2024 לא הייתה שנה מדהימה לסרטי אימה. ושלא תגידו שלא ניסיתי: מתוך עשרים ומשהו סרטים שראיתי השנה בז'אנר, רובם הגדול נע בין "איום נורא" ל"סבבה". לא היו לי גם הרבה ציפיות בכניסה ל"סמייל 2", אחרי שהראשון היה לדעתי סביר פלוס. מה גם שהדבר הכי מהנה מהצפייה בו – אולם מלא בבני נוער שצורחים מבהלה – נעדר הפעם כי באולם שבו צפיתי בסרט היו אולי חמישה אנשים חוץ ממני.
למרות זאת, ההתחלה הייתה מבטיחה. על גבי שוט הפתיחה מופיעה הכתובית "שישה ימים מאוחר יותר", כלומר מאז סוף הסרט הקודם. לא מצופה מכם לזכור את כל מה שקרה בו, ואפשר גם להגיע מבלי לצפות בו בכלל, אבל כן כדאי לרפרף על העלילה שלו בוויקיפדיה ולדעת איך הוא מסתיים. דקות הפתיחה של "סמייל 2", שמצולמות כשוט אחד רציף, משמשות גם בתור סגירת קצוות של הסרט הראשון, גם כפתח לסיפור חדש וגם כדי להראות שהסגנון הקולנועי של הבמאי (והתסריטאי) פארקר פין השתכלל מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, והבימוי שלו הרבה יותר בטוח בעצמו הפעם.
הגיבורה החדשה שלנו היא סקיי ריילי (נעמי סקוט), כוכבת פופ בינלאומית, שנמצאת אחרי שנה לא קלה שכללה הרבה סמים ותאונת דרכים שבה איבדה את בן זוגה (ריי ניקולסון, הבן של). עכשיו היא רגע לפני קאמבק בצורה של סיבוב הופעות עולמי והלחץ בעיצומו, בעיקר מצד אמא שלה שהיא גם הסוכנת שלה. באחד הלילות, סקיי מתגנבת לסוחר הסמים שלה בשביל משככי כאבים, אבל למרבה הצער אותו סוחר אחוז דיבוק על ידי היישות המרושעת והחייכנית שגורמת לאנשים להתאבד מול עד כלשהו, ואז עוברת לרדוף את אותו עד וכך הלאה. וכך הסוחר מתאבד מול עיניה של סקיי המזועזעת. לפי החוקים שהסרט נתן ליישות הזאת, לסקיי מצפה עכשיו שבוע מלא בהזיות מפחידות לפני שתאבד את שפיותה ותמות, אלא אם כן תעביר את היישות הזאת למישהו אחר על ידי הריגה של מישהו מולו. בקיצור, זה עוד לחץ שהיא ממש לא צריכה כרגע.
אם הסרט הראשון עקב אחרי פסיכיאטרית והאנשים הקרובים אליה, המעבר אל עולם הפופ נותן להמשך להשתעשע עם הקונספט בדרכים יותר מעניינות. הרבה אנשים מחייכים אלייך כשאת זמרת מפורסמת, ולכי תפענחי עכשיו מי עושה את זה מתוך איזה אינטרס אישי, מי מעריץ קריפי ומי ישות על-טבעית קריפית. לסקיי אין הרבה אנשים שקרובים אליה באופן אישי, אבל המגע המתמיד שלה עם מעריצים, פפראצי, נותני חסות וכו' משאיר אותה חשופה כל הזמן לשד החייכן שיכול לצוץ ככל אחד מהם, או יותר מאחד (הסצינה הטובה והקריפית ביותר בסרט מערבת את כל צוות הרקדנים של סקיי). אני חושב שהסרט היה יכול ללכת רחוק יותר עם הקונספט, אבל פין בהחלט מנצל כמעט כל הזדמנות כדי להפחיד את הצופים. אבל כאן גם טמונה הבעיה של הסרט.
כתבתי בביקורות שלי פעם או פעמיים כמה אני מתעב הבהלות (ג'אמפסקיירס), כמה אני חושב שהן טריק זול ושכל אחד יכול לעשות כמה דקות של שקט ואז לצעוק "בו!". למרבה הצער, ה"כל אחד" הזה כולל גם את פארקר פין. אני יודע, אני יודע, זה סרט על שד מפחיד שנהנה "לשחק עם האוכל" לפני שהוא הורג אותו, ושזה הגיוני שאנשים במצבה של סקיי יקפצו בבהלה מכל דבר קטן, ושפין הראה חיבה לג'אמפסקיירס עוד בסרט הקצר שממנו "סמייל" התפתח. אבל עם כמה שסקיי ריילי אוהבת לשתות מים בסרט (היא שותה לפחות תריסר בקבוקי מים במהלך הסרט, כל אחד בכמה שלוקים רציפים, באופן שגרם לי לרצות לצאת לשירותים גם מבלי ששתיתי), זה כלום לעומת כמה שפין אוהב להבהיל בסרט. בערך כל חמש דקות יגיע הרגע שבו הכל נהיה שקט לזמן מה, ואחריו הרעש החזק והפתאומי התורן. יש כאן כמה וכמה רגעים ושוטים מפחידים וקריפיים באמת, אבל פין לא יכול להתאפק וחייב לסיים אותם שוב ושוב עם הקפצה עצלנית וצפויה. יש שתיים-שלוש הבהלות שלדעתי הן באמת אפקטיביות, אבל שתיים-שלוש מתוך בערך עשרים זה לא מדהים.
וזה חבל, כי חוץ מההבהלות האלו והאורך הטיפה מוגזם של הסרט, כל השאר עובד ממש טוב. אחרי תפקידי משנה ב"פאוור ריינג'רס" ו"אלאדין", סקוט מקבלת כאן את אור הזרקורים (תרתי-משמע) ונותנת הופעה נפלאה עם מנעד רחב של הבעות פנים ורגשות. אני לא יודע אם אני מסכים עם כל הסופרלטיבים שראיתי שמרעיפים עליה, אבל אני בהחלט יכול להגיד שהיא נותנת את אחת ההופעות הטובות בז'אנר בעשור הנוכחי. שאר השחקנים עושים את מה שהם באו לעשות, לא יותר ולא פחות, ויסלח לי ריי ניקולסון, אבל הוא לא בלט לי במיוחד בין שאר החיוכים בקהל.
אז כן, "סמייל 2" הוא בהחלט אחת מהפתעות השנה עבורי. זה סרט גדול יותר, יצירתי יותר ומוצלח יותר מקודמו, ואני מנחש שההכרזה על סרט שלישי היא עניין של זמן. פין הוא במאי מוכשר, וכולי תקווה שבסרט הבא שלו – בין אם "סמייל 3" או משהו אחר – הוא ימצא עוד דרכים להשתפר ולהשתכלל, וייתן יותר אמון באימג'ים המקריפים שהוא בבירור יודע ליצור גם בלי הצורך לצעוק עליי "בו!". כשזה יקרה, אני בהחלט אצא מהאולם עם חיוך גדול.
