ראיון טיפוסי עם סלב מכיל לרוב את התשובה הסופר-גנרית "לכו בעקבות החלום", רק מה שאותו סלב לא יודע הוא שמאחורי כל שחקן שהצליח – מאות אחרים מקרצפים (וימשיכו לקרצף) חדרי מדרגות כדי לשלם שכר דירה. שִברו של החלום נפוץ בהרבה מההגשמה שלו.
ג'ו גרדנר (ג'יימי פוקס) הוא אחד כזה, מורה למוזיקה שמרגיש תקוע בחייו. במְקום ללמד זאטוטים חסרי אמביציה, מפנטז ג'ו על מופעי ג'אז בכיכובו. אולם דקות לאחר שג'ו מקבל הזדמנות של פעם בחיים להגשים את חלומו, אותם חיים נקטעים באיבם. כן, ג'ו שלנו מת (ילדים, כשאתם חוצים כביש הביטו ימינה, שמאלה ולמטה).
נשמתו של ג'ו לא מוותרת ומנסה לברוח מהעולם הבא, מה שמוביל את ג'ו בטעות אל סמינר ניו אייג' ובו נשמות טריות עוברות "עיצוב" בטרם הן נשלחות לכדור-הארץ; נשמה אחת למשל, מקוטלגת כ-"סקפטית, רהוטה אך זהירה" ואחרת "אופורטוניסטית, מניפולטיבית עם שגעון גדלוּת" (דודה צילה? זו את?). ג'ו, בעל כורחו, הופך בסמינר למדריך שמחויב לעזור לנשמה הצינית 22 (טינה פיי) לאתר את הניצוץ שישכנע אותה לרצות לחיות – עניין בעייתי כשגם נשמותיהם של אברהם לינקולן, אמא תרזה, גנדי, קופרניקוס, ומוחמד עלי נכשלו במשימה.
יותר מש-"נשמה" הוא הסרט החדש של פיקסאר, הוא הסרט החדש של פיט דוקטר ויצירה משלימה של "הקול בראש" שלו. אם "הקול בראש" לימד אותנו להכיל גם עצב משום שמלנכוליה היא חלק מהחיים, "נשמה" הולך צעד קדימה ושואל בשביל מה אנחנו בעצם חיים? האם השאיפה שלנו היא גם התכלית? התשובה אינה אבסולוטית אך הסרט מציג נקודות מבט שאולי טרם חשבנו עליהן.
מודה, הפילוסופיה הדטרמיניסטית הזו של פיקסאר תפסה אותי בהפתעה. אם עד כה הורגלנו מסרטי החברה למסרים דוגמת "אנחנו אחראים על הגורל שלנו" מגיע הסרט החדש ואומר ההפך – ושזה בסדר. "נשמה" הוא סרט אופטימי מטבעו, כזה שמעודד אותנו להסתכל בחיוב על הקלפים שהחיים חילקו לנו במְקום לרדוף באובססיביות אחרי אלה שלא. זה לא אומר חלילה שהסרט מעודד צופים להתפשר, כי אי אפשר לומר לילדים בסרט אנימציה "עזבו, פשוט תהיו שמחים עם מה שתהיו", אבל הוא כן מציב מראה מפוכחת; סטגנציה היא לאו דווקא משבר, והחיים למעשה מורכבים כמכלול. הם קול של גל מתנפץ, תחושת הדשא על הרגליים או טעם של בורקס פיצה.
המסרים המורכבים האלה (ואחרים) לא היו מועברים היטב, או בכלל, לולא הכימיה בין שני הכוכבים שלו. הניגודיות בין ג'ו רודף החלומות לבין 22 הצינית שוויתרה על החיים (תרתי משמע) כתובה פשוט נהדר, וכל מהלומה ורבלית שהשניים מחליפים היא רב שכבתית, מתובלת בהומור ועם הרבה רגש. אלה שתי פרסונות שונות אחת מהשנייה אשר עובדות יחדיו בנסיבות ביזאריות – אמנם נוסחה שחוקה בעולם הקולנוע ואפילו אצל פיקסאר, אך "נשמה" מכניס (ואני מתנצל מראש…) נשמה לקונספט השחוק הזה. למעשה, הדבר היחיד שאני מרגיש שאין בסרט הזה מספיק – על אף שבהחלט יש הרבה ממנו – הוא המסע המשותף שעוברות שתי הנשמות התועות. בכיף הייתי רואה סדרה שלמה על ג'ו שמלמד את 22 על הצד החיובי של החיים.
מיותר לציין שהסרט עצמו נראה טוב, נכון? "נשמה" הוא למעשה הפסגה הוויזואלית של פיקסאר. בולטת לטובה היא סצנת ההמתנה לעולם הבא, אך דווקא ניו-יורק היא שהותירה בי רושם עז על שלל הפוסטרים ברחוב וברכבת התחתית, והגימורים שהופכים את העיר לייחודית. זוהי ניו-יורק חיה, נושמת ובועטת יותר מכל ניו-יורק שראיתי על המסך (בין אם באנימציה או בלייב אקשן). אני מתפתה לומר שניו-יורק היא דמות בפני עצמה אבל… לא, בעצם אני לא מתפתה לומר את זה. היא לא דמות, היא עיר. אבל היא עיר שנראית נהדר.
אם בכל זאת להתלונן קצת על הסרט, תהיו מוכנים להאזין ללא מעט ג'אז בסרט הזה. סתם, נו. הצמד אטיקוס רוס וטרנט רזנור ("מאנק") יצרו כאן פסקול נהדר שהופך רגעים מופלאים בסרט למופלאים אף יותר, אך אם יורשה לי להיות קטנוני, חסרה לי בסרט נעימת נושא קליטה, או למצער שיר מרגש שילווה אותי גם אחרי הצפייה. אתם יודעים, משהו כמו המוזיקה האייקונית של "הקול בראש" או "Remember Me" ב-"קוקו". בסרט שמוזיקה היא הנשמה שלו, ייחלתי למגע המיוחד הזה בו פיקסאר ידועים. אבל אולי בצפיות נוספות (ויהיו צפיות נוספות) אתחרט שאמרתי את זה כי מה אני מבין במוזיקה.
כיאה למעמד (כי בכל זאת, סרט חדש של פיקסאר) ניסיתי לדָמוֹת חוויית צפייה טובה עד כמה שניתן, ובכל זאת הרגשתי שבמקרה הזה שום דבר שהוא פחות מ-200 אינץ' לא יספיק. כולי תקווה שתינתן לנו ההזדמנות לחוות את הסרט על מסך גדול כמו שצריך ועם סאונד איכותי, כי זה בהחלט מגיע לו.
אך לא חשוב גודל המסך, "נשמה" הוא סרט נהדר שמברך את החיים – ועושה זאת בחן, הומור ועם דרמה טובה. זה סרט אופטימלי לסיים עמו שנה מחורבנת, וגם אם לא תיגשו אליו כאלטרנטיבה לטיפול פסיכולוגי, הוא פשוט אחלה סרט שהגיע אלינו בדיוק בזמן הנכון. בין אם אתם מבוגרים או ילדים, אוהבים קולנוע או מעדיפים לרבוץ מול הפלייסטיישן, "נשמה" הוא סרט עבורכם.
טוב, הביקורת הזאת גרמה לי לחבב את הסרט יותר
בעיקר כיוון שהיא התיחסה לכל החלקים הטובים שלו (האינטראקציה בין שתי הדמויות הראשיות, ניו יורק, ותפיסת החיים) והתעלמה מהחלקים החלשים. אלו הם בעיקר דמויות המשנה הסתמיות (נותנים לכם דויד דיגס וזה מה שאתם עושים איתו???), ובעיקר העלילה המבולגנת של העולם שמעבר. קצת נראה שליוצרים היו המון רעיונות טובים לעולם הזה, והם הדביקו אותם בכוח בתירוצים קלושים. רואים את זה בעיקר בכמה סצינות שמתרחשות בעולם שמערב "אנשים בזון"(?), "נשמות אבודות"(??) והיפים שנמצאים בחיים ועדיין מסתובבים בעולם הזה ומנהלים אותו(???) – שכל זה מחובר בצורה לא מוסברת דרך ארגז פלאים (????) ל"עולם שלפני". לא שאני מצפה להגיון צרוף בסרטים של פיקסאר, אבל בניגוד לעולם של "הקול בראש" שבו לכל האיזורים היה הגיון שהתחבר לאינטואציה האנושית, הכל מרגיש בעולם הזה כמו סלט (גם אם סלט שמונפש באופן מפליא).
אני מניח שהייתי יותר סלחן לגבי הסרט אם הוא היה מצליח לרגש אותי בצורה אותנטית כמו וול-אי או "הקול בראש", אבל (וזה כבר הרבה יותר סובייקטיבי) הסרט הזה השאיר אותי קצת מרוחק. בעיקר כשבסיום הסרט מתחמק מהכיוון הפשוט והמתבקש של העלילה באקס מכינה מיותרת של הרגע האחרון.
סליחה על השאלה הארצית, אבל איפה רואים את זה?
(ל"ת)
דיסני פלוס ו-VPN
או אמצעים פחות כשרים.
איפה ניתן לצפות בסרט?
(ל"ת)
Damn you Pixar
כמובן שזה סרט סופר שאפתני, וכתוצאה מכך יש בו גם כמה נקודות קצת בעייתיות. מהרבה בחינות הוא סרט פחות מושלם מהקול בראש – פחות מצחיק, ופחות מהודק.
אבל אז הגיעה המערכה האחרונה והפכתי לשלולית מוחלטת. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה יומרה מתגבשת לכדי אמירה כל כך מקורית ומרגשת. איזה יופי.
כנראה עניין של ציפיות
כששמעתי שפיט דוקטר מביים סרט חדש הצפיות שלי היו בשמיים. אחרי הביקורות המשתפכות מחו"ל הן אפילו עלו עוד למעלה.
ואז ראיתי את הסרט והוא היה… חביב. ממש ממש לא רע, אבל רחוק מהשיאים של פיקסאר במיטבה, ועם המון רעיונות מעניינים שלא באמת מצליחים להתחבר עד הסוף לאמירה מגובשת.
בקיצור, סרט האנימציה המצטיין שראיתי בתוקפה האחרונה הוא בכלל הקרודים 2.
האמת? התאכזבתי.
הרגשתי שצפיתי בסרט חביב שהתחיל לאפות אמירה מקורית כלשהי ולא הצליח להשלים אותה.
הביקורת היחידה שיש לי על הסרט היא שלא ברור לי מה אמור להיות האפיל שלו לילדים.
לי בגילי המתקדם זה לא הפריע כמובן, אני ישבתי מולו מרותקת ונתתי לו לעשות מהלב שלי סביצ'ה, אבל אני לא רואה את אחיין שלי מחזיק יותר משתי דקות מולו. ל"הקול בראש" היו עולמות ססגוניים שמזכירים לונה פארק. פה היה רק את ניו יורק או העולם הבא החיוור והאבסטרקטי. שניהם היו מהממים בעיניי, אבל אלה עיניים בנות קרוב לשלושה עשורים. אפילו דמות קומית במובהק כמו דאג הכלב המדבר, בינג בונג או פורקים לא הייתה פה. הרגיש לי כאילו *כל* הגאגים מכוונים למבוגרים, במיוחד הגאג המרכזי החוזר על מנטורי עבר. סרט מדהים, הורס, עם מסר שאהבתי מאד, אבל סרט ילדים? לא נראה לי.
הייתי היום עם הבן שלי בן 8. חששתי קצת לאור הביקורות ולרחתי בחשבון שאולי נצא באמצע. אבל הוא ממש אהב. הצחיקו אותו דברים כמו הסוכריות על מקל אצל הספר, החתול ועוד כל מיני…לגמרי לא בטוח שהוא הבין את העומק והפילוסופיה, אבל בטוח שהוא נהנה.
וואלה? לא מסכים
אני אישית התייפחתי בסצנת השיא.
יצירת מופת נוספת של פיקסאר
שההבדל העיקרי בינה ל'הקול בראש' הוא ש'נשמה' פונה יותר אל הראש ופחות אל הלב. בהקול בראש אני על סף דמעות, או מעבר לו, כל פעם מחדש; הסרט הזה גרם לי לחשוב.
כמו כן, גם לטעמי משהו בסוף היה טיפה חלש, אבל המסר העוצמתי עבר בשלמותו עוד קודם, כך שהקתרזיס היה כבר מאחוריי, והייתי סלחני.
פיט דוקטר, הבמאי שפגע בול בארבעה מתוך ארבעה סרטים עד כה, ועד הודעה חדשה – במאי וכותב המילניום.
בעיניי הוא היה בעיקר סרט יפה, מרשים וויזואלית, ועוררה בי געגועים לניו יורק של 2019.
בסה"כ הכל נהנתי כי הוא באמת סרט חמוד, אבל מצפיה עם בן ה-9 שלי, חשוב לומר שהוא ממש לא סרט ילדים.
כל הארגון של העולם הבא (או החצי הבא) היה דיי מסובך להבנה, בעיקר כל הרעיון של ה"זון". גם הנושא של המוות לא ברור לגמרי כי הוא מת ואז חי ואז מת ואז שוב חיי.. אז להמחיש מוות לילדים זה לא. ונקודה אחרונה – החלק של "להנות מהדברים הקטנים" זה הכי מסר למבוגרים, כי ילדים לא צריכים שיגידו להם את זה, זה מה שהן עושים, נהנים מהדברים הקטנים..
סרט בסדר, וזו מחמאה.
נתחיל בווידוי: סקר הפיקסאר האחרון שנערך פה אילץ אותי להודות שלמרות שאני חובבת כמעט כל אנימציה באשר היא, אני לא כל כך אוהבת את פיקסאר.
אני מעריכה רבים מהסרטים שלהם, אבל למעשה UP הוא היחידי שאני אוהבת ממש. כל היתר הם אולי אפקטיביים ומשוייפים מאוד אבל לא נמצאים אצלי בראש הרשימה של הסרטים שאני מחשיבה כטובים או מרשימים או נוגעים במיוחד. לחיצה בכל הכוח על כפתורי הדמע לא מזכה אצלי בנקודות, בעיקר אם עד אותו רגע השתעממתי קלות.
זה, לצד טריילרים בינוניים, גרמו לי לא לצפות במיוחד לSoul וזו כנראה הסיבה שהוא היה הפתעה נעימה. היה לי אכפת מג'ו ו22 (ומטרי, הגיבור המקופח של הסרט) והמסקנה המפוכחת של ג'ו בסופו גרמה לי להעריך אותו עוד יותר. בניגוד למה שמישהו כתב למעלה, שמחתי שהם לא חשו צורך לסחוט את הלימון עד הסוף בהצגת תמונות מחייה של 22. עזבנו אותה בדיוק בנקודה שבה הסיפור שלה הסתיים וזה מספיק.
אז היה ממש נחמד. לא, זו לא יצירת מופת, אבל אולי סופסוף גם פיקסאר הבינו שלפעמים גם סתם סרט טוב שלא יוצאים ממנו בשלולית של דמעות זה בסדר.
"הצמד אטיקוס רוס וטרנט רזנור ('מאנק')".
הייתי חייב לעשות לזה קופי פייסט לראות שבאמת קראתי את זה.
The Good Place היו שם קודם
ו Soul חייב המון לסדרה הנפלאה הזאת.
אציין ש"אבירי ה-PC" קצת פחות מתאים כתואר
למישהו שלא מדבר בשם מישהו אחר ולא מנסה לזעוק משהו, אלא פשוט מדבר על התחושות שלו.
מצד שני, זה לא אומר שכל תחושה שלו (או של מישהי או מישהו אחרים) אמורה "לבטל" את הסרט או לגרום למי שנהנה ממנו להרגיש רע, אבל יש מקום להציף תחושות שליליות שסרטים מעלים בך, מכל הכיוונים.
כמישהו שעשו לו את זה כמה פעמים
אני לא מת על פקפוק באותנטיות. זה לגיטימי, כמובן – אבל מדי פעם אנשים פשוט לא מתלהבים מדברים, מסיבות אישיות או לא אישיות, ולמסגר את זה תחת אג'נדה בעוד "אנחנו" רואים את העניין באופן "נקי" יותר זה עניין לא משהו, לטעמי, בייחוד כי לך תוכיח את האותנטיות שלך, שנמצאת עם אחותך.
במקרה הזה גם אני מפקפקת באותנטיות.
נראה כאילו המבקרת מנסה ליישם כללים שלמדה ולא כותבת מתוך הזדהות.
הביקורת דומה מדי לפארודיות שכותבים "בדרנים" שלא מנסים להבין מה בעצם הבעיה.
אם לכל "האבירות" היו טענות כמו שלה, לא היה משתלם להסתכן ולכתוב דמות ראשית שחורה.
יש "לחשוב שלהיפגע מ-Y זה טיפשי" ויש "לנסות להבין למה Y פוגע מנקודת המבט של הכותבת, לקרוא בעיון את ההסבר שלה, ועדיין לבדוק את שם הדומיין כדי לוודא שאת לא קוראת עמוד באתר פארודי".
היא הגדירה נשמה כ"אישה לבנה" בגלל המדבבת, הזדעזעה מעלילת 22 בגוף של ג'ו כי ג'ו שחור ו-22 היא טינה פיי, והתלוננה על הצבע של הנשמות וגם על המשניות של הדמות השחורה בחלקים מהסיפור. היא החשיבה את החזרת מדבקת כדור הארץ לנשמה שזכתה בה כ"הקרבת דמות שחורה למען לבנה", וליתר ביטחון הביעה תרעומת גם על רעיון ההצלה ההפוכה כי אז טינה פיי היא מושיעה לבנה. נו, די.
חוק פו עבד כרגיל
90% ממה שאנשים כותבים על כל אידיאולגיה נראים לי אבסורדיים לרמה של פארודיה.
זיהיתי את השם שלך, לא הייתי צריכה להיזכר בחוק פו.
הגבתי למשפט מסוים שנראה שיש כמה שמסכימים איתו.
מה?
בחוק פה התכוונתי לדרך שבה אני קראתי את הכתבה. אין דעה כל-כך טיפשית שאף אלד לא מאמין בה, לכן אני תמיד מניח כבררת מחדל שכל דעה שאני רואה היא כנה ולא פארודיה. זה לא אומר כמובן שאסור לבדוק אם הדומיין פארודי.
אני מניח (לא בטוח, כי לא באמת הבנתי את ניסוח המשפט שלך) שהבנת משהו אחר מהמילים שלי על חוק פו, כי אני לא מבין איך הוא קשור לשם שלי.
תשמע,
הטיעונים בכתבה הרגישו כמו פרודיה על SJW
אוי נו
אני יודע שמדובר על אחוז זעום של אמריקאים שעושים את זה, אבל זה נורא מעצבן כשמישהו מרגיש מחויבות להיפגע בשמם של אחרים, במיוחד כשאותם אלה שעושים זאת בכלל לא שייכים לאותה קבוצה אתנית עליה הם כביכול "מגנים" ברוב מוחלט של המקרים!
הנה תגובה הרבה יותר עניינית לסרט מאדם שחור אפרו-אמריקאי עם סטנדרטים שעומדים יותר בקו של האדם הממוצע.
רגע, דטרמיניזם?
הסרט לא אומר שום דבר אמיתי על דטרמיניזם. הוא מציין שתכונות אופי הוא משהו בסיסי יותר משאפשר לשלוט עליו, אבל הוא בהחלט עדיין מעניק את האחריות על החיים שלנו, ובכן, לנו. ואנחנו רואים כיצד החיים על כדור הארץ מעצבים את הנשמות לצורת האדם שהיינו, ושאנחנו לא חוזרים כגופים חסרי הייחוד ובעלי פוטנציאל המרצ'נדייז שמעטרים את "העולם שלפני".
(כמו כן, אחד התסריטים הגרועים של פיקסאר ובטח שאחד מהעולמות הגרועים והכי חסרי הגיון שהם (לא) חשבו עליהם (ולחשוב שהתלוננתי על העולם של "קדימה!". נראה כמו יצירת מופת של מחשבה ותכנון לעומת הקשקוש שפה). אבל אני אוהב שיש אנשים שאוהבים סרטים, אז כל זה דיון ליום אחר).
קדימה!
אין לי מושג מה עושה שם סימן הקריאה, אבל בשבילי זה השם של הסרט מעכשיו.
אז הגענו עד לסוף 2020, והסרטים שאני צריך להתלבט לגביהם בנוגע לסרט השנה שלי הם "מוליכי הזאבים" ו-"נשמה"*
המצב קשה.
כלומר, שניהם סרטים טובים, נהדרים אפילו, אבל שניהם גם מרגישים שהם הגיעו מאנשים שקצת ממחזרים את השטיקים שלהם. לפיקסאר יש יתרון כאן – כשזה קורה לאולפן שעשה 23 סרטים זה יותר נסלח מאשר לאולפן שעשה ארבעה – ועדיין, מה הקטע שלהם עם המוות ומה שמעבר לו לאחרונה? זה כבר הסרט השלישי שבו הם מתעסקים בנושא (אחרי קוקו וקדימה). יכול להיות שזה סימפטום לכך שהאנימטורים של פיקסאר היו פעם החבר'ה הצעירים והמגניבים בשכונה והיום הם כבר עסוקים בלשלוח את הילדים לקולג', אבל רבאק – דוקטר, הסתכלתי בעמוד הויקיפדיה שלך ואתה לא *כזה* זקן. אתה יכול לביים סרט על כמה החיים יפים בלי להזכיר שהם הולכים להסתיים יום אחד ולצאת מהוייב הזה שהשתלט לאחרונה על האולפן שלך (במובן הזה, אגב, "קוקו" היה סרט פחות מתוחכם, אבל הוא לחץ ביותר אפקטיביות על כפתורי הרגש, אצלי לפחות).
אבל אם המיחזור מסרטים קודמים של האולפן עוד איכשהו מובן, משהו קצת יותר מדאיג הוא שפיקסאר, אולפן שעד אמצע-סוף העשור הקודם דיסני רצו אחריו כדי לנסות לעשות את מה שהוא עושה, עכשיו עושה את אותו הדבר רק מהכיוון השני. "נשמה" מאוד מרגיש כמו הגרסה הפיקסארית ל-"ראלף ההורס" (שבעצמו הדהד קצת את "מפלצות בע"מ" של דוקטר עצמו – אבל "נשמה" במובהק מרגיש יותר "ראלף").
ועדיין, יש המון מה לאהוב בסרט הזה. את הרוב כבר ציינו – המופשטות של העולם הבא (היה קטע בסגנון דומה ב-"הקול בראש", ונדמה לי שהערתי אז שאף אולפן מיינסטרים בהוליווד לא יעז לעשות סרט שחלקים נרחבים ממנו עשויים בסגנון כזה. כמה שטעיתי). ההמולה של ניו-יורק (שהופכת את "נשמה" לדרמה היסטורית מרגשת על הימים שלפני הקורונה). המחוות ל-"סימפסונים" ו-"מר קו". הסרט נהדר, אבל לא סחט ממני את ה-"וואו!" ש-"הקול בראש" הצליח לסחוט. מקווה שבפעם הבאה.
* אבל אם אתם עדיין מתבלטים בחיפוש סרט לצפייה בסוף השנה: לכו על "נשמה" או "מוליכי הזאבים". אל, *אל* תלכו על "וונדר וומן 1984". פשוט אל תעשו את זה לעצמכם, 2020 היתה קשה גם ככה.
סרט מקסים!
הגרפיקה שלו משגעת, העלילה יפה והדיבוב מעולה.
רק שזה ממש לא לילדים קטנים, אני חושבת שזה יפחיד אותם.
אבל איזה סרט מקסים!
תרשו לי להשתפך פה.
איזה סרט יפהפה עם רעיון מעניין וביצוע מלוטש. הוא באותו מדף עם וול-E בסרטים הכי טובים שלהם אי פעם.
הדמויות הראשיות נבנו נהדר עם המון הומור, פילוסופיה וחן. היה לי אכפת משתי הדמויות וברבע שעה האחרונה כל הכרית שלי נהייתה רטובה. כל זה עטוף בתמונות מרהיבות ביופיין.
היה אפשר לתת קצת יותר עומק לדמויות המשנה, אבל זה היה פוגע בליטוש ובכמות הזמן המדויקת של היצירה הנפלאה הזאת.
בגדול אמור להופיע לך "טקסט חבוי" בשורת עיצוב מתקדם
אבל אם אין אז בבקשה לסמן ספויילר.
כמו כן, מסכים.
רק דבר אחד לא היה לי ברור
אם החתולה היא טריקולורית, כלומר בוודאות נקבה, למה היא נקראת מיסטר מיטנס?
XXY?
(ל"ת)