סורקין, בין אם הוא אהרון, ארון, אהרן, אארון, או עאעאערון, הוא אחד היוצרים המשמעותיים בארצות הברית בשלושים השנה האחרונות – מאז התסריט הראשון שלו לסרט הוליוודי ב-1992 עם "בחורים טובים" ועד ל-2020 וסרט הנטפליקס שביים בעצמו "משפט השבעה בשיקגו" ודרך "הבית הלבן" – אחת הסדרות המשמעותית של שנות האלפיים, בטח בסוגיית "שחקני קולנוע שעוברים לטלוויזיה".
אז לכבוד יציאת סרטו החדש, או סתם כי למה לא: מהי היצירה הכי טובה שסורקין היה מעורב בה?
מהי היצירה הכי טובה של אהרן סורקין?
- הרשת החברתית (44%, 164 קולות)
- הבית הלבן (26%, 96 קולות)
- בחורים טובים (10%, 38 קולות)
- חדר החדשות (5%, 20 קולות)
- מאניבול (5%, 18 קולות)
- משפט השבעה בשיקגו (3%, 12 קולות)
- סטיב ג'ובס (2%, 8 קולות)
- סטודיו 60 (2%, 6 קולות)
- מלחמתו של צ'רלי ווילסון (1%, 3 קולות)
- המשחק הגדול (1%, 3 קולות)
- ספורט באוויר (1%, 2 קולות)
- כוונת זדון (0%, 1 קולות)
- הנשיא מאוהב (0%, 0 קולות)
מס' מצביעים: 371
Loading ...
טוב מאוד שהרשת החברתית מוביל. בחרתי בבית הלבן.
כיצירה סורקינית היא פשוט שבעים אחוז (יכול להיות, אני לא יודע מתמטיקה ובכנות, מאוד לא אכפת לי) לא סורקין – הוא ניהל אותה בארבע עונותיה הראשונות (ארבעתן זכו באמי, ברצף על הדרמה הטובה ביותר) ואז חתך. היא לא התדרדרה משמעותית בתקופה הזו, גם אם הפרקים החלשים ביותר שלה שייכים לשלוש עונותיה האחרונות. אם כך ואם כך – באותה מידה שהבית הלבן זה סורקין, סורקין זה הבית הלבן. אידיאלים, פוליטיקה, תקשורת, לשון נדירה בחדותה ואהבת אדם שלא משנה כמה ירצה שנחשוב שהוא ציניקן חסר תקנה, לעד תהיה שם, ועל כך יעיד השרקן של רוקסי סורקין. הסדרה הזו היא תמצית כל מה שטוב בסורקין, עם עדויות מסוימות למה שרע בו. וכמובן שאסור לשכוח את CJ קרג, הלוא היא אליסון ג'אני, הנאווה בנשות הבית הלבן, טופ 5 דמויות הטובות בתולדות הטלוויזיה, וטופ 5 תצוגות המשחק האהובות עלי במדיום.
מלבד הבית הלבן:
זדון הוא מותחן יעיל וחביב, לא משהו שצריך בשבילו את ה-תסריטאי של הוליווד;
המשחק הגדול הוא הזדמנות טובה לראות את ג'סיקה צ'סטיין בשמלות יפות אומרת דברים שנונים, בפועל לא מתעלה או מתגמד לעומת מיס סלואן שניסה לחקות את סורקין ועשה את זה טוב בדיוק כמו המקור;
סטיב ג'ובס אחד הסרטים האנדרייטד שהוליווד הפיקה בעשור הקודם, מהנה, חכם, מייקל פסבנדר נפלא וקייט ווינסלט גם;
מלחמתו של צ'רלי ווילסון פחות הולם את הסורקיניות שלו בפני הצופה, וזה לא בהכרח דבר רע. אני מאוד אוהב את הסרט הזה, אבל דווקא בעיקר בגלל הבימוי של מייק ניקולס, והגלאם של ג'וליה רוברטס, ברכה על ראשה;
משפט השבעה משיקגו סרט לא רע. וזהו. את סטודיו 60, הנשיא מאוהב, מאניבול ובחורים טובים אצטרך להשלים בהזדמנות. מהסדרה על הספורט לא באמת אכפת לי במיוחד.
זו לא סדרה על ספורט...
זו סדרה על מאחורי הקלעים של תכנית טלויזיה שהיא במקרה חדשות הספורט. סדרה חביבה, שהיא בעצם המקום שבו סורקין שייף הרבה מהקלישאות והמניירות שלו לקראת הסדרות הבאות. יש שם קטעים טובים אבל היא ממש לא חובת צפייה. החלק הטוב בנשיא מאוהב זה הפוליטיקה והוא עשה את זה הרבה יותר טוב אחר כך בבית הלבן. מאניבול חביבה להפליא ולחלוטין feel good movie, אבל סטודיו 60… אוי סטודיו 60… לגמרי ממליצה להשלים.
הייתי אדיש לקיומה של סטודיו 60
עד שבמקרה שוטטתי, כמקובל, בעמוד הויקיפדיה של קריסטין צ'נוות', שם נודע לי שהיא ניהלה בעברה רומן עם סורקין, ואת דמותה ביסס על דמותה של הארייט, שגילמה שם שרה פולסון. מהרגע שהבנתי שאי שם יש סדרה שסורקין כתב ובה דמות שמבוססת על קריסטין צ'נוות' בגילומה של שרה פולסון הבנתי שיום אחד אני ו"סטודיו 60" נהיה אנחנו.
ידעתי את זה כשצפיתי בסדרה (בזמן שידורה), זה לא באמת שינה משהו
לא יודעת אם זו שרה פולסון או הדמות של הרייט הייז, אבל היא מ-ע-צ-ב-נ-ת בטירוף.
הפוך!
שרה פולסון מעצבנת אותי בכל דמות שאי פעם ראיתי אותה, החל מג'ק וג'יל (השם ינקום דמה!), דרך הסרט ההוא על שרה פיילין, וכלה במעט שראיתי מסיפור אימה אמריקאי. גם בראיונות היא מעצבנת אותי ממש.
אבל בסטודיו 60 אני מאוהבת בדמות שלה. הוא כאילו הצליח לקחת את כל מה שמעצבן בה מבחינתי, ולהשתמש בו בצורה מושלמת, ולבנות דמות מעולה שמתאהבים בה, כנראה בגלל שזו דמות שהוא באמת היה מאוהב בה…
מוזר ומעניין
פולסון הייתה בסדר בעיניי בתפקיד הקטנטן שלה ב"סרניטי", ב"אושן 8" וגילמה היטב את התובעת במשפט של או ג'יי סימפסון, אבל הרייט היא דמות מזעזעת ואני ממש לא הרגשתי שהוא היה מאוהב בה, להפך, לי היא נראתה יותר כמו נקמה באקסית.
אם בזמן הצפייה שלי בג'ק וג'יל היו אומרים לי שעוד 20 שנה (פאאאאק) פולסון תהיה השחקנית הכי מוצלחת ומוערכת מבין השלישייה הנשית בחיים לא הייתי מאמין לזה
זה היה נראה שאמנדה פיט הולכת להיות כוכבת גדולה, ג'יימי פרסלי הייתה פצצת-על חלל וגם שחקנית סבבה אז זה לא שהיא הייתה מתקשה למצוא תפקידים. פולסון לעומת זאת הייתה בלונדינית מס' 2/המכשול של הזוג הראשי ככה שהדמות שלה מראש לא הייתה מי יודע מה ובתכלס זה לא שהיא העלתה את הרמה עם המשחק שלה.
כל הדמויות בסטודיו 60 מעצבנות בטירוף חוץ מזו של סטיבן וובר האליל
ג'וש, צ'אנדלר, פולסון, שאר הקומיקאים ואפילו הדמות של אמנדה פיט הייתה מעצבנת. גברת, את מנהלת חטיבת פריים-טיים של רשת ברודקאסט באמצע שנות ה-00, לא את HBO או FX של אותה תקופה.
אה, הדמות של לוסי דייויס הייתה סבבה.
סטודיו 60… הסדרה הכי טובה שבוטלה אחרי עונה אחת
הרשת החברתית, וזה לא קרוב
אבל מודה שלא ראיתי עד היום את הבית הלבן.
יש סדרות שאם לא צפיות בהן בזמן אמת, הידיעה שיש כל כך הרבה פרקים להשלים גורמת לרעיון להרגיש כמו מטלה ולא כמו משהו מהנה.
ואללה? אצלי הידיעה שיש לפניי עוד עשרות פרקים טובים
לגמרי עושה לי חשק… ולזכות "הבית הלבן" יש לומר שהפיילוט שלה (קצת כמו "בנות גילמור") בהחלט מייצג את רוח הסדרה ומתחיל ישר בתכלס, היא לא מהסדרות שדורשות כמה פרקים כדי "להיכנס" אליהן (כמו "הסמויה" למשל, סדרת מופת, אבל התחברנו רק אחרי 6 פרקים). ואם כבר הזכרתי את גילמור, גם "הבית הלבן" קצבית, שנונה ומלאה בדיאלוגים טובים מכדי להיות ספונטניים…
כל היצירות של סורקין משלבות פוליטיקה, משפט ותקשורת (במינונים משתנים) אבל "הבית הלבן" היא תמצית הסורקיניזם המזוקק והפנטזיה הליברלית (אולי קצת "נחמה" בעידן טראמפ). אה, ובשנים האחרונות אפשר להאזין להסכת The West Wing Weekly בתום כל פרק ולהתענג עוד קצת (האזנתי לו לפני כמה שנים, פרשתי איפשהו בעונה 4, מתכננת לחזור ביום מן הימים).
טוב, עשית לי חשק
באופן אישי, כשאני כבר נכנסת לתוך סדרה כיף כמובן לדעת שיש הרבה ממנה. אבל בשלב שבו צריך להחליט אם בכלל להתחיל, מספר גדול מאוד של פרקים זה משהו קצת מרתיע.
בעיקר בעידן בו אנחנו נמצאים, כשיש כל כך הרבה מה לראות ואין שום סיכוי לראות את כל מה שאתה רוצה.
אבל היא בהחלט ברשימה של ״סדרות שפספסתי ואני צריכה להשלים בהזדמנות״, ויש מצב שעכשיו היא טיפסה במעלה הרשימה.
תודה גם על ההמלצה על הפודקאסט. אני מאוד נהנית להשלים את חווית הצפייה בדברים באמת מוצלחים עם פודקאסטים, אז טוב לדעת שיש כאלו גם עבור סדרה מלפני כמה שנים טובות.
מצטרף להמלצות, גם על הסדרה וגם על הפודקאסט!
אבל מנגד, בכמות כזו של תוכן בכמה מדיומים קיימת סכנה נוספת – כשסיימתי את "הבית הלבן", ידעתי שלא נורא – הפודקאסט עוד בעיצומו ואני יכול להמשיך להינות מעולם התוכן. אך כשהפודקאסט נגמר לא מזמן – יש משבר קטנטן שמלווה להבנה שאין יותר מאיפה לקבל את מנת "הבית הלבן" שלי.
הפודקאסט מעולה ממש
כל כך התבאסתי שהוא נגמר. קיוויתי שהם יעשו מעשה בני גילמור (gilmore guys) ויתחילו לדבר על סדרות אחרות של אותו היוצר, אבל הרישי היה עסוק מדי בלסגור חוזים עם נטפליקס…
ניסיתי להאזין ל"בני גילמור", לא צלחתי אפילו פרק אחד...
אם כבר הזכרנו הסכתים מצוינים על סדרות טלוויזיה, ההסכת הרשמי של "צ'רנוביל" משובח, ויש ל"הוט" הסכתים מהנים מאוד ל"סיפורה של שפחה".
לאחרונה נתקלתי ביוטיוב במשהו די חדש על באפי, הקשבתי לחצי פרק והיה נחמד ולא נותר לי עוד זמן (וגם ביוטיוב זה היה לי פחות נוח ועוד לא טרחתי לבדוק אם הם בפלטפורמות נוספות).
"הבית הלבן" בלי שום התלבטות
לא מצליחה להבין איך "הרשת החברתית" מוביל. בעיניי הוא סרט בינוני למדי, אבל גם לו היה סרט מצוין, הוא לא משתווה לעשרות פרקים משובחים.
תהייה שעלתה בי: האם ייתכן שרבים פשוט לא צפו בסדרה?
אומנם גם באתר על קולנוע יש לא מעט חובבי סדרות (אין סתירה) אבל "הבית הלבן" כבר סדרה ותיקה (ולא בנטפליקס ולא רבים עליה כמו על "חברים", למשל), ומחגיגות העשרים לאתר למדתי שיש פה לא מעט צעירים… בקיצור, אני תוהה כמה מבין המצביעים ל"הרשת החברתית" צפו ב"הבית הלבן" והחליטו שהסרט אכן מתעלה על הסדרה וכמה פשוט לא מכירים אותה.
אין ספק שבבחירה בין השתיים אז הבית הלבן
את הקול שלי נתתי לסטודיו 60, אבל אם הייתי צריכה לבחור בין הבית הלבן לרשת החברתית – אז הבית הלבן, לחלוטין הבית הלבן.
זה דווקא כן בנטפליקס
בכל מקרה, מעולם לא התחברתי לסדרה. לא בטוחה למה, כן צפיתי בפרקים ספורדיים ותמיד היה לי מעניין מספיק, אבל הרגיש שחיבור לסדרה כולה דורש השקעה רגשית שלא הייתה לי להציע.
האמריקאי, לא הישראלי
(ל"ת)
היא פשוט התיישנה מאוד רע לדעתי
כמעט כל הפוליטיקאים שם הם די ממלכתיים או "אנשים טובים/הגונים", שהדבר הכי נורא שהם יעשו יהיה ללכלך קצת על יריבים בצורה מכובדת יחסית. כבר בשנים של אובמה היה שינוי גישה וראו שהעולם לא באמת מתנהל ככה, מה שהביא לסדרות כמו "בית הקלפים" ו-VEEP, אבל אחרי טראמפ או מה שקורה היום בישראל ממש קשה לראות את הסדרה הזאת ולהתייחס אליה ברצינות.
תוסיפו לזה את ה"פורמט" שכבר פחות נהוג היום (עונות ארוכות עם עלילות שמתחילות ונגמרות באותו פרק ובקושי משפיעות על העלילה הראשית) והיא התיישנה מאוד רע. אני אוהב את סורקין וזאת כמעט היצירה היחידה שלו שלא ראיתי, ניסיתי פעמיים להתחיל ונטשתי אחרי כמה פרקים.
אבל זו פנטזיה
זה לא מנסה להיות מציאותי (לפחות לא בשנים סורקין).
זו לחלוטין פנטזיה ליברלית כשהמטרה היא להנות מהפנטזיה.
בכל מקרה – גם לטעמי העונה הראשונה חלשה יחסית ולוקח לה זמן לצבור תאוצה. זה מתחיל להיות טוב לקראת סוף העונה הראשונה, ורק בעונה השנייה (שזאת העונה הראשונה שאני ראיתי) מתחיל האקשן האמיתי.
לדעתי היא לא התיישנה כלל...
עוד בתקופתה היא הייתה הפנטזיה הליברלית של סורקין (כמו כל דבר שהוא עושה, למעשה…). תמיד יש לו דמויות אינטליגנטיות ושנונות להפליא, הגונות ובעלות מוסר מפותח, בפרט "הרפובליקני/הקתולי הטוב" (כלומר שמרן, אבל ליברל…
). הוא לא השתנה, אפשר היה למצוא אותו גם בדמות של ג'ף דניאלס ב"חדר החדשות" מהשנים האחרונות. אני זוכרת שעוד בראשיתה כתב מבקר טלוויזיה שלפי סורקין בבית הלבן עובדים "מלאכי שרת" (הגדרה שנחרתה במוחי).
הסדרה אומנם החלה בשלהי כהונת קלינטון, אבל הייתה מפלט בתקופת בוש הבן (אח, הימים הטובים שהוא נחשב לנשיא רפובליקני בור וכושל…) ובתקופת טראמפ זה אותו הדבר, רק קיצוני יותר. זה פשוט החלום הרטוב של סורקין, כך הוא היה רוצה שהדברים יתנהלו, וקשה להאשים אותו. אז מהבחינה הזאת, מי שאוהב אוהב, מי שלא לא…
אני חושבת שהפיילוט שלה מצוין, היא דווקא לא סדרה שהייתה צריכה זמן להתניע, אלא סדרה שהתחברתי אליה מהרגע הראשון (שוט הפתיחה הארוך הנפלא שבו ליאו נכנס לאגף המערבי ואנחנו מסיירים איתו יחד בכל הסט) והעונה הראשונה טובה מאוד (למעט מנדי, שקיומה הפתיע אותי בכל צפייה מחדש, הדחקתי אותה מצוין). כמובן, היא לא מתעלה לעוצמות של העונה השנייה (ממש כמו באפי, סיום שמשאיר אותי בדמעות).
ומכיוון שאני גם לא חובבת עונות קצרצרות ואין לי שום בעיה עם פרקים שעומדים בפני עצמם, אני לא רואה בזה באג אלא פיצ'ר. לדור צעיר יותר שרגיל לקצב מהיר (ולא רק בדיאלוגים…) היא אולי פחות קורצת וזה כנראה יכול להסביר את עניין ההצבעה. בעיניי היא שמורה כמו יין טוב שאפשר לפתוח ולהתענג עליו כשרוצים לברוח קצת מהמציאות.
עונות ארוכות זה נהדר
הפתרון הנוכחי, הקצת עצלני לטעמי, של שישה עד עשרה (במקרה הטוב) פרקים ארוכים ומתישים לא עובד לטובת חלק ניכר מהסדרות.
זה טוב עבור מיני סדרות (כשמן כן הן), אבל לסדרות ארוכות שבאמת דורשות חיבור, הזדהות ופיתוח לדמויות, זה לוקה בחסר.
וכשסדרות מרובות עונות נדחסות לקראת הסוף לפרקים של כמעט סרט, הרבה פעמים זה לטובת האפקטים ועל חשבון העלילה (משחקי הכס, אני מסתכל עלייך).
אני לא חושבת שאפשר לשפוט סדרה לפי פרקים אקראיים
יכולה להעיד על עצמי שאפילו סדרה קלילה כמו "חברים" לא תפסה אותי כלל כל עוד ראיתי פרק פה פרק שם. סדרה טובה בנויה על היכרות הדרגתית עם הדמויות ועל ההיסטוריה שלהן – גם אם רוב הפרקים עומדים בפני עצמם, תמיד יש המשכיות עלילתית ברמה מסוימת. חיבור רגשי הוא בהחלט העניין כאן, אם כי אני לא רואה בו "השקעה" כשסדרה תופסת אותי ממש מהשנייה הראשונה. סורקין הצליח לגרום לי לחבב את רוב הדמויות הראשיות כבר בפיילוט, הישג מכובד בהחלט; ומלבד הדמויות יש עלילה פוליטית מתמשכת שלעולם לא קופאת במקום ומצריכה ריכוז מסוים (בפרט למי שאינו בקיא בנבכי הפוליטיקה האמריקנית), לכן זו אחת הסדרות היחידות שהקפדתי לצפות בהן בליווי תרגום לעברית (ולא הסתפקתי בכתוביות באנגלית).
דווקא ראיתי את הפיילוט בזמן אמת
כלומר, לא יודעת אם בשידור חוזר או בהקרנה ראשונה,אבל ראיתי חלקים מ2 העונות הראשונות בזמן ששודרו בארץ. לא זוכרת שאי פעם עזבתי פרק באמצע, לכן גם אין לי הסבר מספיק מניח את הדעת ל-למה לא צפיתי בה באמת, בשום עונה. אני חושבת שאולי זה הרגיש כמו עודף טרחנת, בכל זאת, הייתי אז טינאייג'רית ומה לי ולדיון בפילוסופיות פוליטיות ליברליות אמריקאיות?
סטודיו 60
טוב, אז אני סורקינאית ידועה כבר שנים.
למעשה כבר כמתבגרת שני הסרטים האהובים עלי היו בחורים טובים והנשיא מאוהב, את שניהם יכולתי לצטט בעל פה שורה אחרי שורה, כמה שנים אחר כך התאהבתי בבית הלבן, שהפכה להיות אחת משתי הסדרות האהובות עלי (השנייה היא בנות גילמור, למתעניינים) וראיתי את הסדרה אין ספור פעמים, אבל רק בגיל הרבה יותר מבוגר גיליתי שזה בעצם אותו היוצר שאחראי ל3 מתוך ארבע היצירות האהובות עלי, וזה השלב שבו דאגתי להשלים פערים אחורה (ספורט באויר, מאניבול), ולדאוג לצפות בכל יצירה חדשה מנקודה זו ואילך. פספסתי רק את כוונת זדון שלא ידעתי שזה שלו. ולכן אני מרגישה מאוד שלמה עם ההחלטה שלי שסטודיו 60 זו היצירה הסורקינאית המושלמת. ז"א, היא לא מושלמת, רחוקה מכך, אבל היא הכי סורקין שיש. ואמנם מאוד התבאסתי שביטלו אותה אחרי עונה אחת, אבל מצד שני דווקא העובדה שידעו שזו עונה אחת ונתנו לה את הכבוד המגיע לה (ארבעת הפרקים האחרונים נכתבו כבר בידיעה שהסדרה לא תחודש, וסגרו את הקצוות שהיו צריכים לסגור) הופכת את העונה הזו לעונה המושלמת בעיני.
צפיית חובה לאוהבי סורקין. צפייה מומלצת גם למי שלא.
מושלמת? באמת?!
סטודיו 60 אכן התחילה בפיילוט מושלם, לצערי דעכה מהר מאוד ולא שמרה על הרמה, והסיום שלה היה חלש למדי, למיטב זיכרוני… הבנתי לחלוטין למה בוטלה בסוף העונה. היא בהחלט מאוד סורקין, אבל למען האמת כל מה שסורקין עושה הוא מאוד סורקין… הוא די ממחזר את עצמו. צפינו לא מזמן ב"משפט השבעה" ולא הפסקנו לחשוב כמה זה סורקיני מכל בחינה שהיא (אפילו הבדיחה שהוא מחזר ממרגרט בבית הלבן). אגב, דווקא ל"ספורט באוויר" לא כ"כ התחברתי, וניסיתי פעמיים… בשתיהן נטשתי אחרי כמה פרקים.
בעניין "בנות גילמור", יש בהן דמיון מבחינת הדיאלוגים המהירים והשנונים, אבל פלדינו ממש לא ליברלית ובשלב מסוים השמרנות שלה די עצבנה אותי. השיא הגיע בפרקים של נטפליקס שהיו ברובם מאכזבים עד מקוממים בעיניי. יש לי היום הרבה יותר ביקורת על הסדרה משהייתה לי אז, אבל זה לא המקום והזמן (הם יגיעו, אני בטוחה).
הסדרה של חיי היא (כמובן) באפי, וכמו סורקין, גם ג'וס וידון הוא יוצר עם טביעת אצבע מובחנת משלו, אם כי הרבה יותר מגוון בעיניי ולא נוטה למחזר את עצמו או לעסוק בתחום כ"כ צר.
סורקין ממחזר
למיטב זכרוני הבדיחה עם הביצה היתה גם ב sports night.
לא צריך יותר מדי כדי למצוא מיחזורים בפרוייקטים של סורקין
אבל זה עובד יותר טוב כשבמקום מיחזור קוראים לזה סגנון…
אני חושב שהבעיה הכי גדולה של סטודיו 60
הייתה רוק 30. שתי הסדרות יצאו במקביל, שתיהן התיימרו להיות "מאחורי הקלעים" של תוכנית דמוי SNL, אבל אחת נכתבה על ידי מישהי שאשכרה הייתה שם, והשנייה על ידי סורקין.
עכשיו – אני מאוד אוהב את "סטודיו" עמוק בלב (אם כי לא חושב שסיימתי אותה?), אבל כל פעם שמישהו מציין מגרעה שלה (מי היה צופה בסטודיו 60 מלכתחילה, נגיד) אני נאלץ להסכים בהבנה ולהגיד "כן, אבל.." ואז קצת מתקשה לסיים את האבל. אבל אני ממש אהבתי את הסדרה הזאת.
כשמדברים על שתי הסדרות האלו יחד צריך גם להזכיר את מה שטינה פיי אמרה באחד הטקסים:
"שמעתי שארון סורקין לובש שמלה כמו שלי, אבל ארוכה יותר ולא מצחיקה."
בעיניי הבעיה הגדולה הייתה העלילה ודמויות המשנה
העוגן של "סטודיו 60" היה הכימיה המשובחת בין ברדלי ויטפורד למת'יו פרי (שנבחנה בכמה פרקים בבית הלבן) ושניהם היו מצוינים, וגם אמנדה פיט מקסימה וחיננית כתמיד, אבל רוב דמויות המשנה הרבה הרבה פחות, חלקן ממש מעיקות (שרה פולסון).
מבחינת עלילה, מהר מאוד הוא הצליח לגלוש מענייני טלוויזיה לפוליטיקה, ואומנם זו תוכנית סאטירה, ועדיין… ב"חדר חדשות" זה התאים, ב"סטודיו 60" לא. הוא נכנס שם לכל מיני פינות לא מעניינות, פיתוח דמויות לא מוצלח… ועוד בעיה של סורקין שתמיד בעוכריו – הוא לא טוב בכתיבת מערכות יחסים.
אני לא חושבת ש"רוק 30" מפריעה, למרות הקשר התמטי אלה סדרות שונות בתכלית ברוחן ובסגנונן. כפי שיש הרבה סדרות על בתי חולים או משרדי עורכי דין אבל כל אחת מביאה זווית משלה והן לא זו על חשבון זו. "רוק 30" היא קומדיה ולא דרמה, ויש בה אווירה הרבה יותר "מטורללת". היא הייתה חמודה, אבל נטשתי די מהר (בעונה 3 אני חושבת) כי לתחושתי אין בה נשמה. ודאי יחלקו עליי, אבל זו הייתה אותה תחושה שקיבלתי מ"העשב של השכן" – הרבה דמויות משוגעות וניכור ניו יורקי / סיינפלדי כזה (אם מישהו חש כמוני ויכול להמליל זאת טוב יותר, בשמחה).
רציתי מאוד לאהוב את "סטודיו 60" כי היו לה כל החומרים הטובים – שני שחקנים ראשיים אהובים עליי מאוד (כל אחד מהם היה האהוב עליי ביותר בסדרה הקודמת שלו), יוצר מצוין, פיילוט משובב נפש… אבל לצערי זה פשוט לא התרומם, העוגה לא תפחה כהלכה.
יש לה מלא מגרעות
וזה לא משנה.
היא פשוט תמצית הסורקיניזם בצורה הטהורה ביותר, וככה בדיוק אני אוהבת את זה.
הבעיה של סטודיו 60
היא שהפומפוזיות שהתאימה לעובדי הבית הלבן לא התאימה למאחורי הקלעים של SNL.
זה לא באג, זה פיצ'ר.
הפומפוזיות היא של סורקין, זה חצי סימן ההיכר שלו (זה הדיאלוגים המהירים)
כן, אבל כשבחצי השני של העונה זה גרם לכל מיני קווי עלילה מזעזעים שלא התאימו לכלום, זה כבר פחות עבד
(זכור לי במיוחד קו העלילה עם האח החטוף והצבא, שלא ברור מאיפה הוא הגיע ונראה כאילו כל המטרה שלו זה לתת נאומים מנופחים על אמריקאיות. זה היה נורא).
בכללי נהניתי מסטודיו 60, אבל אני ממש שמח שביטלו אותה אחרי עונה 1.
זה לחלוטין היה המטרה שלו
זה היה כשהודיעו לו שמורידים את הסדרה ונשארו לו עוד ארבעה פרקים, אז הוא היה צריך לדחוף את כללללללללל הנאומים על האמריקאיות שהוא תכנן לעונה שלמה תוך ארבעה פרקים, זה קשה!
(ואלו היו פרקים מעולים בעיני, למרות הנאומים…)
טעם וריח וזה
אני באתי לראות דרמה קומית על מאחורי הקלעים של תוכנית מערכונים, אם הייתי רוצה נאומים מנופחים על אמריקאיות הייתי מנסה שוב את הבית הלבן.
כן, אבל זה לא עבד
(ל"ת)
"0.03%"
אהבתי את "חדר החדשות", את "סטיב ג'ובס" ואת הסרטים שביים. גם את "הנשיא מאוהב", שראיתי בהמלצת בת-זוגי. רק מ"מאניבול" יצאתי בתחושה של בסדר-כזה. אבל אין ספק ש"הרשת החברתית" כמה רמות מעל כולם.
שאר האפשרויות ברשימת הצפייה שלי. אתחיל את "הבית הלבן" ברגע שאסיים לצפות לראשונה ב"באפי" / "אנג'ל" (שיימלס פלאג וכו').
היי איך אפשר לקנות/להשכיר סרט מאמאזון מהארץ?
(ל"ת)
אמאזון זמין בישראל
כל מה שצריך לעשות זה להירשם לאמאזון אם לא רשומים עדיין, ולחפש את הסרט שמעוניינים בו. די פשוט.
אפשר לשלם פר סרט שרוצים לראות (לרובם יש אופציית השכרה זולה יותר או אופציית רכישה יקרה יותר).
אפשר גם לעשות מנוי לאמאזון פריים (יש חודש נסיון חינם) ומקבלים גישה חופשית ללא תוספת תשלום להרבה סרטים וסדרות.
אני עשיתי אמאזון פריים לפני כמה שבועות (שילוב של רצון לראות בוראט 2 ואת פרקי הסיום של The Boys), הייתי בטוחה שאני עושה רק חודש נסיון חינם, ועכשיו אני שוקלת ברצינות להמשיך כי המבחר שהם מציעים הרבה יותר אטרקטיבי מנטפליקס בעיני.
זה לא נותן לי להשכיר או לרכוש.
(ל"ת)
שום סרט או משהו ספציפי?
לאור כל שירותי הסטרימינג, אמזון כבר לא מציעים הכל. בארה"ב הם עדיין מציעים את הרוב (חלק בתשלום מלא, אחרים בחינם למנויים)
יש להם חסרון אחר, שימי לב
יש לא מעט סרטים שזזו בסטטוס מאז שאני שם. בעיקר כאלו שבכל מקרה היו בתשלום, אבל בתחילת הסגר היו בדולר או שניים ועכשיו ב20. (למשל ג'וג'ו ראביט שעדיין לא ראיתי). סרטים אחרים פתאום מופיעים ברשימות, ונפתחו לצפיה. לא מצליחה להזכר אבל צפיתי במשהו שלפני כמה חודשים לא היה זמין.
אני לא בטוחה האם זה משום שנפתחו כל מיני שירותי סטרימינג נוספים ששדדו חלק מהספריה, או שפשוט יש הרבה תחלופה באמזון ואמזון פריים.
אני גם עדיין לא בטוחה איך ממש מחפשים בספריה שלהם באופן יעיל. מה שכן, יש להם את תל אביב על האש, וזה אחלה סרט אם לא ראית. :)
או תודה על ההמלצה
הוא הוקרן פה בקולנוע אבל רק בדיבוב לגרמנית אז בהחלט אחפש לראות.
כן מצאתי שם אפשרות לראות אילו תכנים עומדים להיות מוסרים מהספרייה ב-30 ימים הקרובים (שזה חשוב מבחינתי כי יש לי רשימה ארוכה של תכנים לצפייה ואני לא מגיעה לרובם בלי ״דחיפה״ קלה). אתמול למשל ראיתי סרט בעיקר בגלל שגיליתי שתוך 6 שעות הוא יוסר מהשירות.
אני מקבלת את התחושה שהמבחר די דינאמי.
וכן, מסכימה שהחיסרון הגדול שלהם זו פונקציית החיפוש. מאוד קשה להבין מה האופציות האטרקטיביות ולקבל מושג ברור לגביי המבחר. אני פשוט חיפשתי Prime Movie וגללתי למטה המון המון פעמים תוך סימון כל מה שמעניין. חייבת להיות אופציה נוחה יותר.
בזכות הסקר התוודעתי ל"מאניבול" וצפינו בו אתמול בנטפליקס
חביב למדי, אבל הכי פחות סורקיני שראיתי; בדיעבד נראה שסורקין היה רק תסריטאי שותף. בקיצור, סרט מהנה וראוי לצפייה, אבל סורקין מדולל.