לטבלת המתעדכנת ולמידע על מה קורה פה – כתבת הפתיחה.
אתמול בקרב צמוד יותר "מפגשים מהסוג השלישי" ניצח את "AI" ובקרב צמוד פחות "פארק היורה" עלה לרבע הגמר להתמודד בדרבי 1993 – מול "רשימת שינדלר". אבל זה יקרה רק מחר.
רבע הגמר שלנו מתחיל בשתי יצירות מדע בדיוני שנוצרו בהפרש של 20 שנה. האחת מתרחשת בהווה (אז, ליתר דיוק, מה שאז היה ההווה), אחת מתרחשת בעתיד הרחוק, ושתיהן מביעות ספקנות בנוגע לממשלה והדרך שלה לפתור דברים. האם דו"ח מיוחד יהיה זה שיעלה לחצי הגמר, או דווקא אי.טי?
 |
רבע גמר 1
מס' מצביעים: 298  Loading ... |
 |
אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון הצליח לנצח את "מלתעות" בשמינית הגמר, משימה לא פשוטה בעליל – אבל האם הוא יצליח להפתיע בשנית ולנצח גם את להציל את טוראי ריאן? שני הסרטים מתרחשים בתקופת מלחמת העולם השנייה (אינדיאנה ג'ונס מתרחש ממש טיפ-טיפה לפני), אבל אפשר להגיד שהם בהחלט שונים אחד מהשני בכמעט כל דבר אחר. אז מי מהם יהיה זה שיעלה?
 |
רבע גמר 2
מס' מצביעים: 288 Loading ... |
 |
מחר: רק התחלנו וכבר מסיימים – החצי של רבע הגמר עם דרבי 1993, ומפגשים מול שודדים.
להציל את דו"ח מיוחד
מכיוון שההורים שלי לא הראו לי "אי.טי" כשהייתי צעיר נתקלתי בו רק בגיל מבוגר, והקסם שלו לא עבד עליי בכלל, אז "דו"ח מיוחד" הוא הבחירה הקלה.
להציל את טוראי ריאן מול אינדיאנה ג'ונס השלישי… ובכן, דילמה. לאחד יש פתיחה נהדרת אבל אז שון קונרי מגיע, אבל מצד שני יש לו לא מעט רגעים חזקים ולשני יש פתיחה שנרדמתי במהלכה פעמיים עד שהצלחתי לצלוח אותה ולהגיע לעיקר הסרט, ועיקר הסרט הוא מגניב בסך הכל. אלך עם "להציל"", למרות שאולי בעוד שעה אתחרט על זה.
אצלי הכל הפוך
את E.T ואינדיאנה ג'ונס השלישי אהבתי מאוד כילד, לעומת דו"ח מיוחד שראיתי לא מזמן ולא התלהבתי. בטוראי ראיין אני מאוד מעריך את סיקוונס הפתיחה, המזעזע אך המעולה כשלעצמו, אבל את שאר הסרט פחות.
אוה, סוף סוף הגענו לדילמות אמיתיות.
(ל"ת)
שתי בחירות קשות
באמת, לא פשוט.
דוח מיוחד זה אקשן מרהיב, אם כי הסוף הקיטשי פוגם בו עד מאוד.
אי.טי. זה לא קולנוע, זה קסם. הלכתי עם החייזר הנמוך (לא טום קרוז).
אינדי השלישי – אחלה סרט הרפתקאות.
אבל ראיין? ראיתי אותו בקולנוע בגיל 17. אולם שלם ישב וקשקש וטחן פופקורן כרגיל, ואז נפתחה דלת הנחתת בחוף אומהה, צרורות של מקלע חתכו בין החיילים, והגיהנום בכבודו ובעצמו פרץ אל אולם הקולנוע. דממת מוות השתררה באולם בבת אחת. אפילו קולות לעיסת הפופקורן נדמו, והתחלפו בנשימות נעתקות. בלי ספק החוויה הקולנועית החזקה ביותר שראיתי.
גם אני הרגשתי ככה. עד שהגיע דאנקירק בIMAX.
אני עדיין נכנס ללחץ כשאני חושב על החוויה. חבר שצפה איתי בסרט אומר שהוא אף פעם לא הזיע ככה באולם קולנוע.
ועדיין – טוראי ראיין לוקח על זכות הראשונים.
השוואה מעניינת עשית
בעיני ראיין לוקח בלי תחרות בכלל.
דאנקרק הוא מאוד עוצמתי ומעורר חרדה אבל האפקט הרגשי שלו עלי היה מועט. אולי בשל המינימליזם העלילתי המכוון, בשום שלב לא הרגשתי קשר כלשהו לדמויות או אכפתיות אמיתית לגורלן. מאז שראיתי אותו לא טרחתי לצפות בו שוב, אבל נראה לי שבמסך קטן הוא לא יצליח לעורר בי שום רושם. זה כמו רכבת הרים בלונה פארק – מאוד עוצמתי ברגע האמת וחולף תוך שלוש דקות.
ראיין לעומת זאת מעבר למיומנות הקולנועית הנדירה שבו (ממליץ לצפות בסרטוני ניתוח של סצינת הפתיחה ביוטיוב) גם מייצר חיבור לדמויות ולכן נוצר בו אפקט רגשי שנשאר איתי אחרי הצפייה.
בעיני זה גם זיקוק ההבדל בין נולאו שהוא במאי של שכל וספקטקל (לא יודע איך לתרגם את זה לעברית) וספילברג שהוא במאי של רגש ודמויות.