ביקורת: סוסים איטיים

הדבר הכי מרענן ב"סוסים איטיים", סדרת הריגול-אקשן המצליחה של אפל, הוא עצם הגישה שלה. סרטים וסדרות בז'אנר הזה יש כבר מיליון, וגם אם הם מוצלחים, זאת כמעט תמיד אותה מנה; "סוסים איטיים", לעומתם, מתיימרת לפחות להגיש את המנה אחרת.

אם, למשל, ביצירה סטנדרטית נצפה לשילוש הקדוש של סטייל, לוקיישנים ואקשן, הרי ש"סוסים איטיים" מוותרת בקלילות על השניים הראשונים ולא בהכרח נדיבה גם עם השלישי. הדמויות לא עוזבות את בריטניה ובקושי את לונדון (למעט העונה הרביעית, אגיע אליה בהמשך), אין שום גאדג'ט מגניב ובסיס הפעילות שלהם מרגיש כמו הבית שלי באמצע בלאגן הנקיונות של ערב פסח.

לא, מטאפורה לא טובה: בנקיונות אצלי יש לפחות תחושת מטרה סופית כלשהי, בבסיס של "בית סלאו" אין. הם רק יושבים שם, הסוכנים הלא-יוצלחים שהועפו מה-MI5 ומחכים שעוד אבק יכסה את השולחנות, ושהבוס שלהם – ג'קסון לאמב (גארי אולדמן) – יואיל בטובו לפתוח חלון במשרד אחרי הפלוץ העשירי מהבוקר.

כל זה כיפי כי זה הופך את הדמויות הראשיות לאנשים שיותר קל להזדהות איתם. הרי למעט מאוד צופים יש משהו במשותף עם ג'יימס בונד האלגנטי, אבל הרבה מאוד מהם נמצאים בעבודה שגרתית שבדרך כלל גם שוחקת וגם לא תמיד מעניינת. אני מסוגל להזדהות עם מישהו שעושה את העבודה שלו מאילוצים אקראיים יותר ממי שעושה אותם בגלל תוכנית-על שמחייבת ביקור בלפחות שלושה מתוך שבעת פלאי תבל.

וכעת, מה שעוד יותר יפה זה שהסדרה בעצם מחביאה מתחת לקונספט עלילות ריגול סטנדרטיות לגמרי: בעצם כן יש נבלים ותוכניות מורכבות ואינטרסים מתנגשים. אבל אותה הגשה הופכת את זה למרענן, וההקפדה לא באמת להפוך את זה לסדרת דוקו על חייהם האפורים של מרגלים פשוטים – הרי בסוף אני מחפש אסקפיזם – הופכת את זה למתכון כמעט מושלם.

ואכן, אסקפיזם זה מה שקיבלתי. הדמויות פה כיפיות אחת-אחת, וצריך בעניין הזה להתחיל ישר מגארי אולדמן, כי אל-אלוהים כמה שהוא טוב כאן. נכון ישנה קלישאת הגיבור הציני מבחוץ אבל רגיש מבפנים? אולדמן עושה משהו קשה יותר: הוא נשאר ציני כל הדרך למטה, אבל מצליח איכשהו להראות אכפתיות בדרכו מלאת ההזנחה, העקיצות והזלזול הבוטה בכל מי שמסביבו. גם ברגעים הכי דרמטיים שלו הוא לא מעדן במילימטר את הבוז השוצף, אבל תנועות קטנטנות של תווי הפנים ושינויים מזעריים בטון הופכים אותו לדמות עגולה שלא רק לנו אכפת ממנה, אלא גם מסביר מה מוצאים בו בסופו של דבר עובדי הכפייה שלו. ונו, כן, אותן עקיצות שנונות אחראיות לכמה מפרצי הצחוק הגדולים שלי בזמן האחרון מול מסך.

הדמות המרכזית הבאה היא ריבר קרטרייט (ג'ק לאודן), לכאורה הקלישאה של סוכן הריגול החתיך והמצליח, אלא שלאחר פאשלה מאסיבית בתרגיל אימונים גדול הוא נשלח לבית סלאו לצבור אבק ולחטט בפחים, וזאת למרות שסבא שלו (ג'ונתן פרייס) הוא בכיר לשעבר בסוכנות. ריבר מתוסכל מזה מאוד, אבל אין לו שום דרך לעשות משהו בעל חשיבות ולג'קסון לאמב כמובן לא אכפת ממנו. כשהמקרים המעניינים נדחפים בכוח לבית סלאו, מסיבות שלפעמים הוגנות עלילתית ולפעמים לא (היי עונה 4, כאמור – אגיע אלייך בהמשך), הוא נרגש להזיז את התחת מהכיסא וללכת לשחק אותה במגרש של הגדולים.

יש עוד סוכנים בצוות, אבל הם בבירור הגיבורים הפחות ראשיים – ולכן גם אלה שצריך יותר לחשוש לחייהם. הסדרה עדיין מאפיינת כל אחד ואחת מהם בצורה שאולי קלישאתית, אבל בחיי שאין לי מילה רעה אחת להגיד על המשחק של רוב המשתתפים (די עונה 4, תפסיקי לנדנד אני מגיע), שלוקחים את הקלישאות האלו ומפיחים בהן חיים ועניין – החל מההאקר המוכשר אך עם ציון מינוס ביחסי אנוש, ועד המזכירה הנאמנה והשקטה, אך הפקחית והנבונה.

בהעדר נבלים מובהקים בחלקים גדולים של הסדרה, עיקר התנגשויות האינטרסים במהלך עלילת הסדרה נוגעת לבכירי המטה הראשי של הסוכנות, שמכונה "הפארק". זהו המקום שבו יפי הבלורית ומפעילי הגאדג'טים פועלים, והתקווה של כל אחד מהדפוקים שבאגף סלאו היא לחזור לשם יום אחד. אבל מהר מאוד הצופים מבינים שכמעט כל התרחשות במקום הזה רוחשת קונספירציות מכאן ועד הודעה חדשה, וסגנית המנהל דיאנה טאוורנר (קריסטין סקוט-תומאס) נמצאת כמעט תמיד בלב כל אחד מהסודות הללו. סקוט-תומאס מהווה את העזר כנגדו (בעיקר את הכנגדו) לדמותו של אולדמן, והסצנות המשותפות שלהם על כל העקיצות המושחזות שלהן מהוות שיאים חוזרים של הומור בריטי משובח.

לכל המתכון הנ"ל תוסיפו כתיבה חכמה רוב הזמן, שמתזמנת נכון הפתעות בסיפור ומתגלה כמורכבת יותר מפעם אחת, ברמה שהסדרה יכולה להיות מוגדרת כתעלומה בלשית, בה צופים חדי עין ואוזן יכולים להבין מרמזים מטרימים לאן כל העסק הולך. מתברר שיש משמעות למשפטים בודדים שנאמרים פה ושם, והסדרה חוזרת לרמזים כאלה במקומות לא צפויים מצד אחד, אבל מהודקים מאוד סיפורית מצד שני. אני עוד זוכר את ההשתאות שלי במהלך העונה הראשונה, בה קלטתי איזה פאזל משובח נבנה כאן מתחת לאף שלי בזמן שהייתי במתח לגורל הדמויות.

כן, גם במקצה הזה הכתיבה עובדת היטב. כנרמז לעיל יש מן הסתם חסינות עלילתית לחלק מהדמויות, אבל לפעמים קשה לנחש בדיוק למי ובהחלט יש תחושה בלתי פוסקת שהכותבים לא יהססו להרוג את מי שמתחשק להם, ולא משנה איזה שחקן או שחקנית מגלמים את אותה דמות. מה שעוד יותר יפה הוא שהמוות – כשהוא מגיע – מהווה יותר מרגעי הלם והמחשה לסיכונים: הדמויות שנותרות חוות ומעכלות את האובדן והוא משפיע עליהן ועל ההתפתחות שלהן, מה שהופך בתורו את הקרבן הבא לבעל משמעות רבה יותר.

מילה טובה מגיעה גם לבימוי הענייני, לצילום הנהדר ולפסקול המשובח, התומכים כל אחד בחלקו בתמהיל הסוחף שהוא "סוסים איטיים". למעשה, כשהתמהיל הזה בא לידי מיצוי הוא הופך את הסדרה לאחת הטובות שבהן צפיתי; אממה, לא תמיד הוא בא לידי מיצוי – ובשביל ביקורת מפורטת יותר כי לא כתבנו פה על הסדרה בזמן אמת, בואו נדרג את העונות מהטובה להכי פחות.

היהלום שבכתר הוא, ללא ספק, העונה השלישית, שבה אותה מזכירה שקטה נחטפת כדי לאלץ את חבריה לשתף פעולה בחשיפת סוד כלשהו מלב הסוכנות. השילוב של סיכון ממשי, דמויות מנומקות, קונספירציה מורכבת וכתיבה מושחזת, מחוזק בצורה משמעותית עם אקשן גדול וסוחף יותר מכל שאר העונות ששודרו. אין רגע אחד מיותר בעונה הזו, והשחקן סופי דיריסו שמוביל אותה לוקח את העול הדרמטי על כתפיו ועושה זאת מעולה. ראויה לציון גם סופי אוקונדו בתפקיד מנהלת ה-MI5 שהגיחה גם בעונות קודמות, אבל הפעם נמצאת לאורך כל הדרך וחולקת רגעים מעולים ממש עם סקוט-תומאס. הסדרה גם נותנת קתרזיס מספק לכל המהומה, שבא מצידו עם מחיר לא פשוט כדי להמחיש את האתגר.

העונה הראשונה, שמשלבת את פריסת הבסיס לכל העסק וההיכרות עם הדמויות שנלווה מכאן ואילך יחד עם עלילה על חטיפת צעיר מוסלמי ואיומים בהוצאתו להורג, ראויה גם היא לשבחים. אין הרבה אקשן, הדרמה משורטטת בקווים גסים למדי ושזירת נושא פוליטי בלב הסיפור גורמת לו להרגיש מתוחכם פחות ומניפולטיבי יותר – ועדיין, זאת עונה כמעט מושלמת.

העונה השנייה כבר פחות טובה, אם כי עדיין טובה. האירוע המניע הוא חשש של הסוכנות מ"התעוררות" של סוכנים רוסיים רדומים מתקופת המלחמה הקרה, בסיפור שהולך ומתפתח ונראה מבלבל מרגע לרגע. עכשיו, בעיקרון כל המתכון ממשיך לעבוד נהדר. הבעיה היא שהתוכנית המורכבת של הנבלים היא משהו כל כך, אבל כל כך מטומטם ותלוי בכל כך הרבה משתנים, שבסדרה שיודעת כתיבה מהודקת מהי – זה פשוט מעליב. כשאני אישית הבנתי את הפואנטה במהלך הפרק האחרון לעונה, עצרתי בתסכול את הצפייה לכמה דקות ובהיתי במסך בחוסר אמון. בשביל סדרות קומיקס חסרות היגיון יש לי ערוצים אחרים.

וזה עדיין לא מפח נפש כמו העונה הרביעית (אמרתי לך שאני מגיע!!!), שבה איכשהו הכול כבר ממש מתפרק לחלקים. ניסיון להתנקש בחיי סבא של ריבר גורר איכשהו את הנכד לצרפת ולגילויים אישיים שאמורים להיות מרגשים, אבל באופן סמלי היציאה מגבולות הממלכה המאוחדת מהווה גם יציאה מהסטנדרטים המעולים של הסדרה. יש רמזים ליכולות של היוצרים פה ושם, אבל בגדול מה שהיה מהודק הפך למרושל, מה שהיה מהנה הפך למעיק, ומה שעצר נשימה הפך למעורר פיהוק. דמויות מתנהגות בטמטום לא אופייני, הוגו ויבינג בתפקיד הנבל הראשי מתקשה לעורר אימה (או כל רגש אחר), ומעט האקשן שיש מאולץ וחסר היגיון. נראה שאפילו גארי אולדמן מאבד קצת מקסמו, אבל כאן יש לומר שבעונה הזו ג'ונתן פרייס שהופיע עד עתה בהופעות אורח מקבל זמן מסך גדול בהרבה ועושה איתו פלאות, במגבלות הכתיבה (כי בחייאת, באמת, איזה סיפור מטומטם).

בשורה התחתונה, "סוסים איטיים" היא בהחלט צפייה מומלצת, לפחות עד סיום העונה השלישית. אבין מי שלאור המילים בפסקה הקודמת יחליט אולי לוותר על המשך הסדרה, אבל דעתי היא שיש ליוצרים קרדיט להרבה יותר מעונה אחת לא-משהו, ואני אישית אצפה כמובן גם בעונה החמישית והשישית (זו כבר צולמה וזו אושרה). כי כשהם עשו טוב את מה שהם עושים זה היה ממש טוב, ובשקלול הרגעים הטובים שכן יש גם במהלך המעידה ההיא – אין שום סיבה לא להיות אופטימיים.