ביקורת: Silo

לא הכל מושלם בממגורה הזאת, אבל החלקים המוצלחים מוצלחים באמת.

תחשבו על יצירה דיסטופית. "מקס הזועם", העתיד של "שליחות קטלנית", "אני האגדה" (מה, לא אמרתי דווקא יצירות טובות), "המתים המהלכים", "מפוצלים" (כנ"ל) – מה משותף לכולן?

שהעולם שבו התקיימו היצירות הללו לא היה בנוי היטב, ולעיתים זה ממש בלשון המעטה. בחלק מהן היוצרים סתם לא פירטו, בחלק דווקא כן ניסו והתוצאה היתה מרהיבה בטמטומה. יש יצירות טובות בתחום, אבל ניתן לומר שברוב המקרים בניית העולם הפריעה לקונספט שהיוצרים רצו לפתח בסרט או בסדרה, אז האמינות נדחקה הצידה לטובת המגניבות.

הדבר הראשון שאפשר לומר על "סיילו" (כך על פי הכתוביות באפל טיוי) זה שהיא בונה את העולם שלה כמו שצריך. למעשה, זאת אחת מבניות העולם הכי אמינות שראיתי, הישג לא קטן בכלל בסדרה שצריכה להתמודד מול ציפיות צופים מנוסים שמכירים כמה וכמה קלישאות מד"ב.

"סיילו" מתרחשת בתוך ממגורת ענק – מחסן תת-קרקעי בצורת גליל בגודל מפלצתי (144 קומות, שזה גם השם העברי של הספר שמציג את הסאגה הראשונה בסיפור) ובו חיים בערך עשרת אלפים בני אדם. הסיבה שהם קבורים בדבר הזה במקום לנשום אוויר צח וללכת לחוף הים היא שאין אוויר צח בחוץ – הכל מלא רעל וקרינה וזיהום ושאר מרעין בישין. מי שיוצא, אפילו לכמה דקות – נחרץ עליו גורלו, ומסכי הענק בקפיטריות שמפוזרות לאורך המגדל מראים כל העת את השממה שמעבר לדלת.

או לפחות זה מה שמספרים לתושבים. כצפוי, כמה מהם מתחילים בכל זאת לפקפק באמת הבלעדית הזו, בטח כשהשלטונות שולטים גם בדברים כמו האפשרות להתרבות ומפקחים מקרוב אחרי כל פיסת מידע מהעבר ששרדה איכשהו את הצנזורה הקפדנית שלהם.

מה הופך את כל העסק לאמין? ובכן, כמה דברים: רגעים קטנים ברקע שכביכול "נקלעו" לפריים והמצלמה קולטת באגביות; מערכת שלטון סבירה; עיצוב הפקה מפורט ויפהפה; וכללים וחוקים שלא מוסברים לנו אלא נחווים יחד עם סיפורן של הדמויות. הדמויות האלה בכלא, כן, אבל בכלא מתפקד, תוסס ומלא חיים, שבגדול האנשים בו מרוצים ממצבם ושמחים בחלקם.

בניית העולם הטובה הזו לא רק משובחת בפני עצמה, אלא מעניקה כמעט בנונשלנטיות עומק ונפח לדמויות הראשיות בסיפור שלנו. כשגיבור יוצא למסע, אנחנו רוצים להבין על מה הוא נלחם או על מה הוא מוותר – וכאן, במקום להסתפק בפתרונות זולים וצפויים, אנחנו נושמים את האווירה שהגיבורים חיים בה, עולם שאליו הם רגילים ואותו הם מכירים, וכל סטיה ממהלך החיים ה"נורמלי" מרגישה בעלת משקל ומשמעות.

הבשורות המשמחות עוד יותר הן שבניית העולם והתשתית המצוינת לדמויות מרתקות לא מתבזבזות על ביצוע לא טוב. לפחות, ברוב המקרים. 

הפרק הראשון מתחיל בסיפורם של השריף הולסטון בקר ואשתו אליסון (דייוויד אוילאו וראשידה ג'ונס), זוג חשוך ילדים שמגלה קצת על השליטה הסמויה שקיימת בממגורה. אחרי שאליסון משתכנעת שהכל בסדר בחוץ, יוצאת החוצה ולא שבה, הולסטון מתחיל לחקור – ובסוף מחליט לצאת גם הוא החוצה, לא לפני שהוא ממנה את ג'ולייט (רבקה פרגוסון) – טכנאית זוטרה מהקומות התחתונות – למחליפה שלו. בנקודה זו אנחנו גם מבינים שהיא בעצם הדמות הראשית בסדרה, וידידות שלה עם האדם הלא נכון בזמן הלא נכון מסבך אותה בדברים שמעולם לא רצתה להיכנס אליהם.

התקציר הזה הוא סוד כוחם של שלושת הפרקים הראשונים. הם מסופרים בצורה לא-בדיוק-ליניארית שעשויה להתפרש כהתחכמות יתר, אבל אותי היא הובילה באותה אי ודאות של הדמויות עצמן: בזכות המסגור הזה, התהליך של ההתפכחות מקביל למסתוריות שהצופים חשים מהרגע הראשון, והמעורבות של ג'ולייט מתפתחת בהתאם למידע שמגיע אליה ואלינו יחד.

והדמויות האלה, הן טובות. חלקן אפילו מעולות. לקלחת מצטרפים גם ראש העיר המבוגרת (ג'רלדין ג'יימס), סגן השריף הוותיק (ויל פאטון) המזועזע מהחלטתו של הבוס שלו לצאת החוצה, וגם מרתה (הארייט וולטר), מכרה ותיקה של ג'ולייט שמשמשת לה דמות אם. תוך זמן קצר היה אכפת לי מכל אחד ואחת, רציתי בטובתם והתעניינתי בסיפור שלהם.

דווקא הדמות הראשית, לעומת דמויות המשנה, קצת מתפספסת. רבקה פרגוסון חיננית מאד ושחקנית מצוינת, אבל משהו בהתאמה בין הכתיבה הבדרך-כלל-סבבה לביצוע של השחקנית לא זורם מספיק. המשחק שלה מחושב מדי, לעיתים כמעט מלאכותי; איכותו ממריאה וצונחת, לפעמים באותה סצנה ממש. ועדיין – לא מדובר במשחק לא טוב או משהו כזה, אבל הוא פשוט לא עומד ברמה של רבים משחקני המשנה שסביבה, כולל כאלו עם תפקידים קטנים שמצליחים להשאיר חותם למרות זמני מסך זערוריים. 

עם כל מה שנכתב עד כה, הקטע המרכזי בסדרת מסתורין כמו זו הוא, ובכן, המסתורין; והוא בו זמנית מצוין אך לא-משהו, סוחף אך נמרח, מפתיע אך צפוי – ובגלל שזה העיקר, האיכות שלו משפיעה על כל החלקים האחרים.

שלושת הפרקים הראשונים פשוט עושים יופי של עבודה (הפרק השלישי גם כולל סיקוונס מתח כל כך אינטנסיבי שבאמת מגיעים לו סופרלטיבים רבים). אבל מיד בפרק הרביעי הסדרה עוצרת בחריקת בלמים, זונחת זמנית את התעלומה הגדולה והמרכזית ומתחילה להתמקד בחקירת רצח די משעממת, הן מבחינת עצם החקירה והן מבחינת הפתרון שלה. גם דמויות חדשות שאנחנו לומדים להכיר לא זוכות לאיכות ולעומק שקיבלו הדמויות מהפרקים הראשונים, והמסתוריות של המושכים בחוטים – מה שמכונה כאן "המחלקה המשפטית" וסוכניה – מרגישה סתם מטופשת במקום לעורר סקרנות. לא עוזר מה שהוא הליהוק השגוי-במובהק היחיד בסדרה: קומון בתפקיד הסוכן רוברט סימס, שפשוט לא שם ברמה של "מה המלהקות חשבו לעצמן, למען השם". טוב שטים רובינס בתפקיד מנהל מחלקת ה-IT עושה עבודה טובה בהרבה.

הבטן הארוכה הזו באמצע העונה ממש עומדת בעוכריה, אבל למזלה של הסדרה, בשני הפרקים האחרונים הסדרה מצליחה לתפוס את הקצב מחדש – בזכות החזרה של התעלומה המרכזית למרכז העניינים, וגם בזכות פיתוח-דמות נוסף, הפעם של סגן שריף חדש (צינז'ה אוצ'ה) שבעצם היה אמור להחליף את הולסטון בקר ז"ל במקומה של גו'לייט. הסיפור שלו מוצלח כי הוא שזור בתעלומה שכן עובדת, ובנוי בצורה שיטתית ועקבית שמתפתחת יחד עם הידע של הצופים.

פרק סיום העונה גם מצליח להפתיע ולתת פתרון אינטליגנטי מספיק למסתורין הגדול ולשלל חידות קטנות שהתעוררו בעקבותיו. הוא גם פותח מאה שאלות חדשות, אבל זה לא נורא כפרק שאמור גם להיות סיום של עונה 1 וגם מתאבן לעונה 2 (שכבר אושרה).

כך שבסיכומו של דבר, העונה הראשונה של "סיילו" (שלפי הדיווחים זכתה להצלחה גדולה מאד) סך הכל מומלצת, בזכות הדברים שהיא כן עושה טוב. נכון, היה כדאי וצריך לגלח איזה שלושה פרקים מהאמצע, אבל בין שלושה פרקים ראשונים מעולים ממש, דמויות טובות ועמוקות ותעלומה שבסופו של דבר מצדיקה את הזמן שמשקיעים בה – זאת סדרת מד"ב חכמה ומושקעת ששווה גם את החלקים הפחות מוצלחים שלה.