למרות שמו, ואני צריך לחזור על זה עוד פעם, כי מה זה לעזאזל השם הזה, אז שוב: למרות שמו של "תיכון פיצוץ", לא מדובר בקומדיית תיכון גנרית משנות התשעים עם איזו עלילה כמו "סת' גרין וסת' רוגן כצמד סטלנים שמנסים למצוא דייט לפרום אז הם בטעות ממציאים גז פלוצים מיוחד שנקרא "פיצוץ" ושגורם לכולן להתאהב בהם או משהו". לא, "תיכון פיצוץ" (שזוהי בהחלט הפעם האחרונה שאקרא לו בשם הזה, ומכאן והלאה אקרא לו "ספונטנית", כמו שמו באנגלית) הוא לא סרט כזה ולא סרט בסגנון הזה: אין פה שיגועים, תעלולים, הצצות, ושאר ירקות. במקום זה, מדובר בסרט על תיכון שבו תלמידי שכבת י"ב מתחילים להתפוצץ ספונטנית, ולאף אחד אין מושג למה.
עם תיאור העלילה גורם לכם להתחיל לפתח ציפיות ולהתחיל לחשוב שאתם יודעים לאן הסיפור הזה הולך ללכת: חכו רגע, קחו נשימה, ותתאזרו בסבלנות. כי לטוב ולרע, "ספונטנית" עושה משהו ייחודי אפילו יותר מ"תלמידי תיכון מתחילים להתפוצץ על ימין ועל שמאל": הוא לוקח את הסיפור הזה ברצינות, ומנסה לפרק אותו באופן מציאותי, כואב, ונוגע ללב – מה שמאוד מרשים, אבל עלול קצת לשעמם את מי שבא לסרט טירוף צחוקים על תלמידי תיכון מתפוצצים.
הסרט שלנו עוקב אחרי מארה קרלייל (קתרין לנגפורד, "13 סיבות למה"), תלמידה שרגע אחד יושבת בכיתה ורגע לאחר מכן היא מכוסה בדם. הדבר מוביל לפאניקה, ובצדק, אבל כל הפאניקה והמסתורין בשלב הראשון לא מדגדגים את זאת שעוד תבוא כשתיענה השאלה למה כל הרשויות עושות מההתפוצצות הספונטנית כזה עסק גדול – הסיבה היא שהם חושדים שזה יקרה שוב. ומפחיד מאוד לחוות התפוצצות ספונטנית (אני מתאר לעצמי), אבל מפחיד פי כמה לדעת שכל רגע עלול להיות האחרון שלך, ולאף אחד אין מושג איך לעצור את זה.
זה היה יכול להיות סרט מגפות שעוקב אחרי אנשי המקצוע המתוסכלים, או אחרי המנהל שמנסה להעביר את התיכון דרך זמנים קשים, או אפילו אחר התלמיד האחד שמנסה לפצח את התעלומה, אבל במקום זה, "ספונטנית" הוא סיפורה של תלמידת תיכון ממוצעת לחלוטין (אולי קצת סרקסטית ואינטליגנטית מהממוצע), אז מה שהיא עושה כתוצאה מהמקרה הזה הוא להתמסטל ולדפוק את הראש, כי מי יודע אם היא תוכל לעשות זאת מחר. בליל סטלה שכזה היא פוגשת את דילן (צ'ארלי פלאמר) ומתפתח לו סיפור אהבה חמוד להפליא ומלחיץ באופן אינסופי, כי מילולית כל שנייה הוא יכול להתפוצץ להם בפנים.
אם עקבתם, זה אומר שמסרט "מה לעזאזל" פנינו לאזורי ה"קומדיה רומנטית", וזאת לא תהיה הפנייה האחרונה שהסרט יעשה במסע שלו. כי אומנם הסרט לא מציג תרחיש מציאותי, אבל הוא בהחלט מציג אותו באופן מציאותי: מדי פעם החיים הם קומדיה רומנטית, מדי פעם דרמה, ומדי פעם הם רצף "מה לעזאזל קרה עכשיו" – "ספונטנית" הוא כל אלה, ועוד כמה דברים, מנוערים ומשוקשקים היטב. זה אומר שמדי פעם הקצב מאט כדי שדמויות יוכלו לעכל באופן מלא את הסיטואציה, ומדי פעם הוא עובר מהר כי הזמן מבחינתם טס, וזה בעיקר אומר שמדובר בסרט חכם שיודע שלא מספיק לזרוק את הקונספט, אלא צריך גם להשתקע במשהו אחר – והוא המסע של הדמות הראשית בשנה הכי מטורפת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו (טוב, אולי חוץ משנת הקורונה האחרונה).
כל זה לא היה יכול לעבוד בלי הדברים הבאים: התסריט השנון, המצחיק והחד של התסריטאי והבמאי בריאן דאפפילד (שעזר בכתיבה גם של "אהבה ומפלצות"); ההופעות הראשיות של קתרין לנגפורד וצ'ארלי פלאמר, שמצליחות להיות מעוררות הזדהות, מצחיקות, ומרשימות בכל פנייה חדשה שהסרט לוקח במפתיע; ונו – זה שפעם בכמה זמן, נאמן לשמו, מישהו מתפצץ לאלפי חתיכות על המסך. אין מה לעשות, זה שומר על רמה בסיסית של מתח. יש עוד דברים שעוזרים לסרטו כמו צוות שחקני משנה שעושה את תפקידו נאמנה, הבימוי הטוב בצורה מפתיעה לסרט ביכורים של דאפפילד, ועוד דברים קטנים, אבל אלו הם הדברים העיקריים.
בהחלט יש סיבות למה לא לראות את "ספונטנית": לרוב כשמחפשים סרטי תיכון רוצים משהו יותר פשוט וקל להזדהוּת ממנו, ולמיטב ידיעתי, לרוב האנשים לא התפוצץ מישהו בכיתה, ולרוב כשמחפשים סרטי "שמעת מה קרה שם?!" מחפשים משהו שרק הולך ומקצין ולא כזה שמוכן לקחת רגע או שניים כדי לתת לדמויות שלו הזדמנות להתפתח, לעכל ולתהות על הדברים שהם עברו. ובכל זאת, גם לשני הקהלים יש מה לחפש פה: כי למרות הפרמיס המרוחק, יש משהו כל כך מעורר הזדהות עם "ספונטנית", ולמרות שהוא סוג קצת אחר של סרט "מה לעזאזל", הוא הרבה יותר מבדיחה אחת שחוזרת על עצמה. וחוץ מזה הוא גם באמת פשוט ממש מוצלח.
המממ, אנחנו ישראלים אז-
כל מי שהיה תלמיד תיכון בזמן האינתיפדה השניה מכיר טוב מאד את התחושה שיש מצב שאתה או מישהו שאתה מכיר יתפוצץ בפיגוע.
כירושלמית אני זוכרת היטב את הרגשת האימה הלחוצה הזאת. אז לא יודעת, אבל רק התיאור של הסרט לוקח אותי לתקופה מאד קשה בחיים.
לא חשבתי על זה ככה, למען האמת
כלומר, יש בזה מין האמת, והפחד הנ"ל הוא פחד שהיה גם לי, אבל יש הבדל כלשהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע. אבל נקודה טובה.
ההבדל הוא בסיבה/מניע
הפחד אותו פחד, אבל בפיגועים, אתה מבין מה קורה ולכן גם יש דברים שאפשר לנסות כדי למנוע את זה (למשל – לא לנסוע באוטובוס).
אם הבנתי מתיאור העלילה – הסיבה בסרט לא ידועה וזה מגביר את הלחץ והאימה, אני מניח.
גם, אבל זה גם יותר מזה:
כלומר, התפוצצות ספונטנית וחומר נפץ זה פשוט דברים שונים – באינתיפאדה החשש היה מרוכז בזמנים מסוימים ובמקומות מסוימים, עקרונית. ידעת שאם הגעת הביתה היית "בטוח".
במקרה בסרט, אין את הבטחון הזה. ובכלליות יש איזשהו "מחסור" בדברים שאפשר לעשות כדי להימנע מהגורל העגום הזה, שנראה לי שמוסיף למועקה הכללית של כל הנושא.
הצעת ייעול
יכול להיות מאוד נחמד ומועיל להוסיף את הפלטפורמה שבה זמין הסרט בקוביה עם הפרטים במעלה הביקורת.
לרוב מופיע פה בתגובות, ושכחתי לציין
עלה ב-VOD של יס וסלקום.
בהוט אין?
זכור לי שראיתי פרסומות לזה בהוט, אבל ב-VOD לא מצאתי.
לא שאני מנוי להוט (איכס) או לכל שירות כבלים/לוויין אחר בימינו, אבל בחדר כושר שלי יש מנוי וצריך לצפות במשהו על ההליכון.
יש מצב? שמעתי על יס וסלקום
ולא על HOT ואני לא מוצא על זה מידע, אבל HOT לא תמיד כאלה מתקשרים.
עדכון: יש
ראיתי. העביר את הזמן על ההליכון, פחות טוב מסרטים אחרים אבל העביר.
מה שכן… אני מניח שאני פשוט לא קהל היעד כאן. לא, זו לא קומדיית-תיכון טיפוסית (אני לגמרי לא בטוח כמה תואר "קומדיה" בכלל מתאים לסרט הזה, בדיחות הורסות מצחוק אין פה). "ספונטנית" הוא מה שנהוג לכנות "הסרט של הדור". הסרט שדור של ילדי תיכון רואה אותו בעיניים פעורות ושותה בצמא את התובנות המעמיקות-לכאורה שיש לו על החיים, לפני שהוא מתבגר ומבין שהתובנות האלה הן בסך הכל די בנאליות (במקרה שלנו פה, "תהנו מהחיים כל עוד יש לכם הזדמנות"). כשאני הייתי בתיכון הסרט הזה היה "טריינספוטינג". עכשיו זה "ספונטנית". אני לא בטוח מה בא בין לבין, אבל בתור מי שהתיכון נמצא כבר די רחוק מאחוריו, היה לי קשה להתחבר. לגמרי בקטנה, הסרט הזה כן זורק איזו אמירה מעניינת על הדור הדפוק לגמרי שנולד ישר לתוך פיגועי ה-11 בספטמבר, וסיים את התיכון עם פרוץ הקורונה (כן, אני יודע שהוא יצא במקור לפני הקורונה, אבל ככה יצא), אבל זה כל-כך, כל-כך בקטנה שקשה לחלץ מזה משהו משמעותי.
וקתרין לנגפורד בהחלט תגלית.
לא ראיתי את הסרט אבל
אני חייבת לציין שהתחושה שקיבלתי מהפרמיס היא בעיקר של mass shootings. כי בכל רגע נתון תלמיד יכול פתאום להתהפך ולאיים על כל הסביבה שלו. אני מניחה שזו לא הכוונה, אבל זו התחושה העיקרית שנוצרה אצלי.
כן
כלומר, כשרואים את זה בזמן הקורונה קשה שלא לחשוב על קורונה וכו', ובארץ יש את ההקשר האינתיפאדה-י, אבל בבירור הסרט נעשה בהשראת (אם כי לדעתי לא כמטאפורה ישירה) לירי בבתי הספר בארה"ב. הוא מספיק מרחיק אותו משם כדי שהסרט לא ייפול בעצם ל"מסר" שלו בנושא, אלא להתייחס רק לתחושות הכלליות שאירוע שכזה משאיר, ולא ל"פתרונות" (ואולי בעצם החמיקה מפתרונות היא המסר שלו, אנא ערף).
אבל, כן, התייחסות אליו בראי הנושא לא תהיה מופרכת בכלל.
אבל למה הם התפוצצו!!!!!