במקור: Storytelling
תסריט ובימוי: טוד סולונדז
שחקנים: לאו פיצפטריק, רוברט
וויזדום, סלמה בלייר, פול
ג'יאמטי, מרק וובר, ג'ון
גודמן, ג'ולי הגרטי
יש תופעות שנוטות לחזור על עצמן. למשל, הפיכת טראש לעניין פולחני: אחת לכמה זמן נהפך לבוש מזעזע במיוחד או מוסיקה גרועה במיוחד לעניין אופנתי אצל אנשים מתוחכמים ומודעים לעצמם, שמתוך ידענות עמוקה, הבנת עניין ותחכום אוהבים, לפרק זמן משתנה, את מה שאחרים אהבו כי היו חסרי טעם. כראיה לעניין אפשר להביא, למשל, את הדיסקו. וישאל השואל, אם כולם לובשים אותם בגדים ושומעים אותה מוזיקה, מה ההבדל בין הלא מבינים, חסרי הטעם שיש להתרחק מחברתם ככל האפשר לבין המתוחכמים, אניני הטעם שבריאים לחיי החברה שלך?
התשובה היא מודעות עצמית. האומללים מן הסוג הראשון ניחנים בטעם רע, וזהו. המאושרים מן הסוג השני נהנים מהזבל למרות שהם יודעים שהוא זבל, בשיטת הפוך-על-הפוך מתוחכמת, המוכיחה את טעמם הטוב ואופנתיותם.
עוד תופעה, גם היא נפוצה, היא ההרגל לצחוק על חלשים: זקן מחליק על בננה, גמד מעוות, לקויים בנפשם, הילדה הפחות פופולרית בכיתה – כולם ימצאו את עצמם כמטרה לצחוק. לפעמים, במסווה של נחמדות, התחשבות וגמילת חסדים יבוא מישהו ורק יגרום להם להציג ברבים כמה הם מגוחכים, וכמה הוא יותר חכם מהם.
טוד סולונדז, במאי 'אגדות וסיפורים', הצליח לשלב בין שתי התופעות הנ"ל: הוא עושה טראש, מודע לעצמו, וצוחק על חלשים. הוא גם הצליח לעמוד בקריטריון פון-טרייר ליצירת מחלוקות: חצי מהצופים יחשיבו אותו לגאון, והחצי השני ירצה למצוא אותו ולהקיא עליו.
'אגדות וסיפורים' מורכב משני סיפורים עצמאיים אך קשורים איכשהו, המציגים את הקשר בין תיעוד למציאות ולבדיון, כיצד סיפור, מהרגע שנרשם, הופך לבדיון גם אם התרחש, וכיצד תיעוד של מציאות יכול להיות שונה לגמרי מהמציאות בעצמה. כבונוס, סולונדז משתלח בערכי המעמד הבינוני האמריקאי, מגחיך (גם ויזואלית) את 'אמריקן ביוטי', מלגלג מעט על מיקומה של השואה בחיי היהודים בארה"ב, מביע את דעתו על חייו של התיכוניסט האמריקאי, ובטח היו עוד כמה מסרים עמוקים שהחמצתי.
הסיפור הראשון מציג את מערכת היחסים בין וי (סלמה בלייר), חברה הנכה-מעט מרקוס (ליאו פיצפטריק), ומר סקוט – המורה הנערץ-אך-מעצבן שלהם בקורס לכתיבה יוצרת בקולג' בו שניהם לומדים. אף אחד מהם לא צדיק תמים, וכולם מנצלים את כולם בצורה זו או אחרת, תוך-כדי כתיבת סיפורים זוועתיים למדי, אף הם דרך של ניצול: על פי סולונדז, כל יצירה היא ניצול.
הסיפור השני, הארוך יותר, עוסק בטובי אוקסמן (פאול גיאמטי) שחקן-מתוסכל בדימוס, עובד בחנות נעליים בהווה ומפיק סרטים דוקומנטריים, המתכנן לעשות סרט על תלמידי תיכון אמריקאים והתמודדותם עם המציאות וחרדת הבחינות לקראת הקולג', ונגרר להתמקד בסקובי ליווינגסטון (מרק וובר). סקובי הוא תלמיד משולל אמביציה, מצב רוח או הבעות פנים (חוץ מ"אוף!" ו"אה?"), שאינו מעוניין ללכת בתלם שהוריו שואפים לו – קולג', עבודה, ולהתחתן עם מלכת הכיתה. למעשה, הוא כנראה לא מעוניין בשום דבר חוץ מאוסף הדיסקים שלו. אביו המצליחן (ג'ון גודמן) ואימו עקרת-הבית לא מאושרים מכך, בייחוד בגלל שהוא הורס את התדמית שהם מבקשים לבנות לעצמם. לסקובי יש זוג אחים שהם ההפך המוחלט ממנו – תלמיד-תיכון יפה תואר, ספורטאי ופופולרי, ואח קטן, גאון קצת משונה.
לפעמים דווקא החלק הלא-מצולם בחייו של סקובי הוא המעניין יותר. בעוד שהצילומים מתמקדים ביחסיו של סקובי עם הוריו ובית-הספר, בחייו הלא-מצולמים של סקובי מתפתחות מיני הפתעות שהיו משבשות את חייו של כל אדם נורמלי: אחיו הקטן של סקובי מתגלה כשאפתן ביותר, כולל תכנון מזימות ברמה בינלאומית, בעוזרת הבית יש יותר ממה שנראה לעין, וסקובי מגלה את המין, לא בצורה הצפויה (גם אם זה לא במיוחד מעניין אותו). יותר מזה – ספוילרים, למרות שאני מתקשה לחשוב איך משהו יכול להרוס את הסרט יותר ממה שהוא כרגע. טוב. אולי צוות השחקנים של אסקימו לימון.
מרחוק, עלילת שני הסיפורים נראית סבירה: העלילה של הסיפור הקצר יכולה לפרנס סרט הוליוודי ממוצע, ושל הארוך גם את סרטי ההמשך. אבל את העלילה הסבירה למדי של שני החלקים הופך הבמאי לסרט מבחיל. אין לי כל יומרה לדעת איך עברו על סולונדז ימי התיכון שלו, אבל נראה שהוא שנא אותם. ושנא כל מה שקשור אליהם. וכל מי שאמר את המילה "תיכון". ואת אפריים קישון.
טוב, לגבי האחרון אני לא בטוח, אבל יש לי רושם שאם הם היו נפגשים הוא היה שונא אותו, או כל אחד אחר שיכנס לטווח הראיה שלו. כי הסרט מסריח משנאה. סולונדז מעצב טיפוסים סהרוריים, נלעגים, מטופשים, ביזאריים, פתטיים, מפלצתיים, משונים. כל דמות מוצגת בצורה עלובה ומעליבה, לעגנית ומבזה. הדמויות מוצגות רק בחולשתן, רק בצורה שלילית.
כמעט אף אחת מהדמויות אינה מעוררת כל סימפטיה, והרושם הוא שהבמאי מתנשא על הדמויות כל הזמן. ייתכן שיש איזו מטרה עמוקה מאחורי זה, אבל אני באמת לא מבין איך מועיל, למשל, עיצובו של טובי אוקסמן כשלומיאל לא-יוצלח וחסר רגישות כמעט לחלוטין לסרט.
כמובן, אפשר לטעון שעיצובו זה של אוקסמן נועד להעלות את הדיון בניצול שמנצל הבמאי את אובייקטי הסרט שלו, ובסוגית הניצול באומנות, ובלה בלה בלה. יותר מזה – סביר שזה כך. אבל זה בכל זאת מיותר לגמרי. את הדיון היה אפשר לעשות גם לו היה אוקסמן מעוצב בצורה פחות שטחית, ולו היה פחות אוילי, מטומטם, וחסר רגישות. וכמוהו גם דמויות אחרות. הדמויות ב'אגדות וסיפורים' הן המקבילות העלילתיות של סצנת קשיש המחליק על קליפת בננה המשודרת ברצף שלוש-מאות וארבעים פעם.
הבנתם את הקטע? הבנתם? הבנתם? כי אם לא הבנתם, סולונדז לא יחמיץ אף הזדמנות ללעוג שוב לדמויות, כדי שתבינו. הוא לא יסתפק בהצגת דמות כמגוחכת, אלא ייתן לה כל הזדמנות לבזות את עצמה שוב ושוב, גם כאשר אין בכך שום צורך. הוא לא יסתפק בעיצוב מאפיין שלילי אחד לדמות: הוא יוסיף עוד שישה, רק ליתר ביטחון, רק כדי שיהיה אפשר להבין כמה הדמות לא נסבלת בעיניו. אכן, גם זו שיטה של אמנות – בהקשר הנכון, גם גוש צואה הוא צורה של אמנות. אבל הוא עדיין מסריח.
ייתכן שזה משהו עמוק המקצין ביקורת חברתית נוקבת, אך בה במידה ייתכן שזה סתם פלקט. לטובי, אחת הדמויות היותר מורכבות בסרט, יש מורכבות של דף נייר חלק; אמו של סקובי מתקשה לומר משפט אחד שאיננו מטופש; הילד הקטן חסר רגש לחלוטין; התלמידים בכיתת היצירה מתחלקים לצבועים מלוקקים ולאכזרים; וכן הלאה והלאה, עד שנגמר הסרט. יש כמה חריגות מהכלל הזה, אבל הן מועטות מאוד: קונסואלו ואחיו הקטן של סקובי, שניהם מתגלים כמסתירים כמה דברים מאחורי חזית שקטה והגונה למופת. זהו.
גם הצילום מוסיף לעניין: לפחות חצי מהדמויות מצולמות באופן עקבי בצורה מאוד לא מחמיאה, וזאת בלשון המעטה. בסצנות מסוימות הצילום מיועד במכוון ליצור גועל וזרות: תאורה קשה, הנותנת לדמויות טונים לא-טבעיים, ומדגישה את תווי הפנים בצורה לא-מחמיאה; צילום מרחוק בסצנות שהיה מתבקש בהן לצלם מקרוב, ויחסי מין שבהם מצולמת רק אחת מן הדמויות – מיועדים כנראה לגרום לצופה ניכור, ומצליחים.
כמובן, אפשר לטעון שכל זה מהלך אידיאולוגי מרתק שנועד להציג את עליבותם של המסכנים במלוא עוזה, ולחשוף את תחלואיה של אמריקה השבעה. אבל בשביל להציג עליבות בצורה שתיגע לצופים, הבמאי היה צריך להוסיף משהו לדמויות: מימד אנושי, כדי שנוכל להזדהות איתן לפחות קצת. מסמך חברתי נוקב? לא נוקב ולא מחורר. בערך כמו ש'רובוקופ' אולי היה אלגוריה על אלימות, ואולי רק הזדמנות להראות בקלוז-אפ יריות באדם המוטל על הרצפה. כמו להציג 'סרט תעודה נוקב' על תעשיית הפורנו, שכולו יורכב מצילומי-קלוז-אפ של אברי מין. ייתכן שלסולונדז היו כוונות טובות. אבל מבחינתי, אם היתה לו מטרה אחרת למעט לעג והתנשאות, הרי שהוא החמיץ אותה.
יש כמה רגעים טובים בסרט הזה. בייחוד כאשר ג'ון גודמן מופיע על המסך. גודמן שחקן נפלא, שמצליח להפוך את דמותו הביזארית של אבי משפחת ליווינגסטון לדמות מצחיקה בהחלט. אם מישהו יחבר רק את הקטעים בהם הוא מופיע, יצא סרטון משובח בהחלט בן כמה דקות. אבל ג'ון גודמן לבד לא יכול להציל את הסרט, שנשאר בעיני סרט מגעיל ומתנשא, שמצולם לא-טוב וכתוב לא-טוב, ובחלק ניכר מהזמן הדיאלוגים בו כל-כך גרועים, עד שאילולא כל מה שהיה לי לומר על הסרט עד עכשיו, הייתי חושב שמדובר בהפוך-על-הפוך מתוחכם במיוחד.
ב-IMDb נאמר לי ש"אם אהבתם את הסרט הזה, אנחנו ממליצים גם על… 'צעקה 3'!". בעצמי לא יכולתי לומר זאת יותר טוב. שני הסרטים לא דומים בכלל, אבל שניהם טראש מודע לעצמו. לזכותו של 'צעקה 3' אפשר לומר שהוא לא מעמיד לרגע פנים שיש בו משהו יותר מטראש. ואם אהבתם סוג אחד של טראש, מי יודע? אולי תאהבו גם סוג אחר.
אני רוצה להדגיש
את הנקודה ש"יחשיבו אותו לגאון" ו"ירצו למצוא אותו ולהקיא עליו" זה ממש לא סותר.
נכון, אבל רק לגבי חצי.
החצי השלישי משלב.
אה... מה?
ואגב, הדוגמה המתבקשת לטענה הנ"ל היא, כמובן, קרוננברג…
נורא פשוט
התכוונתי לגרסת הבמאי: חצי יחשבו שזה איום ונורא, חצי ירצו לנשק אותו, וחצי גם וגם או לא זה ולא זה.
ומה על בעית המתמטיקה הקטנה?
יש לי פתרון עוקף מעולה: "גרסת הבמאי", שמוכיחה באותות ובמופתים את יחסיותם של המספרים:
למשל, אפוקליפסה עכשיו אחד X גרסת הבמאי אחד = 205 דקות מתוך 150.
מקווה שהבהרתי את עצמי או שלפחות בלבלתי במוח כראוי.
בלבלת יותר מכראוי
לא הבנתי בכלל.
שתי ביקורות זה טוב.
ומה גם שתיהן כתובות בצורה טובה מאוד. אבל זה משאיר עם שתי בעיות.
א. איפה בדיוק להשאיר את התגובה מכאן והלאה (ראיתי את זו קודם אז הלכתי לפה בנתיים)
ב. עכשיו אני אפילו יותר מבולבלת לגבי הסרט מאשר הייתי קודם. וגם קודם כמה דברים ששמעתי עליו בילבלו אותי.
אבל בכול זאת שתי נקודות מבט כול כך שונות זו מזו וכתובות להפליא בהחלט מוסיפות הרבה.
שתי ביקורות זה טוב. (כה''ב)
שתי ביקורות זה טוב, וזה ממש לא הפעם הראשונה שיש שתי ביקורות (ראי אקס מן, בילי אליוט, נמר דרקון). אבל כן פעם ראשונה מזה הרבה זמן. שתי ביקורות זה טוב כי כל ביקורת נותנת פרספקטיבה ודעה שונה על הסרט, במיוחד במקרה הזה שהדעות הם כלכך קיצוניות ושונות אחת מהשניה. סרט שנוי במחלוקת כמו רוב הסרטים של טוד סולונדז. אני אישית מעריץ אותו וחושב שהוא גאון וש'ברוכים הבאים לבית הבובות' ו'אושר' הם יצירות מופת ממדרגה ראשונה.
עדיין לא ראיתי את הסרט הזה, אבל אני משער שאסכים עם דעתו של דן ברזל.
איפה להשאיר את התגובות
לא ברור?
. כל השאר הולך לגרסה השנייה, של מה שמו.
ב"גרסת האוף" משאירים את כל ה
אגב, טווידלדי, אנצל את השקט שלפני הסערה כדי לברך אותך על ביקורת מצויינת. מוזר לי לכתוב את זה, מה גם שאני מעלה לך את מספר התגובות על חשבוני, אבל באמת יופי של ביקורת. פרט לעובדה השולית שאני לא מסכים עם מילה ממה שכתבת (אולי למעט החלק על הדיסקו).
אגב, תגזור ציפורניים לפני שמתחילים. תודה.
אין בעיה.
אני לא עובד עם ציפורניים.
ועוד משהו.
כרגע שמתי לב לשינוי בכותרת (סלוגן, מהשלא יהיה) בעמוד הראשי.
אהבתי.
חוץ מזה הוחלט סופית שמדובר בthis ולא בthat?
זאת גירסת הטריילר...
כי הסלוגן שבראש האתר יותר קרוב ברוחו לטריילר, פרסומת, פוסטר, מאשר לסרט עצמו. (כן, השקענו בזה מחשבה).
שתי ביקורות מצוינות
ואני מגיבה כאן, כי בינתיים טווידלדי סובל ממחסור בתגובות (19:11) לטובת דן ברזל.
על חזרתה של הביקורת הכפולה, שמאפשרת דיון פורה כל כך בסרט.
אחרי שקראתי את הביקורת של דן, החלטתי ללכת לראות את הסרט, למרות שלא ראיתי את בית הבובות ואת אושר.
אחרי שקראתי את הביקורת של טווידלדי, הבנתי שגם הפעם אני לא אלך לסרט של טוד סולנדז, מאותן סיבות שלא ראיתי את שני הסרטים הקודמים.
מה שכן, הניגוד החריף בין שתי הביקורות מסקרן אותי מאוד, ועל כן, מייד עם צאתו של הסרט לוידאו (אני יודעת שזה יקח קצת זמן), אערוך לי סולנדז.קון של 3 סרטיו, ורק אז אגבש דעה.
מה שכן,
מסכימה עם רוב מה שכתבת
רק שאני עוד לא קראתי את ביקורתו של דן ברזל, ותוהה אם כדאי לי.
כי אם ההיא כל כך אוהדת, וזאת כל כך יורדת, עדיף ללכת לסרט בציפיות נמוכות וככה להנות ממנו יותר.
מצד שני, את אומרת שכשקראת את הביקורת השנייה זה עשה לך חשק לראות את הסרט.
מצד שלישי… לא יודעת, הכפילות הזאת מאוד מבלבלת!
בצד השמאלי של הזירה,
לבוש בגדים מזעזעים אך מודעים לעצמם – דן ברזל. בצד הימני של הזירה – טווידלדי, שמוזמן לתאר את עצמו בעצמו.
גונג!
אתה חייב להסביר לי את ההתייחסות שלך לטראש. אני מאוד מתקשה להבין איך אתה משייך טראש לסולונדז. בלקסיקון שלי, טראש עומד ליד קאמפ, וליד שניהם יש צילום של ג'ון ווטרס (או של דיוויין, שחקנו הקבוע).
סולונדז אומנם מאוד מודע לעצמו, אך אני לא לגמרי מבין את הקשר לטראש דווקא. הוא מודע לכך שכשהוא מלהק שחקנים שהתפרסמו בזכות יחסיהם עם המדיה, זה יעורר משהו אצל הקהל. הוא מודע לכך שהמשפט הבוטה שנאמר במהלך סצינת המין יקפיץ כל אמריקאי ויגרום ללא מעט צופים לעזוב את האולם בכעס. הוא מודע לכך שסגנון הבימוי שלו יזכיר לאנשים סיטקומים טלוויזיוניים. אך לא מדובר בשום נקודה בסרט בנסיון שלו לעשות סרט גרוע מתוך כוונה שיעריצו אותו בהפוך על הפוך.
אתה טוען שסולונדז צוחק על חלשים. בדיוק ראיתי היום פרק של סאות' פארק (סדרה שאני תוהה מה דעתך עליה), בו טימי, ילד הסובל מפיגור שכלי, הופך לכוכב רוק מגוחך ונערץ כאחד("הפיכת טראש לעניין פולחני", כפי שכתבת). והרשה לי לצטט נאום דידקטי החותם את הפרק:
השאלה העיקרית, לדעתי, היא האם אפשר לצחוק על משהו ועדיין לאהוב אותו. ראית פעם "סימפסון"? מה אתה חושב על הומר? מה אתה חושב שמאט גרונינג חושב על הומר?
(אגב, אני לא מאזכר את סימפסון כדוגמא מיקרית. לכל אורך הצפייה הראשונה בסרט ניקרה בראשי המחשבה שסולונדז ויוצרי סימפסון ופיוצ'רמה הם היחידים שמסוגלים ליצור שילוב כל כך מדוייק של שחוק ודמע, של אהבה ולעג).
לא הבנתי אם יש לך בעייה כללית עם לצחוק על חלשים, או שאתה מוכן לקבל את זה אם זה נעשה ב"טוב טעם" או למען "מטרה הולמת".
הזכרת את פון טרייר – מצוין. בוא נשים את סולונדז, פון טרייר ואפילו את ארונופסקי (אם כי על סמך "רקוויאם" בלבד) בשורה אחת, בתור במאים שאפשר לשנוא או לאהוב, כמעט ללא אמצע, ושעל כל אחד מהם נטען כי הוא מנצל את דמויותיו באופן ציני. איפה אתה ביחס לסרטיהם של השניים האחרים?
כתבת בביקורת "על פי סולונדז, כל יצירה היא ניצול" (אגב, המשפט צילצל לי מוכר…), אך דיי נמנעת מלהוסיף כן/לא/שחור/לבן לאחר מכן. האם היינו אמורים להסיק שמובן מאליו שזה קשקוש אומנותי חצוף? כי לדעתי, סולונדז טרח לנמק את הטענה הזו מאוד יפה לאורך הסרט.
טענת גם כי הדמויות מעוצבות בשטחיות ועל דרך השלילה בלבד. אני חולק על כך לחלוטין. אין לי מושג מי אתה ומי הם חבריך, אך לחבריי שלי יש מגרעות. רבות אפילו. וגם אני רחוק מלהיות מושלם (יש שטוענים שאני מתנשא ופלצן, אתה יודע). עוד לא פגשתי אדם מושלם מימי. עוד לא פגשתי אדם שלא סבל מבעיות אישיות קשות, נלעגות אפילו, אך זה לא גרם לי לאהוב מישהו בצורה פחותה. חלק מהיופי האנושי הוא היכולת לאהוב מישהו למרות המגרעות שלו, או אפילו לאהוב מישהו בגלל המגרעות שלו. אני אתן לך דוגמא: יש לי חבר עם תסביך נחיתות איום ונורא, שהתפתח בגיל צעיר למדי. זה הוביל לכך שהוא התרגל לביטול עצמי מובן מאליו, ולהקדשת כל תשומת הלב שלו לחבריו. אני לא מכיר אדם שמסוגל לתת מעצמו לאחרים כמו החבר הזה. אך שלא ישתמע מכך שאני מנצל את החולשה שלו – אני מוקיר את מה שהחולשה הזו תרמה לאישיותו, ובד בבד מנסה לעזור לו להתגבר על הצדדים שמזיקים לו בתכונה הזו.
דמותו של טובי אוקסמן אינה נלעגת ושלילית לחלוטין. הסצינה הראשונה בסרט השני הולכת על הקו הדק שבין לעג להערכה. כשהוא מספר בשיחה הטלפונית שהוא למעשה עובד בחנות נעליים, זה נלעג מצד אחד, אך מצד שני אפשר באמת להאמין לו כשהוא אומר שהוא לא מתבייש בכך. הוא אולי לא מתכוון לכך במאה אחוז, אך ניכר שהוא שואף להתכוון בכך, וזה המון. זו אמירה בוגרת ואמיצה מאוד, בעולם שסוגד לקונאן אובראיינים. וזה המפתח להבנת הדמות של טובי: הוא עושה סרט על הנוער האמריקאי, אך בל נשכח שהוא עצמו היה נער אמריקאי. ועוד נאמר לנו שבימיו בתיכון הוא שאף להיות שחקן מפורסם. כלומר, הוא סבל בדיוק מאותם תסביכים מהם סקובי סובל. הוא לכאורה ניגש ליצירת הסרט הדוקומנטרי מעמדה בוגרת, אך למעשה התסביכים האלו מעולם לא נפתרו עד הסוף, והם אלו שמפילים אותו. לכן זה סרט כל כך עצוב, ומרגש באופן טראגי ממש.
רובוקופ – אתה צוחק עלי בכוח? (ללא בקיאים – לפני מספר ימים הערתי במהלך דיון על פול ורהובן שרובוקופ הוא ספק סרט אלים, ספק ביקורת על צריכת האלימות בחברה האמריקאית). אני חייב לשאול, מתי צפית בסרט פעם אחרונה?
בצד הימני של הזירה,
טווידלדי, שאף-פעם לא אהב אגרוף.
למה אני חושב שהוא טראש? בהתחלה השתמשתי במינוח הזה. אחר-כך שיניתי את הרוב ל"זבל", בגלל כמה משמעויות הלוואי שנדבקות לביטוי האנגלי. בכל אופן, לדעתי סולונדז עושה דברים לאו-דווקא לשם האמירה אלא לשם הגועל. הסצנה הפותחת היא דוגמא לכך: אתה התמקדת במרקוס. אבל הוא כמעט לא מופי בסצנה. כל מה שרואים רוב הזמן הוא חצי גוף של וי. מרקוס לא קיים כמעט (לכן הניתוח שלך על מה שסולונדז מנסה לומר לנו לגבי פגועי מוח משולל תוקף בעיני: הוא לא אומר שום דבר לגבי פגועי מוח, ואם הוא היה רוצה להציג משהו הוא יכול היה לעשות זאת בדרכים יותר עדינות). אתה תאמר שהוא ניסה לומר משהו. אני אומר שהוא ניצה ליצור גועל נפש.
גם הדיאלוגים (לי הם נורא הזכירו את הסרט המהולל המופיע בתוך הטלוויזיה באחת הסצנות 'ביג לייבובסקי': "אתה האינסטלטור? …כן, אני האינסטלטור…אז אתה האינסטלטור… אני הולכת להתפשט". בערך אותה רמה של דיאלוגים, לטעמי, ממלאת חלק ניכר מהסרט, בייחוד חלקו הראשון. שלא לדבר על סצנת סקובי ודוסון קריק, שמתנהלת מבחינה עלילתית ממש כמו הקטע המצוטט.
או סצנת ההיפנוט, שהיא מטופשת בעליל, בלתי-אפשרית (צר לי. אי אפשר להפנט ככה בני אדם), וכל פעם עצרתי וחשבתי ש"הוא לא יכול להיות טיפש עד כדי כך". מסתבר שיכול. הנה: רע במכוון לצרכים שונים = טראש.
המשך אח"כ, כי אחי הקטן משתלט על הקו.
המשך התנגחות.
אפשר לאצחוק על משהו אבל לאהוב אותו? בהחלט. לא חינם אני ממעריצי הסימפסונס (בניגוד לסאות'פארק, שאותה אני חושב לסדרה על ילדים שמקללים. ס.פארק מעמידה פני חתרנית על ידי שימוש במילים בוטות (נא לא לצטט את מרקוס עכשיו. אין קשר), סימפסונס לוקחת מוסכמות ובלי לנבל את הפה נותנת להן באם-אמן. אבל בסימפסונס יש גם סימפטיה כלפי הדמויות; אפילו ברנס מוצג לפעמים בתור בן-אדם, וברנז מיועד מראש להיות קריקטורה.
הציטוט שהבאת מס.פארק מדגים את הבעיתיות היטב: מצד אחד, נכון: זה שאנחנו צוחקים על משהו לא אומר שאנחנו לא אוהבים אתו. לא אלחינם הרה בני זוג מקנטרים זה את זו ולהפך ללא הרף.
אבל, ואבל גדול, זה שאנחנו צוחקים על משהו לא אומר שאנחנו אוהבים אותו.
בני זוג שמקללים ומחרפים איש את רעותו ללא הרף, סביר שיפגשו ברבנות. סולונדז, בעיני, לא צוחק מתוך סימפטיה אלא מתוך שנאה. אם הייתי רוצה להיגרר לניתוחי פסיכולוגיה בחצי גרוש (גרוש מודל 1920, עולה כיום עלפי דולרים), הייתי נוטה לחשוב שלסולונדז היתה נערות עשוקה, שהוא נוקם אותה על ידי הצגת כל מה שקשור לתקופה ההיא כנלעג ומגעיל, במן התנשאות של "עכשיו א-נ-י קובע איך הכל נראה". אבל זו, כאמור, רק פסיכולוגיה בגרוש (אינפלציה).
לצחוק על חלשים מותר, לפעמים, אבל כמו שאמרתי: פעם אחת מישהו מחליק על קליפת בננה, זה מצחיק. 340 פעם מישהו מחליק עליה, זה מיותר וזה מגעיל.
באשר לעיצוב הדמויות – אין אדם מושלם. נכון. לכל החברים שלי יש בעיות כאלו ואחרות, ולכל בני האדם שהיכרתי. אם הייתי פוגש את האשה המושלמת, סביר שהייתי בורח כל עוד נפשי בי, כי מה לי ולמושלמות.
אבל, לכל החברים שלי יש הרבה מאוד, מאוד, מאוד, תכונות אופי חיוביות. ולרוב בני האדם יש פה ושם כמה תכונות חיוביות. סולונדז בעיני מחמיץ לחלוטין את העניין הזה.
באשר להערכה אצל טובי אוקסמן – נו. אני לא מצאתי אותה.
הרעיון שלך על קוי הדמיון בין טובי לסקובי מעניין, אבל אני לא מסכים שזה מסייע לאיזו הערכה, ועושה את זה מרגש.
זה בעיני רק ממשיך את הלעג לדמויות: שתיהן גם מגוחכות באותה מידה. "לכאורה אוקסמן ניגש ליצירת הסרט מעמדה בוגרת, אך למעשה…?"
לא לדעתי. לי נראה שאפילו לכאורה אוקסמן ניגש ליצירת הסרט מתוך עליבות, מתוך זה שאף אחד לא שם עליו קצוץ, ומתוך זה שרק סקובי והוריו מוכנים-איכשהו לשתף פעולה.
באשר לרובוקופ: ראיתי את הסרט ממש מזן, וסלדתי ממנו כבר אז. אבל רק אחרי ההערה שלך נפל לי האסימון. ועדיין, אני מסרב לראות איזה מסר ביקורתי ברובוקופ.
איזו התנגחות מנומסת
(הודעה אחרונה על "סטוריטלינג" בה אני משתדל להימנע מספויילרים)
כמה אני שמח שחזרת לסצינת הפתיחה עם מרקוס משותק המוחין המקיים יחסי מין עם וי. שלשום הלכתי לצפייה שנייה בסרט (הראשונה הייתה לפני חצי שנה בפאריז. חצי שנה!). במוח שלי זכרתי שני פרטים על הסצינה: היא נפתחת בקלוז אפ על מרקוס גומר, והיא ממשיכה כשלא ממש רואים את בני הזוג ביחד. הפרט המוטעה הראשון (הקלוז אפ הוא על וי ולא על מרקוס) נבע סתם מבלבול, אבל הפרט השני התמקם בזכרוני כי זכרתי שאתה כתבת משהו בנושא. אך לא ולא. ושוב פעם לא. כמו שאני זכרתי לא נכון, נדמה לי שכך גם איתך. מיד לאחר שוי גומרת, המצלמה מלווה אותה כשהיא נשכבת על מרקוס השוכב תחתיה. הפריים נותן מקום לשניהם. מרקוס אומנם פונה אל וי ומופיע בחצי פרופיל, אך השיחה בינהם ללא ספק שמה אותו במרכז העניינים, בין השאר מאחר והקהל קולט שמשהו אצלו לא בסדר. אולי תלך לצפייה שנייה…? ;-)
טענת שאם סולונדז היה רוצה להגיד משהו על היחס לפגועי מוחין (ושאר קבוצות מיעוט שנמצאות תחת מטריית ה-PC), הוא יכול היה לעשות זאת ביתר עדינות. איזו עדינות? גם סצינת הפתיחה ב"להציל את טוראי ראיין" יכולה הייתה להיות עדינה, וגם ההוצאה להורג ב"לא תרצח" של קישלובסקי. אבל לא תמיד זה הכלי הנכון. מבחינת סולונדז, החברה האמריקאית (והמערבית בכלל) שקועה כל כך עמוק בביצת הצביעות וההתחסדות, עד שאין ברירה אלא להשתמש בזעזוע מכוון. ולמעשה, הוא בסך הכל משתמש באותם כלים בהם החברה משתמשת. כלומר, החברה קבעה כמה מזעזע זה יהיה, הוא רק מסובב אל הנשק לצד השני.
זוכר מה מרקוס אומר לוי בסוף הסצינה הראשונה?
(אגב, דוגמא לשורת דיאלוג כל כך שנונה ומרגשת, שהייתי בקלות מעמיד אותה ליד חנוך לוין או סימפסון). זה ניתוח קצרצר, מדוייק וכואב להפליא של היחס של החברה האמריקאית לכל קבוצות המיעוט למינהן. מרקוס בעצמו מודה שהסיבה הראשונית למערכת היחסים בינו ובין וי הייתה הקינקיות שבעניין (בשבילה), וזה כמובן בהפוך על הפוך – וי לכאורה ניסתה להראות באמצעות מערכת היחסים הזו שהיא לא מתנשאת או לועגת למשותקי מוחין, ושהיא מקבלת אותם כאנשים נורמליים לחלוטין. אך זו צביעות, מאחר ובעצם הטענה הזו יש משום הצבעה על החריגות של משותקי המוחין (אם צריך "לנרמל" אותם, כנראה שהם חריגים, לא?), ומשתמע מהמשפט הזה שוי קצת נהנתה מה"יוקרה" (הצינית מאוד) הכרוכה בלהיות בת זוגו של משותק מוחין. בקצרה: וי ניצלה את מרקוס (ומרקוס ניצל את וי כדי לשפר את דימויו העצמי, ושניהם ניצלו את הזוגיות שלהם בשביל הכתיבה וכו', אבל זה בהמשך).
אני לא יודע מה יותר מזעזע – הסיטואציה עצמה, או המודעות המלאה של וי ומרקוס לסיבות הציניות והצבועות שמאחוריה.
כל אלה כמובן סוללים את הדרך למה שקורה בהמשך הסרט עם המורה.
סליחה, כתבת "סצינת סקובי ודוסון קריק" – אין לי מושג למה אתה מתייחס. השחקן של דוסון שיחק בסיפור הראשון, אך כל הסצינות שלו הושארו על רצפת חדר העריכה.
היפנוט – הסצינה לא הצטיינה במקוריות יתר (למעט השורה שמתירה לאב להתאבל במידת הצורך, ששפכה אותי מצחוק), אך מצד שני, היא נראתה כמו הרבה סצינות היפנוט בסרטים אחרים שאני לא מאמין שהיית מחשיב כטראש. "קללת אבן העקרב הירוקה" של וודי אלן, למשל.
"אבל, ואבל גדול, זה שאנחנו צוחקים על משהו לא אומר שאנחנו אוהבים אותו".
נפלא. השאלה איך ממשיכים מהאמת הזו?
אופציה 1 – מחליטים שלצחוק על משהו זה לא בסדר, מחשש לסבירות הגבוהה שזה לא יעשה מתוך אהבה (PC וכו').
אופציה 2 – מחדדים את המודעות להבדלים בין צחוק מתוך אהבה וצחוק מתוך רוע, כדי לשמור על הלגיטימיות של הראשון ולחנך כנגד השני (אם כי גם הוא לגיטימי, בשורה התחתונה).
יוצרי סימפסון מאוד אוהבים את כל דמויותיהם, כולל ברנז, וזה מקסים ומדהים. ובגלל זה זאת הסדרה הטובה ביותר (יחד עם פיוצ'רמה) שאני מכיר. אך אני טוען (כאילו, דה) שגם סולונדז אוהב את דמויותיו. אני סקרן לדעת מה תחשוב על "ברוכים הבאים לבית הבובות" – סרט בו יש דמות ראשית אחת (שלא כמו בשני סרטים האחרים), שמתוארת בהמון שליליות והמון רוע לכאורה, אך אני לא חושב שיש הרבה ספק בנוגע למידת האהבה של סולונדז אליה.
אני יכול להביא לך דוגמאות לסצינות בהן ניכר כי סולונדז רגיש למצוקות דמויותיו, ולפעמים אפילו כשהוא לועג להן, הוא מדגיש בד בבד את ההיבט העצוב של כל העניין. סקובי, למשל. אין ספק שהוא מעורר לעג בשאיפותיו השיטחיות ובשפתו הדלה. אך במקביל, ניכר (בשבילי בכל אופן) שסולונדז עצוב על בזבוז הפוטנציאל של הנער, שהוא לחלוטין אינו טיפש. כתבת שסולונדז מחמיץ תכונות חיוביות בדמויותיו – לא נכון. סקובי מתואר כאינדיבידואליסט (צמחוני, מורד במוסכמות), בעל חשיבה מקורית (השיחה על השואה), רגיש במידה מסויימת (השיחה בחדר האמבטיה עם אחיו החושש לתדמיתו בבית הספר), בעל ידע מפתיע בתחומי העניין שלו (מוסיקה, השיחה עם טובי אוקסמן על פסטיבל סאנדנס) ועוד. ומאחר ובמקביל אליו אתה רואה את טובי אוקסמן, יש לך מושג מסויים על העתיד הצפוי לו, ובשבילי לפחות, הצחוק מהול בהרבה מאוד עצב, שסולונדז טרח ביד אמן לעורר אצלי.
רובוקופ – תראה, כשחבר המליץ לי על זה לפני שנה צחקתי לו בפרצוף, ואמרתי לו שורהובן הוא אידיוט, ושהסרט הזה גרוע ומעצבן במיוחד. אך בעקבות "בשר ודם" (או "רומן הדמים" כפי שהוא נקרא באופן רשמי בארץ) שלו, שאותו חבר המליץ גם עליו, נוכחתי לגלות שאין בכלל ספק, לפחות לגבי "בשר ודם", שורהובן צוחק על האופן בו הקהל צורך את האלימות בסרטיו (אני מוכן לספיילר לך נקודה רעיונית קטנה ולא משמעותית מבחינת עלילתית בסרט הזה אם זה מעניין אותך). וזה הוביל אותי לצפייה ב"רובוקופ", שהוא הרבה יותר אמביוולנטי ומבולבל, אבל גם בו ההיבט הזה קיים. ואפילו בגלל שהוא יותר מטושטש, הוא מעלה יותר שאלות מתשובות, ועל כן הרבה יותר מטריד בשביל הצופה שמחפש את הנושא הזה. לא חייבים לחפש, אך לדעתי כדאי.
איזו התנגחות מנומסת
א. לא לחינם יש דקה שבה רק וי מופיעה. אפילו בלי משקפיים אפשר לקלוט את העניין. זה שהוא מופיע אח"כ – אין ספק. זה שהוא לא מופיע קודם – לא מקרה.
ב. פסקה שניה: נניח שאתה לגמרי צודק. סולונדז מתכוון לזעזע ולהגעיל. רגע, בעצם זה מה שאני אמרתי.
אין ספק, הוא מתכוון לזעזע ולהגעיל, אבל לדעתי לא מהסיבות הנכונות, ובתור ביקורת חברתית הוא לחלוטין – לדעתי, שוב – מחמיץ את הנקודה.
המהלך שאתה מציג של מרקוס-וי-מרקוס ושות' הוא מהלך שאין מוצא ממנו: בעצם אין שום דבר טוב בחיים, על פי הגישה הזו. הכל ניצול, הכל צביעות, כולם צבועים וכולם יודעים את זה וזה את זה. טיעון מעגלי מושלם, שאין מה להתווכח איתו: הכל עניין של הנחת יסוד, ועוד הנחת יסוד: א. כדלעיל. ב. אם יש איזה מוטיב של ניצול, הכל ניצול. בקיצור ולעניין, כולכם קקה, בשתי המשמעויות.
נו, באמת. בעיני זה לא מעמיק, לא נוקב, ולא חכם. זו אמירה של איש שהחליט לצעוק בחוף נודיסטים "המלך עירום".
מרוב הפוך על הפוך, כבר אין ישר.
לא ראיתי את שאר הסרטים של סולונדז, אז אין לי אפשרות לחוות דעה עליהם. ואחרי "אגדות", אין לי שום כוונה להסתכן.
סצנת "דוסון": זו היתה בדיחה עצלה קצת: א. דוסון הנכבד השתתף בסצנה הומוסקסואלית בוטה שנחתכה בעריכה.
ב. סקובי משתתף בסצנה הומוסקסואלית שלא נחתכה בעריכה.
ג. מש"ל.
בקיצור, התכוונתי לסצנה ב'.
היפנוט – ב"קללת אבן העקרב הירוקה" ואחרים, הסרט מתקיים בתוך מערכת כללים אחרת לחלוטין. בסרט שמראש צריך להניח שאבן יכולה לשאת קללה, אין בעיה גם להניח שמהפנט-אמן יכול להפנט מישהו לעשות משהו.
בסרט שעוסק בריאליסטיות-כביכול במשפחה אמריקאית, ההפנוט הוא לחלוטין לא במקום (שלא לדבר על זהות המהפנט)- ממש כאילו יטרח סקובי ויצא מביתו רכוב על אופניים מעופפות וינופף בחרב אור.
אני מתעב PC עד שורשי נשמתי. ואני מסכים לאופציה ב' אצלך. אבל פה, ובניגוד לדעתך, אני ממש, ממש לא חושב שסולונדז אוהב את הדמויות שלו. אם ככה אוהבים – ישמרני א-להים מאוהבי, את שונאי אחסל בעצמי.
אגב, את פון טרייר אני אוהב, ואת ארונופסקי טרם ראיתי (אין לי וידאו. גם לא טלוויזיה).
איזו התנגחות מדכאת
טווידלדי אישי הטוב, סביר להניח שאני ואתה גדלנו והתחנכנו תחת השפעות שונות.
העולם בו אני חי הוא מקום מלא טיפשות, כיעור, רוע, צביעות, סכנה וחוסר אונים. מרבית האנשים בעולם שנשקף דרך עיני פועלים מתוך כניעה לתסביכיהם הפסיכולוגיים וללא מחשבה על משמעות מעשיהם והאופן בו הם נתפסים מחוץ לעולמם הפרטי.
זהו בדיוק העולם שנשקף בסרטיו של סולונדז. אתה טוען שלפי כך, אין שום דבר טוב בחיים, ושזהו טיעון מעגלי חסר מוצא. אך לא כך הדבר. אני אדגים עלי, ברשותך.
דווקא הכיעור והטמטום הם אלו שנותנים לי את הכוח לשאוף ולהיות אדם טוב יותר. כי בעולם כל כך רע, להיות רע בעצמך זה הפתרון הקל. זו כניעה. זה חוסר התמודדות. להיות טוב מתוך מודעות זה מאוד קשה. ולמה בכלל לטרוח להיות טוב בעולם כזה? לא כדי לשנות את העולם, ממש לא. אני לא מאמין שאפשר. אבל אפשר להרגיש טוב יותר עם עצמך, ואפשר לשנות בני אדם ברמת הפרטים. אפשר לגרום לפרט יחיד לראות יותר יופי ממה שהוא חשב שיש בין כל הכיעור שהוא קיבל כמובן מאליו.
אני אתן לך דוגמא פיקטיבית ואקראית לחלוטין שבדיתי בזה הרגע: נניח שמישהו, מתוך כוונה מוצהרת לפגוע בי, החליט לכתוב באתר אינטרנט שאני מתנשא ופלצן. אני יכול להיעלב ולהתעצבן מכך, ולהחליט שהדבר לא דורש תגובה, או גרוע מכך, להחליט שהדבר דורש תגובה פוגעת בחזרה כדי להגן על כבודי. אבל אני יכול לעצור לרגע ולחשוב על כך שאם אותו בחור פיקטיבי מצא לנכון להלבין את פני ברבים, כנראה שמבחינתו יש לכך סיבה. יתכן שפגעתי בו. ואם כך, כל עוד אני מסוגל, אני מוכן בכיף למחול על כבודי וקודם כל להתנצל. כי אני לא חי בשקט עם הידיעה שאנשים שאינני דורש ברעתם נוטרים לי טינה. יתרה מזאת, אם אני מוצא מספיק כוח כדי לנסות ולפייס אותו, להסביר לו את עמדתי ואפילו לבחון האם אני יכול להבין חלק מטענותיו ולקבל אותן, ללא עצבים – עוד יותר טוב. הוא העביר אלי אנרגיה שלילית, ובמקום לאגור אותה אצלי, או לשלוח אותה בחזרה לשולח, אני בוחר להפוך אותה לאנרגיה חיובית ולחלק אותה בין שנינו. מה הוא יעשה איתה – זה כבר תלוי בו, ועל אף חוסר האמון המוחלט שלי בטבעם של בני האדם, אני אוהב לתת לאנשים להנות מהספק, כל עוד אני מוצא מספיק כוח אצלי לעשות את זה, כי זה לא קל, ובטח שלא על בסיס יומיומי.
(ומי שרוצה לראות בכל האמור לעיל משל ביקורתי על מדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלשתינאים, בהחלט מוזמן לעשות כן)
והקשר לסולונדז? אני לא רואה את זה כמעגל ללא מוצא. כי המעגל הזה קיים עם או בלי הסרט, אך סרט כל כך כואב ומטריד (הסצינה האחרונה לא עשתה לך כלום?) יכול לגרום לאדם פרטי להחליט שהוא יוצא מהמשחק ופורץ את המעגל, כי זה אפשרי, ואולי כי אין ברירה אחרת. כי הגיעו מים עד נפש. כי מלאה הארץ חמס (זה רק אני או שיש הרבה ציטוטים מהמקורות בהודעה הזו?). ואני חייב לציין שהחיים הרבה יותר יפים, גם אם קשים, מחוץ למעגל. זה שווה את זה.
שוב, חבל שאתה לא מתכוון לצפות ב"בית הבובות". אולי תחכה תקופה, ולאחריה קפוץ לחבר וצפה בוידאו שלו בסרט, עם החלטה ברורה שאם אחרי חצי שעה אתה לא יכול לסבול יותר, אתה מפסיק ומחרים את סולונדז? אני מבקש זאת מאחר וב"בית הבובות" הסימפטיה של סולונדז לדמויות הנוראיות שלו הרבה יותר ברורה, ומהסרט משתמע באופן ברור יותר מאשר ב"סטוריטלינג" שהוא למעשה שואף לרתום את כל הרוע הזה כדי להוציא אנשים מהמעגל. ואגב, זה סרט הרבה יותר כואב לצפייה מאשר "סטוריטלינג", לטעמי. צפייה ראשונה התפתלתי מכאב, צפייה שנייה התפתלתי מצחוק, ורק בצפייה שלישית התחלתי ללמוד איך לאזן בין השניים. רק לפני שנה בכלל הבנתי שאני אוהב את הסרט הזה.
כמו כן, סולונדז לא צועק בחוף נודיסטים. הוא צועק בחנות בגדים. אנשים מסרבים להתמודד עם כל הכיעור הזה. כולם יודעים למשל שתרבות ה-PC היא הרסנית וצבועה, אבל כולם מקבלים אותה. אם הם לא לוקחים בתרבות הזו חלק פעיל, אז הם שותקים. אנשים מתכנסים בתוך המשפחות שלהם, בתוך עצמם, והופכים לקרים, אדישים וקהי חושים.
כמה נקודות בקצרה:
• וי מופיעה בחמש השניות הראשונות של הסרט לבד לא כדי לעורר ניכור, אלא כדי להפתיע. כשאתה רואה בקולנוע בחורה יפה ואופנתית מקיימת יחסי מין, אתה מצפה למצוא אותה צמודה לבחור יפה ואופנתי. כשהמצלמה יורדת איתה אל מרקוס, הקהל אמור לפלבל בעיניו (זה עבד אצלי).
• פון טרייר – האם חשבת שהוא אהב את סלמה ב"רוקדת בחשיכה"? האם חשבת שהוא אהב את בס ב"לשבור את הגלים"?
שבת שלום (כן, אני יודע שתקרא את זה רק אחרי צאת השבת).
איזו התנגחות מדכאת
טוב, שתי הערות, בתור התחלה:
1. אני מרגיש קצת מנותק מהויכוח, כיוון שהוא מתייחס לסרט שלא ראיתי.
2. לא ראיתי **אף** סרט של סולנודז (כן, אני יודע, חור ענקי בהשכלה, מתנצל). לכן, אני עוד יותר מחוץ לויכוח מאשר מה שמשתמע מ-1.
אבל אני כן רוצה להעיר בנוגע ל-"רוקדת בחשכה" – אני לא יודע עם פון טרייר אהב את סלמה, אבל הוא בטוח אהב להתעלל בה.
לסיפור הפרברים) ………….. הסוף די עצוב, והגיבורים שלמדת לאהוב לא ממש מתאחדים. וכך גם ב-"רומיאו ויוליה" (שסיפור הפרברים מבוסס עליו). אבל עדיין, איכשהו, ביצירות הללו הרגשתי כאילו הבמאי מרגיש חמלה כלפי הדמויות והסיטואציה שהן נקלעו לתוכה, ולא נהנה, הנאה סדיסטית ממש, מהתעללות בהן.
לאורך כל הסרט הרגשתי שככל שסלמה סובלת יותר, ככה פון טרייר נהנה יותר ומגביר את הלחץ. אני לא יכול לשים עכשיו ממש את האצבע על למה, אולי זה הפאטאליסטיות, אולי זה המוחלטות והאבסולוטיות של הסבל שנגרם לה.
ודוק – הרי גם ב-"סיפור הפרברים" (
אני תוהה – האם זו התחושה שמקבלים בסרט של סולונדז? כך זה נראה מהביקורת של טווידלדי, ובסופו של דבר, נראה לי שעל כך כל הויכוח של שניכם – האם סולנודז מבקר מתוך חמלה, או סתם שונא את דמויותיו.
בכל מקרה, אם "רוקדת בחשכה" הוא דוגמה טובה לתחושה שמקבלים ב-"אגדות וסיפורים", אז כנראה שאני לא אראה את הסרט הזה.
אם זה עוזר לך לקבל החלטה
אציין שאני ממש לא סבלתי את "רוקדת בחשיכה" בדיוק מהסיבות שאתה ציינת, למרות הערצה כמעט עיוורת לפון טרייר עד לאותו רגע. ולא מצאתי ב"סטוריטלינג", או בסרטיו הקודמים של סולונדז, ולו קמצוץ מהסאדיזם הציני שפון טרייר גילה ב"רוקדת".
לעומת זאת, בהחלט יתכן כי כמו טווידלדי אתה תחלוק על דעתי…
אני מניח שלא ממש עזרתי.
הערצה כמעט עיוורת עד רוקדת בחשכה
בדיחה על חשבון ביורק, או סתם אירוניה משעשעת?
איזו התנגחות מדכאת
ךרוב הנקודות אני לא מסכים, אבל לא מוצא מקום להתווכח.
באשר לפון טרייר – אני לא חושב שהוא שונא את הדמויות שלו (שונא את סלמה? הוא התעלל בביורק כדי לגרום לה לשחק כמו שהוא רצה; הוא אינה לסלמה גורל מר; אני לא חושב שהוא שנא אותה, ואם נפרט יותר כבר נצטרך להעביר ביקורת לכיוון "רוקדת"); אני חושב שהוא משתמש הרבה מדי לטעמי במודל הנוצרי של מוות כתנאי הכרחי לגאולה, ואני חושב שהוא מניפולטור מגעיל, ואני חושב שלא אכפת לו במיוחד מהדמויות שלו – אבל הוא לא מתעב אותן, ובכל אופן הוא לדעתי עושה קולנוע הרבה יותר טוב מסולונדז.
בית הבובות? אולי כשיהיה לי מצב רוח. "רקוויאם" הרבה יותר דחוף, ורק לא מזמן ראיתי את ממנטו – יש לי עוד מה להשלים.
לזה אתה קורא Storytelling war?
אני אשם?
נראה שכל החיילים לא התייצבו לקרב, והותירו את שני הגנרלים האומללים, שאינם יכולים ללכלך אחד על השני (שלא למנוע אפשרות של הסדר מדיני צודק) לנהל את העניינים לבד.
בטח כולם במתקפת השיבוטות (אגב, לוקאס לא מבין שום דבר בטקטיקה צבאית)
אבל אם אנחנו מוכרחים ללכלך:
<צונזר>
<צונזר>
<צונזר><צונזר><צונזר>.
ואגב, שמת לב שבתמונה באתר שלך אתה מזכיר קצת את איאן אנדרסון?
אתה אשם!
(התאפקתי לא לכתוב בכותרת "אני מאשים!!!" ולעשות הפניה פ"מ לתגובות בביקורת שלי)
איכשהו, כשגנרל כותב שהוא לא מוצא מקום להתווכח, נראה לי שאפשר להאשים אותו ולא את חייליו בתקופת הרגיעה המסוכנת שתבוא בעקבות הצהרה שכזו.
אם כי נכון לציין שהחיילים, בשני הצדדים, בהחלט דפקו נפקדות.
איאן אנדרסון?! מתי ראית אותו פעם אחרונה? לא דומה בכלל.
אה, זה בגלל שהחיילים לא הפנימו
את עקרון היוזמה וההתקפיות.
התכנית המבצעית שלי, שאני מסרב לחשוף מטעמי ביטחון שדה, היתה מושלמת.
קצת יותר ברצינות, בשלב מסויים יכולתי להמשיך בוויכוח אבל הוא היה מגיע לרמה של "כן נכון!" "לא נכון"! ובאמת לא נראה לי שיוצא מזה משהו; נראה שאחרי התנגחויות הנימוס המקובלות הגענו לשרשי הסובייקט.
את איאן אנדרסון ראיתי פעם אחרונה ביוני 2001, בפידנצה אשר באיטליה, פעם שלישית באותה שנה.
אכן, עכשיו הוא לא נראה דומה, אבל בשנות השמונים המאוחרות…
לא נכון!
אני סקרן: באיזה עולם אתה חי? מהמשפט "עם רוב הנקודות אני לא מסכים" אני לא יכול להבין הרבה.
ואיאן אנדרסון, גם בשנות ה-80 המאוחרות, לא נראה כמו בן 70 ממושקף, בעל פרצוף מרובע, ועם גוף שרירי של בן 16 (אגב, התמונה באתר שלי היא לא שלי, אלא של האייקון התרבותי זלמן ב. לוינסון)
אוקיי, הבנתי מה מטריד אותי
הבעייה שלי עם התיאורייה שלך על זה שסולונדז מזעזע אותנו כדי שנצא מן המעגל, היא שקשה מאד למצוא בסרט דוגמאות של אנשים שהוציאו את עצמם מן המעגל. אני חושבת רק על דמות אחת או שתיים כאלה בכל שלשת הסרטים שלו – (ספויילר!!!) ברנדון ב"בית הבובות", וג'וי ב'אושר' (סוף ספויילר). ותראה מה יצא לו מזה.
לדעתי, סולונדז דווקא מעביר את הנקודה שאין יציאה ממעגל הרוע והעליבות, ובטח שלא באמצעות אמנות, שעל פי הסרט הזה מצייתת בדיוק לאותם כללי רוע ופאטתיות כמו יתר ההתנהגויות האנושיות.
אם אני אוהבת את הסרטים האלה, זה רק בגלל שהם מאשרים את כל התחושות הרעות שלי לגבי העולם, ולכן פוטרים אותי מן המאמץ לנסות להיות מאושרת או להועיל…
אמן.
מסכים עם כל מילה של אינדי, חוץ מהפסקה האחרונה וחוות הדעת על הסרטים האחרים שלא ראיתי.
ואגב, דן, אוסיף שצדיק הוא לא דמות מושלמת. אבל זה בדיוק מה שאני אומר: כשאתה מוריד את השקלול הכולל, אתה מקבל את סולונדז: יש רע = הכל רע.
לגבי סצנת הסיום: אותי היא הותירה אדיש. אני חושב שאחרי כל שאר הסרט, גם הסצנה הזו – שהיתה בעלת פוטנציאל, אם כי לדעתי בדיוק מה שתיארת הוא גם קצת יותר מדי לעג לרש- לא יכלה לשנות את דעתי על הסרט. הניסוח שלי היה מכוון: לדעתי, האטימות שבה נוהג מר ס., ואותה הוא מספק ביד רחבה לדמויותיו, אוטמת את הצופה בפני מסרים נוספים שהוא רוצה להעביר, אם.
ובאשר ל"כל יצירה היא ניצול"?
לא.
גם אם יש ניצול מסויים בכל יצירה, זה לא אומר שמידה מסויימת של ניצול הופכת את הכל לניצול. בדיוק כשם שמידה מסויימת של אינטרס עצמי שקיימת בקשר רומנטי לא הופכת אותו לאגואיזם.
מי אמר שצריך דוגמא בסרט?
ב"התפוז המכאני" אין דוגמא לדמות שהבינה את חשיבות חופש הבחירה. ואם תטעני שבגלל זה אי אפשר לטעון שהסרט מטיף לצופיו (באופן דידקטי למדי אפילו) שחופש בחירה עומד מעל הכל, אני אלך לחפור את השלד של קיובריק כדי שהוא יצעק עלייך באופן אישי, כי אני מתחיל להתעייף.
אומנות מצייתת לחוקים שהיוצרים שלה שומרים. אמן רע ועלוב ייצור אומנות רעה ועלובה, ולהפך.
יתרה מזאת, אם הזכרת את "בית הבובות" (
ל"בית הבובות", כמובן), הרשי לי להזכיר לך את סוף הסרט:
אחרי כל הזוועות המדכאות שפוקדות את הדמות הראשית, היא שואלת את אחיה הבכור האם כשמגיעים לתיכון משהו משתפר. תשובתו – לא. בדיוק כמו בקריקטורות ללא מילים, לא נאמר באופן מפורש "כלום לא ישתנה אם את לא תשתני". אך מי שלא מבין את זה בעצמו, שיקפוץ לחנות כלי הבית הקרובה ויקנה לעצמו כפית.
(או, עכשיו אני מצדיק את התואר "מתנשא")
אני לא הבנתי את זה ככה.
מה שהסרט שידר זה "העולם מסריח וחייה של דון יישארו זוועתיים לנצח". אתה אומר שהבמאי החביא שם מוסר השכל ותקווה לעתיד? יכול להיות, אבל אני לא מצאתי אותם.
בא לך להזכיר לי?
כנראה שאני לא מדברת קולנועית.
תודה על התזכורת… אנחנו פשוט לא על אותו גל. אהבתי הרבה ב"בית הבובות" אבל לא ראיתי בו את מה שאתה ראית (וזה ממש נראה כאילו אתה מתאמץ למצוא תקווה בסרט שכולו כיעור ועצב). ב"אושר" כבר לא אהבתי כלום, ואני מוכנה להתערב שהייתי סובלת גם בסרט הנוכחי אם הייתי הולכת לראות אותו.
כיעור ועצב
תראי, אם ב"בית הבובות" כל הכיעור והעצב היה נופל על הדמויות ללא כל סיבה, סתם כי shit happens, וכי מצחיק את התסריטאי\במאי לראות את דמויותיו מתדרדרות מן הפח אל הפחת – הייתי מסכים איתך. וגם הייתי פחות אוהב את הסרט, אם בכלל.
אלא שהכיעור והעצב בסרט, בכל מקום בו הם מרימים את ראשיהם המכוערים, מנומקים באופן מאוד ברור. כל סצינה אכזרית מתייחסת לסצינה אכזרית אחרת בסרט, באופן שמצביע על כך שהאינסטינקט של אנשים הוא לנתב את הפגיעה בהם לכדי פגיעה באחרים. כשאח של דון מכנה אותה "מפגרת", דקה אחר כך היא מכנה את אחותה הקטנה "מפגרת". כשבבית ספר מישהו מכנה אותה "פני כלב", בסצינה הבאה היא מכנה את בני השכנים "פני כלב". וכן הלאה.
מאחר וסולונדז מושך תשומת לב לשיטתיות של הרוע בסרט, למעגליות שלו, ועוד מביא את הסצינה בה דון שואלת את אחיה על התיכון, שמבהירה שזה לא עומד להשתנות מעצמו, אני לא רואה מסקנה אחרת. ולסצינת הסיום אין שום תפקיד בכל פרשנות אחרת לסרט שאני מנסה להריץ במוחי.
על "אושר" אני לא אתווכח כי ראיתי אותו ממש מזמן, ורק פעם אחת לצערי.
אז איך זה *כן* הולך להשתנות?
וחוץ מזה – למיטב זכרוני, בכל הסרט הארור (וארור במובן הטוב), אין דמות אחת חיובית, דמות אחת נחמדה, דמות אחת שעוזרת לדון.
מצד שני, לרוב האנשים *אין* את הדמות הזאת בחיים, כך שאני באמת לא יודעת איך אני מעדיפה את הסרט.
ענית לעצמך
על פי הסרט, אם דברים לא ישתנו מעצמם, ואם אין מי שיעזור לך, ואין מי שיהפוך את חייך לטובים, ואפילו אין מי שישמש לך דוגמא, כדאי שתתחיל\י לקחת אחריות על חייך ולהשתנות בכוחות עצמך. להיות מאושר\ת וטוב\ה מבפנים, ללא תלות בגורמים חיצוניים. אף אחד לא אמר שזה קל. אבל מאוד יתכן שאין פתרון אחר.
מסכים.
עד שיום אחד היא תהפוך לבמאי קולנוע מתוסכל, ותוכל לבאס את כל העולם בחזרה, כמו שהם ביאסו אותה.
משום מה,
אני מפקפק ברעיון שסולנדז היה בנעוריו זמיר מקהלות. אבל אולי אני טועה.
אבל כן, חתכ'ת נקמה. הדבר הטוב יותר היחיד שאני יכול לחשוב עליו, זה להנהיג הפיכה צבאית, ולהוציא להורג את כל המאנייקים מחטיבת הביניים.
ואם זה אי פעם יקרה,
אני הראשונה להירתם למשימה.
אתה מתקוון למורים, נכון?
אפשר גם אותם.
בתיכון לא יכול להיות טוב, רק פחות גרוע.
בהשוואה לחטיבה שלי,
גם אש התופת של הגיהנום היא דבר טוב.
לא אצל כולם זה ככה?
אבל עדיין, אצלי היסודי מחזיק בתואר התקופה הגרועה בחיי עד כה.
תתפלא,
אבל יש כמה אנשים שממש נהנו בביה"ס. אני חושבת שאלה היו ה"מקובלים" של כיתה ה', אבל אני לא סגורה על זה.
אלו לא נחשבים, ואני בכלל מדחיק את עצם קיומם.
זה מה שאמרו הנ..
ואיך הפלחי''ק של החטיבה שלך?
בתי הספר היום אפילו לא מוציאים רס"פים כמו שצריך!
גם אני לא הבנתי את זה ככה.
הבנתי את זה יותר כאילו האח אומר לאחותו – "אני מבין מה עובר עליך. גם אני הייתי שם".
ואם לנסות בכוח להרחיב למסרים גלובליים שאיתם אמורים לצאת מהסרט – "אנשים הם דבר מחורבן. חכי שתתבגרי, ותוכלי למצוא לעצמך את הסביבה שלך, ואז יהיה יותר טוב. עד אחרי התיכון – אין על מה לדבר."
האם העובדה שסקובי
פתח בצעדים ראשונים במסע לקראת הגשמת חלומו היחיד אינה בחזקת יציאה מהמעגל?
טוב לו עם מה שקרה. הוא מאושר.
לא דפקו נפקדות
פשוט הם עדיין לא החליטו לאיזה כיוון צריך להיות מופנה הרובה
אאוץ', כמה תיקוני לשון
1. אפשר לאצחוק = אפשר לצחוק.
2. לא אלחינם הרה = לא לחינם הרבה.
3. עלפי = אלפי = בני לילית.
תגובה ראשונה-שום מילה על הסרט
כנראה שאני שוף בדעת מיעוט.
הדין ודברים(כמו גם הכללת שתי ביקורות שונות לאותו סרט)מזכיר לי את "רק בישראל-הדור הבא".
ולמי שלא מעודכנת,התוכנית החביבה הזו הפכה מקטע של צחוקים,אוף טופיקס והרבה שאגות צחוק של המנחה לתוכנית פירסומת זולה,נלוזה ומשעממת.
בעיקר את אלה שיש להן רק שני ערוצים,ובראשון משדרים כדורגל.
ארז ואורנה בכל פעם מוצאים נושא חדש,שלא לומר מליון נושאים חדשים לצחוק עליהם.
אבל במקום שהצופה יבין שיש כאן קריקטורה,ביקורת,סאטירה-הוא מקבל מנת פירסומות סמויה,לא סמויה,מעוותת ובעיקר אפקטיבית.
הפירסומות הן למוצרים כאלה ואחרים,ולתוכניות בערוץ השני(במקרה ולא הכרתם את התוכניות הללו,וודאי תרוצו למרקע לצפות בהם בעקבות איזכורן ב"רק בישראל").
מה שקורה בסופו של דבר הוא שזוהי הפסקת פרסומות בתוך הפסקת פירסומות.
הליווי,התפאורה וכל השאר לא ממש בעל חשיבות,כשאת כבר עולה על הטריק.
מה שנעשה עם הביקורות על החדש של ההוא שהעניק לנו ברוב חסדו את "אושר"זהה.
אתם בכל מחיר מבקשים לדחוק בנו לרוצ לצפות בסרט?
אני אישית לא מוצאת שום סיבה שבעולם למה לתת שתי ביקורות על הסרט הקצרצר הזה.
(הפטחתי לא להגיד מילה על הסרט בתגובה הזו,אז אני מאוד משתדלת)
הביקורות,כל אחת בזכות עצמה נראות ארוכות יותר מאשר התסריט של הסרט עצמו על שני חלקיו.
הטרחנות הרבה שכל אחד מהמבקרים פיזר על ביקורתו שלו היא מעין אמתלה לנוכחות השתיים.
לא אשקר ואודה שעדיין תרם הספיקותי לקרוא את כל התגובות והתגובות לתגובות בשתי הביקורות,אבל מריפרוף נראה לי שהמבקרים מצאו לנכון ליצוק טיפונת יותר ערך ותוכן לתוך כמות קטנה יותר של מקום,והצליחו להסביר עצמם ביתר קלות ובקצרה,מאשר בביקורת שלהם עצמם.
בל נשכחנה את התגובות ההדדיות שלהם בביקורת של האחר.
אם יש לכם כבר הזדמנות לכתוב ביקורת(אין לי מושג אם קראתם אחד את של השני)אז למה יש צורך בהתעמתות גם עם המגיבים על ביקורתכם וגם להגיב על ביקורת השני,ואח"כ להגיב על התגובה שלכם לביקורת של השני?
רק אני מאבדת כאן את הרגליים ואת הידיים?
ביקורת אחת יכלה לתת את שתי הדעות(משו כמו של מר ברזל)ולא לקחת צד.
שתיים,זה פשוט יותר מידי.
או שמא היה כאן קושי בבחירה בין שתי ביקורות מצוינות לסרט?מין המנעות ממשפט שלמה כזה?
תעשו לי טובה!
עכשיו אני יכולה באמת לשחרר צחוק מר ומתגלגל!
נראה לי אירוני
להגיד שאנחנו דוחקים בכם בכוח לרוץ ולראות את הסרט, כשזה כתוב דווקא בביקורת של טווידלדי, שניתן לסכמה כ"שומר נפשו – ירחק".
אני חושב שהיא התכוונה
שזה שיש שתי ביקורות שונות וכל כך מנוגדות גורם לדחף נוראי ללכת לסרט כדי לראות איזו עמדה אתה נוקט ולראות על מה "כולם" מדברים. אבל מה אני יודע, אני בן 15.
דוז פואה לסיילנט!
זו בדיוק הייתה כוונתי.
חוצמזה,אפילו אני הייתי חכמה יותר כשהייתי בת 15 מאשר היום.
רוב האנשים חכמים ויודעים יותר בגיל 15.
אח"כ או ששוכחים את הדברים לאט לאט,או לומדים דברים פחות חשובים .
ישר כח!
אה. (עניין של פרופורציות):
ובכל זאת, אני בספק אם הרבה אנשים ילכו לסרט רק כדי "לראות על מה המהומה". הרבה יותר פשוט לקרוא את שתי הביקורות ולחשוב עם מי את/ה בד"כ מסכים יותר – עם ביקורות של טווידלדי, או של דן ברזל. אשר לי, כבר מזמן הבנתי שאני אולי אוכל להעריך את הבחירות המעניינות שעשה סולונדז, אבל הערכה זו לא תפחית את הבחילה שאני עשויה לחוש.
צריך לזכור שהאתר לא מנסה לדחוף אנשים ללכת לסרט כלשהו. תכל'ס אין לנו אינטרס לעשות כזה דבר (וכשיהיה, אם יהיה – תהיו בטוחים שנודיע). אלא שבד"כ מובעת דעה אחת בלבד על הסרט, ופרט לתגובות (שהן לא תמיד מנומקות כמו הביקורת), לגולש אין דרך לדעת מהי הדעה ההפוכה, ולמה.
אגב, טכנית ניתן לטעון שגם במקרה בו נכתבה תגובה הפוכה לדעת המבקר ובעקבותיה מתפתח דיון סוער בדבר טיבו ואיכותו של הסרט, הרי שהדיון דוחף לראות את הסרט כדי להבין על מה המהומה (למשל, מקרה 'מלהולנד דרייב').
אבל אנחנו סוטים מהנושא.
ודרך אגב, פליסיטי,
בנוסף לכל מה שאמרה לונג ג'ון: זה שנראה לך שבתגובות הכותבים מביעים את עצמם יותר טוב ויותר בקיצור – זה לא חדש.
1. נקודות שחשובות לכותב הביקורת הן לא תמיד נקודות שחשובות לקוראים האחרים באתר. אז יכול מאוד להיות שהכותב ישמע על נקודות כאלה, שבשבילך הן קריטיות, רק בתגובות לביקורת שלו. אז רק שם הוא יוכל לדסקס אותן.
2. הביקורת היא בין השאר בסיס לדיון. בדיון שמתפתח על הבסיס המשותף הזה הרבה יותר קל להגיע לתובנות לגבי הסרט. ויכוחים ודיאלוגים וכאלה מוציאים מאנשים הרבה פעמים את הדעות היותר מעמיקות ויותר חזקות. זה היופי של עין הדג ואתרים כמוהו.
כמוך, גם לי לא היה דחוף לקרוא שתי ביקורות על סולונדז במקום אחת, או שני דפים של דיונים במקום אחד, אבל אני לא מבינה למה זה נתן לך הרגשה של רמאות או נפילת האימפריה הרומית או וואטאבר (ההודעה שלך נשמעה נורא נרגשת).
איזה אימפריה?
לא הייתה כאן הרגשה של רמאות.
נראה לי שמישי וגם מישו שכח את ההומור בארון בגדי החורף.
אני חושבת וחוזרת,כי אין לדידי כל צורך בשתי ביקורות.
כי זה לא הולך-יש שתי דעות,נציג את שתיהין.
ברזל בביקורתו היטיב לתת את שתי הפנים לביקורת הסרט,צידד באחת,אבל לא השאיר את השנייה מקופחת,ועוד בציניות ואירוניה שבאמת גורמים לקוראת להנות מתהליך הקריאה,גם אם הוא ארוך במקצת(זוכרות?אנו דור הנט,מהיר,ממצא מייושם על ידי כמה שיותר סמלים וכמה שפחות מילים-קיצורים רבותי,קיורים גבירותיי!).כך שאני לא רומזת שהאתר כאתר מוביל את קוראיו לראות את הסרט יותר מאשר סרטים אחרים(בחייכם!,אתם באמת חושבים שמישי לא תראה סרט כי אמרתם שהוא גרוע?או תרוץ לראות כי המלצתם!,כבר שכחתי כמה פעמים קראתי תגובה לביקורת שאומרת-קראתי את הביקורת המטנפת את הסרט,אבל אני חייבת לראות מה כ"כ מטונפ בו וגו').
פשוט הריבוי של הביקורות מוביל לשבי לא נחמד,קצת חשוך.
יום אחד תחליטו לפרסם שלוש ביקורות.
מהי אמר שבשתיים יהיה הסופ?
כשהאתר מתיימר לתת ביקורת קצת שונה,זווית ראייה מעט אחרת למול הביקורות השמרניות בעיתונים,הוא לא יכול להחליט לתת שתי זוויות שונות.
אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.
אחרת למה כל העניין?
טוב, אז אין לי חוש הומור.
אני גם כנראה קשת תפיסה כי אני לא מבינה מה את *כן* אומרת ברצינות. מה הבעיה – שאם יש שתי ביקורות אז אין לך "עמדת עין הדג הרשמית"?
בערך
אני חושבת שכן.
צריך להתחיל ממשו.
להתחיל משני משואים מהווה בעייה, זה הכל.
יופי!
אז אני לא מסכימה. כידוע כל ביקורת מבטאת רק את טעמו האישי של הכותב. וממילא קורה פה הרבה שבעקבות ביקורת אחת מתפתחים ויכוחים סוערים של 400 תגובות והעמדות העיקריות זוכות לשמות כמו 'העמדה של לונג ג'ון' ו'העמדה של נונין' (סתם בחירת שמות אקראית). אם הדיון היה מתחיל משתי ביקורות מנוגדות שכתבו לונג ג'ון ונונין – במקום שתי תגובות מנוגדות שהם כתבו באותו הדף – זה לא הרבה הבדל לטעמי.
יופי!,אבל למי?
אין צורך ליצור מתגובה ביקורת.
כך שאני הייתי מעדיפה לאסוף את כל כוחותיי לקרוא(ויש מה,לעזאזל,האיש יודע על מה שהוא מדבר,מהיכן הוא מוצא את כל המידע הזה?)את הביקורת של ברזל,או שמא את תגובתו לביקורת של טווידלדי.
פשוט שתיים זה יותר מידי.
אני לא מתכוונת שהביקורת המוצגת היא הדעה הרישמית של האתר.
זה רק בסיס לדיון.
ואם הבסיס לא מספק או לא מתאים-את בטח יודעת(מנסיונך בגלישה באתר)שהמגיבים/ות מוצאות/ים את הדרך להעביר אותו למקום הנכון,להדגיש את שנראה להם ולהן מתאים יותר.
הסקר הכי נכון לדעתי,יכול להיות-"האם את מגיבה תגובת און טופיק או אוף טופיק לביקורת שמוצגת?
התוצאות יכולות להיות מעניינות.
הבעיה שלי עם שתי הביקורות
היא לא שזה גורם לי נורא לרצות ללכת לסרט (ודווקא כן, אבל זה בדרך כלל ככה עם כל ביקורת פה), אלא שאני אף פעם לא יודע איפה לכתוב את התגובה, ושזה גם די מעצבן לתמרן בין שתי ביקורות לאותו סרט. בכל מקרה, לדעתי זה דווקא טוב שיש שתי ביקורות, אבל אולי תשימו את שתיהן בדף אחד?
אני מסכים
שתי ביקורות זה מצויין, רק, אם ירצה הטל, עדיף את שתיהן בדף אחד.
השתגעת?
אורכה של כל אחת מהביקורות הוא למעלה מ-1000 מילה. אם שמים את שתיהן בדף אחד יהיו לי כבר נכדים עד שאנשים יסיימו את הקריאה בהן.
אבל זה נכון בכל מקרה
מה זה משנה אם קוראים את הביקורות באותו דף או בדפים שונים? הרי אפשר בכל מקרה לזכור איפה אתה בדף.
פסיכולוגית
יותר קל לקרוא משהו קצר מאשר מסה ארוכה של מילים שסופה לא נראה.
אז אי אפשר לעשות קו הפרדה
ברור בין שתי הביקורות בתוך הדף ככה שיהיה ברור שאלה שתי ביקורות נפרדות שניתן לקרוא בנפרד?
זה לא יפתור את הפסיכולוגיה?
לא הבנתי איך זה ישנה
את העובדה היבשה שבסקרולינג זה יוצא ארוך נורא (שלא להזכיר בכלל את התארכות העמוד בגלל התגובות).
בכל מקרה, אין מקום לויכוח – כרגע בפעמים הנדירות שיש שתי ביקורות הן מופיעות בנפרד. אם בזמן כלשהו נחליט שזה לא טוב – נשנה את זה. עכשיו לא.
למעשה,
פליסיטי רומזת, בעדינות של ניתוח מוח במשור חשמלי, שהיא הייתה מעדיפה שרק הביקורת של דן תתפרסם.
ואני מתאפק לא להכניס כאן עקיצות אישיות (לא על דן).
רומזת?
חשבתי שהיא אמרה את זה בפירוש. ובכל אופן חשבתי שלא זה העיקר.
מפיתום!!
אני בכלל לא רמזתי על העדפה כלשהי.
אמנם מאוד אהבתי את הביקורת של הברזל,אבל לא אמרתי שאני מעדיפה את הביקורת שלו על שלך.
כמו שציינת,אני רומזת בעדינות מופגנת ביותר,כך שאם הייתי חושבת משו,הייתי רומזת אותו.
לדעתי ממש לא משנה של מי הביקורת שמתפרסמת,וגם לא כ"כ משנה אם היא טובה או לא.
מה שמשנה הוא שתקעתם לנו 2 ביקורות.
האנשים כאן מתפלספים על גבולות וחלוקה לעמודים ופינות וכאילה ענינים.
אין צורך.
באמת שלא.
במיוחד הודג(ש) העניין כשאתה פרסמת תגובה אצלו ולהפך,והפכתם את הביקורות אחת של השני לכרית לתגובות הדדיות-שולחן פינגפונג.
אז אם יש שולחן,למה לשחק על שניים?
מה היה רע אם היית(כמו שאם זכרוני אינו מטעני, עשית כבר לא פעם)מפרסם בעצמך ביקורת קטנה כתגובה לביקורת שלו,או להפך,כמו שעשה הברזל פעמים אין ספור?
למה אני צכה להגיב על תגובה לתגובה שלי גם כאן וגם בביקורת השנייה?
לא חראם עליי ועל הזיעה הנקווית ברווח שבין אצבעותי הדקיקות אך החלקלקות.
ושוב,לא הייתה כאן תחושה של רצון לפגוע בך מר ט'.
באמאשלי,אם הייתי רוצה,הייתי גם יודעת.
ואם לומר את האמת,במחשבה שלישית,הייתי מעדיפה את הביקורת שלך.
להגיד על הסרט הזה שהוא טוב,זה קל מידי לדעתי,וגם חוסם מלא תגובות שיכלו לזרום.
חוצמזה,מאחר ואני אפילו לא ניסיתי לכתוב ביקורת,שלא לדבר על לשלוח או לפרסם,אין לי סכות להחליט של מי ביקורת טובה יותר.
ד-א-,אני אין לי מסור,יש לי פצירה.
דווקא יש לי צורך בשתי ביקורות.
ככה זה כשיש שתיים
הרשו לי לתמוך בג'די האפל של הממסד.
אני מעדיף שתי ביקורות, ולו בגלל שהסרט הזה אולי קצר, אבל:
1. שתי הביקורות הן מצוינות.
2. שתי הביקורות מנוגדות בתכלית.
3. פרסום שתי ביקורות על אותו סרט אפשר משחקים פ"מ בין שתי הביקורות והתייחסות הדדית.
4. שינו את הסלוגן בכותרת!
5. אפשר לעקוב אחרי ההתמודדות התמידית במספר התגובות בין שתי הביקורות, וזה יותר טוב אפילו מהמונדיאל.
לסיום, שאלה:
איך זה שכל פעם שמישהו צריך שמות אקראיים של גולשים מהאתר, עולה השם שלי? אין לכם מספיק פתקים בכובע?
גם אני שמתי לב לזה
חשוד… חשוד מאוד, ג'דיי נונין.
(רגע – ג'די? ממתי? או שזה כתזכורת ל"ממסד האפל" שלא מוסיף את התואר אביר להודעותיו?)
יש לו אישור ממני...
אם הייתי כותב את הניק שלי באנגלית, הייתי שמח להחליף אותו לDarth Establishment, אבל אני לא…
אתה לא צריך.
אתה כבר שייך ל-Dark side of the establishment.
הכוח הגיע אלי
בעקבות ההכרזה על תחילת 'מתקפת האגדותוסיפורים' (או באנגלית Storytelling War ). כאחד הלוחמים המרכזיים בצבאו של דן פלצן, זכיתי בחרב אור בה אני משתמש אך ורק במלחמה זו.
משתמש? איפה בדיוק?
יצירה, ניצול ואכזריות
תגובה מרתקת. תודה.
לפני יומיים
צפיתי סופסופ ב"ברוכים הבאים לבית הבובות" והגעתי לשתי מסקנות.
1. כשהסרט יצא חברה שלי רצתה לקחת אותי אליו בקולנוע,ואמרתי לה שגם קשורה ושיכורה לא הייתי הולכת לראות אותו(מחר יש את קשור אותי,אהוב אותי של אלמודובר-אם שנאתי את האחרון-יש טעם לראות את זה?-נא המלצנה!). כשראיתי שנותנים אותו בטלויזיה ביטלתי את הכל וישבתי לראות.
2.בדיעבד,אם הייתי רואה את הסרט בזמנו,מי יודעת אם הייתי רואה את אושר(שנהנתי ממנו ממש ממש ממש!).
אחרי אושר ואגדות,לא חשבתי שסולונדז יכול להדהים אותי יותר.
אך זה מה שקרה,בכיתי,התבאסתי ובחלתי בחיי נוכח הממושקפת המקסימה הזו.
בסרטים הקודמים עוד הייתה פירצה של חלון בבית האפל והסגור שנקרא דיכאון.
כאן אפילו רגע של אושר לא היה,פרט לקטע שדובר בו למעלה.
כמה עצב.
כמה אני מרגישה צורך לראות שוב את הסרט הזה.
בתור חובבת אלמודובר,
"קשור אותי אהוב אותי" (או atame, במקור הקצר בהרבה) די שיעמם אותי. הוא איטי מדי, ואיכשהו מפספס את העניין הפוטנציאלי הגלום בסיטואציה.
אחלה ביקורת
חן חן …צחקתי ויצאתי עם חיוך מרוך זה ממש כמו שחשבתי