הבמאי פול פיג והשחקנית מליסה מקארתי עושים ביחד שורה של קומדיות גסות ומאוד מצליחות. זה לא מפתיע. גם אדם סנדלר עושה קומדיות גסות ומצליחות. מה שמפתיע הוא שהקומדיות האלה נחשבות לאיכותיות. יותר מזה, אם קוראים את תגובות המבקרים לסרטים האלה אפשר לחשוב שמדובר בזוג יצרנים סדרתיים של יצירות מופת. כך היה גם לגבי "מסיבת רווקות" – שקיבל התייחסויות אפילו בטקס האוסקר – וגם עם "מרגלת", שהוא – אם תשאלו כמה מבקרים מכובדים ביותר בחו"ל – יצירה קומית נשגבת. ונותר רק לשאול מה לעזאזל.
זה לא שאני טוען שהסרט הזה נמצא בשורה אחת עם מכלול יצירתו של א. סנדלר. בין הקומדיות הכוללות הקאות, זאת אחת מהיותר מוצלחות. יותר טוב מ"מרדף לוהט", זה בטוח. ובהחלט יש מה לומר לטובת מליסה מקארתי, קומיקאית שהיא אישה שמנה שכמעט אף פעם לא נותנת לזה להיות הבדיחה. ויש בסרט הזה כמה רגעים מצחיקים מאוד. אבל זהו; באמת שזה הכל. מאיפה מגיע היחס לפיג/מקארתי בתור הלנון/מקארתני של הקומדיה החדשה, לא ברור לי.
אין שום ז'אנר שהמוסכמות שלו מוכרות יותר וטחונות יותר מסרטי ריגול בנוסח ג'יימס בונד – עד כדי כך שהפארודיות עליו הפכו לז'אנר בפני עצמן. מאוסטין פאוורס וג'וני אינגליש ו"המרגל מת מצחוק" ועד זהו זה והסימפסונס, כולם כבר יודעים לצחוק על הסוכן החשאי המלוקק ונושא האקדח, עם כל האלמנטים הקבועים – איש הגאדג'טים, הנבל שנושא נאומים במקום לירות כל זה. אחרי 50 שנה של סרטי ג'יימס בונד ו-49.5 שנים של פארודיות עליו, קשה מאוד למצוא משהו חדש להגיד על הז'אנר, והאמת היא ש"מרגלת" לא ממש מנסה. הוא רק משחזר את הנוסחה ומכניס בדיחות. כלומר, זו לא ממש פארודיה, אלא סרט ריגול עם עלילה מסובכת הרבה יותר מדי ודחקות באמצע.
חשבתם פעם איך הסוכן החשאי, בעודו מתקדם במרתפיו האפלים של האיש הרע, יודע בדיוק מאיפה יקפוץ עליו כל מיניון ועל מי לירות קודם? הוא יודע את זה כי מליסה מקארתי לוחשת לו באזניה. מקארתי היא סוזן קופר, זו שתפקידה להיות העזר כנגדו של הסוכן החשאי הגיבור בראדלי פיין (ג'וד לאו), זו שיושבת במרתפי ה-CIA ועוקבת אחרי הסוכן בשטח בעזרת מצלמות ולוויינים, ומסייעת לו מרחוק לשמור על שלום העולם. אבל אז מתרחשת תקלה, וקופר נאלצת לצאת מאחורי השולחן ולעסוק בפעילות שטח בעצמה; היא עצמה מקבלת לוחשת-באוזניה משלה, בדמות מירנדה הארט (ואין לי מושג מי זאת אבל היא די מצחיקה).
התסריט מאוד לא אחיד: לפעמים כל העסק הזה מצחיק, לפעמים – לא ממש, ולפעמים ממש לא. מקארתי מקבלת כאן הרבה שורות מוצלחות והרבה הזדמנויות לסלפסטיק, אבל בין לבין יש גם בדיחות עייפות וצפויות, או הכנות-לבדיחות שלא הולכות לשום מקום. למשל, חדר המצב של ה-CIA שממנו נשלחים הסוכנים מלא במזיקים: עכברים ועטלפים. מדי פעם רואים אותם בפריים. אבל זה לא מוביל לשום דבר, לא עלילתית ולא הומוריסטית. אולי היתה איזו בדיחה מצוינת על עכברים שנשארה על רצפת חדר העריכה.
דבר אחד שאפשר לומר לטובת מליסה מקארתי הוא שהיא לוקחת את התפקידים שלה – ולא משנה עד כמה הם מגוחכים – ברצינות מלאה: היא בונה דמות עם אופי, רקע וייחוד גם אם כל תפקידה של הדמות הוא ליפול על התחת. זה נכון גם לגבי הדמות של סוזן קופר. במקום להיות ליצנית, היא אישה עם כח ויכולת שמוותרת בהדרגה על הצורך להיות ליצנית. לא רע בשביל דמות ראשית בקומדיה כזאת. גם רוז בירן בונה את עצמה בהדרגה כשחקנית קומית מוצלחת. אבל האיש הכי מצחיק בסרט, בלי תחרות, הוא ג'ייסון סטייתהאם – והמדהים הוא שהוא לא היה צריך לשנות את ההתנהגות שלו במילימטר. הוא מגלם את אותו ערס בריטי קשוח שהוא מגלם בכל סרט; הדמות שלו כאן פחות או יותר זהה לזו שהוא עשה לפני כמה דקות ב"מהיר ועצבני 7", אבל אותה הפוזה הפכה כבר למגוחכת מספיק כדי שהוא יהיה הגירסה המוגזמת-לגמרי של עצמו. כשהוא מתאר דברים שעשה, שנשמעים באופן חשוד כמו סצינות ב"מהיר ועצבני" או "קראנק" – זה מספיק כדי להיות הבדיחה הכי טובה בסרט.
עוד סוג משונה מאוד של הומור – שהופך להיות מין מנהג קבוע בסרטים אמריקאיים בזמן האחרון – הוא גועל. פעם כשדיברנו על סרטים עם הומור גועל התכוונו לבדיחות קקי ופיפי; היום מדובר בדם ואיברים פנימיים חשופים. בסרט מבליחים רגעים קצרים של אלימות גרפית שנראית כאילו יצאה ישר מסרט אימה מהזן המבחיל. "מרגלת" המדורג R ואין לו שום יומרה להיות חינוכי, כך שבהחלט מותר לו להראות דברים כאלה; השאלה היא בשביל מה הוא צריך את זה. דברים מבחילים מוצגים בלי שום פואנטה, או ליתר דיוק, כאילו הם הפואנטה. כאילו הקלוז-אפ על סכין שננעצת בגוף היא לא הכנה לבדיחה, אלא הבדיחה עצמה. אני מניח שיש אנשים שצוחקים מזה. אין לי מושג למה. אלה הם רגעים בודדים מאוד בסרט, לא משהו שקורה כל סצינה, כך שזה לא נורא מפריע – מלבד כטרנד שקורה יותר ויותר בקומדיות לאחרונה. אם במאים אחרים יחליטו שגור זה הומור, אני כנראה אצחק הרבה פחות.
תיאמר האמת, פול פיג ומליסה מקארתי הם צוות טוב, ויעשו בטח עוד הרבה דברים טובים בסרט הבא שלהם, הרימייק ל"מכסחי השדים". אבל ב"מרגלת" נראה שהם לא מאוד התאמצו, אלא סתם לקחו כמה קלישאות ריגול ותפרו מהן סרט. זה קצת מצחיק. אפשר לראות את זה. רק מאיפה ההתלהבות, אני לא מבין.
פורסם במקור בוואלה
לאמריקאים יש הומור קצת שונה
חשבתי שסיכמנו את זה כבר בדיון על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"
(היה דיון יותר מעמיק גם בדוחקו, אבל לך תמצא אותו עכשיו)
אני חושב שכל מה שאמרת על "מרדף לוהט",
יתאים לדעה שלי על הסרט הזה – כאבה לי הבטן מרוב שזה לא מצחיק.
אני נוטה יותר לחו''ל הפעם
אבל אני באמת לא חושב שאפשר לפרט, זה פשוט עניין של טעם. סרט שעושה טוב ללב ולריאות.
אני היחידי שחושב שרימייק למכסחי השדים עם כל האהבה לפייג ומקרתי הולך להיות נוראי וחסר טעם?
רעיון ממש גרוע
כמעט כמו לקחת סדרת קאלט מהילדות ולתת למייקל ביי לביים.
אבל רק כמעט
נשמע לי דווקא כמו רעיון לא רע בכלל.
"מכסחי השדים" הם יותר קונספט פשוט מאשר מסגרת עלילתית קשיחה, ואפשר בקלות לעשות סרט "מכסחי השדים" שמתעלם מכל הסרטים שלפניו בלי שזה יראה מוזר. יחסית לבמאי קומדיות לפייג יש יכולת סבירה לביים אקשן ולשמור על עלילה שהיא יותר מרצף סתמי של בדיחות, והקאסט החדש הכל-נשי מרחיק את הסרט עוד יותר מהמקור, מה שנותן עוד יותר חופש פעולה (והיצמדות מיותרת להמשכיות מעושה הורגת הרבה רימייקים/סיקוולים שנעשים שנים ארוכות אחרי המקור).
אבל אבל
מירנדה הארט קומיקאית בריטית די הרבה מפורסמת (ומוצלחת). ממליצה בחום על הסדרה שלה – מירנדה
מירנדה הארט
מצטרפת להמלצה, אחת הסדרות שהכי הצחיקו אותי!
אחת התלבטויות הגדולות שלי בחיים זה
האם לראות קומדיות בקולנוע, כמה ערך מוסף יש למסך הגדול אצל קומדיות. לכן, עד שלא אחרוץ את גורלי עם תשובה אני אאלץ לחכות כדי לראות את הסרט הנל.
מה, גם אתה מקושר לתשובה?
(ל"ת)
סטיית'ם
אז בדף הסרט כתוב עדיין סטטהאם, ובגוף הביקורת כתוב סטייתהאם, אבל לג'ייסון סטיית'ם אין ה"א בשם בכלל.
/ˈsteɪθəm/ stay-thəm
ויקיפדיה
עוף טופיק: כריסטופר לי נפטר היום בגיל 93
:\
ארצ'ר
עם בסדרות ריגול עסקינן אז ארצ'ר זו לדעתי הסדרה פרודית מרגלים הטובה ביותר
סרט חביב. לא חייבים בקולנוע
חשבתי שרק אני ככה חושבת את מי הגועל הזה אמור להצחיק ואני מגלה שיש עוד כמוני.
כבר היה עדיף קקה פיפי הקאות.
קרביים שפוכות זה לא מצחיק.
מוות בעיקרון לא אמור להצחיק.
אלא אם כן זה תום קרוז נדרס (קצה המחר, מומלץ )
אוף טופיק מעניין
"דון קישוט" – סרטו רצוף המכשולים של טרי גילאם שנדחה ונדחה על פני 20 שנה (אולי אפילו יותר) – כנראה יצא בתמיכתה של "אמאזון" שמסתמנת כאופציה חלופית של הרבה במאים ושחקנים קומיים (וודי אלן, אדם סנדלר). אז נכון שגילאם הוא לא בדיוק קומיקאי, אבל כנראה שנמצאה אוזן קשבת לחזון שלו באולפני "אמאזון". http://www.theverge.com/2015/6/11/8765599/amazon-terry-gilliam-don-quixote-movie
אוף טופיק פחות מעניין
סרט רצוף מכשולים של טרי גיליאם זה כמו סרט גרוע של פרידברג וזלצר, או סרט מסובך של נולאן, או סרט של ווס אנדרסון שבו כולם עומדים באמצע המסך ומסתכלים על המצלמה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני מאוד נהניתי מהסרט
מכל הסיבות שרז ציין וגם כי הוא היה עשוי טוב. להבדיל מפארודיות בונד מוצלחות כמו אוסטין פאוארס, מה שהיה כל כך מוצלח בסרט הזה זה שהוא לא נופף בדגל ענק שכתוב עליו "אני פארודית בונד". הסיפור שלו היה עצמאי. אני חושבת שגם אם יש מישהו שבאורח פלא לא ראה מיימיו סרט בונד ולא נתקל ברפרנסים אליו, הסרט הזה עדיין יצחיק אותו. לא חייבים הכרות עם המקור. כמובן שהכרות כזו משדרגת הכול, ועל זה הם בנו.
חלק מהבדיחות שם התייחסו לא רק לבונד אלא גם לדברים מופרכים אחרים בסרטי פעולה למשל הרעה שמחסלת את כל האנשים שלה שמפשלים ואז נשארת בלי אנשים או כשהיא מנסה לרוץ על עקבים דקיקים ולא ממש מצליחה (לא ספוילרים נוראיים, אבל לטהרנים, הסתרתי).
לגבי בכדל, הסרט אכן עובר בכדל בלי לנסות בכלל, פשוט מפני שבקאסט יש מספר שווה פחות או יותר של דמויות נשיות וגבריות באותה דרגת חשיבות, ולכן חלק מהשיחות הן בין נשים ולאו דווקא על גברים. פחות או יותר מה שקורה בחיים האמיתיים. מי היה מאמין שזה אפשרי?
אז נכון, לא יצירת מופת, אלא רק עוד פארודית בונד לאוסף, אבל אחת מוצלחת מאוד.
והערה לסיום – כדאי להשאר לצפות בכתוביות הסיום המצחיקות, והן מצחיקות ממש עד סוף הכתוביות בלי קטע שבו יש סתם רשימת שמות שנגללת מהר מדי, וגם יש סצנה אחריהן!
קומדיה מצוינת וקורעת מצחוק
המבקרים התלהבו כי זה אחד הסרטים הכי פמיניסטים שנראו על המסך מזה זמן רב וחבל שפספסת את זה. מליסה מקארת'י גורמת לי לדמוע, גם כשהיא משחקת בסרטים פחות טובים כמו 'תמי'.
מסכים לגמרי לגבי סטיית'ם
הפריע לי מאוד שכל הדמויות החליפו יכולות ואופי כמו כל הסרט, כדי מצד אחד לעמוד במשימות הריגול ומצד שני להיות קומדיה סטריאוטיפית.
רק סטיית'ם שמר על אותו קו של הסוכן הקשוח (והאידיוט) בצורה מוגזמת, מה שהפך אותו לבדיחה הכי טובה בסרט
הלוואי וגם שאר הדמויות היו שומרות על אותה עקביות.
אגב ביקורת יותר מלאה אפשר למצוא כאן:
https://gal015.wordpress.com/2015/11/16/spy/
איום ונוראי ומביך. כן, זה סרט של פול פיג.
אני מודה שבפעם הראשונה בסרטים שלו היה משהו שכאן שגרם לי להוציא קולות שדומים לצחוק, וזה ג'ייסון סטיית'הם. אבל סטיית'הם כאן הוא כמו אוון פיטרס ב"אקס-מן: אפוקליפסה" – קרן אור קטנה בתוך קלאסטרפאק ענקי. סטיית'הם מופיע במשך 10 דקות בערך במצטבר מתוך שעתיים ועשרה, וכל רגע שהוא לא על המסך הוא נוראי או מביך או קרינג'י או כולם ביחד ("חחחח קיא זה מצחיק! חחחח תמונות של זין זה מצחיק!"). אני באמת לא יודע למה עשיתי את זה לעצמי. אחרי הסרט הזה באמת שאני מקווה ש"מכסחות השדים" יתרסק חזק על הפרצוף ואולי אז פול פיג וכל מי שמעורב בסרטים שלו – מאחורי ולפני המצלמה – יפסיקו לעשות את מה שהם עושים, לטובת כולנו.