לתוך ממד העכביש: עיבודים אחרים של ספיידרמן

כמה גרסאות קצת שונות של איש העכביש, בטלוויזיה, בקונסולות ועל הבמה.

בסופ"ש האחרון עלה לאקרנים "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שמשתמש במולטיוורס הדנדש של ה-MCU כדי להציג נבלים מגלגולים קודמים של סרטי איש העכביש. לכבוד המאורע, חשבתי ללכת קצת יותר רחוק ולבקר ביקומים עכבישיים נוספים.

ספיידרמן 4 – הסרט של ריימי שלא קרה

יש כמה וכמה תיעודים ברשת לכך שסם ריימי – הבמאי של טרילוגיית הסרטים המקורית – לא אהב את "ספיידרמן 3", בדומה להרבה מהצופים. את הדמות של ונום, למשל, ריימי לא רצה להכניס לסרט אבל עשה זאת בעקבות לחץ מהאולפנים. אחרי הביקורות השליליות שספג הסרט השלישי, ריימי רצה שהרביעי יהיה סרט הספיידרמן הטוב ביותר שלו עד כה. העבודה על הסרט הרביעי התחילה כבר ב-2007, כשלפי הדיווחים הנבל הראשי עמד להיות הנשר, תפקיד שאליו ריימי רצה ללהק את ג'ון מלקוביץ'. הוא גם שם את עיניו על אן האת'וויי לתפקיד של פלישיה הארדי / החתולה השחורה. יש אפילו סטוריבורדים של קטעים מהסרט, שאפשר למצוא כאן.

אולפני "סוני" קבעו לסרט תאריך יציאה בתחילת 2011, אבל ב-2009 ריימי עדיין לא היה מרוצה מהתסריט. הוא פנה לאולפנים מיוזמתו ואמר שהוא לא חושב שיצליח ליצור את הסרט ברמה שהוא רוצה בזמן המוקצב, ונתן להם את ברכתו לבטל את הפרויקט ולאתחל את הפרנצ'ייז. בתחילת 2010, "סוני" הודיעו באופן רשמי שהסרט הרביעי נגנז והכריזו שמארק ווב יביים את הריבוט. מצד אחד, חייבים להעריך את המהלך של ריימי. לא בכל יום שומעים על במאי שעוזב פרויקט מיוזמתו כי לא חשב שיוכל להגיע לרף שהציב לעצמו. ובכל זאת, אפילו עם המעט שאנחנו יודעים עליו, אני מאוד סקרן לדעת איך הסרט הרביעי הזה היה נראה.

 

מדליק, מהיר וחזק – אחריות גדולה במסך הקטן

נולדתי בתחילת שנות התשעים, ולכן סדרת הספיידרמן האולטימטיבית בעיניי היא האחת המונפשת ששודרה באמצע של אותו עשור. זאת הייתה תקופה נהדרת לסדרות קומיקס באנימציה באופן כללי. הסדרה של ספיידרמן – עם דיבובו האגדי של טל מוסרי – הייתה צבעונית ומלאת אקשן, והציגה הרבה קווי עלילה מוצלחים. יש לה אפילו פתיח מקומי מיוחד שהוקלט והוקרן רק אצלנו בארץ.

בגלל חוקי צנזורה, הוטלו על הסדרה כל מיני הגבלות מוזרות, שספק אם שמתם לב אליהן אם צפיתם בה בגיל חד-ספרתי. למשל, אי אפשר היה להראות אקדחים אמיתיים או קליעים, אז כל האקדחים בסדרה יורים לייזר שמשתק אנשים (וזאת סדרה שבה הופיעה דמותו של המעניש, כן?). בנוסף, אסור היה להראות אגרופים לפרצוף (אין הרבה אגרופים באופן כללי) או להגיד מילים כמו "להרוג" או "מוות". על דמותו של הערפד מורביוס (בקרוב בבית הקולנוע הקרוב אליכם) נאסר לנשוך אנשים בצוואר, והיה גם איסור על דם. הפתרון? הוא השתמש בחורי שאיבה קטנים בכפות הידיים כדי לספוג פלזמה מאנשים.

למרות כל ההגבלות האלו, הסדרה עדיין הצליחה להיות בוגרת ורצינית יותר כשצריך, ולפעמים אף גלשה למחוזות האימה, לפחות עבור קהל צעיר (אני זוכר עד היום את הקטע שבו פיטר מצמיח עוד ארבע זרועות מתוך הגוף). היא לא הגיעה לרמות האופל של הסדרה המצוירת של "באטמן" – הסדרה היחידה בז'אנר מאותה תקופה שהתעלתה עליה, לדעתי – אבל התייחסה ברצינות לצופים שלה, לא משנה באיזה גיל הם.

 

קורים מפוקסלים – להרגיש כמו איש העכביש

הרבה אנשים העבירו את הילדות שלהם בקריאת חוברות קומיקס של ספיידרמן, אני העברתי את שלי ביצירת סרטוני קומיקס משלי. למרות שמשחקי וידאו של ספיידרמן התפתחו והשתדרגו עם הזמן, עד היום יש לי פינה חמה בלב ל"יוצר הסרטים המצוירים", המשחק שאִפְשֵר לבחור מבין מגוון של רקעים, דמויות, חפצים ואפקטים ולהשתמש בהם כדי ליצור סרטונים קצרים. יש סיכוי לא רע שאני חייב חלק מהמשיכה שלי ליצירת סרטים למשחק הזה. באותה תקופה יצא גם משחק התלת-מימד הראשון של ספיידי, שגם הוא הסב לי שעות רבות של הנאה.

אחר כך באו המשחקים שהתבססו על סרטי הקולנוע, שהיו מאוד לא אחידים ברמתם. "ספיידרמן 2", למשל, עדיין נחשב למשחק אהוב בקרב המעריצים, אבל המשחק של הסרט השלישי לקח כמה צעדים גדולים לאחור וכיום הוא מוכר בעיקר בתור מקור לממים (בלעדיו לא היה לנו את הסרטון הנפלא הזה, שעונה על השאלה "מה אם ספיידרמן היה ווייל אי. קיוטי?"). רוב הזמן, הנבל הכי גדול במשחקים האלו הייתה המצלמה המעצבנת שהתעקשה לזוז לכל המקומות הלא נכונים. הרבה פעמים פספסתי קפיצה או החטאתי אגרוף כי המשחק החליט שבמקום להראות לי את מה שאני צריך לראות הוא יעשה קלוז-אפ על הכתף של ספיידרמן.

עם כל הנוסטלגיה למשחקי עבר, בערך כל מי שתשאלו יסכים שמשחק הפלייסטיישן 4 שיצא לפני כמה שנים הוא פסגת היצירה במדיה האינטראקטיבית של ספיידרמן. ניו יורק של המשחק ענקית ותוססת, הסיפור נהדר וזורם ומכניקת ההתנדנדות על קורים ממש מכניסה את השחקן לנעליים של ספיידרמן. תוסיפו לזה כל מיני דברים חבויים שצריך לאסוף ומגוון חליפות מגניבות שאפשר לגלות* ותקבלו משחק "ספיידרמן" כמעט-מושלם. במשחק הבא רק צריך להוסיף אפשרות למכור את התמונות שמצלמים ל"דיילי ביוגל": במציאות אני בקושי מצלם תמונות סלפי, אבל במשחק אני משקיע בזה את הנשמה שלי.

*החליפה הכי טובה נמצאת דווקא במשחק הספין-אוף, "מיילס מורלס", והיא כמובן זאת שכוללת תיק גב שבתוכו יש חתול.

 

זמן פציעות – ספיידרמן מגיע לברודוויי

ספיידרמן התמודד מול אויבים רבים במהלך השנים, אבל אחד האתגרים הכי גדולים שלו היה העלאת מחזמר בכיכובו.

"ספיידרמן: לכבות את החושך" הוא מחזמר שהוכרז כבר ב-2002. שלוש שנים לאחר מכן – כשהצוות היצירתי התכנס כדי לחתום על החוזים באופן רשמי – המפיק של ההצגה, טוני אדמס, חטף שבץ ומת יומיים לאחר מכן בבית החולים. את מקומו תפס השותף שלו, דייוויד גרפינקל, שהיה עורך-דין בלי הרבה ניסיון בעסקי השעשועים. לג'ולי טיימור, שנבחרה לביים את הפרויקט, היה חזון של הרבה אקרובטיקה וקרבות אוויריים מעל הראשים של הקהל, מה שגרם להרבה דחיות והוצאות נוספות כדי להתאים את האולם לכל הכוריאוגרפיה. הרכישה של מארוול ע"י דיסני התבצעה בזמן העבודה על המחזמר, אבל נראה שבבית העכבר לא ממש התעניינו בפרויקט, לפחות לא מספיק כדי לתמוך בו כלכלית. אבל הבעיות רק התחילו: אנשים בצוות היצירתי באו והלכו, המערכה השנייה נכתבה מחדש במהלך הצגות ההרצה ומספר שחקנים ופעלולנים ספגו פציעות חמורות, כולל שחקן שנפל מגובה של כמה מטרים טובים והובהל לבית החולים.

ואיך המחזמר עצמו? ובכן, לא יצא לי לראות אותו, אבל המבקרים לא התלהבו ולפי איך שהוא נשמע, בצדק. בגדול המחזמר עוקב אחר סיפור האוריג'ין עם עקיצת העכביש כפי שהוא מוצג בסרט המקורי של סם ריימי. רק שכאן המוות של הדוד בן הוא חלק מאוד שולי בעלילה. במקום זה, מופיעה הדמות של אָרַכְנֶה מהמיתולוגיה היוונית. היא זאת שמייעדת את פיטר להיות ספיידרמן, ואפילו מעצבת לו את החליפה. בנוסף, כדי להדגיש את התמה היוונית, יש במחזמר גם גרסה מודרנית של מקהלה יוונית, שנקראת "מקהלה חנונית" (Geek Chorus). ההקבלה של גיבורי-על לאלים בהחלט מעניינת – בטח אם תשאלו את זאק סניידר – אבל לפי התיאורים, השילוב שלה כאן מפשיט את פיטר פרקר מהיסודות של הדמות שלו. אם הוא לא לומד שעם כוח גדול באה אחריות גדולה ונהיה גיבור כי איזו אלה החליטה, הוא מאבד הרבה מההזדהות של הקהל איתו. לא סתם אחת הנקודות שעולות ב"ספיידרמן: ממד העכביש" היא שכל אחד יכול להיות ספיידרמן. אם "כל אחד" הופך להיות "ה-אחד", זה הרבה פחות מעניין.

 

בונוס: ספיידרמן מתארח ב"פינאטס"

כי גם צ'ארלי בראון צריך לפעמים קצת עזרה מספיידרמן השכונתי הידידותי שלכם. ולפעמים סתם בא לו להתעלל בסנופי.