שש שנים עברו מאז הזכייה של "ספוטלייט" בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. נהוג להשתמש במשפטים כאלה בתיאורים ציוריים כמו "קטף את הפרס" או "כבש את האוסקר", אבל הניצחון של "ספוטלייט" לא ממש הרגיש כמו מסע ניצחון אלא כמו הענקה טכנית ויבשה של תעודת הצטיינות. בין המתחרים אותם הביס, למקרה ששכחתם, היו "מקס הזועם: כביש הזעם", "מכונת הכסף" ו"האיש שנולד מחדש". זה היה טקס די מעיק ועד שלב הכרזת הזוכה כבר כמעט נרדמתי משעמום, אבל הזכייה המוזרה הזאת העירה אותי מיד לתוך צעקת "מה?!" מבולבלת.
מה קשור "ספוטלייט"? סרט סביר אבל פחות מעניין או בולט מכל המועמדים האחרים, שזכה באותו ערב רק בפרס אחד נוסף – התסריט. לא פעם ולא פעמיים ראיתי השוואות בינו לבין "התרסקות", אבל לא צריך להיסחף עד כדי כך. "ספוטלייט" היה סבבה, פשוט לא זוכה-אוסקר-סבבה. קורה לפעמים.
לבמאי של "ספוטלייט", טום מקארתי, יש קריירה מגוונת ואפילו מוזרה כיוצר: מ"אנשי התחנה" ו"האורח" דרך קרדיט כתיבה על "למעלה" ועד לקומדיה המוזרה "הסנדלר" עם אדם סנדלר. עכשיו מגיע הסרט הראשון שלו מאז הזכייה הגדולה, "מים שקטים", ששואב השראה מפרשת אמנדה נוקס. זה לא עוד סרט "נתלש מהכותרות" אלא סיפור חדש לגמרי שמשתמש ברעיון הבסיסי של אב הדואג לבתו שהורשעה ברצח השותפה שלה, ומשם ממריא לכיוונים אחרים. זה סרט מתח שהוא לפעמים דרמה חמודה על פערי תרבות עם קצת פצפוצי רום-קום למעלה. והוא בסדר. בסדר בדרך אחרת מ"ספוטלייט", אבל גם הפעם רק בסדר.
מאט דיימון הוא ביל, אמריקאי ממעמד הפועלים שבתו אליסון (אביגייל ברסלין) מרצה עונש מאסר בצרפת באשמת רצח בת הזוג שלה, אותה הכירה כשלמדה במרסיי. הבת מבקשת מאביה להעביר מכתב לעורכת הדין שלה. הוא תכף ומיד קורא מה כתוב בו – יש לאליסון כיוון למידע ראייתי חדש והיא צריכה עזרה מעורכת הדין, ורק ממנה. על אבא שלה היא לא סומכת עם המידע הזה, ובצדק מסוים: הוא די דביל, מאוד פזיז ולא מכיר בכלל את האזור ואת הרגישויות הדרושות להמשך החקירה. ביל מתעקש להוכיח שבעצם כן כדאי לסמוך עליו ומגייס לעזרתו שחקנית צרפתייה (קאמיל קוטין מ"10 אחוז") כדי למצוא את הרוצח האמיתי. על הדרך הוא מתיידד עם הבת הקטנה שהיא מגדלת לבדה.
הסרט הזה מחליף אופי, טון ופוקוס לעיתים קרובות, ולמרות שזה נשמע מתסכל זה דווקא עובד טוב ומונע מהסיפור להפוך לקלישאה הוליוודית על "האמריקאי הטוב שיודע לפצפץ את הרעים" ו/או "הפועל הפשוט שהמערכת מתנכלת לו". ביל הוא דמות מורכבת – הוא מעצבן ומעורר אמפתיה, רגיש ואטום, אימפולסיבי אבל מחושב, לרוב בזמנים הלא נכונים. הוא לא מוצג כאבא מושלם שבטעות הבת שלו הסתבכה, אלא כאדם מתוסבך שגידל בת מתוסבכת בתנאים קשים. גם שותפתו הצרפתייה לחקירה, ורג'יני, היא לא דמות פלקטית של ליברלית מנותקת. הדינמיקה שלה עם ביל מאוד תלויית זמן והקשר, והיא עצמה נעה בציר שבין בוהמיינית מחופפת לאשת מקצוע שהיא גם אמא מסורה.
אז השילוב אולי עובד, איכשהו, אבל בבירור יש צד אחד של הסיפור שעובד יותר. "הזמן המת" שמוקדש לפיתוח דמויות ומערכות יחסים מעניין הרבה יותר מאשר התעלומה וקטעי האלימות. אלה שני סרטים שונים שדבוקים ביחד, כשאחד כולל את כל הרגעים הטובים והרגישים והשני לא לופת ומטריד כמו שהוא היה רוצה להיות. זה לא סרט של פינצ'ר, אפילו לא של איסטווד. זאת דרמה אנושית שיש לה גם יציאות אפלות, אבל הן לא נחקרות מספיק לעומק.
בעיה קצת יותר אקוטית היא ההופעות של דיימון וברסלין. הם לא נוראיים, אבל הם לא מגיעים לרמה של הצד הצרפתי של הקאסט, וההוליוודיות שלהם נוכחת מדי. ברסלין היא כנראה לא שחקנית מספיק טובה בשביל התפקיד הזה (אם ג'ניפר לורנס הייתה בגיל המתאים, וואי וואי). דיימון יותר טוב ממנה אבל הוא לחלוטין לא עובר כפועל פשוט וטמבל, ויש צדדים בדמות העמוקה ומרובת הרבדים הזו שהוא פשוט לא מצליח לבטא כמו שצריך. שחקן אחר היה עושה מדמות כזו הופעת אוסקר מדהימה, אבל דיימון – כן, שוב – רק בסדר.
הנושאים הנפיצים והביצוע המגושם הופכים את "מים שקטים" לסרט מהסוג שבומרים נופלים עליו באמצע הלילה בטלוויזיה ומספרים למחרת שיש שם "הרבה דברים מעניינים". האם זה קהל היעד האמיתי לסרט? לא לגמרי. אבל קצת קשה להבין מי כן, בעצם. אולי מעריצים שרופים של מאט דיימון. יש כאלה?
מה משמעות "בומרים" כאן?
אשמח לדעת.
פשוט מאוד
בסדרת האנימציה היפנית Bubblegum Crisis 'בומרים' הם צורת חיים מכנית שמתפרעים מידי פעם ומבצעים פשעים נגד בני אדם.
בייבי בומרס
הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה בארה"ב, זאת אומרת 1946-64.
יש לי תחושה שלא לזה נעמה התכוונה, אבל לכן שאלתי
(ל"ת)
סרט מפתיע לטובה, ובכל זאת לא מאוד טוב
זה סרט עם כמה תפניות שהוא לוקח, שבאות במובן כלשהו באופן "טבעי", אבל אפשר לחלק אותן לאלה ששייכות ל"כן, ככה דברים היו מתנהלים במציאות" ו"אה, אבל זה מסרט מתח גנרי" – ובעוד שמקארתי זורח בסרטים אפורים יומיומיים (ספוטלייט סרט טוב מאוד, לעזאזל עם כולכם), הוא קצת חלבי מדי לחלקי המתח של זה. וכלומר, הסיום של הסרט מנסה להיות מאוד מרגש ואני לא עד הסוף החלטתי אם הוא הצליח או לא (מה שכנראה אומר שהוא לא – למרות שהוא עדיין תקוע לי בראש).
בסך הכל, מקארתי לעולם לא יהיה אחד מגדולי הדור, אבל נחמד שיש מישהו שעושה סרטים כאלה, אני מניח.
ספוטלייט הוא עוד אחד מהסרטים שהפכו אצלי את פרסי האוסקר, קאן אופיר ודומיהם לתוויות "זהירות סרט משעמם מעייף וצדקן".
אם יש זוג שעורות על העטיפה – אני מתרחק.
זה יהיה הרבה דברים, אבל דבר אחד לא: זמן כיף ומהנה.
כלומר, יש בזה משהו (לא לחלוטין נכון, אבל משהו)
אבל לא כל סרט חייב להיות "כיף ומהנה".
לא מסכים עם חלקים מהביקורת . סרט מצוין. מבוצע בצורה טובה.
סרט עם הרבה רבדים , הראשון מדבר על היחס המזלזל כלפי דרומיים(דבר שבדרך כלל אנו רואים בצורה הפוכה בסרטים אמריקאים) . מערכת היחסים בינו לבין "המשפחה החדשה" שלו והילדה הקטנה הצרפתייה היא תיקון על מערכת היחסים שלו עם הבת שלו בכלא והבחירה שהוא עושה בין שניהן היא בלב הסרט .
הבמאי מצטיין בלתאר אנשים אמיתיים , אותנטיים (עשה זאת גם בסרט הסנדלר שלדעתי היה סרט טוב) וכל השחקנים עושים עבודה מצוינת . אחת מתצוגות המשחק היותר טובות של מאט דיימון בעיניי. החוזק של הסרט הוא באותנטיות , צריך לראות את הסרט כמה שהוא ולא כסרט שהוא לא . הוא נועד להיות סרט על אנשים אמיתיים ולא סרט מתח של פינצר ואני בטוח שג'ניפר לורנס לא הייתה עוזרת לסרט עם המשחק האובר הוליוודי שלה. יש כל כך מעט סרטים טובים היום בין ים סרטי הזבל שיוצאים בימינו שהביקורת הייתה קשה מדי בעיניי . לסרט יש כיוון ברור, למה צריך לקחת את זה למקום אפל? לפעמים יש סרטים מפוספסים ברעיון שלהם . זה ממש לא היה.
אבל זו רק דעתי כי זה אחד הסרטים שיותר אהבתי השנה ואני מכבד את הביקורת וההשקעה שלכם.