ביקורת: ספנסר

השנה היא 1991 וליידי דיאנה נוסעת, בחוסר חשק מוחלט, לבלות את החג באחוזה שבה מתארחת חמותה ומשפחתו המורחבת של בעלה.

לפני שאמשיך, אני מקווה שאתם יודעים מי זו ליידי דיאנה כי אל"ף, הסרט לא טורח להסביר את הנושא הזה בכלל, ובי"ת, אני שמח שהתעוררתם מהתרדמת הארוכה שאליה נכנסתם. הנה ריקאפ קצר של 40 השנים האחרונות: חומת ברלין ביי ביי, אין לכם סיכוי בששטוס, מגדלי התאומים ביי ביי, יש אינטרנט גם בטוסטר שלכם,  וליידי דיאנה היא אשתו האהובה והפופולרית של יורש העצר הבריטי צ'ארלס, שממנו היא עתידה להתגרש. לצערי זה לא הדבר הכי גרוע שקרה לה, ואני באמת ממליץ שלא תפתחו את ערך הוויקיפדיה שלה. אה סליחה, ויקיפדיה זו אנציקלופדיה באינטרנט (נו, הדבר ההוא שיש בטוסטר שלכם) שיש בה גם ערכים כמו טוסט סנדוויץ' ורשימת אנשים שמתו בשירותים.

בכל אופן, בדרכה לגיהנום הגינונים הבריטיים שאליו היא נוסעת כדי לסיים את נישואיה (שוב, לא משהו שהסרט מסביר) עושה דיאנה כל שביכולתה לדחות את הקץ – בין אם זו ההתעקשות שלה להגיע עצמאית או גיחה תמוהה לשדה כדי לקחת מעיל ישן מדחליל. להגנתה ייאמר שהמעיל היה שייך לאביה. לא-להגנתה ייאמר שבנקודת הזמן של הסרט, אבא עוד חי כך שפרץ הנוסטלגיה לא ברור.

ו"לא ברור" הוא ביטוי מפתח בנוגע לסרט הזה. הרבה דברים שדיאנה (בגילומה של קריסטן סטיוארט) עושה כאן לא לגמרי ברורים, וזאת כחלק מהתמוטטות עצבים מתמשכת שעוברת נסיכת ויילס, וזה לא שאפשר להאשים אותה. סוליית נעליים תשיר לה שיר ערש לפני שדיאנה תקבל חיוך או אמפתיה מחמותה המלכה.

כפי שאולי כבר הבנתם, "ספנסר" הוא לא עבור מי שמחפשים להעביר את הזמן עד לעונה הבאה של "הכתר" (ואני אומר זאת בתור אחד שנפל בפח הזה). זה לא סיפור שעוסק בבעיות של אנשי אצולה בריטית זועפים עם זמן פנוי על הידיים, אלא דרמה פסיכולוגית, אם לא מותחן, אם לא סרט אימה – שאולי מבוססת על אנשים אמיתיים, אך הקשר בינה לבין המציאות רופף למדי.

בחלק נכבד מהעלילה מטיילת דיאנה באחוזה הכפרית האנגלית הגדולה, משתדלת לשמור מרחק מהגורמים החיוורים ונטולי הבעת הפנים שמטילים עליה אימים. ואם זה לא שיעור מבוא לסרט אימה אז אני לא יודע מה כן. ככל שהסיפור מתקדם, שפיותה מידרדרת והגבול שמפריד בין דרמה פסיכולוגית לאימה מיטשטש; ובדומה לסרטי אימה אחרים, "ספנסר" הוא גם סיפור על התגברות. דיאנה נלחמת בשדים – אלה שבראשה ואלה עם הדם הכחול – ומצאתי את עצמי מריע לה כאילו היא הרימה נשק וצעקה "עכשיו תפסתי אותך, בן של זונה" לפני שירתה בחייזר.

ובכל זאת, הסרט לא נקרא "דיאנה" בגלל סיבה מסוימת (טוב, שתי סיבות. כבר יש סרט בשם "דיאנה"). "ספנסר" הוא סיפור שמתכתב עם משפחתה – לא זו שהצטרפה אליה בנישואין, אלא האחת שבה גדלה, משפחת ספנסר. האחוזה שבה מתרחש הסרט נמצאת לא רחוק מבית ילדותה (אם תהיתם מדוע יש בסביבה דחליל עם המעיל של אביה), ומובן שהדבר מציף בה סערת רגשות, בעיקר בתקופה הרגישה והמכרעת בחייה.

בסופו של יום "ספנסר" הוא סרט על אישה שכמהה לחיים הרגילים שהיו לה (או רגילים יותר. בכל זאת היא באה מאצולה), ואם היא לא יכולה לאפשר זאת לעצמה – היא תנסה לעשות זאת עבור שני בניה, ויליאם והארי, שמערכת היחסים בינם לבין אמם היא אחת המקסימות שראיתי על המסך. "ספנסר" ראוי לזמן שלכם בעיקר עבור אותן סצנות משותפות עם הילדים.

ואם זו לא סיבה טובה מספיק עבורכם, יש עוד אחת, קריסטן סטיוארט שמה. היו לי השגות כששמעתי על הליהוק, לא כי יש לי דעה רעה על סטיוארט (בדומה לקולגה שלה מימי "דמדומים", גם היא הוכיחה עצמה מאז מעל ומעבר), אלא כי ללהק אמריקאית לתפקיד בריטי כל כך אייקוני נשמע, על הנייר, רע. וחוץ מזה, התזמון גרוע: רק לא מזמן אמה קורין גילמה את הנסיכה מוויילס באופן מעורר השתאות ב"הכתר", ולא האמנתי שמישהי תיכנס לנעליה של דיאנה באופן מוצלח יותר, ובטח שלא כל כך מהר.

אבל זה הקטע עם שחקנים טובים: זו העבודה שלהם. ואומנם בתחילת הסרט ניכר שסטיוארט משחקת עם החוגה כדי למצוא את האפיק הנכון לדיאנה, אבל לקראת הסוף היא טמועה עמוק בתפקיד, באופן שמצדיק את המועמדות שקיבלה לאוסקר.

אולם הצפייה בסרט כן תצריך לא מעט סבלנות. הוא איטי וארוך (נושק לשעתיים), ועל אף שמתרחשים בו לא מעט אירועים, במהלך הקרדיטים ייתכן שתבינו שתכלס, אין לו הרבה עלילה להתהדר בה. זה סרט שדורש ריכוז כדי שתוכלו להעריך את האווירה המתוחה, הצילום המרהיב (הודות לצלמת זוכת הסזאר קלייר מתון) והמשחק הבאמת-באמת משובח. אתם לא צריכים להיות אובססיביים כמוני למשפחת המלוכה כדי ליהנות ממנו (להפך. בסרט שלוקח על עצמו כל כך הרבה חופש אומנותי, עדיף שתדעו כמה שפחות), אלא רק לאהוב קולנוע טוב.