"חוטאים" הוא חוויה שכדאי לראות בקולנוע. הרי מתי לאחרונה ראינו סרט אימה מושקע, עם תקציב של כמעט 100 מיליון, לא חלק מזיכיון כלשהו, מלוהק בכוכבי קולנוע לא קטנים, וכל זה בהובלת במאי מוכשר שקיבל יד חופשית? זה גרם לי לבוא לסרט מצפה לכל טוב, ועדיין ריאן קוגלר הפתיע אותי לטובה כשהצליח להעביר אותי בהצלחה רבה הרפתקה קטנה וחוצת ז'אנרים, כל זה בשעתיים וקצת כולל סצנות בקרדיטים.
המראה של הסרט הוא הדבר הראשון ששמתי לב אליו, הרבה לפני העלילה או כל פרט אחר: קוגלר בחר לצלם את הסרט במסך מאוד רחב כדי ליצור פריימים ענקיים ועמוסים, והבימוי שלו, יחד עם הצילום של אוטום דוראלד ששיתפה איתו פעולה גם בסרטו הקודם, הוא הכי טוב שראיתי בבלוקבאסטר כבר שנים. כשמצלמים דיאלוגים במסך רחב כזה צריך להעמיד תמיד כמה אנשים בפריים בקומפוזיציות מושקעות, וכשרוצים לצלם אדם לבד מקרוב צריך למקם אותו בדיוק במרכז הפריים ככה שכמעט יסתכל למצלמה, ותמיד עם רקע עמוס מאחוריו – משהו שהיה סטנדרט פעם וכבר נשכח היום. קוגלר ודוראלד עושים את כל זה, ונותנים לנו תחושה שהדמויות נמצאות לבדן בטבע הפראי של מיסיסיפי בלי שום דבר מסביבם לאורך קילומטרים, וזה פשוט יפהפה.
אז מה עושים באותה המיסיסיפי, חוץ מצילומי נוף מיוחדים והעמדות שחקנים מרשימות? מייקל בי. ג'ורדן משחק את התאומים סמוק וסטאק, שחוזרים לעיר מולדתם ב-1932 אחרי הרפתקה לא ברורה בשיקגו כדי להקים ג'וק ג'וינט, מועדון מוזיקה של שחורים. בדרך כל אחד מהתאומים נפגש עם מאהבות העבר שלו, אחת מהן היא מארי שמשוחקת על ידי היילי סטיינפלד, בתפקיד שגם מאוד דומה למה שעשתה בפריצה המועמדת לאוסקר שלה ב"אומץ אמיתי" ב-2010, וגם בפער התפקיד הכי מרשים שלה מאז בעיניי. התאומים גם מגייסים את בן הדוד שלהם סאמי מור לנגן במועדון, והסרט כולו מתרכז לערב הפתיחה שלו. מה כבר יכול להשתבש? הרבה, וגם אם זה קורה בדרך צפויה לפעמים, הערב שלהם הולך ומדרדר בדרך הכי מבדרת שיש.
כל זה יכול להישמע לכם מוכר, אבל קוגלר לא רק שאב משראה מסרטים אחרים, אלא יצר משהו משלו. הכתיבה שלו פאלפית וקאמפית, אבל השחקנים שומרים על רצינות. קוגלר מצליח ליצור שפה קולנועית שכאילו נמצאת בין סרטי הזבל של שנות השבעים וסרטי היוקרה של אותה התקופה: היא מבולגנת מאוד, כי זה קאמפי ומטופש ומלא בדיחות (כולל בדיחות סקס בוטות הרבה מעל הממוצע בסרט שכזה), אבל גם "אמנותית" ורצינית במקביל, עם סכנות אמיתיות לדמויות והעתיד שלהן. זה פשוט מרהיב, וככה הסרט מצליח להלהיב, להבהיל, למתוח ולהצחיק, והכל תוך שמירה על פאסון.
הטון הזה נותן לשחקנים בסיס כיפי מאוד לעבוד איתו, ונראה שכולם גם נהנים וגם נותנים הופעות מוצלחות. התפקיד הכפול של מייקל בי. ג'ורדן לרגע לא מרגיש כגימיק, ויחד עם בניית דמויות טובה הוא מצליח גם להיות מספיק כריזמטי בשביל להחזיק תפקיד כפול וגם ליצור הבחנה מספיק טובה בין התאומים. קוגלר גם מוסיף לחבורה לא מעט שחקני משנה כדי למלא את אותם שוטים רחבים, וכולם טובים ברמות שונות, כשהאהוב עליי הוא דלרוי לינדו ("נקמה מרה") בתור דלתא סלים, קלידן מבוגר שרק רצה להופיע במועדון ולשרוד עוד יום.
עוד מצטיין הוא לודוויג גורנסון, המלחין שזכה באוסקר על "אופנהיימר" בשנה שעברה וגם הפיק את הסרט הפעם. הפסקול שלו הוא פשוט פצצה לאוזניים, בלוז שמתאים בול לתקופה ועמוס בהבהלות אימה, עם נעימות ברורות לכל דבר שהולכות ומשתכללות ככל שהסרט מתקדם בצורות שאי אפשר לנחש. כל זה יושב על עבודת סאונד יצירתית ומרשימה בטירוף, ואם ראיתם את הסרט הזה כמו שצריך עם מערכת סאונד איכותית, לאורך הסרט האולם כולו פשוט מתמלא ברחשים וצלילים היישר ממיסיסיפי שגורמים לכם לתהות אם הם מגיעים מהסרט או מהשורות מאחוריכם.
אבל עם כל ההתלהבות, הסרט לא מושלם, והתסריט – גם הוא של קוגלר – הוא עקב האכילס שלו. מה לעשות, אי אפשר לפתוח כל מיני קווי עלילה, לנסות לגעת גם בנושאים חשובים כמו גזע על הדרך, ואז לסיים בקרב מרשים שלא סוגר את הקצוות וללכת הביתה. קוגלר כן מרים את התסריט שלו בכמה רמות עם בימוי מעולה, אבל לקראת הסוף יש כמה חלקים שאפתניים שזזים מהר מדי והבימוי האדיר לא מצליח לכפר על הכתיבה המחופפת.
בנוסף, יש גם את הבחירה לא לתת לסרט סוף אחד אלא להמשיך לשתי סצנות במהלך הקרדיטים – אחת ארוכה באמצע שלהם שהיא פשוט סוף נוסף ומוצלח יותר, ועוד אחת נחמדה אבל מיותרת ממש בסוף. כל זה קצת הוציא לי את האוויר מהמפרשים שהיו מתוחים עד הקצה רוב הזמן. ריאן, אנחנו לא ביקום הקולנועי של מארוול יותר, אולי כדאי שגם אתה תיפטר מההרגלים שקיבלת שם.
כולם מדברים על "וואנר"ים לאחרונה – הטכניקה של צילום טייק ארוך יחסית בלי קאטים – מ"התבגרות" ועד "הסטודיו". אני לא מת על זה בדרך כלל, זה גורם לי יותר לחשוב יותר מדי על איפה המצלמה עוברת ולמה עשו את זה ואני מרגיש הרבה פעמים שזה הבמאי צועק "תראו איזה מוכשר אני", אבל קוגלר הרים פה את ה"וואנר" הכי טוב שראיתי כבר שנים: לא ארוך מדי, גולש מהר למחוזות הקאמפ והפנטזיה, עם צילום רחב ועמוס באנשים, פרטים והתרחשות, ומעל כל זה המנגינה של גורנסון שחורכת את כל הסראונד של האולם, כשזה אפילו לא השיא של הסרט.
עם הסרט הזה, ושוט שכזה ספציפית, ריאן קוגלר נכנס למקום גבוה לרשימת הבמאים שאני לא יכול לחכות לפרויקט הבא שלהם. הרבה זמן לא חייכתי ככה משוט בודד בסרט, וזה לבדו שווה מחיר כרטיס, אפילו שאהבתי מאוד גם את כל השאר. יצאתי מהסרט מבסוט ובחשק להתפלח לג'וק ג'וינט כזה בעצמי, בתקווה לערב שישתבש קצת פחות.
ביקורת מצוינת לסרט מצוין.
חובה לראות אותו בקולנוע. אחד מהסרטים הכי אימרסיביים של השנים האחרונות.
הוא קצת הזכיר לי ספר של סטיבן קינג, אימה מטאפורית וממששית שמתפתחת לאט כשעיקר הסיפור מוקדש לדמויות ומה מפחיד ומייצר תקווה לעתיד לכל אחת מהן. וסוף שלא יודע מתי לשחרר – לחלקנו זה יעבוד ולחלקנו לא.
לודוויג גורנסון שיחק אותה עם פס הקול בקטע אחר.
בקלות אחד מסרטי השנה
כן, מה שבביקורת, בגדול. אני חושב שגם שאחרי אפקט שרק יעבור, אני אכתיר אותו כסרט הטוב ביותר של קוגלר, כשהביטחון שהוא צבר כבמאי ברור כאן בכל שוט ושוט. יש פה כמה וואנרים נפלאים, וכאמור, אחד שהוא לפנתיאון. אהבתי גם שהסצינה הראשונה של הג'ורדן-ים בתחילת הסרט היא להראות אותם מעבירים סיגריה מאחד לשני ובחזרה, כמו הדרך של קוגלר להגיד "לא נסתמך רק על טריקים של לצלם אחד מהם אחורה וכו', אתם הולכים להאמין שאלה שני אחים תאומים שחולקים את המסך". וזה אכן המצב.
בימוי נהדר, צילום נהדר, פסקול נהדר ותצוגות משחק נהדרות. מסוג הסרטים שבשבילם הולכים לקולנוע.
לוורנר בכללי יש אחלה טכנולוגיה לצילום אותו שחקן במספר דמויות.
היו כמה סצינות מאד מורכבות גם בפלאש ובמיקי 17.
קרוב לשלמות
10 מתוך 10 בכל אלמנט טכני ובמיוחד בבימוי ופסקול. מסכים שהתסריט הוא החלק החלש יחסית, במיוחד לקראת הסוף כשיש כמה מהלכי עלילה לא לחלוטין מוצדקים, אבל זה עדיין תסריט מעולה שבונה נהדר את המתח ואת הדמויות.
וידויי – יצאתי לפני הסצנות פוסט קרדיט וראיתי אותם רק מאוחר יותר. שתיהן מיותרות והסרט עובד טוב יותר בלעדיהן. אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה שהראשונה נוצרה בלחץ האולפן כדי להשאיר פתח לסיקוול.
שתי המלצות:
1. תגיעו לסרט עם כמה שפחות ידע. הטריילרים מספיילרים אותו למוות וחבל. זה סרט שאפילו הז׳אנר שלו הוא סוג של ספויילר.
2. צפיה בקולנוע חובה ועדיף באולם כמה שיותר מוצלח. אני ראיתי אותו במובילנד הצוק (לב מנדרין לשעבר) ששופץ וחודש לחלוטין והוא בקלות הקולנוע הכי כיפי היום בארץ.
איך בהירות ההקרנה שם?
ראיתי אתמול באושילנד כפר סבא, והיה, כרגיל, חשוך להפליא. כ"כ נהניתי בכל זאת, שבא לי לראות שוב, אבל בהקרנה טובה יותר.
מקרן חדש לחלוטין ובהיר מאוד
לעומת זאת באושילנד המצב על הפנים כבר המון זמן וחבל כי חוץ מזה זה מדובר בקולנוע מוצלח סה"כ.
האם הסרט מפחיד?
האם יש ג'אמפסקיירס ? מה רמת הגור?
לצורך השוואה בעיניי נוספרטו או the substance הם לא סרטים מפחידים
סרטים כמו מידסומר או "זה" בהחלט כן
יש ג'אמפ-סקיירס, gore ברמה בינונית הייתי אומר
הבהלות ו-gore בערך כמו "נוספרטו", יש פחות gore מ"החומר" אבל ב"החומר" זה גם נהיה גרוטסקי ולא מציאותי די מהר מה שמוציא את הפחד בעיניי, פה הסרט כן מקורקע בסוף.
"זה" לדעתי יותר מפחיד וגם "מידסומר" הרבה יותר "נכנס מתחת לעור" של הצופים בנושאים שלו, "חוטאים" בסוף לגמרי סרט שבא להנות עם האימה שלו.
אם אתה רגיש אימה יש מצב שהסרט יצליח להלחיץ אותך, אבל סך הכל הייתי אומר שהוא מפחיד ברמה בינונית.
תודה :)
(ל"ת)
כמעט
כאילו, זאב מדבר על "תסריט שלעיתים מתקשקש שמורם על ידי הבימוי" ועל זה יש לי להגיד שהתסריט מאוד מאוד מתקשקש, והבימוי לחלוטין לא מספיק טוב בשביל לחפות על הרגעים הקשים שלו.
מפתה לחלק ל"טוב/רע" אבל האמת היא שגם דברים מאוד טובים – כמו דלרוי לינדו – פשוט לא לחלוטין מרגישים מנוצלים עד הסוף. דלרוי לינדו עושה המון עם דמות כתובה יחסית טוב, אבל לחלוטין מורגש כמה הוא היה יכול לעשות יותר. כנ"ל היילי סטנפילד (וזאב, תראה "הקצה של 17", עדיין ההופעה הכי טובה שלה), וכנ"ל מייקל א-ב. ג'ורדן שבאמת רגע מלהיות באמת ענק בסרט הזה.
אותו הדבר נכון לגבי כל הסרט – ארוך מדי (אני מעריך סרט שיודע להציב את הדמויות שלו כמו שצריך, אבל אם כל הזמן הזה נועד רק בשביל להציג דמויות עם מוטיבציות שטחיות שהיה אפשר להציג בסצנת דיאלוג קצרה – אתה לא עושה את זה כמו שצריך), לא מספיק סוחף (ראיתי באיימקס, מודה שעבודת הסאונד הרגישה לי לא משהו – אפשרי שבעיה של האולם – אבל זה בעיקר על צילום שפשוט "סבבה+" ולא "הולי שיט" אף פעם. אם ניקח את הוואן-שוט כדוגמא: הוא מגניב כקונספט, אבל הוא אף פעם לא הצליח להוציא את ה"וואו" הויזואלי הזאת של פריים פשוט בלתי נשכח. אנשים רוקדים במועדון יש לי בהרבה סרטים) ועם פשוט יותר מדי חורים בתסריט שהציקו לי בזמן אמת.
כאמור, הרבה מזה נסלח – בטח אם הסרט תפס אותך – אבל במבחן התוצאה זה סרט שהיה צריך שיוף, תסריטאי מוכשר יותר, עורך טוב יותר,וקצת יותר… יותר.
הערות לא מספיילרות:
-זאב דיבר על "בדיחות סקס" אבל זה סרט מאוד חרמני בכלליות. יפה להוליווד שמצאה לעצמה את המקום בין חרמנות לנצלנות.
– אני עדיין, בסך הכל, "בעד" הסרט במובן שההצלחה שלו היא ההצלחה של כולנו, פשוט אחרי שלב הכניסה של "סרט מקורי שמנסה לדבר אל הקהל שלו כמו אנשים כמעט בוגרים" אמור להגיע השלב של "ומצליח לעשות את זה באופן מוצלח"
במפתיע מסכים כמעט עם הכל
ועדיין מרגיש שיש פה שלם שגדול על סכום חלקיו ובסוף יצאתי עם עם חוויה הרבה יותר משמעותית מ״בלתי מזיק ברובו״ ומתגובות באינטרנט נראה שאני לא היחיד.
יש פה איזה secret sauce וכנראה שזה הפסקול. האמת, מתחבר יפה למסר של הסרט על כוחה של המוזיקה.