ביקורת: השתיקה

"השתיקה" הוא קאמבק של שמי זרחין, אחד הבמאים הישראלים היחידים עם פילמוגרפיה ולא סרט-שניים. ולא רק זה, פילמוגרפיה טובה: "לילסדה", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "העולם מצחיק", "סיפורי תל אביב", "נודל" (לשניים האחרונים רק תרם בתסריט) – כולם סרטים ישראלים שלא נוטים לככב בראש רשימת הסרטים הישראלים הכי טובים, אבל זאת חבורת סרטים שכיף להעביר איתה את הזמן בנעימים. במורשת קולנועית ששליש ממנה עשוי ממה שנהוג לקרוא לו בזלזול "דרמות משפחתיות" (אם כי לא פעם הן יותר מורכבות מזה), זרחין הצליח לעשות אותן מצחיקות, חמימות ומעניינות באופן רציף לאורך כמה עשורים.

על כן "השתיקה" שלו הוא פרויקט מסקרן כי זרחין פה מנסה את ידו בסוגה אחרת לחלוטין: הדרמה הפוליטית, ספק סאטירה, ספק מותחן. העלילה: אביהו (מוריס כהן), מורה לשעבר שהפך איכשהו לבעל פינה בטלוויזיה שבה הוא יכול לצעוק על כל נושא שבא לו, צועק ומתגרה בתקשורת שהיא מחבקת את המועמד לראשות הממשלה אביב (אושרי כהן) – בחור צעיר עם סיפור שובה לב (אשתו מתה, ואביו, ראש הממשלה לשעבר, נמצא במצב רפואי קשה), אבל עם מעט מאוד אג'נדה. הוא מבקר אותה בחריפות על כך שמאוד מתרגשים ממנו אבל לא מפנים אליו שאלות כמו "מה העמדה שלך על כל נושא שהוא", כי נראה שלאביב אין מצע, אג'נדה או אפילו התחלה של רעיון או אידאולוגיה שחשוב לו לייצג כראש ממשלה. בתמורה, אביהו מקבל הצעה לראיון בלעדי עם אביב, ובו יוכל לשאול אותו אילו שאלות קשות שרק ירצה. אם זה לא מספיק, מתברר שאביב היה תלמיד של אביהו בעברו.

אוקיי, זה קונספט די מגניב לסרט, רק למה קוראים לו "השתיקה"? אה, זה בגלל שבמקביל לכל העלילה השלמה הזאת, אימא של אביהו (לבנה פינקלשטיין) מפסיקה לדבר. לחלוטין. אביהו ואשתו לשעבר (אסתי זקהיים) מגיעים אליה ומנסים לדובב אותה, ומאוד נחמד לה שהם הגיעו והיא מוכנה שהם יאכלו, אבל היא עושה את זה בלי מילה אחת. למה? במהלך הסרט נשמע כמה השערות, אבל בלי תשובות. בהמשך נראה שהשתיקה הזאת היא לא רק נחלתה של אימו של אביהו, ועוד שלל זקנים וזקנות החליטו להעביר את הימים בלי להוציא קול.

גם זה בעצם קונספט די מגניב לסרט – קצת כמו איזה סיפור של סאראמאגו, משהו בין מציאות לריאליזם מאגי. ויש כמה רעיונות שמחברים בין השתיקה של אימו של אביהו והעובדה שהמועמד לראשות הממשלה לא אומר שום דבר שיכול להריח כמו דעה, אבל במבחן התוצאה הסרט (הארוך גם ככה) לא מצליח לנצל את הזמן שלו כדי לפתח אף אחד מהרעיונות האלה והם קצת נשארים ברמת ה"וואו, איזה קונספט מגניב לסרט. מישהו צריך לעשות עם זה מתישהו משהו".

הרבה מזה הולך על מה שהוא לא עלילה רשמית, אבל בכל זאת במובן מסוים הלב של הסרט: מערכת היחסים של הדמויות של מוריס כהן ואסתי זקהיים. מערכת יחסים תומכת בין גבר ואישה שהיא לא רומנטית ולא זולגת לשם (לאביהו יש אישה חדשה – ליאת הר לב, שלא מנוצלת בכלל יחסית לעובדה שזאת ליאת הר לב) אבל היא מאפשרת לנו לגלות הרבה על שתי הדמויות והיא עשויה באופן נהדר. בין הסאטירה שנראית כאילו היא לא מכירה איך דברים עובדים בישראל ובין הפנטזיה שלא כל כך מצליחה להתפתח למשהו מסקרן, זרחין זורח דווקא ברגעי החברות של אביהו, שם הדיאלוגים שלו נשמעים הכי טובים, המשחק הכי טוב, והסרט עובד הכי טוב. לא רק עם זקהיים – גם מול צחי הלוי וליאת הר לב הסרט מוציא יותר כשהם לא צריכים לדבר על קונספירציות פוליטיות הזויות.

וכן, בוא נדבר רגע על פוליטיקה. הסרט דורש מאיתנו להאמין לכמה דברים הזויים מאוד, אפילו בסטנדרטים של ארץ שבדיוק יוצאת ממערכת בחירות חמישית בשלוש שנים, אבל אולי אין דבר הזוי יותר מהרעיון שאנחנו יכולים להאמין שמישהו מסתכל לכיוון של אביב עם הקמפיין העלוב שלו. אני לא יודע להסביר את זה, אולי זה חלק מהפואנטה, אבל הפרסומות של אביב לא נראות כמו משהו של מועמד מוביל לממשלה, אלא כמו הפרסומות הללו של סוף שידורי תעמולת הבחירות, בין אילן משיחא לרב חובל בשארה שליאן. אפילו אם נוכל להאמין שזה היה הקמפיין בתחילת דרכו הצנועה, אין שום דרך שמישהו מאפשר לשלטים שכאלה להתנוסס בשום מקום.

וזה ממשיך בכך שקצת כמו השתיקה הקסומה שבאה יש מאין, נראה שבעיני זרחין גם שחיתות היא איזה קסם שאפשר להפעיל בהנפת שרביט. אני לא יודע אם זה פשוט ביטוי לכמה זרחין לא מעריך את המצב בארץ, או ניסיון אולי לעולם קולנועי שלנו-אבל-דומה אבל בשני המובנים הסאטירה מפספסת פשוט כי היא אולי מדברת על גרסה מסוימת של ישראל, אבל היא בטח לא מייצרת ישראל אמינה של ימינו. וכשאין אמון, קשה לבסס על זה סאטירה.

העניינים יותר טובים בעניין השתיקה של האמא, שנראה שמתפתחים לאזורים מעניינים, והסרט מצליח להראות כמה סוגי שתיקה, ואיך אפשר להגיד הרבה עם מעט ומעט עם הרבה, ואיך להקשיב לכל מה שבן אדם באמת אומר. אבל מכיוון שהסרט מנסה לקשור את הכל יחדיו, משהו בביצוע הזה חורק. ספק מזורז מדי, ספק באמת לא קשור, ספק קשור אבל לא מצליח להבהיר את זה, אבל בשורה התחתונה במקום להצליח להיות איזה אלמנט שגורם לך לחשוב עליו עמוקות, זה גורם לך בעיקר להגיד "זהו?".

וכן, למרות הזמן הארוך שלו (130 דקות), ולמרות הניסיון שלו להתפרס על נושאים רבים, "השתיקה" מסתיים קצת ב"זהו?" – תחושה של תפסת מרובה לא תפסת, שמאכזבת במיוחד לנוכח הופעות טובות של מוריס כהן, לבנה פינקלשטיין ובמיוחד אסתי זקהיים. אבל היי, בניגוד לדרמות משפחתיות, דרמות פוליטיות אין לנו הרבה. אולי "השתיקה" יצליח לפתוח את הסכר. ואם הוא יצליח, אז זה היה בהחלט שווה את זה.