השבוע נחגוג את יום ההולדת ה- 25 של סרט שמעולם לא זכה לביקורת ב"עין הדג", מהסיבה החשודה שכשהוא יצא לקולנוע, ב- 30 ביוני 1999, "עין הדג" עדיין לא היה קיים. לא, לא מדובר בסרט המבטיח בכיכובם של וויל סמית', סלמה הייק ועכביש ענק רובוטי – "פרוע על המערב", אלא בסרט גדול, חשוב, ולמען האמת גם פרוע הרבה יותר – "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר", או כמו שהוא הופץ בארץ: "סאות' פארק: הסרט".
עלילת הסרט עסקה בארבעת הילדים המפורסמים מהסדרה, סטן, קייל, קרטמן וקני, שהולכים לצפות בסרט החדש והפרוע של סדרת הטלוויזיה האהובה עליהם (רגע, זה ממש כמו…), ומגלים שבסרט, בניגוד לסדרה שמשודרת בטלוויזיה, ההומור מופרע הרבה יותר, יש שירים (אומייגוד ממש כמו…!) וחשוב מכך – הדמויות. יכולות. לקלל. הילדים מגלים את זה במהלך שיר באורך של דקה וקצת שבו הדמויות מפליצות אחת על השניה וקוראות זו לזו "מזיין דודים". למזלנו האינטרטקסטואליות הזו מסתיימת בנקודה שבה ההורים של הילדים ממש מתעצבנים על הקללות בסרט החדש ולכן רוצים להוציא את כוכבי הסרט להורג ולהכריז מלחמה על קנדה. אה, כן, ואם הם יוצאו להורג אז השטן וסדאם חוסיין יעלו מהגיהנום לפני השטח וישלטו שם במשך מאות מיליוני שנים.
כל זה מאוד הגיוני וסביר. וב-1999, זה פוצץ לי את המוח. מעבר לזה שהסרט הכריח אותי להבין מה זה לעזאזל "אינטרטקסטואליות", בדיוק כפי שסדרת הטלוויזיה צחקה על הנוף הטלוויזיוני שהיה סביבה באותה התקופה, הסרט יצא בתקופה שבה סרטי האנימציה של דיסני היו בשיא פריחתם והתמודד עם זה ישירות. וכשהיוצרים של סאות' פארק ניסו להתמודד מולם הם לא עשו חצי עבודה – השירים של הסרט היו מטונפים, אבל קליטים, כיפיים ומצחיקים מאוד. וכמובן, המסרים של הסרט, שנעשו עם כל העדינות וההתייפיפות הרגילה של "סאות' פארק", שעסקו בצנזורה והנטייה של אמריקאים (כן, בואו נגיד שזה רק אמריקאים) למצוא שעירים לעזאזל ולהאשים אנשים אחרים בכל הצרות שלהם במקום לקחת אחריות, פגעו בדיוק במטרה גם אם החצים שהסרט ירה עברו בדרך בסצינות שבהן אמא של קרטמן משתתפת בסרט פורנו גרמני.
אבל מה שיפה זה שכל הקסם הזה עובד מצוין גם 25 שנים מאוחר יותר. אוקיי, אחרי צפייה ב-"ספר המורמונים" והאזנה ממושכת לפסקול שלו אני קצת פחות מופתע מהיכולות המוזיקליות של יוצרי הסדרה. חוץ מזה, חלק מהבדיחות הפוגעניות של הסרט, לא נעים להודות, פחות עובדות ב- 2024 – לא כי זה פוגעני כמו שמשהו כמו "אני לא בוטח במשהו שמדמם חמישה ימים ולא מת" הוא פשוט כבר נדוש בימינו, כי הסף שלנו כבר גבוה בהרבה בכל הנוגע למה נחשב פוגעני וטאבו. וכמובן, לא כל הרפרנסים האקטואליים של הסרט עדיין אקטואליים בימינו – הבדיחה על "סדאם מת באופן פתאומי כשהוא נרמס ע"י חזירי בר" עבדה יותר טוב כשהוא עדיין היה בחיים, ובימינו תשומת הלב הגלובלית מופנית כלפי דיקטטורים רצחניים עדכניים יותר.
זה לא באמת מונע מהלב של הסרט להמשיך לפעום חזק. בעוד שסרטי האנימציה של היום הם לא סרטי האנימציה של 1999, דיסני הם עדיין כוח חזק על המפה, הסטנדרטים לשפה "נקייה" בסרטי קולנוע לכל המשפחה (בהשוואה לסטנדרטים בנושא האלימות) לא השתנו דרסטית בכל הזמן שעבר מאז, והנטייה של אנשים בכלל ופוליטיקאים בפרט להאשים כוחות חיצוניים בצרות שלהם ולתבל את זה בגזענות זה משהו שספק אם יפסיק אי-פעם. אז נכון, פה ושם יש חריקות, אבל המסר של הסרט עדיין עובד.
ומה שהפתיע אותי הכי הרבה כשצפיתי בו שוב, זה גם כמה, אחרי הכל, הסרט הזה מצחיק. כן, נו, כולנו זכרנו את השירים, והשירים מצחיקים וקליטים וכיפיים והכל. אבל מעבר לשירים יש בסרט הזה המון בדיחות, הומור סלפסטיק וגגים ויזואליים. זכרתי אחוז מכובד מהם, ועדיין לא זכרתי את הקצב שלהם. כשהדמויות לא עסוקות בשירה (ותכלס, גם כשהן כן), הסרט יורה את הבדיחות שלו בלי הפסקה, וכמעט כולן פוגעות ומצחיקות מאוד ולא סובלות מהאפקט הזה שאתם מסתכלים הצידה במבוכה ואומרים למי שצופה אתכם בסרט "אני לא מאמין שאהבתי את החרא הזה ב- 1999".
אז אולי לא הכל מושלם או אקטואלי בעיירה ההררית הקטנה, אבל הסרט של סאות' פארק עובד הרבה יותר טוב משאפשר והגיוני לצפות מסרט עם הומור פוגעני ואקטואלי שצופים בו בימינו למרות שהוא יצא לפני 25 שנים. אין לי מושג איזו ברית מאט סטון וטריי פארקר חתמו עם השטן כדי להגיע להישג הזה, אבל לעזאזל, אני שמח שהם עשו את זה.
באמת שאחד מהסרטים הטובים ביותר
בטח ככל שזה נוגע לתסריט ושירים, אבל גם בכלל.
גם הטענות על התיישנות, לדעתי, תקפות הרבה פחות מקלאסיקות אחרות מאותה שנה כמו "מועדון קרב" ו"אמריקן ביוטי" שמצריכות יותר הגנות והתפלספויות סביב ההנאה מהם משהיה צריך בזמן אמת.
למה?
אשמח שתרחיב.
אני לא שמעתי דיבור על התיישנות הסרטים האלה, ספציפית מועדון קרב עדיין נחשב אייקוני.
קווין ספייסי, למשל
(ל"ת)
בקצרה
שני הסרטים, לטעמי, עדיין סרטים טובים (אם כי לא ראיתי אותם זמן מה אז מי יודע). עם זאת, כשהם יצאו הם נחשבו לפריצות דרך פילוסופיות ותרבותיות שתפסו את משבר החברה שאנחנו נמצאים בו.
מאז לא רק שחל איזשהו זלזול דורי בבעיות והמצוקות שדור ה-X היטיב לבטא ("אוי לא בוהו אני עובד בעבודה יציבה בדירה שקניתי"), אלא גם נכנסו לתוך עולם הביקורות והשיח הקולנועי קולות נשיים יותר ויותר שמצביעות על לא מעט מהמקומות בהם הסרטים האלה מפספסים, שלא לומר מאכזבים לחלוטין את הנשים.
ספציפית במקרה של "מועדון קרב", מדובר גם בקהל רב שהביקורת של הסרט כלפי גיבוריו כאילו חלפה מעל ראשו וגרם לאנשים שניסו לחקות את טיילר דרדן… שזה, אהההה, רע, כן?
כלומר, "מועדון קרב" בהחלט סרט נהדר, אבל כשמדברים על זה שהוא נהדר תמיד צריך לשאול לאיזה גרסה של הסרט הוא מתכוון, או יותר נכון – באיזה רובד הוא חושב שהסרט עובד.
וכנ"ל, כאמור, עם "אמריקן ביוטי".
אני נוטה לא להסכים איתך
או אולי אם אדייק, אני חושבת שהקהלים למועדון קרב ואמריקן ביוטי מעורבים יותר וכוללים אנשים יותר קולנועיסטים, וקהלים שחלקם עם יותר רגישויות- ולכן יטענו שהסרטים הנ"ל לא התישנו משהו משהו. אבל סאות' פארק לוקה בדיוק באותן בעיות, פשוט מראש הם באים להרגיז, לעשות דווקא ולהשתמש בהומור שאינו פוליטיקלי קורקט, כך שקשה לצאת נגד השימוש שלהם בתוכן בוטה.
לא בטוחה כמה יש לי כח להתעמק בדיון הזה שוב, כי ניהלתי אותו פה בעבר: בעיני במקרים רבים סאות' פארק, מתחת למעטה המהפכנות, הם בעצם שיא המיינסטרימיות המרכזניקית על כל חסרונותיה. הם כמעט שלא מעיזים להעביר מסרים חתרניים באמת.
אולי נקודת המבט שלי על הסרט נובעת מכך שאני מעולם לא הבנתי את ההייפ סביב הסרט הזה, זוכרת כמה התרגשתי לקראת הצפיה כי באותה תקופה עוד לגמרי אהבתי את הסדרה, והרגיש לי מאוד אובר רייטד. צחקתי, אפילו הרבה, אבל לא נשאר איתי הרבה מהסרט ולא כל כך נהניתי בצפיות חוזרות. אם חיפשתי הומור סאות' פארקי, תמיד העדפתי לחזור לפרקים שהצחיקו אותי במיוחד, ולא לסרט.
טוב, אני לא בטוח איך לענות לטיעון הזה, כי לא אמרתי שסאות' פארק מהפכניים או לא או חתרניים או לא – אלא שמבחינת המסר ופירוק החברה שהם הוציאו, מה שהם אומרים עומד. מיינסטרים? מרכז? שיהיה, זאת לא הנקודה. סרט לא נשפט על פי כמה חתרני הוא, אחרת הסרטים הכי חתרניים היו סרטים שקוראים לאנוס את הילדים שלנו ואז לרצוח אותם (או ההורים, בסדר).
אני בעיקר חושבת
שאתה טועה לגבי מועדון קרב, שהוא התיישן בסדר ואולי טוב מסאות' פארק.
אמריקן ביוטי לגמרי התישן רע, במידה רבה הוא תמיד היה סרט פופ קאלצ'ר שהתחזה למשהו מאוד אליטיסטי בואך ארטיסטי, לא בהכרח בצדק.
כאמור, האמירה הייתה "יותר הגנות והתפלפסופיות"
"מועדון קרב" עובד מאוד ואולי אפילו לרגעים יותר רלוונטי… אבל צריך להבהיר לאיזה קריאה אתה מתכוון. אצל "סאות' פארק", הדבר לא קיים – אין לך אנשים שמנסים לחקות את קארטמן או סאדם חוסיין ומפספסים לחלוטין את כל הקטע.
מועדון קרב
התיישן מצויין בגלל שגם בזמן אמת הפילוסופיה שלו היתה קשקשנות יומרנית
האמת, לא ברורה לי מה הפילוסופיה שלו
בהתחלה יש את הרהורי האיקאה של אדוארד נורטון ואח"כ התשובה של טיילר דירדן אבל שתיהן מתבטלות בסוף ומותירות איזושהי תחושת ריקנות וחוסר משמעות.
אצל הדמות של נורטון (לא זוכרת את שמו בסרט) הריקנות עטופה בחפצים יפים, כסף ונוחיות ואצל טיילר באנרכיזם, סקס אפיל ואלימות. אבל בסוף הכל מתבטל ונשארים בתחושה ששום דבר מזה לא משנה באמת.
אני חושבת שהאלמנטים בסרט שעובדים היום הם המסתורין שבו, הכריזמה של הדמויות, וזה שיש בו לכל אורך הדרך את אלמנט ההפתעה. יש לו תסריט חכם, הוא משחק לך במוח, ואין הרבה סרטים שעושים את זה. והוא משוחק נהדר.
האמת שאני בכלל לא רואה בעצמי מעריצה של מועדון קרב, אבל מכל הסרטים שראיתי, הוא אחד מאלה שנחקקים בזיכרון.
אני חושב שהשוט האחרון של הסרט
כן מציע אמירה מה באמת חשוב
כן, הסופר של מועדון קרב קרא לכל העסק סיפור אהבה
ואני חושב שאני בסך הכל מסכים איתו, אפילו אם מעדיף את הגרסה בספר בה הדברים מעט שונים.
הפילוסופיה, שלו כמו שניתחת נוף היא ריקנית ושטחית – "אתה לא מיוחד, ולכן צריך להפציץ בניינים" זאת קפיצה לוגית בכל המובנים. גם לפני כן, ברמת המועדון קרב עצמו, הפילוסופיה מאחורי כל העסק גבולית מאוד.
פסיכולוגית/סוציולוגית, הוא בהחלט עולה על משהו – על הצורך להשתייך לקהילה שניתק עבור רבים, על הצורך להשתמש באלימות העצורה בך באופן מאורגן ובעל מטרה, על היופי בהרס ועל ההרס ביופי, על האופן שבו הקפיטליזם בו זמנית מאפשר לך להיות כל דבר ומונע ממך כל ביטוי עצמי משמעותי וכמובן – על הקלות שבה אנשים שכמהים לכל הדברים הללו ילכו אחרי אדם מטורלל בלי תוכנית (ובלי שעות שינה) רק בגלל הדברים האלה.
כפילוסופיה, זה שטויות, והסרט מצהיר שזה שטויות. אבל באופן פסיכולוגי, זה תופס כי הוא נוגע בעצב ובתסכול של כל אדם שמצא את עצמו כלוא בתבנית שהוא לא מוצא לה ערך בלי מקום שהוא יכול לבטא את עצמו ובלי דמות חינוכית שתעריך אותו. והרי חלק מהקסם במועדון קרב זה לא המכות כמו זה שיש שם את בראד פיט מחייך וגאה בך על עוד דבר שעשית. ואיך אפשר להגיד לזה לא? (בקלות, אבל מה זה משנה).
כאמור, כל הדברים הם גם במובן מסוים מה שקורה לאדם ללא אהבה, ועל כן מרלה היא חלק חשוב בכל הסיפור הזה, ופאליוק רואה את כל הסיפור פשוט כקומדיה רומנטית אחת גדולה. אני חושב שהוא צודק, או לכל הפחות יותר צודק משאנשים שרואים את הסרט כמותחן אנרכיסטי היו רוצים שהוא יצדק.
הספר והסרט, וגם הטוויסט שבסופם, מאוד מזכירים עד מועתקים מאמריקן פסיכו
ומבין שניהם, אמריקן פסיכו הוא בפירוש הטוב מביניהם, האמין מביניהם וגם זה שמהדהד יותר לחיים בכאן ועכשיו (או לפחות עד המלחמה, נו.)
איני מסכים עם הצהרה זו
כאילו, בכלל.
שניהם סאטירות קיצוניות שמשלבות אלימות בתוך חברה נורמטיבית, אבל שם בערך נגמרים ההבדלים ביניהם, ולו כי, כאמור, אמריקן פסיכו לא קומדיה רומנטית בכלל.
(אני מאוד אוהב את אמריקן פסיכו).
החלק של הקומדיה הרומנטית במועדון קרב שולי עד מיותר.
ולא ברור עד כמה פאלאניוק רציני כשהוא אומר שזאת רק קומדיה רומנטית. ונראה לי שהדמיון ביניהם די ברור – שניהם מחבקים את תרבות הצריכה כמו שהם מבקרים אותה וכן הטוויסט בסוף – באמריקן פסיכו כל האלימות והסקס מתרחשים בראשו של הגיבור בלבד ובמועדון קרב טיילר דרדן קיים בראשו של הגיבור בלבד. ההבדל המשמעותי ביניהם הוא שבעוד שההשלכות על פטריק בייטמן בסוף הספר/סרט כנראה יהיו מינוריות, הגיבור של מועדון קרב יצטרך לשלם את המחיר על כל הבלגן בסופו של דבר.
כאמור
לא, בכמה וכמה מובנים.
שוב, לא
כי יש הרבה אנשים – אז כמו עכשיו – שלוקחים אותה ברצינות. ואז התייחסנו לזה בסלחנות והיום פחות.
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הטיעון שלך
כלומר שהחיקוי מעיד על היצירה.
כבר למעלה מעשור שמלווה אותנו הזוועה הקרויה האח הגדול, שמרפררת לאח הגדול של 1984. או שהיו כל מיני מקרים, למשל עם הסטיב ההוא ויגאל שילון, שניסו לחקות את מה שקרה במופע של טרומן.
אני לא חושבת שהשימוש המטומטם של אנשים ביצירה כלשהי הופך את היצירה לרעה, רק אותם לטיפשים.
זה נכון שהרבה אנשים ניסו להוציא ממועדון קרב איזה מסר גדול וגבוה, האמת היא שאף פעם לא הבנתי את זה, מדובר בסרט עלילתי-מותח-מרתק שעוסק בדמות אחת והמסע המטורף בדיוני שלה עם מסרים הוליוודיים (כלומר שטחיים יחסית) על תרבות הצריכה ועל גבריות. אז זה סרט טוויסט. קצת כמו שסאות' פארק עם קרטמן וסדאם וההורים שרוצים לצנזר תרבות, הוא בסוף סיפור עם פילוסופיה די שטחית ופשוט מלא מלא הומור.
אבל "מועדון קרב" גם כסרט
נהנה מאוד להחזיק את המקל משני הצדדים שלו.
כמו שהרחבתי בתגובה אחרת – הוא עושה את זה ביושר מסוים. הוא מצליח לבטא היטב את אותו תסכול שמוביל לפילוסופיה שהוא מציג כפתרון.
וכן, אי אפשר להאשים את היצירה בקוראים שלה, אבל כאשר חלק כל כך גדול מהקוראים והצופים של הסרט מבינים אותו במובן אחד אולי אפשר לכל הפחות להגיד שהסרט לא מצליח מספיק טוב להבהיר מה סאטירה בו ומה כן.
*סליחה*
מה זה אומר על התנך?
[1] אין לי כוונה אחת ספציפית, כי כל כך הרבה סוגים של יהודים שמפרשים את הכתובים ומשמעותם אחרת, ועל כך אפשר להוסיף את הנצרות והאיסלאם שמשתמשות בספר גם.
[2] ממש לפני שעות אחדות הייתי בשיחה סוערת על דת ואמריקאים, אז המחשבות והטיעונים הנ"ל מאוד טריים בראש שלי.
טוב, למיטב ידיעתי
התנ"ך לא נוצר מלכתחילה כספר ספרות והתגלגל להיות ספר דת אלא מראש נוצר כספר דת, אז ההשוואה קצת שונה.
יש בכתובים
כמה טקסטים שמחבריהם מתהפכים בקברם מצחוק.
זה אומר בדיוק אותו הדבר
יש כאן יצירה שככל הנראה היתה לה כוונה מסויימת, והרבה מהקוראים מפרשים אותה בצורה אחרת (כל אחד וצורתו הוא) והפרשנות הזו היא שמשפיעה באופן ישיר על ההתנהגות שלהם. רק שבתנ"ך אנחנו לא באמת יודעים מה הפרשנות ה"נכונה".
האם אפשר *להאשים* את הספר? לא, כי ספר זה ספר, לספר עצמו יש כוונות, אפשר אולי "להאשים" את היוצרים שלו שלא הבהירו מספיק טוב מה כוונתם, אבל גם כאן אנחנו לא באמת יודעים מי היוצרים שאותם צריך להאשים, וזה לא רלוונטי.
מה שמשנה זה העובדה שבין אם התכוונו ובין אם לא – מה שכתבו השפיע על ההתנהלות היומיומית של אנשים גם שנים אחר כך.
אני לא חושבת שכוונת המחבר באמת משנה
לאורך השנים נתקלתי בהרבה אנקדוטות חמודות של מאיר שלו או ס. יזהר ואחרים ישבו עם הנכדים שלהם וענו על שאלות בשיעורי הבית בספרות, והנכדים איבדו ציון כי לא "פרשו נכון את כוונת המחבר".
אני גם חושבת שהרבה פעמים אפשר להסתכל על סיפור/סרט ולמצוא בהם אלמנטים שהיוצרים לא בהכרח עבדו עליהם באופן מודע או (בקולנוע, שהוא מוגבל יותר) מתוכנן מראש. וכמובן שיש את האירוע הקל יותר, של יצירות שמזיעות ממאמץ ליצר איזו הילת חשיבות וחכמה, כשאין בהן כלום או שאין בהן הרבה. וזה בסדר להיות סיפור טוב בלי משמעות ניסתרת, או סיפור טוב שניסה להיות גם מאוד חכם אפילו שלא הצליח לו.
גם בתנך ואפילו מהמקום הצר מאוד של התיחסות כמקור דתי ולא ספרותי- אני לא חושבת שאפשר להתיחס ברצינות לכוונת המקור, כלומר לטעון שפרשנות אחת נכונה מאחרת. קודם כל, יש מלא ציטוטי חז"ל וכו' שמעידים שמאז ולעולם יש ויכוח על הפרשנויות.
אפילו מתוך הפרשנות הצרה והדתית ביותר של מי כתב את התנך- הרי מדובר במגילות שנמצאו בנפרד ושאיזשהו גורם אנושי בחר לאגד בסדר מסויים, והחליט מה בפנים ומה בחוץ. בגרסה שהנוצרים מתעדפים, יש הבדלים מהגרסה שלנו, יש פרקים חסרים או גרסאות קצת שונות של אותן מגילות. (איך הם השאירו את עשרת הדיברות?! זה לא מסתדר עם הדת שלהם בכלל, והם אפילו לא יודעים את זה! איכשהו תמיד שואלים אותי על עשרת הדיברות, ואז אני שואלת מה הקטע עם יום ראשון והפסלים)
האמת שהסרט נקרא בארץ בשמו המלא
יש אפילו את הכרזה העברית המקורית שלו בארץ. יכול להיות שהשם המקוצר היה לשידורי טלויזיה ברישום בלוח השידורים..
הסרט שראיתי הכי הרבה פעמיים… Team America גם מצחיק מאוד, למרות שהוא הרבה פחות מתוחכם.
לא אשכח את הטיזר טריילר של הסרט הזה
https://www.youtube.com/watch?v=Q2KaoX24gcc
לקח לי מספר מביך של שנים לשים לב ששם הסרט הוא בדיחת זין.
לא אגיד שזה סרט הקומדיה האהוב עלי
אבל הוא כן סרט הקומדיה שצפיתי בו הכי הרבה פעמים (ומבין כל מחזות הזמר שם בחוץ, השירים שלו נמצאים אצלי על ריפיט יותר מכולם). קצת חבל לי שמאט וטריי לא מינפו את התקופה ההיא בה עוד היה להם חשק ואהבה לסאות'פארק כדי לעשות עוד סרט בסדרה (כי אם היום הם יכריזו על אחד חדש, אני בהחלט אדאג).