סימון

במקור: S1m0ne
תסריט ובימוי: אנדר1 ניק1ל
שחקנים: אל פאצ'ינ1, קתרין קינר,
11ינ1נה ריידר, רייצ'ל ר1ברט0,
א11ן רייצ'ל 11ד, ג'יי10ן
ש11רצמן, פר1יט טייל1ר 1ינ0

לויקטור טראנסקי, במאי (אל פאצ'ינו), נמאס. מה הוא כבר רצה – לעשות סרט? אבל לא, הכוכבת הראשית שלו, ניקולה (ווינונה ריידר המדהימה) משגעת אותו בדרישות הכוכבנות המופרזות שלה: היא רוצה ג'אקוזי פרטי במרחק של לא יותר מ-80 צעדים מהחדר שלה, היא רוצה שבכל חדר אליו היא נכנסת יחכו לה 7 חפיסות סיגריות (3 מהן פתוחות), היא רוצה את הקרון הכי גדול, ולא – היא תתפטר.

לויקטור טראנסקי, במאי, נמאס. מה הוא כבר רצה – לעשות סרט? אבל לא, הכוכבת הראשית שלו, ניקולה, התפטרה.

המפיקה שלו, איליין (קתרין קינר), גם היא לא תומכת בו, ואומרת לו שככה זה עם כוכבים ושילמד לשחק בעולם שלהם. אחר כך היא מפטרת אותו. זה קצת עצוב כשזה בא ממישהי שרוב הזמן היא גם אשתו לשעבר, ואם בתו.

במפתיע, גאון מחשבים מוזר בשם האנק יוצר קשר עם ויקטור, ונותן לו את הפתרון לכל צרותיו: תוכנת מחשב, Simulation One (או בקיצור: סימון), המדמה את השחקנית המושלמת, זו שנראית ונשמעת כמו שילוב של קלאסיקות קולנועיות כאודרי הופבורן, מרלן דיטריך, גרטה גארבו, מרילין מונרו, פאטימה אוח בין עוזה, ועוד אלוהיות.

סימון היא שחקנית ממושמעת, חלומו של כל במאי: היא לא דורשת נהג צמוד, מתאפרת ומסדרת את שיערה לבד, עושה את הפעלולים בעצמה, אין לה בעיה להופיע בעירום, והיא מחזירה את תשומת הלב לסרט, ולא לשחקן. או לפחות, זה מה שטראנסקי מקווה שיקרה. אבל לקהל רצונות משלו.

מהר מאוד מתפשטת ההיסטריה סביב השחקנית החדשה והיפה, כל כך יפה: תוכניות אירוח רוצות לדעת מה היא אוהבת לאכול לארוחת הבוקר, עיתונאים דורשים לדעת מה היא עושה כשהיא קמה בבוקר, אנשים מבקשים לדעת מי היא, מחזרים שואלים אותה מה השעה, ושחקנים מרכלים שהיא התלהבה מהם ורצתה לשחק לצידם. פוסטרי-ענק של פניה המחייכות ושיניה הצחורות נתלים בכל פינה. ויקטור מוצא את עצמו במצב בעייתי: במקום שאנשים יתרכזו ביצירה שלו, פתאום הם שוב מנציחים את כל מה שהוא ניסה לשנות – את המרדף אחר השחקנית. ומצד שני – כל הכרכורים סביבו ותשומת הלב המורעפת עליו (כאדם היחיד שממש קרוב לסימון) נעימים לו. "עוד מעט", הוא אומר לעצמו. "אחרי הסרט הבא אני אגלה להם שמדובר בתוכנת מחשב, לא באישה אמיתית". אבל כשהוא סוף סוף מוכן לגלות את הסוד – כבר מאוחר מדי.

סימון היא תוכנת מחשב, ולאורך כל הסרט היא נשארת כזו: אין לה בינה מלאכותית, או כל דרך אחרת לחשוב לבד או לפעול באופן עצמאי. היא נתונה לשליטתו המלאה של ויקטור. זה דווקא מאוד מצא חן בעיני, כי, לפחות בתיאוריה, זה חייב תסריט עמוק יותר: כל מה שקורה לויקטור טראנסקי – קורה באשמתו שלו בלבד, והתסריטאים לא יכולים להחליט שנמאס להם, ושאפשר לפתור הכל בתירוץ "היא השתגעה, אני לא שולט בה יותר".

בתחום אחר התסריטאי כן ברח לפתרון הקל ביתר, ויצר את הבעיה העיקרית של הסרט: דחיפת מסרים מאסיבית והאבסתם בכוח לצופה שאולי לא הבין את החיוך הסאטירי או את הנמשל. וכך, מצד אחד ויקטור מדבר כמעט רק במשפטים דו-משמעיים ("היא מופיעה רק כשאני רוצה שהיא תופיע", "אין לה בעיה להופיע בעירום כי ממילא היא לא נולדה עם בגדים", "היא מאוד אוהבת מחשבים") עד שזה כבר נמאס, ומצד שני – מסביבו כולם טורחים לפרש לנו את העקיצות כלפי התעשייה ההוליוודית, למקרה שפספסנו, ומהר מאוד זה מתדרדר לרמת הדיאלוג המביך ("מה אתה חושב?" "אני חושב ש… <הכנס מסר כאן>").

קצת עצוב להבין שהדיאלוגים הנ"ל הם פרי מקלדתו של אנדרו ניקול, שברזומה שלו רשומים גם 'גאטאקה' (תסריט ובימוי), ו'המופע של טרומן' (תסריט). כשהוא רוצה לבעוט – הוא יכול. אני יודעת שהוא יכול. אז למה פתאום ההתפשרות הזו, הניסיון להתאים את עצמו למערכת הרדודה שכנגדה הוא יוצא? למה לדחוף דמויות שנוצרו לשם הקלישאה בלבד, כמו בתו המקסימה של ויקטור (אוון רייצ'ל ווד, שחקנית עם שם מוזר) – גאונת מחשבים צעירה שמעריצה את אבאל'ה, וזה כל תפקידה. איכשהו, ציפיתי למסרים חתרניים, אולי אפילו כאלה שצריך לדוג עם פינצטה – אך התבדיתי.

ייתכן שניקול שמר את החתרנות הפעם למסע היחצ"נות לסרט, שהתמקד בשחקנית, או יותר נכון – בהעלמתה של השחקנית. סימון של החיים "האמיתיים" מוצגת לנו – בפרסומים "רשמיים" – כמי שנוצרה ע"י מחשב, מחלקי גופן של היפות בנשות הוליווד, וכו'. אבל סימון היא בכלל הדוגמנית רייצ'ל רוברטס, ואם יש משהו שהיא הצליחה בו עד למעלה מן המשוער, זו היכולת שלה להיראות ממוחשבת ועציצית, גם כשהיא "משחקת". קול הקטיפה העמוק והמלטף שלה סתם מעצבן (למרות שיש בנות כאלה, ואני לא מבינה אותן – אני במקומן הייתי מרגישה מטופשת במיוחד לו הייתי נאלצת ללחוש, ברצינות גמורה ובחושניות רבה "סלחי לי, איפה זה הופיין פינת ביאליק?", או "אני במכולת, קונה לחם וחלב. להביא משהו?"), ואינטונציה היא רק המלצה עבורה. רוב הזמן היא נשמעת כמו תוכנת מחשב שמקריאה מילים. אבל מה – עוברת מסך, הבחורה.

מי שעוד עוברים מסך, ובענק, הם הצילומים הנהדרים, המגחיכים נושאים מסוימים, שאיכשהו לא סבלו מנחת זרועה של מקלדתו של הבמאי. למשל, מרחבי הטבע המאובק מול הבנייה המודרנית והנוצצת של בני האדם, או סימון היפהפייה הזוהרת, שעוזרת ומתנדבת בשמחה ומתוך תחושת שליחות, ברפש של מדינות העולם השלישי, בתמונה שנראית "כאילו" הודבקה.

הייתי רוצה שאנשים ילכו לסרט הזה, ולו בגלל הרעיון, אלא שקשה לי להמליץ עליו בפה מלא, בגלל הביצוע הצולע. אז כן, הצדדים הטכניים – מעולים, אבל לסרט אין ממש "בשר" – אין לו ערך מוסף מעבר למה שכבר נטחן בו בנביבות לפני כן.