ביקורת: אל תוציא מילה

אחד ההבדלים העיקריים בין כוכב קולנוע לשחקן הוא שכוכב קולנוע לא אמור להשתנות. לפחות, לא יותר מדי. בראד פיט נשאר יפיוף בלונדיני בגיל שבו רוב האנשים נותנים לכרס לגדול, ארנולד שוורצנגר נשאר עם מראה של מפתח גוף שנים אחרי שהפסיק להתחרות באופן מקצועי וטום קרוז ממשיך לרדוף אחרי מלאך המוות עם החיוך המוגזם שלו למרות שרוב האנשים בגילו מתחילים לדאוג לגבי החלקה במקלחת. זה לא אומר שכוכבי קולנוע הם שחקנים גרועים בהכרח, כמה מהאנשים שמניתי פה יכולים לתת הופעות שיגרמו לאלק גינס להוריק מקנאה כשנחה עליהם הרוח, אבל מה שאנחנו רוצים מהם זה איזושהי מהות נצחית: אנחנו לא רוצים שהם יזדקנו.

מה המהות של ג'יימס מקאבוי? כשהוא פרץ לתודעה שלנו (טוב, לפחות לשלי) בתחילת שנות האלפיים עם "המלך האחרון של סקוטלנד" והסרט הראשון בסדרת נרניה, וטיפה אחר כך עם "כפרה" שבאמת קיבע את מעמדו ככוכב. הטיפוס שלו היה ברור: יופי נערי, משהו שמזכיר טיפה את טימותי שאלאמי, חיוך ממזרי, גישה קצת פרועה אבל לא מוגזמת. היה ברור שהאיש נועד להיות כוכב. היום אני כבר לא בטוח. יש אנשים שברגע שהם נהיים גדולים מספיק הולכים נגד הטייפקאסט שלהם בצורה מוצהרת, מן "אני אראה לכם שאני לא סתם יפיוף" (הזכרתי את בראד פיט ששיחק שורה של מטורפים ומוזרים ברצף). אבל מקאבוי לא חיכה להפוך באמת לכוכב כדי להגיע למעמד הזה. למעשה, בשנים האחרונות נראה שהוא נמנע בכוונה מלהיות כוכב על, או שאולי הסוכן שלו פשוט שונא אותו.

הוא בוחר תפקידים בסרטים קטנים, או סרטים מוזרים או סרטים שהם גם קטנים וגם מוזרים. והוא לא סתם עושה את זה, הוא זורק את עצמו לתוך התפקידים, הלרוב מאוד זניחים האלו, כאילו לוהק לחדש של טרנטינו או פול תומאס אנדרסון. התוצאה נוטה להיות מעניינת, לא בהכרח טובה אבל תמיד מעניינת. רוג'ר איברט כתב פעם על אל פאצ'ינו שהוא "לרוב שחקן מוגזם, אבל אף פעם לא שחקן רע". ונראה שזה הכיוון שמקאבוי לוקח בקריירה שלו.

אני כותב כל כך הרבה על מקאבוי, ופחות על הצוות שמקיף אותו, כי הוא הסיבה העיקרית לראות את המותחן הסביר מינוס "אל תוציא מילה"  (במקור "Speak No Evil". איכשהו לא קראו לזה "לשון הרע – לא מדבר אלי"), רימייק לסרט אימה דני מ-2022. מקאבוי הוא האנטגוניסט הלא כל כך חבוי בסרט. הדמויות הראשיות הן בן (סקוט מקנרי) ולואיס (מקנזי דיוויס, לזכות הסרט אציין שהוא לא מנסה להסתיר את העובדה שהיא גבוהה מכולם בראש), זוג נשוי ולא מאושר במיוחד שנמצא בחופשה באירופה עם הבת שלהם אגנס (אליקס לפלר). החופשה נראית חסרת תשוקה וחסרת אושר עד שהם פוגשים בזוג פאדי (מקאבוי) וסיארה (אשלינג פרנצ'וזי) עם הבן קשה הדיבור שלהם אנט (דן יו). פאדי וסיארה הם אנשים מאוד אנרגטיים וחיוביים ולפני שהם שמים לב בן ולואיס מבלים איתם את כל החופשה ואפילו מסכימים לבוא ולהתארח בחווה שלהם באזור מבודד במערב אנגליה. 

אתם בוודאי לא תתפלאו לגלות שבחווה של פאדי אין קליטה טלפונית כמעט וכל ההתנהגויות שנראו קסומות מתחילות להיות מטרידות. פאדי וסיארה אף פעם לא חוצים את הגבול אבל נראה שההתנהגות שלהם מחושבת מאוד בשאלה כיצד לקחת את האורחים שלהם לקצה חוסר הנעימות. ברוב סרטי האימה השאלה היא תמיד "למה הם לא בורחים?" ואני אתן ל-"אל תוציא מילה" את הקרדיט על תשובה מעניינת לשאלה הזו: הם לא בורחים כי הם מתביישים. בן ולואיס הם זוג מנומס והאנשים האלו הזמינו אותם לחופש וכל הדברים הקטנים והמגעילים שממשיכים לקרות יכולים, בקלות, להיות מתוארים כקצרים בתקשורת. תמיד יש הסבר ותמיד יש תירוץ. יש משהו שמזכיר את מיכאל האנקה בתסריט (לא ראיתי את המקור אבל ממה שהבנתי זה הרבה יותר נוכח שם), מעין סאטירה חברתית על מעמד הביניים שתמיד מנומס מכדי להגיד 'לא' לאלימות שגואה סביבו, צפרדעים במים שמתחממים לאיטם (אני יודע שזה לא באמת עובד ככה עם צפרדעים, אבל המשל מובן).

מקאבוי, כאמור, מזנק למים העמוקים בתור איש שיכול לנוע מנחמדות לשמוקיות בלי לשנות שום דבר בעצמו. הרגעים שלו עם בן, השיחות מלב אל לב, באמת נראות כמו קטעים מדרמה כנה על חברות בין גברים אבודים אבל כל פעם שהוא צריך להתעסק עם המשפחה כיחידה שלמה הנבזיות מתחילה לצאת לפני השטח – השוביניזם והמיזוגניה שלו הם לא דבר שהסרט מצביע עליו אבל זה תמיד שם. אין כמעט זכר ליופי הנערי של תחילת המאה הזו: זה לא רק הזקן ומאסת השרירים (ואני אגיד גם לטובתו שזה לא נראה כמו שרירים של אדם שהולך באופן קבוע לחדר כושר אלא פשוט איש מגודל שעוסק בעבודה פיזית) אלא כל שפת הגוף והגישה שלו. 

אבל כל הדברים החיוביים לא יכולים לשנות את העובדה שמדובר בסיפור ישיר להפליא שלא יצליח להפתיע אפילו צופה כמוני שכמעט ולא רואה סרטי אימה. כמובן שבסופו של דבר ההתהנהגות של המארחים תעבור את הגבול, כמובן שיש להם איזשהו סוד אפל שקשור איכשהו לילד שלא יכול לדבר וכמובן שיהיה עימות פיזי. לציין את הדברים האלו, שהסרט בונה לקראתם במשך זמן רב, כהפתעה זה כמו להיות מופתע שסרט של ג'ון וויק יסתיים בקרב יריות. ובכל זאת, הבניה מאוד איטית ומתודית והקליימקס הגדול מרגיש נמהר יחסית. יש סיבה שאלוהים ברא את הסרטים באורך תשעים הדקות. מאה ועשר, למותחן אימה קטן, הוא האורך של השטן.

גם ההסבר לכל ההתנהגות העויינת לא מספק. למעשה, הוא מרגיש ממש מטופש בזמן אמת שלא לדבר על ברגע היציאה מהאולם. הסרט, כמו הרבה מותחנים בני ימינו, נאבק בחוסר הצלחה עם העולם הדיגיטלי המחובר תמידית: מילא שאף פעם אין קליטה בחווה, אבל באמת שאין לי מושג איך המזימה שבלב הסרט אמורה לרוץ לאורך זמן. מוטב היה לסרט להתרחש בעבר מאשר לעשות סלאלומים להסביר את הבלתי ניתן להסברה (לא שזה היה מחליק את כל הבעיות, אבל לפחות את חלקן).

"אל תוציא מילה" הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא סרט עם הופעה טובה במרכזו, ולפעמים זה מספיק. לפחות לתשעים הדקות הראשונות.