ביקורת: בובספוג הסרט: מבצע הצלה

המהפך הושלם. אחרי סרט אחד שבו כל הדמויות היו דו מימדיות וסרט שני ששילב דו מימד מתחת לים ותלת מימד מחוץ לו, "בובספוג: מבצע הצלה" החדש שעלה לאחרונה בנטפליקס, כבר מתמסר לחלוטין לעיצוב הממוחשב והתלת מימדי. העיניים של כולם בולטות החוצה מהפרצוף, החורים הספוגיים של בובספוג שקועים פנימה והמרקם של המכנסיים של פטריק כל כך מדויק שאפשר ממש לדמיין איך הם מרגישים על העור.

בהתחלה זה מוזר, כי מי לעזאזל רואה סרט של בובספוג בשביל אנימציה מושקעת ומרקמים ריאליסטיים, אבל תכלס, זה נחמד. אפילו יש התרגשות קלה בפעם הראשונה שרואים את אחד מחמשת הלקוחות הגנריים של הסרטן הפריך, נגיד הגברת עם משקפי השמש והג'ופרו, בגרסה דיגיטלית משוכללת. המייקאובר לא גרם ליוצרי הסרט לוותר על סגנון האנימציה וההומור הויזואלי והסרט מפוצץ בפרטים קטנים מהסדרה או מהסרטים הקודמים (תתכוננו נפשית לקאמבק של מכונית ההמבורגר). כמו בכל פרק בסדרה, גם בסרט מורגשת מידת ההשקעה והאהבה הגדולה של כל המעורבים לעולם הצבעוני של בובספוג וחבורתו. חבל שלמרות כל זה מדובר בסרט הבובספוג החלש ביותר מבין השלושה שקיבלנו עד היום.

המאורע המחולל הפעם הוא חטיפתו של החילזון האהוב גרי. כמו בכל יום רגיל, בובספוג יוצא לעבודתו במזללת הסרטן הפריך ומשאיר בבית את חיית המחמד היקרה שלו. שלא כרגיל, הפעם מגיעים אל בית האננס משרתים של המלך פוסידון (מאט ברי, שכבר דיבב דולפין-חלל בסרט הבובספוג הקודם). קצת כמו דמותו החוזרת של המלך טריטון, פוסידון הוא נרקיסיסט ואנוכי עם חרדה קיצונית מהזדקנות, כך שעבורו, גרי הוא לא חיית מחמד אהובה אלא צנצנת של קרם פנים. ברוח הקוסמטיקה הקוריאנית, הוא משתמש בריר חלזונות לצרכי אנטי אייג'ינג ומשליך את החילזון התורן כשהריר אוזל. כשהבשורה המרה מתגלה לבובספוג, הוא ממהר לאסוף את פטריק ואת אוטו (אקוופינה), הרובוט הדכאוני שיצרה סנדי, והשלושה יוצאים לרוד טריפ אל משכנו של המלך הרשע – העיר האבודה אטלנטיק סיטי (באנגלית זה יותר מצחיק). 

עד היציאה למסע הסרט מצוין, אבל הכיוונים שהעלילה לוקחת משם והלאה די מבאסים. כלומר, זה עדיין סרט כיפי ומצחיק עם הרבה הברקות ואחוז גבוה של פאנצ'ים לדקה, אבל הבעיה היא שזה יותר רצף של סצנות מאשר ממש סיפור. סצנות חביבות כל אחת בפני עצמה, אבל לא כאלה שמתגבשות לכדי סיפור קוהרנטי שאפשר להיות מושקעים בו רגשית.

כדי להסביר למה זה מבאס, בואו ניזכר רגע בסרטים הקודמים בסדרה. הסרט הראשון מ-2004 התמקד בקונפליקט שמגדיר את הסדרה כולה – העובדה שבובספוג הוא ספוג בוגר עם דירה ועבודה, אבל מנטלית הוא ילד בן 7 שאוהב בועות סבון, דובונים וממתקים. החיים מאלצים אותו לצאת למסע נועז ואשכרה מפחיד, אבל גם בסיומו הוא נשאר אותו ילד-מבוגר נאיבי וטוב לב. הסרט מ-2015 (שבארץ נקרא "בובספוג מכנס מרובע: הסרט" כי הכל מטומטם), לעומת זאת, הלך חזק על המוזרות האינהרטית של הסדרה, שהיא לא פחות סדרה לסטלנים מאשר לילדים. זאת קומדיה משוגעת שמערבבת את מקס הזועם עם הזיות פסיכדליות על מסעות בזמן ובחלל, גיבורי על ועלילת מטא עם פיראט ושחפים מדברים.

אז מה קורה בסרט השלישי? ובכן, בובספוג ופטריק עושים שטויות במערב הפרוע ואז עושים שטויות באטלנטיק סיטי ואז יש הרבה פלאשבקים קיטשיים לילדותם של הגיבורים וזהו בערך. מהנה? רוב הזמן. מעניין? לא ולא. חוויה משמעותית? לא ממש, יותר כמו פרק ארוך של בובספוג, ולא מה-A ליסט.

קחו לדוגמה את הסיקוונס במערב הפרוע. הוא מתחיל בפגישה גורלית של הצמד עם עשב מתגלגל שהוא בעצם קיאנו ריבס כמדריך רוחני וממשיך לסצנה במסבאה רדופת רוחות של פיראטים, שהופכת לנאמבר ממחזמר ואז לקרב עם אל-מת עוצמתי מפחיד. לא אספיילר אילו שני מפורסמים נותנים כאן הופעת אורח, אבל כן אגיד שמדובר בטיפוסים מהסוג שהאינטרנט אוהב, ברוח הופעת האורח של דיוויד האסלהוף בסרט הראשון. 

הופעות אורח מצחיקות שלא מקדמות את העלילה זה בסדר גמור, אבל יש כאן שלוש כאלה תוך עשר דקות, באפיזודה צדדית שאפשר היה להשמיט מהתסריט בקלות. זה פשוט מזיע ממאמץ, ואנחנו בקושי באמצע הסרט. 

בהמשך יש הופעת אורח של טיפאני האדיש בתפקיד עצמה (כלומר, היא דג בשם Tiffany Haddock, אבל זאת היא) ושיר בביצוע של Weezer. אם בוב רוס היה חי, כנראה שגם הוא היה נותן פה הופעת אורח. זה מרגיש כמו פאנסרוויס לצופה הבוגר ו/או סטלן שיריע ויגיד "חחחחח איזה רנדומלי", סגירת פינה לפני שהסרט פונה למה שהוא באמת רוצה לעשות – להראות לנו פלאשבקים.

כי אחרי שהסרט מסיים את שלב השטויות, הוא יוצא לרצף ארוך ולא ממש מעניין לילדות של בובספוג ושאר החברים, שמסתבר שהכירו כולם במחנה קיץ בשם Camp Coral (או בעברית "קייטנת שונית"). בכל אחד מהסיפורים מתברר שבעצם בובספוג שינה את חייה של הדמות לטובה, עודד אותה לדבוק בתשוקה האמיתית שלה ובעצם הפך אותה למי שהיא. אין בפלאשבקים שום טוויסט מפתיע על ראשית הדרך של הדמויות – סנדי מדברת במבטא, סקווידוורד יהיר ומנגן בקלרינט וכו'. אבל היי, עכשיו יש לכולם עיניים ענקיות!

מעבר לכך שכאמור, זה לא ממש מעניין, הסצנה במחנה הקיץ קצת חוטאת למהות של "בובספוג" כמותג. זאת לא סדרה מחממת לב על איך ספוג מדהים, אדיב, טוב לב וקדוש מציל את היום. זה גם לא סיפור על "חבורה" שמכירה כבר שנים.  זאת סדרה אנימציה חמודה, מצחיקה, קצת צינית, לפעמים אפלה ולעיתים קרובות פסיכדלית, על בחור צעיר שמנסה למצוא את דרכו בעיר, אדם שיש לו חברים קרובים, אבל גם קולגות ומכרים שנאלצים לתקשר איתו בשל הנסיבות.

הכי מבאס – הפלאשבקים האלה שם לא רק בשביל עיצוב הדמויות החמוד של הדמויות בילדותן. הם שם כי "Kamp Koral" היא סדרת ספין אוף בסגנון "החבובוטף" שתעלה לשידור בשנה הבאה, וצריך להרגיל את הילדים לדבר הבא שהם ירצו את המרצ'נדייז שלו. זה לא הופך את הסרט ללא שווה צפייה, חלילה, אבל זה קצת מבאס לגלות שהעלילה נחטפת בשלב מסוים לצרכי קידום מכירות. 

"מבצע הצלה" הוא לא בחירה רעה לערב צפייה משפחתי, וכנראה שגם לישיבה מעושנת עם חברה הוא יתאים. הוא לא משעמם או מעצבן, אבל הוא ילדותי יותר מהסרטים הקודמים, לא ממש פרוע וזניח למדי. החידוש האמיתי היחיד כאן הוא אנימציית התלת מימד, שהיא בסדר גמור, אבל לא מספיקה כדי להפוך סרט בינוני לטוב. קיאנו ריבס, אגב, נותן כאן הופעה טובה יותר מכמה תפקידים ראשיים שעשה בסרטים אחרים. אז יש לנו את זה, וזה נחמד.