ביקורת: שלגיה והצייד

בגירסה מס' 2 השנה של "שלגיה" יש המון סצינות יפות, ואין סרט
שם רשמי
שלגיה והצייד
שם לועזי
Snow White and the Huntsman
סרט מס' 1 בסדרת שלגיה והצייד

שלגיה, מלכה, מראה, גמדים לפי הטעם, צייד. ערבבו, תבלו והגישו. עד שמישהו (תאגיד דיסני, ‏סביר להניח) יצליח לרשום לעצמו זכויות יוצרים על אגדות עם, אף אחד לא יוכל לעצור כותבים, ‏תסריטאים ומפיקים מלייצר עוד ועוד גירסאות שונות של שלגיה. השנה הגיעו שתיים כאלה, שתיהן ‏הפקות הוליוודיות עתירות תקציב ומעוצבות היטב. ובשני המקרים, היה קשה מאוד להשתחרר ‏מהרושם שסיפורה של שלגיה לא מתחיל ב"פעם אחת, בארץ רחוקה רחוקה, חיה מלכה מרושעת ‏ולה מראה קסומה…" אלא ב"פעם אחת, בלוס אנג'לס, חי אולפן שגילה שעיבודים לאגדות משיגים ‏תשואה ממוצעת של 56% וניסה לנצל את הפוטנציאל הכלכלי של הגילוי לפני המתחרה".‏

את הסיפור של "שלגיה" אתם כבר מכירים, והסרט לא מחדש בו שום דבר. הסיפור המעניין יותר ‏הוא התחרות בין שני אולפנים הוליוודיים, שבמאמץ לחקות את ההצלחה של "אליס בארץ הפלאות" ‏הריצו את הסרטים שלהם דרך ההפקה בקצב של אצנים אולימפיים. ‏ "שלגיה והצייד" נראה כמו ‏סרט שהצילומים שלו התחילו (ואולי גם הסתיימו) לפני שהתסריט הושלם. ‏זה סרט יפהפה: ‏העבודה שנעשתה בבחירת הלוקיישנים, העיצוב והאפקטים היא מדהימה. אבל כל זה ‏מתבזבז על ‏תסריט כל כך קלוש שלא לגמרי בטוח שהוא קיים.‏

במקום תלאותיה של נסיכה בארץ אגדות קסומה, רואים על הסרטים האלה את השיקולים ‏הכלכליים שמאחוריהם. שיקול כזה, למשל, הוא כנראה מה שהביא את האולפן ללהק לתפקיד ‏שלגיה את קריסטן ‏סטיוארט. ‏תכונתה הבולטת של סטיוארט כשחקנית היא העובדה שהיא מככבת ‏בסדרת "דמדומים" ולכן כנראה ‏שווה סכום ‏כלשהו של דולרים בקופה, שיגיעו ממעריצות סדרת ‏הערפדים. מלבד העובדה הזאת אין ‏לה ‏שום אופי שניתן להבחין בו. היא משעממת במידה יוצאת ‏דופן. לצפות בשחקנית כל כך ‏ריקנית ‏מדקלמת תסריט כל כך ריקני יוצר על המסך ואקום שמאיים ‏לשאוב את הקולנוע כולו על צופיו. המלכה היא סיפור שונה לגמרי: שרליז תרון היא אפקט מיוחד ‏משל עצמה, והיא ‏היחידה בסרט שמתאמצת. היא זועמת, רותחת וצורחת באובר-אקטינג מרהיב.‏ היא ‏גם מבהירה שמדובר בסרט פנטזיה, שכן בשום סרט מציאותי אף אחד לא היה טוען ברצינות ‏שקריסטן סטיוארט יפה יותר ממנה.‏

שלגיה, כאמור, שם, והמלכה, ומראה מראה שעל הקיר וכל זה, אבל הסיפור הזה לא מחזיק סרט ‏באורך מלא. אז מה עושים ביתר הסרט? שלגיה, והצייד כריס המסוורת, משוטטים בארץ פנטזיה ‏גנרית ושומעים על כך ששלגיה היא "האחת" שנבואה עתיקה אומרת שתביס את הרשע או משהו. ‏בדיוק כמו שאליס היתה "האחת" שתביס את הרשע, או ניאו. סיפור שכולל נבואה על "האחד" ‏שיביס את הרוע הוא כבר לא סתם לא מקורי – זה הדיפולט. זה מה שממלאים בו סרט אם לא ‏הספקת לחשוב על משהו אחר. זאת כנראה העלילה שמקבלים כשמביימים תסריט שמורכב מדף ‏ריק.‏

רופרט סנדרס הוא במאי פרסומות שזה הסרט הראשון שלו, ונראה שהוא ניגש אליו כמו שניגשים ‏לסדרה של פרסומות. יש פה אוסף של סצינות שכל אחת מהן בנפרד יפהפיה – הן פשוט לא ‏מתחברות לשום דבר. סצינה אחת, שהופיעה בכל הטריילרים, מראה את המלכה, לבושה בכתר ‏בלבד, טובלת בתוך אמבט של ‏חלב (או שמא יוגורט). בטריילר זה נראה יפה, אבל נטול כל הקשר. ‏בסרט – בדיוק אותו הדבר. המלכה ‏נכנסת לחלב, יוצאת מהחלב, וזהו. הסצינה לא מוסברת ‏‏(רחצה בחלב משפרת את עור הפנים?) לא ‏מוזכרת עוד ("זוכרת איזה מגניב היה כשהתרחצת ‏בחלב?") ואין לה שום השפעה על העלילה.‏ קצת לאחר מכן מגיעה סצינה שבה שלגיה והצייד ‏פוגשים טרול. מפלצת ענק כזאת, מהסוג שחי מתחת לגשרים. הטרול ‏הזה מעוצב להפליא, הוא ‏יצירת פאר של אפקטים, וגם ההשפעה שלו על העלילה היא אפס מוחלט. הוא בא ואז הוא הולך. ‏אם היו מוציאים את הסצינה בשלמותה מתוך הסרט אף אחד לא היה מרגיש בחסרונה. למעשה ‏אפשר לומר את זה על רוב הסצינות בסרט: הן באות והולכות בלי לעשות שום דבר חוץ מלהעביר ‏עוד כמה דקות. בסוף כל הסרט עובר, ואתם עדיין מחכים שהסיפור יתחיל.‏

‏"שלגיה והצייד" הוא ביזבוז עצום: כל היופי הזה, שכדי ליצור אותו בוודאי נדרש לא מעט כישרון ‏ולא מעט כסף, פורח מהזכרון בתוך דקה מכיוון שאין שום דבר שיחבר את התמונות היפות לסיפור ‏בעל ערך. "מראה מראה", סרט שלגיה הקודם שיצא השנה, היה גם הוא יצירה מסחרית במשקל ‏נוצה, אבל לפחות היה לו אופי כלשהו וריקודים הודיים. ב"שלגיה והצייד" אין אפילו את זה.‏


פורסם במקור ב-NRG