמודרניזם.
אני טוען, באופן פ"מ לחלוטין, שאין הבדל אמיתי בין הטענות. נניח לרגע שקיימת איזו היסטוריה, אמיתית באורח אבסולוטי, שאכן התקיימה. מההנחה שלא נוכל לעולם לדעת אותה, נובע גם שאם במקרה נגיע אליה, לא נדע שהיא הנכונה. מצבנו זהה לחלוטין במקרה זה, למצבנו אם אין היסטוריה אמיתית. והנה הדוגמא ממכניקת הקוואנטים:
בראשית המאה היה ויכוח האם האור מורכב מגלים או מחלקיקים, שתי צורות שונות לחלוטין של ארגון. הסתבר, כשמודדים אותו באורח מסוים האור הוא גל, וכשמודדים באורח אחר הוא חלקיק. זאת מכיוון שהמדידה משפיעה על תכונותיו. ורנר הייזנברג הראה שתוצאה זו אינה נובעת מבעיות בניסוי אלא מעיקרון פיזיקלי אמיתי, דהיינו : "איננו יכולים לדעת עם אור הוא גל או חלקיק". אך הפיזיקה לא הסתפקה בכך והחליטה כי "שתי התשובות נכונות": האור (כמו הרבה דברים אחרים) הוא *גם* גל ו*גם* חלקיק. כלומר, לשאלה שנשאלה על האור אין תשובה אבסולוטית. אני חוזר, לא רק ש'אנחנו לא יכולים להגיע לתשובה' אלא ש'אין תשובה'.
הטענה הפוסטמודרנית היא שחוק דומה תקף בקשר להיסטוריה. שני נאראטיבים הם כמו הגדרת האור כגל וכחלקיק. מאחר שעצם הטיפול שלנו בנארטיבים נגוע בנטיות הטבועות בנו כבני אדם בכלל וכבני תרבות מסוימת בפרט, לכל ניסיון שלנו לשפוט בין הנראטיבים משנה אותם ומשנה את תכונותיהם בעינינו. הפ"מ אומר שבמקום לנסות להחליט עם האור הוא גל או חלקיק, עלינו לקבל כהנחת יסוד שהוא לא זה ולא זה, או גם זה וגם זה. כלומר, שני הנראטיבים נכונים באותה מידה (או שגויים באותה מידה).
בניגוד למשה שסולוצו טוען, דווקא הגישה הזו מאפשרת לעסוק בהיסטוריה, כפי שדואליות גל-חלקיק אפשרה התקדמות בפיזיקה. ברגע שאנחנו נמנעים מהניסיון לבדוק 'מי צודק', יש לנו יכולת לבדוק את האינטרקציה בין הנראטיבים, ולראות האם ניתן לגשר ביניהם, לקשר ביניהם, אולי לשדך אותם לאיזה נראטיב דואלי, שיהיה לא אמיתי בדיוק כמוהם אבל אולי יאפשר דיאלוג בין בני אדם מתרבויות שונות לחלוטין.
איך זה קשור לקולנוע או לאומנות בכלל? האומנות, מעצם היותה מדיום נתפס, החלה בעידן הפ"מ לעסוק בשאלה האם עצם פעולת הצפייה, הצריכה של המוצר האומנותי, משנה אותו. אומנות פוסטמודרנית מנסה להראות למשל, ש"לפעמים, ככל שאתה מתקרב, אתה יודע פחות" אם לצטט (באופן חפשי, מהראש, ובתרגום רע) את הפרקליט הנהדר מ"האיש שלא היה שם". טוד סולונדז (אם נחזור אליו) הוא פ"מ בכך שהסרט שלו הוא בין השאר על 'איך אנשים מתייחסים לסרטים שלי" (וראו הודעתי כאן:
כתבה מספר 981
)
אפרופו שיטות שלטון, פ"מ הוא הדמוקרטיה בהתגלמותה, אולי יותר מכל: הוא מוכן לקבל כ'מועמדת לאמת' כל גישה של כל אדם שהוא, גם אם אין לו רוב. יש לציין (לפחות עד כמה שאני יודע) שהפ"מ לא טוען שכל גירסא תיאורטית להיסטוריה היא אמיתית באותה מידה, אלא שכל 'נראטיב' הוא אמיתי באותה מידה. ההבדל הוא שקיום 'נראטיב' דורש קיום של אדם אחד לכל הפחות המאמין שנראטיב זה הוא האמת.
טענת, אבל לא ביססת.
היתה הסטוריה. יתכן שגם בזמן-אמת, היו כמה השקפות לגבי מה בדיוק קורה. ההסטוריה היא סכום ההשקפות הללו.
כפי שד.ב. אמר, זה שאולי לא נוכל לדעת, לא שולל את קיום האמת האחת.
אופס, לא.
א. לגבי השימוש הפ"מ בדוגמאות פיסיקליות – ע' אלאן סוקאל ושות', שכבר יצאו לעשות בעיות להשוואות.
אבל לא זה העניין.
העניין הוא
ב. הפ"מ, בעיני, לוקח את העובדה שלא הכל אפשר לדעת, והופך – שלא בצדק – ל"הכל אי אפשר לדעת".
וכך לגבי ההסטוריה: אמנם קשה למדי לדעת "מי צודק", אבל זה לא שהכל נתון לוויכוח: מלחמת העולם השניה התקיימה. לנאראטיב שטוען שהיטלר לא היה ולא נברא, ובעצם היה אבל הוא היה אישה, קראו לו ג'יין, היא היתה אחותו החורגת של צ'רצ'יל, כבשה את רוסיה והמציאה אישית את פצצת האטום – אין שום לגיטימיות, ולא משנה אם מחר יתחילו ללמד אותו בוולסלי קולג' (למה דווקא שם? כי שם יש, או היה, פלוני אחד שלימד שאריסטו גנב את כל הידע שלו מהספריה באלכסנדריה (שלא היתה קיימת בזמנו, אגב) ולכן כל הפילוסופיה היא המצאה אפריקאית). יש הרבה שאלות בהסטוריה שאפשר לתמצת אותן ל"כן" ו"לא", וכך זה ישאר – ואם לקחת דוגמה עם משמעות מסויימת בימינו, רוצחיו המורשעים של דני כץ טוענים שהם לא רצחו אותו. מישהו טוען שזה לא משנה אם כן או לא? עשרים שנה מתווכחים בדיוק על השאלה הבלתי פ"מ הזו.
והאמירה על "האינטראקציה בין הנאראטיבים?"
זו בהחלט אמירה של מדעי החברה, (שם אכן שולט הפ"מ והופך את הז'רגון שלהם לבליל מילים חסר פשר כמעט ומסובך שלא לצורך), אבל בחוגים להסטוריה עדיין מניחים שמטרת לימוד ההסטוריה היא בין השאר לספר כמיטב יכולתנו מה היה או לפחות חלקים מסויימים של המה היה הזה, ולא להתעסק בדיאלוגים.
ואם נקצין, כשאני כותב עבודה על נאציזם, אני מכיר גם את הנאראטיב הניאו נאצי.
אבל מה? הוא שקרי בעיני, הוא לא נכון, ואין לי שום עניין ליצור נאראטיב דואלי רק כדי לחבר את "היה אושוויץ" עם "לא היה אושוויץ". בניגוד גם לאחד מגדולי הפ"מ (זה היה פוקו או לאקאן? לא זוכר. אולי בכלל דרידה. ואולי נמציא נאראטיב לגיטימי שכולם גם יחד אמרו את זה), אני לא הולך לטעון שמיכון החקלאות דומה לאושוויץ, בגלל שהוא ממכן איזה תהליך ושולל את האנושיות מן הסובייקטים שלו, או משו כזה.
ולכן אניחושב שפ"מ והסטוריה אינם מתחברים.
טיב הנראטיב
כפי שנכתב כאן, נראטיב מקבל את הלגיטימיות של אחרי שאדם מסויים מאמין בו, ואת הנראטיב שהבאת (הידוע בקרב תיאורטיקנים פ"מ כנראטיב "להיטלר היו שדיים") קשה להדביק למישהו.
אלא אם כן הבנאדם הזה חולה רוח, ובמקרה כזה הנראטיב שלו מאובחן כ"שגוי מידי", והוא מורחק מהחברה. צביעות? לא נכחיש זאת.
אז בהקשר הזה, איפה אתה עומד מול הציטוט הבא מ"12 קופים" (סרט פ"מ מכאן ועד להודעה חדשה):
לגבי דני כץ, מלחמת העולם השנייה, ושאר אירועים שהתרחשו או לא – הדגש הוא לא על חשיבות ההכרעה בסוגיית עצם התרחשותם, אלא במשהו אחר: אם מחר יוחלט למחוק את מלחמת העולם השנייה מספרי ההיסטוריה, הטענה שהיא לא התרחשה תהיה "נכונה". כי המציאות היא כבר אינה מה שהתרחש, אלא מה שנתפס בתודעה שהתרחש. זו מחשבה מפחידה, ולכאורה תוכל להשתמש בה דווקא כדי לטעון שזה מוכיח שחייבים להילחם בפ"מ בכל אמצעי שברשותנו. סבבה. תסביר לי איך, ואני אצטרף לשורותיך.
העניין הוא שהטענה הזו (המציאות היא השתקפות המציאות ולא המציאות עצמה, מה שמחזיר אותנו לקולנוע ולסדרת סרטי "המציאות אינה המציאות" החביבה על גולשי האתר) היא לא סתם חלק מגישה אקדמית פילוסופית היסטורית מוסרית אומנותית ועוד כמה Xית. לא משנה מה תהיה דעתך עליה, היא 100% נכונה במציאות של ימינו.
כהיסטוריון, כתבת שתפקידך לספר כמיטב יכולתך מה היה ולא להתעסק בדיאלוגים בין נראטיבים. אך זוהי תמימות, כי מרגע שהאמת שלך על מה היה תצא מהאקדמיה, היא תיאלץ לפתוח בדיאלוג עם הנראטיב השולת!!1 כדי לתפוס מקום בתודעת הציבור, שבלעדיו אין לה תוקף מבחינה מעשית. שוב, בעוד שאני מסכים איתך ועם סולוצו ברמה התיאורטית, אני לא מבין איך אפשר ליישם את זה ברמה הפרקטית.
מסכימה לחתולין ומעבר לכך
המציאות מתרחשת. הייתה מלחמה. אבל מה הייתה המלחמה- מי צדק מי טעה? מה ידעו מה לא ידעו? מה הוא חלק מהסיפור ומה לא? בדיוק אתמול היה לי שיעור על דעת הקהל באירופה בתקופת השואה ודיברנו על כמה ידעו בכל העולם על הרצח. ודיברנו על יום מסוים (שכיאה למישהי שלמדה זאת רק אתמול אני ממש לא זוכרת את התאריך) שבו פורסם סיפור השמדה של כפר אחד (ליליצ'ה אם אני לא טועה בשם), וגם פורסם דו"ח הבונד העולמי שאומר שעד היום (משהו כמו 41-1940) נהרגו במלחמה 700,000 איש. ונחש מה ידע הציבור באותו יום? כמעט בשום מקום לא פורסם דו"ח הבונד. אז למרות שהמציאות קרתה יש יותר משמעות לאיך שסיפרו את הסיפור, למודעות שיש לעולם, ולא למה שקרה. אין לעובדות שום משמעות אם אנשים לא יודעים אותם. ואתה כהיסטוריון יודע שאין אמת אובייקטיבית, ושאם תשאל אנשים היום מה היה הם יגידו דברים אחרים ממה שהם היו מודעים לו אז.
פוסט מודרניזם ומכניקה קוואנטית
טוב, יש פה כמה תגובות שאני צריך להגיב אליהן, אבל זמני ממש קצר (צריך לקום מוקדם מחר).
חוץ מזה, טווידלדי קולע לדעתי בהרבה מהדברים, וכבר "גנב" לי חלק מהעבודה עם תשובתו.
בכל מקרה – בנוגע להשלכה מהקוואנטים להיסטוריה (אני פעם נוספת הולך להתבטא על סמך ידע מספרות פופולרית ומספר קורסים בסיסיים שיש לי בפיסיקה מודרנית) –
כשאנחנו מתארים את פונקציית הגל של אירוע או חלקיק מסוים, אנחנו נותנים סבירויות לכל התרחשות ומצב.
כך, לדוגמה, גל-מן מגחיך את הטענה שעל פי הקוואנטים כסא יכול לקפוץ באוויר, כי הוא אומר שהסיכויים הם קטנים עד מאוד.
דווקא כאן אני מוצא שאפשר לעשות הקבלה (וגם היא מוגבלת מאוד) בין הפיסיקה לבין התפיסה ההיסטורית/מוסרית.
קיימת היסטוריה אבסולוטית, וקיים מוסר אבסולוטי.
כנראה שלעולם לא נוכל לדעת מהם, אבל נוכל להתקרב אליהם. כנראה שלעולם לא נוכל לדעת כמה אנחנו קרובים, אבל אנחנו חייבים לחקור ולהתאמץ כדי להתקרב.
תפיסה שאומרת שהכל נכון, הכל אותו דבר והכל "נראטיבים", פוסקת למעשה שחבל על המאמץ – מכיוון שאני אוכל להגיע רק ל-90% מוסר אמיתי, או ל-90% היסטוריה אמיתית, זה לא משנה.
כן, בגלל זה אני מתעב פוסטמודרניזם.
אי אפשר להגיד שהגרסה על פיה היתה מלחמת עולם שניה והגרסה על פיה לא היתה מלחמה כזו זהות – אחת צריכה לזכות (בהקבלה הפיסיקלית) לסבירות הרבה יותר גבוהה לקריסת פונקציית הגל בה מאשר השניה.
דן – אני חייב לך תשובה, ואפילו ארוכה, אבל כמו שאמרתי – זמני קצר והמלאכה מרובה.
בכל מקרה – אני שמח שהחלטנו להחזיר את הדיון לכאן – הוא הרבה יותר מעניין, ובעברית! ("And in Enlgish, too!" ביג ליבובסקי).
פוסט מודרניזם - סיכום ביניים
טוב, התפתח כאן דיון מעניין אף מעבר למה שציפיתי (והוא שומר על מ(ו)מנטו(ם)).
אני אנסה לעשות סיכום קצר של הדברים שהוצגו, על מנת שלא נתבדר.
עד כה, ניתן לחלק את הויכוח לשני חלקים:
א. פוסטמודרניזם – טוב/רע/רע הכרחי.
ב. מהם מאפייני היצירה הפוסטמודרניסטית, בדגש, כמובן, על סרטי קולנוע.
אחד-אחד:
א. טווידלדי, אילן רטנר ואנוכי טוענים (ויתקן אותי טווידלדי אם אני טועה) שהפוסטמודרניזם הוא רע, כי הוא שומט את הקרקע מתחת לכל שיטה היסטורית ומוסרית. את טיעונינו לגבי חוסר התקפות של זה ולגבי הרע שזה מצדיק – ניתן למצוא בתגובות השונות.
דן ברזל טוען, שאמנם פ"מ זה לא משהו, אבל אין איך להלחם בזה. כלומר – בעולם-הנשלט-בידי-תקשורת-המונים של היום, אין יכולת להצביע על "אמת" מוחלטת (שימו לב, עברתי עד עכשיו בלי מרכאות בכלל!).
דן אמר (ואני מצטט, נראה לי) – "תראו לי איך להלחם בזה, ואני אצטרף".
נונין, לעומת זאת (וגם הפופיק, נראה לי), אומרים שהפ"מ הוא טוב, מבטא את הדמוקרטיה ומאפשר את החופש.
ב. מהם מאפייני הסרט הפוסטמודרניסטי. האמת, דן, שפה הצלחת להסביר לי מה ההבדל בין "גוליבר", לדוגמה, לבין סרט שמתייחס אל עצמו במודע כאל יצירה – ובכך פ"מ-יותו. אבל גם דברים כאלו היו בהיסטוריה. כעת יש לי שאלה נוספת – מה המאפיין הפ"מ-י בלעשות דבר כזה? למה זה לא יכול להיות סתם גישה אחרת ואילו מאפיינים פ"מ-ים יש בדיוק בה.
יצירה כזו אינה נתונה יותר לפרשנות פתוחה מאשר כל יצירה אחרת. לפחות לפי דעתי. בקיצור – למה זה פ"מ?
דרך אגב, דן – לא הוגן לקחת סרטים שאני אוהב ("12 קופים", לדוגמה) ולהסביר לי שהם פ"מ ואני צריך להתחיל לשנוא אותם. זה לא יעבוד לך!
הסיכום הזה הוא רק נראטיב אחד
סתם, סתם. בובה של סיכום ביניים. ומעצם הביטוי הזה אני מבין שאתה מתכנן המשך.
א. אני רוצה להוסיף משהו לטיעון תקשורת ההמונים שלי, מאחר והוא היה חלק מדבר גדול יותר:
בדיוק היום חבר צ'כי שלי טען באוזניי כי לאור העובדה שהוא היה בן 17 בזמן נפילת הקומוניזם, הוא מרגיש כי לנצח הוא יחיה עם התחושה המאיימת כי המציאות סביבו עוברת מניפולציה של גורמים גדולים ממנו (אגב, דיי מצמרר, הוא סיפר לי שכשהודיעו שהקומוניזם נפל הוא וכל מכריו היו משוכנעים במשך תקופה דיי ארוכה שזה טריק של הממשל, ושהמחתרת בכלל נשלטה על ידם. לא שדברים כאלה לא קרו בעבר, למשל, אתמול). בכל אופן, בצורה מוזרה למדי, מצאתי את עצמי אומר לו שאין בכוונתי לגמד את תחושותיו, אך גם אני, שחייתי במדינה דמוקרטית כל חיי, מרגיש דבר דומה ("סרק! סרק!").
לא מדובר רק בתקשורת המונים, אלא בכך שהמציאות באופן כללי נשלטת ע"י בעלי ממון ואנשי שררה.
כמו כן, אני מסכים עם נונין בנקודה שפ"מ הוא ייצוג מושלם לחופש ודמוקרטיה, ולא במקרה האינטרנט נחשב למדיום פ"מ לחלוטין (וגם את זה בעלי ממון ואנשי שררה הרסו קצת). אך אני מאוד אמביוולנטי באשר לעמדתי לפלורליזם: מצד אחד, זה נפלא מכל הסיבות שאני לא חושב שיש טעם לציין. מצד שני, זה נוראי מכל הסיבות שאני עוד יותר לא חושב שיש טעם לציין. טוב, זה היה הסבר דיי גרוע.
בוא נסביר את זה דרך קולנוע (איזה רעיון מהפכני! קולנוע! בעין הדג!): קופולה דיבר לפני שנים רבות על חזונו לדמוקרטיזציה של הקולנוע – כל ילדה בת 12 מעיירה קטנה תוכל לעשות סרט. טכנולוגית, אנחנו כבר שם. בעיית ההפצה הולכת ונפתרת הודות לאינטרנט. השאלה מה הדמוקרטיזציה הזו נותנת לנו? מצד אחד, כמות רבה יותר של יצירה (נראטיבים, אם תרצו). מצד שני, כמות רבה יותר של זבל לברור מתוכו. אז מה עדיף? דמוקרטיזציה של מדיום או שמירתו בידי יודעי דבר בלבד? ושאלה קריטית יותר – האם בכלל אפשר להכריע בשאלה הזו, או שמא ההיסטוריה כבר הכריעה בשבילנו?
ב. לא הבנתי את שאלותיך. תוכל לנסח אותן ביתר פירוט?
ג. 12 קופים – אתה לא צריך לשנוא משהו רק בגלל שהוא פ"מ. אגב, אני באמת צריך לגלות את אמריקה שגיליאם, או מונטי פייתון, הם פ"מ? בהזדמנות זו אני יכול גם לחשוף את הסקופ שסימפסון ופיוצ'רמה הם הדבר הפ"מ ביותר שנעשה אי פעם, בערך?
הסיכום הזה הוא רק נראטיב אחד
להבהרת דעתי:
פ"מ בתור תיאוריה יישומית הסטורית\ חברתית\ מעשית – רע מאוד.
פ"מ בתור צורת סיפר, שבירת מבנה וסגנונות – נהדר!
מונטי פייטון – יש לי את כל ה-DVD של הקרקס המעופף.
סימפסון – אפיים ארצה, קדוש!
תגובה קצרה, בינתיים
רק לנושא אחד מאוד ספיציפי –
אני מדבר כעת על "מהו פ"מ בקולנוע" –
יש לי תחושה, שבעוד ברור לשנינו מהו פ"מ בהיבט המוסרי/פילוסופי/היסטורי, הרי שכשאנו באים לדון בפ"מ באמנות ההגדרות שלנו שונות.
יש לי חשש, שההגדרה שלך קצת תואמת את הגדרת ה-"ירוק" שנתתי מספר תגובות למעלה (ואם כן, אז אין לנו מה להתווכח).
על מנת להפריך חשש זה, אנא תסביר לי למה היצירות שציינת הן פ"מ? מה הופך אותן לכאלו?
על פי הגדרתי, לא "12 קופים", לא "סימפסונס" ולא "פיוצ'רמה" הם פ"מ, לעומת "ממנטו" (המצויין) או אפילו "המאטריקס" שלהם מאפיינים פ"מ-ים מובהקים, אך גם מאפיינים שאינם פ"מ, כפי שכתבתי בתגובתי ל-"ממנטו".
תגובה ארוכה, בינתיים
התשובה הקצרה היא שההגדרה שלי היא אכן דומה להגדרת ה"ירוק" שלך.
התשובה הארוכה מעט יותר מורכבת, ואין לי כוח לפרק אותה לראשי פרקים.
בוא נעשה משהו אחר: נתייחס עכשיו לדוגמאות הספציפיות, ובהזדמנות אחרת נצא מהפרט אל הכלל, הולך?
• 12 קופים (
ים לרוב)
הסרט הזה עוסק, בין שלל הנושאים המורכבים שנדונים בו בהעמקה נדירה ובכשרון רב, במודרניזם מול פ"מ, בכמה היבטים. דוגמאות:
קתרין ריילי היא פסיכיאטרית (סוג של "מדע" בימים של סוף המאה ה-20), ויש לה תפיסה ברורה מאוד של מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע, מה מציאות ומה הזייה. היא מודרניסטית. מולה ניצב ג'יימס קול, שחי בשני זמנים ("נראטיבים") – בעתיד שאחרי השואה, ובעבר שלפניו. הוא בעצמו מתואר כמי שלא יודע האם אחד מהם הזוי, ואם כן – מי. עפ"י קתרין ה"מדענית", רק הנראטיב של העבר הוא המציאותי. אך מה לעשות וגם בעתיד ישנם "מדענים" שטוענים שהעתיד הוא המציאות? בחצי השני של הסרט קתרין ריילי אומרת לאוון (מנהל בית החולים הפסיכיאטרי מהחלק הראשון של הסרט) ש"פסיכיאטריה זו הדת החדשה, אנחנו קובעים מה נכון ומה לא, מי משוגע ומי לא. אני בבעיה, אוון, אני מאבדת את האמונה".
מכיוון אחר – הסרט חותר תחת מסורות קולנועיות נפוצות באופן מובהק כדי למשוך את תשומת לב הצופים להפרש שבין הציפיות שלהם מהסרט לסרט עצמו. כלומר, הסרט מעביר חלק מהדגש אל מחוץ למסך. הדוגמא הברורה ביותר היא העובדה (סנל"ל) שברוס וויליס, שיחד עם שוורצנגר וסטלונה נחשב לגיבור אקשן שמציל את העולם בסוף הסרט, לא רק שלא מציל אף אחד, הוא אף מת בסוף הסרט (פעם ראשונה שוויליס מת בקולנוע), והכי "חמור" – כבר בתחילת הסרט מבהירים באופן מוחלט שהוא בכלל לא נשלח להציל את העבר, אלא לעזור לשקם את העתיד. לכל אורך הסרט הצופים מפתחים ציפיות שלא קשורות למה שמוצג בפניהם על המסך, אלא למסורת הקולנועית שהם ספגו מגיל 0. מאותה סיבה עלילת הסרט עוקבת אחרי סיפור שלא רלוונטי לכלום – ג'פרי גויינס וארגון "12 קופים" בכלל לא קשורים לשואה שהתרחשה, והצופים מרגישים מרומים ומבולבלים בעקבות כך בסוף הסרט. וזה מביא אותנו להיבט פ"מ נוסף –
הסרט מתאר את החברה המערבית בסוף המאה ה-20. גיליאם מתאר באופן מובהק חברה שגוועת ונרקבת אל מול תרבות ההמונים המשתלטת עליה. החברה הזו הפסיקה לחשוב, הפסיקה להרגיש, הפסיקה לייצר והפכה להיות רק צרכנית (כדבריו של ג'פרי גויינס). בדיוק כמו קהל שמצפה שברוס וויליס תמיד יציל את העולם. נוכחות הטלוויזיה בסרט היא מאסיבית (בין השאר במעקב אחרי הצלת הילד הכלוא בבאר, סיפור שלא באמת מתרחש במציאות). הכי מובהק – כל דמותו של ג'פרי גויינס מייצגת את התרבות הזו באופן גרוטסקי. התנהגותו בנויה מציטוטים טלוויזיונים וקולנועיים, הוא מדבר בקצב מסחרר ומביא המון מילים נרדפות, שחלקן כבר מאבדות בדרך את הקשר למילה המקורית, וזה מקביל לתרבות הצריכה המערבית – יש הרבה מהכל ובצפיפות, עד שאתה שוכח כבר למה אתה צריך את זה. ולא במקרה ג'פרי מוצג בסרט כפסיכופט וסוציופט. דרך כל אלה ועוד רבים אחרים הסרט עוסק בקונפליקט של האדם בעידן הפ"מ.
כמו כן, בסרט מופיעים המשפטים הבאים. אני אשאיר לך את הפרשנות:
"הסרט אף פעם לא משתנה, הוא לא יכול להשתנות, אבל כל פעם שאתה צופה בו הוא שונה כי אתה שונה".
"אין נכון ואין לא נכון, יש רק דיעה רווחת".
• משפחת סימפסון
שני היבטים עיקריים:
בדיחות שעוסקות בקשיי הקיום בעידן הפ"מ, כמו הדיאלוג הבא בין שני רוקרים, שנאמר בטון ציני בזמן שהם מריעים:
ולעומת זאת, בדיחות שמתבססות על העובדה שמשפחת סימפסון מתארת את קורותיה של משפחה אחת, שהיא תמיד מרכז העלילה, ושהיא משודרת בטלוויזיה בפרקים של 22 דקות. מבחר דוגמאות:
וכמו כן, ישנו הפרק שבסופו בארט וליסה מנסים למצוא דרך להציל את עסקיו של רוג'ר מאיירס, מנכ"ל האולפן שעושה את איצ'י וסקראצ'י, וכשהם עולים על תוכנית הם מגלים לחרדתם ששני ילדים אחרים – לסטר ואלייזה – שדומים באופן מטריד לבארט וליסה, כבר עשו את זה לפניהם, ואף עזרו לאפו בעלילת משנה שבכלל לא הופיעה בפרק. מארג' אומרת להם שהכל הסתדר בדיוק כפי שהם רצו – האולפן ניצל – ושהם צריכים לשמוח. אך הם מוטרדים מכך שלא הם אלו שהצילו אותו.
(יש עוד אינסוף דוגמאות. באמת)
• פיוצ'רמה
נו, אותו עקרון.
מתי התחיל הכל?
זו השאלה היחידה שאני יכול להתייחס אליה. אבל היא לא קשורה לקולנוע.
פ"מ זה לא פשוט חידוש. כל הדברים ש"12 קופים" לא מחדש הם לא רלוונטיים מכמה סיבות – יש הרבה דברים שהוא כן מחדש (כמפורט בהודעה), השימוש ברעיונות ישנים נעשה כדי לתת לצופה הרגשה שהוא צופה במשהו מוכר ולאפשר לגיליאם להטעות אותו, והעיסוק בפ"מ נמצא גם באזכורים לתקשורת ההמונים ותרבות הצריכה. טוב, אני חוזר על עצמי.
פליסיטי, הבה נסכים על הכלל המנחה הבא: אם את באה לסתור אותי, תסבירי בדיוק למה את מתייחסת, תביאי נימוקים, ותגמרי טיעון לפני שאת מתחילה את הטיעון הבא.
ךן'ך ךללםפ
תגובה ארוכה, בינתיים
נפתח בהערה כללית.
אין לי בעיה עם סרטים פוסטמודרניסטים בתפיסתם, כל עוד הם לא חוטאים בחטא הרלטיבסטיות המוסרית. אני אפילו אוהב סופר, שכל ספריו בנויים על אלמנטים של פ"מ (פיליפ ק. דיק). את 12 קופים אני אמשיך לאהוב, כמו גם את "החשוד המיידי", שהוא אף יותר פ"מ-י ממנו. ההערה שלי היתה בהומור.
הערה נוספת – אני מתייחס בהודעתי זו גם לדיון שהתפתח למטה לגבי "דון קישוט" ומהי יצירה פ"מ-ית (דרך אגב, חבר'ה, למה שלא נאחד את הפתיל?).
הצלחת לשכנע אותי שב-12 קופים יש יותר אלמנטים פ"מ-ים ממה שהתייחסתי אליהם בהתחלה. אבל זה עדיין לא הופך אותו לסרט פ"מ-י "בטירוף". הוא לא בנוי על הרעיון של ניגוד נראטיבים, ושל התייחסות לכך שאין מציאות אחת.
לסרט) – דווקא בכך שמסבירים לברוס ויליס, ואנו גם למדים בסוף הסרט, שאי אפשר לשנות את ההיסטוריה ואת העבר, אלא רק ללמוד על העתיד, הוא עקרון מנוגד לפ"מ (סוף 
).
להפך, לפי דעתי, (
אבל באופן כללי (וגם בתשובה לשאר הדוגמות שנתת) –
מדוע התייחסות בתוך יצירת אמנות לעצמה בתור שכזו היא פוסטמודרניסטית? יכול להיות שכאן טמונה חוסר ההבנה בינינו – אני לא רואה בזה אלמנטים פוסטמודרניסטים (אבל מאוד אשמח אם תאיר לי כאלו), במובן שבו אני תיאראתי את הפ"מ לעיל (שני העקרונות המרכזיים וכיוצא בזה).
עוד בעיה יש לי עם קביעתך, שכל יצירה אמנתית שנוצרת כעת היא פוסטמודרניסטית (כמו גם כל חידוש, לדוגמה). בעוד אותם דברים בדיוק (כמו "דון קישוט") שהתפרסמו לפני הפוסטמודרניזם הם לא כאלו.
אני מוצא פסול בקביעה הזו, כי היא מעקרת את המונח מערך תוכני ומקנה לו ערך תאריכי.
אני לא יכול להגיד שכל מה שנוצר במאה ה-16 היה רנסנס, כי אז הגדרת הרנסנס מאבדת את ערכה כבעלת מאפיינים אמנתיים/אידיאלוגיים כלשהם, ומקבלת מאפיינים של תאריכים. זה מעקר את זה מתוכנו.
אותו הדבר לגבי פוסטמודרניזם. אציב לפניך אתגר – אנא תן לי סרט שיצא מאז תחילת שנות ה-90 והוא לא פוסטמודרניסטי, והסבר למה הוא לא כזה.
הערת אגב חשובה – שמתי לב שאני דן הרבה בדיון הזה אודות משמעותן של הגדרות (בדוגמת ה-"ירוק", למשל). אני נוטה לתת לתחום זה חשיבות רבה. הגדרת "מהו פוסטמודרניזם" או "מהו פוסטמודרניסטי" היא ההתחלה של הדיון, ועל כך עליה להתבסס. אם נגלה שאתה מכליל בתוך פוסטמודרניסטי כל יצירה שמתייחסת לעצמה, כי זה עקרון פוסטמודרניסטי (בעוד זה לא עונה על העקרונות שאני הצבתי), הרי שסיימנו את הדיון כאן – שנינו מסכימים.
פ''מ-פדם
הגדרתי את "12 קופים" כסרט פ"מ "בטירוף" משלוש סיבות עיקריות:
1. הוא עוסק בסוף המאה ה-20
2. יש לו רובד אלגורי שמעמת בין מודרניזם לפ"מ
3. הוא נוקט בתחבולות אומנותיות פ"מ
סרט לא צריך להיות "בנוי" על נושא מסוים כדי שתוכל לטעון שהוא עוסק בו. הסרט הזה עוסק בגלריה כה רחבה של נושאים, ועוד יוצר בינהם קשרים וחפיפות באופן דיי מורכב (למשל הקשר בין דת, פסיכולוגיה ותרבות הצריכה), וכל אחד מוזמן להתמקד במה שבא לו. עד כמה שאני מכיר את גיליאם אני לא חושב שעניין אותו לעסוק בפ"מ באופן מוצהר, אך הוא כן מושפע מאוד מהגישה הזו ומעצם העובדה שהוא חי בתקופה הזו וזה ניכר בסרט. לעומת זאת, התסריטאי דייוויד פיפלס כתב גם את "בלייד ראנר" שעוסק בשיעתוקים למען השם, ואת "בלתי נסלח" שמפרק את ז'אנר המערבון לגורמים. הוא פ"מ ברמ"ח איברי"ו, לדעת"י.
האם בסרט ישנה מציאות אחת? יכול להיות. אבל אתה צריך להסביר לי מי זה הקול שג'יימס קול (אופס) שומע בראשו בשביל שתוכל לעמוד מאחורי הטענה הזו. למרות שניתן להסיק מהסרט שגם העבר וגם העתיד ככל הנראה התרחשו כפי שהם מתוארים, עדיין יש מקום קטנטן לספק, ונשמרת האפשרות שג'יימס קול לא שפוי. ואם כל הסרט מובא מנקודת מבטו של אדם לא שפוי, אתה לא יכול לסמוך עליו כהתרחשות מציאותית, ומהבחינה הזו הוא שקול ל"החשוד המיידי".
העקרון המנוגד לפ"מ שהבאת – יש בזה משהו. אבל כפי שכבר כתבתי לך – יתכן שקיימת מציאות אבסולוטית. אך איזו חשיבות או משמעות יש לקיום שלה בעידן הנוכחי, כשכל נראטיב מקבל תוקף, וכשנראטיבים מסויימים מקוּדמים מסיבות פוליטיות וכלכליות? אני לא מצליח להבין איך ניתן לרתום את ההכרה העקרונית בקיום שלה למשהו במציאות הקיימת סביבי. ועל כן אני לא חושב שזה מערער את הטענות הפ"מ שעולות בסרט. יש הבדל בין העבר ובין היצוג של העבר. פ"מ עוסק בייצוג של העבר, שהוא גמיש ולא אחיד. העבר עצמו לא נגיש מחוץ לסרטים שעוסקים במסע בזמן.
התייחסות ביצירת אומנות לעצמה – הסברתי את זה בכמה הודעות שונות מכיוונים שונים בדף הזה, ואני מתקשה לחשוב על דרכים חדשות לדבר על זה. תעזור לי. תענה לעצמך על השאלה: האם יש הבדל מהותי בין האופן בו הסרט נתפס אצל אדם בוגר שחי בבידוד וזה הסרט הראשון שהוא רואה בחייו ובין אדם בוגר שראה סרט או שניים מימיו וחי בתרבות שלנו?
(שים לב שאני מתייחס להבדל *מהותי*, כי הבדל קיים בכל מקרה בכל יצירה)
לא הצלחתי למצוא את שני העקרונות העיקריים שניסחת. תחזור עליהם בשבילי?
ערך תאריכי – סוגיה חשובה. כפי שהבהרתי, אני בהחלט מייחס לפ"מ ערך תאריכי, אני מודע לבעייתיות של זה, אך אני לא רואה איך אפשר שלא לעשות כן. הפ"מ זה לא ז'אנר כמו פילם נואר או אסכולה כמו אקספרסיוניזם גרמני. הייתי יותר מקביל את זה למהפכה התעשייתית. זה תהליך שקרה ושינה אחת ולתמיד את גורל האנושות כולה, את הדברים שהיא מסוגלת לעשות ואת האופן בו היא עושה אותם. ואני מניח שבזמן המהפכה התעשייתית (כמו היום למעשה) אנשים טענו שהיא מסוכנת, משחיתה, מנכרת ומה לא. ואפילו כנראה שהם צדקו, אחרת לא הייתי משחית כרגע שעות שינה על כתיבת הודעה באינטרנט. זה לא סותר את העובדה שהמהפכה התרחשה ושינתה את פני הדברים באופן בלתי הפיך.
אגב, הזכרת רנסנס ואת המאה ה-16. אם הייתי מראה לך ציור רנסנסי למהדרין, משהו שנראה לחלוטין כמו ציור גנוז של דה וינצ'י, הייתי משכנע אותך כי מדובר במקור מהמאה ה-16, ולאחר שהיית מגדיר אותו כיצירה מהרנסנס הייתי מגלה לך שזייף אותו אמן מוכשר במיוחד לפני 10 שנים בלבד? (בהקשר הזה, המלצה לצפייה בסרט גרוע אך מרתק ומטריד שעוסק בכל השאלות שאנחנו מדברים עליהן – "F For Fake" של אורסון וולס)
בקיצור, מה שוות הגדרות כשהמציאות שואבת מהן ומכופפת להן את המשמעות בין אם תסכים לכך ובין אם לאו?
לשאלתך – כן, הבהרתי כבר שאני מחשיב כל יצירה שמתייחסת לעצמה הנעשית כיום כיצירה פ"מ, והבאתי נימוקים שונים ומשונים. יתרה מזאת, אפילו הקצנתי ואמרתי שבצער רב ומתוך פשיטת רגל ערכית טוטאלית אני נאלץ לקבל את האפשרות שכל יצירה הנעשית כיום נעשית בצל הפ"מ בין אם נרצה או לא.
סרט לא פ"מ – אני יכול להביא כל מיני דוגמאות. "לחם ושושנים" של קן לואץ' שראיתי לאחרונה, למשל. אבל זה אידיוטי. לא משנה כמה הסרט רחוק מפ"מ, עדיין יכולים להיות לו היבטים פ"מ, כי הכדור בידיו של הצופה, ומאחר וצופים מסויימים רואים ב"סטאר וורז" מחווה לסרטים של ריינר ורנר פאסבינדר, אני מניח שהכל אפשרי. אוי, אפילו הרגע חשבתי על היבט פ"מ ב"לחם ושושנים". לעזאזל. אני אדחיק אותו.
ולמען הבהרת טרמינולוגיה: היבט פ"מ לא אומר שהסרט עוסק בפ"מ או אפילו משתמש בתחבולות פ"מ.
תקשיב, אנחנו בפלונטר. פ"מ היא תורה שיוצאת מנקודת הנחה שמושגים מתרוקנים ממשמעותם, ובהתאם (ובאופן פ"מ, אם תרצה), המושג עצמו התרוקן מתוכנו שנייה אחרי שהוא נוצר, ואם שמת לב להגדרות המילונאיות שהובאו כאן לאורך הדיון ע"י גולשים שונים, ההגדרות גולשות לכיוונים רבים, וישנן גם כמה סתירות בתוכן. ואחרי כל זה אתה מבקש ממני להגדיר פ"מ באופן חד משמעי? אין "ההפך מפ"מ". ההפך מפ"מ הוא גם פ"מ.
תחשוב על ציר שהולך ממינוס אינסוף לפלוס אינסוף. פעם, לפני שנים רבות, היינו על אפס, וההפך של זה היה… אפס. למעשה, לא היינו. ואז קרה משהו, ופתאום, יש מאין, קפצנו ל-1, וההפך שלו היה מינוס 1. משם התקדמנו בכוחות עצמנו, והגענו לאלף, וההפך שלו היה מינוס אלף. ובתחילת המאה ה-20 הגענו ל-999,996,558,534,826,228,712,847 וההפך שלו היה אותו דבר רק עם מינוס לפני. ואז שוב קרה משהו שהקפיץ אותנו עוד שלב אדיר קדימה, אל האינסוף, שההפך שלו הוא מינוס אינסוף. וההפך הזה הוא חסר משמעות, מה גם שאין לאן להתקדם אחרי האינסוף (ברגע זה, אגב, קראת פרשנות פ"מ ל"2001").
טוב, אני שמח להודיע
שהושגה הסכמה ביני לבינך בתחום מסוים – הגדרת היצירה-שמתייחסת-לעצמה-ויוצאת-מתוך-עצמה כפוסטמודרניסטית.
אבל יש פה כמה סייגים מאוד חשובים:
לפי הבנתי, קיימים שני "סוגים" של פוסטמודרניזם. הראשון, הוא הסוג אליו אני התייחסתי בהתחלה, ושני מאפייניו העיקריים (כפי שציינתי בתגובתי הראשונה) הם שלילת קיום עובדות המציאות וההיסטוריה ורלטיבסטיות מוסרית. בשני אלו אני עדיין רואה אסון ודבר רע מאוד.
הפ"מ השני, שאין לו קשר עם הפ"מ הראשון (אלא אם כן מישהו יצליח להצביע לי על קשר ביניהם, ולזה כיוונתי בשאלותי אליך) הוא פ"מ אומנותי, שהמאפיין שלו הוא אותו מאפיין שציינתי למעלה – התייחסות ליצירה ככזו ו-"קריצות" לעובדה שמדובר ביצירה. אך מאפיין זה "זוכה" לכינוי פ"מ סתם כי הוא יחסית חדש, בא לאחר התקופה המודרנית ומשמעותי מאוד כיום.
הבנתי זאת (תודות לתגובותיך שעוררו אצלי מחשבה) לאחר שהבחנתי שאכן זה מאפיין חדש למדי, ואל מול שלל דוגמאות של יצירות כאלו חדשות, הדוגמאות משנים עברו הן מעטות למדי.
לכן, אני מצטרף לדעתו של טווידלדי (שפורסמה איפשהו למעלה, למטה או בצדדים – איבדתי קשר) – פ"מ בהיסטוריה ובמוסר – רע מאוד. פ"מ באמנות – טוב (ובטח שסימפסונס קדוש. וגם 12 קופים, וגם 2001, ויש עוד).
המשך יבוא (ואני חייב לך גם תגובה למטה).
טוב, אני שמח להודיע
כאמור, איני פ.מ, ולכן אני מרשה לעצמי להכריז שאני צודק ואתם טועים (במידה ואנו חלוקים).
טוב, אז כמה נקודות בנוגע לעניינים מסויימים שעלו בדיונים האחרונים. בחרתי לרכז אותן כאן, כדי לא לתרום לביזוריות הדיון ומכיוון שככל הזכור לי רובן מתייחסות לדברים שאתה (סולוצו) כתבת. אנסה לתמצת, ולא לשעמם. קשה לי להאמין שאצליח. בכל מקרה, פעם אחרונה ודי (מצטער אם אני מטריד).
• כללית – אני חושב שהפוסט מודרניות זכתה כאן להערכה רבה יותר משהיא ראויה לה. אני לא מזלזל לרגע בהשפעה החברתית שלה, אבל כתפיסה היא שטחית מאד ומשעממת למדי.
• הסטוריה – לא צריכים קורס מתקדם בפילוסופיה של ההסטוריה (או שאולי כן ואני מדבר שטויות. אני לא עשיתי אחד בכל אופן) כדי להבין את הבעיתיות שבהגדרת "עובדה הסטורית" כ"אמת". זו לא טענה פוסט מודרנית. אבל בעוד שהמודרניסט הטוב יגיד שקיימת אמת ההסטורית, הפוסט יכפור בכך ויטען שכל אחד רשאי להחזיק באמת משלו.
• אתיקה – ברור שהמוסר רלטוויסטי. זה צוטט לאחרונה באייל, ומי היה מאמין שזה יגיע גם לכאן, אבל הנה: "כל הטרנסצנדטלי אינו ניתן להכרעה רציונלית". זו פחות או יותר מוסכמה כללית היום, ונדמה לי שקבוצת התפיסות החולקות עליה היא רק זו המכונה "תאולוגיה" (בערך). אבל בזמן שהמודרניסט יבחר לעצמי תפיסה מוסרית (ויכיר בעובדה שהיא לא עדיפה על אחרות) הפוסט מודרניסט לא יעשה כן, ויטען בעצלות שאין "טוב" ואין "רע".
• אסתטיקה – ממש כמו "אתיקה" (אפילו השם דומה). המודרניסט יבחר לעצמו מערכת שיקולים אסטית (אקראית), ואילו הפוסט יגיד שהכל הולך. בכלל, זה מה שמאפיין את ה"פוסט מודרניזם" לעומת המודרניזם, ואני חושב שזה ממצה אותו מצויין: "הכל הולך".
• דקארט – הוא? פוסט מודרניסט? האדם שהקדיש את יצירתו המופרסמת ביותר בניסיון לגלות את ה*האמת המוחלטת*? האדם שהצליח בכך?
• פופר – אני לא פופריסט, ולא אליו כיוונתי.
• דן ברזל – אתה בחור טוב, והניתוחים שלך לסרטים שניתחת היו מוצלחים למדי. סתם, חשבתי שתרצה לדעת.
• קולנוע – אהם…אני אוהב סרטים? (אבל זה עדיין לא און טופיק, נכון?)
* אי זמני של יציבות בים פוסט מודרני.
אתיקה.
צר לי, אבל בעצם כלל לא צר לי – האתיקה שלי שאומרת שאסור לפגוע בילדים היא -כן- טובה יותר ונכונה יותר מכל אתיקה של כהן אצטקי שמקריב בני אדם.
הקצנה, נכון, אבל המוסר -שלי- הוא מוחלט. עם שלך תעשה מה שתרצה.
טוב, אני שמח שאתה שמח
אילן רטנר*, אתה לא הולך לשום מקום. תישאר, נחמד פה. ואתה מאוד רחוק מלשעמם. מה גם שאתה מחמיא לי, אז בכלל. להכין לך קפה?
אוקיי, איך היית מגדיר את התפיסה שלי, לפיה הכל הולך בעולם שמסביבי, ואצלי רק חלק מהדברים הולכים, בעוד שחלקם רצים, חלקם צולעים, חלקם יושבים על ספסל ושותים לימונדה וחלקם בהפסקת צהריים ויחזרו עוד כמה דקות?
לא-פ"מ-המקבל-עליו-את-הפ"מ-יסט? או פשוט מודרניסט? לדעתי, ההגדרות שלך מעקרות במקצת את הדיון מתוכנו (כמה אירוני), מאחר ואם הטענות שלי ממקמות אותי במשבצת ה"מודרניסט" דווקא, אז איפה בעצם המחלוקת ביני ובין סולוצו? סתם בטרמינולוגיה?
נניח שפ"מ היא אכן תפיסה שטחית ומשעממת ("הכל הולך" זה אכן שטחי, אך משעמם?!), אתה בעצמך כתבת שההשפעה שלה ראויה לתשומת לב. למעט בהודעותיו של הפופיק של פריצי, לא זכורות לי כאן הודעות שייחסו לגישה הפ"מ עצמה הערכה. ההערכה יוחסה להשלכות שלה, שלא ניתן להתעלם מהן.
אוי, המים רתחו. כמה סוכר?
מספר נקודות נגד
ראה גם תגובתי לדן ברזל למטה, בה אני מסביר לו שהוא למעשה מודרניסט (ואף יותר מכך – פרגמטיסט).
הסטוריה – אני שמח לראות שאתה מסכים איתי. בדיוק כפי שאמרתי – קיימת "אמת היסטורית". כנראה שלעולם לא נגיע אל האמת המלאה, אבל דבר כזה קיים וצריך לנסות לחתור אליו.
ראה, לדוגמה –
http://www.fisheye.co.il/reply.php3?id=982&rep=69095&LastView=2002-06-22%2012%3A04%3A32
אתיקה – אינני כופר בכך שיש אנשים בעלי דעות מוסריות אחרות משלי. אני **כן** טוען, טענה מודרניסטית-פרגמטיסטית (מיד יבוא הסבר לדן על מיהו ריינהולד ניבור), שהמוסר שלי הוא המוסר הטוב יותר. למה? כי הוא מאפשר מינימום רוע (על פי הגדרתי לרוע. פעם נוספת – אינני טוען כי אין אנשים עם הגדרות אחרות לרוע, פשוט שלי היא הנכונה, או לפחות הקרובה ביותר להיות נכונה שעד כה נתקלתי בה) ומקסימום שיפור עצמי ומחקר עצמי. גם כאן, אתה בעקרון מסכים איתי לגבי מהו פ"מ ומהו מודרני, בהבדל חשוב אחד. כשהמודרני יבחר את התפיסה המוסרית שלו, הוא לא יכיר בכך שהיא אינה עדיפה על אחרות.
אסתטיקה – בדיוק כמו במוסר. דרך אגב, גם אני רואה כך את הפוסטמודרניזם ("הכל הולך") –
http://www.fisheye.co.il/reply.php3?id=982&rep=69877&LastView=2002-06-22%2012%3A04%3A32
דקארט – לא אמרתי שדקארט פ"מ. אבל נונין העלה טיעון שהוא דקארטיסטי ואליו הגבתי. דרך אגב, הטיעונים הדקארטיסטים משמשים פעמים רבות את הפ"מ. כמובן, שדקארט אינו פ"מ, אם כי הפתרון שהוא מצא לכך הוא דתי, ולכן פחות רלבנטי לדיון (דיונים על אמונה הם חסרי טעם, לדעתי).
פופר – לא אמרתי שאתה פופריסט. נונין אמר את זה.
דן ברזל – כן, גם אני אוהב אותו. רק שלפי דעתי הוא פרגמטיסט שלא מבין את זה.
קולנוע – אותו דבר.
ריינהולד ניבור – כומר ואינטלקוטאל אמריקני משנות החמישים והשישים שזכה להשפעה רבה. ניבור טוען (כאיש דתי), שמוסר מוחלט וטוב מוחלט קיימים רק בעולם הבא. בעולם הזה, מכיוון שכולנו בני-אדם, כולנו מושחתים בפוטנציה. לכן, לעולם לא יהיה "טוב מוחלט" בעולם הזה. עם זאת, קיים "רע יותר". ניבור מסביר שהדמוקרטיה היא ה-"רעה פחות" מכיוון שהיא מאפשרת למתקני-עולם לפעול ולחברה לחתור להיות צודקת יותר, כאשר הקומוניזם לדוגמה, או הנאציזם, הינם "רעים יותר" (ניבור גם מסביר שהנאציזם יותר רע מהקומוניזם, אבל זה לא קשור). ניבור בעיקר טען כנגד האידיאלוגיות (גם הקפיטליסטית המוחלטת, לדוגמה) שהסבירו שדרכן שלהם תוביל לחברה המושלמת. המימד הדתי, על אף שהוביל לחלק גדול מטיעוניו של ניבור, ניתן לעיקור די בקלות. די להסכים שבעולם הזה לא תתכן חברה מושלמת, אבל עדיין צריך לחתור לדבר כזה.
לאור כמות הדברים שאנחנו מסכימים עליהם (ואני מקווה שהבאתי מספיק הוכחות מטיעוניי כדי להראות זאת), למה אני טועה ואתה צודק?
כי הוא מודרניסט.
וזה אומר שיש אמת מוחלטת – והיא שלו (או לפחות, האמת של אילן רטנר קרובה יותר לאמת האמיתית מהאמת שלך).
* נדמה לי שהצלחתי להפנים את הדיון הזה (ואם לא – אני אמחק את הודעתי זו. אחרי כ"כ הרבה מילים שנשפכו כאן, לגלות בסוף שלא הבנתי יהיה מפדח מידי עבורי).
כי הוא מודרניסט.
כן, אבל גם אני מודרניסט. וההודעה שלי הראתה שאנחנו מסכימים כמעט בכל הנקודות. השאלה שלי היתה – למה אילן לא רואה זאת כך?
אבל זה העניין -
אתם מסכימים *כמעט* בהכל. כלומר, יש גישה שהיא נכונה, ויש גישה שהיא נכונה קצת פחות. אבל בשורה התחתונה, הגישה שהיא נכונה-קצת-פחות, היא עדיין לא האמת האמיתית, דווקא משום שחסר לה סעיף או שניים.
דוגמה (שמובאת בהקצנה):
אילן רטנר יטען שמדינת ישראל קמה בה' באייר, תש"ח.
אתה תכתוב הודעה שאומרת שמדינת ישראל קמה בבוקרו של ו' באייר, תש"ח, ותשאל את אילן מדוע הוא אומר שהגישה שלו היא הנכונה ואילו אתה טועה – הרי שניכם מסכימים *כמעט* על הכל.
* אין הנאמר בהודעה זו (או הקודמת לה) בא לרמוז כי אילן רטנר רואה את עצמו כסמכות העליונה וכי הוא כותב הודעות מתוך מטרה להוכיח שהוא דובר האמת היחיד ואין בלתו.
(אל תעלבי מהכותרת, סתם זה קפץ לי לראש כי אני מרגיש שהכל נובע מחוסר הבהרה שלי, שהיה חוסך את הכל).
אני קיבלתי את הרושם מאילן, כאילו דעותי הן **לחלוטין** מוטעות. ניסיתי להראות לו שאנו מסכימים **כמעט** על הכל. בסוף שאלתי – האם באמת המצב הוא כזה (ואז הוא טעה בהבנת הנקודות שהעלתי) או שבאמת הוא חושב ממש אחרת ממני (ואז אני טעיתי בהבנת הנקודות שהוא העלה).
על ויכוח כמו ה' באייר או ו' באייר לא היינו מתווכחים.
אלוהים אדירים!
איך, לעזאזל, אני אמור לכתוב ביקורת על הסרט כשהדבר * הזה * קיים כאן.
דן, אתה איש מדכא. צודק (למרות שלא הייתה לי שום כוונה לכתוב את המילים פ"מ בביקורת, והן לא קיימות באף טיוטה), אבל מדכא.
פ''מ מהו? בפשטות שלי
מרגיש לי פתאום האייל כאן… אבל אשתף עם זה פעולה. כי הסביבה שלי מוגדרת ע"פ התפיסות והאמונות שלי. ואני יודעת שהדגיגונים מדברים על קולנוע אז מה פתאום פ"מ עושה כאן? כי זה קשור.
אני חייבת להגיד שאני אוהבת פ"מ, אני חושבת שהוא הכרחי להבנה בחיים שלנו כאן היום, ואני חושבת שכולנו חיים ככה, אפילו אם נגדיר שזה דבר מתועב. דבר ראשון ההגדרה שלי לפ"מ הרבה יותר פשוטה משלכם. היא טוענת שהתפיסה שלנו קשורה לערכים, אמונות ומטען קודם שהבאנו איתנו. (גם בהקשר האפיסטמולוגי- התפיסה שלנו את המציאות – אבל לא אכנס לזה) וככה למשל כל צפיה בסרט היא לא באה על דף ריק- ואי אפשר לצפות שיעמוד בפני עצמו. מי שראה את ספרות זולה אתמול לא יחווה את מה שראינו לפני כמה שנים כשהוא יצא- כי החדשנות שלו תלויית זמן, מקום. לעומת זאת אדם שיראה את הסיפור ולא ראה קולנוע קודם לא יבין או לא יתחבר למהומה. עם זאת אני לא חושבת שהפ"מ מבטל את העובדות אבל שהוא כן יוצר נקודת מבט לכל עובדה. נקודת המוצא שאין אוביקטיביות היא נקודת מוצא של ימינו- כי התחילה הבנה שכל מה שכתוב בעיתון תלוי במי שכתב אותו- ואין כאן אמת מוחלטת. ברור שזה קשור לשיח האקדמי- אבל לא רק. כי זה קשור להסטוריה (גם זו המתהווה כעת- למשל המאבק- אינתיפדה- המלחמה במתרחשת בימים אלו ממש), לקולנוע, להגדרת המציאות שלנו, לזהות העצמית שלנו (התחום שלי הוא יהדות ובו רואים יותר ויותר שאנשים לא אוהבים להגדיר עצמם בתוך המסגרת של זרם מסוים וכבר לא אומרים אני רפורמי, דתי או חילוני- אלא יש לי זהות יהודית אישית- פואיזם אם תרצו).
מקווה שלא התבלבלתם.
עד מתי, באמת נמאס
והתגובה לא מתייחסת לסרט עצמו, מצטער.
בתור אחד הכותבים הטובים באתר, אני לא מבין איך דן ברזל יכל לכתוב "הכאב הכנה". בתור אתר עם סטנדרטי עריכה גבוהים, אני לא יכול להבין איך "עין הדג" השאיר את הביטוי הלשוני העילג הזה במקומו.
לשון הזכר הנכונה היא כמובן "כן", ולא "כנה".
"כנה" זה לשון הנקבה.
אולי אין מקום לתגובה כזו, מחמת אוף טופיקיות (אלא בדואר אלקטרוני לעורכים), אבל השימוש ב-"כנה" ממש מרגיז אותי כל פעם שאני שומע אותו.
מסכים איתך (רק בפחות בוטות)
(רק שאני שלחתי
לעורכים ולא פרסמתי תגובה…)
אושר
זה הבמאי שעשה את "אושר"?
הבנתי את הסרט.
למה לא אמרתם מהתחלה?
מילה-שתיים על הסרט
וכל השאר על העניין.
כשלמדתי סיפרות בחטיבה ובתיכון,הייתי גרועה.
מה זה גרועה,איומה.
אולי בגלל שקראתי יותר מידי ספרים,או שמא בשל הגריעות של מורותיי.
ואני מדגישה-מורותיי.
לא היה לי מורה אחד לסיפרות,תמיד מורות.
אחרי הצבא מצאתי את עצמי לומדת סיפרות,כאילו אין אלוהים.
וזה לא בגלל שהיו לי פתאום מורים.
זה שוב מורות. גם הטכניקה עצמה לא השתנתה.
זה רק התלמידה השתנתה.
וגם התעוזה שלה,ס'תומרת שלי.
למה אני מתכוונת.?
כשלמדתי בתיכון,לא ראיתי את הנחיצות בסיפרות,כל עוד אני מצליחה להבין את מה שכתוב,למה לעזאזל לדעת למה הסופרת כתבה את מה שכתבה?
ומה שעוד הרתיח אותי(מי ידעה שיום אחד גם אני אקח עט ואכתוב כמה מילים ואצור מהם מישפט נחמד,שאפילו יגרום למישו להפסיק לצפות בטלויזיה לשלושים שניות מלאות,ולחזור אליה בתום הפירסומות) היה התעוזה והחוצפה והיומרה של המורות שלי לדעת הכל ולהבין הכל.
תמיד הייתי המעצבנת של המורה,זו ששואלת "אבל המורה,איך את יודעת את כל זה?"
כמובן שהייתי מקבלת פרצוף חמוץ ותשובה מעין "ישנם מחקרים רבים על הספר,והסופר בעצמו חוזר על אותם אלמנטים בכתביו הקודמים".
אני הייתי שותקת,כי למה לי גם להתאמץ וגם לקבל שלילי בתעודה?
ימים עברו וראיתי את השטויות שהמורות שלי הרצו לי בספרי לימוד אוניברסיטאיים.
רק כאן,יש לתלמידה אפשרות להגיד דברים הפוכים לניתוח באם
היא מוצאת הוכחות.
ועד-מהרה הפכתי למסמר ההרצאות.
הינה זו שרבה עם המורה בכל השיעור ולא נותנת לנו לכתוב בשקט את ההרצאה.
מה הקשר לקולנוע.
אני בטוחה שכולן/ם הבינו.
הקולנוע היום הפך להיות לוח ריק שמאפיין כמעט כל סרט עלילתי או דוקומנטרי.
מה שתגידי על הסרט יהיה נכון,רק תוכיחי את זה.
וזמן לכתוב זה משו שיש לכולנו כרגע,במיוחד כשהשלום בפתח מביא אותנו להכרה יותר טובה עם הכוסות קפה האישיות שלנו במטבח.
תגידי שהסרט אינטלגנטי ותוכיחי יפה=את צודקת.
חושבת אחרת?יופי לך-תראי !
והיוצרים?
בסיפרות,היוצרים המפורסמים והקנוניים כבר מתים מזמן,כך שמי יכול להוכיח אחרת?
החיים?
אם לא תגידי עליהם שהם נאציים,כל דבר שתגידי על הספר שלהם יכול לעזור להם למכור אותו.
פאק על אידיאליזם,נורמות וחוקיות סדורה.
אני אתן לכן את האפשרות לנתח את הסיפור שלי,תעשו בו כרצונכם ועדיף שתפרסמו אותו כמה שיותר מהר.
הא-כן,גם ריכשו אותו!
קחו את כל מה שאמרתי והנה לכם אלגוריה על עולם הקולנוע ההוליוודי(אני לא יודעת מספיק על הקולנוע העולמי,אבל אני מוכנה לקחת סיכון ולהכליל,מה כבר יכול לקרות לי?)
מה משנה למה הבמאי/תסריטאי התכוון?
ישנם בטח כמה עשרות של אנשי קולנוע שכבר שכחו מה הם רוצים להגיד,או מתנחמים בזה שלפחות חלק מצופותיהם מבינות נכון את כוונתם.
לכל השאר יש פרצופ יפיפיה של דולר$$$.
כל השאר על המצ'אלקה!
כך שכל מה שאומר ברזל יכול להיות נכון,באותה צורה שהוא יכול להיות לא נכון.
פשוט הסרט הזה מאלץ אותך למצוא את העיקר,הבפנים,ה-אפרופו,ה-בעיקבות וגו'.
זה מה שמסריח בסרט הזה.
כל השאר ממש לא.
ההנאה מהסרט הזה מובטחת לאלה שחשבו ש"אושר" הוא מצויין,ועוד יותר לאלה שחשבו ש"אושר" הוא ארוך מידי.
הייתי מכנה את הסרט הזה-"סרט מצויין,קשה לצפייה אבל קצרצר"-שלא תבינו לא נכון-הקטע של האורך חשוב ביותר.
ככה הגלולה המרה מחליקה מהר יותר,נספגת טוב יותר,ולא משאירה אותך עם התחושה הזו של "לעזאזל,מה קרה אחרי הסצינה ההיא עם הבחורה הערומה ההיא?".
אבל החלק של האורך מציב בפני המבקרת (בדוגמא שלנו,דפקא יש 2 מבקרים-הרי יש ערומות בשפע,לא?)
דילמה קשה.
אם אני כותבת ביקורת קצרצרה על סרט קצרצר,מי יזכור אותו,או אותי?
אכתוב ביקורת ארוכה,כזו שתסביר את הסרט הקצרצר ותעמיק את התחושה,תגביר את ההדגשים ותאלץ את הצופה לרוץ לקרוא אותי שוב,לשכיפתיע הבמאי בסרט נוסף.
ואסיים בסיפורון קצר(מי שהצליחה לקרוא עד לכן תעמוד בעוד כמה שורות,אלה שלא,הפסד שלי).
מספרים על מרצה לספרות שעסקה בניתוח של אחד מספריו של עמוס עוז באוני',ובסיום ההרצאה,לכשיצאו כל הסטודנטים,פנה אליה אחד מהסטודנטים המבוגרים יותר ואמר לה-"שלום,נעים מאוד,שמי עמוס עוז,ואין לי שמץ של מושג מאיפה הוצאת את כל השטויות האלה שאמרת על הספר שלי,אבל זה נשמע משכנע ביותר".
אגב עמוס עוז
סיפור עמוס עוז הוא למיטב ידיעתי אגדה אורבנית, מאחר ושמעתי אותו גם על סופרים וקולנוענים שונים, בארץ ובעולם.
אך גם לי יש (עוד) סיפור על משמעויות באומנות, מזווית קצת אחרת. סיפור ששמעתי ישירות מחבר קרוב שנכח בסיטואציה, כך שלחלוטין לא מדובר באגדה אורבנית.
מלחין מודרני מפורסם בקרב המתעניינים בתחום הגיע לארצנו לפאנל והרצאה. לפני ההרצאה מנחה האירוע הציג אותו, שיבח אותו, קילס והילל את שמו, ניתח מוטיבים ביצירותיו ומה לא. לסיום ההקדמה, השמיעו קטע מהדיסק החדש שלו, סולו לפסנתר מבולגן ומקושקש למדי, כיאה למוסיקה מודרנית משובחת. כולם מחאו כפיים, והמלחין עלה לבמה, והפאנל בהשתתפות הקהל החל. אנשים שונים החמיאו לו על היצירה המורכבת והחדשנית, על התחכום והשימוש האירוני במוטיבים מוכרים וכן הלאה, והוא שמח מאוד לשמוע. אך אדם אחד בקהל פקעה סבלנותו, והוא קם והטיח במלחין בזעם: "אתה בסך הכל לקחת חתול ונתת לו ללכת על הפסנתר!!".
"לא," תיקן אותו המלחין, "זה היה כלבלב".
יופי של סיפור
אבל מה אתה רוצה להגיד בזה.
או שאתה מסכים איתי?
יופי של סיפור
מסכים איתך? הייתי יכול לענות לך אם היה לי שמץ של מושג מה ניסית לטעון בהודעה שלך. אבל באמת שאין לי – הצלחת לבלבל אותי לחלוטין.
מה רציתי להגיד? אפשר לפרש את הסיפור הזה בשתי דרכים עיקריות: אחת – המלחין המפורסם רצה לחשוף את טמטום המוסד האקדמי באמצעות יצירה חסרת פשר שתקבל פרשנויות מרחיקות לכת. שתיים – המלחין דווקא חשב שלשים כלבלב על הפסנתר זה סוג לגיטימי של יצירה מוסיקלית.
אני מקבל את שתי הפרשנויות, למרות שהן אולי נשמעות סותרות לחלוטין. בסופו של דבר, כל נסיון לתת פרשנות ליצירה שלא אתה יצרת הוא לקיחת סיכון לצאת אידיוט.
כמו כן, בהנחה והאפשרות הראשונה היא הנכונה, מתוך השקפת עולם פ"מ, ניתן לטעון שזה בהכרח מאשר גם את האפשרות השנייה – אם המלחין רצה להעביר אמירה על טמטום המוסד, והכלי שלו להשגת המטרה היה כלבלב, הרי שהוא תופס שימוש בכלבלב כסוג לגיטימי של יצירה. אלא (ופה נכנס האלמנט הפ"מ) שביצירה הזו העיקר הוא לא במוסיקה, אלא באופן בו היא נתפסת ע"י הקהל.
אגב, רד פיש משך את תשומת ליבי לכך שבפתיחה לסיפור כתבתי ששמעתי אותו מחבר קרוב שנכח בסיטואציה, מה שפוסל את הסיפור מלהיות סתם עוד אגדה אורבנית, וכלל לא שמתי לב לאירוניה הנעוצה בכך שבמשפט הזה מתחילות 90% מהאגדות האורבניות… למען הסר ספק, הסיפור קרה.
אבל היצירה הפ''מ מכולן היא
זו שבה הפסנתרן יושב ליד הפסנתר ולא מנגן במשך כמה דקות (נדמה לי ש "17'4), וזהו גם שם היצירה (כלומר, משך הזמן בו הוא לא מנגן).
עכשיו לאט ובלי אלגוריות.
אני מדברת על העניין,וכנראה שבילבלתי בעזרת הדוגמאות.
כל מה שאני אומרת שהסרטים של היום (כמו גם המון יצירות אומנות אחרות)נכתבות לאחר שנערכה בדיקה לגבי טעמם של המבקרים.
נראה כאילו הסרט הוא דוגמנית-מין קולב שכזה.
אחד כזה שיוכלו להניח עליו שלל בגדים מבדים שונים,מצבעים שונים.
אופפס,שוב נפלתי לתחום הדוגמאות.
אם הסרט נח לבריות המבקרות,אפשר להגיד עליו הכל ולא יהיה עוררין ,באם המבקרת תמצא את הנקודות הנכונות בסרט.
והרי בפ.מ. אפשר לפרש את הכל להכל,וכל דבר מסמל בשביל אחת משו,בעוד שבשביל האחרת הוא מסמל את ההפך.
כך שאין טעות אלא זווית הסתכלות שונה שיוצרת מראה שונה בכל פעם.
כשהמציאות היא כזו,וכשהסרט הוא כזה(כמו במקרה הדנן),שתי ביקורות(כבר נמאס לי להגיד את זה)לא צכות להיות,והפרשנות המדהימה שלך,ואני באמת חושבת שהיא מדהימה-בלי ציניות או סרקאזם,היא בסה"כ נכנסת לאותו הפח של הפרשנויות,ו-ויכוח על מה נכון ומה לא נכון נהפך ל-לא הכרחי בעליל.
כמו להתווכח מה רואים בציור רורשאך.
עודפם לא הצלחתי להתחמק מלעשות שימוש בדוגמא.
אני ממש גרועה!
עכשיו לאט ובלי אלגוריות.
בלי שום קשר לפ"מ, כל אחד יכול לפרש כל יצירה באופן שמתאים לו. כל אומנות מופקעת מרשות האמן בשנייה שהיא מופצת ברבים. ועל כן, ויכוח על נכון ולא נכון הוא בכל מקרה לא הכרחי בעליל, אבל זה מעניין.
אותי מאוד מסקרן להבין למה אדם כמו טווידלדי, שאני מעריך כאדם אינטליגנטי להפליא, סולד מסרט מבריק לטעמי כמו "סטוריטלינג". מעניין אותי להבין את הלך המחשבה שלו, ואת האופן בו הוא פירש (באופן "מוטעה", על פי תפיסתי) את הסרט. כמו כן, אפשר להסתכל על זה כעל "שירות לציבור" – מוצגות בפני הגולשים כאן שתי דעות מנומקות, שיכולות לעזור להחליט האם לראות את הסרט, ולמי שכבר ראה, לחדד אספקטים שונים שלו.
אני לא יודע אם יש ממש טעם לנסות להצדיק את שתי הביקורות. זוהי החלטה של העורכים. אולי משום ששתי הביקורות היו מאוד קיצוניות, מה שלא קורה לעיתים קרובות (אני משוכנע שאם רד ולונג היו מקבלים בזמנו ביקורת קוטלת ל"רקוויאם לחלום", הם לא היו מהססים ומפרסמים גם אותה).
בכל אופן, אפשר לבקש ממך להפסיק את הדיון בשאלה האם צריך שתי ביקורות או לא ופשוט לקבל את העובדה ששתיהן קיימות? אולי תעברי להתייחס לסרט, למשל?
אה, ותודה על המחמאות.
נכון.
אמרנו כבר הרבה יותר מפעם אחת: אם נקבל שתי ביקורות על אותו סרט, ואם הסרט הנדון יהיה מעניין מספיק, ואם שתי הביקורות יהיו כתובות טוב, ואם הדעות המובעות בשתי הביקורות יהיו שונות מהותית זו מזו – נפרסם את שתיהן. זה פשוט לא קורה הרבה.
נכון ביותר.
כבר קרו כמה מקרים (לפחות בהשתתפותי) בהן היו לפחות שתי ביקורות, באיכות סבירה, שהיו מנוגדות לחלוטין בדעותיהן. הבעייה הייתה, שהסרטים היו לא מעניינים או לא חשובים מספיק, ולכן לא היה צריך 2 ביקורות. סולונדרז, לעומת זאת, הוא משהו בדרגה של סמאח, והסרטים שלו "חשובים", ולכן שתי ביקורות מנוגדות בהחלט יכולות לעורר דיון מרתק (פ"מ, כבר אמרנו?) על סרט ששווה לדון בו.
את לא ממש גרועה.
למעשה, את בסדר גמור, ומבחינה פ"מ אפילו יותר מבסדר. כלומר: יש לך דרך משלך לכתוב תגובות, לא רק מבחינת התוכן והדעות אלא גם מבחינת המבנה, הפיסוק והזרימה. התוצאה מרתקת או מוציאה מהדעת, תלוי במאזין (אותי, למשל, הצלחת לרתק לא פעם). בשפה פ"מ, יש לך ממש 'נראטיב' משלך.
אני לא יודע אם אני מבין אותך נכון, אז לא אומר שאני מסכים אתך, אלא פשוט אמשיך את זרם התודעה הזה:
הסרט הוא דוגמנית. הוא קולב. הוא משהו שתולים עליו ביקורות ופרשנויות. סולונדז מודע לזה לחלוטין, ולכן שותל בסרט שלו גם מסרים לפרשנים. אבל הוא מתוחכם: לא כל המסרים מובילים בהכרח למסקנה שהוא עשה את זה בכוונה, כך שנוצר וויכוח, וממנו נוצרת אניגמה. וזו (אולי) אמנות.
הפ"מ הוא אויבו הגדול של ה- PC. ה- PC טוען שכולם שונים אבל צריך להתייחס אליהם אותו דבר. הפ"מ אומר שכולם שונים, ולכן לכל אחד צריך להתייחס אחרת. רואים הבדל?
בדיוק. אבל ההפך.
הPC הוא אויבו הגדול ביותר של הפ"מ (פוסט מרמיט?).
הPC נבע, למיטב הבנתי, היישר מהתפיסה הפוסט-מודרנית של "הנראטיב של כולם שווה-ערך, אז לא נשפיל אותם בזה שנכנה אותם בכינויים שנובעים מהנראטיב השולט = הנראטיב הלבן/זכרי/בריא/מעמד בינוני וכו'."
הבעייה, כמובן, היתה שהכינויים החדשים נקבעו על ידי אותה אליטה (+כמה נקבות וכושים של כבוד), מתוך אותה תפיסה מתנשאת שמאפיינת אותה מאז הקולוניאליזם הישן ועד הקולוניאליזם החדש. חוץ מזה, מאחר שתמיד קשה יותר לשנות מהות מאשר עטיפה, שינו את המותגים, אבל המנטליות שמפיקה מותגים ומשתעבדת להם לא שונתה (מותג=סטריאוטיפ, לצורך הרטוריקה). אם כל מה שהרווחנו זה שמספרים בדיחות על "מאותגרים מוטורית" במקום על "נכים", לא הרווחנו כלום, אלא רק מראית עין של שיפור, וזה הרבה יותר גרוע [הערה חתרנית על מצב הפלשתינאים אחרי אוסלו רוסנה במאמץ רב].
בפוסט-מודרניזם (ההה… השם המפורש!) יש הרבה דברים יפים ואמיצים. הבעייה, ואת זה עשו הרי גם לישו, היא שאנשים נוטים לקחת את הסלוגנים הקליטים ולהדחיק, שלא לדבר על לעוות ולסרס, את המהות שמאחוריהם (כי הרי שינוי מהותי דורש הרבה יותר מאמץ). זה צורם בעיקר במקרה של פ"מ, כי כשלוקחים את הטענה ש"הכל יחסי" ועושים ממנה אמיתה מוחלטת, מתחילות הצרות.
זה אני, או שהבחור המצולם
בעמוד הראשי של האתר דומה דמיון מפליא לאדם סנדלר?
לפחות זה לא ג'ים קארי
(לי הוא מזכיר את ג'רי אוקונל מSliders).
החלש יותר של סולונז
עושה רושם שהבמאי כועס מאד על החברה האמריקאית-צרכנית-תקשורתית (ויש לו כמה סיבות טובות לכך), והוא החליט להוציא את כל המוגלה שהצטברה אצלו עלינו. בחלק הראשון של הסרט זה מקורי וממוקד. בחלק השני זה יוצא משליטה – טוד יורה בצרורות לכל הכוונים וגם כשהוא פוגע זה נבלע בים הקלישאות והבדיחות הסרקסטיות.
מוסר השכל : גם אם אתה מוכשר ויש לך מה להגיד – ברור מילותיך (או סצינותיך) אל תתפרע.
אגרוף מכוון היטב לאף אפקטיבי יותר ממאה סטירות לחי.
מה יש ברחובות?
ואאל"ט, הוא מקרין גם באולם ההקרנות בפנורמה לחיפה, זה שלא ראוי לתואר "קולנוע".
תגובה ראשונה - כן תרב''ה!
מזל טוב על הצטרפותך לצוות המגיבים
…
צורה ותוכן
האם סרט יכול להיות פ"מ מבלי לעסוק בפ"מ? האם סרט יכול לעסוק בפ"מ מבלי להיות פ"מ?
לא יודע. שאלות מעניינות. מורכב לי מידי כרגע להתחיל לפרק אותן. ננסה לאט.
אני מקבל ש"מגנוליה" יכול להיות סרט פ"מ שאינו עוסק בפ"מ. הטכניקות הקולנועיות הצורניות שלו פ"מ במובן שהם פורצות את מגבלות הקולנוע המקובל, אך התייחסות תוכנית לפ"מ לא מקבלת דגש מיוחד, למיטב זכרוני (שוב, צפייה אחת בלבד לפני כמה שנים, אל תתפסו אותי במילה). אך גם את זה ניתן לכופף. אני חושב. אולי.
לגבי האופציה השניה – סרטים שעוסקים בפ"מ מבלי להיות פ"מ – אני מתקשה לחשוב על משהו הולם. תוכל לפרט?
אגב, להבא, בזמן כתיבת ההודעה סמן בבקשה ספוילר, הן באמצעות "סמן כאן אם ההודעה מכילה ספוילרים", והן במקומות ספציפיים בהודעה באמצעות אמוטיקון
. וברוך הבא!
אה? מה הקשר למה שאמרתי?
אתה עכשיו מתקדם שלב נוסף: אם יש משהו מוטעה, סימן שהכל יכול להיות מוטעה באותה מידה, וסימן שכל ספקולציה מחשבתית לגיטימית באותה מידה. ומה היא מלחמת העולם השנייה נגד הניסוי המחשבתי של "מאטריקס"?
לא מקבל. זה שאפשר לפקפק בכל לא מוכיח שום דבר, ובשום אופן לא מוכיח שכל פקפוק הוא שווה ערך.
לגבי הספרייה באלכסנדריה:
א. אף אחד לא היה שם. לפחות לא ב-1600 השנים האחרונות.
ב. גם פרופ' יוחנן בן יעקב.
ג. הוא לא הביא שום ראיה ממשית לדבריו – רק ספקולציות שעומדות בניגוד לכל ראיה שקיימת בידינו. אם יש שקר כזה, שיביא סיבה לסבור שהיה שקר. הוא לא הביא.
ושוב – אפשרי שמשהו יתגלה כטעות או הטעייה. אבל אין לי שום סיבה לשבת ולחשוב שלמשהו שנסמך על מיטב הידע שאפשר למצוא בנושא יש אותו מעמד כמו לטענה של "זה שקר, תאמינו לי". אפשרי לחשוב? בהחלט אפשרי. יש סיבה לחשוב? ממש לא.
ודקארט כבר ישב מזמן ודן בנושא גבולות הידע ועניין הספקנות – ונראה לי שדבריו סבירים בהחלט.
זמני עוד פעם לא בידי
ואני גם עייף מכדי לכתוב את התגובה שאני רוצה לכתוב לכל הדיון הזה (אולי בסוף השבוע).
בכל מקרה, הטיעון הדקארטיסטי שלך הוא בעייתי בעיני –
מעולם לא הערכתי את התפיסה של דקארט בתור משהו יותר משעשוע רעיוני או מבוא לרעיונות קצת מפותחים יותר.
לדידי, התפיסה שלו נפלה תחת הגדרת ה-"ירוק" שציינתי למעלה. אם הכל קיים, או לא קיים, ולמעשה אי אפשר להכריע ביניהם, והכל יכול להיות הכל, אז…. אז מה? מה זה נותן לי לחיים? דרך חדשה לחיות? תובנה כלשהי? הרי הוא לא מספק לי שום כלי לבחון את העולם שסביבי או את העולם בכלל. הוא לא אינדיקטיבי, או כלי ביקורתי – סתם שעשוע רעיוני, כל עוד הוא נשאר ברמה הזו.
בקיצור, אל מול הטענות הללו באמת אי אפשר להתווכח, כי הכל ירוק.
ממממ... מאטריקס? [
ים]
אני מרגיש קצת לא בנוח עם הדיון המנותק מענייני קולנוע הזה (אין לי מצפון, כנראה משהו שאכלתי) אז אנסה להגיב בקצרה…
לא משנה אם מדובר על מדע, הסטוריה או מחקר מודיעיני – ישנה שיטה מתודית ברורה למדי לבחירת תיאור המציאות הסביר ביותר בנקודת זמן נתונה (בניית מודלים ניתנים להפרכה וחיזוק או חלשה שלהם בהתאם לנסיבות ולחצילים). "תאוריית הלמידה הפורמלית" מכונה ההפשטה המתמטית שלה.
אבל לא היא החשובה, כרוב שאנן, אלא ההנחה העומדת בבסיסה: קיימת אמת יחידה ואליה ניתן להגיע, או לכל הפחות לשאוף (אומנם אפיסטמולוגית ולא אונטולוגית, עז פרוותית, אבל אתם יודעים איך זה: אם אין מיונז, טובלים בקטשופ). זאת כמובן בנגוד גמור לעמדה הפ.מ (ההפוכה לחלוטין מהגישה הספקנית שאני חושב שהצגת).
אם אין הסטוריה אחת "נכונה" – מהן ההשלכות על ההווה?
* שם שמיצה את עצמו.
פופריאני יקר,
אין לי כוח וזמן לדסקס אתך את עניין ה'שיטה' הקיימת (כביכול) במדע ובמחקר מודיעיני של העלאת השערות והפרכתן. מול שיטה חביבה זו, שתוארה בידי קרל פופר, הועלו טענות רבות, גם בתחום המדע (קון) ובפרט בתחום המודיעיני, והיא במידה רבה טחינת מים.
למעשה, זהו בדיוק ה'ממסד' שבו מורדת הפוסטמודרניות. הטענה הזאת, ש'יש שיטה להגיע קרוב ככל שנרצה לאמת'.
טווידלדיסטיי וסולוציי! מעולם לא טענתי כי 'כל טענה היא לגיטימית באותה מידה'. כל דוגמאות הנגד שלי, הטלות הספק שלי, השאלה האן מישהו משך לנו צמר על העיניים שלא נראה, נועדו רק כדי לעקוץ את האמונה המודרניסטית הזו, את הטענה שניתן *באופן שיטתי* להתקרב לאמת (היסטורית, מוסרית, וואטאבר). הטענה הזאת היא הסד. היא מניחה מראש קיום אמת, ומניחה מראש את יכולתנו להגיע אליה, ורק בשיטה מסודרת כזו. אבל ישנם אחרים, אחרים שיש להם אמת אחרת, וגרוע מזה, שיטות אחרות להגיע לאמת, ועוד יותר גרוע מזה, שיטות אחרות להעריך כמה קרובים הם לאמת.
הקפיטליזם אומר שככל שיהיה לך יותר כסף, כן ייטב. הקונפוציואניזם אומר ההיפך. כיצד תבחר ביניהם? אמות המידה של המדע המערבי אינן טובות לכך, מכיוון שהם נוצרו בתוך המערכת המערבית, והם חלק ממנה. ובקיצור: אין נקודת משען לארכימדס, ובלי נקודת משען, לא תוכלו להזיז אחרים מעמדותיהם, ולא תזוזו משלכם, ולנצח נאכל חרב.
תגובתי זו הייתה קצת פוסטמודרנית.
פוסט מודרניזם- מהתחלה ועד איפשהו
בואו נתחיל מהתחלה. מהו פוסט מודרניזם? פוסט מודרניזם הוא תוצר של הרצון לחופש הביטוי אשר נבע מהרעיונות במאה השבע עשרה – שמונה עשרה (משהו כזה, אל תתפסו אותי במילה) לחירות ושיוויון הידוע גם בשם – דמוקרטיה. עד אותה תקופה האסכולה הגבוהה קבעה איך כל דבר צריך להיראות (תראו למשל סיפור קצר של אתגר קרת על זה – קישור למטה)- אומנות ומדע, היא קבעה איך אנשים צריכים להיראות ומה הם צריכים לעשות (האחרונים הם לא לענינו, מין אוף טופיק כזה, למרות שהם גם יתחברו תכף). פוסט מודרניזם אומר שאף אחד לא יגיד לאף אחד אחר מה הוא אמור לעשות ואיך הוא יעשה את זה, כל עוד הוא לא פוגע באחר. אף אחד לא חייב ללכת לפי הזרם הרגיל, לפי מה שרוב החברה מכתיבה. למשל אדם שהולך עם שיער ירוק ופירסינג בגבה עושה משהו פוסט מודרניסטי, במידה מסויימת ניתן להגיד שזאת סוג של אומנות הממומשת על הגוף (למרות זאת, לא בהכרח הופך אותו לאדם פוסט מודרניסטי, דבר שיהיה חשוב להמשך ההסבר אם תשימו לב). הנכון של אותו אדם לא חייב להיות הנכון של אדם אחר – זאת הגדרה שנגזרת מפוסט מודרניזם – מה שכולכם דיברתם עליו – שום דבר לא נכון. זהו בעצם מימוש הפוסט מודרניזם בתחום הרעיוני. לכן, אם עקבתם אחרי מה שאמרתי, פוסט מודרניזם בתחום הרעיוני נגזר מפוסט מוזרניזם בתחום הכללי או האזרחי(חשוב כאן לציין שהמילים אזרחי ורעיוני הם המצאות שלי, אתם יכולים לקרוא להם סמי וסומו אם אתם רוצים, הכול עניין של כמה פוסט מודרניסטיים אתם רוצים להיות).
ומההסבר המייגע הזה אנחנו מגיעים לסיבה שעבורה כולנו נתכנסנו כאן היום. אחת מהצורות לחופש הביטוי היא כמובן קולנוע (סוף סוף). מכאן זה כבר נעשה הרבה יותר קל – 'מטריקס', נאמר קודם לכן, דוגמא פשוט מצויינת, בעיקר מכיוון שההפרדה שבו בין הפוסט מודרניזם בתחום הרעיוני לבין הפוסט מודרניזם בתחום הכללי נעשה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות. זהו סרט אקשן די ממוצע, מכות, כדורים שזזים בהילוך איטי, כל העוונטות, לכן במובן הכללי הוא לא פוסט מודרניסטי כי הוא שוחה עם הזרם (בתקווה שזה יהיה עד למפל הקרוב) אבל במובן הרעיוני הסרט שופע בפוסט מודרניזם (מכל הסיבות שהוזכרו קודם) יותר מהטמטום ששופע בסרטים של זאב רווח. מתי בפעם האחרונה שמעתם את שניצקליין מדבר על הסרט הפוסט מודרניסטי הבא שיצא 'מטריקס 2'? סביר להניח שאם תדברו על זה עם במאי הסרט תקבלו כדור לראש, בלי אפשרות לעשות את אותם עיוותיות לא רצויות של קיאנו ריבס. לכן, לכל מי שפיספס את הפואנטה(אין לי מושג איך אבל…) שעברה כאן לפני רגע – 'מטריקס' הוא לא סרט פוסט מודרניסטי. אגב, כל זה עונה בעיקר לתגובה של אינדי – סרט שחורג מהצורה הרגילה של סרט, באספקטים המסויימים שצויינו קודם לכן, הוא סרט פוסט מודרניסטי. זה הדבר היחיד שיכול להפוך אותו לפוסט מודרניסטי. אם למשל עד היום לא היו יוצאים סרטי אקשן וכל העולם היה טוב ויפה ואז פתאום ביום בהיר אחד היה יוצא סרט עם פיצוצים, היית אומרת שהוא סרט פוסט מודרניסטי רק בגלל שהוא היה נראה לך חדש ושונה. עוד דוגמא – אדם מציג עגבנייה שטוחה שיצירת אומנות. את בטח תגידי שלא משנה כמה ירקות יעשו בצבעים הכי משונים אומנים אחרים ירקות כאומנות עדיין יחשבו לפוסט מודרניסטיים. אבל למרות שזה נורא קשה לתפיסה – מלפפון חמוץ יפסיק להיות פוסט מודרניסטי מהבחינה הכללית כי הוא יהפוך להיות עניין שבשיגרה. למרות זאת, הרעיון שלו עדיין ישאר פוסט מודרניסטי כי אחד יכול לחשוב שזאת הירח בתחילת חודש, השני יכול לחשוב שזה הזין של פינוקיו והשלישי יכול לחשוב שזה סתם מלפפון חמוץ. באומנות כזאת זה משתנה, כי כאן הרעיון הוא מהות היצירה, הוא כל כולה. אבל בסרטים זה אחרת. ההבדל בין 'מטריקס' ל'מגנוליה', למשל, מבחינה פוסט מודרניסטית רעיונית הוא שב'מטריקס' מסתכלים על זה במעין עין חיצונית כזאת, פחות אומנותית(בכלל לא למעשה) ויותר מדעית – שום דבר לא חייב להיות נכון מבחינה פיזית, דבר שנשמע נורא איינשטייני. ב'מגנוליה', לעומת זאת, הסרט חי את הפוסט מודרניזם (אגב, דן, אני אמרתי ש'מגנוליה' הוא פוסט מודרניסטי למהדרין), זאת אומרת שהוא יותר אומנותי(הרבה יותר) ופחות מדעי (למעשה הפתיחה היא בדיוק ההפך מפוסט מודרניזם מדעי והבימוי והעריכה הם הרבה יותר קיומי, גס, כמו שכתבתי כמובן)- למה קוראים לסרט מגנוליה מקביל ללמה העגבניה שטוחה – שום דבר לא נכון – אבל מבחינה אומנותית. לכן גם פוסט מודרניזם מבחינה רעיונית ניתן לפרק אותו אבל לא בהודעה הזאת.
אוף טופיק – לפ.ט. אנדרסון יצא סרט חדש, 'punch – drunk love', שזכה בקאן בפרס הבמאי, ואתם כנראה שואבים הנאה עילאית מלא לדבר עליו.
האיש על הירח –
http://stage.co.il/Stories/109
פאנצ' דראנק לאב –
http://us.imdb.com/Title?0272338
/הפופיק של פריצי באמת ניסה להיות הכי ברור שאפשר, מצטער על ההסבר האקדמאי ומאמין בכל ליבו שהוא לא נושא את נגיף השניצקליינשין ושיש מאחורי מילים אלו מטרה./
היי, מישהו הזכיר קולנוע!
אני נהנה הנאה עזה מלא לדבר על סרטים שלא ראיתי ואני לא יודע עליהם, למעשה, כלום. לכן אני מאוד נהנה מאי הזכרת Punchdrunk Love, הנאה שנמנעת ממני בהודעה הזאת, ואני מקווה שאתה מעריך את זה.
סתם תיקון עוול הסטורי, בהגנה על 'מטריקס': סרט חדש ושונה הוא סרט פוסט-מודרניסטי, לפי מה שאמרת? אז 'מטריקס' הוא סרט פוסטמודרניסטי לעילא ולאללה, כי כשהוא יצא הוא היה חדש ושונה כמו עגבניה בצורת אופניים. 'מטריקס' אף פעם לא היה "סרט אקשן ממוצע, כדורים שהולכים בהילוך איטי וכל האוונטות" – זה היה הסרט שהמציא את הכדורים שהולכים בהילוך איטי ואת "עצירת הזמן" באמצע הקפיצה (כן, אני יודע שהיו פרסומות לפני זה שהשתמשו בטכנולוגיה הזאת וכו'. עדיין, 'מטריקס' היה הראשון שעשה עם הדברים האלה משהו מעניין וקולנועי). 'מטריקס' מהבחינה הזאת כן הביא רעיונות חדשים על איך סרט קולנוע יכול להראות. והוושאבסקים בהחלט לא ירביצו לך אם תגיד להם ש'מטריקס' הוא פוסטמודרני. אם כי סביר להניח שזה לא ממש מעניין אותם.
עכשיו אני לא מבינה כלום
האם הדברים האלה נחשבים לפוסט מודרניזם?
א. כיכר לחם המוצג בתערוכה כיצירת אמנות. (בפעם הראשונה שזה קרה)
ב. תערוכת פיסול בלחם.
ג. מישהו שהשתמש בלחם במקום מכחול, כדי ליצור ציור נוף, ובציור רואים שזה נוף, אבל גם רואים שזה טקסטורה אחרת.
לדעתי, רק הראשון הוא פוסטמודרני והיתר לא. כך גם סרטים חדשניים בתוכנם (מקביל ל-ב) או בטכניקה שלהם (מקביל ל-ג) אינם פוסטמודרנים בהגדרה. סרט שמדבר על עולם בו המציאות לא ברורה, אך ברור לצופה מה ה'מציאות' שבסרט, הוא לדעתי סרט לא פוסטמודרני, עם רעיונות פוסטמודרניים. סרט שמה שקורה בסרט עצמו לא ברור, זה סרט שהוא פוסטמודרניסטי בעצמו. עכשיו השאלה אם יש סרט שהוא חצי פוסטמודרניסטי, אלה סרטי הטוייסט – עד נקודה X חשבנו משהו אחד על ה'מיצאות' הקולנועית, החל ממנה חשבנו משהו אחר. הרי שהמציאות בסרט לא ברורה. פוסטמודרניסטי? לי אין מושג.
לזאת שלא מבינה כלום (סתאאאם...)
קודם כל כמה מילים – היו לי כמה טעויות, דפוס בעיקר, בתגובה הקודמת שרק עכשיו אני קורא, פשוט מיהרתי לסיים אותה. יכול להיות שגם כאן יהיו קצת טעויות, אז סליחה מראש. ואגב, זה המשך לתגובה הקודמת, אז כדי להבין מושגים מסויימים כאן צריך לקרוא קודם אותה.
תשובה לשאלות של אינדי – נגיד ותיכנסי לתערוכת פיסול ויהיה כתוב לך בשלט הכי גדול שאת יכולה לדמיין בשחור על גבי לבן 'תערוכת פיסול שנעשתה באמצעות כיכרות לחם'. מאיפה את יודעת שאלו הם אכן כיכרות לחם? מאיפה יש לך את הזכות לקבוע את זה? להגיד שליצירת אומנות יש סטייה לכיוון מסויים? שום דבר לא מתחלק לשחור ולבן. לכל תווית שתוצמד למישהו, לא משנה מה הגודל שלה, יהיו מיליארד נראטיבים. פוסט מודרניזם אומר ששום ידיעה לא חייבת להיות נכונה מלכתחילה. שזה רק המוח שלנו שמעכל דברים בצורה זו ולא אחרת. 'מציאות' של צופה אחד לא חייבת להיות 'מציאות' של צופה אחר. כאת כותבת 'מציאות' אני מאמין שאת כבר ענית לעצמך. חוץ מזה, חיבור שונה של טקסטורות יוביל לציור שונה לגמרי עבור כל אדם. את יכולה להגדיר פוסט מודרניזם איך שבא לך. זה חלק מהפוסט מודרניזם – את יכולה להגיד מה שבא לך וזה יכול להיות נכון, להגדיר כל מילה איך שאת רוצה. במקרה הזה, ע"פ פוסט מודרניזם את יכולה להגדיר מהי המילה פוסט מודרני עבורך. המושג פוסט מודרינסטי כל כך קשה להגדרה עבורנו כי ההגדרה העיקרית שלו היא שאין שום הגדרה. טכנית, הכול יכול להיות פוסט מודרניסטי וטכנית שום דבר לא טכני. להכול יש עוד משמעות או שום משמעות, לכל דבר יש אינסוף נראטיבים, וזה לא ממש משנה כי אנחנו כנראה לא באמת קיימים. אבל בואי נצא מנקודת ההנחה שהפיסקה הראשונה בתגובה הקודמת שלי היא נכונה, כי זאת ההיסטוריה של המושג, בלעדיה לא היינו אומרים פוסט מודרניסטי, הנחה די יורמנית מצידי בדיון פוסט מודרניסטי אבל עדיין, אם תגידי אחרת לא נצא מהברוך הזה.
כיכר לחם כיצירת אומנות הוא רעיון פוסט מודרניסטי אומנותי. מהבחינה הכללית, נכון להיום, הוא גם יהיה פוסט מודרניסטי. תערוכת פיסול כתערוכה, כמקשה אחת, היא פוסט מודרניסטית מהבחינה הכללית. מבחינת השוואה בין לחם אחד לשני באותו רגע קיים (ואני מאמין שלזה התכווונת)? גם. כי אני לא חושב שאפשר להסתכל על זה ככה, אלא מבחינת החברה כולה, מבחינת הזרם הכללי(תקראי את התגובה הקודמת שלי ואולי תביני). בג' את העלת נקודה מעניינת(עד – '…כדי לצייר נוף'), כי הוא משתמש בטכניקה חדשה. הטכניקה שהוא השתמש בה לציור היא פוסט מודרניסטית, בהסתמך על כך שבכל העולם משתמשים במכחול (ועל כן נאמר – 'במקום מכחול'). בקשר לסוף המשפט – זה לא בהכרח לגבי האפשרות לחבר טקסטורות בצורה שונה, אלא על המשמעות שמאחורי כל טקסטורה. וכך – כל צורה שונה של חיבור תוביל למשמעויות שונות.
ועכשיו לסרטים (אגב, תנסי להתמקד יותר בפוסט מודרינזם בסרטים, לא רק בגלל שזה יותר מעניין, אלא בגלל שזה אתר של סרטים). טוויסטים, נושא חביב עלי ביותר. טוויסט הם אמצעי אומנותי שהוא לא פוסט מודרניסטי. את יכולה להגיד שהוא פוסט מודרניסטי מכיוון שהוא אומר – אף פעם אל תחשוב שמה שאתה חושב זה נכון, בגלל זה את חושבת שזה פוסט מודרניסטי למעשה (ולא רק את, על פי תגובות אחרות שקראתי באתר), אבל זאת לא ההגדרה הנכונה של טוויסט. הגדרה של טוויסט אומרת שיש אמת, אתה פשוט לא אמור לדעת אותה ברגעים מסויימים בסרט. פשוט שמה שאתה חושב ברגע מסויים הוא לא האמת, שאכן מתקיימת. * * טוויסט למעשה הופך את האמת שהתקיימה במוחו של הצופה לנראטיב של האמת, והנראטיב של האמת, שמוצהר כנראטיב של האמת והסרט מודע להיותו נראטיב של האמת, הוא שקר. שקר לא יכול להתקיים בפוסט מודרניזם. שקר שהסרט מודע להיותו שקר הוא היפוך גמור מפוסט מודרניזם * *. אז מה אם לסוף של 'ממנטו' יכולים להיות אלפי פירושים, זה לא חלק מהטוויסט, זה כבר אמצעי אומנותי אחר (מין מטאפרות על מטאפורות כאלה). גם ב'החוש השישי' יכול להטעות מבחינות מסויימות אבל למעשה הוא לא (אין לי כוח להסביר). ועוד דבר חשוב שיכול לשלול את הטענה שלך. טוויסט הוא חלק אינטגרלי מהעלילה. עלילה, אם היא לא פוסט מודרניסטית מהבחינה הכללית, זאת אומרת לא שונה מעלילות אחרות מבחינת מבנה וכו', לא יכולה להיות פוסט מודרניסטית. ובטוויסט משתמשים די הרבה בסרטים (אגב, טוויסט לא חייב גם להיות בסוף סיפור הוא יכול להיות בכל מקום לאורך הסרט ויש הרבה טוויסטים בהרבה סרטים ולא רק בהם, אבל אנשים זוכרים רק את הטוויסטים ה'גדולים' שמשנים את פני הסרט). למה אם עלילה היא לא פוסט מודרניסטית מהבחינה הכללית היא לא פוסט מודרניסטית כלל? באמת שיש לי תשובה לזה אבל היא ארוכה וממש אין לי חשק לכתוב אותה (כמו שאני לא ממש מבין מה הפואנטה של כל הדיון הזה אבל נגיד…) אבל התשובה הראשונה יותר טובה וממצה ואני באמת מאמין שהיא עונה על השאלה שלך. ועוד משהו – אין דבר כזה חצי פוסט מודרניסטי, פוסט מודרניזם או מתקיים או לא מתקיים (וקיים כאן ניגוד פאטאלי למי שישים לב) ואי אפשר להגדיר פוסט מודרניזם באמצעות מספרים. זה כמו להגיד תן לי חצי קילוגרם שמיים. זהו. אני מאוד מקווה שכל זה עזר לך, למרות שלפי דעתי התגובה הקודמת הייתה יותר ברורה.
בקשר לתגובה של רד פיש – אי שאפשר להגיד רק בגלל אפקט אחד בכל הסרט שהוא פוסט מודרניסטי, זה רעיון תסריטי/ בימוי/ עריכתי די פעוט שמומש בתוך הסרט בדרך וויז'ואלית. סתם עוד אפקט שאף אחד לא חשב עליו לפני (וגם זה, כמו שכתבת, לא נכון). זה כמו להגיד שכל פעם שמישהו אומר משפט שלא אמרו מקודם בקולנוע הופך את הסרט לפוסט מודרניסטי. גם לא אלפי רעיונות עליליתיים בסרט שאף אחד לא השתמש בהם לפני יהפכו אותו לפוסט מודרניסטי. הכול היה צריך להיות גנוב כדי שזה לא יהיה ככה. תבניתית הרעיון של הכדורים לא משנה כלום. מבחינה רעיונית מדעית (ושוב, אלה סתם מילים שאני המצאתי) הם אולי פוסט מודרניסטיים אבל לא על זה דיברת וזה לא הופך את הסרט כולו לפוסט מודרינסטי. אתה, אגב, פוסט מודרניסטית יכול להגדיר את 'מטריקס' כפוסט מודרניסטי או כצב קזחסטני אם בא לך אבל פוסט מודרניסטית אני יגיד לך שוב שהוא לא. חוץ מזה, בקשר לדבר השני – תהנה על חשבוני, בכיף. עד למהפכה הבאה.
הודעה שהגיעה זה עתה: מחקר קובע שדגים בעלי עין אחת הם טיפשים ויש להם בעיות ראייה. אבל אם תשים אותם לצד קטשוצ'יפס הם יכולים להיות די טעימים.
/הפופיק של פריצי, בעקבות הליחשושים שמכתיבה לו הבטן של פריצי./
רגע, תעזור לי בקשה לעשות סדר.
לפי מה שהבנתי, ע"פ ההגדרה המקובלת, פוסט-מודרניזם הוא:
א.חדשנות (טכניקות שלא נקראו בעבר, עיללה חדשנית במיוחד וכו').
ב.יצירת אומנות המודעת לעצמה ומפלרטטת עם הצורכים ועם עצם העובדה שהיא עושה זאת.
ד.האמירה כי אין דברים מוחלטים.
ג.הכל (כל דבר אפשר לפרק לנראטיבים שונים…)
ד.כלום (כלום לא ממש קיים, וכנראה גם אנחנו).
פיספסתי משהו?
_________________________
יום לא-הולדת שמח,
גל, מנסה להבין מה הולך פה.
הכל או כלום. כבר אין לי כח.
לבלגן בלאגן (הדבר שהכי קל לעשות)
א. כן, בערך (למרות שלאו דווקא עלילה חדשנית). כי חדשנות היא בעצם התוצאה, אחת מהם. אני חושב שיותר נכון להגיד שוני.
ב. אני מתאר לעצמי שכתבת את זה בגלל דברים שאמרו לפני בגלל שאני זוכר משהו על זה, גם בגרסת ה'אוף'. אני חושב שהכוונה היא יותר – יצירת אומנות שמודעת לכך שהיא יצירת אומנות, סרט שמודע לכך שהוא סרט. האם זה פוסט מודרניסטי? הוא אמנם חורג מהמסגרת של עצמו במידה מסויימת ואחת מההגדרות של פוסט מודרניזם שיוצאת מג' וד' אם תשים לב – *חוסר גבולות, פריצת מסגרות*, אתה אפילו יכול להוסיף אותם כה'. *אבל*… הפלירטוט עליו דיברת קורה הרבה בפארודיות וזוהי בעצם פארודיה של סרט על עצמו(גם 'אגדות וסיפורים' היא פארודית במידה מסויימת, ואף פארודיה עצמית, אבל אני לא ראיתי, זה רק בהסתמך על מה שקראתי). עצם העובדה שהמודעות של סרט להיותו סרט משייכת אותו לז'אנר מסויים מראה שהוא לא פוסט מודרניסטי, כי ז'אנר בעצם מגביל את הסרט, דבר שמנוגד למה שכתבתי קודם… אז תפיק מהתשובה הזאת את מה שאתה רוצה. אני חושב שב' לא נכון, אבל זו רק דעתי.
ד(הראשון). הנקודה הזו מכילה בתוכה את השתיים הבאות אחריה, כי העובדה שאין ערכים מוחלטים יכולה לנוע לשני כיוונים קיצוניים – הכול או כלום. הכול וכלום זה אפילו יותר נכון להגיד כי כלום הוא חלק מהכול – אחת מהתשובות להכול הוא כלום. גם במתמטיקה. R = אינסוף = אפס = X. * * כלום הוא בעצם אחד מהנראטיבים להכול (גם אחד מהנראטיבים לכל דבר אחר, X), לכן כדי שהכול יתקיים צריך שגם כלום יתקיים * *. לכן, ד' השני בעצם נגזר מג'. זה נורא יפה (לפי דעתי, לא יודע מה איתך). אגב, אם תשים לב, הכול וכלום הם גם הפכים(שזה בעצם הנראטיב הכי קיצוני שיכול להיות) וגם שווים זה לזה, ושני הטענות יכולות להיות נכונות ואפילו המתמטיקה לא מצליחה להוכיח אחרת. אגב, עכשיו נזכרתי באקסיומה של איינשטיין (בכבודו ובעצמו) – 0=3 (שזה, אגב, בדיוק הנוסחא הקודמת). האקסיומה הזאת שקולה לטענה שכתבת בד' השני – כנראה שאנחנו בכלל לא קיימים ושכל דבר יש פוטנציאל להיות טעות מהיסוד. לך תוכיח שזה לא נכון. האם העולם הוא פוסט מודרינסטי אחרי הכול? ואולי הוא תמיד היה ככה.
/הפופיק של פריצי טוען טענות ומפריך אותן כמו בלונים ביום הולדת ומאחל יום לא הולדת שמח 364 ימים בשנה לכל אחד, למרות שפוסט מודרניסטית…/
ואני כבר חשבתי שהבנתי מה קורה.
שווין, לומדים מטעויות.
דבר ראשון, אני נקבה. מוזר לי לקבל תשובות המנוסחות בלשון זכר (אפילו שתמכתי בשלטון הברזל). (^:
א. אני לא ממש מבינה איך שוני מתקשר לפוסט מודרניזם. איך זה מתקשר לנראטיבים שונים, ולאמירה כי אין דברים מוחלטים?
ב. מה שאתה אומר, בשורה התחתונה, הוא כי יצירה המודעת להיותה יצירה היא פוסטמודרניסטית מחד-גיסא, וגם *אינה* פוסט מודרניסטים מאידך-גיסא כי היא משתייכת לז'אנר קיים. נכון? לא? אני חייבת להודות שאיבדתי אותך באמצע הטיעון.
ד(הראשון)(אופס). זה בהחלט יפה, ואני אוהבת את הצליל של זה. אבל אני לא רואה איך אפשר לגזור דבר מה מעשי מכך שכלום שווה להכל מבחינה פילוסופית.
ג. איך המדע מתקשר לפוסטמודרניזם? האם פ"מ לא שולל את השיטה המדעית מעצם הגדרתו?
ד. מה זה בעצם נראטיב? "תפיסה"? "אופן תפיסה אישי"?
____________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
את צודקת
א לא קשור לפ"מ. גם מודרניזם היה חדשני. אין בשוני שום דבר פ"מ, בגלל שאין בפ"מ נראטיב (סיפור, עלילה, קו מחשבה, אמת, מציאות- הכל מילים נרדפות בהקשר הזה) אחד חד משמעי. בקיצור אין אובייקטיביות- אין אמת אחת הכל קשור לתפיסה שלך. ובגלל זה גם ד וגם ג וגם ד הם כן פ"מ. אומנות המודעת לעצמה היא פ"מ כי היא לוקחת בחשבון את נקודת המבט של הצופה שהיא זו ההופכת את הדבר המסוים לאומנות. (אסלה היא לא אומנות. אסלה המוצבת במוזיאון- כן) הצלחתי לפשט?
ועוד משהו
אם כל יצירה התלוייה בצופה היא פוסטמודרניסטית, אז כל יצירה שאי פעם נוצרה היא כזו, לא?
________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
בוא נראה אם אני זוכר נכון:
בתחילת התקופה המודרנית, דובר על אומנות שהיא יופי אובייקטיבי. כלומר, יופי לא תלוי בצופה.
כאילו נראה שזה נכון
אבל התפיסה הייתה שיש יפה ויש לא יפה, יש דרך נכונה לצייר וחומרים נכונים לעשות מהם אומנות. בבתי ספר לציור לימדו איך לצייר.
לעומת זאת הפוסט מודרניזם מתחשב בזה שיש צופה לאומנות ושהיא קשורה לזמן ולמקום מסוים. תמיד היה צופה באומנות- לא תמיד הוא שיחק תפקיד ולפני הפ"מ האומנות כאילו לא הייתה מודעת לזה שיש בה צופה. כל הדוגמאות שדן נתן מ12 קופים, סימפסונס, האסלה במוזיאון- כולן דוגמאות לכך שהאומנות מודעת שהייתה אומנות לפניה ומתייחסת לזה, או שהיא מודעת לזה שהיא אומנות ולא מציאות.
אז אולי תסביר לי האם
דון קישוט הוא פוסטמודרניסטי?
(שאלתי כבר פעם, ולא נעניתי.)
להזכירך, בפרקים המאוחרים יש דמויות שהגיעו כי הן "קראו את הפרקים הראשונים של הספר, ורצו לפגוש את דון קישוט".
כן, דון קישוט פוסט-מודרני,
"דון ז'ואן" של ביירון פוסט-מודרני, על "טריסטראם שנדי" לא נדבר בכלל, והתנ"ך הוא כמובן יצירה פוסט-מודרנית מובהקת. אני, מה אכפת לי. יש לי מרצה שחושבת שכל הסונטות של שייקספיר מדברות על מין אנאלי.
כלומר, היא בשלב האנאלי שלה?
(טוב שלא מדברים על טריסטראן שאנדי. לא שמעתי את השם מעודי.)
לא, היא לא פרוידיאנית,
היא לאקאניאנית. או שזה לא סותר, לא יודעת. אבל לאקאן אפילו יותר גרוע. במיוחד כשמתעקשים להחיל אותו על סונטות מתקופת הרנסנס, שבה, לאושרם הרב של אנשי אותה העת, לאקאן טרם נולד. וזה טריסטרם, עם מ' סופית. הנה, כזה:
http://www.amazon.com/exec/obidos/ASIN/0140435050/qid=1024579257/sr=2-1/ref=sr_2_1/104-0965667-7980703
אבל באמת שלא מדברים עליו. או על כל דבר אחר. למה לנו לבזבז את חיינו הקצרים בדיונים על פוסט מודרניזם, כשאפשר לישון במקום.
כן נענית
"דון קישוט" הוא לא פ"מ מאחר והוא נכתב ב-1605.
מה שכן ניתן לומר עליו זה שהוא מבריק ומקדים את זמנו, ומי שרוצה יכול, בשביל השעשוע האקדמי, לנתח מוטיבים פ"מ ביצירה, בערך כפי שניתן לנתח את הרמיזות הקומו-נאציות בדרדסים (לא, לא להתחיל פתיל בנושא בבקשה).
עכשיו, אם בא לך להיות קטנוני, "דון קישוט" שאתה מכיר כיום מורכב למעשה משני ספרים שונים שסרוואנטס כתב. הראשון יצא ב-1605, השני ב-1615, ובמהלך 10 השנים האלה הודפסו 9 מהדורות מהספר, והוא היה ידוע מאוד. אני מניח שבאיזכור ה"אנשים שקראו את הפרקים הראשונים" הכוונה לאנשים שקראו פרקים מהספר הקודם, וזה לא כל כך פ"מ בכל מקרה (להבדיל ממקרה בו הספר כבר היה כולל את הקהל שלו בתוכו).
כן
אך שוב, רוב היצירות הפ"מ לא *עוסקות* בהכרח בפ"מ. כמו שמרבית המערבונים לא עוסקים בז'אנר, אך "בלתי נסלח" כן (והוא, אגב, פ"מ…)
ועוד משהו-
זה שדבר משתייך לז'אנר קיים לא הופך אותו ללא פ"מ אם הז'אנר הקיים היה מראש פ"מ.
לגל הנקבה
קודם כל, סליחה גל… לא ידעתי, פשוט יש לאחי ארבע חברים שקוראים להם גל (באמת) וכולם בנים. ולא יודע, עד הרגע דמיינתי את גל איזה אחד כזה… ותמיד היה לי יותר נוח לכתוב לבנות (ועוד מייפל). אגב, למה את לומדת? כי לי יש בגרות בתנ"ך ב – 26.
א. שוני הוא נראטיב למקובל, רבים אף יגידו לחד משמעי של החברה (לזה התכווני, שוני מבחינת החברה, זאת הייתה ההגדרה המקורית של פוסט מודרניזם גם באחת ההודעות שלי, אפילו פו כתב את זה אבל פסל לפני בלי לשים לב). על כן שוני הוא פוסט מודרניסטי.
ב. יצירת אומנות צריכה להיות פוסט מודרניסטית, קודם כל. ברור שהיא גם צריכה להיות יצירת אומנות, פו, אבל זה כבר משהו אחר. נכון שאסלה במוזיאון הופכת אותה ליצירת אומנות ולא לסתם עוד אביזר בית שימוש, אבל השאלה לכך הייתה צריכה להיכתב אחרת, ואני לא מאמין שזאת הייתה כוונת המשורר, וגם אם כן, כל זה די ברור. לגל – כתבתי גם קודם שתמיד יהיו סתירות פנימיות בפוסט מודרניזם, תמיד. נורא קשה להגדיר משהו כפוסט מודרניזם, ולכן היו סתירות פנימיות, אבל בדיון על פוסט מודרניסטי, זה לגיטימי(זה בתשובה לב' בהודעה האחרונה). אני התכוונתי (בהודעה הראשונה) שבכך שיצירה מודעת לכך שהיא יצירה ובכך חורגת מהגבולות של עצמה כשהיא מכירה בכך (לא? לזה התכוונת?) זה די פוסט מודרניסטי. עכשיו עוד דרך להגדיר את זה כפוסט מודרניסטי היא בכך שהיצירה בעצם עושה פארודיה על עצמה. כשהבמאי של storytelling שם את עצמו בתוך הסרט שלו הוא בעצם עושה מעין פארודיה על עצמו (וגם כמובן בכך הסרט שלו מכיר בכך שהוא רק סרט). בסרט הזה זה אולי קצת קשה אבל בסרט שמציג נראטיב לסרט שעליו הוא עושה פארודיה (ובד"כ זה קורה), למשל scary movie, זה הופך אותו לפוסט מודרניסטי. אם סרט מציג נראטיב על עצמו, הוא בעצם פוסט מודרניסטי וחזרנו לטענה המקורית שהצגת (יכולתי להסביר את זה יותר טוב).
ד(הראשון)(סולח). בכך שאנחנו לא באמת קיימים.
ג. זה הקטע, שמדע הוא בדיוק ההפך מפוסט מודרניזם והוא לא מצליח לשלול אותו.
ד(השני). נראטיב הוא בעצם הצגת שלילה למשהו.
לשאלה הבאה שלך, גל – את צודקת במאה אחוז. כל יצירה יכולה להיות פוסט מודרניסטית עבור כל צופה. אבל באו אנשים מגבוה, הדבר היחיד שפוסט מודרניזם ניסה להיפטר ממנו, והגדירו מה זה פוסט מודרניסטי, וע"י כך הרגו את הפוסט מודרניזם, כי פוסט מודרניזם אמור להיות מוגדר ע"י כל צופה. כל יצירה יכולה להיות מוגדרת כיצירה פוסט מודרניסטית ולכן כל דבר יכול להיות פוסט מודרניסטי, גם את (אם תגדירי את עצמך כיצירה. וגם אם לא, אבל אז זה לא יהיה אומנותי).
/הפופיק של פריצי מחפש מוצא./
לפופיק הit של פריצי הזכר
אני מאמינה וסולחת. גם לי יש כמה וכמה חברים בשם גל, עם או בלי שמרים. מלבד זאת, זה לא כאילו שהייתה לך דרך להבדיל דרך המחשב. תראה אותי בקון הבא, ואז נראה אם תוכל עוד לחשוב שאני הטרוגנית בזוג הכרומוזומים ה-23 שלי… (^:
א. זה נראה לי קצת נוח מדי, להגדיר משהו ששולל את ערך ההגדרה מכל דבר, כולל עצמו. זה גורם לאנשים לומר דברים מטופשים לחלוטין, ואז לתרץ אותם בהיותם פוסטמודרניסטים. בעצם, רגע, זה מסביר חלק מהשירים שקראתי בזמן האחרון…
ב. אם אני מבינה אותך נכון, זה שעצם כלשהו מוצג כאומנות חשוב יותר מאיכותו האסטטית (בעיני היוצר, לכל הפחות). זה נשמע לי לא בסדר, מסיבה עליה אני לא יכולה להניח את האצבע. למרות כל הדיבורים על כך שהמטרה של אומנות היא להעביר מסר מסויים, אני גם מצפה למצוא ביצירות הרמוניה (או דיסהרמוניה מכוונת, לא משנה) מסויימת, יופי אם תרצה לקרוא לזה כך. או כיעור מכוון, אבל לא מראה סתמי.
צ (ד' זו אות משעממת). אז מה אם אנחנו לא קיימים? אני *נראית* לעצמי ממשית. מה שאני קולטת מהחושים שלי ממשי בעיני. אז מה אם הכל אשלייה? (מאותה סיבה אני לא רואה את התיאוריה של דקארט שווה משהו מעבר לערך הפילוסופי שלה). התיאוריה של התת-מודע כשולט באנשים ע"י דחפים וטראומות להם אינם מודעים נותנת לי כלים להתמודד אחרת עם העולם שסביבי. כנ"ל התיאוריה שאומרת שאנשים מונעים ע"י הבהלה לגבינה ירוקה בריח שוקולד, או כל דבר אשר משנה את הדרך בה אני פועלת, ואת הדרך בה אני תופסת את העולם. אם אתה אומר "הכל לא קיים" זה לא משנה כלום. (לעומת זאת, אם אתה אומר "כל הדברים שמתחילים באות ד', שכאמור היא אות מאוד משעממת, לא קיימים בימי שני", החיים היו הופכים למעניינים הרבה יותר, בעיקר כשמנהלים אותם בכמה שפות בו-זמנית).
ואהבתי את זה. אני מכריזה על עצמי בזאת כיצירה (אבל אז זה לא גורר הכרה בקיומו של כוח עליון שיצר אותי? או שמא אני יכולה להיות יצירתה של האבולוציה? נו טוב. תלוי ע"פ איזה נראטיב…)
_______________
יום לא-הולדת שמח,
גל
נ.ב אני? אני עושה את עבודת הגמר שלי בתנ"ך. קהלת.
אני אוהב כשהיא מדברת גנטיקה.
היצירה השנייה האהובה עלי ששמה מקורו הקנדה, אחרי קולין מוקרי.
לבלגן בלאגן (הדבר שהכי...) כה''ב
אחת ולתמיד, בואו נבהיר את הקשר בין חדשנות לפ"מ. האם יש חידושים שהם במובהק פ"מ? כן. האם יש חידושים שהם במובהק לא פ"מ? כן ולא. ומכאן, האם כל חדשנות היא פ"מ? שוב, כן ולא.
לפני ההסבר, אבהיר שכל התייחסות לחידושים באומנות בהודעה זו מתייחסת לחידושים שנעשים *כיום*, בעידן הנוכחי, ולא לחידושים שנעשו במאה ה-17 או כמה שנים אחרי בריאת העולם.
אוקיי, הסבר: חידושים פ"מ במובהק עוסקים בסעיף ב' של מייפל – מודעות של היצירה לכך שהקהל צורך אותה. אך נגיע לכך בהמשך.
חידושים שאין בהם בהכרח אלמנטים פ"מ – "פארק היורה" של שפילברג הציג חידוש אדיר בתחום האפקטים והאנימציה הממוחשבת. זה לא פ"מ, זה פשוט חידוש טכני ואומנותי (בקולנוע, הגבול בין השניים מטושטש מאחר וזה המדיום האומנותי שנשען הכי הרבה על טכנולוגיה). *אבל* מי שירצה יטען שזה הקפיץ מדרגה אחת את המודעות לקשר בין מציאות ואומנות, כי יותר מאי פעם לפני הסרט הזה, היה ברור לחלוטין שמה שנראה על המסך לא אמיתי, בו בזמן שהוא נראה מציאותי כמו מי שישב לידך בקולנוע. כך שגם אם שפילברג לא ממש יודע לבטא את המילה פ"מ, אפשר למצוא בסרט השלכות פ"מ, וזה לא יהיה לא נכון, גם אם הרלוונטיות של הנושא לסרט עצמו היא נמוכה. כי סרט בעידן הנוכחי הוא לא רק מה שמוקרן על המסך, הוא גם מה שמשתמע מעצם ההקרנה. מצב היפותטי: הסרט היה מופק, אך נגנז ולא זוכה לראות אור מקרנה. במצב כזה, לא היתה לו שום משמעות פ"מ, כי הוא לא זכה לאינטראקציה עם קהל. המשמעות הזו ניצקה לתוכו בשנייה בה הופעלה המקרנה בפעם הראשונה אל מול אולם מלא והמום. זה היבט אחד. היבט אחר וקצת יותר נפוץ הוא שבעידן הנוכחי, חידוש הוא מה שלא היה קיים בתודעת ההמון לפני כן. חידוש בעבר היה מה שלא היה קיים לפני כן, עם או בלי תודעת ההמון. על כן ניתן לטעון שכל חידוש מודע בעל כורחו למה שהיה לפניו, ומגדיר את עצמו כחידוש באמצעות ציטוטים ופרפראזות על מה שקיים בתודעת ההמון.
מה שמביא לשאלה הסופית – האם כל חדשנות היא פ"מ? התשובה הגרועה למדי שכל אדם בר דעת לא יקבל אותה כמובנת מאליה, היא שכן ולא. "לא" – כי לא יתכן שכל חידוש יתאים לאותה הגדרה, כי אז ההגדרה הזו תהיה כלום ("ירוק", כפי שסולוצו כתב). "כן" – כי גם אם מחשבתית איננו יכולים לקבל הגדרה כזו, המציאות היא שזה נכון, וההגדרה הזו עדיין כאן ואין טובה ממנה למרות בעיותיה (תקבילו לדבריו של צ'רצ'יל על דמוקרטיה, אולי).
לגבי סעיף ב' – יצירה המפלרטטת עם עצמה, עם המדיום, עם הקהל ועם האפקט התקשורתי שיהיה לה היא בפירוש פ"מ, חד וחלק. הטענה כאילו פ"מ לא מאפשר שימוש בז'אנרים היא קשקוש לא מבוסס – אנחנו לא מדברים על "דוגמה 95" (שאגב, הוא מניפסט פ"מ…). פ"מ למעשה חוגג שימוש בז'אנרים, ובדרך כלל עושה בהם שימושים אירוניים ומתחכמים. דוגמא: לעשות מחזמר כיום היה מרגיש קצת מוזר. אך "מולאן רוז"' ו"להתעלל בסלמה ולעשות כסף" (הידוע גם כ"רוקדת בחשיכה") היו מחזות זמר פ"מ, כי הם התבססו על מסורות ז'אנריסטיות ושיחקו איתן. "מולאן רוז"' חיבר בין המסורת הישנה של המחזמר (סרט שבתוכו שירים) ובין המסורת החדשה יחסית של קליפים (שיר שבתוכו סרט). "רוקדת בחשיכה" ציטט ממחזמר קיים בתוך העלילה שלו, הדמות הראשית שם מעריצה מחזות זמר, ועל כן עולמה הפרטי הוא מחזמר. בשני המקרים לא מדובר בהגדרה הקלאסית של מחזמר – עלילה שמשלבת בתוכה שירים. כלומר, כן, אבל צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לשים לב לכך שהבמאי עושה זו באירוניה ועם חריגות שונות מהמתכונת הקלאסית.
בלי ז'אנר לא תיתכן פריצת ז'אנר, בלי תפיסות ישנות לא ייתכנו חידושים. הפ"מ נשען על ההנחה כי אנו צורכים ציטוטים והשתקפויות, ועל כן איננו יכולים לייצר משהו שאינו ציטוט או השתקפות בעצמו, או משהו שלא יהפוך להשתקפות כשהוא יגיע לקהל.
האם פארודיות הן פ"מ? סביר להניח שהבמאים לא חשבו שזה יהיה עמוק במיוחד, אך כאמור, התוכן הפ"מ הוא לא בהכרח תלוי כוונה מצד היוצר, והרובד האקדמי ה"גבוה" לא סותר יצירה "נמוכה" (הפ"מ דווקא יוצר ביטול היררכיות מסוג זה). בפעם הראשונה בה פרנק דרבין עבר בין חדרים שלא דרך הדלת, אלא באמצעות עקיפת התפאורה ב"האקדח מת מצחוק" (או למעשה בסדרת הטלוויזיה שקדמה לסרטים, Police Squad) זה היה פ"מ לחלוטין. יודעים מה, גם בפעם המאה שהוא עשה את זה זה היה פ"מ, כי מיצוי הבדיחה באמצעות חזרה מוגזמת עליה הפך לבדיחה בפני עצמה, מצחיקה אף יותר מזו המקורית.
מעניין שהרבה פארודיות מאז "המטריקס" כוללות "שוט מטריקס", מה שאוטומטית גורם לקהל לצחוק באופן בלתי נשלט, למרות שברוב המקרים אין באזכור תוכן קומי מעבר לכך שזה ציטוט מ"המטריקס". או אולי מהפארודיה הקודמת שעשתה "שוט מטריקס"?
(וזה מזכיר לי: רבים חושבים שאחת הסצינות המוצלחות ב"האקדח מת מצחוק 2 וחצי" היא הפארודיה על סצינת העגלה המדרדרת במורד המדרגות ב"הבלתי משוחדים". אך הסצינה ב"הבלתי משוחדים" היא ציטוט מסצינה ב"אוניית הקרב פוטיומקין" של סרגיי אייזנשטיין, והסצינה הזו היא אחת המצוטטות ביותר בתולדות הקולנוע. האם הקהל שלא ידע את זה "טועה"? ומה אם הקהל שכן מכיר את "פוטיומקין" יגלה שבמאי "האקדח" דווקא כן התכוון לצחוק על "הבלתי משוחדים", וסרטים רוסיים מתחילת המאה בכלל לא מעניינים אותו? זה משנה בכלל? Begun this narrative war has)
הכוונה הייתה...
קודם כל, אני חייב להגיד שאני מעריץ אותך, באמת.
אני כתבתי לפני התגובה הזאת איפשהו, שפריצת ז'אנר תהפוך אותו לפוסט מודרניסטי. אבל אם סרט חוזר בדיוק על מה שעשו בסרט קודם שהיה מאותו ז'אנר? כתבתי שסרט צריך לפרוץ את המסגרת של הז'אנר שלו (עם 'ממנטו' כפילם נואר) ואז הוא יחשב לפוסט מודרניסטי, כתבתי. אבל השאלה שלי שם הייתה, כמו גם בתגובה אליה ענית (למרות ששם לא שאלתי את זה בבירור) הייתה שהוא עדיין נשאר בגבולות המסויימים אותם הציב הז'אנר מעצם השיוך אליו, לכן מבחינות מסויימות הז'אנר רק מגביל אותו, * מבחינות מסויימות *. שוב, נורא קשה להגדיר פוסט מודרניזם, בגלל זה תמיד תמצא אותי מסתייג.
אני התכוונתי לקשר בין פארודיות לפוסט מודרניזם כך (כתבתי את זה גם אחר כך) –
א. סרט שהוא פארודיה על סרט אחר וע"י כך מכיר בעובדה שאף הוא יצירת אומנות (הכוונה בהתחלה הייתה סרט שעושה פארודיה על עצמו אבל גם כך זה עדיין תקף, פחות, אבל תקף). ע"י כך הוא חורג מהמסגרת שלו כסרט.
ב(הכי חשוב). פארודיה מציגה נראטיב לאומנות מסויימת, במקרה שלנו על סרט מסויים. מה יותר פוסט מודרניסטי מזה.
אתה לא התכוונתי בגלל הבדיחות כי זה לא תמיד מתקיים.
אני כבר כתבתי את זה אבל חדשנות היא תוצר של שוני. כתבתי אם תקרא איפשהו את ההיסטוריה שכתבתי לפוסט מודרניזם (גם אחרים כתבו). שוני הוא התוצר הראשי של פוסט מודרניזם, זה כתוב שם, רק לא עם המילה שוני. ועוד סיבה לכך כתבתי לגל – שוני הוא נראטיב של המקובל, אפילו היפוך, והמקובל הוא ההיפוך מפוסט מודרניזם, ועל כן… חדשנות, מסיבות די ברורות, היא תוצר של שוני. אפשר להגיד את זה גם הפוך ועל כן ניתן אף להגיד שהם שווים, אבל זה לא בדיוק נכון כי יש כמה הבדלים ואם ע"פ ההיסטוריה של המושג, פוסט מודרניזם הוא שוני אז…
אם אתה רוצה אני יכול לשקף את זה על סרטים ועל מושגים שכתבתי, זהו.
אהה, ועוד כמה דברים, אתה מתכוון לכך שאם יצירה מפלרטטת בתוכה עם אותם גורמים, אז כן. אם לא בתוך עצמה אז לא. ותסביר לי למה אתה חושב ככה. ואיך חידושים עוסקים במודעות של היצירה לכך שהקהל צורך אותה? אני חושב שכתבת את בסוף הפסקה הראשונה הגדולה בעיקר ובסוף הפסקה הרביעית לפני הסוף , אבל זה לא חייב להיות ככה, ממש לא, וגם הקשר ממש לא ישיר. ב' הוא פוסט מודרניסטי מסיבות אחרות לדעתי (אותם כבר כתבתי).
/הפופיק של פריצי מנסה להבין./
אחרי החזרה (לא הסרט של ברגמן)
יש סרט חשוב שיצא לבחון את השאלה האם שימוש בז'אנרים בעידן הפ"מ חייב ליצור עירוב שלהם, או לפרק את המסורת שלהם, או לפרוץ את הגבולות שלהם. בסרט הזה הבמאי החליט להיצמד עד המקסימום האפשרי למה שהיה פעם, לחזור בדיוק על משהו שכבר נעשה.
לסרט קוראים "פסיכו", ולבמאי קוראים גאס ואן סנט, וכפי שבוודאי שמעת, "פסיכו" שלו זהה ב-99% לפסיכו של היצ'קוק.
זה לדעתי אחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, אולי אפילו יותר מהגרסה של היצ'קוק. הוא אומנם התקבל בלעג רב ונשכח/הודחק דיי מהר, אך אני מאמין שבלימודי תולדות הקולנוע עוד 20 שנה יסמנו אותו (ואת "בלייר וויץ' פרוג'קט") כאחד הסרטים החשובים ביותר מבחינה תרבותית, ולאו דווקא קולנועית.
מה ואן סנט שינה? הסרט בצבע, השחקנים שונים, ישנם כמה שוטים בודדים שלא היו במקור, או שצולמו "ברוח המקור", אך באופן מעט שונה, ומספר שורות דיאלוג בודדות עודכנו לימינו. מעבר לכך, כל הסרט זהה למקור.
וזה סרט פ"מ לחלוטין, מכמה וכמה אספקטים. הרלוונטי לעינייננו הוא שעולה ממנו שהאירוניה והפ"מ נקשרים לציטוט מעצם כך שהוא ציטוט, עם או בלי ערך מוסף. אפילו צופים שמעולם לא ראו את "פסיכו" המקורי יגיעו לסרט בידיעה שזה ציטוט (להבדיל מרימייק) של סרט ישן, ועל כן אתה לא צופה בסרט כפי שהיית צופה בסרט המקורי – אתה צופה בו כמו בציטוט של הסרט המקורי. הסרט נשפט לא בזכות מה שקיים על הצלולואיד, אלא בשל מה שקיים בעולם שמסביבו (ובדיוק בגלל זה הסרט נקטל. אם היה אפשר ליישם גישה אחרת, מודרניסטית יותר, מבקרי הקולנוע היו צריכים להלל את הסרט הזה בדיוק כפי שהם היללו ומהללים את זו של היצ'קוק. אך זה פשוט בלתי אפשרי, זו התעלמות מהמציאות ומההקשר בה נעשתה היצירה).
כך שאפילו סרט הנצמד לז'אנר באופן מושלם אינו מוגבל ע"י הז'אנר. עצם ההגבלה לז'אנר הפכה לקריצה פ"מ בפני עצמה. וכאמור, דברים הולכים ומאבדים את משמעותם. במאי שירצה לעשות סרט ז'אנר מתוך נטייה מודרניסטית לחלוטין עלול להיתפס כבמאי פ"מ.
כמבקר של מבקר
קודם כל, זה נורא יפה למרות שכל זה לא ממש קשור לז'אנר, אבל נגיד. והכי חשוב, איך כל זה מתקשר לפוסט מודרניזם? האם המבקרים וכל מה שהם יגידו משנים את היצירה ואת ההגדרה של הסרט? הרי המטרה של פוסט מודרניזם היה להימנע מכל זה. שוב, אני נורא רוצה לשלול את הטענה שלך כי אני לא מוצא לה שום בסיס, ומכיוון שאני לא מוצא לה שום בסיס, נורא קשה לי לשלול אותה. אגב, כמעריץ של מבקר, אתה יכול לסגור קצוות (למה 'פסיכו' פוסט מודרניסטי והקטע עם 'בלייר וויץ')?
חוץ מזה, כתבת איפשהו שהתנ"ך היא יצירה פוסט מודרניסטית, אז שני נקודות:
צ. התנ"ך מציגה ביוגרפיה מסויימת או לפחות רואה עצמה כמציגה ביוגרפה מסויימת (חוץ מכמה אגדות פה ושם). זה היפוך מפוסט מודרניזם.
צ. יש שני זרמים עיקריים ביהדות – אורתודוכסים וקונסרבטיבים. כאן מישהו צריך לעזור לי כי אני לא יודע מה הוא מה (אולי יש עוד אחד?) אבל… אחד מהם אומר שאלוהים הכתיב למשה בצורה מדוייקת את התנ"ך ואין לשנות בה שום דבר. היא האמת לאמיתה ואין עליה עוררין. אלו הם החרדים (מביא יותר אסוציאציות לכיוון של קונסרבטיבי). הזרם השני, שהתפתח מאוחר יותר, אומר כי אלוהים הכתיב למשה את התורה אך הנ"ל לא כתב אותו במדוייק והוא למעשה היה הפרשן הראשון של התורה. הגישה אומרת שמותר, מכיוון שכך, לפרש את התורה איך שרוצים, כל אחד לפי אמונתו הוא. אלו הם הדתיים. הגישה השנייה היא כמובן פוסט מודרניסטית והראשונה לא. הכול תלוי בכיני המתבונן.
חוץ מזה, היה עוד משהו אבל כתבתי את כל זה באתר שלכם וסגרתי בטעות ואז הכול נמחק לי וזה משהו ארוך ואני כבר ממש מאחר לאנשהו.
/הפופיק של פריצי טוען שכל הנחלים מובילים לאוקיינוס ירוק שאתה יכול לטבוע בתוכו רק ממבט בודד./
עוד פ''מ?
מה?! אני?! איפה?!! מתי?!! למה?!?!
אוקיי, מהר לפני שהנראטיב השקרי הזה, שכתבת כאן בשתי הודעות שונות, ישתלט על השיחה: מעולם, אבל *מעולם*, לא טענתי שהתנ"ך הוא פ"מ. מי שטענה את זה, ובציניות רבה ומתבקשת, היא מישהי עם ניק מתחכם. אני טענתי בדיוק להפך – מה שנעשה לפני מחצית המאה ה-20, גם אם כלל אלמנטים שנדמים כיום כפ"מ, *אינו* פ"מ בשום פנים ואופן!
מעבר לכך, כל מה שכתבת על יהדות ופ"מ נשמע לי נטול כל קשר ליהדות ולפ"מ כאחד (לא שאין כזה דבר דת פ"מ, אבל לא מצאתי את זה בדוגמאות שציינת).
בחזרה ל"פסיכו" – איך זה מתקשר לפ"מ? אוף, חשבתי שזה מובן מאליו.
אם הסרט "פסיכו" היה יוצא עכשיו לראשונה, ללא קיום המקור של היצ'קוק, המבקרים והקהל היו שופטים אותו כסרט מתח בפני עצמו. אך מאחר הסרט הזה הוא העתק (ושוב, לא רימייק, אלא העתק) של סרט קיים, שופטים אותו ככזה. שים לב שבעוד שמרבית מבקרי הקולנוע בעולם יטענו מן הסתם ש"פסיכו" של היצ'קוק הוא יצירת מופת, רובם גם יסכימו על כך ש"פסיכו" של ואן סנט נמצא על הסקאלה שבין חילול קודש לסתם סרט גרוע. ולמה? הרי זהו בדיוק אותו סרט, מבחינה תסריטאית ומבחינה קולנועית! התשובה היא שהסרט מאלץ את הקהל שלא לצרוך אותו כסרט נטו, אלא כייצוג של סרט. וזה פ"מ כי זו הודאה של היצירה בכך שהיא איננה עומדת בזכות עצמה, אלא מסתמכת על תודעת הקהל, שנשלטת ע"י תקשורת ההמונים. האם הסרט מספר על אישה שגונבת כסף ממעבידה ובורחת למוטל, או שהוא מספר על גאס ואן סנט שעשה שיחזור מדויק לסרט של היצ'קוק שמספר על אישה שגונבת כסף?
"לא ממש קשור לז'אנר" – איזה ז'אנר? פ"מ זה ז'אנר?!
"המטרה של פ"מ" – מאוד הטריד אותי המשפט הזה שלך. לפ"מ היו מטרות, או שהוא בא לשקף מגמות שכבר היו קיימות, והוביל להקצנתן?
ואת "בלייר וויץ"' הזכרתי בגלל החשיבות התרבותית שלו, שלא הוערכה מספיק בזמן אמת. אפשר גם לדון בפ"מ של הסרט, אבל זה לא עד כדי כך מעניין כרגע.
בסדר...
עדיין לא ענית לי למה כל זה פוסט מודרניסטי – למה יצירה שנפסלת ע"י הסביבה ולא בגלל מה שהיא הופכת אותה ליצירה פוסט מודרניסטית. למה, לעזאזל?
לפי מה שאתה אומר דת פוסט מודרניסטית צריכה להיווצר לפחות באמצע המאה ה – 20 וקיימת לפחות אחת כזאת. מהי?
לפוסט מודרניזם הייתה מטרה, חוצמזה אתה כתבת '…לשקף מגמות שכבר היו קיימות והוביל להקצנתן…'? יכול להיות שגם זה נכון, לא יודע. אבל לפי המשפט הזה המטרה של פוסט מודרניזם הייתה לשקף מגמות קיימות ולגרום להקצנתן, לא?
מי כתב שפוסט מודרניזם זה ז'אנר? אתה דיברת על ז'אנרים.
למה 'בלייר וויץ' פוסט מודרניסטי. אני יכול לחשוב על כמה דברים. למה ידברו עליו בעוד 20 שנה בלימודי תולדות הקולנוע זה כבר קצת יותר מסובך עבורי.
/הפופיק של פריצי דורש הסברים./
בסדר...
תקשיב, בלי כוונה לפגוע, הדיאלוג הזה מתחיל להישמע לי ככה:
דן: חם לי כי השמש זורחת.
פופיק: כן, אבל למה חם לך?
דן: כי השמש זורחת.
פופיק: אבל זה לא מסביר למה חם לך.
דן: אממ, כי השמש זורחת?
פופיק: אז למה חם לך לעזאזל?
הדגש הוא לא שהיצירה נפסלה ע"י הביקורת והקהל. הדגש הוא על כך שהיצירה אילצה את הביקורת והקהל לראות בה משהו שלא היה קיים בתוכה, אלא מחוץ לה. כמו שאחת הבדיחות של "סימפסון" שציטטתי בהודעה קודמת התבססה על הפסקת הפרסומות, שאינה חלק מהפרק. היצירה הגדירה עצמה כהעתק של יצירה קודמת, והיא קיבלה את משמעותה בזכות היחס ליצירה הקודמת, וללא היצירה הקודמת המשמעות שלה הייתה שונה לחלוטין, ויותר סביר להניח שהסרט בכלל לא היה נוצר.
דת פ"מ – לא אמרתי שקיימת אחת כזאת. אמרתי שיכול להיות קשר בין דת ופ"מ (אם כי זה יחזיק מעמד בערך חצי דקה), אלא שביהדות כשלעצמה אין קשר כזה.
למילה "חתול" יש מטרה לשקף את היצור הזה שהולך על ארבע ונראה ככה:
למילה "פוסטמודרניזם" יש מטרה לשקף את התמורות התרבותיות שחלו במחצית השנייה של המאה ה-20 בלה בלה בלה.
בקיצור, זו לא מטרה של הגישה עצמה, זו מטרה של השפה.
ולגבי הקצנת מגמות – אני לא יודע אם אפשר לקבוע האם הפ"מ בא להקצין את המגמות הללו בכוונה, או שמא הוא פשוט נתן כלים לעשות זאת, והתהליך התרחש מעצמו. אני גם לא יודע כמה זה משנה. אך אם נשתמש בהגדרת "הכל הולך" של אילן רטנר*, המילים "מטרות" ו"פוסטמודרניזם" זרות אחת לשניה.
בלייר וויץ' – כמה סיבות שהופכות אותו לסרט חשוב (גם אם הוא גרוע. יש הבדל בין חשיבות תרבותית לחשיבות אומנותית):
* זהו אחד הסרטים הריווחיים ביותר בתולדות הקולנוע ביחס להשקעה בו
* דרך ההפקה שלו הייתה ונשארה חדשנית
* התקציב הזעום שלו, השימוש בוידאו בצילום כתף, ב"סטים" קיימים ובמשחק אותנטי, מושפעים מתהליכי דמוקרטיזציה של הקולנוע (כמו בסרטי "דוגמה 95"), ובכך שהסרט זכה להצלחה מסחררת היה בכדי לסמן נקודת מפנה ביחס של הציבור הרחב למגמות האלה.
* מסע היחצ"נות שלו היה אחד המבריקים והמורכבים ביותר שנראו עד אז
* בזמן יציאתו הוא נחשב לסנסציה ולאחד הסרטים המפחידים ביותר בכל הזמנים. חברים שלי מארה"ב דיווחו לי על חלוקת שקיות הקאה בכניסה לאולמות, והשקיות האלה אכן זכו לשימוש מסתבר.
לא מספיק?
יש דת פ''מ
וקוראים לה העידן החדש, או ניו אייג' בלעז.
אבל למה היה לך חם?
אתה עדיין לא ענית לי. אין את הקישור, עבורי לפחות, בין מה שכתבת לפוסט מודרניזם, אתה מבין? בכל פיסקת ההסבר שלך לא כתבת פעם אחת פוסט מודרניסטי. הדיאלוג ביננו נשמע יותר כמו:
דן: ואז היה לי חם.
הפופיק: אבל למה היה לך חם?
דן: כי אז היה לי חם.
למה היה לך חם?
/הפופיק של פריצי דורש הסברים./
אבל למה היה לך חם?
תראה, פופיק, זה לא מוביל לשום מקום. יכול להיות שעפ"י הגדרותיך "חום" זה לא משהו שקשור ל"שמש" באיזושהי צורה, ואז ברור שהמשפט "חם לי כי השמש זורחת" ישמע לך סתום.
אם אתה ממש רוצה הסבר נוסף שבו כן נכלל הביטוי "פוסט מודרניסטי", תקרא שוב את ההסבר הקודם ותוסיף בסופו "וזה פוסט מודרניסטי על פי כל הגדרה שאני מכיר". יותר מזה אין לי מה לומר.
(מצטער, אבל *באמת* חם כאן כרגע, וזה מעייף)
מדחום
טוב, תשמע… כבר בערך בשש הודעות אני מנסה להוציא ממך למה לעזאזל כל זה פוסט מודרניסטי ואתה חוזר בדיוק על אותה הודעה עם פעלים ושמות עצם שונים. אתה יודע מה נראה לי…? אם אנחנו מעוניינים להישאר בקטע של המטאפורה הזאת נראה לי שאתה לא יודע למה חם לך או שלא יודע, באמת קר לך. לי זה לא מתקשר בכלל לפוסט מודרניזם ולהגדרה שלו…
/הפופיק של פריצי בודק את הטמפרטורה./
כותרת
אני לא יודעת אם אמרו את זה קודם (מרוב תגובות ארוכות אקדמיות כבר איבדתי ריכוז) אבל אתה קצת סותר את עצמך בהודעה הזו, אדון פופיק.
מצד אחד אתה טוען בדוגמתך (או דוגמתו של אינדי) שטכניקת ציור ציורים בכיכרות לחם היא פוסט-מודרניסטית, מעצם העובדה שהיא חדשנית ולא נעשתה קודם לכן.
מצד שני אתה אומר ש"אי שאפשר להגיד רק בגלל אפקט אחד בכל הסרט שהוא פוסט מודרניסטי. […] זה כמו להגיד שכל פעם שמישהו אומר משפט שלא אמרו מקודם בקולנוע הופך את הסרט לפוסט מודרניסטי."
אז מתי דבר חדשני הוא פ"מ ומתי דבר חדשני הוא לא פ"מ? ואם טכניקה חדשנית באומנות היא אוטומטית פ"מ כדוגמת כיכר הלחם, האם גם טכניקת הציירים האימפרסיוניסטיים יכולה להחשב פוסט מודרניסטית?
לא, כי לא כל חידוש רעיוני ו/או טכני הופך את היצירה לפוסט מודרניסטית (ובמקרה של האימפרסיונסטיים, זה גם היה לפני המצאת הפוסט מודרניזם).
אמרת גם משהו על זה ששיוכו של סרט לז'אנר כלשהו פוסל את היותו פ"מ, כי בפוסט מודרניזם אין ז'אנרים. אני לא מסכימה – לדעתי (ולדעת המורים שלי בקולנוע+אומנות) פוסט מודרניזם פירושו עירוב ז'אנרים.
סליחה על התשובות הארוכות, מצטער.
אני יודע שיש בתגובות שלי סתירות, הם נעשו במודע, גם כתבתי את זה כמה פעמים. הדוגמא שהצגת היא דווקא לא סתירה וגם כתבתי למה בתגובה קודמת (כנראה באותם רגעים שאיבדת ריכוז). סרט הוא הרבה יותר מורכב, או לפחות שונה, לא נעשה אפליה, מאומנות של כיכרות לחם, אחת מהם היא הציטוט האחרון שכתבת. אם היו שמים לכמה פריימים בסרט כיכר לחם בלי שום משמעות זה לא היה הופך אותו בהכרח לפוסט מודרניסטי, אותו דבר האפקט. חוץ מזה, אפקטים מסויימים משייכים סרט לז'אנר מסויים, כאשר זה קורה זה מוכיח שהם לא פוסט מודרניסטיים (אל תראי כאן סתירה למה שכתבת למטה, סרט משוייך לז'אנר עדיין יכול להיות פוסט מודרניסטי, אבל רגעים מסויימים בסרט שמשייכים אותו בבירור לז'אנר מסויים, שהיא בעצם מעין הגדרה כללית לקבוצה של סרטים דבר שמוריד מערך הפוסט מודרניזם של הסרט, אם אפשר לקרוא לזה ככה)
נתת דוגמא מעולה. אימפרסיוניזם הוא בעצם שיוך לז'אנר מסויים שחוזר על עצמו במדוייק ויש לו הגדרות מדוייקות (לא יודע בדיוק מהם, סליחה). זה מקרה בו החידוש הפך למקובל באותו עידן ואותה אסכולה גבוהה קבעה שככה צריך לצייר ולכן… יש כאן עוד דוגמא שאני יכול לתת אבל אני מפחד…
אני לא אמרתי דבר כזה, גם דן חשב כך, עניתי לו. עירוב ז'אנרים? לא חשבתי על זה. כן, זאת הגדרה מעולה בהסתמך על מה שכתבתי קודם על הז'אנר בהקשר לפוסט מודרניזם.
/הפופיק של פריצי ברגעים של מאס./
סולחת
(למעשה אני לא יכולה להאשים אף אחד פה בהודעות ארוכות מדי, אלא רק להאשים את עצמי בחוסר היכולת שלי להתרכז. דבר זה היה נפתר אם הייתי מדפיסה את ההודעות וקוראת אותן על דף ולא במחשב, אבל עוד לא מצאתי דרך לעשות את זה בלי להדפיס גם את כל ההודעות המקופלות בדף, או בלי להצטרך להפוך את הטקסט מספר פעמים.)
בעצם רציתי להתייחס רק למה שכתבת (ואני כתבתי) על האימפרסיוניזם. האימפרסיוניסטים היו קבוצת אמנים צרפתיים שהחידוש בציוריהם היה בנושאים שבחרו (פעילות יומיומית, אובייקטים בתנועה) ובטכניקה (ציור בכתמים, שיוצר תחושת טשטוש וריצוד). למעשה לא היתה פה "אסכולה גבוהה שקבעה שככה צריך לצייר", אלא קבוצה מצומצת שלא זכתה לשום הכרה ע"י המבקרים. אבל קבוצות והשקפות באומנות שלא זכו להכרה מהמבקרים וכיום נחשבות כאומנות לכל דבר יש בשפע.
אז מה בעצם הקישור פה לפוסט מודרניזם? אני יודעת שהיה לי משהו, אבל הוא נאבד. אני מאבדת תאי מח בקצב קטלני בזמן האחרון…
אז נראה לי שאני אפרוש בשקט ואחזור להתסכל מהצד על הדיון המרתק הזה. נו טוב, לפחות למדתם קצת על האימפרסיוניזם.
על אימפרסיונזם ו...זהו
להדפיס תגובות? למי לעזאזל מבזבז כל כך הרבה שניות מהחיים שלו על דבר כזה? ואגב, אני נורא שמח שאת סולחת לי, כי אם לא הייתי מתאבד(סתם, הפופיק של פריצי אוהב את אנילגנה)
טוב, אני לא יודע ולא מתיימר לדעת באומנות כזאת. בגלל זה גם פחדתי לכתוב עוד משהו כי זאת קרקע לא מוכרת עבורי. אני אמנם יודע איך נראים ציורים אימפרסיוניסטים אבל לא את ההיסטוריה שלהם (עכשיו כן, בעזרתך). אבל אוקיי. בהסתמך על ההגדרות שלך זה עדיין ז'אנר נורא מוגבל עם חוקים נורא ברורים. זה לא פוסט מודרניסטי. אבל מה שהופך את הציורים שלהם לפוסט מודרניסטיים זה שהם הלכו נגד הזרם של אותה תקופה, האסכולה הגבוהה, הציגו להם נראטיב, לכן הם לעילא ועילא פוסט מודרניסטים (יש כאן ניגוד, ברור, אבל זה חלק מפוסט מודרניזם). ובקשר לכך שהם היו לפני הפוסט מודרניזם? פוסט מודרניזם הוא השמת כמה הברות מילוליות להגדרה מסויימת. אז מה אם היא לא התקיימה אז. את יכולה להחשיב אותם לכאלה היום, לא? יכול להיות שהם אפילו עזרו להיווצרות המושג. דן אמר שהתנ"ך הוא יצירה פוסט מודרניסטית (וכאן יש נקודה נורא מעניינת על היבטים שונים על התנ"ך אבל לא כאן, אוף טופיק), מתי נוצר התנ"ך? עוד משהו, אולי את הטשטוש אנשים שונים יכולים לפרש כדבר אחר (למרות הזיהוי הכללי שלהם).
יכול, אגב, להיות שלמרות כל זה אני טועה והם לא פוסט מודרניסטיים. למה? מהסיבה הפשוטה שאלו שקובעים מהי אומנות היום (אותה 'אסכולה גבוהה') לא רואה אותם ככאלה…
/הפופיק של פריצי אוהב את אנילגנה (מכל הפופיק)./
על אימפרסיונזם ו...זהו
(בהזדמנות זו עוד הכחשה – מעולם לא טענתי כי התנ"ך פ"מ. יש הבדל מהותי בין נתינת פרשנות פ"מ ליצירה ובין פ"מ של היצירה עצמה, כשמקור היצירה הוא לפני אמצע המאה ה-20. ההבדל פחות מהותי אחרי אמצע המאה ה-20)
אין קשר בין אימפרסיוניזם ובין פ"מ, מדובר בתקופות שונות לחלוטין. לא כל חדשנות לאורך ההיסטוריה האנושית ניתנת להגדרה כפ"מ, כי רק חידושים אומנותיים שנעשו ממחצית המאה ה-20 ואילך נוצרו תחת הנסיבות שיצרו את תפיסת העולם הפ"מ.
אתה מחשיב את התנ"ך לפ"מ? אתה מחשיב את האימפרסיוניזם לפ"מ? מה אתה *לא* מחשיב לפ"מ? (יופי, תראה מה עשית, אני נשמע כמו סולוצו)
אני טוען שמושגים התרוקנו ומתרוקנים מתוכנם והגדרות מאבדות את משמעותן, אבל זה תהליך שיש לו התחלה ברורה, והיא נמצאת באמצע המאה ה-20 עם הפופולריות הגואה של אמצעי התקשורת הויזואליים וצמיחת חברת השפע. אז בשנת 2002 אפשר לקרוא את התנ"ך דרך עיניים פ"מ, אפשר לנתח את האימפרסיוניזם כסגנון פ"מ, אבל אי אפשר לטעון בצורה רצינית כי היה משהו פ"מ ביצירות האלה מלכתחילה. זה שערכיהן ומשמעויותיהן משתנים כיום כמו ערך ומשמעות של כל דבר אחר זה נכון. אבל התופעה הזו מתרחשת עכשיו, לא אז.
אגב, טרמינולוגיה: אימפרסיוניזם הוא לא "ז'אנר" ואין לו "חוקים". הוא "סגנון" ויש לו "מאפיינים".
מצויין!
זו אכן הגישה הפוסטמודרניסטית הקלאסית. סוף סוף אנו רואים מה קורה כשמחילים את התאוריה הפוסטמודרניסטית על משהו (במקרה זה בצורה קיצונית, כי התיאוריה מוחלת על עצמה).
למעשה – פוסטמודרניזם=לא פוסטמודרניזם=הכל פוסטמודרניזם.
הכל פוסטמודרניזם=לא כלום פוסמודרניזם=מהו פוסטמודרניזם=הכל פוסטמודרניזם.
אין "נכון" ו-"לא נכון", ניסיון להגדיר משהו הוא חסר כל תועלת, כל מה שלא תגיד (כולל לדוגמה – שדגכאקר – וראה את הדיאלוג של שלמקו ופליסיטי בעין הדן) הוא נכון. אי אפשר להתווכח על כלום, כי כל המשתתפים צודקים. אין טעם לחקור משהו, כי כל תוצאה שתגיע אליה היא נכונה. אין לאן לשאוף, כי אתה כבר שם.
הכל ירוק.
עכשיו לך תנסה להתווכח עם פוסטמודרניסט.
הכל ירוק
(כותרת חלופית: "לו הייתי אי ירוק בים ירוק גם כן")
"אין לאן לשאוף כי אתה כבר שם". ואפשר להוסיף גם "אין לאן לשאוף כי לעולם לא תהיה שם". ובדיוק מכאן יתחיל הפוסט-פ"מ… בהודעה זו אני כבר עובר ליצג את עצמי בלבד, אבל לאור הטענה שהבאת, שהיא אכן נגזרת בלתי נמנעת מגישה פ"מ (או קיום פ"מ – שוב, אני טוען שהגישה הזו בכלל לא נתונה לבחירתנו כרגע), אני מנסה למצוא סיבות אחרות לפתח שאיפות, או לנהל ויכוח להבדיל. והתשובה שאני מוצא היא שהסקרנות שלי כבן אדם גדולה יותר מכל דבר אחר.
אם אני מתווכח עם מישהו על סרט, אני אומנם אשמח אם אשנה את דעתו (מתוך האמונה המושרשת אצלי שהמציאות שלי "יותר נכונה" ממציאויות של אנשים אחרים), אך גם אם לא, מעניין אותי להבין כיצד הוא רואה את הדברים, כי בסופו של דבר אני כן מכיר בכך שדעותיי באומנות, כמו גם עמדותיי במוסר והשקפתי על ההיסטוריה, נובעים מפרמטרים שונים שהתקיימו אך ורק אצלי, ואני סקרן להבין את הפרמטרים אצל אנשים אחרים. העולם הוא מקום יותר מעניין לחיות בו עפ"י גישה זו, אך הוא גם מקום פחות מספק לחיות בו. ועל כן סיפוק צריך לבוא ממקום אחר, פנימי יותר.
אם אין לי למה לשאוף כי אני כבר שם (או לעולם לא אהיה שם), ואם אין לא נכון כי הכל נכון (או לא נכון), באופן אבסורדי מעט זה נותן לי חופש לחקור את עצמי יותר לעומק, אחרי שמתגברים על התסכול. כי אם דברים מאבדים/איבדו את משמעותם – אני יכול להיכנס לנעליו של אדם בגן עדן ולתת שמות לדברים שסביבי כאילו זו הפעם הראשונה (כן, אני מודע לכך שאדם לא נעל נעליים. ניטפיקרים). אלו הן מחשבות דיי ראשוניות בנושא, אך אני מוצא שדווקא בעולם נטול משמעות ומקומות אחיזה אבסולוטיים יש יותר אתגר ו…משמעות, כן כן, בכל דבר שהוא אני. ואם *אני* נותן לדברים משמעות לפי רצוני, האחריות על כל הדברים בעולמי היא *שלי* ושלי בלבד. ומכאן הדחף להיות אדם טוב, לפתח שאיפות, לנהל ויכוח.
מצד אחד, קל לשחרר את הרסן עד למקסימום, לדגול באנרכיה, להקים מועדוני קרב ברחבי העיר וכו'. מצד שני, מציאת הכוחות בתוך כל זה להיות אדם טוב לעצמו ולזולתו גורמת לי להרגיש שאני חי בצורה יותר מוחשית מכל פתרון אחר שטיילר דירדן הציע איי פעם.
ועל כן, ההגדרה הפרטית, הלא אבסולוטית, הפ"מ שלי למוסר: "ואהבת לרעך כמוך" (תמיד טענתי שביהדות כבר קיימת כל החוכמה הדרושה לפחות לעשרת אלפים השנים הראשונות של הציוויליזציה).
בהקצנה והפשטה: אני מכבד יותר אנשים שמכבדים את "לא תרצח" מאחר והם קיבלו מתוך עצמם את ההחלטה שזה מעשה שגוי, מאשר אנשים שמכבדים את זה כי זה כתוב בתנ"ך או בספר החוקים של המדינה, ועל אחת כמה וכמה אנשים שמכבדים את זה בגלל עונש המאסר הכרוך במעשה.
הכל ירוק
טוב, התגובה הזו היא אישית למדי. יש לי הרגשה שכל הדיון הזה, שהחל בתור התכתבות פרטית בינינו, באמת מעניין פה אנשים, ולכן אני אענה לך את תגובתי, שגם היא אישית למדי, פה ולא בדואר אלקטרוני.
אני חושב שאתה צודק בגישה הכללית שלך. אני חושב שאתה טועה בכך שאתה קורא לה פ"מ.
הפ"מ יסביר לך שאפילו המציאות האישית שלך לא באמת קיימת, והמוסר האישי שלך הוא לא יותר טוב מכל מוסר אחר. לחשוב אחרת זה לא פ"מ-י – זה מודרני.
לחשוב ש-"לא תרצח" זה ציווי מוסרי עמוק ופנימי, שלא נובע משום חוק, זה מאוד מודרני אל מול הפ"מ שיטען שזו גישה מוסרית-תרבותית אחת ואסור לתת לה לשלוט.
לנסות ולשכנע אנשים שאתה צודק בגישתך המוסרית – זה שיאו של המודרניזם.
אני אפילו ארחיק לכת מכאן – להסביר ש-"אני מנסה למצוא סיבות אחרות לפתח שאיפות" היא טענה מודרנית מאוד (ואפילו פרגמטיסטית, אם יורשה לי. ריינהולד ניבור היה גאה בך).
החיפוש המתמיד אחרי ה-"צודק" וה-"נכון" הוא לב-ליבו של הפרגמטיזם ובדיוק מה שהפ"מ בא לשלול.
אי אפשר להגיד ש-"אם אין לי מה לשאוף… ואם אין לא נכון כי הכל נכון … באופן אבסורדי מעט זה נותן לי חופש לחקור את עצמי יותר לעומק". אתה סותר את עצמך (ואל תגיד – "אמרתי שזה באופן אבסורדי"). (איזה יופי, בדיוק התחילה המנגינה של 12 קופים ב-mp3 אצלי עכשיו…).
חוסר השאיפה בפ"מ הוא טוטאלי. אי אפשר לחקור את עצמך בפ"מ – זה פרגמטיזם.
בנוגע ל-"ואהבת לרעך כמוך" – עצם היכולת שלך לצטט את המשפט הנפלא הזה כמנחה מוסרי היא עדות לכך שאינך פ"מ. הפ"מ, בטח אם הוא גם New-Left-Historian יסביר לך שאתה תקוע בנאראטיב ה-Judeo-Christian (ככה זה איתם, העברית היא לא הצד החזק שלהם) ולא נפתח לתרבויות אחרות ולקודים מוסריים אחרים.
הכל ירקרק
שתי טענות עיקריות יש לי אליך:
האחת היא שכבר בהתכתבות הפרטית ביננו כתבתי לך שככל הנראה ניתן להגדיר אותי כפרגמטיסט.
השנייה היא שהעובדה שהגעתי למסקנות שקיימות גם בהשקפה מודרניסטית לא סותרות את האפשרות שהדרך שעשיתי כדי להגיע אליהן היא פ"מ.
2+4+3+1=10
2*5=10
אני חושב ש"לא תרצח" הוא ציווי מוסרי עמוק *שלי*, ואני כן מקבל את האפשרות שבתרבויות אחרות ואפילו אצל אנשים שונים מהתרבות שלי הוא לא יתקיים. לא מעניין אותי אם "אסור" לגישה הזו לשלוט או לא – אני פשוט מכיר בכך שאני רחוק מלייצג אפילו עשירית אחוז מהאוכלוסיה בעולם, ושלדברים שאני מאמין בהם אין שום תוקף מחוץ לראש שלי.
למרות הכרתי בכך שהפ"מ שולת!!1, אני לא מסוגל לוותר על "צודק" ו"נכון", כי לאדם חושב קשה לחיות בלי שני אלו. אז זה סוג של פרגמטיזם, אך אני מסייג מראש את החיפוש הזה לערכים שאני מרגיש איתם שלם, ושאני לא מצפה בכלל שיהיה להם תוקף אבסולוטי מסוג כלשהו. כי נכנעתי, או התפכחתי.
האם אני סותר את עצמי כשאני טוען שאיבוד המשמעויות האבסולוטיות מאפשר לי לחקור את עצמי יותר לעומק? הרי ביטול המשמעויות האבסולוטיות מעלה את קרנן של המשמעויות האישיות, שאני מוצא צורך להגדיר אותן מחדש, מאפס. ובשביל זה אני צריך לנסח ולהגדיר לעצמי את עצמי בכל תחום שהוא.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא משפט שמתמצת את מה שאני שגיליתי שבשבילי מהווה מתכון לחיים שלמים, מספקים במידה וכנים. אני מלביש עליו פרשנות ניטשיאנית שאינה מובנת מאליה – "היו אנשים האוהבים את רעיהם, אך היו קודם כל אנשים האוהבים את עצמם" (ציטוט מהזכרון). ושוב, העובדה שהמשפט נוסח שנים רבות לפני ובצורה כה מדוייקת לא מפריעה לי להגדיר אותו כמסקנה אישית ופרטית שלי, שאינה מחייבת אף אחד מלבדי.
ועוד נקודה שאני לא יכול שלא להדגיש שוב ושוב – אני פ"מ ולא מתוך בחירה, ואם יש פרגמטיזם כלשהו בגישתי הרי זה מאחר והפ"מ אכן מרוקן את החיים מתוכנם במידת מה, ואני, אפס, חושב שאם כבר הוענשתי בחיים על האדמה הזו בזמן הזה, עדיף לעשות עם זה משהו למרות הכל.
מי זה ריינהולד ניבור?
הכל ירקרק
אין "דרך" פ"מ. מונח ה-"דרך" מנוגד לכל מה שהפ"מ מאמין לו.
אל מול כל "צעד" הפ"מ יציג "צעד הפוך" שהוא לגיטימי באותה מידה.
הפ"מ בדיוק דורש ממך לוותר על "צודק" ו-"נכון", אותם מושגים אתה לא מסוגל להפרד מהם.
לגבי ביטול המשמעויות האבסולוטיות, גם כאן אתה טועה בהערכת כוונת הפ"מ. הפ"מ טוען שאין משמעויות אבסולוטיות, אישיות או בכלל. החקר העצמי, כפי שגם כתבתי בתגובתי שלי – הוא מעשה אנטי-פ"מ ומאוד פרגמטיסטי (עוד פעם ריינהולד ניבור).
כשאתה אומר ש-"ואהבת לרעך כמוך" היא המסקנה האישית שלך ולא מחייבת אף אחד אחר – האם כוונתך לכך שאינך מנסה לשכנע אחרים בכך? שאינך משוכנע שאם כולם היו חושבים ככה היינו מתקרבים יותר לעולם אחר? המודרניזם אינו דורש ממך לא להכיר בכך שיש דעות אחרות, הוא כן דורש ממך להכיר בכך שיש דעות "רעות פחות".
ריינהולד ניבור – ראה תשובתי לאילן רטנר, בה נדרשתי אליו על מנת לנסות ולהבין במה אני שונה בהשקפתי מאילן.
כה''ב. אה, בעצם לא.
סולוצו, אתה חייב לתת לי את ההגדרה שלך ל"פרגמטיסט" ולנמק אותה. כי אם לשפוט מהודעתך לאילן רטנר*, הפרגמטיסט בעיניך מתנגד לפ"מ אף יותר מהמודרניסט.
לפי ראייתי, היותי פרגמטיסט (ואני שב ומדגיש שעוד מההתכתבות ביננו הערתי כי הגדרה זו אולי יותר הולמת אותי) בסך הכל אומרת שאני לא מחלק את השקפת העולם שלי בצורה בינארית – מודרניזם=1, פ"מ=0. לפ"מ יש תוקף רב לדעתי גם כתורה מוסרית והיסטורית (על אומנותית כבר הסכמנו), אך אם אקבל אותה גם עלי באופן מלא, אני יכול לסיים את חיי ברגע זה (וזה לא יהיה כזה נורא. אלא שבגישה כזו סביר להניח שאני גם לא אמצא סיבה לעשות את המאמץ ולטפס על אדן החלון, ואז עוד להטות את עצמי קצת קדימה).
אז אני מקבל אותה רק באופן חלקי על עצמי, מאחר וישנם דברים שמבחינתי אי אפשר להתמודד איתם ללא הנחמה המסויימת שבפ"מ.
"אהבת לרעך כמוך" – אתה יכול לקרוא למה שקורה כאן נסיון שכנוע. אך למה זה קשור? גם אם אני חושב שאם כולם היו כמוני היינו חיים באוטופיה (משעממת להפליא), אבל זאת לא שאיפה שלי כי היא אווילית ולא ריאלית (ומשעממת כבר אמרתי?). מה שאני כן מנסה לעשות, משיקולים אגואיסטיים לחלוטין, זה להפיץ את זה בקרב הסביבה הקרובה אלי, כי הרבה יותר קל לי לקיים את המשפט הזה כשהוא מתקיים גם בצד השני ברמה דומה.
תראה, לגבי כל הדיון האקדמי הזה: אני לא יודע מה גורם לך לתקתק, אך אצלי זה בסך הכל נובע מרצון מאוד קטן ואגואיסטי שלא להשתגע. אם אני לא יכול ליישם משהו מפילוסופיה על חיי שלי, אין לפילוסופיה הזו חשיבות או משמעות. אם מחר יתפתח פה דיון ובו תוכיח לי מעל לכל ספק שאני מוח בגיגית, או בטריה שחיה במטריקס, אני לא אתאבד בגלל זה ולא אשנה בשום צורה מהותית את חיי, כי זה חסר משמעות. זה סתם שעשוע מחשבתי. לעיסוק בפ"מ יש חשיבות אדירה בכל הקשור לנסיון שלי להתמודד עם המציאות היומיומית בה אני חי, עם הרקע עליו התחנכתי.
טוב, אני משחית מילים. "מועדון קרב" ניסח בצורה הרבה יותר מדוייקת את כל מה שאני מנסה להגיד כאן.
מצויין !
סוף סוף מישהו מסכים איתי. אגב, ניסחת את זה הרבה יותר טוב ממני – אין לאן לשאוף כי אתה כבר שם. למרות זאת, אני ממשיך לכתוב הודעות בניסיון להוכיח את צדקתי.
/הפופיק של פריצי ברגעים קטנים של אושר (לקחתי את זה מקרמיסימו או איזה פרסומת לגלידה של שטראוס, לא?)./
פוסטמודרניזם - הגדרה
http://labs.google.com/glossary?q=post+modernism
http://labs.google.com/glossary?q=postmodernism
פוסטמודרניזם - הגדרה
זו הגדרה מעניינת שהייתי מעוניין להתחיל אתה כבסיס לדיון בפ"מ באמנות, אולי בגלל שהרבה יותר מדברים אחרים שנאמרו כאן בגלל שהיא קרובה יותר לדעה האישית של על פ"מ.
רציתי רק לספר לכם...
שראיתי את הסרט הכי פוסטמודרניסטי שאי פעם נוצר… קוראים לו
Waking Life! והוא מצויין. היתה עליו יומית:
כתבה מספר 629
של פיטר ג'קסון נחשב פוסט מודרניסטי כי הוא מציג עבר מסולף כעובדה קיימת (או משהו כזה)?
ולבסוף, ראיתי.
נשברתי בערך ב-75% בקריאה המחודשת של התגובות. נקווה ש-25% הנותרים ימצאו בליבם לסלוח לי.
חבל שבמרבית התגובות, קיבלנו רק בערך שתי נקודות השקפה על הסרט. זאת של טווידלדי, וזאת של מונסניור ברזל. מרביתם המכרעת של האנשים האחרים לא מביעים חוות דעת ישירה על הסרט, אלא מרקדים סביבו בשלל נושאים.
מקריאת הביקורות הייתי בטוח שאתעב את הסרט, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שבביקורות קודמות הצליח טווידלדי לקלוע לטעמי פעמים רבות יותר מדן. שנית, הסרט הוצג כ-"סרט אמנותי וגבוה", ואני אדם פשוט, אני. מה חלק לי בסרטים אמנותיים וגבוהים?
אבל מאז ראיתי את 'אושר'. ודי אהבתי. יצא לי גם "לבלות" תקופה מסויימת בארה"ב, ולשמוע שיחות בין אנשים שכאילו נשלפו מתוך 'אושר'. 'אושר' היה יצירה סאטירית עשוייה לטעמי (medium-rare, עם רוטב פלפל לבן בצד, אם אפשר. טודה).
וגם תורו של 'אגדות וסיפורים' הגיע לבסוף. התאכזבתי. לא כי זה לא סרט טוב, אלא מאחר והוא בעצם לא מוסיף שום דבר מעבר ל-'אושר'.
יתכן שלא הבנתי את הסרט. יתכן. אני לא מבין מאיפה כולם החליטו שהוא מתעב את הדמויות שלו. סולנדז אפילו שם שורה בפי דמות הבמאי – "אבל אני אוהב אותם!" – כשהבמאי מואשם בהתנשאות. אני מאמין לו.
ועכשיו נעבור לחסות הספוילרים.
התוספת
סולונדז אכן ממשיך בכיוונים דומים לאלו שהוא פיתח בסרטיו הקודמים, אך נושא מהותי שעולה ב"סטוריטלינג" שלא נדון בקודמים הוא אומנות וניצול.
אגב, באמת שאני סקרן: אם היית בטוח שתתעב את הסרט, מדוע הלכת לצפות בו? רק בגלל "אושר"?
ולגבי השורה "אבל אני אוהב אותם!", אני אחליף את טווידלדי ששובת מעמל כרגע ואעיר, רק כדי לשים דברים בהקשר הנכון, שכשהבמאי הדוקומנטרי שבסרט אומר את השורה הזו, קשה לדעת אם הוא מתכוון אליה, או רק חושב שהוא מתכוון אליה. במקום מסויים מרגישים שהוא יודע שהוא אמור לאהוב את הדמויות שלו, שהוא אמור שלא להתנשא מעליהן, אך שאין לו עדיין את הרגישויות לעשות את זה. הוא שואף לעשות את זה, אך לא לגמרי מצליח. זה מה שגואל את הדמות שלו מסתם פאתטיות ורוע לאיזור שהוא קצת יותר מרגש וטראגי מבחינתי.
סדר עניינים.
א. בת דודה שלי טוענת שאני חייב לראות את אושר.
ב. אני קורא שתי ביקורות.
ג. אני סובר שלא אוהב את הסרט, כי אני מאמין לטווידלדי יותר (סליחה, דן).
ד. אני נזכר בבת-דודה שלי, ומשיג את אושר. אני נהנה ממנו.
ה. לפיכך, לכשמגיע 'אגדות וסיפורים' אני לוקח גם אותו לצפייה.
.
מסופק?
.
.
.
.
.
.
אבל אני אוהב אותך!
——————
תגיד, מה זה בעצם משנה אם מישהו חושב שהוא אוהב מישהו, או באמת אוהב אותו? איך אתה יכול לעשות כזאת הבדלה? העיקר הוא הרי הכוונה, והבמאי מגיע עם הרבה כוונות טובות. הוא באמת אוהב את סקובי ומשפחתו, ולא מבין שהוא עושה להם שירות דוב. שים לב שהוא גם מנסה להתחמק מטיפול בתאונה של האח.
הוא לא רע, הוא טיפש.
עצלנות. מחשבים שונים, לפעמים.
אפשר לתת הרבה הגדרות לפ''מ,
והמתווכחים בשלל דיוני פייט קלאב ודאי יעידו על כך, אבל להגיד שיחסים הומוסקסואליים הם אקט פוסטמודרני נשמע לי כמו מתיחה מעט מוגזמת של גבולות התיאוריה.
למען האמת,
למרות שלא הבנתי מילה מההודעה של שירן מעליך, ועוד לא החלטתי אם היא יותר מבלבלת או יותר מבולבלת, ומה בדיוק הקשר בינה ובין המציאות, דווקא יש קשר בין פ"מ והומוסקסואליות (ה"ס?).
התורה הקווירית, שהיא חלק מהתחום החדש יחסית של מדעי הג'נדר או איך שלא יקראו לזה, צמחה לצד הפ"מ והושפעה ממנו. ניתן להתייחס אל התפיסה הקווירית בתור נראטיב ששואף לבטל היררכיות ולהפיל את ההגמוניה ההטרוסקסואלית. אני לא אפתח את זה יתר על המידה, כי המשפט האחרון כבר היה יותר פלצני ומתנשא ממה שאני יכול לסבול בשעת בוקר שכזו. אבל כל אחד מוזמן קצת להתפלסף על זה בזמנו החופשי.
לא שאני חושב שזו הייתה הכוונה המקורית.
שירן – לא, פ"מ זה לא ביטוי נרדף ל"שנוי במחלוקת", למרות שהפ"מ והרבה אלמנטים פ"מ באומנות הם שנויים במחלוקת, אבל לא מההיבט אליו התייחסת בהודעה.
ג'יזס!
בנאדם כבר לא יכול לעשות סקס עם החבר'ה בלי להיות פוסט מודרניסט?
ברוך הוא וברוך שמו שעשאני אישה ופטר אותי מהסיכון. או שלא?
הלאה הפוסט מודרניזם! הידד לסקס חסר הגדרות ונטול פלצנות! הבו לנו אורגיות בלתי פילוסופיות בעליל!
אופס, סליחה. נסחפתי.
ושוב, בדיליי ארוך במיוחד
החלטתי להעלות באוב את הבעיות שלי עם טוד סולונדז. טוד, קשישא, הוא מיזנטרופ. הוא מאד מאד אוהב להציג את החולי בחברה שלנו, וזה טוב. הוא נוגע בנושאים שאף אחד לא רוצה לגעת בהם וזה בסדר. והוא מזעזע, וזה לגיטימי.
רק שחסר עוד צד. אצלו, הכל רע, רקוב. מגעיל. זה היה ככה ב'אושר' ו'ברוכים הבאים לבית הבובות', זה ככה ב'אגדות' ו'פלינדרום'… טוב, אותו כנראה לא הבנתי.
סולונדז מזכיר לי את צ'רלס בוקובסקי. סופר ביבים אמריקאי, חובב אלכוהול וזונות. הוא מזכיר לי את ליקוקי הצלקות ב'קראש'. הוא מזכיר לי את ימיו הגרועים של דייויד לינץ'.
ובגלל זה אני אוהב את הקונטרה שלהם. קארבר לבוקובסקי. זוויגוף לסולונדז. 'סיפור פשוט' לכל סרט אחר של לינץ'. אנשים שמצביעים על ערימות של זבל ואומרים "פה, פה וגם כאן : בנקודות האלה העולם מסריח. זוהי צביעות, זה מה שרע". אנשים כאלה מצביעים על הרע אבל לא על הטוב. בסופ"ש האחרון בתכנית 'מועצת החכמים', גדעון לוי הזכיר והבהיר לרני רהב (ערימת רפש לא קטנה בעצמו) שתפקיד העיתונות לבקר, לא לתת תשובות. הכל טוב ויפה, אבל במאי הוא לא עיתונאי.
נכון, לא בהכרח מתפקידו של במאי לתת גם את התשובות. להגיד מה כן בסדר או איך לתקן את הדברים אבל אם כבר קיים יוצר שמסגול לראות את חוסר התוחלת של הזרם המכונה בלעג או בחן "מרכזי" (וכל אחד יכול לשפוט את עצמו עפ"י היחס שלו להצהרה האחרונה) למה צריך את זה שלא יכול? רק להגיד מה לא טוב, ממשיך לחזק את הטוב. זה מחזק את האנטיגוניזם שממנו לא חסר לעומד בעמדת המבקר.
זהו, לא כ"כ קוהרנטי, אבל לפחות לעצמי הבהרתי את זה. עכשיו אפשר לישון.
קראש בוים על ידי קרוננברג
קראש בוים על ידי קרוננברג
ידוע. ניסוח גרוע שלי.