אוי ויי, מאיפה מתחילים?
לא, באמת, מאיפה אני מתחיל לכתוב על מה שהיא כנראה היצירה האהובה עליי אי פעם בכל מדיום? איך אני מתחיל לדבר על סדרה שמעבר לאיכויות שלה כיצירה, הקשר הרגשי שיש לי אליה פשוט כ"כ עמוק ומהותי שאני לא יכול להפריד ביניהם? סדרה שכמה שהיא טובה, אני לא באמת יכול להתייחס אליה בצורה אובייקטיבית, לא מסוגל לנתק בינה לבין התקופה בחיים שלי שבה ראיתי אותה, שאם הייתי רואה אותה בתקופה אחרת כנראה לא הייתי מגיב אליה בדיוק באותה צורה?
מה גם שזאת הרי לא יצירה איזוטרית או משהו כזה, אלא יצירה שהיא גם ככה מכוננת ונדמה שכבר נכתב עליה כל דבר שכבר היה יכול להיכתב עליה. בסופו של דבר, הטייק האישי שלי, לא יחדש יותר מדי לאף אחד, אבל אני חושב שראוי להתייחס אליו. אני צפיתי ב"הסופרנוס" במשך מספר חודשים בין אביב לקיץ 2017, 18 שנה לאחר שהסדרה עלתה לאוויר, 20 שנים אחרי שאני נולדתי. כמה חודשים לפני כן קרה המאורע המכונן ביותר בחיי הקצרים: נפלתי מלוחמה. התגייסתי לחיל שריון די בהתלהבות להיות לוחם ואולי מפקד כמו ששני האחים שלי היו (אם כי בחי"ר), ובסופו של דבר, סליחה על הביטוי, לא הייתי "גבר מספיק".
עכשיו, אני לא יודע למה, אבל כנראה שמה שהייתי צריך בחיים שלי באותו רגע הייתה סדרה שבה מאפיונר איטלקי בן 40 ומשהו מניו ג'רזי מתמודד עם כל הרעיון הזה של "גבריות", לראשונה בחייו, בצורה ישירה עד מאוד. אני לא אגיד שהסדרה גרמה לי להגיע למסקנות חד משמעיות, אבל עצם העיסוק, עצם הדיון, עצם החשיפה לאפשרויות אחרות – משהו בזה פשוט נגע בצורה שממש הייתי צריך באותם ימים. הפירוק לגורמים של הקונספט הזה של גבריות, שלא נאמר גבריות רעילה, הוא מעמודי התווך של הסדרה הזאת, אבל עם כל הביקורת שמוטחת בטוני ובעוד שלל דמויות שמתנהגות בצורה הזאת, היא כן מציגה את שני הצדדים של המאבק בצורה די הולמת. כשטוני יושב על הספה של ד"ר מלפי ומנותח עד זוב דם של הנשמה שלו, הצופה מצד אחד מבין למה אדם כמו טוני סופרנו חייב, אבל פשוט חייב ללכת לטיפול, ומצד שני – גם ברור מאוד למה הוא רואה בזה דבר מביש ובעייתי. משהו אולי אמר לי שם שאם אדם כמו טוני סופרנו יכול להתעסק ולנתח את הדבר הזה, גם לך מותר.
כמובן שכל זה קורה בזכות צוות, מלפני ומאחורי המצלמה, שהוא רמה אחת מעל כולם. את השחקנים מוביל ג'יימס גנדולפיני, שכמעט תשע שנים עברו מאז שנפטר וכל צפייה מחדש שלי בכל פרק אקראי רק ממחישה עוד יותר את גודל האבדה לעולם התרבות האמריקאית ובכלל. אמנם רוב התרומה שלו לתרבות מתבטאת בטוני סופרנו, אבל את הדברים שהוא עשה עם הדמות הזאת – הדרך שבה הוא הפך אותה גם לאדם מקסים וגם לשד נוראי, וכל זה תוך מבט עיניים יחיד – מעטים הצליחו לעשות. מעטים בכלל ניסו. טוני הוא דמות עגולה ועמוקה, רבת דקויות, שלא בטוח שכל שחקן היה מצליח לתפוס את המורכבות שלה על כל רבדיה השונים – אבל גנדולפיני פשוט נולד לדמות הזאת, משכיח פעמים רבות את העובדה שמדובר בדמות בדיונית שמגולמת ע"י שחקן, וגורם לזה להיראות קל.
גם לשאר צוות השחקנים והדמויות מגיעות תשבחות: אידי פאלקו ככרמלה פנטסטית לא פחות מגנדולפיני והעלילות שלה בלבד יכלו למלא סדרה מרתקת שלמה משל עצמה, כריס ואדריאנה ששוברים את הלב פעם אחר פעם, פולי שמתחיל את דרכו כאתנחתא קומית ומתגלה כדמות הכי עצובה ובודדה בסדרה בלי שהוא עצמו מבין את זה, והרשימה לא נגמרת. אפילו הדמויות הלא קבועות שצצו לפרקים בודדים היו נפלאות.
ומעל כל הצוות הזה מרחף היוצר דייוויד צ'ייס, או אולי יותר נכון לומר "שולט". צ'ייס שוחה בחומר ומצליח לגרום לצוות שלו להוציא לפועל את החזון המורכב אך מלכתחילה מגובש שלו בהשקעה ובתכנון נכון: פאזל מהודק, מוקפד ובנוי לעילא של תמות, קשתות עלילתיות, בניות והתרות, פיתוח דמות ושילוב של כ"כ הרבה תוכן מכ"כ הרבה מקורות ועולמות חיצוניים ופנימיים כאחד אל תוך העלילה. דבר שמדי פעם מצריך מאמץ מהצופים, אבל הכל תמיד מתחבר.
מטעמי איזון אציין בכל זאת את הדבר היחיד שמפריע לי באמת בסדרה הזאת: העובדה שהיא טובה ברמת הפרק הבודד הרבה יותר מאשר ברמת העונה. מצד אחד קשה לי להצביע על פרקים מיותרים, והם כולם באופן יוצא מן הכלל מוכלים בתוך עצמם עם התחלה אמצע וסוף בלי קליפהאנגרים מיותרים. מצד שני, אני לא אשקר שבקנה מידה של 13 פרקים, הסדרה כן חווה איבוד גובה אחד לפחות פעם בעונה; תמיד יהיה איזה רצף של 2-3 פרקים באמצע שהרבה פחות טובים ממה שמגיע לפניהם ואחריהם. זה לא באמת מפריע במכלול, אבל זה שם.
למרות ההשקעה הנדרשת מהצופה, זה בכל זאת נגיש מאוד – ראשית, בזכות כתיבת דיאלוגים מצויינת וריאליסטית כאחד. באומנות שקצת אבדה לדעתי עם השנים, האנשים בסדרה הזאת אשכרה מדברים כמו אנשים אמיתיים. אף אחד לא מדבר פה בפאתוס או בנאומים בשוטף שלו, אלא הכל הגיוני בתוך ההקשר הפנימי של עולם הסדרה עצמו: כשמישהו מביא לפתע איזה רפרנס תרבותי או היסטורי, זה לא כדי שהתסריטאי ישוויץ בידע שלו, זו הדמות שעושה את הרפרנס הזה כדי להרשים את הסובבים אותה, או לפעמים את עצמה. הדמויות המצחיקות בסדרה הן לא הפוגה קומית עבור הצופים בלבד אלא גם כאלה שהן הליצן של החבורה בגוף הסדרה ממש, וזה גורם להכל להרגיש כ"כ אותנטי. וכמו שהדמויות מדברות כמו בני אדם, הן גם מתנהגות כמוהם.
הדבר השני שתורם לנגישות הזאת, זה שהריאליזם שבה, חסר פשרות וכן ככל שהוא, לא בא על חשבון יצירתיות תסריטאית ובימויית. ב"הסופרנוס" יש שימוש בולט, חכם ומעניין באמצעים אמנותיים – חלומות, פלאשבקים, מוזיקה, טריקים של עריכה וצילום, מערכות דימויים שחוזרים על עצמם ועוד. ככה היא נמצאת איכשהו על האיזון המושלם בין להיות אינטלקטואלית פצצות וכבדה, ועדיין, בסופו של דבר – כיפית.
אפשר לראות את הסדרה תחת שני כובעים שונים – עם אחד אתה נהנה מהסדרה כי זה מותחן פשע על גנגסטרים מצחיקים שעושים שיגועים, ועם השני אתה רואה שמתחת להכל, הסדרה הזאת מהווה בדיוק ביקורת ופירוק של אותו אורח חיים ומודלים אנושיים שמהם חובשי הכובע הראשון נהנים. החוויה הכי טובה היא עבור אלה מאיתנו שמצליחים לראות ולהכיל את שני הצדדים האלה.
לדעתי, המורכבות הזו מעלה את הסדרה לדרגה אלוהית. לקראת סופה, בעונות האחרונות, היוצרים מעמתים את הצופים עם ההנאה שלהם מטוני סופרנו וחבורתו: כאילו אומרים – אה, אתם מרגישים מחוברים רגשית לדמות של טוני? ובכן, ברכותיי, נפלתם במניפולציה שהפעלנו עליכם במשך 6 עונות. נהניתם מהדמויות, הייתה לכם אשכרה תחושה משפחתית כלשהי, של אכפתיות לדמויות האלה? ובכן, זה אומר עליכם משהו. משהו רע. ואז מסתכלים אחורה, ומבינים שכל מה שחשבתם שהיה קתרזיס בסדרה הזאת, לא באמת היה קתרזיס אלא רק חיקוי טוב שלו, ומדובר במקום זה בצלילה הכי צינית, שחורה, פסימית ואפלה לנפש האדם. בדיעבד, הצלילה הזאת ממש מובנית בגוף הסדרה ומסבירה טוב מאוד למה הרבה פעמים היא נמנעת בכוונה מדרמה ומאקשן – בחיים לא תמיד יש שיא, לא תמיד יש קרשנדו שנבנה, לא תמיד יש סגירת מעגל, אנשים לא תמיד משתנים. וגם כאן. והחלק המדהים – האשמה הזאת מרגישה כמו תוצאה טבעית של מה שראית, ולא כמו איזה מסר חינוכי שהסדרה מכתיבה באפן דידקטי ומתנשא לצופה.
אוי ויי, איך מסיימים? זה אפילו יותר קשה מלפתוח, בתכלס. כתבתי כ"כ הרבה ואני איכשהו עדיין לא מרגיש שנגעתי בקצה הקרחון. זאת סדרה שאפשר לשבת ימים שלמים בניתוח שלה – ועדיין יהיה קשה לעשות עמה צדק. לכן, אין לי באמת דרך מתוחכמת יותר מאשר לומר: אם לא עשיתם את זה עדיין, פנו לכם זמן ותראו כבר את "הסופרנוס". אין לי אפילו הצהרה בסגנון "זה משתפר מפרק X!" – לעניות דעתי זאת אולי היצירה הטלוויזיונית הכי גדולה אי פעם. מילה אחת אחרונה לגבי הסיום השנוי במחלוקת: אם תשאלו אותי, האמת היא ש
לא מזמן יצא לי לראות את הסדרה
בפעם הראשונה אי פעם. היא לא התיישנה טוב. כנראה שבזמנו היא הייתה פורצת דרך וסללה את דרכה לסדרות מופת אחרות שבאו אחריה, אבל אותי היא רוב הזמן שיעממה. הדמויות מתנהגות הרבה פעמים בצורה קומית באופן לא ברור, הרבה קווי עלילה שמתחילים ופתאום נעלמים בפרקים הבאים או בעונות הבאות ויש הרבה קטעים מתים שלא קורה באמת שום דבר.
תן לי לנחש, ברייקינג באד הסדרה האהובה עליך?
נראה לי באת עם ציפיות לסדרת אקשן על מאפיונר, ולא סדרה על בני אדם.
הוא מבין רק פיצוצים וואן ליינרים.
רק מביני עניין ואניני טעם כמוני וכמוך יכולים להעריך את המורקבות ורחב היריעה שקיימים ביצירת המופת הזאת.
אני זוכר אפילו שקראתי פעם מחקר על הסדרה ובו טענו שצריך IQ של 120 לפחות כדי אפילו להתחיל דיון על הסדרה.
כה אני מרחם על הפלבס שחיים בינינו עם דעות לא נכונות. מעולם לא היה להם סיכוי.
לא לא זה לא ככה
זה:
למען האמת, צריך שיהיה לכם אייקיו מאוד גבוה כדי להבין את הסופרנוס. ההומור שם מאוד מעודן, וללא הבנה חזקה של פסיכולוגיה מודרנית הבדיחות שם פשוט תחלופנה מעל ראשו של הצופה הטיפוסי. וכו'
לקחת את זה קשה
אבל מישהו שמתלונן שבסופרנוס לא קורה כלום, או שציפה למשהו אחר לחלוטין, או שהוא אכן מחפש פיצוצים וואן ליינרים, שזה לגטימי לחלוטין – whatever floats your boat.
ואפילו IQ של 100 מספיק :ם
שמע,
בסופו של דבר כל בן אדם שמעמיד חומה בין הצופים לספירת IQ הוא בן אדם שלא רוצה לדון, אלא לדחוף אצבע לעין. וזה בלי קשר לסופרנוס (שבכלל לא צפיתי בה), סתם סטנדרט דיון מכבד.
למען האמת, צריך שיהיה לכם אייקיו מאוד גבוה כדי להבין את ריק ומורטי. ההומור שם מאוד מעודן, וללא הבנה חזקה של פיזיקה תאורטית הבדיחות שם פשוט תחלופנה מעל ראשו של הצופה הטיפוסי. ישנה גם התפיסה הניהיליסטית של ריק, שקשורה באופן הדוק לאופיו – הפילוסופיה האישית שלו קיבלה השראה מאוד עמוקה מספרותה של "נרדוניה ווליה", לדוגמה. המעריצים מבינים את הדברים הללו; יש להם את היכולת האינטלקטואלית להעריך באמת את עומק הבדיחות, להבין שהן לא פשוט סתם מצחיקות – הן אומרות משהו עמוק על החיים. כתוצאה מכך, אנשים שלא אוהבים את ריק ומורטי הם באמת אידיוטים- ברור שהם לא יעריכו, לדוגמה, את ההומור בביטוי הקליט האקזיסטנציאלי של ריק "וואבה לאבה דאב דאב", שהוא בעצם רפרנס נסתר ל"אבות ובנים" של טורגנייב. אני מחייך כעת רק מלדמיין את הנבערים המשתאים מגרדים בראשם בבלבול אל מול גאונותו של דן הרמון הנפרשת אל מולם על מסכי הטלוויזיה. אילו כסילים… כמה אני מרחם עליהם. 😂 וכן אגב, האמת שיש לי קעקוע של ריק ומורטי. ולא, אתם לא יכולים לראות אותו. הוא מיועד לעיני הנשים בלבד- וגם הן צריכות להוכיח שהן בטווח 5 נקודות אייקיו משלי (עדיפות להפרש נמוך) לפני כן.
בדיוק סיימתי צפיה בה בפעם השניה
הסיפור שלי עם הסדרה הוא החל בצבא, כשנכנסתי לחדר מועדון מתישהו, פתחתי את הטלויזיה וראיתי שמשודר הסופרנוס. אמרתי לעצמי "היי שמעתי את השם של הסדרה המון, בוא ננסה לניתן לזה צ'אנס". ראיתי פרק שלא הבנתי בו שום דבר, אך משהו בו שבה אותי. מסתבר שזה היה הפרק הלפני אחרון של הסדרה, וכשלאחר כמה שנים צפיתי בה אז ידעתי ספוילר רציני…
זו הסדרה האהובה לי ככל הנראה. מדי פעם אני שומע דיונים של "הסופרנס או הסמויה", ודעתי היא שאולי יש הרבה היבטים שבהם הסמויה יותר טובה, אבל מרגיש שהסופרנוס זה יותר סדרה על העומק הנפשי של הדמויות, ובסמויה העיר עצמה היא יותר הדמות הראשית. כמובן שזה עניין של טעם אבל בגלל זה הסופרנוס היא אהובה עלי יותר.
אם תרצה לפרט עם ספוילרים לגבי מה שאמרת על העונות האחרונות
אז אשמח. ובאאופן כללי אולי מה דעתך על הסוף, מה באמת המסר שהיינו צריכים לצאת איתו מהעונה האחרונה…
אפשר לשאול למה אין פה תגובות...?
אני לא נעלב בשם עצמי (מה פתאום……..) אבל כאילו, מה, סדרה שבכל זאת נחשבת לאחת הגדולות בכל הזמנים לא מזמנת אפילו קצת דיונים?
אישית, פשוט אין לי יותר מדי מה לומר עליה
מודה שראיתי רק את העונה הראשונה והבנתי למה היא נחשבת לסדרה מצוינת, אבל פשוט לא התחברתי. יותר משהיא סדרת מאפיה, "הסופרנוס" שייכת (והיתה אחת מאלו שהתחילו את הטרנד) של "בואו נעשה סדרה על אנשים אנשים אומללים ונתפלש בכמה שרע להם", וזה טרנד שאני מתקשה לאהוב.
מה שרז- לא נשאר מה להגיד
בניגוד אליו, ראיתי את רוב הסדרה. אבל עבר המון זמן, ובעצם דיברתי עליה הרבה בשעתה, ובעיקר נגמר לי מה להגיד, והיו הרבה מאוד סדרות אחריה שהשוו או הגדילו.
היא היתה בין הראשונות שסימנו את HBO כפי שהיא מצטיירת היום. יחד עם זאת, תאכלס, היופי של הסדרה הוא גם המעט שנשאר להגיד עליה. בשונה מחברים או סיינפלד של אותה תקופה- שלא אמרו שום דבר ברור מספיק- ולכן אפשרו לכולנו לפתח אלפי תאוריות- הסופרנוס כמו רוב סדרות האיכות, הציגו נרטיב די מהודק. המשמעות היא שראינו, דיברנו, פענחנו, התרגשנו, חשבנו על או קראנו על או שמענו על המשמעויות. אחרי כל זה לא נשאר הרבה לחדש.
אני חושבת שהמקרה שלך חריג, צפית בסדרה באיחור של שני עשורים. לא חווית אותה כהסדרה הכי קולנועית עד היום, אלא כקלאסיקה שהיתה הסדרה הכי… בעבר. הגעת אליה עם ציפיות מסויימות וגם עם הרגלי צפיה של דור הבינג' שלא היה רלוונטי בימים ששודרה בטלויזיה. אני מודה שדי מפתיע אותי שאהבת, לתחושתי, אכן סדרה טובה אבל לא בטוחה שהתישנה טוב. אין לי סבלנות לבדוק.
באופן אישי
ראיתי את הסדרה בחלקה בזמן אמת, באיזשהו שלב איבדתי את הרצף והפסקתי לעקוב, והיה ברור לי שמתישהו אשלים אותה… וזה עד היום לא קרה.
לא יודעת למה, זו הסדרה עם הילת ״הטובה ביותר״ שהכי לא עושה לי חשק לחזור אליה. אחרי כל כך הרבה שנים, נראה לי שזה כבר לא יקרה, ואני די בסדר עם זה.
אם הביקורת הזו הייתה מתפרסת ארבעה חודשים מוקדם יותר...
עשיתי עליה חתיכת בינג' רציני. סיימתי את כולה תוך שבועיים שלושה, וכמובן שנהניתי. הסדרה התיישנה מצויין, ועדיין עומדת בכבוד מול סדרות המופת של היום, ומתעלה עליהן בהרבה פרמטרים.
הדבר שהכי הפתיע אותי זה מעורבות אנשים שבעברם היו במאפיה. כלומר, ציפיתי שהיו אנשים שייעצו לכותבים וליוצרים, אבל פאקינג הל, פולי היה חבר די רציני במאפיה??? והיה בנאדם מפחיד???
תראו את הראיון הזה ותראו את הצמרמורת שעוברת בכם כשמבינים שהבחור די שיחק את עצמו.
רלוונטי גם הסיפור המפורסם שבו
חברים במשפחת הפשע שעליה מתבסס חלק גדול מהסדרה הוקלטו בסתר מדברים על הסדרה, והאמירות שלהם על "מה זאת הסדרה הזאת 'הסופרנוס' לכל הרוחות, אלה אמורים להיות אנחנו?" היו בין האקדחים המעשנים הרציניים ביותר במשפט שלהם.
אחלה דוקו בנושא:
https://www.youtube.com/watch?v=i_WtIeeSuO0&ab_channel=RickBorgia
או גרסה כתובה, ועוד בעברית
http://lamafia.co.il/other-families/decavalcante/
אותי זה לוקח בכלל לבארי
לא חשבתי שמאפיונרים הופכים לשחקנים, מוזר.
כן, הוא הפך להיות שחקן בכלא.
(ל"ת)
הקישור לא עובד ואשמח לצפות בראיון של פולי
(ל"ת)
יש שם כפילות של ההתחלה
הנה לינק
https//m.youtube.com/watch?v=qxddINwarJk&t=91s
בבקשה
הראיון
סדרות, במיוחד כאלה ארוכות, זה משהו שיותר מזמין דיון כאשר זה במסגרת פרק פרק ולא ביקורת על סדרה שלמה ועצומה שנגמרה לפני כמה עשורים.
(ל"ת)
על "הסמויה" היה דיון די פורה...
(ל"ת)
אומר מנקודת מבט אישית
בשניהם צפיתי לפני כמה שנים והם מהיצירות האהובות עלי, אבל כשפתאום מופיעה כאן ביקורת על כל אחת מהם אני לא מרגיש שיש לי איך לפתוח דיון או משהו מעניין להוסיף בשלוף.
ונהניתי לקרוא את הביקורת ואני שמח על קיומה, בלי קשר ליכולת שלי להגיב לגביו
(ל"ת)
אבל הדיון ב"סמויה" יצא מנקודת מבט לא נפוצה
של "לא, מצטער, זאת לא הסדרה הכי טובה של הטלוויזיה". אז למי שכן חושב שהיא הכי טובה היה מקום לבוא עם הביקורת בחשבון או לדון על הטענות שהיא העלתה.
כאן, אני חושב, הסברת מאוד טוב למה הסדרה הזאת עובדת – וכל מי שאוהב אותה מסכים איתך, וקהל שונאי הסופרנוס הוא… דבר? זה דבר שקיים? נראה לי שבימינו, שהיא כבר יותר הד (משפיע מאוד) בעולם הטלוויזיה מאשר משהו נוכח שצריך התייחסות של כל אחד, רוב האנשים פשוט יכולים לא לראות אותה אם היא נראית להם לא מעניינת.
על מי אתה מדבר?
המיתות הבאמת נוראיות של דמויות אהובות (אדריאנה ובובי) קורות ממש לקראת סוף הסדרה; לפני זה, כאילו… יש לך את ריצ'י? ג'קי ג'וניור? ראלפי? כאילו, האחרון מביניהם הוא דמות מדהימה אבל קשה לומר שהוא דמות "אהובה".
האמת היא שאתה צודק
עכשיו שאני חושב על זה הדמויות שבאמת ביאס אותי שמתו הן שתי הדמויות שהזכרת. שאר הדמויות הראשיות שמתו, אמנם היו בהם דמויות מעולות שנהנתי לצפות בהם אבל אכן לא 'אהובות'.
בקיצור (ואני אגיד עכשיו משפט שרואים ממש הרבה בתגובות באינטרנט)- אתה צודק, השתכנעתי.
השאלה הכי חשובה בסדרה: למה הרוסי לא חזרררר
(ל"ת)
קודם כל ישר מקריאת הטקסט הבנתי שגבי כתב אותו
דבר שני, משהו שאתה מבין ככל שאתה צופה זה האיכות של הכתיבה. הם יכלו בקלות ליפול לתבנית של "קורה משהו במאפיה ועכשיו נראה איך כולם מגיבים", מעין דרמת מצבים. אבל לא. זו סדרה שמשקפת חיים ואנשים. אין הרבה כאלה.
ביקורת מעניינת מאוד, ורק עליה לבד אפשר לדבר המון.
קודם כל, והייתי חייב, איך שכחת את ג'וניור? ה-דמות של הסדרה ובאופן כללי הדמות הטלויזיונית הטובה ביותר שמגלמת "זיקנה": הבדיחות, הנימוסים, האנרכוניזם, השמרנות, וגם הזהירות, החכמה, והגישה הכללית כלפי הדורות הצעירים.
ועכשיו, בנוגע לפתיחה שלך, זו אכן נקודה מעניינת, והסופרנוס זו בהחלט סדרה שכנראה חווית הצופה משתנה מאוד על סמך מועד הצפיה.
לא רק שהיא התחילה במאה הקודמת, והיא בהחלט מתנהגת ככזאת, היא הסדרה הכי אנטי-בינג' שיכולה להיות.
אני צפיתי בסדרה בערך בגילך, אבל זה היה בזמן אמת. לפעמים עם שנה-שנתיים הפסקה בין עונות.
סוגיית הגבריות הייתה נונ אישו מבחינתי. אני רואה את הסדרה כמשל מעמיק על האבסורד שבקיום. אני חושב שדיוויד סימון אמר פעם: הסמויה זה סוציולוגיה, הסופרנוס זה פסיכולוגיה.
צפיתי בכל העונות 5 פעמים. בכל צפיה מחדש אני נדהם לגלות כיצד אני מבין את הסיטואציות שונה: בגיל 20, בגיל 30 ובגיל 40. היכולת של דיוויד צ'ייס לקחת מאפיונרים איטלקים מזדקנים, סוציופתים, רוצחים וגנבים, ולגרום לי להזדהות עמוקה איתם, היא פשוט לא ברת השוואה לשום דמות בספר, סרט או כל יצירה אמנותית אחרת.
יצירת האמנות הגדולה ביותר במאה ה-21. כן, ממש כך.
בנוגע לחלוקה של העונות,
אם ההנחה שלנו היא שטוני הוא הפרוטגוניסט, בכל עונה יש אנטגוניסט (לרוב שניים) בולט.
ספוילרים לכל הסדרה:
בעונה הראשונה זה ג'וניר וליביה. בעונה השניה זה ריצ'י אפריל ופוסי. בעונה השלישית ג'קי וראלף. בעונה הרביעית ראלף לבד. בעונה החמישית זה טוני בי וניו יורק. ואז מגיעים לעונה השישית…
"הסדרה כן חווה איבוד גובה אחד לפחות פעם בעונה; תמיד יהיה איזה רצף של 2-3 פרקים באמצע שהרבה פחות טובים ממה שמגיע לפניהם ואחריהם"
זה משהו אופייני לכמעט כל סדרה שנעשית ע"י צוות יוצרים גדול מתחלף, כלומר כשאין במאי\תסריטאי קבוע לכל הפרקים. קשה לשמר איכות אחידה כשכל פרק נעשה ע"י אנשים אחרים ("אחים לנשק" היתה הכי קרובה לזה).
צופה בסדרה לראשונה. מתקרב לסיום עונה 4.
היא בהחלט מצוינת ובמידה מסוימת גם הקדימה את זמנה. אם חלק מהרפמיס היה להראות את הפשע המאורגן המודרני, אחרי תור הזהב של המאפיה – הסדרה עדיין תופסת במובן הזה, למרות שהיא כבר "ישנה".
ספציפית בעונה 4 היו כמה פרקים מפתיעים שעושים בצפר ליצירות מודרניות ועכשוויות יותר, ובעיקר הפרק על פוליטיקת הזהויות סביב יום קולומבוס, ואפילו פרקים עם שיח על דימוי גוף ועלבונות והתאבדות. והסדרה נוגעת בנושאים האלה בצורה מפתיעה ומעוררת מחשבה.
תמיד חשבתי על הסופרנוס כ"אנטי סיינפלד"
במובן שאם "סיינפלד" היא סדרה על כלום, הסופרנוס היא סדרה על הכל. איכשהו היא עוברת על כל הנושאים ונוגעת בהם בעדינות וביופי אינסופי.
אז סיימתי. איזה סיום יפהפה.
ובכלל, עונה 6 היא כנראה עונת הסיום הכי טובה שסדרת דרמה קיבלה אי פעם.
היא פשוט מרכזת את כל התמות שלה ומביאה את הדמויות לסיום טבעי, וגם הדברים שהיא משאירה קטועה מהדהדים.
חוץ מזה, לא יכולתי שלא להתפעל מכמה הסדרה באמת הקדימה את זמנה דווקא בגלל שהיא לא בחלה לדון בדברים קשים (כמו ההשפעה של החדשות על אנשים צעירים). זה חלק מסוד הקסם שלה והסיבה שהיא עדיין רלוונטית גם היום.
לא אשכח איך אייג'יי הזכיר את הסכסוך הישראלי...
(ל"ת)
יצאה מיני סדרה (שני פרקים) על צ'ייס ועל יצירת הסופרנוס
מגניב בהחלט ועצוב חלקית, מומלץ. אני פיתי בסלקום TV.