אחרי שאמות, אני רוצה שארון סורקין יכתוב את הביוגרפיה שלי. יודעים מה, אפשר גם לפני.
ביוגרפים אחרים היו מציגים אותי יפה יותר. הם היו מספרים על כל חיי, מהימים שבהם ביליתי את ילדותי בעוני מרוד בפחון נטוש בווסט-סייד של עפולה, עם הורי ו-17 אחי, ונאלצנו ללקט שיירי פופקורן מהקולנוע הסמוך למאכל, ואיך סיורי הפופקורן גרמו לי להתאהב בתמונות הנעות שעל המסך, איך הקמתי את עין הדג על פסגת הר בזריחת ערב סתווי. אחר כך הוא יספר איך התהילה העבירה אותי על דעתי והתמכרתי לקוקה קולה, איך פגעתי בקרובים לי ביותר אבל גאלתי את עצמי ברגע האחרון, ימים בודדים לפני מותי ללא עת מסרטן האישונים שנגרם מצפית יתר בסרטי מלחמת הכוכבים, בנאום מרגש שאני לא יודע מה בדיוק אמרתי בו כי לא שמעתי את עצמי מעל הכינורות. אצל סורקין כל זה לא יקרה. בגירסת סורקין של הביוגרפיה שלי כנראה יראו אותי בעיקר יושב מול מסכים בגדלים שונים ומדבר עם אנשים. אני לא אהיה דמות גדולה מהחיים, ולמעשה יש מצב שאצל סורקין אני אצא די מניאק. אבל, וזה חשוב – אני אצא המניאק הכי שנון בעולם.
"סטיב ג'ובס" הוא אמנם סרטו של הבמאי דני בויל, וסרטו של השחקן המצוין מייקל פאסבנדר, אבל הרבה יותר מכך הוא סרט של ארון סורקין. זה סרט שמורכב בעיקר מאנשים חכמים שמדברים זה עם זה, ואף אחד לא כותב אנשים חכמים מדברים זה עם זה יותר טוב מסורקין. אם דיאלוג בדרמה ממוצעת דומה לסצינת מכות, סצינת ויכוח של ארון סורקין היא קרב קונג-פו של ג'קי צ'אן, הכולל תרגילי אקרובטיקה מפתיעים וכוריאוגרפיה מרהיבה. פאנצ'ליינים ושורות מחץ שבסרטים אחרים היו מקבלים פאוזה של חצי דקה בשביל מחיאות הכפיים עוברים ב"סטיב ג'ובס" בזה אחר זה, בקצב מהיר כל כך שבקושי אפשר לעכל אותם לפני שהשנינות הבאה בתור מגיעה.
זה סרט על סטיב ג'ובס, אבל זו לא ביוגרפיה במובן הרגיל. וזאת נקודה לטובתו מבחינתי, כי אני לא סובל ביוגרפיות. הסרט לא מראה את ילדותו של ג'ובס, ואז עובר לתקופת המוסך, ואז לתחילת חברת אפל, ואז הלאה. הסרט מתאר שלוש נקודות בחייו של ג'ובס, שלושה מקטעי זמן של כחצי שעה לפני ההשקה החגיגית של מוצר חשוב. כל אחד משלושת הקטעים מוצג בזמן אמיתי. אלמלא כמה פלאשבקים, אפשר היה לצלם כל אחד מהם בשוט אחד רציף, סטייל "בירדמן". עיבוד קל נוסף, ואפשר היה לעשות מזה הצגה. חלק גדול מכל סצינה ממילא מתרחש על במה. מה טבעי יותר?
המבנה הזה הופך את הסרט למעניין הרבה יותר מהביוגרפיה הקולנועית הממוצעת. אלה שלושה פרקים שבכל אחד מהם יש שעון מתקתק, ובכל אחד מהם יש לחץ ודחיפות והרבה אנשים שרוצים מג'ובס דברים ונזכרים בזה בדיוק ברגע האחרון; ושלושת הפרקים האלה, שעל פניו הם לא הרגעים החשובים ביותר בקריירה של ג'ובס (בסרט אין אייפד, לא אייפון ואפילו לא אייפוד. לעומת זאת, לא סביר שרבים היו בוחרים בהשקת ה-NeXT כרגע מפתח בתולדות המיחשוב) מספרים סיפור שלם וסגור – בדיוק הדבר שאין בסרטים שמתיימרים לספר סיפור חיים של אדם. במקום לנסות לספר את כל החיים שלו, הסרט מתמקד בנקודות בודדות בחייו של ג'ובס, בעיקר ביחסיו עם הבת שלו, ליסה – הבת שבמשך חלק גדול מחייו הוא הכחיש כל קשר אליה. למבנה הזה יש גם חסרונות: כמה מרגעי השיא של הסרט לא באמת נמצאים בו, כי מה לעשות, לא כל הרגעים הדרמטיים בחייו של ג'ובס קרו בטווח של חצי שעה מהשקת מוצר כלשהו. אז במקום לראות כמה דברים חשובים כשהם קורים, אנשים מדברים על מה שקרה, אפילו מראים פלאשבקים, אבל עדיין אנחנו מקבלים את הכל בדיעבד. ומכיוון שכאמור, הסרט מורכב בעיקר מאנשים שמדברים, זה מוביל לסצינה אחת מבלבלת להפליא שבה שני אנשים מדברים ערוכים לסירוגין עם פלאשבק של אותם שני אנשים מדברים על אותם הדברים.
יכול להיות שבמאי אחר היה מתפתה לפשט את כל העסק ובאמת לצלם כל אחת מהסצינות בשוט בודד. אבל דני בויל הוא לא טיפוס של שוט ארוך אחד: הוא טיפוס של מאתיים שוטים שונים משלל זויות. בויל לא ייתן לדברת של הסרט להיות משעממת ויזואלית; הוא מעמיד שוטים מעניינים בלי הפסקה ולא נותן לאף הזדמנות לחמוק. ג'ובס לא יכול להתכופף לרגע לתנוחת יוגה בלי שהמצלמה תתמקם לו בין הרגליים, או לדבר בשם המחשב שלו בלי שהמחשב יתמקם בפריים בדיוק על הראש שלו. בגדול, זה מצוין; אבל לפעמים נדמה שבויל מתאמץ מדי. מצלמה שעושה סיבוב שלם מסביב לג'ובס רק כדי לעבור בקאט לצילום שונה ברגע הבא לא נראית כמו דרך טבעית ונכונה לצלם דיאלוג בין שני אנשים, אלא כמו עבודה של במאי שמאוד רוצה שתשימו לב שגם הוא תרם לסרט. בויל הוא במאי טוב, אבל עם כל הכבוד, במקרה הזה התסריט הוא הכוכב.
מייקל פאסבנדר לא נראה כמו סטיב ג'ובס. הוא מגלם אותו מעולה, אבל מלבד העובדה ששניהם גברים לבנים, אין שום דמיון בינהם. וברגעים הראשונים יש בזה משהו מוזר. הבעיה היא שאני מכיר את סטיב ג'ובס; הוא לא דמות היסטורית מהעבר הרחוק, אלא מישהו שעד לא מזמן ראיתי את הפרצוף שלו בחדשות כל הזמן, והוא לא היה דומה למגניטו בכלל. הסרט לא מנסה להסתיר את זה; הוא לא מדביק לפאסבנדר אף מלאכותי או משהו כזה. זה סרט, לא תיעודי, האיש מגלם דמות. תתגברו על זה. באופן דומה, גם הסיפור שהסרט מספר הוא, איך לומר, לא נכון. הוא נכתב בהשראת חייו של סטיב ג'ובס, אבל כל מי שמתמצא בחיים האלה יוכל להצביע על הרבה נקודות שבהן מה שקרה לא באמת קרה ככה. גם כאן, זה כנראה לא היה משנה לאף אחד אילו היה מדובר באלכסנדר הגדול או באברהם לינקולן. אף אחד מהסרטים שנעשו עליהם לא היה מדויק היסטורית. זה סרט; הוא לא יכול ולא רוצה להיות נאמן למציאות במאה אחוז. הוא הופך את המציאות לסיפור טוב יותר.
מתבקש להשוות את הסרט ל"הרשת החברתית", הסרט הקודם שכתב ארון סורקין על איש מהעבר הממש-לא-רחוק שעשה מהפכה טכנולוגית שהשפיעה על החיים של כולנו אבל היה שמוק לא קטן בחייו האישיים. ולמרות כל הטוב שבסרט על ההוא מאפל, אני חושב שאני עדיין מעדיף את הסרט על ההוא מפייסבוק. אולי זה היה גורם ההפתעה. כל מי שמתעניין במידה כלשהי בסטיב ג'ובס כבר קרא את ההספדים עליו, את כל תקצירי חייו, ההשתפכויות והביקורות, ואת הספר, או ראה את הסרט המעפן עם אשטון קוצ'ר. לעומת זאת, לא הרבה אנשים חשבו שבסיפורו של מארק צוקרברג בן ה-26 יש דרמה מספיקה לסרט שלם; העובדה שהסרט עליו היה כל כך מדויק ומבריק היתה הפתעה. ממוצרים של אפל, כרגיל, מצפים ליותר.
אי אפשר לקחת חיים שלמים של אדם ולהפוך אותם לסרט. זה לא עובד וזה אף פעם לא עבד; חיים לא נמשכים 120 דקות ואין להם שלוש מערכות, מאורע מחולל ושיא. מה שאפשר לעשות זה לקחת רגעים בודדים מתוך חיים שלמים, ולהפוך אותם למשהו שדווקא כן נראה כמו סרט. ואת זה סורקין עשה באופן יוצא מהכלל. זה לא ממש מציאותי ולא לגמרי דומה ולא מדויק, אבל זה אחלה סרט.
הייתי אומר משהו על כמה מלאכותי ומייגע הפינג פונג המילולי של סורקין יכול להיות
אבל פאמילי גאי עשו את זה בשבילי: https://www.youtube.com/watch?v=nApUGK5WAUk.
אמ;לק – אותה בעיה כמו ב'בנות גילמור' – אנשים לא באמת מדברים כאילו הם מקריאים פאנצ'ים ליאור שליינים מ"גב האומה" אותם הם ממציאים על המקום בתור של הגבינות בסופרמרקט.
אני יודע שיש אנשים שאוהבים את זה. אני מעדיף שאנשים בסרטים שאני רואה ידברו כמו.. שאנשים מדברים. כמו שסטיב ג'ובס דיבר. כמו שהאנשים סביבו דיברו. זה בסדר אם לא היו שנינויות כל דקה שנייה. אני מוכן לסלוח על זה. אני מעדיף את זה על פני התיאטרון הסופר מתחכם והסופר מאלכותי של סורקין.
אבל סרטים לא נועדו לשקף את המציאות כמו שהיא
אלא להציג אותה בדרכים שונות. זה כמו שתבקש סרט שיראה בדיוק כמו החיים, ללא בימוי, עריכה וצילום שמפריעים, אבל אז מה שתקבל תהיה יצירה די חסרת משמעות. כך גם צריך להתייחס לכתיבת דיאלוגים, אנשים לא בהכרח מדברים כך אבל בתוך הגבולות של הסרט כן.
מספיק לראות כמה קהל מעריצים יש ל"מחוברים"
בהם אנשים הקליטו את עצמם מדברים במציאות כדי להבין שיש לזה קהל.
שוב, מדובר בדעתי האישית – אבל כשמדובר בסרט שמתרחש ב.. מציאות, אני מצפה שאנשים ידברו כמו שאנשים מדברים במציאות. אני לא מצפה שאנשים ידברו בצורה משעממת. הם יכולים להיות אנשים מרתקים שאומרים דברים מרתקים.
קח לדוגמה את קטעי ה"נאום" שמאוד מאוד מפריעים לי (דמות א': "למה אתה מתנהג ככה?", דמות ב': "אתה יודע כשהייתי קטן אבא שלי לקח אותי פעם לאגם לתפוס דגים. אחרי שתפסנו דג גדול….").
משום מה אנשים מתרעמים על "דיבור הנאומים בסרטים" אבל לא מתרעמים על "דיבור הסורקין בסרטים". כנראה כי דיבור הסורקין שנון יותר ואנשים אוהבים לטפוח לעצמם על האגו ולהגיד "וואלה אנחנו נהנים מחומר שנון". אבל תכלס? אותה הבעיה.. זה לא מרגיש אמיתי. זה מרגיש איזה וריאציה דמיונית על משהו שאמור לשקף איזשהו משהו מציאותי (גם אם לא אחד לאחד הסיפור של ג'ובס). זה נראה כאילו עבמים נחתו מהחלל ובמקום לדבר בביפים וצפצופים החליטו לדבר "סורקנית".
אבל המציאות בסרט שונה מהמציאות בחיים.
במקום אתה תגדיר לסרט מהי המציאות הוא עושה את זה בשבילך. ותמיד יהיה לשטויות כמו "מחוברים" קהל אבל בכל זאת אין לו שום ערך אומנותי. אגב השאלה המעניינת האם בסרטי דוקומנטרי היוצרים פשוט מתעדים את המציאות כפי שהיא או שעצם ניסיון התיעוד משנה אותה? היה על השאלה הזו דיון מעניין סרט החדש באומבך "כשנהיה צעירים".
לא משנה איזה מציאות סרט מציג לי, אני מצפה שבני אדם (או דגים, או טוסטרים) יתנהגו וידברו בו כמו בני אדם.
ואם הם לא עושים את זה, אני מצפה שהסרט יבהיר לי למה הם לא מתנהגים ככה (לדוגמא, הרבה סרטי אקשן מציגים דמויות שרצות ללא פחד לתוך סכנת מוות, אבל רק חלקם – טרמינייטור או מטריקס למשל – טורחים לעגן את זה במציאות של הסרט). דווקא נאומים מוצלחים, עד כמה שהם יכולים להיות מעצבנים, הם "סבירים" יותר מדיאלוגים ספונטניים סופר-שנונים מהזן הסורקיני. מצד שני, כדי להפוך את השנינות הסורקינית לאנושית יותר, כל מה שצריך זה להאט את הקצב, כמו שהיה ב"רשת החברתית" שם נראה שהדמויות אשכרה לוקחות אוויר וחושבות לרגע לפני שהן פולטות את המשפט המושלם.
אז אתה אומר שדמויות בסרטים של וודי אלן
לא אנושיים משום שהם מדברים כמו פסיכיאטרים ולא כמו אנשים רגילים. או שדמויות בסרטים של אדגר רייט לא אנושיים כי יש להם מין דרך היפראקטיבית להגיד דברים? או שדמויות של ג'וס ווידון לא אנושיות כי הם יכולים להכניס במשפט אחד המון הומור ובאותו זמן הרבה משמעות ועצב (אני מדבר על הסדרות, עזבו את הנוקמים). או שדמויות בסרטים של ווס אנדרסון לא אנושיות כי יש להם דרך שונה להביע רגשות ומילים? ייתכן מאד שהתשובה שלך היא כן, וזאת דעתך, אבל לדעתי יש בסרטים של היוצרים האלה כמה מהדמויות היותר אנושיות שנראו על המסך וזאת מבלי לדבר כמו אדם מצוי מהרחוב.
לפעמים כן, לפעמים לא. הנקודה שבה ה"סטייה" מהאנושיות של דמויות מפריעה לי היא מאוד סובייקטיבית ותלויית הקשר
ספציפית לגבי הדוגמאות שהצגת: אצל אדגר רייט יש תחושה שהדמויות שלו הם טיפוסים אקצנטריים בעולם "מציאותי" (והרבה פעמים יש דמויות "רגילות" יותר שמסתכלות עליהם מהצד בעוקם), אצל ווס אנדרסון כל פרט ופרט בעולם בנוי כדי לעגן את המוזרות של הדמויות (כלומר, העולם הוא עקום בדיוק במידה הנכונה כדי שהדמויות יראו בו ישרות), את הסדרות של ג'וס ווידון לא מספיק ראיתי. ולגבי וודי אלן – ההתנהגות של הדמויות שלו בהחלט יכולה לעצבן אותי. אני יכול לתת כדוגמא (מהשנים האחרונות) את "וויקי כריסטינה" שבו כל הסרט תהיתי לעצמי "מי מדבר ככה? מי מתנהג ככה? למה אין אף בנאדם נורמלי בסרט הזה?" לעומת "יסמין הכחולה", שבו נראה שאלן נזכר איך בני אדם אמיתיים מדברים ומתנהגים, ובו הרגשתי הזדהות ברגע כזה או אחר עם כמעט כל דמות ודמות.
אגב – אני בהחלט מסוגל להנות מכמעט כל מה שסורקין עשה (את "סטיב ג'ובס" טרם ראיתי), כיוון שה"עיוות" שהאובר-שנינות שלו מייצרת הוא לא בלתי-נסבל, ואפשר "לתקן" אותו באמצעות בימוי נכון. באופן כללי "לדבר/להתנהג כמו בן אדם" הוא ספקטרום די רחב שאפשר להכניס לתוכו הרבה דמויות, רק מאוד עוזר אם האינטראקציה הבין-אנושית נראית טבעית (ואם היא לא, כמו אצל ווס אנדרסון, אם העולם נראה מספיק לא טבעי כדי להכיל אותה).
אנשים (לפחות אני) מתרעמים על "דיבור הנאומים בסרטים"
כי בד"כ זה לא קולנוע טוב, לא כי זה לא ריאליסטי. קולנוע הוא מדיום ויזואלי-אודיטורי וב-95% מהמקרים בהם דמות "נואמת" היא מקיאה אקספוזיציה באופן שלא מתאים למדיום קולנועי ו*זה* מה שנראה לא טבעי.
אפשר לומר שהצורה בה סורקין כותב דיאלוגים מעיקה מהבחינה שכל הדמויות תמיד יהיו שנונות, אלא אם חוסר השנינות של דמות אחת באה להדגיש שנינות של דמות אחרת. אבל לתלות את העניין באיזה גורם אובייקטיבי של ריאליזם כי אנשים בסרט לא מדברים כמו אנשים בחיים האמיתיים זה כמו להתלונן שסרט נראה בעיניך מלאכותי כי כשרואים דמות מחנה רכב זה כמעט תמיד יהיה ממש ליד הבניין אליה היא נכנסת.
הסיבה העקרית שהתייחסתי לריאלסטיות כי מדובר למעשה על סיפור אמיתי
שעבר וראיציה מסויימת ועובד עם שינוי פרטים אבל בכל זאת.. אי אפשר להתעלם שהאירועים המדוברים קרו במציאות.
כשאני רואה את הדמויות הווס אנדרסוניות מדברות בסטקטו האספרגרי בקצוות מנוגדים של המצלמה עם הפנים לקיר, אני מוכן לקבל את זה כי אני יודע שמדובר בעולם אחר, מנותק מהמציאות, עולם ווס אנדרסוני בו קורים דברים כאלה. כשאני רואה את ג'וני דפ של טים ברטון מדבר במבטא ג'ק ספראו גירסה 312 אני מקבל את זה כי מדובר בדרך כלל בעולם דמיוני בו יש גם תמנונים מדברים שמשיטים ספינות והז'אנר של סרטי הרפתקאות מורכב מעולמות אחרים בהם יש אנשים אחרים שמתנהגים כמו שאנשים במציאות לא מתנהגים. ולמרות שאני מקבל את זה, זה עדיין נראה לי מוזר כי אני לא רגיל לראות אנשים מדברים ככה.
אבל האנשים של סורקין אמורים להיות אנשים אמיתיים. והם, לדעתי, מדברים מוזר יותר מהאנשים בסרטים של ווס אנדרסון ומג'וני דפ של ברטון.
וחברים, אל תטעו. ביליתי לא מעט זמן באוניברסיטה. הכרתי לא מעט אנשים מבריקים ושמעתי אותם מדברים. הם **לא** מדברים כמו האנשים החכמים של סורקין. רוב האנשים החכמים מדברים כמו שאנשים רגילים מדברים רק התוכן שיוצא להם מהפה הוא אינטלגנטי יותר. דיבור סורקני לא שווה דיבור של אנשים חכמים במציאות. **אף אחד** לא מדבר כמו שסורקין כותב.
אם הסרט היה עוסק באיל המכוניות הכריזמטי קליב מופס הדיאלוגים לא היו מפריעים לך?
(ל"ת)
תלוי
אם הסרט היה עוסק באיל המכוניות הכריזמטי קליב מופס שחי בעולם שלא נראה ולא מתיימר להראות כמו העולם שאנחנו חיים בו, עם אנשים שלא דומים בכלום לאנשים בעולם שלנו, עם חוקיות שונה של דברים מאשר בעולם שלנו – זה יפריע פחות מאשר פה.
אני לא אומר שהשנינות האובר מתוחכמת שלו – היא לא הדבר שמעייף אותי. לדעתי מדובר בטרחנות. אבל אם כל העולם של הסרט היה טרחני ומייגע בפטפטת פסדו אינטלקטואלית – מילא. פה יש דגש על המציאות שלנו.
אתה מודע שגם "מחוברים", למרות שהיא הרבה פחות מתוסרטת ומבויימת משאר הריאליטי,
היא עדיין סדרה מתוסרטת ומבויימת?
אנשים שם לא מדברים או מתנהגים כמו במציאות, כי זה משעמם טילים. בגלל זה כותבים להם תסריטים, ונותנים להם קווי עלילה לעקוב אחריהם.
מצד אחד אתה צודק.
כן, נאומים בסרטים נשמעים לרוב רע. מצד שני, כשארון סורקין כותב אותם זה נשמע מצוין. מה לעשות, לאיש יש כשרון. רק השבוע הראיתי באחד הקורסים שאני מלמד את סצינת העדות של ג'ק ניקולסון ב-"בחורים טובים" – די הרבה זמן אחרי שראיתי את הסרט – והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה "וואו, זה כל-כך פומפוזי". אבל המחשבה הבאה אחריה היתה "אבל זה פשוט עובד מצוין".
כל מה שצריך כדי להפוך את הדיאלוגים האלה לאמינים לחלוטין זה פרט ביוגרפי אחד:
השתייכות לקבוצת אימפרוב. באמת. יצא לי לשבת לאכול עם קבוצת אימפרוב – השיחה כולה, כל רגע ורגע ממנה, היתה המרדף אחרי הפאנצ'ליין. ועד כמה שזה בהחלט משעשע, אם זה נראה מייגע בסרטים – זה לא מתקרב אפילו לכמה שזה יכול להיות מייגע במציאות אחרי זמן מה.
תודה על הקישור, משעשע; אבל אני עדיין אוהדת של סורקין
אין לי בעיה עם דיאלוגים שנונים מהממוצע, זה מה שהפך את "בנות גילמור" או "הבית הלבן" למענגות במיוחד. המציאות משעממת, בסדרות "מציאות" (עאלק) אני לא טורחת לצפות. הבו לי סרטים וסדרות מתוסרטים היטב, כן!
בעיניי המלאכותיות והתאטרון הסורקיני הם דווקא הפנטזיה הליברלית שלו. מעניין שהביקורת הדגישה דווקא עד כמה הסרט ריאליסטי ולא גולש למחוזות ביוגרפיים דביקים, אבל אולי זה רק כשסורקין כותב על אנשים שהיו באמת… כי בסדרות שלו הוא מפנטז חופשי. על קתוליים ליברליים, על נשיאים אולטרה אינטליגנטיים (גם פרס נובל, גם אינטליגנציה רגשית!), על רפובליקנים שהם בעצם דמוקרטיים במסווה, על מלאכי שרת שמאיישים את המשרות הבכירות בבית הלבן או במערכות חדשות… (זה כמעט ציטוט ממשהו שקראתי פעם ונחרט בזיכרוני).
ולמען הסר הספק, גם עם הפנטזיות שלו אני זורמת חופשי… כל עוד הן כתובות טוב, מה 'כפת לי? (בדיוק סיימתי צפייה בשתי העונות הראשונות של "הבית הלבן" בפעם ה… לא יודעת כמה, והן עדיין נפלאות באותה המידה). אולי בגלל זה התאכזבתי מ"הרשת החברתית"… כי זה לא ממש היה "סורקין", ממש לא הרגשתי אותו שם. זה היה סתם סרט דרמטי חביב ולא מי-יודע-מה מלהיב. כל החברים בסלון יצאו בתחושה של "נחמד, אבל מה הביג דיל?". לא הצלחתי להבין את המועמדות לאוסקר, זה היה פשוט סתם עוד סרט ותו לא, לא חגיגה סורקינית מרהיבה כמו "הבית הלבן" (אם כי למעט ההגינות יש לציין שבסדרות לפני ואחרי הוא לא הבריק באותה הצלחה, והן לא התעלו לרמתה). אני יכולה רק לקוות שהפעם זה יהיה מוצלח יותר… (ואולי אפילו ירתק או יפתיע אותי, כי לא עקבתי מקרוב אחרי חייו של סטיב ג'ובס).
אף פעם לא הבנתי למה בנות גלמור לא נשמע לאנשים מציאותי
(ל"ת)
אנשים הולכים ומדברים: הסרט
נראה לי שלפני 90% מהסצינות, בויל או סורקין אמרו לשחקנים משהו כמו "תחשבו שמתחת לכל רצפה בעולם יש מוקש, ואם תישארו עליה יותר מ 2 דקות רצוף הוא יתפוצץ". ג'יזס, אנשים פה לא מפסיקים לזוז. אני יודע שזה אחד מסימני ההיכר שלו, אבל זה די מדהים. כולם בסרט הזה משחקים ועושים כושר בו-זמנית.
לגבי הסרט עצמו – הוא כתוב, מבויים ומשוחק בצורה טובה. אני דווקא חושב שהקונספט של ה 3 מערכות הוא מה שפוגע בו, בדיוק בגלל שזה נשמע שבין המערכות האלה קרו דברים הרבה יותר מעניינים. אולי לא צריך לעשות סרט של מילדות-עד-מוות, אבל כן כזה שמתמקד בתקופה רצופה יחסית, כמו "הרשת החברתית".
וכן, הסצינת פלאשבק הזאת היא חתיכת אתגר בשביל המוח. אם סצינה רגילה עם דיאלוגים סורקיניים זה המוח שלכם שמרים משקולות ומתאמץ קצת, אז סצינה עם דיאלוגיים סורקיניים שקופצת הלוך ושוב לסצינת פלאשבק עם דיאלוגיים סורקיניים זה כאילו בא מישהו והוסיף עוד 30 קילו למשקולות.
שודדי עמק הסיליקון
כבר בסוף שנות ה-90 ג'ובס זכה לסרט טוב בו הוא היה אחת משתי הדמויות הראשיות (השנייה הייתה גייטס) – "שודדי עמק הסיליקון". חבל לי שהסרט לא מוכר יותר – הוא כתוב ומשוחק טוב מאוד.
מסכים
נוח ויילי לא קיבל מספיק קרידט על התפקיד הזה
אכן.
הוא אולי לא קיבל מספיק קרדיט, אבל בניגוד לסטיב ג׳ובסים האחרים, אפשרו לו לשחק את ג׳ובס במגרש הביתי.
https://www.youtube.com/watch?v=ZEij8-iT9eE
אחלה תסריט אחלה תסריט אחלה תסריט!!!!!!!!!!!!!!!! זה הסרט האוטוביוגרפי היחיד שאני יכולה להעיד שהוא באמת טוב. אבל זה אך ורק בזכות הגאונות של סורקין. הוא השכיל לקחת שלוש נקודות מפנה בחייו של סטיב ולתת אותן. כל אחת מהן מצולמת כאילו בשוט אחד – קצת כמו בירדמן. עם המון ניואנסים. מה שכן צריכה להיות הקשבה מטורפת.
סורקין קישר באמצעות המשפחה של סטיב (מה שאני יודעת שלא ככ מדויק היסטורית אבל למי אכפתתת) את שלושת הסיפורים. באמת סרט נהדר.
אחלה משחק, קייט וינסלט מפתיעה לטובה, בחלק הראשון היא קצת נבלעת, בשלישי היא נהדרת.
סרט לא רע בכלל, בספק אם הוא יגיע לרשימת המועמדים בסרט הטוב ביותר אבל עדין שווה צפייה.
ואו. איזה תסריט!
סרט נחמד למדי
מעניין מה מתוכו הוא נכון.
קראתי את הביוגרפיה שלו, ונראה שכמה שהדמות שלו היתה לא נחמדה בחלק מהסרט, במציאות הוא היה אדם הרבה יותר קשה.
איך הסרט בהשוואה לThe Foodroom שלו?
https://www.youtube.com/watch?v=lDk5wDBR3hA
אני אגיד לכם מה הקונפליקט שלי עם הסרט הזה -
מחד גיסא, ברמת הקרמה מגיע לסרטים מוצלחים להצליח. סרט טוב אמור, ברמת הצדק הקוסמי, להרוויח המון כסף, וסרט רע צריך להיכשל. אבל מאידך גיסא – היה לנו אולם כמעט ריק לחלוטין ב"סטיב ג'ובס", וזה היה נוח בקטע אחר כאילו. אז אני לא יודע.
וזה בערך הקונפליקט היחידי שלי עם "סטיב ג'ובס", שהוא אחד הסרטים הכי מהנים שראיתי השנה. אני חושב ש"כיף" היא מילת המפתח – מה שג'ורג' מילר עשה עם מרדפי המכוניות האקסטרווגנטיים שלו, עשה סורקין עם שתי דמויות שעומדות ומדברות. אני לא יודע מה מהשניים הוא ההישג המרשים יותר, ולא יותר מדי אכפת לי, אבל זה פשוט היה מענג בדיוק באותה מידה. העבודות של סורקין, כך מסתמן, הופכות לז'אנר משלהן, בדיוק כמו סרטי ווס אנדרסון (ובאיזשהו מקום, גם סרטי טרנטינו, למרות שכל אחד מהם מצליח להתמקם יפה גם בנישת סרטי האקשן/מלחמה/מערבון/פשע). אני ממש זורם עם זה, פשוט כי תסריטאי שמכתיב את הטון של הסרט שלו בצורה כל כך דרסטית זה משהו יחסית חסר תקדים (שום צ'רלי קאופמן די כבר! חולה על "אדפטיישן" ו"שמש נצחית", אבל נראה אותו עושה משהו שמשתווה לארבע העונות הראשונות של "הבית הלבן"), ותקדימית, העבודות שלו כיפיות. ממש.
עכשיו, נראה לי שמהרגע שסורקין הכריז "אני עושה סרט על פי הביוגרפיה של סטיב ג'ובס" ודיוויד פינצ'ר אמר "יו אני בא" נגזר דינו של הסרט הזה להיות בצילו של "הרשת החברתית". יש מצב שאם פינצ'ר היה מביים את "סטיב ג'ובס" הוא באמת היה נראה כמו סרט המשך ראסמי של "הרשת החברתית", ועל כן יש לומר הגומל על זה שפינצ'ר עף מהפרויקט הזה. בויל הכניס כמויות עצומות של אנרגיה לתסריט התיאטרלי של סורקין, שהיה יכול להיות הרבה יותר קר ומנוכר אם הבמאי של "נערה עם קעקוע דרקון" ו"זודיאק" היה לוקח על עצמו. בויל הוא מסוג הבמאים שהופכים סרטים עם דמויות ראשיות שלוקחות מנות יתר, יורדות לזנות בגיל 13 או שותות את השתן של עצמן לסרטי כיף היפר-אקטיביים, ו"סטיב ג'ובס" לא שונה. שוב, פשוט נהניתי מהסרט הזה. גם מהדיאלוגים השנונים וגם מהגימיקים הויזואליים (הבחירה לצלם את הסרט בשלושה פורמטים שונים הייתה מקסימה, גם אם היא בלטה בעיקר במערכה הראשונה של הסרט, שנראתה כמו פרק מהעונה הראשונה של "חברים"). ובמיוחד – המשחק.
המון מילים נאמרו וייאמרו על ההופעה של פאסבנדר, ככה שאני לא מרגיש שיש לי מה לתרום לדיון עליו כל כך, מעבר לעובדה שהוא היה סקסי בטירוף ברגעים מסוימים (סצנת ה-breastpocket? וואו). ג'ף דניאלס היה מגניב ממש גם, אבל שלישיית ווינסלט-רוגן-סטולברג הרגה אותי פשוט. ספציפית ווינלסט, למרות שככל שזה נוגע אליה, אני משוחד מאז "טיטניק". אני מניח שבמקור, בגרסת דיוויד פינצ'ר, פורטמן הייתה מיועדת לגלם את כריסאן, וקתרין ווטרסון הייתה תחליף היסטרי מדי בשבילה, אבל היא לא הציקה בכלל. כל השחקניות של ליסה היו נהדרות, ובמיוחד פרלה האני-ג'ארדין, שהייתה ליסה-בגיל-19 – אבל כמו ווינסלט אני שומר לה חסד נעורים כי היא לא רק הבת של סטיב ג'ובס, אלא מסתבר שהיא גם הבת של הכלה :)
עד כמה שאחת המסקנות הסופיות של הסרט היא שג'ובס הוא חרא בן אדם, ואחד הנושאים המרכזיים הוא "חרא בנאדם שעושה מחשבים פורצי-דרך – בעד או נגד", אני כן הרגשתי שיש כאן נראטיב של גאולה. לפחות ככל שזה נוגע לליסה – במערכה הראשונה הוא מתכחש לכל קשר אליה, במערכה השנייה הוא לגמרי Papa bear ונחרד מהרעיון שמישהו פוגע לו בילדה, והמערכה השלישית נראית כבר לגמרי כמו סרט של ספילברג. זו נקודה שחלק מהמבקרים האשימו בשמאלץ – אם אתה מעיז לכתוב סרט עם גיבור בן-זונה אז תעשה את זה עד הסוף, אל תשנה לו את האופי ברגע האחרון. אבל אני לא יכול שלא לחשוב על השרקן של רוקסי סורקין בהקשר הזה. ועל כך – בליווי ספוילרים.
לדעת מדובר בתוצר טוב בהרבה מאשר הרשת החברתית
קודם כל, איך לא, המשחק של מייקל פאסבנדר פשוט מעולה, אחת ההופעות היותר טובות שראיתי השנה. הטסריט פשוט מעולה, כמעט נקי לגמרי מקלישאות ופשוט שואב וסוחף !
הדבר היחיד שחסר לי זה שבסרט על סטיב ג'בוס שמקפץ בין הכרזות … לא היו הכרזות. זאת אומרת הייתי שמח אם לפחות פעם אחת היו נותנים לנו הצצה לאיך נראית ההכרזה אמיתית ולראות מה מתפקשקש ואיך סטיב ג'ובס היה מגיב.
אבל באמת סרט מעולה!
אז תראה את מאחורי הקלעים של השקת האייפון הראשון
אין לי את זה כאן אבל מסבירים שם שלמעשה סטיב ג'ובס קיבל להצגה של האייפון שני אייפונים (למקרה שאחד מתקלקל) ושיניהם לא עבדו טוב, אז הוא היה צריך להחליף מהר בין שניהם כדי למנוע שהצופים בקהל יעל על זה בזמן שהוא עובר בין אפליקציות וכשהוא החליף בניהם היה משהו בחדר בקרה שתפעל את המסך.
לא רע, חיבבתי; בעיניי זה היה מוצלח יותר מ"הרשת החברתית"
זיהיתי לא מעט "סורקיניזם", ואני תוהה האם טביעת אצבע כה מובחנת של תסריטאי היא יתרון (לסגנון אישי מובהק ומובחן) או חיסרון (למחזור יתר) ואין לי תשובה טובה, אבל אני נוטה לחבב את הסורקיניזם הזה (מוגש קר, אם אפשר) אז לא אכפת לי. מה שכן, ג'ובס לא היה אדם עד כדי כך מעניין…
נראה לי שסורקין בשיאו כשהוא יכול לפנטז חופשי, כלומר לברוא דמויות כרצונו ולא לתת למציאות להפריע לו יתר על המידה… וברור לי שגם כאן הוא המציא לא מעט, ועדיין, זה לא זה. טוב, על מי אני עובדת – סורקין היה בשיאו בבית הלבן. לפני ואחרי היו הבלחות אבל לא הברקות. אני אמשיך לחכות…
השימוש במצלמות בסרט
ראיתי איזה סרטון שלפי מה שהבנתי ממנו (זה לא נאמר שם במפורש) השתמשו בסרט ב-3 שיטות שונות של צילום, אחת לכל תקופה. התקופה הראשונה מתרחשת ב-84, והמצלמה שם היא מצלמת 16 מ"מ. השנייה מתרחשת ב-88 ושם משתמשים ב-35 מ"מ. השלישית ב-98 ושם כבר משתמשים במצלמות דיגיטליות. מבדיקה קצרה בגוגל נראה שזה באמת מה שעשו בסרט. אני הבנתי את זה בצורה שזה נועד להציג את החדשנות של ג'ובס והעובדה שהוא תמיד הסתכל קדימה ולא היה שמרן (החור בתאוריה הזאת הוא ש-35 מ"מ היה קיים גם ב-84). במציאות דני בויל טען שהרעיון היה להראות את התהליך שעובר עליו מאיש מחשבים צעיר ומרדן (כמו במאים מתחילים שמשתמשים במצלמה זולה) לאדם שהאסתטיקה והמראה החדיש זה מה שחשוב בעיניו. אז למרות שהתפקיד של בויל כבמאי מחוויר טיפה ליד סורקין שהוא בתכלס הכוכב האמיתי של הסרט, עדיין יפה לראות שהוא הקדיש מחשבה גם לפרט הקטן הזה