"מחוקים" (Spaced בלעז) היא סדרת טלוויזיה שביים הבמאי המהולל אדגר רייט ושיצרו וכתבו השחקן הלא פחות מהולל סיימון פג ושל השחקנית הפחות מהוללת (וחבל) ג'סיקה סטיבנסון. רבים מחשיבים אותה כיצירה הראשונה החשובה של אדגר רייט – הוא יצר אותה כשבקריירה שלו היה רק סרט אחד ("בעבור חופן אצבעות", פארודיה דלת תקציב אך שוות צפייה על מערבונים) ובימוי של כל מיני סדרות נשכחות (כמו Asylum החביבה).
הסדרה עוסקת בטים ביזלי (סיימון פג) ודייזי סטיינר (ג'סיקה סטיבנסון), זוג שנפגש במקרה בבית קפה לאחר שהם מגלים כי שניהם מחפשים דירה בבריטניה הגשומה. הם מתחזים לזוג מאוהב (למרות שאין להם שום עניין רומנטי אחד בשנייה) על מנת לשכור דירה אצל בעלת הבית האקצנטרית מארשה (ג'וליה דיקין, שלה תפקידי אורח בכל טרילוגיית הקורנטו) שמשכירה את דירתה רק לזוגות צעירים.
כל פרק בסדרה (הקצרה – 14 פרקים של חצי שעה בסך הכל) מתאר הרפתקה אחרת שטים ודייזי עוברים: חילוץ כלב שנעלם ממכלאת כלבים, התמודדות עם הבת של מארשה שמשתגעת ובורחת מהדירה, ניסיון לעכל את האכזבה הקשה מ"אימת הפאנטום", ועוד שלל של סיטואציות שונות ומשונות.
למרות ש"מחוקים" היא קומדיית מצבים משנות התשעים, השפה הוויזואלית שלה שונה מזאת של סיטקומים מוכרים ולקוחה בעיקר מסרטי ז'אנר (אימה, פעולה, מתח וכו'): משחק בפלייסטיישן הופך לסצנת זומבים עם צבעים חמים ומאיימים, קרב של רובוטים מנוהל כמו אחת מסצנות המכות ב"מועדון קרב", משחק פיינטבול הופך לסרט מלחמה עשיר בפלאשבקים עם מוזיקה מ"משמר המפרץ", ועוד ועוד.
הקולנועיות הזאת היא אחד הגורמים שמייחדים את "מחוקים" משאר הסדרות של אותה התקופה. הסדרה שואבת השראה ממאות סרטים והיא עשירה ברפרנסים לסרטים וסדרות, אבל לא סתם בשביל שהצופים יגידו "חה! רפרנס". לא, לאזכורים של "מחוקים" יש מטרה: לשרת את העולם והעלילה של הסדרה. בניגוד לסרטים וסדרות בהם הרפרנסים מרגישים כמו קריצות מודעות לקהל, כאן הם טבעיים מאוד, ממש כאילו הם חלק מהעולם ומהסיפור. וזה כי הדמויות בעולם הזה חיות ונושמות את מה שנקרא "תרבות הפופ", ולכן נראה להן לגיטימי לחלוטין להניף רדיו מול חלון הדירה בה גרה האישה שאותה מנסים להרשים.
רוב השחקנים ב"מחוקים" הם אלמוניים למדי לקהל לא בריטי והם משחקים מעולה. בולטת לטובה ג'סיקה סטיבנסון (כן, שוב היא) שמגלמת תפקיד מלא ניאונסים ונפח. הדמות שלה כתובה היטב ואף פעם לא מרגישה כמו מקפצה לבדיחות ולקטעים קיטשיים, אלא כמו דמות עצמאית בעלת עולם פנימי שמנותק מהשטויות של הגברים.
אבל מי שגונבים את ההצגה בסדרה הם צמד השחקנים שמאוחר יותר יפרצו בסרטים של אדגר רייט: סיימון פג וניק פרוסט. טים, הדמות של סיימון פג, נע בין קומיות מוקצנת עם מחוות גוף וניאונסים מוגזמים להתנהגות של בן אדם אמיתי, וניק פרוסט נותן ברוב הפרקים הופעות קורעות מצחוק ומוזרות בקטע הכי טוב שיש בתור מייק, החבר של טים.
גם שאר הדמויות בסדרה נהדרות – בריאן (מארק היפ) האומן המיוסר, טוויסט (קייטי קרמייקל) חברתה הטובה של דייזי שהיא אדם מתקתק עם טוויסט פסיכי – כל דמות נותנת לסדרה תחושה של עולם חי ומתפקד.
מה שמוביל אותי לסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את "מחוקים": זאת סדרה שאוהבת את הדמויות שלה. פג וסטיבנסטון כותבים את הדמויות כך שאף אחת מהדמויות, כולל "הנבלים", היא לא בשר תותחים לבדיחה הבאה או קריקטורה לא מפותחת. גם הדמויות הכי מוגזמות בסדרה מרגישות כמו אנשים שיכולים לחיות בעולם שלנו. כל דמות מקבלת עומק, נפח וסיבות לאהוד אותה ואת מה שהיא עושה.
הסדרה גם מדברת על חשיבותה של חברות וכמה חשוב לקבל את השונה והאחר. זה מתבטא בעיקר בחברות בין טים לדייזי, שמצליחים לאט לאט למצוא את העמק השווה, אבל גם במערכות היחסים בין טים למייק, בין דייזי לטוויסט, ובין טים ודייזי לבריאן. הלב הזה הוא מה שהופך את "מחוקים" לסדרה נטולת ציניות שעושה טוב על הלב לא משנה מתי רואים אותה.
בימי סגר וקורונה קשים אלו, "מחוקים" היא אפשרות יותר ממעולה לבינג' קליל ולא מחייב. היא מצחיקה, היא קלילה, היא כיפית בטירוף, היא קצרה והיא פשוט ממכרת נורא. זאת הסדרה האהובה עלי ולא משנה מתי אני אצפה בה, בשלמותה או בחלקים ממנה, אני אצא עם חיוך ענק.
ואיפה רואים אותה?
(ל"ת)
באים אליי הביתה לקחת דיוידי
(ל"ת)
אינני יודע כמה זה חוקי
אבל אני צפיתי בה ביוטיוב. עלה כבר ב2017 וטרם הורידו, כנראה זה בסדר מבחינת היוצרים.
https://www.youtube.com/watch?v=QDl_OwhtoFg
אה, מסתבר שבעצם יוטיוב?
אני לרוב נמנע מלשים דברים ביוטיוב שאני לא בטוח בחוקיותם, אבל נראה שהערוץ Dead Parrot קיבל זכויות להפיץ אותו (או לפחות כך הוא טוען). כאן הפרק הראשון.
אני יוצא בקריאה, באמת, מהלב, לכל שירותי הסטרימינג בעולם:
אנא, בשביל כולנו –
לכו לעזאזל.
אני שמח שנתתי לה צ'אנס שני
מרגישים שזו הפקה של אדגר רייט, סיימון פג וניק פרוסט. ככתוב בכותרת – מאוד קולנועית, עריכה מיוחדת ואפקטים מגניבים ביחס לסיטקום בריטי דל תקציב(?) מהניינטיז. לא מאסטרפיס, אבל מהנה מאוד. יותר טובה מהסיטקומים הבריטיים האחרים של התקופה כמו למשל 'Black Books'.
איזה כיף שבאת, עידו!
(ל"ת)
– Oh Brian, you came!
– No, I just spilled my drink…
יש טעם לצפות אם לא התחברתי לסרטים של רייט?
למעט "סקוט פילגרים" שהיה חביב למדי (עד השליש האחרון שכבר מיצה את עצמו). אני יודעת שתמיד אפשר לנסות, כמובן, אבל אני די קצרה בזמן, ויש סדרות שמצריכות כמה פרקים עד שמתחברים אליהן.
אני חושב שכן
כאמור, זה סיטקום. זה אולי סיטקום שאפשר למצוא בו ניצנים לדברים שיבואו, עם שלל רפנרסים גיקיים, אבל הוא דבק בהיותו סיטקום, והוא לא מתחכם יתר על המידה ומנסה להיות אנטי-סיטקום או משהו – והוא עושה את זה מצוין.
התיאור מזכיר את קומיוניטי
לא ב-premise אבל בפרקי ז'אנר ואובססיה לתרבות פופ.
האם אכן יש דמיון בין הסדרות?
אני מרגיש שקומיוניטי היא קצת "מתנשאת" על גיקים
כלומר, היא מאוד נהנית וגיקית בעצמה, אבל הרבה מהבדיחות והאווירה הכללית היא "חחח איזה מטומטם ומגניב זה בו זמנית".
"מחוקים" היא יותר מיישרה מבט בעיניים במובן הזה, בלי התנשאות – טים הוא נורא גיק, דייזי פחות – אבל בניגוד לג'ף שחצי מכל פרק שעוסק בנושא גיקי עובר בהערות סרקסטיות על הנושא, דייזי די מקבלת ומכילה את השטויות, גם אם מבולבלת מהן.
בקיצור: לא ממש, לא.
התחלתי לצפות בזכות הביקורת
נהדר ואיכותי! ממליצה ממש