"שיר אשיר בגשם" הוא יצירת מופת קולנועית ואחד הסרטים האהובים עליי בעולם. הוא מלא בקסם, הומור והחומר שבגללו רואים קולנוע מלכתחילה. כמו הקלאסיקות הכי טובות – כשאתה צופה בו אתה לא מרגיש שאתה עושה שיעורי בית – אתה פשוט עסוק בלהנות מהבדיחות, השירים, הקסם.
מחזות זמר שהם "קלאסיקות" כמו "סיפור הפרברים", או "צלילי המוזיקה", או "אוליבר", או דומיהם הם תמיד אפוסים גדולים של איזה שעתיים ומשהו על כוחה של אהבה או משהו, עם רגעים של הומור (בכל זאת, שעתיים וחצי), אבל בלי ציניות ועם הרבה סנטימנטליות. כאילו בשביל לתקוע להם אצבע בעין, "שיר אשיר בגשם" הוא לא זה ולא זה ולא זה – הוא סאטירה עוקצנית קצרה (שעה וארבעים) שאמנם אינה מעל רגעים סנטימנטליים, אך לב הסרט הוא של ציניקן שבא לעקוץ את כל התהילה ההוליוודית.
הסרט מספר על דון לוקווד (ג'ין קלי), כוכב ראינוע שתקוע ב"זוגיות אולפנים" עם לינה למונט (ג'ין הייגן) אותה הוא לא סובל. הסרט מתחיל בדון מספר על איך הגיע להיות כוכב: סיפור מלא שקרים, חצאי-אמיתות וכזבים, כאשר בזמן שהוא מספר את אותם הבלים, הקהל רואה מה קרה באמת. העניינים מסתבכים עבור דון כשהוא פוגש את קתי (דבי ריינולדס), שחקנית מתחילה שנוכחותה מעצבנת את החצי הקולנועי השני שלו, בייחוד כי דון מתאהב בקתי, ומסתבכים עוד יותר כאשר הראינוע הופך לקולנוע והאולפנים בהם הוא נמצא מתקשים להצליח להפיק סרט מדבר מוצלח. גם כי לשנות את כל המדיום ברגע אחד זה קשה, אבל בייחוד כי קולה של לינה למונט הוא, איך נגיד, יותר טוב בראינוע. מסוג הצלילים שאמנת ז'נבה הכריזה עליו כפשעי מלחמה. צליל שלא בלתי דומה לציפורניים על לוח. בקיצור, קולה היה כמו קולו של אברהם לינקולן: גבוה ועם "נטייה תכופה להפוך לצליל צורמני ולא נעים".
בין לבין רגעי העלילה, יש שלל סצנות שלא קשורות לכלום, אפילו לא לטון הכללי של הסרט, ונראה שבכלליות לא תמיד ברור מה מתרחש בסיפור הזה ולמה. זה לא רושם מוטעה: "שיר אשיר בגשם" הוא אחד מסיפורי ההפקה המוזרים האלה, שבו ראש אולפנים אומר משהו כמו "היי, יש לנו מלא שירים ישנים שאף אחד לא זוכר, בואו נשלב אותם יחד ונעשה מזה סרט" ואז יוצא ומשאיר חבורת תסריטאים לשבור את הראש מה מקשר בין שירים כמו "שיר אשיר בגשם", "מוכן כמו כינור", "בוקר טוב" ולבדוק האם באמת החוזה שלהם מאפשר מהאולפנים לדרוש מהם דבר כזה (מסתבר שכן!).
וכך, אחרי שכמעט ויתרו על הרעיון והתחילו להשתעשע עם רעיון ראשוני חדש של כוכב קולנוע שעושה קאמבק כקאובוי מזמר (תת ז'אנר קולנועי שנזנח לחלוטין פרט לקאמבקון קצר בסרט האחרון של האחים כהן), הסרט התגלגל לעברו של ג'ין קלי (שנה אחרי כיכוב בזוכה האוסקר "אמריקאי בפריז"). העלילה שונתה קצת כדי להתאים אותה למישהו שאינו קאובוי ומפה לשם נוצרה יצירת מופת קולנועית.
עכשיו, "יצירת מופת" לא אומר שמדובר בסרט מושלם, בטח לא מושלם באופן קר. יש באמצע הסרט סצנה מוגזמת בכל צורה של ריקוד בלט ששונה לחלוטין מטון הסרט עד כה ונראה שהכניסו אותה בעיקר כי אפשר. איכשהו במקרה הזה, הפגמים רק מבליטים את עובדת היותו של הסרט יצירת מופת. יש בסרט הזה מידה נכונה של טירוף, של אומץ, של ביזאריות והמוזרויות שלו הן לא משהו שצריך לסלוח לו עליהן – הוא נפלא בגללן.
אחת מהמוזרויות של הסרט היא העובדה שהוא תמיד משאיר בצד את הקלף הכי חזק שלו – קוסמו (דונלד או'קונור), דמות שהיא משנית לעלילה כמו שהיא מהותית לה. קוסמו הוא חברו של דון לוקווד עם גישה צינית, הומוריסטית ומלאת המצאות לגבי החיים שהמוטו שלו הוא "גרום להם לצחוק" – דבר שהוא עושה לאורך הסרט שוב ושוב ושוב, בייחוד בסצנה בה הוא מדגים את המוטו הנ"ל. בסרט "מושלם" יותר, קוסמו היה מקבל עוד איזה שניים-שלושה שירים, שמונים פאנצ'ים ודוחק את כולם לצד. אבל הסרט מתמקד במקום זה בסיפור האהבה שמתחיל מעניין אבל הופך מהר מאוד לדי גנרי של קתי ודון.
גם את האס השני שלו הסרט כמעט מבזבז – ג'ין הייגן כלינה למונט היא שילוב מופתי של נבל, דמות קומית ודמות טרגית. היא הייתה מספיק מוצלחת כדי לתת לסרט את אחת המועמדויות היחידות שלו לאוסקר (השנייה הייתה על המוזיקה), מועמדות אותה הפסידה לגלוריה גרהם בסאטירה עוקצנית אחרת על הוליווד, "הרוע והיופי" (The Bad and the Beautiful).
למזלו, את שני האסים האחרים שלו הוא לא מבזבז – ג'ין קלי נותן את אחת מהופעות ה"גיבור הראשי הצנון המאוהב" הכי טובות שהיו בסרט כלשהו – מלא כריזמה, בעיקר מגיב למוזרות שסביבו, רוקד כמו שד (שדים הם רקדנים טובים, נכון?) ושר כמו מלאך. העובדה ששיר הנושא הפך לכזה להיט היא לחלוטין בגלל איך שקלי מצליח למכור אותו וההוכחה לכך היא שאף אחד לא זוכר את הגרסה הראשונית שלו (למרות שהיא מתוקה ביותר). האס השני הוא, כיאה למחזמר – השירים. כי אמנם קשה להבין מה מקשר ביניהם, אבל ברור למה בחרו דווקא אותם: מדובר במקבץ נדיר ונפלא שהסרט מצליח להפוך לטוב אפילו יותר.
לעומת כל אלה, דבי ריינולדס קצת פחות מרשימה, אבל אם נשאר במטאפורת הקלפים, זה רק כי היא מלכה בשולחן של אסים. היא אמנם לא יודעת לשיר (קטעי השירה שלה דובבו על ידי שחקנית אחרת) וג'ין קלי צחק עליה שהיא לא יודעת לרקוד (דבר שעליו הוא התחרט לאחר מכן) – אבל היא מכניסה יושרה ועקשנות לדמותה של קתי שמצליחה להבדיל אותה מ"אינטרס רומנטי מספר 89" של סרטים אחרים ולהפוך אותה לדמות שהצופה בעדה ולא רוצה רק שתסתום את הפה שלה. בנוסף, היא אמרה פעם על ההפקה ש"שני הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים הם ללדת ו"שיר אשיר בגשם"", אז אי אפשר להגיד שהיא באה סתם לדפוק שעון או משהו.
מעל כל הקלפים השונים מרחפת הכתיבה של הסרט – שנונה, קולחת ולא מפחדת להיכנס בהוליווד עצמה. אמנם ראש האולפנים מוצג יותר כמו זקן מבולבל וחמוד מאשר איך שראשי אולפנים אמיתיים באמת היו, אבל פרט לכך, "שיר אשיר בגשם" הוא כולו על איך הקסם הקולנועי בנוי על שקרים, כזבים וחצאי-אמיתות. סצנות אהבה של ראינוע בהן הגיבורים רק מדברים על כמה הם שונאים אחד את השני, שחקני קולנוע שלא ברור בכלל כמה כשרון יש להם, במאים חסרי כיוון, תסריטים שמשתנים בהחלטה של רגע: "שיר אשיר בגשם" אמנם פחות אפל מ"שדרות סנסט", אך הוא לא מוציא את הוליווד יותר טוב מסרטו של ויילדר – זה מקום מספיק קסום בשביל הצלחת הגיבורים שלנו, אבל הוא גם כל כך מטומטם וחסר חשיבות. אם רוב הסרטים על הוליווד מאמינים בחשיבות של הוליווד כמוסד ורעיון, "שיר אשיר בגשם" לא כל כך בטוח בכך. אולי זה בגלל שהסרט פשוט בכלליות לא כל כך בטוח במה שהולך בו.
"שיר אשיר בגשם" הוא סרט שראוי ליותר מילים ובהחלט היו מי שכתבו עליו עוד ועוד. אבל כדי ללמוד משהו מהסרט, שיודע שלא צריך להגזים וצריך לשמור על הכל באורך סביר, אעצור מלהרעיף עליו מילים כאן. אני חושב שהיחס הכללי שלי לגבי הסרט (ככל הנראה המחזמר הכי טוב בכל בזמנים) הובן איפשהו בין השורות, ואם לא, טוב: אז פשוט תחפשו סצנה אקראית ביוטיוב ותשבו בקסם שלו בעצמכם.
אז לגבי סצינת הבלט
הקטע הכי מדהים בסצינה הזו זה שהיא מתחילה בהסבר שהם רוצים להוסיף קטע של מחול מודרני (לתקופתם, כן?) והם מחפשים דרך להוסיף אותו לסרט והם ממציאים איזה מהלך עלילתי לא קשור כדי להוסיף אותו. והוא פורסם בטריילרים כאחד מהנאמברים המוזיקלים הגדולים לתקופתם. כך שאי אפשר להגיד שהם לא הסבירו בדיוק למה הם הכניסו אותו. מעין קריצה לקהל. לצערי לא הצלחתי למצוא את החלק הרלוונטי ביוטיוב כדי ללנקק אליו.
ולא ידעתי שדבי ריינולדס לא שרה את הקטעים שלה בסרט, אני לא יודעת אם זה נחשב אירוניה או פארודיה או מה, אבל זה קורע…
אירוניה כפולה
ג'ין הייגן מדבבת את דבי ריינולדס בסצינה מסוימת בה הדמות שמשחקת דבי ריינולדס לכאורה מדבבת את הדמות שמשחקת ג'ין הייגן.
ועכשיו כואב לי הראש קצת.
https://www.imdb.com/title/tt0045152/trivia?item=tr0787661
מציאות שמחקה אומנות שמחקה מציאות
כל הסרט הזה הוא אירוניה אחת גדולה
מזכיר את הקטע המדהים הזה מסטארגייט
https://youtu.be/fGfq_uncUUQ?t=5
וכל בדיחת מטא טובה בכל סיפור מטא, במיוחד סיפורים על כתיבת סיפורים וסרטים כל עשיית סרטים. כמו סרט אפס (למרות שחוץ מהמטא הכל בו היה נוראי).
שרה, בהחלט שרה!
יהונתן לא דייק בביקורת – השירה שלה דובבה רק בבלדה המשעממת שלה, כי הקול שלה לא היה די עמוק/דרמטי או משהו כזה.
בשאר השירים היא שרה בקולה שלה (ועל הדיבוב של לינה כבר כתבו).
בשני שירים דיבבו אותה
בהתחשב בכך שיש לה בערך 5 שירים סה"כ (לא סגור על המספר), זה לא מבוטל.
סליחה, בשתי בלדות
זכרתי רק את Would you ויש גם You Are My Lucky Star. אז חשבו שאין לה קול עמוק ומרשים דיו בשביל להחזיק שתי בלדות משמימות, בעיניי זה מבוטל מאוד, ורחוק מהטענה המכלילה שלך "היא אמנם לא יודעת לשיר (קטעי השירה שלה דובבו על ידי שחקנית אחרת)". היא בהחלט יודעת לשיר ואפשר לשמוע זאת בשיר הכי איקוני שהיא משתתפת בו – Good Morning. הוא הרבה יותר מוכר, מרופרר ונהדר.
The Bad and the Beautiful נקרא בעברית נבל היה האיש.
תרגומון טוען ש"נבל היה האיש" היה שמו השני
אני אניח שכמו לא מעט סרטים ישנים הוא הופץ בשם אחד ואז שינו לו את השם. לכן הוספתי את השם שלו באנגלית.
לפי אורי קליין הסרט הופץ תחת השם "נבל היה האיש"
(ל"ת)
ואני אניח שהוא אכן ראה אותו בשם הזה.
אבל, כאמור, ככל הנראה היה לו גם שם נוסף, שהוא זה שמצויין בביקורת. אני לא יודע אם השם הנוסף היה השם שלו כשהוא הוקרן בטלוויזיה או מה המקור שלו, אבל הוא לפחות היה מספיק משמעותי אם תרגומון ציינו אותו (אלא אם הם טעו, דבר שעד היום עוד לא נתקלתי בו).
סרט נפלא נפלא נפלא!
צפיתי בו לפני כמה חודשים ביום מבאס במיוחד והוא פשוט שיפר לי את מצב הרוח פלאים!
כל כך התלהבתי מ"בוקר טוב" שהפכתי אותו לשיר בוקר טוב בגן שאני עובדת (עשיתי כמה קיצורים) וכשהראתי לילדים את הוידאו הם פשוט התלהבו בטירוף! בלי לדעת את המילים, רק המוזיקה והריקודים סחפו אותם לחלוטין וכמעט בכל יום עד סוף השנה הם ביקשו שאשמיע להם את השיר. אז בהחלט נשאר רלוונטי :)
לשנה הבאה
גם הדב פנדינגטון אוהב לשיר בגשם…
אז הוא בעצם לה לה לנד של שנות החמישים?
מחזמר שהוא קומדיה רומנטית צינית על שחקני קולנוע.
(מתכונן לתגובות שיסבירו לי למה ממש לא)
לה לה לנד הוא... ציני?
בכל מקרה, הוא ודאי לא סאטירה חד משמעית כמו "שיר", אבל גם התואר "ציני" מרגיש גדול עליו בכמה מידות (זה לאו דווקא רע, כמובן).
אולי ציני היא לא המילה הנכונה
אבל הסוף (שבו הם מקריבים את האהבה שלהם בשביל הקריירה ומציג מה היה אם) לא בדיוק מתאים לקומדיה רומנטית.
ממש לא, פעמיים
קודם כל, לה לה לנד הוא לא ציני בשום צורה. הוא קומדיה (?) רומנטית, שבסוף שלה הגיבורים לא ביחד, אבל אין שום דבר ציני בסיקוונס סיום, אם ממש רוצים אפשר להגדיר את זה כמלנכולי. ואני בכלל לא בטוחה שאפשר להגדיר את הסרט קומדיה.
שיר אשיר בגשם הוא קומדיה רומנטית כי הוא קומדיה, ויש בה סיפור רומנטי, אבל האמת היא שהסיפור הרומנטי הוא די משני ומה שיש שם זה בעיקר קומדיה וסאטירה כל הוליווד של אותם הימים. מטרת הסיפור הרומנטי זה בעיקר להניע א העלילה קדימה, אז כן, זה קומדיה רומנטית אבל הרבה הרבה יותר קומדיה מאשר רומנטי.
חוץ מהעובדה שבשניהם יש שירים – אין שום קשר בין לה לה לנד לשיר שיר בגשם (חוץ מהרפרנסים המכוונים שיש בלה לה לנד כמובן). ובנימה אישית – לה לה לד היה מת להיות שיר אשיר בגשם. אני בספק אם עשר שנים קדימה יזכרו את לה לה לנד. אין לי ספק שעשרים שנה קדימה עדיין יזכרו את שיר אשיר בגשם.
רק הכי בקטנה בעולם ומצטער מראש באמת זה חזק ממני מצטער
שיר אשיר בגשם הוא לא ממש סאטירה של "אותם ימים", אלא יותר של "ימים עברו" (כאשר לנו הכל מתערבב אחד בשני). כלומר, אני מניח שלפחות חלק מהעקיצות תקפות הן לכאן והן לכאן, אבל התקופה שבה הכל ממוקם היא עשרים שנה לפני הסרט, אז כמו שאם נעשה עכשיו סאטירה על ממשל ברק (מצטער על הפוליטיקה) זה יהיה מקסימום "סאטירה על אז עם מסר בנוגע להיום", אבל לא בדיוק "סאטירה על היום".
אז פה אנחנו לא מסכימים...
הקומדיה קשורה למיקום של הסרט בשנות העשרים (ולמעבר מראינוע לקולנוע). אבל עיקר הסאטירה היא על ההתנהלות של הוליווד בצורה שהיתה נכונה בשנות העשרים, בשנות החמישים, ובחלקים מסויימים גם עד היום וזה חלק ממה שהופך את הסרט לעדיין רלוונטי.
בכל מקרה זו לא היתה הנקודה העיקרית של מה שכתבתי קודם. המהות של מה ככתבתי קודם זה ששיר אשיר בגשם הוא קומדיה הרבה לפני רומנטי. לה לה לנד הוא רומנטי אבל אני בכלל לא בטוחה שיכולים לקרוא לו קומדיה…
אני לא יכול להתווכח על שיר אשיר בגשם
כי לא ראיתי אותו והסיכוי שאראה אותו קטן (בגלל עומס בחיים, לא כי יש לי משהו נגדו).
אבל אני בספק אם לא יזכרו את לה לה לנד. גם פה באתר הוא נבחר מקום שישי בסרטי העשור.
מקווה שהאתר יהיה פה עוד עשר שנים ונוכל לגלות!
ויכול להיות שאני טועה, אבל אני באמת חושבת שזה אחד מהסרטים האלה שיצרו הרבה הייפ, אבל לא יעמדו במבחן הזמן. הייחוד שלו זה בפרפנסים לסרטים הישנים. במבחן הזמן – יעדיפו לזכור את הסרטים המקוריים ולא את הסרט שרפרנס אליהם.
שיר אשיר בגשם נמצא בשטח כבר 70 שנה, אני חושבת שזה כבר די ברור שעם כל חסרונותיו (וכשאני אומרת כל חסרונותיו אני מדברת על סצינת הבלט הלא קשורה, כל שאר הסרט די מושלם…)
הסרט הזה עומד במבחן הזמן.
אני חושבת שזה אחד הסרטים הראשונים שראיתי, ואני לא חושבת שאפשר לספור כמה פעמים ראיתי אותו מאז. אם יוצא לך- אל תוותר על ההזדמנות, זו לא סתם נוסטלגיה. הוא באמת שווה את זה.
ריקוד הבלט הלא קשור
מאוד היה לי מוזר שעם כל הרומן ביניהם, את הבלט המרהיב (השמלה האינסופית חרוטה בזכרוני עד היום) הוא רקד עם מישהי אחרת. אחרי שנים הבנתי שזה בגלל שדבי ריינולדס (אמא של הנסיכה לאה) פשוט לא היתה מסוגלת לרקוד בלט ברמה שסיפקה את קלי. בכל סרט נורמלי היו משנים את הריקוד או מוותרים עליו, לא ב"שיר אשיר", לא ולא. פשוט זרקו אותה מכל הקטע והחליף ברקדנית בלט.
סרט פסיכי. הדבר השני שהכי אהבתי זה שהיתה בצורת בקליפורניה באותה שנה, המיכלים הענקים המטפטפים מולאו וכולם חיכו לג'ין קלי לבצע את "שיר אשיר בגשם", שיר הנושא של הסרט. רק שג'ין קלי היה חולה מת. כולם חשבו לוותר. אבל הוא הרגיש כל כך רע על בזבוז המים בזמן בצורת, שהוא אמר יאללה מצלמים ועשה את היצירה המופתית הזאת בטייק אחד. תותח על בכלל.
אני דווקא זוכר
שממעתי איפשהו שזה בכלל היה חלב ולא מים…
זה מתאים לסרט אחר
'יתד אתקע בעמק'.
אם זה היה חלב הוא לא היה מרגיש כלכך רע על הבזבוז...
(אזהרה: בדיחת קרש;)
…כי לא בוכים על חלב שנשפך…
גרמת לי לנוסטלגיה
וחשק לראות את אחד הסרטים האהובים עלי שראיתי כבר אין ספור פעמים, אבל לא יצא לי לראות כבר תקופה די ארוכה. (אני חושבת שהפעם האחרונה שראיתי את הסרט היתה כשהתחלתי לצאת עם מי שהיום הוא בעלי, כך שעבר איזה עשור וחצי מאז…)
וזה מדהים עד כמה שהסרט הזה עומד במבחן הזמן. הסאטירה על ההתנהלות של הוליווד רלוונטית היום בדיוק כמו אז, וההומור על-זמני. מה שעוד שמתי לב זה כמה השקיעו גם בפרטים הקטנים ובהומור הלא ישיר. אוסף הדמויות הססגוניות במסיבה בתחילת הסרט, הן מבחינת המראה והן מבחינת האופי. הסצינה שבה דון וקוסמו הולכים באולפן וברקע רואים את כל הסרטים הלא קשורים שמצלמים באותו הזמן, וגם סצינת הבלט הלא קשורה בעליל – היא אולי לא קשורה לכלום, אבל אח… איזו הפקה… התפאורה מהממת (תפאורת הנייר הקומיקסית בתחילת קטע מצויינת בעיני), כמות הרקדנים שרוקדים באותו זמן, המורכבות של הקטע (יחסית למה שהיו מסוגלים באותם הימים, כן?). יצאתי נפעמת כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. אולי זה טוב שהיה זמן להתגעגע….
זה סרט יפהפה. קשה לי איתו
הוא יפהפה בגלל שהוא מרשה לעצמו להיות מטופש, רומנטי, קסום, מצחיק, קליל וחמוד, אבל מסרב להתפשר על האיכות של עצמו. קלי ודונן עבדו קשה כדי שהוא יראה כתוצר כ"כ נטול-מאמץ. סצנות הריקוד האלה כה מרהיבות שמכעיס לחשוב על ההיעדר הכמעט-מוחלט של סרטים מיינסטרימיים שמציגים קטעי ריקוד כאלה; יש את הריקודים הבסיסיים-מינוס ב"לה-לה לנד", שממש מכעיס לחשוב על הקופות ששבר והאוסקרים שגרף לעומת ההתעלמות של האקדמיה מ"שיר אשיר בגשם" (וגם "כוכב נולד", שיצא כשנתיים לאחר מכן ונראה כמו גרסה יותר ריאליסטית ומוצלחת של "לה לה לנד"). או הדיוק הקומי של סצנות כמו Oh Pierre, you shouldn't have come. הייגן, ריינולדס, אוקונור וקלי אדירים כולם (צפייה ממוקדת בכפות הרגליים של השלושה האחרונים בקטעי הריקוד היא חוויה כמעט מהפנטת).
אבל כמחזמר הוא מרושל נורא. יהונתן התייחס לזה בביקורת, אבל אני כנראה נרגן מדי בשביל להבליג על דבר כזה: למה שהשירים לא יהיו קשורים לעלילה? במיוזיקל, הזמר צריך להיות קשור למחזה – יש סיבה ששתי המילים האלו הולחמו. ג'ודי גרלנד שרה את שיר הטרולי כי היא פגשה בבחור על הטרולי, הטנגו נערך בבית הסוהר כי "שיקגו" הוא סרט בית כלא. יש מחזמרים שנתפרים מסביב לשירים מסוימים, אבל הם לפחות מנסים לגרום לזה להיראות כאילו העלילה נבנתה לשם: "מאמא מיה" הוא בבירור סרט נחות מ"שיר אשיר בגשם", אבל יש סיבה שמריל שרה את שיר הנושא כשהיא רואה ששלושת האקסים שלה הגיעו למלון שהיא מנהלת. כמובן שהאידיאל הוא שהשירים ינבעו מהעלילה. אבל גם כשזה לא המצב – כשסרט, כמו במקרה של "שיר אשיר בגשם", נתפר מסביב לשירים שבמקרה צריך עכשיו לשבץ בו, יש לנסות לגרום לעלילה להיראות כמו משהו שמתכתב עם השירים האלה. לא – הגיע הבוקר ועכשיו נשיר שהגיע הבוקר, התחיל לרדת גשם אז אשיר בגשם שיר. וואלה יופי.
אבל זה באמת קטנוניות מסוימת, אני מבין את זה; הנאמברים האלה מקסימים ומלבבים מספיק כדי שאבטל את הטרוניה הזאת מהר מאוד (אולי חוץ מבסיקוונס הבלט ההוא, שגם לא הרשים אותי מספיק כדי שאתעלם מהעובדה שהוא כלום בפיתה). מה שמכעיס אותי זה ש"שיר אשיר בגשם" הוא סאטירה, והוא סאטירה שטוב שנכתבה על תקופה שיש להציף אותה; המעבר מהראינוע לקולנוע מרתק. אבל לינה לאמונט אינה נבל, היא קורבן. ציור תמונה בה השחקנית בעלת הקול הבלתי-ניתן-להקלטה היא דיווה מרושעת שרוצה לפגוע בכשרונות צעירים ולהשתלט על האולפן, בעוד מנהלי האולפן הם בחורים חביבים ותמימים שמתומרנים ע"י שחקניות תאוות-כוח? מה?
והרי מפיקי "שיר אשיר בגשם" מבינים בהיסטוריה הוליוודית יותר טוב ממני; לא כי הם משכילים יותר, אלא כי הם חיו אותה. הם ידעו שעדיף להזין את סטריאוטיפ הבלונדינית המטומטמת והכלבה יותר מאת סטריאוטיפ המנהל הכוחני והאכזר. לאחרונה נכנסתי חזק לפודקאסט "You Must Remember This" של קורינה לונגוורת' (מומלץ לחובבי וחובבות הוליווד הקלאסית), ואלוהים ישמור, הסיפורים שמספרים שם על אנשים כמו לואי בי מאייר, אי אפשר להאמין אפילו. במהפכת הסרט המדבר, שחקניות בנות דמותה של לינה לאמונט היו בסכנת פיטורים משפילה, ולעיתים קרובות השחקניות האלה לא נחתו על קרקע יציבה כשנזרקו מתעשיית הקולנוע. גם אלה שמצאו תהילה בהוליווד המדברת לא ליקקו דבש (הסיפור של פג אנטוויסל, שהתאבדה בקפיצה מה-H של שלט הוליווד, נהיה יותר פופולרי בזכות "הוליווד" של ריאן מרפי; זה של ברברה פייטון, שהתחילה כבלונדינית זוהרת שכיכבה לצד זוכי אוסקר ומתה כעובדת מין אלכוהוליסטית, פחות מוכר, ואותי אישית הרעיש).
כמובן ש"שיר אשיר בגשם" לא התחייב להיות מסמך ריאליסטי נוקב. הוא אחד הסרטים האסקפיסטיים ביותר שהוליווד ייצרה – אולי הדוגמה המופלאה מכולן לאסקפיזם ההוליוודי. אבל הוא ניסה להעביר מסר, ולספר סיפור על תקופה לא פשוטה בתעשייה הזוהרת-מהצד-רקובה-מבפנים הזאת, ובחלק מהזמן הוא עושה את זה בצורה עקומה להחריד.
ו"שדרות סאנסט" עשה את זה שנתיים לפני, וטוב יותר פי כמה.
לא ראיתי את "שיר אשיר בגשם"
אם כי התגובה שלך בהחלט עשתה לי חשק.
אבל הייתי חייב לקחת רגע להזדעזע מהאמירה ש"כוכב נולד" מוצלח יותר מ"לה לה לנד", שהרי בעיניי זו השוואה בין הסרט הגרוע לסרט הטוב שראיתי העשור בקולנוע.
מצב שהייתי צריך להבהיר את עצמי - יש ארבע גרסאות שונות ל"כוכב נולד".
כשאמרתי ש"כוכב נולד" עדיף על "לה לה לנד", התכוונתי לגרסה מ-1954, שיותר טובה משני הסרטים הנ"ל.
אהה, אוקיי
זה היה מבלבל במיוחד כי גם כוכב נולד של 2018 יצא שנתיים אחרי לה לה לנד.
עם זה אני יכול לחיות ;)
אנטוויסטל התאבדה בגלל היחס בהוליווד?
לא שאני בקי גדול, אבל חשבתי שהיא הייתה רק בתחילת הדרך למעלה בהוליווד אחרי קריירת תיאטרון לא רעה.
זאת הייתה קריירת תיאטרון מבטיחה ויחס מבאס בהוליווד
בפודקאסט עצמו בחרו לא לתת תשובה חד משמעית; כנראה שמיתוס ה"שחקנית-קטנה-תעשייה-גדולה" לא בהכרח מדויק לגביה, אבל במכתב ההתאבדות שלה לא ניתן הסבר ברור במיוחד לגבי הסיבה שבגללה כן עשתה את זה. בקצה יש כאן סיפור של שחקנית שהתפקיד הגדול הראשון שלה בסרט קוצץ כמעט לחלוטין מהתוצר הסופי, והיא התאבדה מבעד למילה "הוליווד"(לנד). זכור לי שהיא הייתה בנישואים רעילים שגזלו ממנה את מעט הכסף שהתחילה להרוויח כשחקנית תיאטרון מתחילה ומוצלחת. יש גבול לכמה שהיסטוריונים יכולים לחטט בנבכי נפשו של אדם, אבל קשה לי להאמין שזה היה רק בגלל שהיה לה יום רע. ביום שבו המשפחה שלה גילתה שהגופה האלמונית שנמצאה מתחת לשלט היא של פג, התקבלה לביתם הודעה מאולפני RKO שנמצא לה תפקיד בסרט חדש.
הוליווד היא מקום מחורבן ומלא באנשים מחורבנים
גם בימינו, ובטח אז. החלוקה שלך ל"ראשי אולפנים רע, שחקניות מסכן" היא לגיטימית, אבל אני לא בטוח שמדויקת: בהוליווד הכוח (והכסף) מדבר – ואני לא בקיא בהיסטוריה, אבל אני בטוח שלצד המקרים הטרגיים שציינת יש לא מעט שחקנים, תסריטאים, במאים, מפיקים, ואפילו פקידי אולפנים שמצאו מוות טרגי כזה או אחר עקב חלומות נרדפים שהתרסקו, אורך חיים שמוביל להתרסקות מהירה, וכו'.
בנוגע לדוגמא הספציפית: האולפן ב"שיר אשיר בגשם" קצת מעורפל (לא ברור בכלל אם יוצאים לו עוד סרטים ולהיטים, למרות שאנחנו רואים שהם מצלמים כאלה), אבל הסרט רומז יותר מפעם אחת שבלי לינה ודון אין אולפן. במקרה הזה, מאזן הכוח הוא בהחלט בצד של הכוכבים, ואנחנו בהחלט יודעים על כוכבים (וכוכבות) שניצלו את כוחם לרעה (וראוי לציין שרוב הכוח שלינה מנצלת לרעה הוא לא מול האולפנים, אלא מול שחקנית אחרת, והאולפנים "מאשררים" את היחס הזה [עד שלא]. רק לקראת הסוף לינה נראה שמנצלת לרגע את ראש האולפן, עד שהוא משיב לה בחזרה – מה שמסתדר עדיין עם פרדיגמת הכוח שאתה מציג).
כמו כן, "שדרות סנסט" עשה משהו אחר לחלוטין, בצורה נהדרת – אבל ממש לא אותו דבר. ובאותה שנה, כאמור, הייתה סאטירה הוליוודית שמראה בדיוק כמה שמוקים הם מפיקים – אז אפילו אי אפשר לדבר על כך שיש כאן מהלך הוליוודי שמנסה לשפוך את כל בעיות הוליווד על הכוכבות שלה.
אז אני לא חושב שמדובר בזווית "עקומה להחריד", אלא פשוט בזווית אחת, מני רבים, שאולי לא מדויקת אבל היתרונות שלה מוחצים את החסרונות שלה: היא נותנת לנו דמות נהדרת שחבל שהיינו מפספסים לטובת עוד סרט "מפיקים רעים-כוכבים טובים" (שיש לנו לא מעט כאלה, צריך להגיד, וגם אז).
לינה היא דמות נהדרת כשהיא אנטגוניסט, אבל כל אנטגוניסט עובד טוב יותר כשמנסים להבהיר לנו שיש לו סיבה להיות הרע.
כנראה שאם הייתי חבר אקדמיה של 1952 הייתי חותר יותר למועמדות של אוקונור יותר משל הייגן (בעוונותיי, לא ראיתי אף אחד מהמועמדים לשחקן המשנה באותה שנה, אבל מה הסיכוי שאנתוני קווין, ג'ק פלאנס, ארתור האניקאט ו-ויקטור מקלאגלן כולם מתעלים על מה שדונלד עשה שם?), אבל היא הייתה מצחיקה מאוד, סבבה, מגניב. אין שם עומק, ויותר מזה, אין שם את מה שככל הנראה היה לבנות דמותה של לינה מהחיים עצמם – את הפחד שכשהאולפנים יעיפו אותה הביתה היא תידרדר לחיים שהדבר הכי טוב שאפשר לומר עליהם זה שהם יהיו באלמוניות.
מה "סאנסט" עושה אחרת? כמובן שהוא לא מנסה להיות מיוזיקל צבעוני וחמוד שמספר על תקופה בעייתית עבור התעשייה; ההגנבה של "שיר אשיר בגשם" זה שהוא סאטירה שמתחפשת ליום כיף בקולנוע. "סאנסט" הוא פילם נואר גרוטסקי, משונה וקורע מצחוק שעונד בגאווה את הציניות שלו, ובגלל שוויילדר הוא מלך הציניקנים של המדיום זה ממש טוב. נורמה, אגב, היא מה שלינה יכלה להיות לו "שיר אשיר בגשם" היה מתייחס אליה ברצינות; היא נבל והיא מטורללת על כל הראש, אבל יש לי אליה אמפתיה. אני פשוט מעדיף דמויות שיש לי כלפיהן אמפתיה.
חצי כח
זה מאוד ברור מההסרט שהקולנוע המדבר הוא סוף הקריירה של לינה, הסרט ממש לא מסתיר את זה. ההבדל העיקרי זה שמבחינת הסרט הסוף זה "מגיע לה" (וכאן מגיע החוסר אמפתיה שאתה מדבר עליו)
שוב, זאת קומדיה, כן?
הפחד מהכשלון ולהיות חדשות האתמול מוצג לנו, גם אם לא אצל לינה. אבל אני לא מסכים שאין לה עומק – הוא פשוט לא עומק של "בני אדם", אלא של גרסה מוקצנת וקריקטורית – וזה מה שנפלא בה. הפחד שאתה מדבר עליו לא ממש רלוונטי לדמות של לינה: הרגעים שלה מול האולפן ככוכבת מציגים אותה דווקא כמי שמשתדלת, גם אם מתקשה לעמוד בקצב. הבעיות שהיא יוצרת על הסט הן לא בגלל רשעות, הן חוסר הסתגלות – ומודגש שהן לא רק שלה, אלא של כולם: אין לאף אחד מושג איך לעבוד עם זה.
הרשעות שלה מתגלה, כאמור, מול קתי. ושם לינה נותנת לנו סיבות, הן גלויות והן סמויות, לאיבה הזאת: הפחד מהכוכבת הבא שתדיח אותה (והיא צדקה!), הפחד מההשפלה שעבר דרכה, ועוד.
לינה היא הרבה דברים, אבל היא לא חד מימדית, ויש לה את הסיבות שלה למה שהיא עושה.
שאלת האמפתיה שלך היא קצת.. אישית, לא? אני מת על לינה. כאמור, מבחינתי היא אחת משתי הדמויות הטובות ביותר של הסרט. אני לאו דווקא רוצה בטובתה, אבל אני רוצה בנוכחותה, ואני רוצה עוד מהסיפור שלה, כי הוא מוצג שלב אחר שלב בצורה מובנת ומוסברת שתמיד מציג אותה כאנגוניסטית – אבל גם לא כקריקטורה.
הסאטירה של "סאנסט" היא שונה כי היא מדברת לא על שיטת האולפנים, הכוח, והמעבר אלא על איך שתהילה משחיתה את הנפש, דופקת את הראש ואיך שהוליווד זורקת אותך לכלבים – אף אחד מהנושאים האלה לא נידון (בהרחבה) ב"שיר", שמתייחס לעובדה שגם עוד לפני זה, הוליווד היא מקום מטומטם עם מעט מאוד כבוד ושיוצא משליטה במהירות. שניהם סאטירות על הוליווד, אבל המטרות והרעיונות שלהם שונים מאוד.
יותר מזה
אף אחד לא יוצא מהסרט הזה נקי.
דון יוצא דושבאג אמיתי (הסצינה ברכב בפגישה הראשונה עם קאתי, הוא סליזי בטירוף והתגובה של קאתי אליו כשהיא מבינה את הכיוון שאליו הוא הולך היא מצויינת בעיני).
ומצד שני – קאתי בעצמה יוצאת מתנשאת ומעצבנת באותה השיחה.
לינה – שילוב של קורבן ונבל כמו שכתבו
בעל האולפנים – דביל שניתן להשפיע עליו מאוד בקלות.
הסאטירה מכוונת נגד כולם.
היחיד שיוצא בסדר לאורך כל הסרט זה קוזמו…
נקעתי את הצוואר מרוב הנהוני הסכמה לתגובה הזו
השירים אכן טובים, אבל הם כל כך חסרי הקשר שהם מרגישים כמו הפסקת פרסומות (מושקעת להפליא) שקוטעת את העלילה. לראיה – ראיתי את הסרט בגיל מאוד צעיר, וזכרתי כמה מהשירים (Good Morning, Make them laugh, ושיר הנושא) ועדיין, עד שקראתי את הביקורת הזו (וצפיתי שוב בסרט אתמול) לא היה לי שום מושג על מה הסרט. זה מאוד הפריע לי להנות מהשירים – פשוט כי ישבתי וחיכיתי שהעלילה (המאוד חמודה) תמשיך. דווקא שיר הנושא עובד טוב כיוון שהוא מעביר רגש אמיתי, ומותאם לסיטואציה וגם עם טון שמתאים לסרט (רומנטי ונרגש אבל לא דביק מדי), אבל מרבית השירים האחרים פשוט לא מתאימים לטון של הסרט. Make Them Laugh מאוד מרשים בהומור הסלפסטיק שלו – אבל זה פשוט לא ההומור של הסרט (שהוא יותר שנון ממה שציפיתי). השיר הרומנטי הראשון (זה עם התפאורה והרקע של ה"שקיעה") הרבה יותר מדי צ'יזי עבור מערכת היחסים בין הדמויות הראשיות באותו הרגע, ו-Good Morning שיר מצויין שפשוט לא קשור לכלום בכלל.
ופשוט ריחמתי על לינה לאמונט בסוף ברמה של "אני מתעב עכשיו את שלושת האנשים שעשו לה את זה, וקתי צריכה להמשיך לרוץ כמה שיותר מהר מהקריפ השתלטן הזה". כמובן שזה לא קורה, אבל יש לי הרגשה שאם היו עושים את הסרט היום היו חייבים לרסן את צורת החיזור של דון, ולתת ללינה סיום הרבה פחות מביך.