הנה הפוסטר החדש של הסרט החדש של דארן ארנופסקי – "אמא!".
אממ, וואו. מעט מאוד ידוע על הסרט הזה פרט לשחקנים ולתיאור העלילה המסתורי שלו ("שלוותם של בני זוג מופרעת כאשר אורח בלתי רצוי מגיע"). ואחרי הפוסטר הזה אני מרגיש שאני יודע אפילו פחות, חוץ מזה שכנראה יהיו אלמנטים של אימה בסרט. אישית אני לא תמיד בעד הסרטים של דארן ארנופסקי, ובייחוד לא הייתי בעד סרטו האחרון "המבול", אבל נכון לעכשיו אני די מצפה לסרט הזה. ואם אתם רוצים לשחק עם עצמכם משחקון קטן, שחקו ב"למצוא את חאווייר בארדם בתוך הפוסטר": אל תשכחו לצבוע את שאר הפוסטר בשחור ולבן ולשלוח את התמונה עם הלב שלכם צמוד אליה.
ויש אמהות שאני מצפה להן קצת פחות. ב 2008 יצא הסרט "מאמא מיה", עיבוד למחזמר של שירי להקת "אבבא". הוא היה להיט גדול בקופות (בבריטניה הוא החזיק, לזמן מה, בתואר של הסרט המצליח ביותר אי פעם), אבל מבחינת איכות… ובכן, כנראה עדיף לראות את גרסת הבמה. למרות שהסיפור של המחזמר די סגור, מתברר שההצגה חייבת להמשך, לפחות על המסך. אולפי יוניברסל הכריזו שבקיץ הבא, בדיוק עשור אחרי הסרט המקורי, יגיע סרט המשך. הוא יקרא "Mamma Mia: Here We Go Again", ויתאר את המשך קורותיהן של הדמויות מהסרט המקורי, כשמדי פעם יהיו פלאשבקים אל הגרסאות הצעירות שלהן. אין הרבה תקדימים למחזמרי-המשך, אבל האם זה באמת מעניין מישהו? האם לשמוע את פירס ברוסנן שר לא היה מספיק בפעם הראשונה? אני יודע שזה טרנדי להחיות עכשיו פרנצ'ייזים מוכרים, אבל בטוח יש דברים יותר ראויים להמשך מ"מאמה מיה". לפחות תבטיחו לי שלא תלהקו את ראסל קרואו. אני אוהב סרטים מוזיקליים, אבל גם לי יש גבולות. [THR]
ספיידרמן אולי עבר לליגה של הגדולים אצל הנוקמים, אבל זה לא ימנע מסוני לנסות – שוב – לברוא יקום קולנועי עם דמויות מהעולם של ספיידרמן. נשמע הגיוני. כרגע, האולפנים עובדים על שני סרטים ביקום הזה: הראשון הוא "ונום", על טפיל חייזרי שנצמד אל העיתונאי אדי ברוק. ונום היה דמות פופולרית מאוד בקומיקס, והרבה פחות פופולרי כשהופיע בתור נבל משני ב"ספיידרמן 3" בגילומו הדי מגוחך של טופר גרייס. הפעם טום הארדי יגלם את הדמות, בסרט שיבויים על ידי רובן פליישר ("זומבילנד"). אין פרטים על העלילה, אבל אפשר להניח שזה יהיה סיפור המקור של הגרסה החדשה של הדמות. קווין פייגי מיהר להדגיש שונום לא יהיה קשור ליקום של מארוול, אז אל תצפו ממנו לפגוש את טוני סטארק בעתיד הקרוב. לסרט נקבע תאריך הפצה באוקטובר 2018. [דדליין]
הסרט השני ביקום הזה הוא "Silver & Black", שיפגיש בין שתי דמויות נשיות מהעולם של ספיידרמן: פלישה הארדי (לא קשורה לטום. כי היא דמות בדיוניות), הידועה גם בתור "החתולה השחורה", היא פורצת וגנבת. סילבר סייבל היא רוצחת שכירה שצדה אחר פושעי מלחמה. את הסרט תביים הבמאית היחסית אלמונית ג'ינה פרינס-ביית'ווד. יהיה מעניין לראות אילו עוד סרטים יצטרפו ליקום הזה, ומה כל הדמויות האלה בדיוק עושות כשספיידרמן לא נמצא שם. [דדליין]
אחרי הקטילה המוצדקת של "אמונת המתנקש", קללת סרטי משחקי הוידאו עדיין רובצת על הוליווד, אבל היא ממשיכה לנסות לשבור אותה. לא מזמן הסתיימה ההפקה של הגרסה החדשה של "טומב ריידר" בכיכובה של אליסיה ויקנדר (בתמונה למעלה), שתגיע במרץ הבא. לאחרונה פורסם שטום הולנד – המגלם את ספיידרמן הנ"ל – יככב בסרט "Uncharted", המבוסס על סדרת משחקי הוידאו באותו שם, ליהוק שהתמיה מאוד את קהילת הגיימרים, שעסקה בחתימה נמרצת על עצומות למען ליהוק ניית'ן פיליון לתפקיד. זה לא שטום הולנד רע בהכרח, הוא פשוט מאוד צעיר לתפקיד. ההסבר שניתן לכך הוא פשוט: מדובר בפריקוול. עלילת הסרט תעסוק בימיו המוקדמים של ניית'ן דרייק הצעיר. גם הסרט הזה יופק ע"י סוני, ויבויים על ידי שון לוי ("פלדה אמיתית", "לילה מוטרף במוזיאון" ועוד סרטים שלא ממש גורמים לכם להתלהב). אני קצת חושש שאם גם הפרוייקטים האלה יכשלו, בהוליווד פשוט ירימו ידיים מכל העסק הזה של משחקי וידאו ויתמקדו בעיבודים של משחקי קופסה ואימוג'י. נקווה לטוב. [דדליין]
אדגר רייט צייץ בטוויטר לא מזמן שגם הוא וגם הבמאי מארק ווב עובדים על סרטים בעלי שמות של שירים של סיימון וגרפנקל – "בייבי דרייבר" ו"הילד החי היחיד בניו-יורק", בהתאמה. בליהוגי טוויטר נוצר היקום הקולנועי של סיימון וגרפנקל, ולחגיגה הצטרפו גם לין-מנואל מירנדה, ריאן ג'ונסון ודוויין ג'ונסון, שהסכים מיד, כמובן, לככב בסרט "I am a Rock".
כמובן, זה יישאר בגדר בדיחת טוויטר משעשעת, אבל מתברר שאסור לזלזל בכוחה של הרשת הציפורית. אחרי שמשתמש אלמוני כלשהו פרסם תמונה של ריהאנה ולופיטה ניונגו יושבות ביחד בתצוגת אופנה -שהתרחשה בכלל ב 2014 – עם הכיתוב "ריהאנה נראית כמו מישהי שמרמה אנשים לבנים עשירים, ולופיטה היא החברה הטובה עם הידע הטכנולוגי שעוזרת לה". משתמש אחר הציע את אווה דוברניי בתור הבימאית לפרוייקט. התמונה הפכה לויראלית, והגיעה לבסוף אל כל הנשים המוזכרות. הייתם מצפים שהן רק יצחקקו ויגידו "כן, אה?", אבל – באופן מדהים – כולן הביעו רצון להפוך את הסרט הזה למשהו אמיתי, ועכשיו נראה יותר ויותר שזה דבר שבאמת יקרה. כל המעורבות עסוקות כרגע בפרויקטים שונים, אבל נטפליקס רכשה את הזכויות לסרט ומתככנת באמת להפיק אותו והכל. אני כבר יכול לראות את הפוסטר עם הכיתוב "מבוסס על ציוץ אמיתי". [THR]
וכשיגיעו לתחתית של רעיונות הטוויטר, יגיע גם:
Covfefe: The Motion Picture
תגובה שראיתי על הפוסטר של "אימוש!!!!":
"בונג ג'ון-הו התקשר, הוא רוצה את ההכל שלו בחזרה."
הצפרדע? חאווייר בארדם הוא הצפרדע?
(ל"ת)
Rob Schneider is... A CARROT!
(ל"ת)
איפה יש צפרדע בפוסטר? או חוויאר?
(ל"ת)
צד ימין ליד המותן של אמא
(ל"ת)
חוואייר בארדם נמצא
הוא היה בלהבות הגיהנום כל הזמן הזה. (כלומר,
?token=vqyIZueE%2BwissqN6W5h7A56Bfns%3D" rel="nofollow">פוסטר חדש לסרט ומטריד לא פחות)
אני כ"כ שמחה שיש פוסטרים רשמיים יפים לסרט
ואם כבר משתמשים בפנים של השחקנים אז עושים איתם משהו מעניין, ולא סתם קלוסאפ עם רקע כחלחל.
מעולם לא הצלחתי למצוא את הדוד...
הייתי לי תיאוריית ילדות שלמה שהציור השבועי מרמה ילדים, ובכלל אין דוד. האם יש חאווייר בארדם?
"אמא" אמור להיות מופץ בארץ? בתאריכון סרטים לא מוזכר על הארץ
(ל"ת)
גם לי יש רגשות מעורבים לגבי דארן ארונופסקי
אבל הפוסטר הזה שכנע אותי ברגע אחד להימנע מ"אמא!" בכל מחיר.
המשכים למחזות זמר
אז באמת אין הרבה תקדימים, והתקדימים שיש לא מאוד מעודדים:
נתחיל מאלה בסימני שאלה:
ישנה סדרת מחזות זמר משנות ה30' של "מלודיית ברודוויי של שנת 19XX" (שאחד מהם אף זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר) שחסרת קשר עלילתי אבל בהחלט בונים על השם של הקודם כדי ליצור איזשהו המשכיות. אותו הרעיון תקף קצת פחות לסדרת החבובות וההמשכים הרבים שלה (כי לה לפחות אותן הדמויות חוזרות כל הפעם), ויש את ההמשכים ל"הולך בדרכי" ו"האחים בלוז", אך אפשר להתווכח האם באמת מדובר במחזמר.
בנוסף, עקרונית כל סרטי ההמשך לוידאו של דיסני נחשבים- מי יותר טוב (שובו של ג'פאר, מלך האריות 2), ומי פחות (פוקוהונטס 2). ולמרות חוסר ההבנה המוחלט שלנו, יש להניח שכמה וכמה המשכים הודיים הם מוצלחים וכמעט בוודאות מוזיקליים.
אבל אחרי שמנקים את כל ה"כן, אבל" נשארים עם 2 (שאני מצליח לזכור) – "גריז 2" וסדרת "היי סקול מיוזיקל" שאמנם התחילה כסדרת סרטי טלוויזיה, אבל סיימה בקולנוע.
מה שבאמת מעניין לגבי "מאמה מיה 2" זה שמדובר בהמשך המוזיקלי השני שיוצא באותה השנה – לצד "מרי פופינס חוזרת", ונראה שסוג מסויים של השוואה בין השניים יהיה בלתי נמנע, בייחוד בגלל הנוכחות של מריל סטריפ בשניהם.
עוד אחד ששכחתי: Shock Treatment
סרט ההמשך ל"מופע הקולנוע של רוקי".
דברים שמוזר שלא עשו להם רימייק/ריבוט: "השבט". נו, ההזייה הניו-זילנדית הזאת מלפני 20 שנה.
בכל הנוף ההוליוודי הזה, שנראה בו שהאולפנים מנסים לסחוט כל זיכיון קיים ומוכר לפחות למספר אנשים תוך כדי 0 המצאות של רעיונות חדשים, אני מופתע שאף מפיק לא שעט כבר על הסדרה הזאת כמו נשר על פגר.
אני מניח שרובכם מספיק חטיארים כדי לזכור את הסדרה הזאת – אפילו אני ראיתי חלק ממנה בשידורים חוזרים בערוץ אחד באיזור 2006. אני לא טוען לרגע אגב שהייתי צופה אדוק או שמדובר באיזה חלק נוסטלגי מהילדות שלי, זאת סדרה שראיתי פה ושם כי כנראה אז בגיל 9 חשבתי שבובספוג יותר מעניין (טוב, בובספוג של התקופה ההיא, יצירת מופת קומית לכל דבר, מעניינת לאללה גם היום). אני לא איזה מומחה לעלילה או לדמויות שלה או משהו, אבל זה בהחלט היה משהו ש… קיים, שם ברקע, ונהניתי ממנו מדי פעם.
עכשיו, אני אומר את זה את זה כי לפני כמה חודשים מישהו הזכיר את הסדרה ההיא באיזשהו הקשר (אם אני לא טועה זה היה בקטע של "לא לבלבל את הסדרה הזאת עם הסרט האוקראיני שהוא כולו על חירשים עלמים ובעל אותו שם") וזה גרם לי לחזור רגע ולראות כמה פרקים ביוטיוב, בו מסתבר יש ערוץ שלם ורשמי שמוקדש לסדרה ובו כל הפרקים. בכל מקרה, החזרה הזאת לסדרה ההיא גרמה לי להבין שמדובר בחומר מושלם לרימייק: יצירה עם פוטנציאל ועניין מצד אחד, אבל כזה שלא בוצע מספיק טוב בפעם הראשונה ולכן ראוי לנסות את זה עוד פעם, רק יותר טוב.
כי, ובכן, מי שראה את הסדרה הזאת יוכל לאשר שהדבר הזה הוא מאוד… אמממ… ניינטיז. ובקטע ממש אבל ממש לא טוב. זאת בהחלט לא מיצירות הילדות האלה שעדיין מחזיקות מעמד כשאתה צופה בהן שוב כמבוגר. 20 שנה אח"כ רואים שאיכות ההפקה ירודה, מן הסתם בגלל תקציב ירוד והעובדה שהיא נוצרה וצולמה במדינת עולם 1 וחצי כמו ניו זילנד, שהטון של הסדרה לא אחיד בקטע מעצבן – תוצאה של העובדה שזאת בכל זאת סדרה שכוונה לילדים ונוער ושודרה בערוץ שלהם, והעסק נראה (ונשמע… איזה שיר פתיחה היום ונורא) בכללי פשוט מגוחך לעיתים, ואני לא מדבר רק על התלבושות ה-WTFיות שכל הדמויות שם לבשו. ומוזר שכל הדברים הלכאורה שוליים האלה די מפריעים בצפייה חוזרת למרות שהדברים החשובים לכאורה – הדמויות והתסריט – דווקא סבבה לגמרי בסטנדרטים של סדרות ילדים. אפילו המשחק פה די טוב, הישג מרשים לכל הדעות בסדרה שבה לשם שינוי ארשכרה לוהקו אליה בני נוער לגלם תפקידים של בני נוער, בניגוד לנהוג באמריקה (ואצלינו).
אז אני מסתכל על חומר הגלם הזה מעיניו של אקזקיוטיב בהוליווד ופשוט רואה פה אוקיינוס של פוטנציאל למשהו שאפשר לעבד לטרילוגיית סרטי קולנוע שתהווה את להיט היאנג אדולט הגדול הבא – כלומר, הקונספט של הסדרה (מוזר שלא הזכרתי את זה עד עכשיו) הוא על עתיד שבו ווירוס מסתורי הורג את כל בני ה-20+ על הפלנטה ומותיר עולם מאוכלס בילדים ונערים שצריכים להקים חברה חדשה אבל בתכלס יש ביניהם כל מיני מלחמות ובגידות ותככים וחתיכים וחתיכות ואהבות ואהבים והבדידות והבדידים והעצבות והצבים… אמממ, סליחה, טעות בסדרה. בנוף של דיסטופיות אקשן-הרפתקאות סטייל משחקי הרעב ומפוצלים ועוד כל מיני שטויות כאלה, זה משהו שנשמע כמו שלאגר עצום שיכול לגרור התלהבות עצומה בקרב האוכלוסייה הזאת, מצד שני זה גם נשמע יותר מקורקע במציאות מאשר החרא האחר שהזכרתי וכמו כן גם מזכיר דברים שקצת יותר מחמיא שאתה מזכיר אותם (תכלס, זה בעצם בעל זבוב בקנה מידה של עולם שלם, מעורבב עם 11 קופים ועם גרסה הפוכה של הילדים של מחר) אז אולי גם מבוגרים וחובבי קולנוע טוב יימשכו לזה יותר באופן יחסי. בקיצור, $$$$$$$$$$.
זה כמובן, הפתרון הקל והמעפן יותר. בעולם מגניב יותר רימייק שכזה יורם על ידי מישהו כמו נטפליקס או משהו בסגנון, ומכאן כבר זה נהיה הרבה יותר מעניין. קודם כל פורמט של סדרה ייאפשר ליצור גרסאות מודרניות לגלריית הדמויות הצבעונית והרחבה של המקור, שכמו שאמרתי בעיניי הייתה אחד הצדדים היותר חזקים שלו. נכון שלא חייבים לשחזר את העלילה והדמויות אחד לאחד אבל אני מניח שלקחת את הקונספט וליצור נרטיב חדש מאפס זה משהו שאף אחד לא יירצה לעשות, ולמען האמת גם אין צורך כי באמת יש עם מה לעבוד פה. ותוך כדי זה, הייתרונות של הענף הקולנועי המודרני והתקציב היותר גדול יכולים לתת הזדמנות לפתח ולחקור את הקונספט המרתק הזה קצת יותר, ולא להגביל את כל ההתרחשות לעיר אחת במדינה אחת כמו בסדרה המקורית. כמו כן, אני מניח שלמרות שגם באפשרות של סדרת סרטים עתירי תקציב הטון של הסדרה המקורית מן הסתם יוסב למשהו יותר בוגר, אפל וגריטי כי באמת שרק ככה אפשר יהיה לקחת את הדבר הזה ברצינות בימינו, בפורמט טלוויזיוני אפשר יהיה ללכת עם זה עוד יותר רחוק ולהגביר את מינון המוסר המפוקפק, האלימות והמיניות – ולא, זה לא בקטע ילדותי וסליזי, זה סתם הרבה יותר ריאליסטי הגיוני וטבעי שהדברים האלה יהיו נוכחים ובולטים בעולם שמאוכלס בעיקר על ידי בני נוער וההורים כבר לא פקטור כי הם מתים (וזה גם לא כאילו הצגת אלימות או מיניות בקרב בני נוער זה איזה משהו מהפכני בטלוויזיה. מצחיק שמשחקי הכס ההו-כה אלגנטית בתחום![!סרקזם!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif" alt="" width="" height="" />)
מעלה את הגילאים של כמה דמויות מהספרים כדי שלא יוצג שם מין של בני נוער, בזמן שסדרה כמו "סקינס" עשתה את זה באופן מפורש לאללה שנים לפני). קיצר, לא להפוך את זה ל"שקרניות קטנות" או משהו בסגנון כי שקרניות קטנות אחת זה שתיים יותר מדי.
למרות שאני הרבה יותר מעדיף את את האופציה השנייה, גם האפשרות של עיבוד לסדרת סרטים יכול לעבוד תחת האנשים הנכונים, ובאופן כללי זה פשוט קונספט שלדעתי חייב לקבל ביצוע טוב יותר, ומגיע לעולם הזה לקבל מוצר טוב שמבוסס על הנושא הזה, ולא רק עבור האנשים שצפו במקור כילדים ורואים בכל העסק נוסטלגיה. כל הדברים הטעונים שיפור במקור הם פחות או יותר פתירים לחלוטין, אולי חוץ מהקטע עם התלבושות, שמי שזה לא יהיה שייעבד את זה באיזה צורה שלא תהיה יהיה חייב לעשות החלטה קשה לגביו בתחילת הפרוייקט ולהתמודד איתה.
הנה איזה טריילר פאנמייד להמחשה – די קרובה למה שאני מדמיין בראש – קומפליט עם מטאל אלטרנטיבי משנות ה-2000 המוקדמות עם סולנית אישה.
https://www.youtube.com/watch?v=H3DQuik-j7E
ג'ורג'י מילר!!!
(ל"ת)
אני מקווה שאתה מבין את הבעייתיות בלתת לבמאי אוסטרלי לביים רימייק לאייקון ניו זילנדי.
(ל"ת)
אייקון? לא יודע אם הסדרה באמת מגיעה למעמד הזה.
אני אגב מאלה שראו את הסדרה בשנות ה-90 לפני שהגיעו אלינו כבלים. מסכים שיש שם פוטנציאל אדיר!
Power & Chaos!
(ל"ת)
"הספר של הנרי" נקטל בביקורות. חדשות רעות ל"פרק 9" של סטאר וורס?!
אז הסרט לא סתם נקטל, הוא נשחט. ראיתי לא מעט אנשים קוראים לו "אחד הסרטים הגרועים אי פעם" ואפילו השוו אותו ל-The Room של טומי ווסו. אבל משהו אחד שחוזר בכל ביקורת כמעט הוא החשש של המבקר/ת ממה שכעת צפוי מפרק 9 של מלחמת הכוכבים. והאמת, גם אני חושש. מה לעזאזל עבר לאנשים שלוקאס פילם בראש שנתנו לו את הפרק המסכם של הטרילוגיה החדשה שלהם ועוד החליפו אותו בגאון שהוא ריאן ג'ונסון, אלוהים יודע. לא, סליחה, אני יודע למה – "עולם היורה" הרוויח המון כסף. אבל נו באמת, מכאן ועד להפקיד בפניו את הסרט הכי חשוב שלהם?! הם התחרפנו שם.
הצילומים של פרק 9 עוד לא התחילו, נכון?
אז הדברים עדיין יכולים להשתנות. ג'וש טרנק היה אמור להיות הבמאי של "סולו", אבל אז קרה "ארבעה מופלאים" ודיסני החליטו שאולי זה לא רעיון כל כך טוב ופינו אותו מהתפקיד. זה יכול לקרות שוב.
או שלא. "עולם היורה" הראה שקולין טרברו יודע לעשות בלוקבאסטר לגמרי סביר (ומצליח) כשהוא עובד מן הסתם תחת השגחה צמודה של אולפן שחרד לפרנצ'ייז שלו, ואם זה כל מה שדיסני רוצים, זה כנראה מה שהם יקבלו.
אם אני לא טועה
טראנק היה אמור לביים בכלל סרט של בובה פאט
לא באמת אכפת לי ממלחמת הכוכבים
אבל ממש קיוויתי ש"הספר של הנרי" יהיה מוצלח ):
אני מצטער
אבל אלא אם כן אמרת משהו נגד זה לפני אני חושב שזה די קל עכשיו בדיעבד להיות סופר ביקורתי על הבחירה הזו
הסצינה הזאת צריכה להדאיג אותך הרבה יותר
משהו שנחתך מעולם היורה
https://www.youtube.com/watch?v=grCRBa0n72c
-"אני חושש שאין בסרט מספיק רפרנסים לסרט המקורי"
-"אל תדאג, יש לי רעיון: מחווה לBig pile of shit, אבל סקסי!"
-"מבריק! ידעתי שלא לחינם הוספנו דמות נשית חזקה לסרט"
ג'ון אבילדסן נפטר
אבידלסן ידוע בעיקר בתור האיש שהזניק את הקריירה של סילבסטר סטאלון כאשר הוא ביים בכיכובו ועל פי תסריט שסטאלון כתב את הסרט הראשון בסדרת "רוקי" בשנות ה-70, אבל את חסד הנעורים (למעשה, הילדות) אני שומר לו בעיקר בזכות "ילד הקראטה" שהוא עשה עשר שנים מאוחר יותר. מדובר בלהיט אייטיז במובן הטוב של המושג: תסריט שנון של רוברט מארק-קיימן (שמאוחר יותר הביא גם את השנינות שלו ל-"האלמנט החמישי" בתקופה שבה הוא היה אחד מתסריטאי הבית של לוק בסון), משחק נפלא של ראלף מאצ'יו ופאט מוריטה בתפקידים הראשיים והכל מבוים ביד בוטחת על ידי אבילדסן שהצליח להעלות את סיפור האנדרדוג-שעולה-לגדולה (סיפור שהוא סיפר די הרבה פעמים בפילמוגרפיה שלו, על פי ימד"ב) בשילוב עם דרמת התבגרות שהופכת את בית הספר לשדה-קרב, פשוטו כמשמעו לרמת קלאסיקה.
היה שלום ג'ון. אני יורד עכשיו עם דלי מים ומטלית להחניה כדי לשטוף את האוטו לזכרך.
הולי שיט, וונדר וומן הכניס 40 מיליון דולר בסופ"ש!
בסך הכל ירידה של 30% משבוע שעבר שעמד על 58 מיליון וזה עוד למרות תחרות ממכוניות 3 והקומדיה של סקרלט ג'והנסון.
לפי הירידות הקטנות שלו ואם יצליח להחזיק מעמד מול "רובוטריקים" שבוע הבא יש סיכוי שהסרט יעבור את ה-400 מיליון בארה"ב, יותר מכל סרט DCEU אחר בארה"ב. מטורף.
שנה באקווריום של הגדולים
מתנצל מראש על האינטרוספקטיבה הלילית הממש![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
וקצת נרקסיסטית הזאת.
אז היום (טוב, טכנית אתמול, ב-19, אבל מבחינתי זה עדיין היום כל עוד לא הלכתי לישון) עברה שנה מאז שפורסם פה הפוסט הראשון שלי.
באותה מידה שאני אוהב לצרוך קולנוע וסרטים, אני אוהב לשמוע דעות של אחרים ולדון איתם, בין אם זה בטקסט, בשיחות פנים-מול-פנים, בתגובות וכו'. אני אוהב גם לכתוב את הדעות שלי על סרטים ודברים קולנועיים כאלה ואחרים, ובעוד שהם מקבלים קצת חשיפה, מן הסתם היא לא מתקרבת לזאת של האתר הזה. מדי פעם רד פיש היה נחמד לשתף איזה משהו קולנועי שלי בפייסבוק של האתר, בין אם זה סתם פוסט שטותי של אימוג'ים או ניתוח של הסרטים המועמדים לאוסקר. כמובן שבאותו רגע החשיפה לפוסטים הספציפיים האלה זינקה. זה כאילו לחשתי משהו ואז מישהו לקח את הלחישה הזאת והעביר אותה במגפון. מה שאהבתי בזה, מעבר למחווה הנדיבה, זה שהחשיפה הזאת יצרה תגובות לפוסטים שהם לא היו מקבל בלעדיה.
לפני שנה וכמה ימים רד פיש פנה אלי והציע לי לכתוב בשביל האתר. לא ממש הבנתי למה הוא פנה אלי דווקא אז ולמה דווקא אלי אבל לא התעכבתי לחשוב על זה וראיתי את ההצעה בתור מה שהיא הייתה – הזדמנות. הזדמנות להכפיל את החשיפה שלי פי כמה, אבל יותר חשוב – לתרום תוכן לאתר הקולנוע האהוב עלי וזה שעיצב לא מעט מהתודעה הקולנועית שלי. כמובן שהסכמתי בהתלהבות, ומאז כתבתי פוסטים של ביקורות, חדשות וטריילרים. לא כתבתי הרבה כמו שהייתי רוצה בשנה הזאת – הביקורת של "המומיה" זה הפוסט ה 12 שלי – אבל זו כבר בעיה שלי. ההצעות והשיפורים שרד פיש הציע לכל פוסט ששלחתי לו גרמו לי לבחון את הדברים שאני כותב בדרכים שלא חשבתי עליהם קודם לכן, וזה בהחלט תרם לאיכות הכתיבה שלי.
ראיתי פה כמה וכמה תגובות בזמן האחרון בסגנון "הכותבים החדשים סבבה והכל, אבל…" וזה לגיטימי. או שאולי אתם לא חושבים ככה ולא סובלים את הפוסטים שלי. זה גם לגיטימי. פוסטים אורחים זה נחמד אבל כשעוקבים אחרי תוכן של מישהו מצפים לקבל את התוכן, ובכן, שלו. גם אני נכנס לכאן כי אני אוהב את התוכן של רד פיש. אבל כמו שהוא כתב בעצמו, הוא קצת עסוק בדברים אחרים, אז בינתיים זה המצב, עד כמה שידוע לי. באופן אישי אני נהנה לקרוא את הפוסטים של הכותבים האחרים, אבל יכול להבין תגובות כמו זאת בשורה הראשונה.
בקיצור, היה נחמד לפרסם כאן פוסטים בשנה האחרונה ולקרוא תגובות של אנשים – כאלה שמסכימים איתי וכאלה שטוע-כלומר, שלא מסכימים. מקווה להמשיך ולתרום עוד תוכן. באוגוסט הקרוב אני אציין 6 שנים מאז שהתחלתי לקרוא ולהגיב באתר אחרי שנחשפתי אליו בזכות הקרנה של "סקוט פילגרים". אז כנראה זה רק ראוי שיום השנה לכתיבה באתר יצא ממש קרוב לעוד הקרנה של אדגר רייט. נתראה שם! (אם תגיעו).
נ.ב. סליחה אם זו לא התגובה הכי קוהרנטית בעולם. בכל זאת, השעה.
תודה רבה!
אני רק רוצה להגיד שאני מאלה שמאוד נהנים לקרוא את הפוסטים של הכותבים החדשים ושלך בינהם.
כמובן שהייתי שמחה לקרוא עוד פוסטים של רד פיש אבל זה שני דברים שלא קשורים אחד לשני.
ובכל מקרה אני לא יודעת אם אתה זוכר מה היה המצב פה לפני שנה, אבל בזכותך ובזכות הכותבים שהתגייסו איתך האתר פה החזיק מעמד אחרי תקופה מאוד ריקה (ומלאה באופטופיקים)
אז תודה כפולה – גם על התוכן המעניין, וגם על זה שאתה אחד מאלה (עם רד פיש וכל הכותבים החדשים) שדואגים להחזיק את פינת החמד הזו בחיים, מה שממש לא טריוויאלי בעולם של היום.
מצטרף לתודות.
בהתחשב בכך שצפייה בסרטים ודיונים על סרטים הפכו לאחד הדברים החשובים בחיי,ובהתחשב בכך שאני לומד בישיבה שבה דיבורים על סרטים לא מתקבלים בברכה,אני חושב שאפשר בהחלט לומר שעין הדג הוא אחד הדברים החשובים בחיי,כך שאני מודה לך מקרב גרב על כך שעזרת לשמר אותו.
וכן,הפוסטים שלך מוצלחים בעיני(וגם של רד,ושל קרקר,ושל נעמה רק,ולונג ג'ון,כנראה יש משהו ברוח האתר הזה שמזניק את כישרון הכותב לשמים.מתנצל על המלודרמה)
פסטיבל הקולנוע בירושלים יפתח עם "יוצא מן הכלל" סרט חדש של של מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")
הסרט הוא קומדיה שמבוססת על סיפור חייו של הבמאי ז'אן לוק גודאר.
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/jerusalemfilmfestival/1.4180737
סופ"ש בקופות
'מכוניות 3' פתח עם 53 מיליון, נמוך יותר מסרטי 'מכוניות' הקודמים ולמעשה אחד הנמוכים של פיקסאר אי פעם. אבל היי, העיקר שאפשר למכור עוד מרצ'נדייז.
'וונדר וומן', כמו שכבר הוזכר פה, ממשיך להרשים עם 41 מיליון – ירידה קטנה מאוד של 29% משבוע שעבר. גם אם לא יצליח לעבור את 'שומרי הגלקסיה 2', הוא בהחלט השאיר חותם משמעותי יותר בקופות.
'טופאק: All Eyez on Me' (ככה הוא נקרא בארץ) הפתיע עם פתיחה של 26 מיליון. ההערכות היו בסביבות ה-20 והביקורות לא פירגנו (21% בעגבניות), אבל הרבה אנשים חשבו שזו דרך טובה לחגוג את יום ההולדת של טופאק ביום שישי.
'המומיה' שוקע עם 14 מיליון (57 סה"כ), וביוניברסל יצטרכו לחשוב טוב איך הם ממשיכים מכאן.
'47 מטרים' עלה גם הוא על הציפיות ופתח עם 11 מיליון, אחרי שההערכות היו בסביבות 5 (אבל עדיין, סה"כ 11 מיליון. לא הבשורה של הקיץ).
'לילה קשוח' עם פתיחה עלובה של 8 מיליון. נכון שהוא נראה לא משהו כבר בטריילרים, אבל 8 מיליון זה פשוט מביך. לא שנה מוצלחת לסקרלט ג'והנסון.
חייב לציין שזה די מבדר לראות את גל קורעת ומשפילה את הגדולים
טום קרוז וסקרלט ג'והנסון לא יכלו נגד וונדר וומן.
זה כי הרעיון של "כוכבים מוכרים סרטים" לא בתוקף כבר הרבה זמן
אנחנו מזמן, אבל ממזזזזמממןןן, בתקופת המותגים שבה שיווק טוב של שחקנים בתור דמויות מוכרות בעולם בדיוני מוכרים סרט הרבה יותר טוב מכל שם גדול לכאורה.
העובדה ששחקן פופלארי בתור דמות מסויימת לא אומרת שום דבר על איך הוא מצליח מחוץ לתפקיד האייקוני שלו – דויין ג'ונסון הוא אולי הדבר הכי גדול בעולם בתוך סרטי מהיר ועצבני אבל שים אותו במשמר המפרץ, או בכוח המחץ, או באי המסתורי או בסאן אנדראס ופתאום הוא סתם שחקן; אותו דבר ווין דיזל עם נסיון האתחול מחדש של XXX.
כריס המסוורת' הוא אולי אל הרעם הגדול אצל מרוול אבל מחוץ ליקום הסינמטי הזה הוא…. מה בדיוק? הציד מההמשך הכושל לשלגיה.
היית בטוח שבהוליווד ישמחו מהטרנד הזה – קל הרבה יותר למצוא ליהוק כאשר שחקן מתחיל וזול יחסית מבטיח אותו קהל כמו שחקן וותיק ויקר, אבל משום מה המערכת ממשיכה להתנהג כאילו טום קרוז מבטיח מידה מסויימת של הכנסות רק בזכות השם.
מצד שני - ויל סמית'.
(ל"ת)
וגם - Passengers
יש סיבה
" rel="nofollow">שהפוסטר של הסרט הזה היה פשוט הפרצופים של ג'ניפר לורנס וכריס פראט, הסרט הזה הכניס כמויות מגוחכות של כסף אך ורק בגלל שאנשים רצו לראות את שני אלו ספציפית.
נוסעים עלה 100 מיליון והרוויח בארה"ב 110 מיליון ועשר
הוא אמנם שילש את העלות שלו בחו"ל אבל א) הכנסות מחו"ל עדיין נחשבות "פחות" כי רק אחוז חלקי מהן הולך לאולפן ב) בסטנדרטים של ימינו 300 מיליון גלובאלי זה לא סכום מגוכח- הוא בסך הכל מקום 29 בשנה בו הוא יצא
בשביל סרט מד"ב קאמרי
בהשתתפות שני שחקנים בלבד שלא מבוסס על אף פרנצ'ייז קיים (ושנקטל בביקורות) זה סכום מגוכח.
העניין הוא שמי שהלך לסרט הזה עשה זאת בשביל לורנס ופראט. כוכבים עדיין מביאים אנשים לקולנוע, פשוט לא טום קרוז או ג'וני דפ.
"נוסעים" נחשב לפלופ
ולמעשה היו כתבות על איך בעקבותיו השמות של לורנס ופראט ירדו מבחינת השווי שלהם.
סרט שמשלש את התקציב שלו הוא לא פלופ
והדבר היחיד שהיה לסרט הזה הוא הכוכבים שלו – הביקורות היו זוועתיות והתסריט מקורי, כך שלא היה כאן פרנצ׳ייז מוכר להסתמך עליו.
לעשות 300 מיליון בנסיבות האלו, כשכל דולר מהסכום הזה נזקף לזכות השמות על הפוסטר, זו עדות די חזקה שסטאר פאוור עדיין שווה משהו. בלי פראט ולורנס הסרט הזה היה עושה פרוטות.
הסרט ממש לא שילש את התקציב שלו
כשמחשבים את תקציב השיווק שהוא עוד מאה מיליון דולר ואת זה שמהכנסות מחוץ לארה"ב האולפן מקבל אחוז קטן בהרבה מההכנסות מארה"ב, מקבלים פלופ.
אבל רווחים מסרט זה עסק מתגלגל
הסרט ימשיך להרוויח ממרצ'נדייז (פחות בסרט הזה אני מניח), DVD, נטפליקס וכו' ככה שגם אם הוא יהפוך לרווחי אחרי שנתיים זה בסדר. פלופ זה משהו שגורם להפסדים כל כך גדולים שגם שנים לאחר מכן האולפן עדיין יפסיד ממנו, נניח Fant4sic. סרט שמשלש את התקציב שלו הוא לא כזה.
בקולנוע הוא עדיין נחשב לפלופ
בקשר למה שבא אחרי זה – מרצ'נדייז אין לו. הבלו ריי שלו לא מכרו הרבה. אני מניח שבסופו של דבר ההפסד לא היה גדול אבל הצלחה הוא בטח שלא והוכחה לסטאר פאוור של שני הראשיים גם לא.
באף סרט לא מדברים על תקציב הפרסום
כשמדברים על תקציב, מדברים על תקציב ההפקה.
בדיוק כמו שכשמדברים על רווחים הדיון כמעט תמיד מוגבל לרווחים שהסרט עושה בקופות ולא לרווחים משניים ממרצ׳נדייז, בלו-ריי, מכירה לשידור בטלוויזיה ובסטרימינג וכו׳ וכו׳.
והסיבה לכך היא פשוטה – עבור עלות הפקה ורווח בקופות יש נתונים רשמיים ומוסכמים. עבור כל העלויות והרווחים שמעבר יש לך במקרה הטוב ניחושים מושכלים ובמקרה הרע השערות חסרות בסיס.
אני למשל לא קונה לרגע שהבוס של סוני, שידוע בתור מנהל אולפן חסכן ביותר (שלא לומר קמצן), היה מוכן לבזבז 100 מיליון נוספים על קידום הסרט (שווה ערך לתקציב ההפקה).
הקמפיין התבסס כמעט כולו על מסע יח״צ של הכוכבים (שלא מקבלים על כך תשלום נוסף). היה לו רק טריילר אחד וזכור לי בבירור שהתחילו לקדם אותו מאוד מאוחר (ולא בצורה אקסטרווגנטית במיוחד).
אף סרט ששילש בקופות את תקציב ההפקה לא נחשב לפלופ. נוסעים הוא אולי פלופ ביקורתי ביחס לציפיות שהיו ממנו, אבל הוא יותר מכיסה את העלויות שלו. ובלי קשר, הוא הועלה כאן בדיון בגלל שהוא מהווה דוגמה מובהקת למקרה שבו הסטאר פאוור הציל סרט מכישלון טוטאלי. אלא אם לדעתך הוא היה מכניס 300 מיליון בלי פראט ולורנס, אני לא רואה על מה יש כאן להתווכח.
כשאתר דדליין בודק בסוף כל שנה האם סרטי השנה הצליחו או לא
הוא תמיד מכניס עלויות שיווק למשוואה. לטענתם גם באולפנים מחשיבים את זה.
הסרט נחשב ונקרא פלופ קופתי בכל כתבה גדולה שקראתי. חיפוש קל בגוגל יראה זאת. למשל זאת;
https://uk.movies.yahoo.com/chris-pratt-and-jennifer-lawrences-divisive-passengers-flops-at-the-box-office-110713231.html
אתה מקשר לכתבה ממתי שהסרט
עשה פחות מחצי מהסכום הסופי שלו בתור הוכחה שהוא פלופ?
מתוך הכתבה שקישרת:
It’s made a total of $126 million – around £102 million – worldwide, which isn’t good news.
אני אחסוך לך קישורים נוספים – נכתבו על הסרט הזה הרבה מאוד כתבות על כמה הוא גרוע וכישלון. רובן נכתבו די מוקדם אחרי שיצא ויצאו הביקורות הגרועות עליו. היה pile-on רציני לגביי הסרט הזה, לדעתי הרבה יותר ממה שהגיע לו.
בסופו של דבר הוא עשה 300 מיליון, שזה יותר ממה שהרוב צפו על סמך הביצועים הראשוניים שלו. הוא לא הפסיד כסף בקופות והוא לא פלופ. הוא כן איכזב ביחס לציפיות ולמה שהוא היה יכול ואמור היה לעשות אם היו לו ביקורות טובות יותר.
וכל זה לא רלוונטי בשיט לדיון סביב התרומה של סטאר פאוור לביצועים בקופות, שוב. 300 מיליון זה הרבה כסף כשכל דולר ממנו מגיע רק על סמך השם של השחקנים. אם היו גם ביקורות טובות הסרט היה מן הסתם מצליח יותר.
שניכם צודקים (כנראה)
הנקודה של Galoofy נכונה לגמרי: מאוד לא סביר שהסרט הזה היה מכניס את מה שהכניס בלי פראט ולורנס בתפקידים הראשיים. אז הנוכחות של כוכבים גדולים בהחלט עדיין משפיעה, במידה מסוימת לפחות.
בעניין ההצלחה/כשלון של הסרט – זה רק תלוי איך מגדירים פלופ. הסרט הזה, ככל הנראה, הפסיד כסף בקולנוע. זה שהוא (כמעט) שילש את התקציב שלו זה לא רלוונטי: הכנסות של 300 מיליון בעולם, רובם מחוץ לארה"ב, משמעותן שהאולפן ראה מזה 130 מיליון בתרחיש האופטימי ביותר, ואין מצב שהעלות של הסרט+הפרסום היתה פחות מזה. כל זה – מהכנסות בקולנוע. יכול להיות שהכנסות מקולנוע ביתי שינו את המצב. אז הסרט כנראה נמצא איפשהו באזור של בין "הפסיד קצת" לבין "מכסה בקושי את ההוצאות". הוא לא קטסטרופה קופתית ענקית, אבל הצלחה הוא בטח לא.
רציתי רק לומר
שאם נעזוב רגע את הענין הפיננסי, ראיתי אותו והוא פחות גרוע ממה שעשו ממנו. הוא סרט זה קטן בהיקפו, אבל יש בו כמה סצינות טובות.
מגוחך
לשניכם. התאפקתי קצת, אבל כאב לי מדי
אין הוכחה מושלמת יותר ממנו (ומג'וני דפ) למותה של שיטת הכוכבים. עד 2008 בערך הוא נהנה ממוניטין בלתי ניתן לערעור של מגנט קהל חוצה אוכלוסיות ומגדרים. ב-2009 הוא עשה את "שבע נשמות", די התרסק קופתית וביקורתית, דמם לאיזה חמש שנים (אחרי שעד אותה שנה הוא היה מוציא לפחות שובר קופות אחד בשנה פחות או יותר מאז הפריצה הקולנועית שלו) ומאז לא היה ברזומה שלו שום סרט שמזכיר במשהו את ההיסטריה סביבו בעשור הקודם. פאק, בשנה שעברה הוא אפילו על מהלך מפחית-כבוד (לפחות תדמית)והופיע בסרט כחלק מאנסמבל, דבר שהוא נמנע ממנו מאז ומעולם. גם הסרט ההוא לא היה הצלחה יוצאת דופן. המעבר לסרט עם נטפליקס נראה לי באופן אישי כבר אקט של נואשות.
וין דיזל הוא דווקא כוכב ענק בסין
עושים עכשיו המשך ל-XxX האחרון והכל רק בזכות ביצועי הסרט בסין.
דווין ג'ונסון – מלבד "משמר המפרץ" – דווקא בדרך כלל מצליח לתת דחיפה לכל סרט שהוא מככב בו והסרטים האחרים שהזכרת בהשתתפותו דווקא הצליחו מאוד ולא נכשלו ורק בזכותו עושים להם המשכים.
ואללה - יש המשכים לכוח המחץ, משמר המפרץ ומסע 2: האי המיסתורי?
(ל"ת)
בבקשה לא
(ל"ת)
מחביא את התסריט ל"מסע 3: כוח המחץ מול משמר המפרץ" מאחורי הגב
שורק בתמימות….
בתכנון.
(ל"ת)
לפחות למסע 2 יש
לא בצחוק, מסע 3 נמצא בשלבי הפקה, והפעם- המסע אל הירח
http://www.imdb.com/title/tt2294687/?ref_=nm_flmg_act_9
דניאל דיי לואיס פורש ממשחק.
האמת לפי זה שהוא משחק בשני סרטים בעשור בערך זו לא עובדה מפתיעה במיוחד. הרבה אנשים מחשיבים אותו לשחקן הכי גדול לדורו (לא ברור לי לאיזה דור הכוונה) אבל עד כמה שאני מעריך אותו הוא מעולם לא היה מהאהובים עלי, למרות שאני מעריך אותו מאד.
http://www.hollywoodreporter.com/news/daniel-day-lewis-says-hes-quitting-acting-1015235
ונשאר לו עוד סרט אחד שעתיד לעלות לאקרנים השנה,
סרט חסר שם שאמור לעסוק בעולם האופנה בבימויו של פול תומאס אנדרסון, במאי שהוא שיחקגם בסרטו "זה יגמר בדם". דווקא מגניב לראות את הסרט בידיעה שזה בעצם שירת הברבור (או הגרנד פינאלה) של השחקן.
פת''א ודיי לואיס *ביחד* שוב?
תרשמו אותי בבקשה
כבר יש תיאוריה שהוא רק משחק שחקן שפורש ממשחק
ומתמסר לתפקיד באופן טוטאלי:)
מעניין אם זה פרישה של ממש כי בכל מקרה הוא שחקן מאוד סלקטיבי (רק 11 סרטים מאז "כף רגלי השמאלית" ב89, על 5 מהם היה מועמד לאוסקר כולל) ככה שאם עוד שנתיים שלוש יתחשק לו לעשות עוד סרט אף אחד לא יתפוס אותו במילה, רק תנו לו מילקשייק.
האם מתמטיקה יכולה ליצור רשימת סרטים טובה יותר מסתם רשימת סרטים של בני אדם?
לא.
בכל מקרה, האתר "The Ringer" ניסה ויצר איזה נוסחה שדרכה הוא השתדל ליצור את רשימת "הסרטים הגרועים הטובים ביותר".
אפשר לרשום בה הצלחה חלקית שכן הצליחה למקם ברשימה את כל החשודים המיידים, אבל בין הכנסה לרשימה של סרטים טובים-טובים שסתם נקטלו בעבר ( "אחרון גיבורי הפעולה" או "יעד סופי") או מקומות ראשונים שצריכים להיות נמוכים בהרבה ("גודזילה" מקום ראשון? מה?) אי אפשר להגיד שזאת רשימה שממש עובדת.
אבל, היי, בטח גם לפיתגורס לא הלך על הניסיון הראשון.
האפשרות למיני סדרה על פי ווצ'מן ב-HBO ממשיכה לקרום עור וגידים
הבעיה: אלה העור והגידים של דיימון לינדלוף :(
http://deadline.com/2017/06/damon-lindelof-adaptation-watchmen-hbo-1202117245/
בכל מקרה הנה דרים קאסטינג אישי שלי:
סילק ספקטר – וינונה ריידר (היא אמורה להיות זקנה, הליהוק ב-2009 היה מפוספס לחלוטין מהבחינה הזאת)
הקומיקאי – רון פרלמן
ינשוף הלילה – ג'ואל אדגרטון
רורשאך – ?
אוזימנדיאס – ג'וד לאו
ד"ר מנהטן – מיינארד ג'יימס קינאן
לא הייתי מתאכזב כל כך מהר מלינדלוף
הוא היה מהכותבים השנואים עליי בהוליווד, ולא העזתי להתקרב בכלל ל"נותרים" כשהתחילה, ואז כשהיא נגמרה ראיתי שאפילו מהסיום שלה כולם עדיין מתלהבים, אז החלטתי לנסות. ולדעתי הם צודקים.
יכול להיות שזה קטע של "גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום", אבל המסתורין המוגזם שהרבה פעמים אין לו פתרון וההתפלספות על כל דבר פשוט עבדה בצורה מושלמת עם הסיפור שם. הסיפור של "הנותרים" באמת תפור לסגנון שלו, ויחד עם כותבים ובמאים מוצלחים ש-HBO הצמידו לפרויקט הם יצרו סדרה מדהימה.
יכול להיות שההצלחה לא תחזור, אבל יכול להיות שגם הפעם ב-HBO ימצאו דרך להוציא ממנו משהו טוב, ואחרי "הנותרים" אני כבר לא מאוכזב אוטומטית מכל בחירה בו.
לינדולף הוכיח את עצמו
"הנותרים" היתה מאסטרפיס, ונראה שזה היה פרויקט הרבה יותר אישי בשבילו מאשר הפרומיתאוסים שהוא היה שותף להם בעבר, לפחות ככה אני רוצה להאמין.
אבל האם באמת צריך עוד אדפטציה לווצ'מן?
הוא כבר זכה לאדפטציה בינונית-מינוס אחת שדי מיצתה את העניין מבחינתי. זה סיפור מצוין, אבל הכי טוב שישאר במדיום המקורי שלו.
כן הייתי רוצה לראות סדרת גיבורי-על מקורית של HBO(לינדולף עדיין יהיה בחירה מצוינת) שתעשה לתעשיית גיבורי-העל ההולוודית של העשור האחרון את מה שווצ'מן עשה בשנות ה-80.
הנותרים היא יצירת מופת נדירה.
מדובר בסדרה מפעימה. אני לגמרי התחלתי להאמין בלינדלוף שוב.
מצטרף להמלצה.
היא גם מהסדרות הנדירות מאד (ובאנלוגיה גם סרטים) שהעונה השנייה שלה מתעלה על הראשונה, והשלישית ממשיכה באותה תנופה.
למה נדירות,
כמעט בכל סדרה שאני מכיר העונה השנייה מתעלה על הראשונה בניגוד לסרטי המשך. זאת מפני שבעונה הראשונה צריך לבסס את העלילה ולכן לוקח לה זמן להתניע לעומת העונה השנייה שכבר מתחיל בהילוך גבוה.
כן, אבל במקרה של הנותרים השינוי קיצוני
לא אהבתי את העונה הראשונה , היא הייתה אובר-דרמטית ומשעממת לטעמי. העונה השנייה הייתה טובה יותר באופן כל כך משמעותי שזה הרגיש כמו שתי סדרות שונות. והשלישית הייתה טובה יותר מהשנייה.
מעניין, אצלי זה מרגיש בדיוק ההפך.
להוציא את המקרה החריג של "שובר שורות" שבו העונה השנייה מן הסתם מתעלה בהרבה על הראשונה, בכ"כ הרבה סדרות שראיתי קורה ההפך הגמור. מבין 4 העונות הראשונות של משחקי הכס (aka העונות שבהן הסדרה הזאת הייתה אשכרה על הספקטרום של "טוב"), השנייה היא החלשה ביותר. ב"דקסטר" השנייה היא עונה בהחלט מוצלחת למדי אבל עדיין לא כמו הראשונה. וב"הסופרנוס" בכלל העונה השנייה היא החלשה ביותר בכל הסדרה – למרות שהעובדה שאפילו בעונה הכי פחות טובה שלה הסדרה הזאת עדייו פלטה פרקי מופת כמו "From Where To Eternity" ו-"Funhouse" רק מראה על האיכות הבלתי הגיונית של הסדרה הזאת.
אני רק שאלה,
מה "מן הסתם" היה כל כך גרוע בעונה הראשונה של "שובר שורות"? לי היא זכורה כלא פחות טובה מהשנייה.
אם היית צריך להגיע עד לסופרנוס מלפני שני עשורים כד למצוא דוג' כנראה הם פחות נפוצות.
אגב אני דווקא מאד אוהב את העונה השנייה של "הסופרנוס". אין לי מושג איך היא ביחס לשאר הסדרה כי ראיתי רק את השניים הראשונות אבל דווקא אהבתי את זה שיש קשת עלילה עונתית פחות מעניינת ומהודקת שמשאירה פתח לכל מיני פרקים ניסיוניים יחסית. ובכללי זאת עונה יותר ממוקדת דמויות מאשר עלילה (בעצם כל הסדרה היא כזו, תמיד ברור שהדמויות לפני העלילה) שנותנת להם הרבה מרחב.
ודווקא העונה השנייה של משחקי הכס יותר הלהיבה אותי מהראשונה. הראשונה הייתה מאד ממוקדת בסכסוך סטארק-לאניסטר בעוד השנייה הראתה תמונה יותר מלאה של המתרחש בווסטרוז ואשכרה היה לה קליימקס בניגוד לראשונה (ייתכן שזה קשור לכך שהשני הוא הספר האהוב עלי).
בבכל מקרה מה שציינתי הוא לא איזה כלל ברזל אבל זו תחושה שיש לי.
ולבי "שובר שורות" גם ב"סמוך על סול" העונה השנייה הייתה יותר טובה בדיוק בגלל מה שכתבתי. בעונה הראשונה לקח לסדרה זמן לגדום עור גידים ולהבין מה הכיוון שלה (והיא עשתה את זה בצורה מעולה) ובעונה השנייה מתחילים כשהיא כבר מאד יודעת מה היא רוצה.
דוגמאות נגדיות
"אבודים", "גיבורים", "נמלטים" ואולי דוגמת הדגל מהשנים האחרונות – "בלש אמיתי", עונה ראשונה אדירה, עונה שנייה איומה.
בניגוד לתיזת ההתנעה שלך, הרבה פעמים הכותבים הגיעו עם רעיון מוצלח לעונה שלמה ראשונה, ומשגילו שהם ממשיכים לעונה שנייה (גם זה לא קורה לכולם) היו צריכים להמשיך והרבה פעמים להמציא את עצמם מחדש ברמה מסוימת. שלא להזכיר את רמת הציפיות והלחצים שמלווים סדרה עם עונה ראשונה מוצלחת.
זאת משימה מאד קשה. לא פלא שרבים כשלו בה.
במוזיקה קוראים לזה "תסמונת האלבום השני".
אגב, מהדוגמאות שהתחלתי איתן, אבודים דוקא התעשתה והצליחה להמריא מחדש לעונות שהתעללו על הראשונה, אבל זה אחרי שעברו את התסמונת ההיא.
דווקא במוזיקה האלבום השני יותר טוב, והרבה פעמים גם השלישי והרביעי.
והאלבום הראשון מאד בוסרי.
רוב מוחלט של האלבומים השניים יותר טובים מהראשונים, שזה די הגיוני. ובגלל שזה די הגיוני ומתבקש אז במקרה שיוצא אלבום בכורה סופר סנסציוני והאלבום השני לא מצליח להגיע לרמתו של הראשון קוראים לזה "תסמונת האלבום השני" שהיא פיקציה מוחלטת. סתם סטטיסטיקה מתיישרת פשוטה.
דווקא אצל שתים מהלהקות האהובות עלי
הוציאו שני אלבומים ראשונים מופתיים (לינקין פארק וקולדפליי, לא נכנס עם אף אחד לאיך/מה/?&@#!…)
בכלל, Hybrid Theory היה תופעה בזמנו בקנה מידה אבסורדי.
נ.ב. לכבוד האוף טופיק שנוצר הגיע הזמן להחליף את האווטאר המעצבן הזה למשהו יותר סולידי
אבל אלבום בכורה מופתי לא מורה על תסמונת דיסק שני. אם אתה חושב שאלבום הבכורה של קולדפליי הוא מופתי, אתה כנראה אוהב את AROBTTH ואת X AND Y ואת ויוה לה וידה, אתה פשוט חושב שהם קצת פחות טובים מאלבום הבכורה. אני חושב שאלבום הבכורה של קינג קרימזון הוא מופתי והוא הכי טוב שלהם, אבל ITWOP או LTIA או רד או LIZARD הם אלבומים נהדרים רק שהם לא טובים כמו אלבום הבכורה.
בסופו של דבר יש שתי אפשרויות כשיש שני אלבומים, או שהראשון יהיה יותר טוב, או שהשני יותר טוב (אין שני אלבומים אותו דבר) וכשאמן מוציא אלבומים שהם נמצאים באזור הרמה שלו, הוא לא לוקה בתסמונת. יש מעט מאוד אמנים שהוציאו אלבום ראשון BVSR ולגמרי איבדו את זה בשני. המצב ההפוך הרבה יותר שכיח
קולדפליי סטו הרבה מהדרך
מאז שני הראשונים, ויוה לה וידה וגוסט סטוריז כאלבומים הם נוראיים, בX&Y דווקא קלעת בול – אלבום מוצלח ממש לטעמי.
הבאתי אותם רק כפרט טריוויה שאצלי הרגיש כך, מסכים שיותר שכיח והגיוני שהאלבום השני מתעלה על הראשון מכל הסיבות שהזכירו למעלה.
רק עכשיו הבנתי
שהתנסחתי באופן לא ברור (ולכן לא הבנתי למה הזכרת את A rush of Blood) כשהכוונה היתה ששתי הלהקות הוציאו כל אחת שני אלבומים ראשונים ברמה גבוהה מספיק בשביל להמנע מהשוואות מאקרו ביניהם.
אכן לא הבנתי אותך נכון.
"אזהרת היפסטר מתנשא" כנראה שכל כך הופתעתי שמישהו יקרא לאלבום של לינקין פארק "יצירת מופת" שלא העליתי על הדעת שמישהו יקרא לשני (!) אלבומים של לינקין פארק יצירת מופת "סוף אזהרת היפסטר מתנשא" :)
התגובה הזו הוציאה ממני חחח ו-וואו באותה נשימה שכמעט נחנקתי…טעם וריח ושמע וזה.
הכל ברוח טובה.
אכן, על טעם וריח וכו' חוץ מהתשיעית של בטהובן שמי שמתווכח עליה הוא אידיוט או חרש (בעצם, גם לחרשים אין הנחה פה, ע"ע בטהובן עצמו)
"היפסטר מתנשא עם טוויסט קלאסי"
אממ
דווקא מתווכח.מבין חמשת הסימפוניות ששמעתי שלו(3,5,6,7,9)התשיעית היא אולי הפחות מוצלחת.היא הכי פחות אחידה ,ופרק הסיום שלה ארוך מדי.גם מבחינת העוצמה,לדעתי אין ספק שהיא לא מתקרבת לשלישית או החמישית המופתיות.אני כן מסכים איתך שיש דברים שעליהם אין מה להתווכח,לדוגמה שבטהובן טוב יותר מסטטיק ובן אל,זו עובדה ברורה כמו שהאוורסט גבוה יותר מהחרמון
למעשה
(ידעתם שזה יגיע)
מוזיקולוגים רבים מצביעים על מה שנראה כהשפעות ברורות של בטהובן מסטטיק, בעיקר בחמישית. נשקלה תביעה על הפרת זכויות יוצרים אבל הם לא הלכו על זה בסופו של דבר כי הם היו עסוקים.
לפחות כולנו יכולים להסכים על כך שהאוורסט יותר גבוה מבטהובן.
בלי, או שבמובן מסויים עם קשר,
הנה סטטיק ובן אל feat. מטאליקה בשיר "For Tudu Bom Tolls"
https://www.youtube.com/watch?v=iWe9kZnuSAk
לא יכל לפחות לתת לקליף לנוח בשלום על משכבו? היה צריך לגרור אותו לדבר הזה גם כן?
מצחיק
(ל"ת)
רד,מה שאתה אומר זה ממש לא חידוש
זה ידוע שהשיר "זהב" הוא בעצם שיר ציוני שבכלל עוסק בירושלים,ובטהובן גנב את הלחן והשתמש בו בכל היצירות שלו,שבעצם בכולם יש מסרים אנטישמיים שמתבטאים על ידי שפת סימנים מורכבת ביותר של המנצח.גם בארי ג'נקינס תבע את בטהובן על כך שהעתיק את השם של הסרט שלו בסונטה לפסנתר.גם משה רבנו ברשימת התובעים,על כך שהמקל של המנצח מזכיר יותר מדי את המטה שלו.ואם כבר,ידוע שכל המלחינים הקלאסיים היו נאצים.מלבד וגנר,הוא בכלל מרגל יהודי מתקופת דוד המלך.
אני חושב שיש כאן מספיק חומר להרצאה הבאה שלך
פה המקום להזכיר שוב אחד הסיפורים החביבים עלי:
ב-1971 היה ללהקת ג'טרו טאל סיבוב הופעות בארה"ב, במסגרתו הם ניגנו את השיר We Used to Know:
https://www.youtube.com/watch?v=EgO7MamJnqM
להקת החימום שלהם הייתה להקה אמריקאית חדשה, האיגלז, שכמה שנים לאחר מכן הוציאו שיר קטנצ'יק בשם 'מלון קליפורניה'.
https://www.youtube.com/watch?v=lHje9w7Ev4U
כיוון שאפשר לראות דמיון מסויים בין השירים, שאל מישהו את איאן אנדרסון, סולן ג'טרו טאל, אם הוא מתכוון לתבוע.
אנדרסון אמר שאין לו שום כוונה כזו, משלוש סיבות:
1. אני בריטי, אצלנו זה פחות נהוג,
2. אני בטוח שכל דמיון הוא מקרי ולא במכוון,
3. אם אני אתבע אותם על העתקה, אני מפחד שיבוא יוהן סבסטיאן באך ויתבע אותי על כל הקטעים שהעתקתי ממנו.
קודם כל שיהיה ברור. מבחינתי לסימפוניה התשיעית יש רק שלושה פרקים. פרק הסיום הוא אחד מקטעי המוזיקה החלשים ביותר שבטהובן כתב. וזה אחרי 3 חלקים הטובים ביותר שלו. כנראה שהוא פשוט רצה לגמור עם זה כבר. הוא סתמי, והוא לחלוטין לא קשור.
שלושת הפרקים הראשונים הם כל כך טובים שהם בודאי עוקפים את השלישית האוברייטד, ועוקפים (לא בהרבה) את החמישית שבעצמה סובלת מפרק שני שהוא לא יותר מבסדר.
אגב, כדאי לך להאזין לסימפוניה הראשונה, שהיא לא רק חביבה ביותר, היא גם מראה את ההתפתחות של בטהובן מיוצר קלאסי ליוצר רומנטי. הא נכתבה ברוח התקופה הקלאסית, אבל כבר בה יש את הזרעים למה שיפרוץ אחר כך
אל דאגה
אשלים את כל הסימפוניות בבוא הזמן,אני עדיין צעיר יחסית בתחום(8 חודשים בסך הכל)אבל אני חושב שבתקופה הזו הספקתי די הרבה.
בכל מקרה,קצת מוזר לי שאתה טוען שאין מה להתווכח על הסימפוניה התשיעית,בהתחשב בכך שאתה מודה בעצמך שהפרק האחרון,שהוא הארוך מכולם,לא טוב.במיוחד בהתחשב בעובדה שאצל בטהובן לרוב הפרקים האחרונים הם החשובים מכל
ראשית, לא מסכים שהפרקים האחרונים הם החשובים ביותר. במיוחד לא בסימפוניות. הפרק החזק ביותר בחמישית הוא הפתיחה ללא ספק, ואחר כך אני אטען שהשלישי, למרות שלא אעשה את זה בתקיפות. בשביעית הפתיחה והפרק השני הכי טובים.
הפרק השני בתשיעית הוא הקטע המוזיקלי הטוב ביותר שאי פעם נכתב, שילוב של פשטות ומורכבות שמעתיק את הנשימה מהפה. אין לי מספיק סופרלטיבים להרעיף עליו. הפתיחה אדירה, פחות דרמטית מהפתיחה של החמישית, אבל יותר מתוחכמת. והפרק השלישי הוא פשוט מקסים. מדובר בשלושה קטעים ארוכים מאוד ולעצמם, הם ארוכים כמו כל סימפוניה אחרת שבטהובן כתב, אז לי אישית אין בעיה להתייחס לשלושת הפרקים כיצירה שעומדת לעצמה ולהתעלם מפרק הסיום החלש. אין לי בעיה שייסתיים בלי קרשנדו, כבר שנים שאני מפסיק את ההאזנה בפרק השלישי.
טוב אם אתה מפסיק בסוף הפרק השלישי,אתה בעצם מתעלם מקיומו של הרביעי,ואז אני יכול יותר להבין שאתה מתייחס לסימפוניה בנפרד ממנו.
לגבי החמישית,גם אני מתחבר יותר לפרק הראשון והשלישי,אבל עדיין הסיום הוא החשוב והמשמעותי ביצירה כולה.יש לו אצילות נפלאה שמתגלה ביתר עומק רק בהאזנות חוזרות.
בעיני,הקטע המוזיקלי הגדול ביותר הוא עשר הדקות הראשונות של המיסה בסי מינור של באך.למעשה,אני שומע את זה ברווחי זמן גדולים,כי א.אני לא רוצה שימאס לי,לעולם. ב.אני פוחד לשמוע את זה,אני מרגיש שהנפש שלי לא מספיק רחבה בשביל להכיל את זה,זה גדול עלי.
אני חושב שזו פיסת האומנות האיכותית ביותר שנתקלתי בה,בכל סוג אומנות שהוא.
פרק הסיום שלה עדיין יותר טוב
מזה של 'אבודים'.
מה שאי אפשר לקחת מבטהובן, כשהוא כתב את השביעית,
זה שהוא קבע את הסטנדרטים לכל גודל שרלוונטי לדיסקים – משך השמעה בדקות ונפח בג'יגות.
רוב הסדרות שנוצרות כיום נעשות במחשבה לכמה עונות.
זה לא כמו סרטים שמלבישים עליהם המשכים בגלל שהראשון הצליח. ברור שיש דוגמאות נגדיות אבל הם לא מעידות על הכלל (ו"בלש אמיתי" זה בכלל סדרת אנתלוגיה אז זה לא כזה נחשב וחוץ מזה "פארגו").
בחנתיים הצטברו כאן
כמעט עשר דוגמאות לעונות שניות חלשות, ואחת או שתים מ"הכלל" שלך. כמה דוגמאות נוספות היו עוזרות לטיעון שלך. (וכן, ציפיתי לפארגו בתור דוגמת הדגל. למרות שאישית אני העדפתי את הראשונה, אני מודע למעמד הקנוני של השנייה. לדעתי חלק מהקנוניות שלה היא החריגה מהכלל ולא להיפך).
כתבתי למעלה שזו תחושה שלי
ולא איזו קיבעה עובדתית שבדקתי או כימתתי במספרים. והאמת שאין לי כוח לשלוף סדרות ולעשות תחרות מי מוצא יותר. זו הרגשה כללית שלי ואתה יכול לטעון נגד.
ואת הדוגמה של "פארגו" נתתי בגלל הדוג' הלא פחות צפויה של "בלש אמיתי".
וכתבתי שאני פחות מחשיב סדרות אנתלוגיה משום שאין ביניהם קשר עלילתית.
אז נוסיף
צדק פרטי, האפ ולאונרד, פארגו, מפרשים שחורים, man seeking woman, מיספיטס והאמריקאים.
למרות שבתכלס אני חושב שזו לא באמת תופעה אלא יש ויש וזהו.
אני לא מכיר את הסדרות האלה,
מלבד 'פארגו' שמוזכרת כאן כבר פעם שלישית.
אולי בגלל זה הדגימות שלי נתנו תוצאה שונה.
אולי
בכל מקרה, ההפסד כולו שלך.
במחשבה, כן. בתכנון, לא ממש.
מעטות מאד הסדרות החדשות שבהן יש אור ירוק לעונה שנייה עוד לפני שהסתיים צילום הראשונה. יוצר חכם ידאג לכך שהעונה הראשונה תגמר בצורה סגורה יחסית (במקרה שהסדרה לא תחודש), אבל עם פתח לעונה השנייה.
ספציפית לגבי הנותרים, הסדרה הזאת היא הדבר הכי קרוב לסדרת אנתולוגיה שיש בלי לעשות אנתולוגיה ממש. הדמויות הראשיות והעולם אותו דבר, אבל העלילות של כל עונה פשוט שונות לחלוטין. המיקום שלהן שונה. המיסתורין עצמו משתנה מעונה לעונה. זה הרבה יותר מפוקוס עלילתי שמשתנה כל עונה, כמו שהיה באבודים – כל עונה היא סדרה שונה.
העלילות, המיקום והמסתורין
משתנים. אבל הנושאים, התמות המרכזיות שהסדרה עוסקת בהן, נשארים בדיוק אותו דבר. אובדן, ההתמודדות איתו, הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כדי להתמודד, הסיפורים שאנשים מספרים לאחרים כדי להתמודד, השקרים שאנשים מספרים לעצמם ולאחרים, היכולת האנושית הבלתי מתכלה לברוא מיתוסים, דתות, אידיאולוגיות, עולמות שלמים אם צריך בכדי לברוח מהתמודדות עם האובדן בעולם הזה, והפגמים הבלתי ניתנים לתיקון של כל אלה שנותרו.
בהיבט הזה כל העונות קוהרנטיות להפליא, כל אחת בונה עוד שכבה על הקודמת, מקלפת עוד קליפה מהדמויות של העונה הקודמת, וחוזרת שוב ושוב לאותם נושאים.
מסתייגת אבל גם שואלת
העונה הראשונה היתה בסדר, מעניינת מצולמת נחמד אבל גם איטית להחריד והמוזיקה חזרה על עצמה- באותו סגנון כמו נולאן, שיש מוזיקה סוחטת דמעות שחוזרת כל פעם שאמורים להיות עצובים, ומוזיקה מותחת שחוזרת על עצמה כל פעם שאמורים להיות מתוחים. וזה ממש עלה לי על העצבים בשלב מסויים.
בעונה השניה ראיתי רק את הפרק הראשון מתוך מחשבה שבטח יפתחו את העלילה למשהו מעניין, ואז גיליתי שרוב הדמויות התחלפו (אע"פ שימד"ב טוען אחרת). זה שוב נראה איטי מידי ועם אותה בעיה מוזיקלית. אבל אתה כותב שהיא עונה טובה יותר.
אם אלו הדברים שעיצבנו אותי בעונה הראשונה יש בכלל טעם להמשיך לצפות?
לדעתי כן, גם אני בקושי שרדתי את הראשונה,
השנייה מתפתחת בקצב אחר מאד.
אבל, כמובן, כל אחד וטעמו עימו. את יכולה לנסות עוד פרק שניים, ואם לא יתפוס לעבור למשהו אחר.
אוקיי, תמחקו את זה, הנה קאסט הרבה יותר טוב:
סילק ספקטור – לינדה קרדליני
הקומיקאי – ג'ון האם
הינשוף – אנתוני סטאר ("באנשי")
רורשאך – צ'ארלס בייקר (סקיני פיט מ"שובר שורות")
אוזימנדיאס – ניקולאי קוסטר-וולדו
ד"ר מנהטן – ריקי וויטל ("אלים אמריקאים")
איזה תמימות
"זה לא כמו סרטים שמלבישים עליהם המשכים בגלל שהראשון הצליח" בימים כתיקונם
לא תמימות.
כתבתי את זה כשאני מודע לתופעת היקומים אך מכיוון שעדיין רובם של סרטי ההמשך אינו שייך ליקומים קולנועיים אני מרגיש שאפשר לכתוב את זה.
הבאז על "ספיידרמן: השיבה הביתה" היה מאוד שלילי ברחבי האינטרנט
אני לא רוצה להשוויץ אבל בשבוע האחרון אני לבדי די שיניתי את המצב הזה. והביקורות שיגיעו בעוד כמה שעות ישנו אותו עוד יותר. השאלה לאיזה כיוון.
איך שינית את זה?
(ל"ת)
ויותר חשוב, למה?
(ל"ת)
רשמתי שזה אחלה סרט, הטוב ביותר מאז ספיידרמן 2
סרט הספיידי המושלם. בלה בלה בלה. השלושה טוויטים האלה אחרי גל של תגובות מוקדמות שליליות קיבלו 1.5 מיליון צפיות, שיתפו אותם חשבונות טוויטר אחרים עם גם המון עוקבים וצפיות וזה פורסם באתרים והיה בטרנדים לכמה זמן. שינה את מצב התגובות המוקדמות ל"זה נראה Meh" ל"עכשיו אני מתרגש לסרט". ועכשיו הגיעו תגובות מוקדמות חיוביות ממבקרים וזה חתם את העסק.
ועל סמך מה רשמת את זה?
(ל"ת)
אתה כאילו רוצה שנאמר לך כל הכבוד על ניסיונות ההטרלה שלך?
(ל"ת)
ולא בפעם הראשונה, יש לציין.
(ל"ת)
I would never ask such a thing
למרות שבאמת יהיה נחמד קצת הערכה. השקעתי בזה המון מאמץ. שתי דקות שלמות.
"תראו איזה יופי שיקרתי!"
"לא, סתם, לא באמת השקעתי בזה!"
לא, אף אחד משניהם לא עושה אותך גיבור, מצטער.
לא, אני מניח שלא.
(ל"ת)
זה מעבר לסתם ״לא מוציא אותך גיבור״
זה פשוט מאוד הופך אותך למניאק.
ואם אתה נהנה להטריל בשביל לכיף, אתה מוזמן לעשות מה שבא לך, לא חושב שאף אחד ישפוט, אבל בבקשה אל תבוא לפה לספר לנו בגאווה כמה מניאק אתה.
אה, אז זו הטרלה, אוקיי
מבקש ממך ומשאר הגולשים לשמור את זה להבא לטוקבקים במאקו, שזה איפה שאני מצפה לראות דברים כאלה.
אזכור זאת להבא.
(ל"ת)
באמא שלי, אתה מוזר.
(ל"ת)
אם אתה אומר.
(ל"ת)
יחסית למישהו שבאופן שהופך להיות שיטתי מצלצל לך בפעמון הכניסה לבית רק בשביל לידע אותך שהוא ניגב לך על השטיחון בכניסה צואת כלבים שנמרחה לו על הנעל, האיפוק שלך די מרשים.
מה?!
אם אתה מתייחס אלי, היתה אולי פעם אחת רק נוספת לפי מה שזכור לי שזה קרה בעבר, שסיפרתי בקצרה על מעשה הטרלה לא מזיק שעשיתי לאתר בחו"ל. זה היה לפני שנה ומאז כלום.
אני תוהה אם ה"שנה ומאז כלום" הזה
כולל את הדיווח הנוכחי של דניאל על "דנקירק".
נדמה לי שפרק הזמן הזה מתייחס
רק לאיזכורים של ההטרלות ב"עין הדג", לא לעצם ההטרלה עצמה. אחרת אני בספק גדול שהמספר כל כך נמוך.
???????
*נכנס לאינטרנט*
*מסתכל*
*נואש מהאנושות*
זה יכול להסביר כמה דברים
כמו למשל מאיפה למען השם לBVS ויחידת המתאבדים היו חוות דעת כל כך טובות לפני שהסרט יצא. מסתבר שכל מה שצריך זה כמה פאנבויז שמחליטים להטריל לטובת המותג האהוב שלהם.
אנשים ממציאים שטויות באינטרנט. מי היה מאמין…
זה לא באמת עזר להם
כל מי שלא קנה כרטיס להקרנת הבכורה, ידע שהסרטים האלו לא טובים
כי למרות מה שכתוב פה
רוב האנשים לא מקשיבים לכל ציוץ שיוצא, ומחכים לחוות דעת של… נו איך קוראים לזה?… מבקרים. אובייקטיביות. שמעתי פעם על מושג כזה. ה"עאלק הייפ" המדובר הוא כל כך חסר משמעות שאני באמת לא מצליחה להבין את הקטע. הקהל שמתלהב יתלהב בכל מקרה, הוא רק מחפש סיבה. הקהל שלא, יחכה למבקרים ולא יקשיב לכל ציוץ רנדומי. אבל, לי כבר קרה שהיה לי משעמם יום אחד והטרלתי את קבוצת "להחזיר את הא' לגוף ראשון עתיד" בפייסבוק (יצאתי במניפסט שלם למה "במידה ו…" זה בעצם מילת חיבור הגיוני וחשובה שצריך להוסיף לשפה באופן רשמי. אני באמת מאמינה בזה, אבל לא באמת היה טעם לדיון שם, הם מחפשים שגיאות בעברית בשירים של ביאליק), אז כל אחד והדרך שלו להעביר את הזמן…
ורגע ברצינות- אני חושבת שזו אחת הסיבות שהביקורות של רד פיש כל כך חסרות פה. כשאני קוראת את הביקורות של הכותבים החדשים אני נהנית מהכתיבה, ואני מתרשמת מהסרט, אבל אני לא מכירה אותם, אין לי מושג מה חוות דעתם, והאמת היא שאני לא יכולה להסתמך על דעתם כשאני מחליטה אם שווה לי ללכת לסרט כלשהו בקולנוע או לא.
רד פיש פה כבר הרבה שנים, כתב הרבה ביקורות, וכבר נוצרה ההבנה של מה סוג ואופי הסרטים שהוא אוהב. אני יודעת שלסרט קומיקס אני אלך גם אם חוות הדעת של רד פיש היתה בינונית מינוס, אבל למדע בדיוני כדאי שאלך רק אם ההמלצה היתה ממש חזקה (או לחילופין אני ממש רוצה לישון טוב…), ובאופן עקרוני יש יחס הפוך בין עד כמה הביקורת מצחיקה לעד כמה כדאי לראות את הסרט.
זה עוד לא קיים עם הכותבים החדשים, אבל מה שזה אומר מבחינתי זה בעיקר שהייתי רוצה שהם יכתבו יותר ואז אני אוכל ללמוד אותם ולהבין ממה שהם כותבים האם זה רלוונטי או לא.
סליחה, יצא לי רציני מדי לשרשור הזה…
רוב האנשים לא מקשיבים למבקרים
אם זה היה ככה מנצ'סטר ליד הים היה מרוויח מיליארד דולר ומייקל ביי היה גר בקופסה מתחת לגשר כבר עשור. כן, אנשים מחפשים בעיקר חוות דעת שיאשרו את מה שהם חושבים, אבל זה לא יחודי לקולנוע – ככה המוח האנושי עובד.
וזה לא משנה עובדה פשוטה אחת – הוא שיקר. הוא ממשיך לשקר. ומבחינתי אין הבדל בין זה שהוא משקר לגבי דעתו על סרט לבין זה שדורון ישקר, או שרוג'ר איברט ישקר או שפולינה קיל תשקר. אני לא אוהב שמשקרים לי.
אני חושב שזו הסיבה שהוקם עין הדג,לא?
לרוב האנשים לא מעניין את קצה הזנב מה המבקרים חושבים, מכיוון שהם יודעים שהמבקרים מחפשים בקולנוע כל מיני מילים בג'יבריש שלא מעניינות אותם.כמו קומפוזיציה,
הומאז',ומסר.
אז לכן הוקם אתר אלטרנטיבי שמספק לרוב האנשים מידע על סרטים, אבל בשדה הסמנטי שמעניין אותם
יש סיבות אחרות לכך שאנשים לא מקשיבים לבמקרים
בתור מישהו שהמילים האלו בג'יבריש כן מעניינות אותו – גם אותי ביקורות קולנוע לא מעניינות, וזה בגלל שאין דרך לשפוט סרטים באופן אובייקטיבי.
ביקורת קולנוע כדרך לשכנע אנשים לראות/לא לראות סרט מסויים, בלי ירידה מעמיקה מידי לעובי הקורה מחשכשמבקר קולנוע אומר שסרט כלשהו הוא "מצחיק" או "מרגש", זה לא אומר שום דבר על הסרט עצמו – כי רגשות הם דבר סובייקטיבי, וסרט שמבקר קולנוע מסויים חושב שהוא מצחיק, אני עלול לחשוב שהוא לא מצחיק.
ש לספויילרים, זה דבר שאומר יותר על המבקר מאשר על הסרט.
זו הסיבה שיש ערך למבקר קולנוע שאתה עוקב אחריו כבר המון שנים ואתה לומד להכיר את הטעם שלו ביחס לטעם שלך ולדעת מה ההסתברות ששניכם תחוו תגובה רגשית דומה לאותו סרט.
כן ולא
כשאנחנו מדברים על קהל היעד שאין לו בעיה לפנות למדיה הדיגיטלית (אתרים, סרטוני יוטיוב, פייסבוק וכו…) לא אכפת ממה שאומרים המבקרים הקלאסיים. הנחמן שניצקליינים למיניהם. כי הם לא רלוונטים בעולם של היום. ועין הדג נפתח במקור לפני כמה זמן? עשרים שנה פלוס מינוס (דגש על המינוס…) כשהמקור העיקרי לביקורות היה העיתונות המשמימה.
בעשרים שנה האחרונות המונח "מבקרים" מאוד התרחב, ויש אנשים שיעדיפו לקרוא ביקורות בעין הדג או בסריטה, יש אנשים שילכו לראות סרטונים ב screen junkies או או לקרוא מה החברה בscreen rant אומרים,וכן הלאה וכן הלאה.
ועם הזמן לומדים למי יש טעם להקשיב ולמי לא. אבל מה שחשוב זה שיש איזשהו מקור קבוע, איזה מישהו שאפשר לקרוא אותו שוב שוב, ולהבין אם הדברים שהוא אומר תואמים למה שאתה חושב בדרך כלל ולהתייעץ איתו. אז בהתחלה רק קוראים בדיעבד (רואים סרט, ואז הולכים לקרוא מה כתבו על הסרט) ואז מוצאים מישהו שאומר הרבה פעמים מה שאתה חושב, ואז כשאתה מתלבט אם יש טעם ללכת לסרט אתה לא מחפש ביקורות רנדומליות – אתה מחפש אותו, כי אתה יודע שהוא יעזור לך להחליט.
אני לא יודעת מה קורה בפיד של טוויטר אבל אני לא חושבת שיש פה מישהו שהוא קורא קבוע ויש לו ספק שדניאל הוא פאנבוי של סרטי קומיקס (בדיוק כמו שאני פאנגירל של סרטי קומיקס), ולכן ביקורות טובות שיש לנו על הסרטים האלה נלקחות בערבון מוגבל, כי מן הסתם באנו עם נטייה מוקדמת לאהוב את הסרט.
והיום זה עוד יותר עקרוני מפעם, כי לפני עשרים שנה אם לא הלכת לסרט בקולנוע לא תמיד ידעת מתי הוא יגיע ותוכל לראות אותו, ועכשיו אם אין לך סיבה טובה לראות את הסרט אתה יודע שתוך כמה חודשים מקסימום הוא יגיע לVOD הקרוב לביתך, אז אנשים מרשים לעצמם להיות יותר בררניים לפני שהם מחליטים אם לראות סרט או לא, והדרך להחליט את זה היא בדיוק דרך אותן ביקורות.
לא יודעת כמה מהקהל היום (ושוב, אני מדברת על הקהל שמחובר לאינטרנט ולמדיה החברתית, לא לדור הקודם) בכלל יודע מי זה גידי אורשר, ומי היו המבקרים שמהם הגיע הכינוי נחמן שניצקליין. אבל הוא כן מחפש אנשים שכותבים בצורה מהנה ואפשר לסמוך על חוות דעתם. זו אחת הסיבות וההוכחות לכך שעין הדג כל כך מצליח.
חולק במידה מסוימת.
הביקורת ברוב המקומות לא מתמקדת ברגשות,אלא בצד העמוק של הסרט.בבימוי,בתסריט,במסר.דווקא כאן הביקורות מתמקדות ברגשות,אז איך זה שעין הדג מצליח?
זה מתחלק לשתי קבוצות לעניות דעתי.קבוצה אחת של המגיבים הקבועים,שנמצאת פה בעיקר בגלל האופציה לנהל דיונים קולנועיים(אחותי הקטנה מכנה אותנו ברברני קולנוע),ולא בגלל שהביקורות כאן לא שניצקלייניות.חלק גדול מהמגיבים כאן שניצקלייניים הרבה יותר מאורי קליין.
והקבוצה שנייה,של גולשים פאסיביים,שנמצאים פה בגלל שהביקורות פשוט אומרות איך הסרט ולא חופרות
לא כל כך הבנתי את הקשר לרגשות
האנשים שפה נמצאים פה בגלל שהם
א. יכולים לדון על סרט מסויים בדיעבד בכל מיני רמות. החל משניצקליין וכלה ב"רובוטים נגד מפלצות זה מגניב".
ב. לקרוא מה חוות דעת האנשים של הסרט ולהסיק מזה ברמה מסויימת האם יש סיכוי שהם יאהבו את הסרט בעצמם, ולפי זה להחליט אם ללכת לסרט או לא.
הסיבה שזה עובד זה כי יש כאן איזשהו קהל קבוע יחסית ולכן אפשר לפתח שיח אינטלגנטי בין אנשים שמבינים אחד את השני, ויודעים לתת לתשובות את ההתייחסות המכבדת הרצויה תוך הבנה שאנשים מגיעים ממקום אחר, עם רצונות שונים ודרישות שונות מסרטים.
דוגמא מעולם אחר – מעולם לא הבנתי אנשים שמתייעצים בנושאי הורות עם פורומי הורות רנדומליים באינטרנט. במקרים הספורים שניסיתי לשאול שאלה הבנתי שהתשובות לא עוזרות לי, כי אין לי מושג מה סגנון ההורות של הבן אדם שנותן את התשובה ולכן אין לי שום יכולת להעריך אם התשובה שלו מתאימה לי או לא. אני מתייעצת עם חברים, שאני *רואה איך הם מחנכים את הילדים שלהם* ולפי זה אני יודעת אם בנקודה מסויימת אני מעריכה את ההתנהלות שלהם או חושבת שהיא מוגזמת.
אז אותו הדבר – רק לגבי סרטים…
dv דיבר על רגשות. הוא אמר שרגשות זו דרך לא טובה לשפוט סרטים כי זה סובייקיבי,אז עניתי שלדעתי דווקא בעין הדג כן מתמקדים ברגשות,ולכן אם כך,זה מוזר שהאתר כאן כה מצליח.אז פשוט הסברתי למה זה בכל זאת עובד.כנראה שהגבתי בטעות אלייך במקום אליו. ט
קרה גם לי שתגובה קפצה
עכשיו הכל ברור. תודה!
דברים משתנים
יש הבדל בין "למה האתר הוקם" לבין "מה האתר היום" (ולא לחינם הסלוגן שמתנוסס בראש העמוד בימים האחרונים הוא "לא מכבים את המוח בכניסה לקולנוע") – דורון התבגר והשתנה, כולנו התבגרנו והשתננו, ואיכשהו האתר עדיין מתקתק.
את "רוב האנשים" מבקרים לא מעניינים לא בגלל איזשהו ריחוק אליטיסטי (משום שהאינטרנט מזמן ריסק את הרעיון שמבקרים הם בוגרי בית ספר לקולנוע שלא מסוגלים להשתמש במילים בנות פחות מחמש עשרה הברות), אלא בגלל שמבחינת רוב האנשים ההליכה לקולנוע היא לא משהו דורש מחשבה במיוחד, ויעידו מספר הפעמים שעמדתי בתור ושמעתי אנשים תוהים לאיזה סרט ללכת, משהו שנראה לחובב קולנוע כמוני בלתי מובן בעליל (איך אפשר לא לדעת לאיזה סרט אתה הולך עד שאתה מגיע לשם?!).
רוב האנשים כנראה לא קוראים את שניצקליין אבל הם גם לא קוראים את פישלר, או Birth. movies,Death והם לא מאזינים לשורה שניה באמצע והם כנראה לא עוקבים אחרי הפיד של דניאל. אבל זה לא משנה את העובדה שזה לחלוטין לא מוסרי לשקר לאלו שכן עוקבים – לכלו שכן סומכים, אפילו אם זה רק חלקית, על הטעם שלך. זה הופך את כל מה שאמרת, את כל מה שתגיד, לחשוד בעיני.
למבקר יש אחריות: יש אחריות כלפי הקהל שלו, יש לו אחריות כלפי האמנים ויש לו אחריות בפני עצמו.
רגע רגע רגע רגע
התערבבו פה שני דיונים שונים.
האם מה שדניאל עשה מוסרי בעיני? ברור שלא, מעולם לא הבנתי את הצורך לפרסם מידע שמישהו יודע בוודאות שהוא שגוי. אני עוד לא ממש מבינה את הצורך לפרסם מידע שאתה לא בטוח אם הוא נכון, אבל זה כבר דיון אחר.
אבל בלי קשר לחוסר מוסריות אני חושבת שזה גם טיפשי, והסברתי למה.
במקרה של דניאל – כל מה שהוא אומר בנושא של גיבורי על חשוד בעיני. לא בגלל שאני חושבת שהוא משקר (או לפחות לא חשבתי כך עד עכשיו) אלא בגלל שאני לא מצליחה לחשוב על סרט גיבורי על שיצא לאחרונה שדניאל לא כתב עליו "אומרים שזה הסרט הכי טוב מאז האביר האפל", חלקם סרטים ממש גרועים. אז מה שיקרה זה שיפסיקו להקשיב לו, ואם זה מה שהוא בוחר לעשות – אז הוא זהה שיפסיקו להקשיב לו, וזה עליו ולא על אף אחד אחר.
האינטרנט הזה, אין לו עמוד שדרה,
כל אחד יכול להשפיע עליו.
(ותודה לילקוט הכזבים).
שנייה, אז מבחינתך
לכתוב כמה טוויטים שקריים (בהנחה שלא ראית את הסרט לפני יתר העולם) זה ״לשנות לבד את הבאז השלילי״ על ספיידרמן?
סלח לי אבל פחחחח.
לומר שלסרט היה באז שלילי זה די בולשיט, אגב.
כבר לפני שבוע ההערכות המוקדמות בקופות דיברו על 85-115 מיליון. ובכללי, אני די מחכים לזה. אולי אין סביב זה גל התלהבות כמו זה של הנוקמים נגיד אבל לומר שאנשים לא מחכים לסרט בכלל?
אילו ביקורות אמורות להגיע בעוד כמה שעות....?
(ל"ת)
תגובות ב-social media
האמברגו עליהן הוסר כבר אתמול והתגובות עד כה חיוביות ביותר.
האמברגו על ביקורות של ממש עדיין לא הוסר.
למיטב זכרוני
תגובות ברשתות החברתיות שאינן ביקורות הן לרוב של מעריצים ולכן הם תמיד תהיינה חיוביות ואין כל כך סיבה להתייחס אליהן.
דווקא מדובר בעיקר על תגובות מבקרים
היות והאנשים היחידים שראו את הסרט על כה ויכולים לכתוב עליו דעה במדיה החברתית, צפו בו בהקרנות מוקדמות למבקרים.
לפעמים אולפנים עושים גם הקרנות מוקדמות למעריצים (הרבה פעמים אכן במטרה להפיץ באז חיובי מוקדם מקהל יעד סלחן) אבל עד כה ראיתי הרבה תגובות בטוויטר ממבקרים מוכרים שבהמשך גם יפרסמו ביקורות מלאות.
סליחה שלא הבנתי.
אני מהאנשים שאוהב שפונים אליהם באופן ישיר ובוגר ולא בכל מיני עקיצות ורמיזות. אז מבחינתי השקר שלו הוא כל כך מזערי, לא חשוב ומטופש שאין טעם להתייחס אליו. אז הוא העלה לכמה אנשים את הציפיות לגבי הסרט ללא בסיס, שיהיה להם בכיף. לעומת זאת ליצור אווירה של פלורליזם ואז למחוק תגובה לא פרובוקטיבית בלי נימוק זה קצת יותר תמוה. ושוב, וזכותי להביע דעה שלקרוא למישהו שאתה לא מכיר "מוזר", "מניאק" " אף אחד משניהם לא עושה אותך גיבור" (הוא לא טען שהוא גיבור) זה ממש לא פייר ואפילו הייתי אומר משפיל.
ושוב מחיקת התגובות, כדי שאף אחד חלילה לא ייקח צד בויכוח לגיטימי.
מובן לגמרי שאתה מעדיף שתגובות תוקפניות ומביכות כאלו לא ייזכרו לך.
אני מתנצל מראש.
התגובה המקורית שלך נמחקה, רנדל, משום שלפעמים, מחיקת תגובה היא האופן הכי נחמד שבו אני יכול להגיב עליה. האופן החיובי ביותר שאני יכול להגיב הוא "בוא נעשה כאילו אף פעם לא אמרת את מה שאמרת עכשיו". אבל אתה מתעקש, אז אני אאלץ להסביר לך, ואני מתנצל, אבל זה יהיה פחות מנומס מלמחוק בלי להגיב.
בא הנה מישהו ומשוויץ בשקר. נכון, הוא לא רצח אף אחד, לא גנב ולא אנס, הוא לא ביצע פשע, הוא פשוט הפיץ שקרים, משום סיבה מלבד למשוך תשומת לב לעצמו. זה רחוק מלהיות הדבר הכי גרוע שנעשה אי פעם, אבל זה בטח לא דבר נחמד לעשות. אני לא יודע מה איתך, אבל אני קצת אלרגי להפצת שקרים מכוונת. אני לא אוהב שמשקרים לי. והבנאדם לא "הודה" בזה אלא השוויץ בזה. הוא חשב שמגיעה לו על כך הערכה. אם השקר שלו היה "מזערי ומטופש", הוא לא היה צריך להתגאות בו ולפרסם אותו. ובכן, לא, הערכה הוא לא יקבל על זה, אבל התגובה אליו כאן היתה כל-כך, אבל כל כך מנומסת. לא ייאמן עד כמה. מה שאתה מציג כ"לינץ'" היה בערך ארבע תגובות של אנשים שהגיבו בקרירות למעשה הקונדס האידיוטי הזה. אף אחד לא תקף, אף אחד לא בעט בו מהאתר, אף אחד לא ניבל את הפה. ואז אתה באת להגן על זכותו לשקר? ותקפת אותנו על כך שאנחנו לא מריעים לו? כאילו, לא השקרן הוא הבעיה, אלא האנשים שמעירים על כך שלשקר זה לא כל כך יפה? סליחה, זאת תגובה טפשית ומביכה, תגובה שעדיף שלא היתה נכתבת.
וחוץ מזה? מעולם לא טענתי שדמוקרטיה כאן. חופש הדיבור – שכולל גם את הזכות להגן על שקרנים – לא נמצא באתר הזה. הוא בחוץ.
אני מצטער, אבל
קסם ואתה והכובען נתתם בהחלט סיבות שאני יכול להסכים איתן. הייתי לא בסדר ופירסום התגובה אולי היה… מודה, דבילי. אבל איך אתה יכול להצדיק את התגובה של שנאוצר שחד וחלק כיוונה לפגוע?
המילה "מוזר"? זה מה שכואב לך?
דניאל, באמת שאני חושב ששתיקה תהיה האסטרטגיה הטובה ביותר עבורך כרגע.
מעניין איך היה נשמע הטאג ליין "חופש הדיבור לא נמצא באתר הזה" בעמוד הראשי
רדפיש, אני אוהב לקרוא את הכתבות שלך. אני גם אוהב לגלוש באתר ולפעמים להגיב (תחת כינויים שמתחלפים עם הגיל שלי). אבל.. ואני מרשה להיות בוטה כי אתה מרשה לעצמך להיות בוטה – אתה יכול להיות בן אדם מאוד לא נעים לפעמים. זה לא סותר את זה שאתה באופן כללי מנומס ואדיב. כשיש משהו שמעלה לך את הוריד האדום אתה יכול למחוק הודעות, להגיב בצורה מאוד ארסית, ובאופן כללי לשדר משהו הפוך לגמרי מבעל האתר שממש משתדל להיות סבבה עם כולם. אני מצטער עם אני שובר איזה קונצנזוס עליך, וזה בסדר כי גם אתה בן אדם, ואולי זאת רק דעתי – אבל החוסר נעימות שלך, כשאתה מתעצבן, כבר חוזר על עצמו יותר מדי פעמים מכדי שזה יהיה מקרי. אז.. אני לא יודע מה אני בעצם מבקש חוץ מזה שתשים לב לעובדה הזאת בך (בתור שלב ראשון). זה עושה אווירה ממש לא נחמדה באתר, שכאמור אני גולש במשך הרבה זמן ומעריך. (אם תחליט למחוק גם את ההודעה הזו אז זה בסדר, העיקר שתקרא אותה אתה).
אז ככה
ה"אני לא רוצה להשוויץ, אבל" נאמר בהומור. לא ניסיתי להיות מניאק כמו שקסם טען וחשבתי שזה מובן. למעשה כל העניין היה מלכתחילה כי רציתי שאנשים יתרגשו לקראת הסרט. זה נעשה בסוג של טוב לב למעשה. אני מסכים שלספר על זה פה היה מעשה קצת פזיז ולא הכי נבון כי זה אולי עניין של יותר לא לשתף, אבל לקרוא לי בשמות על משהו כזה לא מזיק זה בהחלט מוזר. נכון, אני לא צדיק ובכל זאת יש צורה להגיב. זה מפתיע.
וולאק קוזאק נגזל, אתה.
(ל"ת)
לא מזיק למי?
ציינת שהתגובה שלך נצפתה ע"י מיליון אנשים, ציינת בעבר שיש לך עשרות אלפי עוקבים בטוויטר ושאתה מדבר שם על קולנוע.
זה עושה אותך למבקר, אולי לא בעיני עצמך אבל כן בעיני עשרות אלפי האנשים שעוקבים אחריך – ואתה שיקרת לאנשים האלו. ברמת הרוע בעולם "שקרים לגבי איכות של סרטים" לא נמצאים בראש הרשימה, אבל בסופו של יום שקר הוא שקר הוא שקר (ואני בהחלט מקווה שמחקת את הציוצים האלו מאז, או לפחות הוספת להם הסבר).
דניאל, למה לעזאזל שתרצה שאנשים יתרגשו מהסרט הזה?
מה יוצא לך מזה? איזה סיבה בעולם יש לך בשביל לכתוב שסרט הוא מעולה למרות שלפי כל המידע שיש לך הוא גם יכול להיות רע? ויותר מזה, למה שתרצה לספר לאנשים בפומבי שעשית את זה, אפילו אם בצחוק? זה נחמד מאוד שקיבלת על זה חשיפה על הציוץ (אפרופו, חיפשתי ולא מצאתי שום ציוץ שכזה), אבל עדיין הוא ציוץ שקרי שנכתב ממניעים… בעייתיים. למה שתרצה להתגאות בזה?
ואני חושב שאנשים מתרגשים מספיידרמן גם בלעדייך.
אוי, נו
אני לא אגיד שחלק מהדברים שהגיבו לו היו הכי נחמדים בעולם (גם אני ממש התאפקתי להיות מנומס), אבל "בריונות" ו"השפלה" זו הגזמה פראית. לא נידו אותו משום מקום, לא חסמו אותו, ולא עשו לו לינץ' בכיכר העיר. נתנו לו בדיוק את מה שהוא רצה – תשומת לב. בתגובה שלך שנמחקת כתבת שזה סתם "שעשוע". על פי התגובות, נראה שדניאל היה היחיד שזה שעשע אותו. אין לי בעיה עם שרשורים משעשעים, לא חסרים כאלה. אבל התגובה הזאת הייתה סתם…Comment-bait. אין לי שם יותר טוב. הטרלת אנשים בטוויטר? פסדר, לא צריך לרוץ ולצעוק את זה לכולם. וגם אם כן, לפחות תן לינקים, משהו, שיהיה איזה שהוא קונטקסט. גם אני יכול להגיב משהו כמו "נכון הסרט החדש הזה שאנה קנדריק לוהקה אליו? זה די בזכותי" וללכת. מה יוצא מזה? כלום ושום דבר. כמו שהגבתי לו, באתר הזה אני מצפה לתגובות קצת יותר איכותיות ממדורי קולנוע באתרים אחרים.
ואם כבר לעשות משהו כזה, גם אני די סקרן למה דווקא לספיידרמן. זה נראה סרט קומיקס הכי גנרי וסתמי שיש (ועוד שלא לדבר שהטריילר השני די חשף בערך את כל הנקודות הכלליות בעלילה שלו). עוד עיבוד של ספיידרמן, Yippie-ki-yay. אפילו "ליגת הצדק" נראה יותר מעניין.
צריך לשנות את הכותרת של הפוסט ל"קצרצרים: מבוסס על ציוץ לא אמיתי"
כתבה בדה-מרקר על מצבם המצוין-בצורה-יוצאת-דופן של בתי הקולנוע בישראל
(גם בהשוואה לנעשה בחו"ל), כוללת הערות של בעלי בתי הקולנוע בארצנו שבהן הם מסבירים למה יש עמלה על רכישה באינטרנט ולמה הניסיונות לבטל את העמלה הזו הם בעצם פופוליזם:
http://www.themarker.com/advertising/1.4194986
מעופפים בלילה - פיילוט לסדרה חדשה על פי ג'ורג' ר.ר. מרטין
וזה משהו מגניב – בפוטנציה. ג'ורג' ר.ר. מרטין ידוע היום בעיקר בזכות "שיר של אש ושל קרח", אבל הקריירה שלו ככותב התחילה למעלה משני עשורים לפני הכרך הראשון באפוס ההוא. במהלך הקריירה הזו הוא כתב המון סיפורי מדע-בדיוני שמתרחשים כולם באותו יקום עתידני שהוא קורא לו "אלף העולמות". אחד מאותם סיפורים – "שיר לליאה" – הביא לו את פרס ההוגו הראשון שלו (ותורגם לעברית מתישהו בשנות ה-80 במסגרת קובץ סיפורים זוכי הוגו). ביקום הזה גם מתרחשים הסיפורים אודות סוחר-החלל האבילנד טאף, שהופיעו בעברית באוסף "מסעות טאף". גם הרומן הראשון (והלא-מוצלח מדי) שמרטין כתב, "מות האור", שייך לאותו יקום.
אחד ההיבטים המעניינים ב-"אלף העולמות" הוא הדילוג בין ז'אנרים שונים בתוכו. "שיר לליאה" הוא דרמה מלנכולית, "מסעות טאף" הוא אופרת חלל, ואחד הסיפורים הידועים מאותו יקום, Nightflyers, הוא סיפור אימה שמתרחש על סיפונה של חללית. מבלי לספיילר יותר מדי, אפשר להגדיר את הסיפור הזה בתור "הנוסע השמיני בלי המפלצת" – האימה בסיפור היא פסיכולוגית נטו, נובעת ממצבם הנפשי ההולך ומתערער של הגיבורים. וזה עובד מצוין.
Nightflyers עשה היסטוריה מפוקפקת-משהו כאשר בסוף שנות ה-80 הוא זכה לעיבוד הקולנועי הראשון (והיחיד, בינתיים) שנעשה לסיפור של מרטין. מדובר, למרבה הצער, באחד מסרטי המדע הבדיוני הגרועים ביותר בהיסטוריה. עכשיו הוא מקבל עוד צ'אנס בעיבוד טלוויזיוני שאמור להיות פיילוט לסדרה חדשה. אם תצמח מזה סדרה, יצטרכו לשנות את הסוף של הסיפור בצורה די רדיקלית (עד כמה שזכור לי הסיפור נגמר כשבדיוק שתי דמויות נשארות בחיים – זה אומר להחליף חלק נכבד מהגיבורים אחרי פרק אחד בלבד…) ועדיין אפשר לקוות שהפעם יצא מזה משהו טוב. שאלה מעניינת נוספת היא האם מפיקי הפיילוט קנו את הזכויות רק לסיפור הספציפי הזה או שיש להם רשות להשתמש באירועים ומקומות אחרים מתוך "אלף העולמות" – אני מאוד מקווה שמדובר במקרה השני. היקום שמרטין יצר יכול להיות מקום מרתק לחקור אותו במסגרת סדרת טלוויזיה.
בהרבה מאוד סרטים,
יש את הקטע הזה שהסאונד של הסצינה הבאה נשמע לפני שהסצינה מתחילה. לצורך העניין בזמן שסצינה א' עדיין נמצאת ברגעיה האחרונים, ואז לפתע נשמעת פתיחתו של משפט שנאמר על ידי גורם שלא נמצא בסצינה, ואז בדיוק קאט, עברנו לסצינה ב', ושמה השמע המשך המשפט והסצינה מתגלגלת לה.
א) יש לטכניקה הזאת שם?
ב) מתי התחילו להשתמש בה?
קוראים לזה
״סאונד לא סימולטני״ – ״non simultaneous sound״,
בקשר למתי זה התחיל, זה אני כבר לא זוכר.
ממה שראיתי באינטרנט זה נקרא J cut
והמקבילה שלו, כשהסאונד של סצינה א' עדיין נשמע בזמן שהתמונה עברה לסצינה ב', נקרא L cut.
הכתבה הזו מסבירה עליהם קצת וטוענת שהשימוש הראשון ב L cut היה בסרט The Jazz Singer משנת 1927
סחתיין. חידשת לי.
(ל"ת)
יש סיבה לכך שמשתמשים בקאטים האלו בכלל?
אף פעם לא הצלחתי להבין את מה זה בדיוק משרת.
יש לינק בתגובה שלפניך. אתה מוזמן להשתמש בו.
(ל"ת)
זה מזכיר תופעה דומה ומעצבנת -
התרגום המקדים.
היא מאופיינת בעיקר כשדמות מסוימת מדברת והתרגום מראה משפט אחד קדימה כש…
בספוילר של שתי שניות אותה דמות מתה מוות אכזרי וניתן לחיזוי למראה שלוש הנקודות הללו.
הילד מ-Hunt for the wilderpeople יהיה בדדפול 2
שזה שווה ידיעה בעיקר בגלל הדרך שבה ראיין ריינולדס הודיע על זה:
https://www.instagram.com/p/BV33VF8DqSz/?taken-by=vancityreynolds&hl=en
שיר המדינות מ"אנימניאקס" - עכשיו בסרטים
https://www.youtube.com/watch?v=93OZxbDT2ho
נחמד ביותר.
פרסום עצמי - Visual Futurist
החודש, במסגרת טור שבו אני כותב על יצירות מד"ב/פנטסיה/אימה שלא זכו למספיק תשומת לב, מופיעה ביקורת על סרט התעודה Visual Futurist שמוקדש לחייו ופועלו של סיד מיד – האיש שעיצב את "בלייד ראנר" ו-"טרון", אחד המעצבים המערביים המעטים שזכו לעבוד על מותגי אנימה אייקוניים כמו "סיירת החלל ימאטו" ו-"גנדאם", והאדם שנקרא לעצב פרויקטים מגלומניים בעולם האמיתי (שלא יצאו לפועל בסופו של דבר) עבור משפחת המלוכה הסעודית ומיליונר פושט-רגל בשם דונלד טראמפ.
http://www.sffplanet.com/space-oddities-visual-futurist-the-art-life-of-syd-mead/
וונדר וומן ניצחה את באטמן וסופרמן
עם הכנסות של מעל 330 מיליון דולר, "וונדר וומן" הוא עכשיו הסרט המצליח ביותר ביקום הקולנועי של DC בארה"ב. וונדר וומן היא רשמית גדולה יותר מבאטמן וסופרמן והג'וקר והארלי קווין וכל יתר החבורה ביחד. ועוד נקודה לקחת בחשבון: "וונדר וומן" היה הסרט הזול ביותר להפקה מבין כולם.
(מבחינת הכנסות בכל העולם – זה לא הולך לקרות. ובכל זאת, הישג עצום).
ואיך הוא היחס לשומרי הגקלסיה
בארה"ב ובעולם? כי אם וונדוורמן יעקוף גם אותו, וספיידרמן לא יפציץ קופתית, יש לו סיכוי להיות סרט הקומיקס הכי מכניס השנה.
אם מסתכלים על ארצות הברית בלבד אז אני באמת לא יודע ולא אבדוק, כי אני לא מאמין שפתאום זה משנה מה הסרט עושה בארצות הברית אם בעולם הוא עשה פחות אז זה מה שהוא עשה ארצות הברית היא חלק חשוב אבל היום פחות מ50 אחוז מההכנסות(עדיין 60/40 בדרך כלל),
אז לתשובה לשאלתך שומרי הגלקסיה עשו 850 מיליון ווונדר וומן פחות מ700(או אם תרצה לדייק שומרי 852 וונדר עשה 663).
כמו כן, מתן בכר לדעתי אמר שמהיר ועצבני יעבור היפה והחיה, האמת שלא האמנתי שיקרה ולא יקרה ככל הנראה.
לדעתי שומרי הגלקסיה יכול לסיים עם 900 אפילו אבל לוונדר וומן יש עוד מקום לעלות אפילו ל750 לדעתי.
כל הההכנסות מדברות על העולם כולו לא על ארצות הברית או כל מקום אחר.
ולוונדר וומן עם כל הכבוד לה, היא תעשה בעולם פחות משלושת סרטי דיסי האחרונים בעולם,
הדיבור הרב עליה בישראל הוא בעיקר בגלל גל גדות לדעתי(ההכנסות של הסרט, השכר שלה, הביקורות ועוד ועוד ועוד, לפי מה שאני רואה זה בעיקר בגלל גל גדות ופחות בגלל הסרט לדעתי).
תיקון לסוף*
היא עשתה בכל העולם עד כה פחות משלושת סרטי דיסי כנראה תעבור את איש הפלדה לפחות
עוד הישג נחמד
בעוד כמה מיליוני דולרים שהוא בטוח ישיג, הסרט יכנס לרשימת 100 הסרטים הרווחים ביותר בעולם. בתוך ה-100 סרטים האלה בקושי יש במאיות. שתיים מהן ביימו סרטי אנימציה, אבל לא לבדן אלא עם עוד מישהו (ג'ניפר לי ב"פרוזן" וקלי אסבורי ב"שרק 2"). השתיים האחרות היו פעם האחים וושאבסקי שהיום הן האחיות וושאבסקי, אז זה גם ייצוג. עד סוף השבוע הבא כנראה תצטרף אליהן גם פטי ג'נקינס, ובעקבות ההצלחה של הסרט מקווה שימשיכו להצטרף לשם עוד במאיות בשנים הקרובות.
נ.ב. כרגע הסרט במקום 103, כאשר מקום אחד מעליו נמצא עוד סרט אנימציה שביימה אישה לבדה ("קונג-פו פנדה 2" של ג'ניפר יו נלסון).
סקר חצי שנה 2017: כותרת משנה
חזרנו לבצע את המסורת הלא-רשמית האהובה ביותר בעין הדג!
זה כמו סקר סוף השנה הגדול, רק עם הרבה פחות סרטים. המטרה היא להגיע ביחד להחלטה לגבי הסרט וההופעה הטובים ביותר של החצי הראשון של שנת 2017.
בשביל להשיג את המטרה, אני צריך אתכם! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לענות על הטופס החדיש והמחודש כאן, ואם אתם רוצים אקסטרא מגניבות, אתם מוזמנים לכתוב ולפרט את הבחירות שלכם בתגובות לשרשור הזה למטה.
מה שתצטרכו לעשות בסקר זה לבחור מתוך רשימה של 151 סרטים את חמשת הסרטים האהובים עליכם שהופצו בארץ מהשבוע האחרון של 2016 ועד השבוע האחרון של יוני 2017, לאחר מכן תבחרו את שלוש ההופעות שהכי אהבתם השנה, ולבסוף, אם אתם מוכנים לשתף פעולה – אתם יכולים להזכיר עד 3 סרטים שאהבתם שלא הופצו השנה בארץ.
ועכשיו משפט שלא תשמעו את מ. נייט שאמלאן אומר בהקשר הסוף של ״ספליט״ אף פעם – זה השלב שבו אני עונה על שאלות:
היי, משהו פה מרגיש לי מוזר… אף פעם הסקר לא כלל את השבוע האחרון של יוני, וגם מה אלו כל הסרטים עם השמות באנגלית בסוף הרשימה?
אומייגאד, תודה ששאלת! זה בדיוק הנושא שרציתי לדבר עליו.
אז ככה, השינוי הראשון השנה הוא אכן זה שהכללתי את הסרטים שיצאו בסופ״ש האחרון של יוני, והסיבה לכך, אני לא אשקר, היא בייבי דרייבר. ההרגשה האישית שלי היא שרוב עין הדג גם ככה כבר צפה בסרט (בהקרנות המסחריות או ספציפית בהקרנה הענקית של האתר), ושיש לו סיכוי טוב לנצח. אני לא רוצה לקחת את זה ממנו. אולי זה לא הוגן כלפי שאר הסרטים שיצאו השבוע, אבל אם בגלל זה אני גוזל את הפרס מ״גנוב על העולם״, אני מוכן לקחת את האשמה.
השינוי השני שלנו השנה זה שכל הסרטים שהופצו על ידי נטפליקס מינואר עד יוני נכללים. כן, אני יודע שזה מוזר, אבל ככה מתחשק לי. נטפליקס מפיצה סרטים באופן רשמי בישראל, אבל היא לא נותנת להם להציג בבתי הקולנוע. זה לא מקרה של סרט שהופץ בחו”ל בבתי הקולנוע ומפיציו המקומיים החליטו לשים אותו רק בשירותי ה-VOD, אלו סרטים אמיתיים שחוקי ההפצה הבינלאומיים שלהם גוזלים מהם את האפשרות להיות חלק מהתחרות הזו, אז מעכשיו הם פה.
ראיתי סרט בקולנוע השנה והוא האהוב עלי בכל הזמנים, אבל אני לא מוצאת אותו פה, מה הקטע?
סליחה, טעיתי. קורה. תגידי לי בתגובות ואני אתקן.
אבל רגע, אולי זו את שטועה? לפני שאתם קופצים שהסרט שאתם רוצים לסמן לא ברשימה, תנסו להיזכר אם באמת ראיתם אותו בקולנוע בארץ, במהלך שנת 2017, בהקרנות מסחריות, ורק אם כל התשובות חיוביות, אני טעיתי. בכל מצב אחר, זה סרט שצריך להזכיר בשלב בטופס שבו אתם נשאלים לגבי סרטים שלא הופצו – מה שמוביל אותי לשאלה הבאה.
איך אני באמת יודע מה לא הופץ בקולנוע בארץ בשנת 2017?
שאלה מצוינת. המושג הזה הוא די מבלבל, אני מודה, כי גם סרטים שלא הופצו פה ב-2016 הם סרטים שלא הופצו פה ב-2017. הפצה עולמית של סרטי פסטיבלים, לדוגמא, לרוב היא דבר שמתרחש על פני שנתיים מלאות, במקרה הטוב. אני אהיה אתכם הכי כנה, תעשו מה שבא לכם. יש סרט שאתם חושבים שראוי להזכיר אותו? זה מאושר. זו הקטגוריה שבה אתם מוזמנים לעשות מה שבראש שלכם. חוץ מלהתחכם, אל תהיו מעצבנים.
לצערי, הייתי מרוגש מדי מזה שיש סקר ועניתי עליו בלי לחשוב ועכשיו נורא עצוב לי, מה לעשות?
אל תהיה עצוב, לא קרה כלום! בשנים קודמות הייתי אומר שתלך לטופס שוב ותערוך אותו, זה אפשרי. אבל בגלל שהשנה עזבתי את גוגל דוקס ועברתי לפלטפורמה הראשונה שראיתי שנותנת לי לשים גיפים, אי אפשר לערוך את הטופס לאחר שליחה. לכל דבר יש חסרונות.
בכל מקרה, אני אסדר אתכם דיל: אתם תהיו החלטיים ורק אז תשלחו טפסים.
אבל אם אתם ממש ממש רוצים לשנות, תשלחו טופס נוסף, ובשלב שבו רושמים את הכינוי שלכם באתר, תכתבו את אותו הכינוי מהטופס הקודם ומשהו שירמוז לי שזו השליחה השנייה שלכם. אבל אל תגזימו בבקשה, אני עדיין בן אדם שצריך לעבור על הכל.
לאחר ששלחתי את הטופס ראיתי סרט שאני רוצה להוסיף לחמישיה שלי, איך אני עורך?
בדיוק כמו שרשמתי שאלה אחת למעלה, תערכו בעקיפין עם טופס חדש.
אבל ברצינות, בואו נשלח טפסים רק כשאנחנו החלטיים לגמרי.
אני מפחד מטפסים אינטרנטיים, במיוחד מכאלו שכוללים גיפים, יש דרך אחרת להעביר אליך את התשובות שלי?
" rel="nofollow">כן ולא.
אתם מוזמנים להגיב לשרשור הזה את הבחירות שלכם בלי לשלוח טופס, אבל אני באמת אעדיף שתשלחו אחד, זה יעשה לי את החיים כל כך הרבה יותר קלים.
זה לא גוגל, אז לא צריך להיות מחובר למייל. אפילו לא צריך לכתוב מייל בשום שלב (ככה שאין שום סיכוי שתקבלו ספאם). אתם לגמרי מכוסים, הבטחה אישית שלי.
אבל הכי חשוב! מתי אתה סוגר את הטופס?
יש לכם עד יום שני ה-10 ליולי בחצות. צאו לדרך. נא התנהגו בהתאם. אתם החוליה החלשה, שלום.
חצי שנה די חלשה
הסרטים:
לוגאן
סימן חיים
בייבי דרייבר
קולוסאל
ג'קי
ההופעות:
נטלי פורטמן – ג'קי
אן האת'ווי – קולוסאל
קצת פרובינציאליות כי לא היה כבר מה לבחור – וונדר וומן
פוטנציאל לבחירה אם הייתי רואה – אשתו של שומר גן החיות וטריינספוטינג 2.
הבחירות שלי
הסרטים:
1. בייבי דרייבר
2. תברח
3. קולוסאל
4. לוגאן
5. שומרי הגלקסיה 2
היה לי ממש קשה לבחור הופעות מוצלחות ממש, אבל אחרי שקראתי את התגובה של עומר הייתי גם בוחרת את אן האת'וואי על קולוסאל.
הסרטים שלי הם:
בייבי דרייבר
תברח
וונדר וומן
לוגאן
ו-Okja (המנצח מבחינתי)
הופעות:
אן האת'ווי ("קולוסאל")
יו ג'קמן ("לוגאן")
ומקווה שאני מאיית נכון: אן סאו-היון ("Okja")
סה"כ פתיחת שנה לא רעה מבחינתי, והציפיות מהמחצית השנייה גבוהות אף יותר (אני מסתכל עליכם, "כוכב הקופים", "דנקרק", "המגדל האפל", "ת'ור", "בלייד ראנר", "קינגסמן", "מלחמת הכוכבים", "מחברת המוות", "ספיידרמן" ו-"It Comes at Night")
חצי שנה טובה
החמישה הכי טובים של החצי שנה:
נרודה
פטרסון
לוגאן
בייבי דרייבר
תברח
הופעות:
הדס בן ארויה – אנשים שהם לא אני
אדם דרייבר – פטרסון
פטריק סטיוארט – לוגאן
3 סרטים שלא הופצו בארץ:
גדרות (משום מה)
אמא נרצחה לי (לא יודע עד כמה הוא מתאים לפה כי הוא הוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון ויש אותו בויאודי ביס אבל להקרנות סדירות הוא לא יצא אז אני מחשיב אותו)
דייט למרי המשוגעת (הוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה ולא יצא להקרנות סדירות בארץ. סרט מקסים)
סה"כ אחלה חצי שנה
קודם רוצה לתת honorable mentions ל"לגו באטמן", "נשות המאה ה-20" ו"אש חופשית" שמאוד אהבתי. אבל הטופ 5 הם:
5. קונג: אי הגולגולת
4. לוגאן
3. קולוסאל
2. תברח
1. בייבי דרייבר
בהופעות בחרתי באן האת'וויי (קולוסאל) ופטריק סטיוארט (לוגאן) היה קשה לבחור עוד אחת שבלטה לטובה אז בסוף החלטתי על מייקל סרה ב"לגו באטמן". הוא כאילו נולד לדבב את הדמות.
(בשביל הסיכום חצי-שנה המלא שלי אפשר להקליק על הניק ^^ )
מפתיע כמה שזה היה קשה
כשהגעתי למלא את הטופס חשבתי שהמשימה תהיה יחסית פשוטה. אבל גם כשנראה שבאמת עברה עלינו חצי שנה חלשה. הרשימות לא משקרות והיה לי נורא קשה לבחור חמישייה.
אמנם חסרה כאן כמות של סרטים גדולים באמת אבל בכל זאת, יש כאן לא מעט סרטים נהדרים ובסופו של דבר, למרות הכל, אל תהרגו אותי, אפילו 'בייבי דרייבר' המצוין מצא את עצמו מחוץ לחמישייה. וגם 'תברח'.
רגע מה?!
כן. זה הזוי.
אבל כשנכנסים פנימה, תראו איזה וכמה סרטים נהדרים אחרים לא הצליחו להיכנס, וחבל לא להזכיר אותם:
פאבלו לארין הגיח עם שתי ביוגרפיות מתוחכמות- 'ג'קי' עם פורטמן המצוינת, ו'נרודה' שהיה סרט גדול.
'שבע דקות אחרי חצות' שהפתיע מאוד לטובה, 'קלוסואל' המגניב, 'לא מרגיש בבית בעולם הזה יותר' היה מבריק, 'המלך ארתור' שיהרגו אותי המבקרים, היה פשוט כיף מוחלט.
'טוני אדרמן', 'אני דניאל בלייק', 'פטרסון', שכולם נהדרים עם תצוגות משחק נפלאות של הדמויות הראשיות. 'הצב האדום' ריגש אותי בטירוף, 'זה רק סוף העולם' ו'אחרי הסערה' שאמנם היו קצת פחות טובים מהרמה של הסרטים הרגילים של הבמאים שלהם, אך עדיין היו סרטים מצוינים.
ואפילו ישראלי אחד, 'מעבר להרים ולגבעות', שהיה טוב מאוד. (את 'וונדר וומן' אני מזכיר רק כי גל שיחקה אותה שם בהחלט ואיזה כיף שהיא עשתה את זה. אבל סרט סביר.)
וכן, 'תברח'. שמאוד נהניתי ממנו, היה אפקטיבי, מותח, רלוונטי ומעניין. אבל אני עדיין חושב שהוא נהנה מתקופה מאוד חלשה שגרמה לו לבלוט ככה, למרות שבאמת-סרט נהדר.
ו'בייבי דרייבר'. אני חולה על אדגר רייט. באמת. אני מת על כל הסרטים שלו וגם את בייבי אהבתי נורא. אבל מה לעשות, מבחינתי ישנם חמישה סרטים שהיו טובים יותר ממנו. ולמרות שממש רציתי, הוא נשאר מחוץ לחמישייה.
החמישייה:
5. 'OJKA'.
חולה על בון הו ג'ון. הפעם הוא מערבב פה שלושה ז'אנרים לפחות, שני סוגי קולנוע (אסייתי ואמריקאי) ועם צילום נהדר ומוזיקה מפתיעה, רוקח סרט פשוט נהדר. כיף מאוד מצד אחד, מרגש מאוד מצד שני ועם כמה מסרים רלוונטיים ולא צפויים בכלל. (ואני לא מדבר על הצמחונות) אם היה צריך לבחור את ההופעות המטורפות של השנה, הוא היה לוקח את שלושת המקומות הראשונים (טילדה וטילדה וג'ילנהול) ואני אומר את זה לחלוטין לטובה. מעולה.
4. 'תיקון'.
את הסרט של אבישי סיוון ראיתי כבר לפני יותר משנתיים, אם אני לא טועה, ועדיין סצנות שלמות ממנו לא יוצאות לי מהראש. סרט מזעזע, מפעים, קשוח עם צילום יוצא מן הכלל. אולי הישראלי הכי טוב, או לפחות שהכי חדר אליי אי פעם.
3. 'שתיקה'.
סקורסזה? מישהו זוכר? אז כן. העולם שתק אבל סקורסזה הוציא סרט חדש והוא היה חתיכת יצירת מופת. יצירה קשה, אבל מאוד מתגמלת.
2. 'לוגאן'.
זה פאקינג סרט קומיקס. פאקינג, כי הוא R ומותר. ופאיקנג כי פשוט לא להאמין שאחרי שהרגילו אותנו לסרטי קומיקס טובים בסה"כ מגיע אחד שכמו ש'הבלתי נסלח' עשה לז'אנר המערבון, ובועט בכל יסודות הז'אנר בישבן.
יש כאן דמויות מעניינות (ומשחק מצוין לאללה), יש כאן מעשים אפלים, מתרחשים דברים נוראיים ואנחנו אשכרה רואים ומדברים עליהם.
ויותר מהכל, יש כאן נושאים ורעיונות שבאים לידי ביטוי בצורה כ"כ טובה שלא נותר לי הרבה אלא להוריד בפני הסרט הזה את הכובע. סרט מצוין.
1. 'נשות המאה העשרים'.
לא ראיתי את זה בא. בכלל. אבל הסרט הזה, די בקלות עד עכשיו, הוא הסרט הכי טוב שראיתי השנה.
קשה לי להסביר למה, ואני גם לא מרגיש יותר מדי צורך. מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שאני מאוהב אותו בטירוף וההרגשה הזאת נשארה עד עכשיו. מפתיע, אבל זה פשוט ככה. כמה שאחת הדמויות אומרת לקראת סוף הסרט: 'זה לא הזמן להיות הגיוני, תוכל פשוט לזרום עם זה?'
זרמתי עם זה.
תצוגות משחק נהדרות, עבודה קולנועית משובחת ואני פשט מת על הסרט הזה.
הופעות:
רות' נוגה- 'לאבינג'.
פטריק סטיוארט- 'לוגאן'.
מלאני לינסקי- 'I Don't Feel at Home in This World Anymore'
סרטים שלא הופצו:
'גדרות'
'קצה 17'
'ליידי מקבת'- שמגיע לפסטיבל ירושלים ופשוט תלכו לראות אותו.
חצי שנה לא רעה בכלל.
סיכום חצי שנה של הסרטים שהופיעו בסקר
הבמאי ה"במאי!!!" ביותר: פבלו לריין, "ג'קי". לשחקנים שמגזימים במשחק שלהם והופכים אותו למטורף וקיצוני אומרים שהם "נושכים את התפאורה". ומה נגיד על במאי שמגזים? "ג'קי" כולו "תראו את הבחירות האומנותיות שלי ביצ'זזזזז" – פורמטים ויזואלים שמתחלפים, מוזיקה שמבליטה את עצמה, כאילו פבלו לוריין רוצה בכוונה נזכור שאנחנו רואים סרט ושלא חס וחלילה נוכל להישאב מהיצירה עצמה. ברכט היה גאה, אני מניח.
באותה נשימה, ההופעה הכי גרועה שאיכשהו הייתה מועמדת לאוסקר השנה: נטלי פורטמן, "ג'קי". מה. זה. היה. כמו שאמרו בReverse Shot: "היא נשמעת כמו חיקוי דראג קווין של מרלין מונרו עם הקול של קרטמן"
הסרט הכי מוערך יתר על המידה: "טוני ארדמן". "טוני ארדמן" לא סרט רע (מצטער כובען) אבל מפה ועד "יצירת המופת של 2016 איך זה לא זכה בקאן" יש מרחק קל של יבשת או שתיים. סיפור קיטש אמריקאי עטוף בהגשת סטנדרטית אירופאית. זה הכל?
הסרט הכי מוערך פחות על המידה: "אור ירח". "אור ירח"? אתם ודאי אומרים – הרי הוא זכה באוסקר. לא סתם זכה, הביס את המפלצת שהיא "לה לה לנד". כן, ולכו לראות כמה תגובות יש בעמוד הסרט שלו ובביקורת שלו. וכמה מתוכן חיוביות. לא עפתי על הסרט, אבל מדובר ביצירת יוצאת דופן שזכתה להתעלמות כמעט גורפת מקהלים רבים, וההפסד כולו שלהם.
הפרס לפרט המידע הכי מבלבל על סרט: הדמות של ריצ'רד גיר מבוססת על הדוד של הבמאי והבמאי די אומר לו שהיה עדיף אם הוא היה מתאבד," נורמן".
ציון לגנאי ואמירת "ככה לא מקבלים עוגיות ליברליות": "לה פו מאוד הומו לשנייה וחצי", "היפה והחיה". ולא שחסרים דברים רעים אחרים להגיד על הסרט.
הסרט עם נקודת העלילה הביזארית ביותר: איש מתנה אהבים לצבה, "הצב האדום"
התפקיד הטוב ביותר (בסרט די מעפן): ג'ון סי ריילי, "קונג: אי הגולגולת". אני חושב שנרדמתי בקונג. אני אפילו לא זוכר. מתישהו קונג הרס הרבה מסוקים ואני לא בטוח אם ראיתי את כל המסוקים נהרסים או רק את חלקם. המשפט הזה מביע את דעתי הכללית על קונג הסרט. או לפחות, המשפט הזה היה יכול להביע את דעתי אילולא ג'ון סי ריילי היה מגיע במלוא האנרגיות ומכניס קצת חיים לסרט חסר הדמויות הזה.
עיצוב התפאורה הטוב ביותר: "נוסעים". נוסעים סרט די מחורבן שהיה גם תסריט די מחורבן אבל עיצוב התפאורה שלו ממש יפה, יש להודות.
פריט התפאורה הטוב ביותר: אסלה, "יצורים ליליים". למרות הפיתוי לכתוב ארון-טיילור ג'ונסון. איזו אסלה, אה?
באותה נשימה, האכזבה הגדולה ביותר החצי-שנה: "יצורים ליליים", טום פורד היה לך סרט אחד מושלם מה זה הקשקושי פסיכולוגיה ששמת כאן.
"תבינו לבד, אפסים" – אות מיוחד לסרט שלא עוצר להסביר דבר: "שעתם היפה". סרט טוב וחביב ביותר אבל ראבק, אפשר להתעכב על משהו כדי שאני אבין עד הסוף שהבנתי? הסרט טס בין מובני מלחמה וקולנוע עתיקים כאילו מינימום אנחנו עדיין תחת הפצצות הגרמנים.
ציון לא לשבח ולא לגנאי של "אפשר לקבל את הפמיניזם שלי בסרט טוב?" – תיקו: "וונדר וומן" ו"מאחורי המספרים". אף אחד מהסרטים הנ"ל לא קטסטרופה, וחלק מהבחירות ב"וונדר וומן" ראויות למלוא ההערכה וכיף לי שסרטים מהסוג הזה מצליחים אבל אי אפשר שהם גם, נו, יהיו סרטים מוצלחים בפני עצמם ולא רק כתשדיר העצמה?
הסרט הטיפשי של החצי-שנה – "הנוסע השמיני: בואו נלך אחרי מי שהרג את חברת הצוות שלנו זה בטח יעבוד"
הסרט הכי טוב בנטפליקס (שהוא לא "אוקג'ה") – "I Don't feel At Home in this world anymore". חיקוי סולנייר-האחים כהן מוצלח למדי וכיפי מאוד עם הופעות ראשיות נהדרות.
הכי "אוקיי." – "פטרסון". לג'ים ג'רמוש יש סרט חדש ואני אמור להיות יותר שמח ומאושר ואני לא. אולי זה העובדה שמדובר בסרט על שגרה כך שרגשות או חידושים גדולים לא אמורים לצאת ממנו, אבל זה בהחלט סרט שהיה, ולא הרבה יותר מזה.
הפוסטר השקרי ביותר – "שתיקה" . ליאם ניסן הוא לא מפלצת ענקית שמשמידה את יפן בעוד ששני חיילים אמריקאים אמיצים באים לחופיה במטרה לעצור אותה?! אני רוצה את הכסף שלי בחזרה.
באותה נשימה, הרימייק המוצלח ביותר: "שתיקה". טוב, אולי "רימייק" זאת מילה גדולה אבל הגרסה מ1971 פחות טובה ממה שהולך כאן. אולי זה עצם העובדה שצפית בה לאחר מכן, אבל איכשהו אני סקפטי.
הבמאי הכי מפתיע: ג'יימס מנגולד, "לוגאן". איך מהנוסחתיות של סרטים כמו "הולך בדרכי" הצליח לצאת משהו כמו "לוגאן"? כיף לגלות שמדי פעם גם הבמאים הבנאליים ביותר מסתירים משהו מקורי בתוכם.
הקאסט המבוזבז ביותר – "לגו באטמן". אתה מביא את ליאם ניסן, אבל הוא לא מדבב את אדון האופל ואתה מביא את כל אלפי הקומיקאים האלה אבל אתה לא נותן להם לעשות… כלום? למה שלא תיקח שחקני קול אנונימיים מראש ותסגור את הפינה הזאת ככה?
פרס "זאת לא אותה הדמות מהסרט הקודם, מארבל" על שם "הנוקמים 2" – דראקס, "שומרי הגלקסיה 2" . אני מוכן לשים כוכבית ולצפות בשניהם ברצף ולגלות שאולי טעיתי, אבל למיטב זכרוני דראקס מהסרט הראשון ודראקס מהסרט השני הם שני אנשים שונים לחלוטין שמה שמאחד אותם הוא השחקן והאיפור הכבד. זה לאו דווקא רע, אבל זה מאוד מציק.
פרס ל"שימוש בפסקול ישראלי": "מעבר להרים והגבעות" – שלום במאים ויוצרים ישראלים, יש דבר כזה מוזיקה ישראלית. יש בה כמעט כל ז'אנר שאתם רק מחפשים והיא רק מחפשת מישהו שיגאל אותה ויעשה ממנה פסקול כמו שטרנטינו מחבר פסקולים בארצות הברית. "מעבר להרים והגבעות" הוא לא בדיוק זה, אבל הוא צעד לכיוון הנכון.
פרס ג'ושו מיוחד ל"מה… מה הסיפור הזה? מה? על מה אתה פאקינג מדבר?" – סיפורי העץ ב"7 דקות אחרי חצות". סיפורים חסרי פואנטה או בעלי פואנטה הפוכה הם הסיפורים האהובים עליי.
ו… שיט. נגמר לי הזמן ולא הספקתי עוד לכתוב עלום על חמשת הסרטים וההופעה האהובה עליי.
טוב הם יצטרכו להסתפק בטייטל:
ההופעה הטובה ביותר של החצי-שנה : ג'ייסון סודייקס, "קולוסאל"
הסרטים הטובים ביותר:
5. "בייבי דרייבר"
4. "טריינספוטינג 2"
3. "אוקג'ה"
2. "תברח"
1. "נשות שנות ה20"
ואלה שלא הופצו - דירוגים
שוב, הקו שמגדיר "לא הופצו" הוא ערמומי אבל לצורך הרשימה הנ"ל זה "סרט מ2016 או 2017 שראיתי בחצי שנה האחרונה" (מצטער, חיבוק הנחש!). מכיוון שפורמט הפרסים מיצה את עצמו, נעבור לפורמט הדירוגים:
סרטי הדוקומנטרי של 2016/2017:
חמישה "זה בכלל לא סרט" מתוך עשרה "בכלל לא סרט" : "O.J Simpson: Made in America"
שישה סמואל ג'קסונים עייפים מקריינים מתוך עשרה: " I am not your Negro"
שמונה סרטוני דיסני חמודים מתוך עשרה: "Life, Animated"
תשעה עסקנים פוליטיים מושחתים מתוך עשרה: "Get Me Roger Stone"
עשרה פליטים סורים מתוך עשרה: "Fire at sea"
אחת עשרה קטעי וידאו לא קשורים לכאורה מתוך עשר: "Cameraperson"
סרטי האנימציה של 2016/2017:
שמונה קישואים מדכדכים מתוך עשרה – "חיי כקישוא"
תשעה "זה בעצם סרט גיבורי על? מגניב" מתוך עשרה – "Phantom Boy"
עשרה החלפות גוף מתוך עשרה – "Your Name."
סרטים זרים של 2016/2017:
שישה "שכחתי לחלוטין על מה הסרט הזה" מתוך עשרה – "Things To Come"
שישה נאצים לכאורה סימפטיים מתוך עשרה – "Land of Mine"
שבעה סיפורים אמיתים לא מעניינים מאוד מתוך עשרה – "Tanna"
שבעה זקנים נרגנים שלומדים לאהוב מתוך עשרה – "איש ושמו אובה" (למרות שזה כנראה ייצא בהמשך השנה)
שמונה אנשים שהולכים על הכביש ומוחאים כפיים ומשתטחים על הכביש מתוך עשרה – "Paths of the Soul"
תשעה חייזרים שהשמידו את הירח והולכים להשמיד את כדור הארץ אבל בתקופה הזאת הם מלמדים כיתת בית ספר בתקווה שהתלמידים ירצחו את החייזר וכמובן שהמורה הוא יצור תמנוני וכן ברור שזה יפני מתוך עשר – "Assassination Classroom" ( שבעה המשכים מיותרים מתוך עשרה – Assassination Classrom: Graduation)
עשרה אנשים בתחפושות צפרדעים נלחמים קונג פו מתוך עשרה – "Yakuza Apocalypse"
סרטי האקשן/מתח/אימה של 2016/2017:
תשעה עוברים רצחניים מתוך עשרה: "Prevenge"
תשעה שוטרים מושחתים מתוך עשרה: "War on Everyone"
תשעה עסקאות נשקים שמתחרבשות מתוך עשרה: "אש חופשית"
סרטי הדרמה דוברי האנגלית של 2016/2017:
שבעה נשים מדוכדכות מתוך עשרה – "Certain Women"
שמונה סופים סתומים ומיותרים מתוך עשרה – "Chronic"
תשעה שחקניות שח מוכשרת מתוך עשרה – "Queen of Katwe"
תשעה "ההופעה הכי טובה שלא הייתה מועמדת לאוסקר (אבל כן לפרסי MTV?)" מתוך עשרה – "The Edge of Seventeen"
עשרה "איך לעזאזל זה לא הופץ?!" מתוך עשרה – "גדרות"
עשרה אמהות חולות סרטן מתוך עשרה – "Other People"
שני תוספות לתגובה הקודמת:
מתברר ששכחתי את "הסוכן" בפוסט הקודם ולכן הוא זוכה בתואר "הסרט שהכי שכחתי שראיתי".
ובפרס "אני אשלים אתכם מתישהו, אני נשבע!" – תיקו: "ספליט", "העיר האבודה Z" ו"נרודה".
הסקר סגור בינתיים...
קצת פישלתי עם בחירת האתר ולא קראתי את האותיות הקטנות של הגרסא החינמית, לכן נכון לכרגע הסקר סגור עד שאעביר אותו לאתר אחר (טוב בסדר, גוגל).
כרגע נאבדו 6 תגובות. כל מי שהגיב על הסקר היום (למעט יונתן), שימלא בבקשה שוב כשאני אעלה את הסקר החדש.
חזרנו לפעול דרך גוגל.
אפשר להיכנס ישירות מכאן וגם דרך הלינק מהתגובה הראשונה.
שוב, מי שמילא היום (4.7) שימלא את הטופס שוב, התגובה שלו נאבדה.
אני חייבת לציין
שאני גם ככה מעדיפה את הגרסה בלי הגיף… הוא מציק בעיניים…
הרקע לא הגיף
השילוב של הרקע עם הגיף בגרסה הקודמת עשה לי בלאגן בעיניים.
אז ככה -
"אור ירח" הוא שארית נהדרת מ-2016, ומאז שראיתי בינואר סצנות ממנו עדיין הולכות איתי. טוב שהוא, מכל הסרטים, ניצח את "לה לה לנד" השנה.
"לוגאן" הוא לא "האזרח קיין" של הז'אנר שקהילת הסינפילים החליטה שהוא. לפחות לא בשבילי. אבל הוא כן מערבון גיבורי על אינטנסיבי, עם לב פועם, ים של מחשבה מאחוריו ותצוגות משחק גדולות מצידם של יו ג'קמן, פטריק סטיוארט ודפני קין. אליזבת לופז (האחות שמביאה את דמותה של קין לידי לוגאן, שמזוהה בעיקר בתור אליידה מ"כתום זה השחור החדש") מתבזבזת על תפקיד פצפון שאיתו היא עושה מה שהיא יכולה. הסרט מתחרבש קצת לקראת הסוף (בערך מהרגע שדפני קין מתחילה לדבר אנגלית), אבל הקליימקס, השוט האחרון, ובעיקר – השיר שפותח את כתוביות הסיום, לגמרי גואלים אותו. באמת. אני לא חושב שמתישהו בשנים האחרונות שיר סיום כל כך שדרג לי סרט. ודרך אגב – הוא לגמרי מנצח את "שיין".
"תברח" היה מבריק. אודה שיש משהו בסאבטקסט שלו שקצת חרה לי – לא מה שחלק יכנו "גזענות הפוכה", שזה מושג שממש קשה לי לחשוב שאנשים מסתכלים עליו ברצינות, יותר מהעובדה שזה לא מרגיש כאילו הוא מספר על יחסי שחורים-לבנים יותר משהוא מספר על יחסי גברים-סטרייטים-שחורים ולבנים. כן, המשקפת המגדרית יכולה קצת להמאיס אותך על החברים כשאתה רואה איתם סרט של "מהיר ועצבני" ומתמרמר על זה שאישה היא רק אישה בתנאי שהיא בביקיני באיזשהו שלב, אבל כשסרט מתנהג כמו גרסת האימה ל"נחשו מי בא לסעוד", אני לא יכול שלא לרטון על הצורה שבה מוצגות הנשים בו – בין אם מדובר בלבנות ובין אם מדובר ב(היעדרן של ה)שחורות. אבל מה שאי אפשר לקחת ממנו זה העובדה שהוא בסופו של יום, סאבטקסט או לא סאבטקסט, סרט אימה מותח, מצחיק, מלחיץ עם כמה סצנות מהפנטות (no pun intended), ותצוגת משחק דגולה של אליסון וויליאמס. מארני הייתה בלתי נסבלת – רוז הייתה דמות אדירה.
"וונדר וומן" – ובכן, הוא גם לא "האזרח קיין" של הז'אנר, אבל הוא אחד מהחשובים שנעשו בו. אני לא יכול לומר את זה מספיק פעמים: הענק הירוק קיבל שני סרטי סולו, ספיידרמן קיבל חמישה, באטמן וסופרמן קיבלו עשרה. וונדר וומן קיימת קרוב לשמונים שנה ורק עכשיו הוליווד נזכרה שאולי אם הם גם יעשו סרט גיבורת על הוא יוכל להביא צופים. אולי הוא גם, ככה במקרה, יוכל להיות טוב. וראו זה פלא – הוא מהמם, והצופים, ברוך השם, באו. אקשן מעולה (קצת אפור מדי בצבעים שלו, אבל עדיין משלהב), הופעה מצוינת של גל גדות והכל נעטף בוייב מרגש מאוד של כוח נשי. הסרט שהכי ריגש אותי השנה, עד כה.
ואחרון חביב, שהתווסף רק היום – "Okja". אכתוב עליו בהרחבה בדף הסרט. אני התלהבתי ממנו ממש. טילדה סווינטון באחת מהופעות השנה עד כה (פשוט אי אפשר להוריד מהאישה הזאת את העיניים), ג'ייק ג'ילנהול… שם, וסצנת המשאית הייתה פשוט דגולה.
הפאדיחה העיקרית שלי היא שהשנה באמת לא ראיתי מספיק סרטים. את בייבי דרייב אני רואה עוד שעה וחצי, אבל את "קולוסאל" או "שעתם היפה" (אני יודע שזה לא סרט קונצנזוס חזק מדי, אבל זה נראה פמיניסטי, חמוד ומרגש, אז ממש בא לי) אני לא חושב שאוכל לראות בזמן הקרוב. צה"ל הוא לא תירוץ, לפחות לא בשבילי – שנה שעברה, עוד בתור טירון, הצלחתי לסמנב את כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. השנה חסר לי "מאחורי המספרים". אחת הסיבות היא העייפות, אבל עוד אחת היא שמינואר החלטתי להקדיש את השנה וחצי שנותרו לי על מדי הזית להשלמת פערים. אני בכללי יחסית סבבה עם קלאסיקות, אבל לא מספיק טוב, אז בניתי רשימה של 250 סרטים שאני מרגיש שפאדיחה שלא ראיתי עדיין. חלקם היו האובייס ("הסנדק 2", "שמונה וחצי", "שבעת הסמוראים", "זה ייגמר בדם") וחלק מהם היו סרטים שאני מרגיש שבשביל מי שאני חבל שלא ראיתי עדיין ("מי מפחד מוירג'יניה וולף?", "ויקטור/ויקטוריה", "נשים על סף התמוטטות עצבים", "מילדרד פירס"). מתוך 250 סרטים, הספקתי בינתיים 62, שזה הישג מכובד מאוד בעיני. מסקנות – "צ'יינטאון" אוברייטד, אבל פיי דאנוואי וסצנת הסיום נהדרות, "מצב רוח לאהבה" משעמם כמו הנצח בזמן קליע, בטי דיוויס שחקנית-על, ובאופן כללי – לאותם קובעי דעת קהל שהחליטו מה הם הסרטים שייזכרו לדיראון עולם ומה לא יש טעם מאוד וירילי ומדכא. כמות גדולה מדי מהסרטים שמככבים ברשימות של IMDb וכו' מספרים על גברים לבנים, סטרייטים ועצבניים. מה שמעצבן זה שאותם סיפורים גבריים, רציניים ומדכאים מתבזבזים על במאים מוכשרים כמו שד, שיודעים שאם הם יביימו מחזות זמר או קומדיות רומנטיות אף אחד לא ייקח אותם ברצינות. רק לדמיין מה במאי עם חזון היה עושה עם התסריט של טינה פיי ל"ילדות רעות"… אלוהים ישמור. לעומת זאת, גם יש מצטיינים. החמישייה הפותחת של סרטי ההשלמות שלי עד כה: "הנוסע השמיני", "מי מפחד מוירג'יניה וולף?", "שגעון של לילה", "הסנדק 2" ו"בייבי אריזונה". בנוסף, מסתבר שקורסאווה במאי מצוין ו"חלון אחורי" הוא אחלה של סרט שבעולם. איזה כיף זה קולנוע! במיוחד כשהוא לא ממש מדכא! כן ירבו! יאללה. יצאתי לראות את "בייבי דרייבר". מקווה שהוא שווה משהו.
אז לגבי החלק האחרון של ההודעה
אמנם אני לא מסכים עם כל מה שכתבת שם, אבל ממש כיף לקרוא הודעות נלהבות כל כך מקולנוע :)
טוב שיש את Okja להסכים עליו, סרט נפלא.
נטלי פורטמן אולי נשמעת ככה, אבל ככה גם ג'קי קנדי נשמעה
(ל"ת)
זו הייתה צריכה להיות תגובה להודעה מעלי
(ל"ת)
סקר חצי שנה 2017: Vol. 2
הוריי! סיימנו את החלק הראשון של סקר חצי השנה, והגענו לחלק הכי קל – כולכם בחרתם מה היו הסרטים הטובים ביותר ומה היו ההופעות המוצלחות של חצי השנה הראשונה של 2017, ועכשיו לאחר שכל הקולות שוקללו הגיע הזמן לבחור במנצחים.
השנה יש לנו 8 סרטים ו-8 הופעות. אני יכול לספר לכם שחצי השנה הזו הייתה מאוד מוזרה, וקונצנזוס מטורף על כמה מהסרטים וההופעות גרמו למצב שבו השמיניות מורכבות מהרבה מתמודדים שקיבלו מספר הצבעות נמוך.
הפעם הסקר הרבה יותר פשוט (ושוב לא בגוגל, אני לא לומד כלום), ולא תצטרכו לענות על שום דבר מעבר לשתי שאלות פשוטות: מה הסרט האהוב עליכם מבין ה-8 שמוצגים, ומה ההופעה המועדפת עליכם מבין ה-8 שמוצגות.
אלו הם הסרטים (לפי א׳-ב׳):
אור ירח
בייבי דרייבר
וונדר וומן
לוגאן – וולברין
קולוסאל
שומרי הגלקסיה: חלק 2
תברח
Okja
אלו הן ההופעות (לפי א׳-ב׳):
אדם דרייבר – פטרסון
אן האת׳וויי – קולוסאל
אנט בנינג – נשות המאה ה-20
ג׳ייסון סודייקיס – קולוסאל
גל גדות – וונדר וומן
יו ג׳קמן – לוגאן – וולברין
נטלי פורטמן – ג׳קי
פטריק סטיוארט – לוגאן – וולברין
לסקר אפשר לענות כאן עד יום רביעי ה-19 ליולי בחצות.
ועכשיו לחלק הכיף!
בואו ננתח קצת את התוצאות:
״שומרי הגלקסיה: חלק 2״ הוא הסרט בעל המשחק הגרוע ביותר שנכנס לשמיניית הסרטים הטובים ביותר, ככה אתם החלטתם. בעוד הקולות לא הפסיקו להזכיר את המשחק בוונדר וומן, לוגאן וקולוסאל, שומרי הגלקסיה הוזכרו בדיוק פעם אחת בשלב ההופעות (וגם זה נתון לוויכוח, אבל על זה אחר כך).
אחריו בסרטים הטובים ביותר בעלי המשחק הגרוע ביותר: ״בייבי דרייבר״, ״תברח״, ״אור ירח״ ו-״אוקג׳ה״.
הסרטים שהוזכרו מתוכם הכי הרבה שחקנים הם, באופן משעשע, ״בייבי דרייבר״ ו-״תברח״. יכול להיות שאם היה הקולות לא היו מתחלקים בין הרבה שחקנים מאותו הסרט, מישהו מהם היה נכנס.
כל האנשים שהזכירו את ״פטרסון״ בחמישייה שלהם הזכירו את אדם דרייבר בהופעות. איכשהו זה הצליח להכניס אותו להופעות הטובות ביותר, אך לא לסרט הטוב ביותר.
אין לנו שום סרט אנימציה ברשימה! טוב, זו לא חוכמה באמת. השנה לא היה עדיין סרט אנימציה באמת גדול, כמו ״זוטרופוליס״ בחצי השנה הראשונה של 2016, אך הסרט הקרוב ביותר היה ״סרט לגו באטמן״.
3 סרטים נכנסו מהשבועיים האחרונים של יוני, ״בייבי דרייבר״, ״קולוסאל״ ו-״אוקג׳ה״. האם זה אפקט שרק חזק עם שלושתם? אני מניח שנצטרך לחכות לסקר סוף השנה בשביל לדעת.
והדבר הכי מדהים מבחינתי: סרט אחד נכנס לרשימה שלא רק שיצא בסופ״ש האחרון של יוני, אלא גם לא הוקרן בבתי הקולנוע, בסינמטקים או בהקרנות עין הדג. אוקג׳ה הוא תופעה של ממש, ונטפליקס חייבים לו המון.
באופן ברור לחלוטין, מבין סרטי נטפליקס שיצאו עד כה השנה והופיעו בסקר, אוקג׳ה היה היחיד שקיבל הצבעות.
הצבעות משונות:
אנשים מתבלבלים, זה קורה. השנה רובכם הייתם די מדויקים, אבל עדיין היו 2 טעויות משעשעות במיוחד, אז הנה הן פה כדי שכולם יהנו.
כמו שכבר הבטחתי, שחקנים משומרי הגלקסיה הוזכרו בדיוק פעם אחת. כריס פראט, שמשחק את סטאר לורד, היה היחיד שהוזכר מבין כל אנסמבל השחקנים הגדול שבסרט, רק שהוא הוזכר על תפקידו בסרט ״שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר״. למעשה, זה לא רעיון גרוע במיוחד. אולי אם סדרת הסרטים הזו הייתה מתחילה היום, הוא היה מוצא בה תפקיד מרכזי. בנוסף, הידעתם שאחד מתפקידיה הראשונים של זואי סלדנה, גאמורה בשומרי הגלקסיה, היה בשודדי הקאריבים הראשון?
אבל הטעות הכי מוזרה, זו שעדיין לא הצלחתי לפענח, היא כל כך פשוטה שהיא לא דורשת שום הסבר מקדים. כריסטופר לויד על הסרט ״אנשים שהם לא אני״.
מה? כריסטופר לויד בסרטה הישראלי של הדס בן ארויה?
באמת שניסיתי להבין, הרצתי בראש את איפה ראיתי את מר לויד בקולנוע השנה, פתחתי IMDB, ויקיפדיה, עברתי על שמות של סרטים בעברית, אבל הוא השתתף בדיוק בסרט אחד השנה – סרטו של זאק בראף ״פורשים בסטייל״. עכשיו, אני יכול להבין בערך למה להזכיר אותו, התפקיד הקטן שלו שם בתור זקן משוגע בבית אבות היה מאוד מוצלח ולחלוטין התבלט בסרט, אבל איך מגיעים מסרט באות פ׳ לסרט באות א׳?
סרטים שלא יצאו לקולנוע:
אני אעבור איתכם במהירות על רשימת הסרטים שהוזכרו, ותיקחו אותם כהמלצה חמה. אנחנו מאוד נחמדים כשזה נוגע לדעות של אחרים!
Mommy Dead and Dearest, Fences, A Date for Mad Mary, Lady Macbeth, Free Fire, Other People, Your Name, Fire at Sea, Raw.
שוב, הסקר כאן עד יום רביעי ה-19 ליולי בחצות.
יהיה הכי נחמד בעולם אם תשתפו את הבחירה שלכם בתגובה לשרשור הזה, או אפילו אם תדרגו את השמיניות. תגובות מילוליות זה אחלה.
ובכן
ראיתי שישה מתוך השמונה (נפקדים – אוקג'ה ותברח), שמתוכם שלושה היו בחמישייה (בייבי דרייבר, קולוסאל ולוגאן)
בהעדר ג'קי לא היה לי פייבוריט ברור אז לאחר מאבק עם קולוסאל הבחירה לבסוף היתה בלוגאן.
דירוג מלא:
לוגאן
קולוסאל
בייבי דרייבר
שומרי הגלקסיה
וונדר וומן
אור ירח
בגזרת ההופעות המספרים דומים (נפקדו – אדם דרייבר ואנט בנינג שממתינה לתורה שיבוא בקרוב) רק שכאן החבר'ה עזרו לי והכניסו את נטלי פורטמן – אתם אחלה.
דירוג מלא:
נטלי פורטמן
אן האת'וויי
גל גדות (אלו הבחירות המקוריות בעצם)
יו ג'קמן
ג'קסון סודייקיס
פטריק סטיוארט
יאללה
מסתבר שאומנם לא הלכתי מספיק לקולנוע אבל אני רואה את הקונצזוס. מתוך ה8 ראיתי 5, לדעתי כולם היו בהצבעה המוקדמת שלי, וכי ביקשת ממש יפה, נכון לכרגע הדירוג שלי הוא:
לוגאן – וולברין
בייבי דרייבר
שומרי הגלקסיה: חלק 2
וונדר וומן
Okja
ווהפעות, טוב ראיתי רק וונדר וומן ולוגאן, אז, כמה שנהנתי לשמוע את פטריק סטיוארט מקלל, יו ג'קמן לדעתי עשה קצת יותר, וגל באמת הייתה נהדרת בוונדר וומן וגם הייתה בבחירה המקורית שלי של ה3, אבל היא לא נתנה הופעה יותר טובה מג'קמן, אז, יאי? עכשיו להשלים את החוסרים של החצי שנה כדי ליצור פער בסקר השנתי :)
מהנמוך ביותר לטוב ביותר:
הסרטים:
וונדר וומן – מוצלח מאוד במה שהוא נמנע מלעשות, פחות מוצלח במה שהוא כן עושה
שומרי הגלקסיה: חלק 2 – קליל, נשכח, לא מבשר טובות להמשך הזיכיון
לוגאן – וולברין – ניסיון מרתק לעשות סרט גיבורי-על אחר שקצת מתפקשש לקראת הסוף.
אור ירח – סרט נהדר, לו רק הייתי מצליח להתחבר רגשית לדמויות.
קולוסאל – מוזר, כיפי ומפתיע.
בייבי דרייבר – בנאלי, כיפי וצפוי. אבל כמה כיפי.
Okja – נהדר, אפילו אם לא הסרט הטוב ביותר של הבמאי.
תברח – בעיטה בפנים, הופעות משנה מעולות, אחד מסרטי הבכורה הטובים ביותר אי פעם.
ההופעות:
נטלי פורטמן – ג׳קי : לא לא לא לא לא לא לא לא לא (ראו מעלה לפירוט)
גל גדות – וונדר וומן : הופעה כריזמטית ולא שום דבר יותר מזה.
פטריק סטיוארט – לוגאן – וולברין: צורה חדשה של הפרופסור שעוד לא ראינו, שמצליחה להטות את הכף חזרה אל סטיוארט לתואר "פרופסור האקס הטוב ביותר" אחרי שמקאבוי היה קרוב לגנוב את התואר.
אדם דרייבר – פטרסון : תיאור סימפטי של אדם שגרתי לחלוטין ומחמם לב. מצליח להחזיק סרט דל התרחשויות על כתפיו בהצלחה רבה.
אן האת׳וויי – קולוסאל : מצליחה לשלוט בעצמה, ביותר במובן אחד. כמו תמיד – מספקת את הסחורה ועוד קצת.
יו ג׳קמן – לוגאן – וולברין : מראה שוולברין זה יותר מסתם לנפח את השרירים שלך, ומכניס עומק שלא היה עד כה. נקודות בונוס לסרטון ההוא שאני לא מוצא עכשיו שהוא צריך להקליט מחדש את סצנות האקשן שלו והוא לוקח את זה מאוד ברצינות.
ג׳ייסון סודייקיס – קולוסאל : הפתעת השנה שלי עד כה. הופעה מעולה משחקן שעד כה החשבתי בינוני במקרה הטוב.
אנט בנינג – נשות המאה ה-20 : הופעת השנה מסרט השנה, בקלות. הפספוס הגדול ביותר של האוסקרים השנה, כנראה.
תזכורת: הסקר פתוח עד מחר.
אני אסגור את הסקר בלילה בין רביעי לחמישי, כך שאם עוד לא הצבעתם ורציתם – זה הזמן.
מנצחים!
בהפרש ניכר במיוחד, המנצחים הם:
הסרט הטוב ביותר
בייבי דרייבר
ההופעה הטובה ביותר
פטריק סטיוארט – לוגאן – וולברין
רסק עגבניות
כתבה מעניינת מ"הוליווד ריפורטור" על ההשפעה הגוברת של ציוני סרטים באתר "רוטן טומייטוז". תרגום שלי:
האולפנים משיבים מלחמה נגד ציונים נובלים ב"רוטן טומייטוז" (מטעמי נוחות, מכאן והלאה אתייחס לאתר כ-RT).
כוחו של ה"טומייטומטר" הופך ליותר ויותר מרכזי בזמן שהקרנות מבקרים הולכות ומתקרבות אל ימי הבכורה וסרטים מנסים להמנע מהלכלוך הירוק מטיל האימה.
הפתיחה של "סרט אימוג'י" בקופות ארה"ב עם 24.5 מיליון דולר בסופ"ש של ה 28-30 ביולי הצליחה לעשות מה שאף סרט אחר לא הצליח בקיץ הקשוח הזה בקופות – לשרוד ציון נוראי של 7% ב RT ולפתוח עם ביצועים שתאמו את הציפיות המוקדמות.
אחד הנשקים הסודיים האפשריים הוא ש"סוני" לא אפשרו לפרסם ביקורות עד אמצע היום של ה 27 לחודש, שעות ספורות לפני שהסרט החל את ההקרנות הראשונות שלו. כמו כל אולפן אחר, גם הם מחפשים סל של ביצים לזרוק על האתר מאגד הביקורות RT במטרה להיאבק בציון גרוע ב"טומייטומטר". לפעמים זה אומר להקרין סרטים למבקרים כמה שיותר מאוחר.
"סרט האימוג'י נוצר בשביל אנשים מתחת לגיל 18, שנתנו לו ציון של A- ב'CinemaScore', אז רצינו לתת לסרט את הצ'אנס הטוב ביותר," אמר ג'וש גרינשטיין, מנהל מחלקת ההפצה והשיווק העולמית של "סוני". "איזה עוד סרט בהפצה רחבה עם ציון מתחת ל 8% פתח עם רווחים של מעל 20 מיליון? אני לא חושב שהיה כזה."
ההשפעה של RT החלה לגדול באופן מגמתי לאחר שהם והחברה שהם שייכים לה, "פליקסטר", נרכשו בפברואר 2016 ע"י חברת רכישת הכרטיסים "פאנדנגו", ששייכת ל NBC (ל"וורנר ברוס" יש מניות בחברות אלו). בקיץ הזה, מספר סרטים שקיבלו ציון גרוע ב RT אכזבו בקופות המקומיות – כמו "משמר המפרץ" (19%) ו"רובוטריקים: האביר האחרון" (15%) – בזמן שסרטים עם ציון מעל 90% הצליחו מעבר למצופה, כולל "וונדר וומן", "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"דנקרק".
האולפנים ממהרים לפרסם את הציון הגבוה של כל סרט שמקבל אחד, תופעה שהתחילה בקיץ שעבר. באותו זמן, הם מנסים להבין מה בעצם ההשפעה של קבלת ציונים גרועים לסרטים מסויימים.
לאחר שרכשו את RT, "פאנדנגו" החלו להציג את הציונים של כל הסרטים המוצגים באתר שלהם, שזה שווה ערך לכך שמסעדות יקדמו את הציון שלהם ב"ילפ" (מאידך, באתר Movietickets לא מציגים את ציוני הסרטים באופן מכוון, כדי לא להשפיע על הלקוחות, לפי מידע פנימי). לאחרונה החלה גם AMC – רשת בתי הקולנוע הגדולה בארה"ב – להציג ציונים באתר רכישת הכרטיסים שלה. האתר שלהם מציג ציונים רק של סרטים שדורגו כ"טריים", כלומר כאלה שקיבלו ציון של 60% ומעלה. מהרשת סירבו להגיב.
ג'ף בוק, מנתח של ביצועי קופות, טוען שהצגת הציונים באתר ע"י "פאנדנגו" נוגדת את המטרה. "RT מקור נהדר, אבל בסופו של דבר זה יכול להזיק לסרטים שאנשים מתלבטים לגביהם. והמטרה של "פאנדנגו" היא בכל זאת למכור כמה שיותר כרטיסים," הוא אומר.
אבל סמנכ"ל של RT, ג'ף ווריס, אומר שזה "עושה עוול להתמקד רק בציון. יש הרבה שכבות של מידע." "פאנדנגו" מסרו בתגובה שהם נהגו להציג את הציונים של אתר "מטהקריטיק" לפני שרכשו את RT, למרות שלראשון אין את אותה הששפעה.
האולפנים בהוליווד ערכו מספר מחקרים בנושא בחודשים האחרונים. לפי מחקר של חברת National Research Group, שבעה מתוך עשרה אנשים אמרו שיהיו פחות מעוניינים לצפות בסרט אם הציון שלו ב RT הוא בין 0% ל 25%. חברה אחרת, Fizziology, שחוקרת רשתות חברתיות ועוקבת אחר ההפצה של סרטים גדולים, גילתה שלציון RT יש הכי הרבה השפעה על צופים בגיל 25 ומטה.
"ה'טומייטומטר' הפך לסוג של סם-אמת כדי לעזור לצופים להבין אם סרט מקיים את ההבטחה של הקמפיין השיווקי שלו," אמר ג'ון פן, מנכ"ל NRG.
בן קרלסון, מנכ"ל Fizziology, הוסיף "זה הגיע לשיא בקיץ הזה. קהל שלם מדבר על סרט מסויים במשך חודשים ופתאום השיחה גוססת כשנחשף הציון ב RT. אנשים משתמשים בציון בתור 'עובר / נכשל'. בהוליווד תמיד דיברו על כך שסרטים הם 'חסיני-ביקורות', אבל נראה שהם לא 'חסיני-עגבניות'."
סיבה אחרת שאולי בזכותה "סרט אימג'וי" התגבר על הציון הנוראי שלו היא שזה סרט לכל המשפחה. "המגדל האפל" של סוני, הסרט הגדול האחרון של הקיץ, יבדוק שוב האם זה עזור לדחות את פרסום הביקורות לרביעי בלילה או אפילו חמישי. המבקרים יצפו בסרט רק בליל רביעי ה 2.8 (האמברגו גם הוא באותו הערב). "יוניברסל" דחו את פרסום הביקורות של "המומיה" (17%) עד לבוקר של רביעי לפני יציאת הסרט וזה לא ממש עזר לו בקופות. "וורנר ברוס" בכלל לא הקרינו את "The House" ("הבית תמיד זוכה") למבקרים. הסרט, שקיבל גם הוא ציון של 17%, היה פלופ עם פתיחה של 8.7 מיליון דולר בלבד.
לפול דרגרבידיין מ ComScore יש עצה משלו: "הדרך הכי טובה של אולפנים להיאבק ב'אפקט RT' היא פשוט מאוד לעשות סרטים טובים יותר."
סקר סרט השנה: 1999 (מוקדמות)
1999: מפלגת שמאל מובהקת עולה לשלטון בישראל בפעם האחרונה, "שחר של יום חדש", "תצא בחוץ", האירוויזיון מגיע לירושלים אחרי עשרים שנה, הטבח בקולומביין, רעידת האדמה הקטלנית בטורקיה, חוק הקולנוע עובר בכנסת ומשנה את הקולנוע בארץ, נאפסטר נכנסת לחיינו ומשנה את הרגלי צריכת התרבות בעידן החדש, אמינם פורץ לפלייליסט שלנו, מנצ'סטר יונייטד זוכה בגמר ליגת האלופות אחרי נצחון סופר-דרמטי בתוספת הזמן, נבחרת ישראל מביסה 0-5 את אוסטריה במוקדמות היורו במה שנחשב לנצחון הגדול בתולדותיה; מאיר אריאל וחנוך לוין, שניים ממאהביה הגדולים של השפה העברית, הולכים לעולמם בתוך חודש; "הסופרנוס", "הבית הלבן", "פריקים וגיקים", "רוזוול", "איש משפחה", "פיוצ'רמה" ו"בובספוג" עולות לאוויר; בריטני, כריסטינה, TLC, להקות הבנים והפופ הלטיני לוהטים במצעדי הפזמונים; אבל בעיני חובבי תרבות 1999 תיזכר כנראה בעיקר בגלל שני דברים: החשש וההמתנה ל"באג 2000" והרבה סרטים טובים.
1999, לצד 1994, 1939 ואחרות נחשבת בצדק לאחת השנים הפוריות בתולדות הקולנוע מבחינת איכות. "מטריקס", "אמריקן ביוטי", "מועדון קרב", "10 דברים שאני שונאת אצלך", "הקדושים מבוסטון", "גוסט דוג: דרכו של סמוראי", "מהומה במשרד", "מגנוליה", "צעצוע של סיפור 2", "מבצע סבתא", "סאות' פארק: הסרט" ו"הכל אודות אמא" הם רק חלק קטן מרשימה נבחרת של סרטים שאנשים חוזרים אליהם גם 18 שנה אחרי. 1999 הכילה גם לא מעט סרטים שהשפיעו על הרבה סרטים בז'אנר שבו פעלו, אם לא תכנית אז צורנית ובין היתר אפשר למנות את "פרוייקט המכשפה מבלייר", "אמריקן פאי" ו… "מטריקס".
עוד משהו מעניין לגבי השנה הזאת הוא העושר הניימדרופינגי שלה. נראה כאילו כל במאי בעל שם בעבר, בהווה או בעתיד של 1999 הוציא בה משהו, כאילו באמת האמינו שהסוף קרוב והרגישו שהם חייבים עוד סרט אחד נוסף לפילמוגרפיה. אז מי היה לנו? הוואשובסקיז, אטום אגויאן, דייוויד או ראסל, נגיסה אושימה, קלינט איסטווד, רוברט אלטמן, פדרו אלמודובר, וודי אלן, פול תומס אנדרסון, מייקל אפטד, בראד בירד, לוק בסון, טים ברטון, ספייק ג'ונס, ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות"), עמוס גיתאי, פיטר גרינוויי, ג'ים ג'רמוש, האחים דארדן, פרנק דרבונט, רון האוורד, וים ונדרס, ג'ולי טיימור, ג'אנג יי-מו, ג'ורג' לוקאס, אנג לי, מייק לי, ספייק לי, דייוויד לינץ', דייוויד מאמט, מייקל מאן, טקאשי מייקה, ג'יימס מנגולד, סם מנדס, אוליבר סטון, קווין סמית', מרטין סקורסזה, רומן פולנסקי, מילוש פורמן, אלכסנדר פיין, דייוויד פינצ'ר, אלן פרקר, סטנלי קובריק, סופיה קופולה, דייוויד קרוננברג, ווס קרייבן, סם ריימי, דרור שאול, ו-מ. נייט שאמאלאן (כשהוא עוד עשה סרטים טובים). וואוו! בנוסף נראה גם ש-1999 היתה סוג של (סיבת) מפנה (רגעי) עבור לא מעט יוצרים להתנסות בדברים חדשים וז'אנרים שהם לא התחום הטבעי שלהם: ווס קרייבן ניסה דרמה מוסיקלית ("לנגן מהלב"), סם ריימי הלך על קומדיה רומנטית עם קווין קוסטנר ("בשם האהבה"), מייקל אפטד אשכרה ביים סרט בונד ("העולם אינו מספיק"), טים רות' ניסה את כוחו בבימוי בפעם הראשונה והאחרונה (למרבה הצער) עם דרמה ריאליסטית קודרת ומהוללת שהביאה לחיינו את טילדה סווינטון ("אזור מלחמה"), דייוויד לינץ' עשה סרט אנושי בעל עלילה קוהרנטית וג'ואל שומאכר עשה סרט טוב.
עוד פרט לגבי 1999 שצריך להזכיר הוא שעין הדג עדיין לא היה קיים אז. האתר הוקם רק שנה אח"כ וסקרי סרט השנה החלו רק בשנה שאחריה, כך שמועלם (כנראה) לא נערך משאל לבחירת הסרט הנבחר של גולשי האתר של השנה המהוללת ביותר קולנועית בעשורים האחרונים. הנה ניסיון לתקן את העוול. באיחור של 18, ברוכים הבאים לסקר הלא רשמי של גולשי עין הדג לבחירת סרט השנה לשנת 1999!
אז… איך זה הולך? פשוט. נכנסים לסקר, ואחרי התחברות לחשבון גוגל שלכם אתם בוחרים אחד עד עשרה סרטים ראויים לטעמכם מהם נרכיב את 20 הסרטים הגדולים שיעלו לגמר הגדול. במקביל לבחירת עשרת הסרטים שלכם אתם יכולים (לא חובה) גם לבחור שלוש (או פחות) הופעות קולנועיות שירכיבו את העשירייה של סקר "ההופעות הקולנועיות הטובות לשנת 1999" שיעלה במקביל לסקר הסרט. בשלב השני והאחרון של הסקר תתבקשו לבחור סרט אחד (והופעה אחת, אם תרצו) מבין 20 הסרטים (ועשר ההופעות) שיעפילו לגמר.
מה שיפה בסקר שמתייחס לסרטי עבר הוא שיש סיכוי שהבחירות תהיינה פופולריות אך יחד עם זאת כנראה מדובר בסרטים שעמדו במבחן הזמן ונשארו במרכז התודעה הציבורית וכנראה בצדק. למרות כל זאת לא מן הנמנע שיהיו גם סרטים ראויים שמסיבות שונות הזמן הרחיק מהתודעה הציבורית ואולי לא בצדק. אי לכך ובהתאם לזאת הסקר המקדים שבו נבחר את העשיריות הפרטיות שלנו יהיה פתוח להצבעות (לצורך השלמות, רענונים או סתם דיון מפרה) לאורך קרוב ל-שלושה שבועות וייסגר בחצות שבין חמישי לשישי, ה-24 וה-25 באוגוסט. סקר הגמר יעלה ביום שבת ה-26 באוגוסט ויהיה פתוח להצבעות עד השנייה האחרונה של חודש אוגוסט, ואז, ב-1 בספטמבר, נדע מהו סרט השנה של גולשי עין הדג לשנת 1999.
רשימת המוקדמות מורכבת מ-109 סרטי קולנוע שעלו לאקרנים בארץ המוצא שלהם ב-1999. אליהם צורף סרט טלויזיה שעשה את הקרנת הבכורה שלו באותה שנה אך פרץ את גבולות המסך הקטן והזמן והפך לסוג של תופעה במידה שקשה להתעלם ממנו כשבאים להרכיב את רשימת הסרטים הפוטציאלית מהם נבחר את המיטב של 1999, "מבצע סבתא" שמו. הסרטים האחרים ברשימה נבחרו מטעמים של איכות ו/או פופולריות וכוללים סרטים ישראליים, אמריקאיים וזרים. בגדול הקריטריון העיקרי היה להתייחס בעיקר לסרטים שגם יגידו משהו לצופה הקולנוע של 2017. אם אתם חושבים או מאמינים שנפקד מהרשימה מקומו של סרט אחד (או יותר) שעמד בתנאי הסף של הפצה בארץ מוצאו בשנה המדוברת והוא רלוונטי לדיון שעוסק בסרטים שעושים את 1999 לכזאת משמעותית, אתם מוזמנים להעיר ולתקן את העוול. אם יש לכם תלונות, מענות, בעיות, הערות, שאלות, טיפים לייעול, נאצות, מוזמנים גם כן. אם חשקה נפשכם לפרט על הבחירה שלכם (או אפילו רק להציג את רשימת הנבחרים שלכם), אתם יותר ממוזמנים לעשות זאת בשרשור להודעה זו. לנוחותכם (ולגירוי בלוטות הטעם שלכם), רשימת הסרטים שעומדים לבחירתם במוקדמות תופיע בסוף ההודעה הזאת.
בקשה ו(סוג של) הערה טכנית: אנא הקפידו בשלב המוקדמות על בחירה של אחד עד עשרה סרטים בלבד. הצבעות שלא יעמדו בתנאי יאלצו להפסל בסופו של דבר אחרי בדיקה ידנית של ההצבעות. כמון כן יש להקפיד בבחירת ההופעות לציין גם את שם הסרט המדובר ולא רק את שם השחקן או השחקנית. שימו לב שיש באפשרותכם לערוך את בחירתכם שוב ושוב גם אחרי ששלחתם את הצבעתכם ע"י כניסה חוזרת לעמוד הסקר ולחיצה על "ערוך את תגובתך".
תהנו!
להלן רשימת הסרטים המורחבת:
1. 8 מ"מ (ג'ואל שומאכר)
2. 8 וחצי נשים (פיטר גרינווי)
3. 10 דברים שאני שונאת אצלך (גיל ג'ונגר)
4. אודישן (טקאשי מייקה)
5. אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי (ג'יי רואץ')
6. אזור מלחמה (טים רות')
7. אחרי הגשם (טאקשי קואיזומי)
8. אינסטינקט (ג'ון טרטלטאוב)
9. איש המאתיים (כריס קולומבוס)
10. איש על הירח (מילוש פורמן)
11. אמריקן ביוטי (סם מנדס)
12. אמריקן פאי (פול וייץ, כריס וייץ)
13. אנה והמלך (אנדי טננט)
14. אנשים מושלמים (ג'ואל שומאכר)
15. אספן העצמות (פיליפ נויס)
16. אפילו לא אחד פחות (ג'אנג יי-מו)
17. אקזיסטנז (דייוויד קרוננברג)
18. ארמון של סורגים (ג'ונתן קפלן)
19. בואו נדבר על זה (הרולד ראמיס)
20. בואנה ויסטה קלאב (וים ונדרס)
21. בחירות או לא להיות (אלכסנדר פיין)
22. ביג דדי (דניס דוגן)
23. בית מרחץ (יאנג ג'אנג)
24. בנגקוק מסוכנת (האחים פאנג)
25. בנים אינם בוכים (קימברלי פירס)
26. בשם האהבה (סם ריימי)
27. גאלקסי קווטס (דין פריסוט)
28. גו (דאג לימן)
29. גוסט דוג: דרכו של סמוראי (ג'ים ג'רמוש)
30. גרין מייל (פרנק דרבונט)
31. דוגמה (קווין סמית')
32. האפר של אנג'לה (אלן פרקר)
33. הג'יגולו מת מצחוק (מייק מיטשל)
34. הדרך הבייתה (ג'אנג יי-מו)
35. הוריקן (נורמן ג'ואיסון)
36. החבובות בחלל (טים היל)
37. החברים של יאנה (אריק קפלון)
38. החברים של ממפורד (לורנס קסדן)
39. החוש השישי (מ. נייט שאמלאן)
40. החיים בשידור חי (רון האוורד)
41. הימלאיה (אריק ואלי)
42. הכל אודות אמא (פדרו אלמודובר)
43. הכל מתחיל היום (ברטראן טברנייה)
44. הכישרון של מר ריפלי (אנתוני מינגלה)
45. המומיה (סטיבן סומרס)
46. המסע של פליסיה (אטום אגויאן)
47. המקור (מייקל מאן)
48. הנערה על הגשר (פטריס לקונט)
49. העולם אינו מספיק (מייקל אפטד)
50. הצד העמוק של האוקיינוס (אולו גרוסברד)
51. הקדושים מבוסטון (טרוי דאפי)
52. הקומה ה-13 (ג'וזף רוסנק)
53. הקיץ של סם (ספייק לי)
54. השוד המושלם (ג'ון מקטירנן)
55. השיר האחרון של מיפונה (סורן קראה-יעקובסן)
56. השער התשיעי (רומן פולנסקי)
57. וונדרלנד (מייקל ווינטרבוטום)
58. ז'אן דארק (לוק בסון)
59. חלום ליל קיץ (מייקל הופמן)
60. חמש ילדות יפות (סופיה קופולה)
61. חמשת החושים (ג'רמי פודסווה)
62. טאבו (נגיסה אושימה)
63. טופסי טרווי (מייק לי)
64. טיטוס (ג'ולי טיימור)
65. טרזן (כריס באק, קווין לימה)
66. יחסים פורנוגרפיים (פרדריק פונטיין)
67. יום ראשון הגדול (אוליבר סטון)
68. כבודו של וינסלו (דייוויד מאמט)
69. לגעת במוות (מרטין סקורסזה)
70. להיות ג'ון מלקוביץ' (ספייק ג'ונס)
71. לונה פאפא (בחטיאר חודוינזארוב)
72. לנגן מהלב (ווס קרייבן)
73. לרכוב עם השטן (אנג לי)
74. לשון הפרפר (חוסה לואיס קוארדה)
75. מבצא סבתא (דרור שאול)
76. מגנוליה (פול תומס אנדרסון)
77. מהומה במשרד (מייק ג'אדג')
78. מועדון קרב (דייוויד פינצ'ר)
79. מזרח הוא מזרח (דמיאן אודונול)
80. מטריקס
81. מי רצח את קוקי (רוברט אלטמן)
82. מלחמת הכוכבים פרק 1: אימת הפאנטום (ג'ורג' לוקאס)
83. מנספילד פארק (פטריסיה רוזמה)
84. משחקי פיתוי (רוג'ר קמבל)
85. מתוק ומרושע (וודי אלן)
86. נוטינג היל (רוג'ר מיישל)
87. נערה בהפרעה (ג'יימס מנגולד)
88. סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר (מאט סטון, טריי פרקר)
89. סאנשיין (אישטבן סאבו)
90. סוף הרומן (ניל ג'ורדן)
91. סיפור פשוט (דייוויד לינץ')
92. סכנה ברחוב ארלינגטון (מרק פלינגטון)
93. סליפי הולו (טים ברטון)
94. עד שיצא עשן (ג'יין קמפיון)
95. עיניים עצומות לרווחה (סטנלי קובריק)
96. ענק הברזל (בראד בירד)
97. פייבאק (בריאן הלגלנד)
98. פרויקט המכשפה מבלייר (אדוארדו סנצ'ז, דניאל מייריק)
99. פרוע על המערב (בארי זוננפלד)
100. פשע אמיתי (קלינט איסטווד)
101. צעצוע של סיפור 2 (ג'ון לסטר, לי אונקריץ', אש ברנון)
102. קדוש (עמוס גיתאי)
103. קיקוז'ירו (טקאשי קיטאנו)
104. רוזטה (ז'אן-פייר דארדן, לוק דארדן)
105. שלג יורד על ארזים (סקוט היקס)
106. שלושה מלכים (דייוויד או. ראסל)
107. שמי אוקטובר (ג'ו ג'ונסון)
108. תה עם מוסוליני (פרנקו זפירלי)
109. תפוס את הכלה (גארי מרשל)
110. תקנות בית השיכר (לאסה הלסטרום)
קרדיט לתמונה בעמוד הסקר: מקור.
וואו.
חתיכת השקעה. שאפו.
מאיפה, אגב, הנתונים לגבי מה יצא בארץ באותם השנים?
כאמור,
הסרטים ברשימה הם סרטים שיצאו ב-1999 בארץ המוצא שלהם, לאו דווקא בארץ.
בהתחלה ניסיתי להרכיב את הרשימה אך ורק ע״י סרטים שהופצו באותה שנה בארץ (באמצעות ארכיון 7 לילות ו24 שעות של ידיעות) וזאת הייתה רשימה יחסית מוזרה. מכוון שתאריך יציאה של סרטים בארץ אז היה לפעמים מתארך (״רוזטה״ של הדארדנים לצורך העניין הוקרן פה רק ב-2004 או 2005) החלטתי ללכת על תאריך ההפצה בארץ המוצא, דהיינו, להתייחס לתאריך הכי מקורי של הסרט, השנה שמופיעה ממש מתחת לשם הסרט בעמוד הדבי שלו. תאריך יציאה של סרט מסוים בארץ פחות רלוונטי כשמדברים גלובלית.
כמה מביך
אבל ראיתי רק ארבעה סרטים מהשנה הזאת,לבושתי,ואהבתי ומעלה את כולם.(בהחלט מתכנן להשלים כמה בעתיד).האם הצבעה לארבעתם תהיה לגיטימית?
בכל מקרה,כל הכבוד על הפרויקט.תמיד קיוויתי שיתעוררו בעין הדג דיונים על סרטים ישנים
לגיטמית לחלוטין.
בגדול זאת החלטה פרטית שלך אם להצביע למרות שראית רק ארבעה סרטים ואין שום מניעה מלהצביע בשל כך, אבל שוב, כמו שכתבתי בהודעה הראשונה, אנחנו מתעסקים בתחרות פופולריות, כך שמן הסתם כנראה מדובר בארבעה סרטים שניצחו את מבחן הזמן אם הם הגיעו לקהל הצעיר שצורך קולנוע ב-2017. שנית, הסקר יהיה פתוח להצבעות עד ה-24 לחודש כך שאתה מוזמן להשלים בשבועות הקרובים ולהצביע רק לאחר מכן אם תרצה.
אני סקרנית, מי השניים הנוספים?
(אני מניחה שמועדון קרב ומטריקס)
אהה, בטח גם מבצע סבתא.
אז מי הנוסף?
יש ברשימה הזו כמה סרטים ממש טובים מכמה סוגות שונות לגמרי, שלדעתי לגמרי יעבדו גם היום כי הם כאלה טובים, או בתור פילרים של שבת איטית.
ההודעה שלך היתה אלי?
אם כן,את מבצע סבתא לא ראיתי.השניים הנוספים הם מגנוליה,שהתנהג כמו יצירת מופת אבל בגלל ריבוי הדמויות,התמות והעלילות(והשחקנים הגרועים.השחקנית של קלודיה היא היחידה שעושה שם עבודה טובה)הוא קצת התבלגן והרגיש מפוספס.שנה אחר כך הגיע ארונופסקי והראה איך עושים זאת נכון.אבל בכל מקרה,למרות הפגמים עדיין היו במגנוליה מספיק אלמנטים טובים כדי להפוך אותו לסרט טוב ולגרוםי להמליץ עליו לחברים.
והסרט השני הוא החוש השישי,שהיה לחלוטין אנדרדוג מבחינתי,כי כלל אלמנטים שאני לא מחבב במיוחד כמו ברוס ויליס והדבר שאסור לומר שהוא קיים.אבל הופתעתי מאוד לטובה.
סרט רגיש מאוד,מבוים מצוין ועם סוף נהדר.ולמרות שהוא לא ממש סרט אימה,הוא היה הרבה יותר מפחיד מהניצוץ
החוש השישי הוא לא ממש סרט אימה?! הוא הבעית אותי יותר מכל סרט אחר שראיתי. האמת, הוא הסיבה היחידה שאני יודע לקרוא אנגלית שוטף. אחרי לילה שני ברציפות שלא הצלחתי להירדם (האישה במטבח, ברררררר……) החלטתי שאולי האנגלית שלי כן מספיק טובה כדי לצלוח את הארי פוטר מספר שלוש, כי זה עדיף מלשבת במיטה לילה שלם סתם. ומסתבר שצדקתי, תודה לאל.
יש בו בהחלט סצינות אימה
והסצינות האלה הם מופתיות בתחום הזה(אותי הפחידה במיוחד הסצינה ביומולדת)אבל ברובו הוא יותר מותחן פסיכולוגי לדעתי.הדיאלוגים בין ויליס לילד הזכירו לי קצת את הדיאלוגים בשתיקת הכבשים,רק שכמובן ברמה הרבה פחות גבוהה.
ובנוגע למגנוליה-לא רק ארונופסקי עשה עבודה טובה יותר שנה אחר כך,אלא גם אלחנדרו גונזלס איניאריטו
כן, והתשובה שלך מעניינת
עכשיו אני יותר סקרנית: מבצע סבתא הפך לגבעת חלפון? זה קאלט רק לאנשים מהדור שלי? כלומר, אני מעולם לא צפיתי בגבעת חלפון, אני מכירה את משפטי המפתח כי כל הזקנים סביבי תמיד ציטטו אותם.
את מגנוליה לא ראיתי (הוא ברשימת הצפיה ההיא שלי, שלא נראה לי שאממש).
את החוש השישי הרסו לי לפני הצפיה, נראה לי שהוא סרט טוב עבור מי שצופה בו בעיניים טריות ועובר מסך טוב. הוא מעולם לא יוחצן כסרט אימה, אלא מותחן קיץ. מניחה שעם המרחק, הטריילר עשוי לגרום לו להשמע כמו סרט אימה (ביחוד כי סרטי אימה מאוד השתנו מאז).
לא נראלי זה קשור לגיל
אני די בטוח שאני צעיר ממך, (בן 25) ואני ורוב החברים שלי ראו את גבעת חלפון יותר מפעם אחת, ואני די בטוח שרוב החברים שלי לא ראו את מבצע סבתא, נראלי שגבעת חלפון יותר קאלט בעיני רוב האנשים ממבצע סבתא.
ותראי מגנוליה סרט נפלא
לא ממש מעניינת למען האמת
הייתי אומר שגם מגנוליה והחוש השישי הם די באנקרים.והחלק הכי פחות מעניין הוא שלא ראיתי את מבצע סבתא,מפני שאני יכול לספור על 3 ידיים את הסרטים הישראליים שראיתי(על שתי ידיים,אם לא מחשיבים סרטים תיעודיים)
למען הפרוטוקול
מעיון ברשימה שמתי לב שצפיתי גם בתפוס את הכלה.זכור לי לטובה כסרט מצחיק ויפה,שזה מרשים בהתחשב בכך שזו קומדיה רומנטית למבוגרים וצפיתי בו בגיל 6 או 7
טוב, את הרשימה שלי שמתי
ואומנם לא הייתי משנה אותה אבל כן חבל לי שהסרטים הנ"ל לא הופיעו. לשיקול מצביעים עתידיים ותזכורת כללית שכזאת:
The Limey
200 Cigarettes
Bowfinger
Fantasia 2000
Drop Dead Gorgeous
Idle Hands
But I'm a Cheerleader
תודה על ההערות
(אגב , אתה יכול לערוך מחדש את הבחירות שלך אם תרצה).
ולעניין הסרטים, כזכור הקו שהנחה אותי הוא שהסרטים ברשימה המורחבת יגידו משהו לקהל של 2017 (איכותית או מבחינת הפופולריות שלו).
"פנטזיה 2000" הוא באמת פאשלה ענקית מצדי, הוספתי אותו בזה הרגע.
לגבי "הקשר האנגלי" של סודרברג, לא זכרתי שהוא הופץ בזמן אמת (אני כמעט בטוח שלא) והיה לי הרושם שהוא סרט יחסית זניח בפילמוגרפיה שלו, מה גם ששנה אח"כ הוא התפוצץ עם שני סרטים שכיכבו באוסקרים שדי טישטשו אותו. לבקשתך, הוספתי גם אותו.
"2000 סיגריות" זכור לי כסרט סתמי ובמבט לאחור לא חשבתי שהיעדרו יזיז למישהו.
את "Idle Hands" השארתי בחוץ בגלל הז'אנר שאליו הוא שייך וזניחותו בנוף של 1999.
את "שחק אותה סטאר" (זה עם סטיב מרטין ואדי מרפי), כמו גם את "סטיוארט ליטל" השארתי בחוץ מפאת זניחותם אחרי אותה שנה (האם אתה מחשיב אותם לאחד מחמישים הסרטים הטובים של אותה שנה?)
ב"Drop Dead Gorgeous" נתקלתי מתישהו באחד מערוצי הסרטים בעשור הקודם ונרשמה התלהבות חלקית. כשבאתי להרכיב את הרשימה לא הייתי בטוח מה מעמדו, אז נכנסתי לעגבניות והציון שלו גרם לי לנטות שלא לכלול אותו ברשימה. אוסיף אותו בכל זאת תחת השם "יופי מקומי".
"But I'm a Cheerleader" חביב גם עלי וסרטה האחרון של הבמאית ("פרזנו") היה אחד מחמשת סרטי המחצית שלי בתחילת 2015, אבל השארתי אותו בגלל שזה סרט אינדי שלא הופץ והנחתי שהחשיפה לה זכה פה היא מזערית והוא פחות רלוונטי לדיון שלנו. אוסיף גם אותו בכל זאת תחת "יחידה במינה" (לא זכרתי בכלל שהיה לו שם עברי).
ובאופן כללי אגיד שבהרכבת הרשימה ניסיתי להיות תמציתי ולנסות לצמצם את הרשימה ככל האפשר ולהשאיר בסביבה בעיקר סרטים שרלוונטיים לדיון שעוסק בסרטים שעושים את 1999 לכזאת טובה. יחד עם זאת הכנסתי גם סרטים פופולריים (כמו "ביג דדי" ו"פרוע על המערב") שאולי לא בהכרח רלוונטיים לענייננו אבל הם חלק טיפה משמעותי מ-1999.
טוב, מכיוון שראיתי רק 56 סרטים לאותה השנה
אז הייתי מחשיב את "שחק אותה סטאר" לאחד מ50 הסרטים לאותה השנה, אבל לא בהרבה.
לגבי "200 סיגריות" – זכרתי שהוא חמוד, אבל התגובות השליליות שלך ושל מישי גורמות לי לפקפק בדעתי. אולי זה רק צוות השחקנים שאני מאוד מחבב?
200 סיגריות הוא סרט גרוע
אין לו שום אפקט מרכך ביקורת, וראיתי אותו בקולנוע, ואחר כך ראיתי אותו כמה פעמים בבית (כשהוקרן בטלויזיה, לא מבחירה)
הוא פשוט סרט מבאס, קלישאתי בקטע רע, ואידיוטי.
אתמול, שיחה רנדומלית עם נער בן 18
שעובד בקיוסק ליד הבית התחילה כשהאיש לפני בתור התלונן על כמה יקרות הסיגריות.
הנער: 'כן, *סבתא* שלי סיפרה לי שפעם סיגריות עלו ממש קצת, משהו כמו 8 ש"ח.
אני:…
איש לפני בתור:…
אני: תקשיב, חמוד, כשהתחלתי לעשן, נובלס עלה פחות מ2 ש"ח אם היו לך קשרים בקיבוץ. וזה לא שאני כזו מבוגרת, 34 בסך הכל.
הנער:…
האיש לפני בתור: כן, ותראי לאן הגענו.
אני: (הולי שיט, זה עושה אותי כמעט כפולה בגיל מהילד הזה)
אמנם הפיקוח על מחירי סיגריות הוסר רק בשנת 2001, אבל התגובה של הילד להערה הזו גרמה לי להבין שזה דווקא כן ממש מזמן.
ואז אתה מגיע עם הפוסט הזה ואני תוהה אם 1999 נשמעת כמו שנה כזו מהממת סתם בגלל הרטרוספקטיבה. צפיתי בהרבה מהסרטים האלו וגם אהבתי אותם אז. ויש שם כמה סרטים שאני אראה כשהם יגיעו לטלויזיה (ועדיין לא ראיתי, אבל השם מצלצל לי יותר מוכר מחלק מהסרטים שהיו ברשימת הצפיה העתידית שהרכבתי לפני חצי שנה)
אני צריכה לחשוב על התשובה שלי, אבל אני מאמינה שמועדון קרב ומטריקס יקבלו את הקול שלי כי הם באמת עשו משהו אחר.
ומדהים כמה קומדיות רומנטיות ראיתי בתיכון, זה קצת לא נעים לי להעיר ששכחת את הסרט הגרוע מאוד never been kissed שבגללו אני זוכרת שביג ליבובסקי הוקרן ב99 (לא ראיתי בקולנוע, מתביישת) אע"פ ששנת היציאה הרשמית שלו 98.
מוסיף לסרטים שעשו 'משהו אחר'
את 'להיות ג'ון מלקוביץ' ' ואת 'אקזיסטנז'.
ובכלל יחד עם המטריקס ומועדון קרב באותה שנה, נראה שהשאלה הקיומית 'מי אני' ו'מהי המציאות' מעולם לא היתה נוכחת יותר בקולנוע מאשר בשנה המסכמת של המאה הקודמת.
בסגנון קצת אחר הייתי מכניס אפילו את אמריקן ביוטי ועיניים עצומות לרווחה של קיובריק לאסופת הסרטים שהעיסוק בזהות ומציאות היה תימה מרכזית שלהם.
בעצם, בהנחה שהקולנוע מהווה ייצוג תרבותי כלשהו של העולם באותו זמן, שנת 1999 מהווה סיכום ראוי ואפילו פתיחה ראויה למאה העשרים ואחת מהבחינה הזאת.
לגמרי
זה בהחלט משהו בולט שקפץ לי לעין במהלך הכנת הרשימה. אל הסרטים שהזכרת הייתי מוסיף גם את ״הקומה ה-13״, סרט שמעטים האנשים שנחשפו אליו ויש נטייה להגדיר אותו כגרסה הענייה של ״מטריקס״. יש דמיון גדול בין השניים אך זאת השוואה שעושה לו עוול. מדובר בסרט מקסים (עם ציון עגבניות מטעה) שסבל מחוסר מזל ענקי ויצא כמה שבועות אחרי האירוע הקולנועי הגדול של אותה שנה.
הקומה ה־13 סרט ממש מקסים
הוא לא מרהיב אולי כמו מטריקס אבל יותר פילוסופי ומרגש.
לשיקול המצביעים
להלן ארבעה סרטים נוספים לבחירתכם שהושארו מחוץ לסקר בהתחלה מהסיבות שפורטו באחת התגובות למעלה אך נוספו בסופו של דבר לבקשתו של קרקר כפול:
פנטזיה 2000
הקשר האנגלי (The Limey) של טביבן סודרברג
יופי מקומי (Drop Dead Gorgeous)
יחידה במינה (But I'm a Cheerleader)
מה עם "ימים משונים"?
סרט שיצא באותה השנה, בבימויה של קתרין ביגלו ובכיכובו של רייף פיינס. מותחן מד"בי מעולה.
אם הוא באמת היה יוצא ב-1999
זה היה יוצר סטרייק של שלוש הבמאיות היחידות שהיו מועמדות לאוסקר עם סרטים באותה שנה, הוא לא שייך לשנה הזאת (למיטב ידיעתי).
ארבעת*
גם לינה ורטמולר (הבמאית הראשונה שהייתה מועמדת, אי אז בשנות ה70) הוציאה את פרדיננדו וקרולינה, מה שזה לא יהיה.
1999: סיכום שנה
ראשית כל, אני חייב להגיד שאתה מגשים כאן רעיון שתמיד חשבתי שיותר נכון: לסכם שנה לא באותה השנה. לאחר שההייפ מת, לאחר שהסרטים הקטנים התגלו, לאחר שיצא לנו אשכרה לחקור ולהעמיק בקולנוע של השנה הלן. אם יש לי תלונה מבנית אחת על האוסקרים היא זה, למרות שכנראה שדחייה של הטקס לשנה לאחר מכן פשוט הייתה דוחה את ההייפ בשנה אחת.
לא את כל הסרטים ברשימה ראיתי (ספציפית ברשימת ההשלמה שלי: קיקוז'ירו, לגעת במוות), ולא את כל הסרטים שראיתי יש ברשימה אבל בוא ננסה בכל מקרה:
הסרטים שלא ברשימה הזאת שראיתי (וזה ממש בסדר כי הם לא משהו): צומת וולקן, Dudley Do-Right, Inspector Gadget, Pushing Tin, סטוארט ליטל
הסרטים שלא ברשימה וראיתי ואני דווקא די מחבב: לשחק אותה סטאר, מאתיים סיגריות, Idle Hands ,
אנשי המסתורין (הזוכה בתואר הסרט הכי טוב לא ברשימה)
הסרטים שפעם אחרונה שראיתי אותם הייתה ב1999, אז הזכרון שלי לגביהם לא משהו: ביג דדי, פרוע על המערב, המומיה
הסדרה הכי טובה שהיא בכלל לא סרט, אני יודע, אבל חבל לא להזכיר אותה בהקשר של השנה: Spaced. אה, וגם פיוצ'רמה.
הסרט שיש סיכוי הכי טוב שאם אצפה בו עוד פעם אתאכזב קשות: אמריקן ביוטי.
הסרט הכי טוב של סופיה קופולה, שבסך הכל סרט בסדר: חמש ילדות יפות.
מתמודד ראוי לתואר "העיבוד הטוב ביותר של שייקספיר באנגלית": 10 דברים שאני שונאת אצלך
הסרט המפתיע בחמידותו, אבל הוא עדיין די קריפי: אמריקן פאי.
הסרט שהוא פחות סרט ויותר סימן מבשר רעות לגבי המשך הקריירה של רוברט דה נירו שמישהו צילם: בואו נדבר על זה.
הקראת השורה הטובה של השנה: "פטישו של גראבת'אר, איזה מבצעים.", אלן ריקמן, גאלקסי קווסט
צוות השחקנים הכי "שנות ה90" שאפשר היה ליצור: גו (טוב אני מניח שעוד כמה אנשים מ"בוורלי הילס" היה סוגר את העניין לחלוטין)
"אתם יודעים מה אנשים אוהבים? סיפורים ארוכים לגבי דרכי השתן של טום הנקס": גרין מייל
אני נשבע לכם, הסרט הזה עובד גם כשיודעים את הטוויסט: החוש השישי
הסרט הכי קריפי (במקצה סרטי דרמה): הכישרון של מר ריפלי.
הסרט הכי קריפי (במקצה סרטי אימה): אודישן.
ההופעה הכי טובה של ראסל קרואו, וההופעה האחרונה הטובה של אל פצ'ינו: המקור.
הגרסה הקולנועית של להקשיב ללימפ ביזקיט בחדר שלך ולצעוק שאף אחד לא מבין אותך: הקדושים מבוסטון. מה שכן, וילם דפו נהדר כאן.
כל החוקים של דוגמה 95 הם עדיין חרטא, אבל זה באמת סרט חמוד להפליא שכדאי לראות: השיר האחרון של מיפונה.
כמו שמישהו אחר אמר – "מה אם ז'אן דארק הייתה נאה למראה?: הסרט": ז'אן דארק
מה אם הטוויסט הוא שבעצם אין טוויסט, וטיילר דרדן וגיבור הסרט הם באמת שני אנשים שונים: מועדון קרב
כשמדברים על סרטי דיסני למל"מים מדברים בדיוק על זה: פנטזיה 2000
כשמדברים על סרטי דיסני למל"מים מדברים בדיוק על זה, אבל הסצנה שהם הורסים את המחנה מופלאה: טרזן.
הרעיון המגניב ביותר שמתבזבז על הסרט הכי מעפן: להיות ג'ון מלקוביץ'.
"אתה לא סרט, אבל אתה מאוד טוב ואני חבר טוב שלך ואם היית סרט היית עוקף את כולם בסיבוב": מבצע סבתא
קומדית קאלט מהסוג שיש עשרים דקות מתות בין סצנה מיתולגית אחת לשניה: מהומה במשרד
האקשן הכי טוב (דאה): המטריקס
"זה לא כזה גרוע כמו שעושים ממנו, אבל זה גם ממש לא טוב": מלחמת הכוכבים פרק 1: אימת הפאנטום.
לא הגיע לאנג'ילה ג'ולי אוסקר על הסרט הזה, ואני שונא אותו בעיקר על סמך זה כי חוץ מזה הוא סבבה: נערה בהפרעה
הסיום הכי טוב לסרט הכי משעמם: סיפור פשוט
הפעם האחרונה ששיתוף פעולה בין ג'וני דפ וטים ברטון יניב משהו טוב באמת: סליפי הולו
פרט הטריוויה שמעפיל על כל דבר אחר בסרט המאוד טוב הזה: הולי שיט, קייט וינסלט באמת השתינה על עצמה! עד שייצא עשן
סרט האנימציה הטוב של השנה (שאינו מבוסס על סדרת טלוויזיה): ענק הברזל
הגרסה היותר טובה של "צעצוע של סיפור 2": צעצוע של סיפור 3.
הסרט המאוד חביב אבל בכלל לא מפחיד אפילו לא קצת: פרוייקט המכשפה מבלייר.
סרט הנעורים הטוב ביותר של השנה (שאין בו לסביות אבל יש בו איימי אדאמס): יופי מקומי
סרט הנעורים הטוב ביותר של השנה (שיש בו לסביות אבל אין בו איימי אדאמס): יחידה במינה
סרט הפשע הכי רגוע של השנה: הקשר האנגלי
ועכשיו, עשרת הסרטים הטובים של 1999 (בסדר אלפבתי):
1. איש על הירח – אח, מילוש פורמן. אח, ג'ים קארי. איך לעזאזל האקדמיה פיספסה את הסרט המופלא הזה?
2. אקזיסטנס – רימייק ל"וידאודרום" שלא מחדש עליו הרבה? אולי. אבל איזה רימייק, הלוואי עליי.
3. בחירות או לא להיות – הסרט הכי נבזי ורשע של השנה. אבל הוא כל כך כל כך טוב.
4. גוסט דוג: דרכו של סמוראי – מסוג הסרטים שגורמים לך להתאהב בבמאי.
5. דוגמה – הסרט האחרון של קווין סמית' שהטענה שהוא נהדר עלולה לגרור הסכמה ולא הרמות גבות לגבי הטעם הקולנועי שלי. אחד מסרטי התיאולוגיה הכיפים, דיון דתי כנה ומהנה והופעות לא בלתי נסבלות של צוות השחקנים הראשי.
6. הכל אודות אימא – אני עדיין מחכה שאלמדובאר יחזור לפסגות שלו מהאלף הקודם.
7. מגנוליה – החיקוי רוברט אלטמן הטוב ביותר שיש.
8. סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר – הזוכה גם בתואר "הסרט שבדיחת הבולבולים בשם שלו נהרסה על ידי המפיצים בארץ".
9. עיניים עצומות לרווחה – הסיום הכי טוב לסרט כלשהו באותה השנה. אקורד סיום מנצח לקריירה של קובריק.
10. שלושה מלכים – סיפור אמיתי: אחד מהאנשים שראיתי איתו את הסרט כל כך אהב את הסצנה עם הראש של הפרה שהוא גרם לנו להחזיר אחורה ולראות אותה איזה עשר פעמים. ואף פעם זה לא נמאס. סרט מופלא.
ההופעות הטובות של השנה:
כמו תמיד, יש הרבה. אז לפני השלושה שבחרתי, מעבר זריז על כל המופיעים הראויים לא פחות:
קווין ספייסי ואנט בנינג מ"אמריקן ביוטי" כמובן עושים עבודה טובה, וההופעות הנהדרות של אל פצ'ינו וראסל קרואו ב"המקור" גם ראויות לאזכור. טום קרוז ובראד פיט שניהם כיכבו בסרטים עם גבריות רעילה אבל קשה להתכחש לכריזמה שמשפריצה מהם ב"מגנוליה" ו"מועדון קרב". ואם אני עדיין במועדון קרב: אדוארד נורטון, כמובן אבל בעיקר: הלנה בוהנם קרטר. התפקיד ששינה קריירה. ג'וד לאו ב"הכישרון של מר ריפלי" כמעט גורם לך להזדהות עם מר ריפלי המקריפלי של מאט דיימון, והיילי ג'ואל אוסמונט מאוד טוב ב"החוש השישי", וגם טוני קולט. פורסט ויטאקר נהדר בתפקיד הסמוראי גוסט דוג, ואמנם זה לא בדיוק סרט אבל רמי הויברגר הוא הוא מבצע סבתא, והוא בדיוק הסיבה למה זה כל כך טוב. אפילו עוד: ג'ים ברודבנט ב"טופסי טרווי", קייט וינסלט ב"עד שייצא עשן" , מאט סטון ב"סאות' פארק", נטשה ליאון ב"יחידה במינה", וילם דפו ב"הקדושים מבוסטון", אלן ריקמן וסיגורני ויבר ב"גלקסי קווסט".
אבל אפשר לבחור רק שלושה, אז רק שלושה:
טריי פארקר ב"סאות' פארק: הסרט" – אנשים תמיד מתלהבים משחקנים שעושים תפקיד כפול. ובכן, טריי פארקר עושה משהו כמו 20 תפקידים בסרט הזה ושר, ושר מדי פעם כתור התפקידים השונים האלה ויוצר לכל אחד דמות אחרת לחלוטין. מהבלדה הנוגעת ללב של השטן, עד לטיפשות והנבזיות של אריק קרטמן, דרך הטמטום של פיליפ ועד הנאיביות של מר מקי. העובדה שרק שנה שעברה האמי נזכרו להעמיד אותו על משחק הקול שלו היא.. ובכן ביזארית בעיני. בייחוד שסת' מקפרלן מועמד שוב פעם ושוב פעם.
ג'ים קארי ב"איש על הירח" – אחת ההחמצות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האוסקר. תפקיד אדיר משחקן אדיר בסרט אדיר.
ריס וויתרספון ב"בחירות או לא להיות" – אחת השחקניות המוכשרות ביותר שאנשים עיוורים למגוון האדיר, לעומק היא מכניסה לדמויות שלה ולתזמון הקומי המופלא שלה. מרתון של זה, "לא רק בלונדינית", "הולך בדרכי" ו"הולכת רחוק" עלול להמיס את המוח מרוב הכשרון של השחקנית הזאת.
זה היה מתיש, ונהדר. יהיו עוד כאלה? תגיד שיהיו עוד כאלה.
לגבי החוש השישי
לתחושתי, הסרט עובד יותר טוב בצפייה שנייה, בתנאי שראית אותו פעם ראשונה בלי שהרסו לך את הסוף. זה סרט שפשוט מתבקש לראות פעמיים. פעם אחת לראות איך הוא נגמר, ופעם שנייה כדי לראות את כל הרמזים ששתלו בדרך.
לגבי השאלה שלך בסוף,
רוב הסיכויים שלא. על הנייר אני לא חושב שיש שנה שקרובה לעורר את אותו עניין מבחינתי ברמה כזאת שתצדיק את ההשקעה (אני משתעשע ברעיון של העלאת הסקר הזה און-אנד-אוף מאז 2012 בערך) או אפילו לעורר (לפחות בי) עניין. יצא לי לעשות לא מעט השלמות ורענונים של סרטי 1999 לפני הכנת הרשימה בעקבות התגברות הייפ שהגיע עם חגיגות העשור לסרטי 1999 ובדיעבד אני חושב שההייפ הוא יותר ממוצדק. קשה לי לחשוב כרגע על שנה ספציפית שתהייה רחוקה אבל גם קרובה מספיק ובעלת פוטנציאל לעורר את אותו עניין שמעוררת השנה הנ"ל.
אבל אתה יודע, כמו עם סקר המחצית אפשר לעשות העברת לפיד גם פה עם הכוונה וייעוץ (אם יש בכלל צורך בזה) אם אתה בעניין.
היה נורא קשה לבחור
נכון, זה הרבה יותר חכם לשפוט שנה קולנועית, כמה שנים אחרי, לאחר כל ההתלהבות, ההגזמות, הסרטים שמסביב שהתקבלו וכדומה.
אבל ב1999הייתי סה"כ בין שבע, ילד שלא כ"כ התעניין בקולנוע וראה סרטים מאוד ספציפיים, אם בכלל.
חלקם, אפילו, זכורים לי כמצוינים שאהבתי ממש כי בעיקר גדלתי עליהם וראיתי אותם הרבה פעמים באותה תקופה, כאשר צפייה חוזרת היום, עלולה להרוס לי אותם לגמרי.
למשל, עד היום בבית של ההורים שלי יש עותק וידאו מוקלט של 'נוטינג היל', שראינו אלפי פעמים. למרות שכשאני חושב עליו באמת, הוא קלישאה קיטשית איומה, הוא זכור לי מאוד לטובה.
'מאסר עולם', שאני חושב שנעדר מהרשימה (Life), זכור לי כקומדיה מצוינת שגרמה לנו בכיתה לצחוק לא מעט, מה שאני בספק שצפייה חוזרת היום תגרום לי.
יש הרבה פלוסים בהתעסקות בשנה קדומה, אבל לפעמים הצפיות בסרטים שאהבת מאוד בעבר, הורסות את החוויה שהייתה לך מהם דווקא באותה תקופה וההשפעה שלהם עליך די נעלמת.
לכן, היה לי מאוד קשה לבחור עשרה סרטים. סרטים שמאוד אהבתי אז, מול סרטים שעד היום מדברים עליהם ומבינים אותם אחרת כל פעם מחדש.
בכל מקרה, הנה הסרטים שבחרתי, חלקם בסופו של דבר בחירה מאוד אישית, אך חלקם גם סרטים פשוט גדולים ששרדו את הזמן.
10. 'מועדון קרב'.
הסרט שהיה לי הכי קשה להכניס לרשימה.
הסרט שהיה לי הכי קשה להוציא מהרשימה.
'מועדון קרב' הוא סרט מצוין עם בלי סוף בעיות. יש בו תצוגת משחק משולשת נהדרת (פיט, נורטון ובונהם קרטר), יש בו רעיונות מבריקים, רגעים נהדרים, סצנת סיום אדירה בהחלט ופינצ'ר מביים בכישרון רב. יותר מזה, יש לו שם של אחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. קשה לי מאוד עם ההגדרה הזאת לסרט עם כ"כ הרבה בעיות וחורים, שלמרות שהוא בהחלט מצוין ומעניין לא מתקרב להגדרה הזאת בכלל. עדיין, היה לי קשה מאוד להשאיר אותו בחוץ ולכן הוא כאן.
9. 'תקנות בית השכר'.
אני אוהב את לאסה הלסטרום, כאשר הוא לא מתעסק בכלבים, ו'תקנות בית השיכר', ביחד עם 'מה עובר על גילברט', הוא האהוב עלי ביותר. משחק נפלא של כולם, אווירה כללית נהדרת וסרט שאני מאוד אוהב לחזור אליו.
8. 'הכל אודות אמא'
אלמודבר בשיאו. סרט שעושה הומאז' לאחד הסרטים הגדולים ('הכל אודות חוה') ובלי קשר, יש כאן דמויות מעולות, תסריט אדיר ועיצוב יוצא מן הכלל.
7. 'שלושה מלכים'.
פשוט סרט מעולה שאני מאוד אוהב.
6. 'הקומה ה13'.
הדייט הראשון שלנו היה כישלון מוחלט.
על הסרט הזה שמעתי לראשונה בדיסנילנד שבאורלנדו כשהייתי בן עשר. היינו שם באיזה מתקן עם מעלית מפחידה שעולה למעלה לקומה ה13 בקצב נורא איטי ומתרסקת במהירות הבזק כל הדרך למטה. תמיד הייתי יחסית קטן ממדים, ולכן בזמן הירידה, החלקתי מהחגורה ונפלתי על הרצפה מה שהפך את החוויה ה'נהדרת' הזאת לטראומה לא קטנה.
אמרו לי, ואני בספק גמור אם זה נכון, שהמתקן מבוסס על הסרט 'הקומה ה13'. מצד אחד, זה קשקוש מוחלט כי אין שום קשר בין שני הדברים, מצד שני, תודה לאל שבזכותו הגעתי לסרט הזה כי מדובר בסרט ממש חכם ופשוט מצוין.
5.'מטריקס'. לא חושב שצריך להרחיב.
4. 'יחסים פורנוגרפיים'.
תקציר העלילה והשם עלולים קצת להרתיע, אבל בפועל יש כאן סרט מרגש, מבריק ונהדר.
תקציר העלילה הוא כזה: בחורה מפרסמת מודעה בעיתון על הפנטזיה המינית שלה, שכגבר קורא אותה בעיתון הוא מחליט לענות לה. הם לא מכירים אחד את השני בכלל ולמרות זאת נפגשים כדי להגשים את הפנטזיה.
אוקיי.
כבר משם הסרט אפשר להבין שלסרט המעולה הזה של פרדריק פונטיין יש משמעויות נוספות. המילים 'יחסים' ו'פורנוגרפיים' סותרות אחת את השנייה לגמרי. (בדומה, למשל, ל'תפוז המכני') ואכן, הסרט, בחכמה ובהמון רגש מצליח לעורר דיון מבריק על ההשוואה בין מין לאהבה וביחס שפנטזיות לוקחות בהן חלק. יצירה מקסימה ועצובה בו זמנית, שמראה שהסרט הזה, למרות מראית העין, וכמו שטריפו היה אוהב להגיד: 'הוא אקט של אהבה'.
3. 'איש על הירח.'
מילוש פורמן הוא אחד הבמאים האוהבים עלי ולמרות שהסרט הזה, לדעתי, לא הכי טוב בפלימוגרפיה שלו (המקום הזה שמור ל'אמדאוס' בקלות), עדיין מדובר בסרט מצוין עם תצוגת משחק אגדית של ג'ים קארי.
2. 'עיניים עצומות לרווחה'.
קובריק זה קובריק, גם סרט עם ניקול קידמן וטום קרוז (זוג באותה תקופה) בתפקידים הראשיים יכול להיות מצוין. מהפנט, מצמרר וגאוני. כצפוי.
1. 'מגנוליה'.
פול תומאס אנדרסון הוא אחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם. כל סרט שלו נכנס אצלי בזריזות לרשימת הסרטים האהובים (אפילו 'מידות רעות' השנוא והמצוין), חוץ מ'מוכה אהבה', שכנראה פשוט לא הבנתי. 'מגנוליה' הוא סרטו השלישי הארוך (מאוד) אחרי 'סידני' הנהדר ו'לילות בוגי' המבריק.
ומדובר בכמעט יצירת מופת.
הסרט עוקב אחרי מלא דמויות בעמק סן פרננדו שבקליפורניה. חלקן קשורות אחת לשנייה, חלקן קצת פחות ומערבב את כולם ביחד עם מליון נושאים ורעיונות, במהלך יממה אחת בלבד ובמשך שלוש שעות ועשר דקות של סרט.
נוצרת כאן יצירה מטלטלת ונדירה שמהווה את אחת מהפסגות של הבמאי. וזה אומר המון.
הופעות:
ג'ים קארי. 'איש על הירח'.
נטלי ביי 'יחסים פורנוגרפיים'
הלנה בונהם קרטר 'מועדון קרב'.
יופי של רעיון ותודה רבה על ההשקעה
לייק על מגנוליה
קשה להאמין שסרט כזה (או המטריקס לצורך הענין) יכול לתת פייט למועדון קרב האייקוני אבל זוהי בהחלט יצירת מופת על כל המשתמע מכך, מי שלא ראה שיעשה לעצמו טובה וימצא דרך להשלים זאת לפני שהסקר נסגר.
אני חושב שבמבחן השנים האולטימטיביות 99׳ לוקחת, מבחינתי, פשוט כי היא ניפקה שני סרטים שמבחינתי הם באמת מהטובים ביותר אי פעם
לדבר על כמה ש״מועדון קרב״ סרט אדיר מרגיש מיותר. ובכלל, אופי הפולחן שנוצר מסביבו לפעמים מוריד ממנו. זה תמיד המקרה, לא? הרי זה כמעט בלתי אפשרי לראות את ״הסנדק״ או את ״האזרח קיין״ ולראות משהו שהוא לא הסרט הטוב ביותר אי פעם. לפייט קלאב יוחס מעמד דבילי של אחד מהסרטים האלה שיגרמו לך לראות את העולם בו אתה חי בצורה אחרת לגמרי. נאומי התוכחה של טיילר אמורים להיות טקסטים משני עולם וחיים, ובהסתכלות לאחור זה בלתי אפשרי לא לחשוב שיש בו משהו קצת ילדותי. במיוחד כשחלק ניכר מההערצה אליו מצחינה ממה שמכנים היום ״גבריות רעילה״. את הצורה שבה פייט קלאב שינה לי את ראיית העולם אני לא מייחס לחרא המרקד והמזמר של העולם, אלא למצלמה המשוטטת של פינצ׳ר, או שבירות הקיר הרביעי של בראד פיט. ההתנהגות של הסרט הזה היא משהו שלא ראיתי עד אז, ומחפש עד היום.
ובפער קטן מאוד, מנצח אותו מגנוליה, שהוא פשוט אחד הסרטים הכי מרגשים שראיתי בחיי. גם הוא, כמו מועדון קרב, מבוים בוירטואוזיות נטולת בושה ורהבתנית, ומגובה באנסמבל אדיר של הופעות על. להופעת השנה שלי בחרתי בג׳וליאן מור, פשוט כי ההתעלמות של האקדמיה ממנה גרמה לעולם להסתכל על ״מגנוליה״ כאל המופע של טופ קרוז, ועד כמה שהוא אחד מהמצטיינים של הסרט, יש בו הרבה יותר מפרנק מקי. זה סרט על אנשים שעובדים קשה ככל האפשר כדי להרוויח את הסוף הטוב שלהם, ובכל צפייה בו אני מרגיש גאולה. הוא, ללא ספק, הטוב ביותר שיצא באותה שנה. והצפרדעים האלה הם אולי הסצנה השלישית הכי טובה בסרט בכלל.
1999 שלי
(רעיון ממש נחמד לסקר, אגב. כול הכבוד על היוזמה!).
ב-1999 הייתי בן 5. באותה שנה ראיתי את הסרט הראשון שלי בקולנוע במלואו ('טרזן'), נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה ועליתי לגן חובה. רק בדיעבד הבנתי כמה זאת הייתה שנה משמעותית לקולנוע אבל הי, לכו תסבירו את כול זה לילד בן 5.
הסרטים האהובים עליי מ-1999 לפי הסדר שהם עלו לי לראש:
*אמריקן ביוטי– מזוכי האוסקר המוצדקים ביותר. סרט מושלם עם תסריט חד כתער, משחק עוצר נשימה של קווין ספייסי וסיום שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
*מועדון קרב– קצת ירד לי מהסרט הזה אבל אי אפשר להכחיש את ההשפעה העצומה שלו עלי כשראיתי אותו אי שם בגיל 15. זה לא המסרים אלא העשייה הקולנועית היוצאת מן הכלל שלו.
*טרזן– נו, סרט ראשון בקולנוע וכול זה.
*מגנוליה– אחד הסרטים האהובים עליי וסרט השנה שלי של 1999. סרט פשוט מושלם וסוחף ועצוב ועוד המון דברים טובים.
*להיות ג'ון מלקוביץ'– סרט גאוני שאני די מאוהב בו. סצנת ה'מלקוביץ' מלקוביץ' תמיד קורעת אותי מצחוק.
*בלידר– לא מופיע בסקר. אחרי סרט ביכורים די פושר ניקולס ווינדינג רפן מפציץ בקומדיית פשע מדליקה ומלאת סטייל ואהבה לקולנוע ולקלטות וידאו. סצנת הפתיחה, בה אנחנו מכירים את הדמויות תוך כדי ששירים מלווים כול אחד מהן, גאונית.
*JUHA– גם לא מופיע בסקר (טוב, אני אפסיק מעכשיו להיות היפסטר). קומדיית שחור לבן אילמת של אקי קאוריסמקי שגרמה לי להתאהב בסגנון הציני אך גם המחמם לב שלו. שווה צפייה.
*סאות' פארק הסרט– פעם היה הסרט האהוב עלי. היום כבר לא אבל אני עדיין אוהב אותו מאוד.
*פנטזיה 2000– לא נופל מהמקורי לדעתי.
*דוגמה– אחחח, פעם קווין סמית' היה במאי טוב.
תזכורת:
48 שעות לסגירת סקר המוקדמות, ואז נעלה עם עשרים הסרטים הגדולים (ועשר ההופעות) בסקר הגמר. תודה לכל מי שנטל חלק עד כה.
ו.... נגמר.
הסקר נסגר להצבעות.
תודה ל-32 שלקחו חלק במשאל המקדים. סקר הגמר המסקרן יעלה בשבת.
סקר הגמר
עם המועמדים הסופיים בקטגוריות הסרט וההופעה, עלה בקצרצרים החדש של אוגוסט 2017.
1999: טקסי פרסי ופסטיבלים.
אחת הטענות שצצות מדי פעם בהקשר של האוסקר הוא שהאקדמיה נוטה לפשל בשנים מסוימות עם בחירות שהן אולי היו נכונות לשעתן (ולפעמים גם זה לא. "שייקספייר מאוהב", אני מתכוון אלייך) אבל בדיעבד מדובר בבחירות קצת מוזרות על פני סרטים שעמדו שעמדו טוב יותר במבחן הזמן. טענה שנייה נפוצה אף יותר כלפי האקדמיה היא שיש לה נטייה לבכר סרטי דרמה סטנדרטיים או חמורי סבר שנוגעים בנושאים חשובים על פני סרטי זא'נר שעושים משהו ממש משעמותי, פורץ דרך, משפיע וגם מצליחים להיות טובים (לפעמים אפילו טובים מאוד). מעניין לחזור לאוסקר הראשון של תחילת המילניום ולהזכר במועמדים והזוכים באותו טקס.
הזוכה הגדול של הטקס, כזכור, היה "אמריקן ביוטי". הבחירה בו אולי עוררה או מעוררת תרעומת קלה אבל זאת בחירה די ראויה (או סבירה אם אתם לא חסידי הסרט) בסרט שהזמן לא ממש השפיע עליו. "אמריקן ביוטי" אסף 5 מתוך 8 פרסים להם היה מועמד: סרט, תסריט, בימוי, שחקן ראשי וצילום. בקטגורית הסרט הוא הביס את "תקנות בית השיכר", "גרין מייל", "המקור" ו- "החוש השישי" (הדבר הכי קרוב לסרט ז'אנר. שש מועמדויות בקטגוריות המרכזיות, אפס זכיות). בקטגורית התסריט המקורי היו אלה צ'ארלי קאופמן, פת"א, שאמלאן ומייק לי שהפסידו ל-אלן בול. סם מנדס השאיר אבק ל-ספייק ג'ונס, שאמאלאן, לאסה האלסטרום ומייקל מאן, לקח אוסקר על עבודת הבימוי הראשונה שלו ויצא למסע לחיפוש עצמי שנמשך עד היום.
קווין ספייסי הביס את ריצ'רד פרנסוורת' ("סיפור פשוט"), ראסל קרואו ("המקור"), שון פן ("מתוק ומרוושע" של אלן) ודנזל וושינגטון ("הוריקן"). בקטגוריית השחקנית הייתה זאת הילרי סוונק שקטפה את הפרס על הופעתה ב"בנים אינם בוכים" במה שנחשב בעיני לא מעט אנשים כ"גניבה" מזכייה ראויה לא פחות בדמות הלן האנט, תרחיש וטענה שחזרו על עצמם גם באוסקר שנערך ב-2005 אז הן הין מועמדות על "מליון דולר בייבי" ו"להיות ג'וליה". שאר המועמדוות בקטגוריה היו מריל סטריפ כשהיא עוד הייתה צעירה וזאת הייתה רק המועמדות ה-10 שלה או משהו ("לנגן מהלב"), ג'וליאן מור ("סוף הרומן") וג'נט מק'תיר על סרט שנקרא "כמו עשב בר"/"Tumbleweeds". מייקל קיין התעלה מעל מייקל קלארק דאנקן, טום קרוז, ג'וד לאו והיילי ג'ואל אוסמנט בדרך לאוסקר השני שלו, שניהם על תפקידי משנה. אנג'לינה ג'ולי בפרס שחקנית משנה גברה על טוני קולט ("החוש השישי"), סמנתה מורטון ("מתוק ומרושע"), קלואי סביני ("בנים אינם בוכים") וקתרין קינר ("להיות ג'ון מלקוביץ'").
האוסקר לתסריט המעובד הלך ל"תקנות בית השיכר" שניצח את אלכסנדר פיין ו"בחירות או לא להיות" (מועמדות בודדת לסרט משובח), "גרין מייל", "הכשרון של מר ריפלי" ו"המקור". פרס הסרט הזר: "הכל אודות אמא". קלללל.
"מועדון קרב" עם מועמדות טכנית אחת בלבד, עריכת סאונד. "מגנוליה" עם שלוש מועמדויות בלבד: שחקקן ראשי, תסריט ושיר. "מטריקס" עם ארבע מועמדויות בלבד, כולן קטגוריות די טכניות ואת כולן הוא לקח: עריכה, סאונד, עריכת סאונד ואפקטים.
קאן:
באוסקר שנערך ב-2008 יוסף סידר שבר בצורת ישראלית ארוכה של 23 שנים ונכנס עם "בופור" לקטגוריית הסרט הזר. ב-1999 שברו עמוס גיתאי ו"קדוש" בצורת ארוכה לא פחות ונכנסו עם סרט ישראלי לתחרות הרשמית של הפסטיבל. כמו עם האוסקר מאז זה נהפך למחזה פחות נדיר. אבל מי שכיכב באמת באותו פסטיבל היו האחים דארדן והקולנוע החברתי שלהם שקטפו את פרס דקל הזהב על "רוזטה". בין יתר הסרטים בתחרות הרשמית היו "הכל אודות אמא", "סיפור פשוט", "גוסט דוג: דרכו של סמוראי" ו"קיקוז'ירו".
פרסי אופיר:
ב-1999 טקס פרסי אופיר עוד נקרא "טקס האוסקר הישראלי" (כן). את זוכי שנות התשעים בטקס אפשר לחלק בגדול לשתי קטגוריות: 1. סרטים טובים באמת ("החיים עפ"י אגפא", "שורו", "חולה אהבה בשיכון גימל", "קלרה הקדושה") שאנשים זוכרים גם היום וחזרים אליהם 2. סרטים שהשם שלהם לא יגיד הרבה לאנשים ואם הם כן יזכרו אותו אז זה כנראה כי הוא זכה בטקס. "החברים של יאנה" הזניח משתייך באופן מובהק לקטגורייה השנייה. עוד דבר שאפיין את פרסי אופיר בשנות התשעים הוא שהסרט הזוכה בפרס הסרט היה עושה משהו שקרוב לסוויפ וגורף את רוב הפרסים להם הוא מועמד. "החברים של יאנה" עשה גם את זה וגרף 10 פרסים מתוך 12 מועמדויות.
אבל זה לא מעיד על טיבו כמו שזה מעיד על חוסר תחרות ולראיה באתן שנה היו רק כ-4 מועמדים בכל קטגוריה, לרוב אותם ארבעה סרטים ("החברים של יאנה", "צור הדסים", "צומת וולקן" ו"קדוש") שהיו מועמדים בכל קטגורייה. ואז בא חוק הקולנוע ושינה לאט את המפה. עוד משהו ראוי לציון לגבי טקס פרסי אופיר ההוא זה שבאותה תקופה היתה גם קטגוריה נפרדת לסרטי טלויזיה. הזוכה מן הסתם היה "מבצע סבתא", סרט שהופק במסגרת רצועת "סרטים מכאן" של הוט והגיע לעולם בגלל מחויבויות רגולטוריות של גוף השידור להשקעה ביצירה מקורית.
1999 ב-250 הגדולים של IMDb
לציוני סרטים ב-IMDB יש את המגרעות שלהם (כמו הנטייה לתעדף ברמה מסוימת סרטים חדשים) אבל באופן כללי ויחסי האתר נחשב למקור/מדד האמין/נורמלי ביותר אם רוצים להבין מהו "ערכו" של סרט מסוים, יותר מהעגבניות ובטח שיותר מרשימות של מבקרי קולנוע שמתפרסמות מעת לעת, מה שהופך את רשימת 250 הגדולים שלו לדי נחשקת. אז מה מעמדה של 1999 לעומת שנים אחרות מהבחינה הזאת? מעט מפתיע.
במקום הראשון מבחינת כמות הסרטים שיש ממנה ב-250 הגדולים ניצבת לא אחרת מאשר 1995 עם לא פחות מ-9 סרטים: שבעה חטאים (מקום 22), החשוד המיידי (מקום 26), לב אמיץ (76), צעצוע של סיפור (95), היט (123), קזינו (145), לפני הזריחה (216), השנאה (236) ו-12 קופים (238).
במקום השני עומדות ארבע שנים שונות עם 7 סרטים כל אחת (אף אחת מהן היא לא 1999):
1957: 12 המושבעים (מקום 5), שבילי התהילה (58), עד התביעה (68), הגשר על נהר קוואי (138), החותם השביעי (ברגמן בפעם הראשונה ב-1957 במקום ה-142), תותי בר (ברגמן פעם שנייה, מקום 148) ו-לילות כביריה (212).
1975: קן הקוקיה (16), מונטי פייתון והגביע הקדוש (101), שולאיי (סרט הודי מהסוג שפופולארי בעיקר בהודו אבל אני בספק שהוא פרץ את גבולות המדינה מבחינה המודעות אליו והוא נכנס כנראה בגלל גודל האוכלוסיה שם. לפני כמה שנים הזכירו פה את "3 האדיוטים" מ-2009 כסוג של אנומליה מהבחינה הזאת, מאז הסכר נפרץ וכמות הסרטים ההודיים ב-250 הגדולים שלא בהכרח עשו חיל בפסטיבלים והקרנות מחוץ להודו וגרורותיה היא מפלצתית), בארי לינדון (232), מלתעות (272), מראה (247) ו-אחר הצהריים של פורענות (248).
2000: גלדיאטור (46), ממנטו (48), רקוויאם לחלום (79), סנאץ' (100), אהבה נושכת (206), סרט הודי נוסף בשם Hera Pheri במקום 240 ו-מצב רוח לאהבה (246).
2003: שר הטבעות: שיבת המלך (8), שבעה צעדים (67), מוצאים את נמו (168, להרוג את ביל 1 (177), זכרונות מרצח (203), Munna Bhai M.B.B.S (סרט הודי נוסף במקום 215) ושודדי הקאריביים הראשון (250).
במקום השישי ניצבות 2001 ו-2009 עם 6 סרטים כל אחת.
2001: שר הטבעות: אחוות הטבעת (11), המסע המופלא (29), אמלי (80), נפלאות התבונה (146), דוני דארקו (227) ו-מפלצות בע"מ (228).
2009: ממזרים חסרי כבוד (97), 3 האדיוטים (98), למעלה (116), הסוד שבעיניים (134), מרי ומקס (179) ו- האצ'יקו (!!!) במקום 211.
1999 מגיעה רק למקום השמיני אבל היא עושה את זה עם עוד 11 שנים אחרות:
1994: חומות של תקווה בפסגת 250 הגדולים, ספרות זולה (7), פורסט גאמפ (12), לאון (27) ו-מלך האריות (49). מעבר לזה שסרט מתוכה כבש את ראשות הרשימה (גם אם זה רק בגלל שהוא נהנה מההפקר) 1994 מציגה את ריכוז הסרטים שמדורגים באופן יחסי הכי גבוה ברשימה כשהנמוך מביניהם נמצא במקום 49.
1997: החיים יפים (25), הנסיכה מונונוקי (65), סודות אל איי (103), סיפורו של וויל האנטינג (105), ילדי גן עדן (125).
1998: להציל את טוראי ריאן (28), אמריקה איקס (31), לוק, סטוק ושני קנים מעשנים (143), ביג לבובסקי (165) ו-המופע של טרומן (210).
1999: מועדון קרב (10), מטריקס (18), גרין מייל (36), אמריקן ביוטי (62) ו-החוש השישי (164).
2002: שר הטבעות: שני הצריחים (15), עיר האלוהים (21), הפסנתרן (40), תפוס אותי אם תוכל (224) ו-דרך ללא מוצא (239).
2004: שמש נצחית בראש צלול (86), הנפילה (120), הטירה הנעה (139), מלון רואנדה (189) ומיליון דולר בייב (202).
2006: השתולים (42), יוקרה (47), חיים של אחרים (56), המבוך של פאן (129) וסרט הודי #4 במקום 172.
2007: סרט הודי #5 במקום 81, לא ארץ לזקנים (167), זה ייגמר בדם (175), אל תוך הפרא (182) וזהות אבודה (230).
2010: התחלה (14), צעצוע של סיפור 3 (91), האישה ששרה (136), הדרקון הראשון שלי (178), ו-שאטר איילנד (183).
2011: מחוברים לחיים (37), פרידה (109), לוחם (153), הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 2 (217) ו-העזרה (242).
2014: בין כוכבים (32), וויפלאש (45), נעלמת (180), סיפורים פרועים (187) ו-מלון גרנד בודפשט (197).
2015: הקול בראש (132), חדר (140), מקס הזועם: כביש הזעם (199), ספוטלייט (200) ו-מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר (221).
שנים עם ארבעה סרטים ברשימת 250 הגדולים:
1954: שבעת הסמוראים (19), חלון אחורי (41), חופי הכרך (135) ו-אליבי (156).
1959: מזימות בינלאומיות (72), חמים וטעים (117), 400 המלקות (195) ו-בן חור (196).
1966: הטוב, הרע והמכוער (9), אנדריי רובלב (154), פרסונה (198) ו-הקרב על אלג'יר (245).
1979: אפוקליפסה עכשיו (50), הנוסע השמיני (51), בריאן כוכב עליון (185) ו-סטאלקר (207).
1980: האימפריה מכה שנית (13), הניצוץ (60), השור הזועם (122) ו-איש הפיל (147).
1984: היו זמנים באמריקה (69), אמדאוס (87), הנסיכה מעמק הרוחות (214) ו-שליחות קטלנית (231).
1988: סינמה פרדיסו (55), קבר הגחלילית (57), מת לחיות (121) ו-השכן הקסום שלי טוטורו (130).
1993: רשימת שינדלר (6), בשם האב (193), פארק היורה (204) ו-לקום אתמול בבוקר (234).
2008: האביר האפל (4), וול E במקום 61, גראן טורנו (159) וסרט הודי #6 במקום 181.
2012: ג'אנגו ללא מעצורים (59), עלייתו של האביר האפל (64), ניצוד (104) וסרט הודי #7 במקום 245.
2013: הזאב מוול סטריט (150), Rush במקום 190, 12 שנים של עבדות (201) ו-אסירים (219).
2016: סרט הודי #8 במקום 74, השם שלך (88), לה לה לנד (152) ו-הסרבן (170).
שנים עם שלושה סרטים ברשימה: 1939 (מר סמית הולך לוושינגטון, חלף עם הרוח ו-הקוסם מארץ עוץ), 1940 (הדיקטטור הגדול, רבקה ו-ענבי זעם), 1950 (שדרות סאנסט, ראשומון ו-הכל אודות חוה), 1962 (לורנס איש ערב, להרוג את הזמיר ו-מה קרה לבייבי ג'יין?), 1976 (נהג מונית, רשת שידור ו-רוקי), 1982 (בלייד ראנר, היצור/הדבר ו-גנדי), 1985 (בחזרה לעתיד, ראן ו-צאה וראה), 1986 (שובו של הנוסע השמיני, פלאטון ו-אני והחבר'ה), 1991 (שתיקת הכבשים, שליחות קטלנית 2 ו-היפה והחיה), 1996 (טריינספוטינג, פארגו וסרט טורקי עלום יחסית במקום 157), 2005 (בטמן מתחיל, ונדטה וסרט טורקי נוסף במקום 111) ו-2017 (דנקרק, לוגאן ובייבי דרייבר).
שנים עם שני סרטים בלבד ברשימה: 1927 (מטרופוליס ו-זריחה), 1931 (אורות הכרך ו-M של פריץ לאנג), 1942 (האזרח קיין ו-הנץ ממלטה), 1946 (אלו חיים נפלאים ו-שנות חיינו היפות ביותר), 1952 (שיר אשיר בגשם ו-איקירו), 1953 (סיפור טוקיו ו-שכר האימה), 1958 (ורטיגו ו-מגע של רשע), 1960 (פסיכו ו-הדירה), 1963 (הבריחה הגדולה ו-1/2 8 של פליני), 1968 (היו זמנים במערב ו-2001: אודיסיאה בחלל), 1973 (העוקץ ו-ירחש של נייר), 1974 (הסנדק 2 ו-צ'יינטאון), 1977 (מלחמת הכוכבים ו-הרומן שלי עם אנני), 1981 (אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה ו-הצוללת), 1983 (שובו של הג'דיי ו-פני צלקת), 1987 (פול מטאל ג'אקט ו-הנסיכה הקסומה) ו-1992 (כלבי אשמורת ו-בלתי נסלח),
השנה הכי מוקדמת ברשימה: 1921 עם "הנער" של צ'אפלין.
סטטיסטיקה זה כיף
אפשר לראות אבל שמבחינת המיקומים בטבלה, 1999 נותנת פייט הרבה יותר טוב ממה שנראה.
הנה נשנה לדוגמה פרמטר אחד – ונגביל את הרשימה המעניינת למאתיים הסרטים המובילים, במקום 250.
1957 עדיין מובילה עם ששה סרטים. אבל ישר אחריה 1999 חולקת את המקום השני יחד עם 2009, 1994, 1997, 2006, 2010 ו-2014.
ואם נרד למאה ושבעים הטובים ביותר, שלוש מהאחרונות נופלות.
זה כבר נראה לגמרי אחרת, לא?
גם 1995 עם שישה
(ל"ת)
אם נמשיך בשיטת הצמצום שלך
לא יהיה מנוס מלקבוע ש-1994 היא הגדולה מכולן, הרי חמישה סרטים ממנה מקופלים בטופ 50 כשאין אף שנה אחרת שמתעלה מעל ל-3 סרטים במסגרת הזאת. ובאופן אישי אני חושב שהעליונות של 1995 ברשימה קצת תמוהה לי ומלאה בלפחות ארבעה סרטים שמפתיע למצוא ברשימת 250 הגדולים כלשהי. "שבעה חטאים", "צעצוע של סיפור", "החשוד המיידי" ו-"12 קופים" לגיטימיים ביותר. "לפני הזריחה" הוא בעיקר הפתעה נעימה בעצם הנוכחות שלו אבל עדיין מפתיע. "היט" ו"קזינו" מעט מוזרים אבל אפשר להבין בהתחשב בחיבה לסרטי פשע (גם אם הם רק סבירים). אבל מה נסגר עם החיבה ל"לב אמיץ"? מה פספסתי בסרט הזה? ואיך הגיע לשם בכלל "השנאה"? איך החיקוי החיוור של ספייק לי ב-250 הגדולים כש"עשה את הדבר הנכון" אפילו לא קרוב לדגדג את תחתית הרשימה?
"השנאה" נהדר.
הוא בהחלט חיקוי, אבל לא הייתי מצביע על "עשה את הדבר הנכון" כמה שהוא מחקה.
וכן, ההיעדרות הכללית של ספייק לי מהרשימה הזאת היא די ביזיון.
הסגנון של "השנאה" אולי טיפה מאופק
אבל העלילה היא די העתקה מהגטאות של "עשה את הדבר הנכון" לגטאות של צרפת.
כן?
הדיון על גזענות קיים בשניהם, אבל בעוד ש"עשה את הדבר הנכון" לוקח מעין מבט-על על הרחוב הניו-יורקי ומציג שלל דמויות ומתנהל יותר כדרמה-קומדיה, "השנאה" הוא סרט מתח-פשע-אקשן הרבה יותר אלים וקצבי שנע מסביב לשלושה דמויות ומעלליהן בצורה די ברורה.
לגבי הסרטים ההודים
לא את כולם ראיתי (חסרים לי 3 מהרשימה שאני מתעכב בצפייתם: Hera Perhi, דאנגאל או סרט הודי #8 [שהופק בשיתוף עם דיסני ונראה מעניין] וMunna Bhai M.B.B.S) אבל דווקא חלק מהסרטים ההודים האלה שווים. כמו שאני אמשיך ואציין "3 אידיוטים" הוא יצירת מופת. לגבי השאר:
Sholay הוא סרט טוב מאוד בצורה מפתיעה. ההומור שלו עדיין ברובו עובד וגם האקשן והמתח שבו.
סרט הודי #4 (Rang De Basanti) הוא אחד הסרטים האלה שלוקחים פנייה חדה בז'אנר ללא שום התראה או סיבה נראית לעין. חלק אחד הוא "קומדית נעורים טיפשית" והחלק השנייה הוא "מותחן אקשן פוליטי". הקשר בין השניים די קלוש. שיר הנושא קליט עד כדי אימה.
סרט הודי #5 (Like Stars on Earth) הוא סרט עם כוונות טובות ומאוד חמוד שמתנהג כאילו הצופים לא יודעים מה זה דיסלקציה ואולי זה נכון כלפי צופים הודים אבל כאדם שמכיר כמה דיסלקטים לא הבנתי למה זה טוויסט גדול ומעורר אימה. מקום 81 זה מאוד מוגזם.
סרט הודי #6 (A Wensday) הוא מסוג הסרטים שהצל היה חותם עליהם. מותחן טרור מוזר עם מסר ממש בעייתי שעושה את העבודה אבל מעורר אי נוחות בעמדה המוסרית שהוא לוקח.
סרט הודי #7 (Gangs of Wassypur) הוא פאקינג 6 שעות של אפוס גנגסטרים וכאדם ששונא: א. אפוסים. ב. סרטים של 6 שעות וג. גנגסטרים. הסרט ממש טוב. החלק השני שלו חלש מהראשון, אבל הוא בהחלט משתווה מבחינתי ל"הסנדק 1 ו2" ואף מתעלה עליו (כאשר יש לקחת בחשבון שכשאני אומר את זה, אני חושב ש"הסנדק" הוא אחד הסרטים שהכי עפים עליהם ללא סיבה וש"הסנדק 2" סרט ממש ממש טוב)
אישית, אני שמח לצמיחה של הסרטים ההודים ברשימה, כמו שהייתי שמח לפריחה של סרטים דרום קוריאניים, אירנים, ישראלים ועוד – מכיוון שקשה להתייחס לרשימה בהדרת כבוד רצינית מדי (האצ'יקו רוצח כל יומרות כאלה), כרשימה שאפשר לגלות סרטים מפתיעים משלל תקופות וזמנים היא בהחלט דרך טובה להיכנס לקולנוע ההודי, לפחות לטעמי.
מעניינת ההמלצה שלך, אבל דרוש דיסקליימר
אמנם הודו היא "מעצמת קולנוע" ובשנים האחרונות גם הקולנוע הישראלי והאיראני מתחזקים, אבל הודו מתחרה בסין על כמות האוכלוסיה הגדולה ביותר. בניגוד לסין, בהודו יש שפה אחת (יש הרבה שפות, אבל כולם מדברים הינדי) ואין מגבלה על גישה למקורות מידע אינטרנטיים. אני משערת שזו הסיבה שאין הצפה של סרטים סיניים ויש חדירה של סרטים הודיים לרשימה.
ימד"ב נלחמים בתופעה הזאת
ולכן הרשימה לא מוצפת לחלוטין אלא ממוקמים בה 8 סרטים, שזה די סביר לטעמי. בייחוד שחלקם באמת סרטים שראויים למעמד לא פחות מסרטים אחרים.
לכן מצאתי את ההתיחסות שלך מעניינת
אני לא יודעת מה דעתי על המלחמה של ימד"ב, בעצם בעצם זה אומר שהם מסננים דרוגים של אוכלוסיות ספציפיות החוצה, או שהם מסננים דרוגים של אוכלוסיות ספציפיות פנימה (נניח רק אמריקאים או רק מדינות מערביות, שזה שם מכובס לאנשים כמעט רק לבנים מארה"ב ואירופה).
ברגע שמתחילים הבדלים כאלו זה בור ללא תחתית, זה גם אומר שהסיכוי של סרט זר חדש להתברג לרשימה שואף לאפס.
קודם כל, סינון כללי ידוע שימד"ב עושה
אמנם כל הקולות נחשבים לדירוג הסרטים אבל חלק מהקולות (של מה שנקרא "משתמשים רגילים") נחשבים יותר. ימד"ב לא מסגירה את המשקלות שהם שמים לכל סוג משתמש וכיצד משתמש הופך למשתמש רגיל.
ולנוכח העובדה שרק משנה שעברה נכנסו שני סרטים זרים ("השם שלך." ו"דאנגאל") אני לא הייתי מודאג יותר מדי מכניסת זרים, למרות שבכלליות הרשימה נוטה מעט לסרטים אמריקאים (אם כי הרבה פחות מרשימות אחרות שמסתובבות ברשת).
זה מקום טוב להזכיר שגם בעקבות כל הבלגן עם סרטים הודים כן/לא ימד"ב יצרה שתי רשימות נפרדות: "הסרטים ההודים הטובים ביותר" ו"הסרטים דוברי האנגלית הטובים ביותר" (שיהיה מעניין לנתח אותה סטטיסטית).
סרט הודי #8 (Dangal) הוא נהדר.
אני מודה שלא הייתי בטוח למה לצפות, אבל וואו לא ציפיתי לזה. דרמת ספורט משובחת, מעניינת, חכמה וכיפית. בין זה לבין "מלכת קאטווה", דיסני הפיקו שני סרטי ספורט העוסקים בנשים במדינות שונות ושניהם פשוט סרטים נהדרים ומומלצים לצפייה וקצת חבל שאף אחד מהם לא קיבל יותר הכרה.
מקווה להשלים את Munna Bhai MBBS בקרוב ולחזור עם תובנות עליו, ואז אולי לסיים סוף סוף עם כל הסרטים ההודים ברשימה הזאת (לפחות נכון לעכשיו).
Munna Bhai MBBS היה מאכזב
לא שהוא סרט נוראי או משהו, אבל הוא בהחלט הקלישאה של סרט הודי – קלישאתי, שירים מאוד לא זורמים ועלילה מעט מופרכת. חמוד לפרקים, אבל חסר את החן, הומור או כריזמה שהיו לסרטים אחרים ברשימה.
אם אנחנו כבר פה
עניין אותי לראות התפלגות של הרשימה עפ"י במאים. באופן כללי יש חלוקה די סבירה בין סרטים של
במאים קלאסיים לחדשים, אבל זהות הבמאי שעומד בראש הרשימה (מבחינת כמות הסרטים שיש לו ב-250 הגדולים) *טיפה* מבאסת.
במקום הראשון נמצא כריסטופר נולאן. הוא מכניס לרשימה את כל הפילמוגרפיה שלו למעט סרט הביכורים שלו ו"אינסומניה". 80% צליפה. נולאן הוא בהחלט במאי משמעותי שישאיר חותם אחריו אבל הדומיננטיות שלו קצת תמוהה (האם *כל* סרטי הטרילוגיה ראויים למקום ברשימה? ו"יוקרה"?) וכנראה מעידה על קהילת מעריצים אדוקה וקולנית (אפקט שרק מישהו?). אם אחד משלושת הבאים אחריו היה בראש זה היה קצת יותר מסביר בעיני.
במקום השני נמצאים 3 אגדות עם 7 סרטים כל אחד:
מרטין סקורסזה: החבר'ה הטובים (17), השתולים (42), נהג מונית (85), השור הזועם (122), קזינו (145), הזאב מוול סטריט (150) ושאטר איילנד (183.
סטנלי קובריק: ד"ר סטריינג'לאב (54), שבילי התהילה (58), הניצוץ (60), התפוז המכני (82), פול מטאל ג'אקט (90), 2001: אודיסיאה בחלל (92) ובארי לינדון (234).
סטיבן שפילברג: רשימת שינדלר (6), להציל את טוראי ריאן (28), אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה (39), אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון (112), פארק היורה (204), תפוס אותי אם תוכל (224) ומלתעות (237).
במקום החמישי עוד מאסטר:
אלפרד היצ'קוק: פסיכו (33), חלון אחורי (41), מזימות בינלאומיות (72), ורטיגו (73), אליבי (156) ורבקה (174).
במקום השישי ערב רב של במאים, ישנים וחדש, מערב ומזרח, חמישה סרטים כל אחד:
בילי וויילדר: שדרות סנסט (53), עד התביעה (68), ביטוח חיים כפול (84), הדירה (107) וחמים וטעים (117).
קוונטין טרנטינו: ספרות זולה (7), ג'אנגו ללא מעצורים (59), כלבי אשמורת (77), ממזרים חסרי כבוד (97) וקיל ביל הראשון (177).
מיאזאקי: המסע המופלא (29), הנסיכה מונונוקי (65), טוטורו (130), הטירה הנעה (139), והנסיכה מעמק הרוחות (214).
צ'ארלי צ'אפלין: אורות הכרך (34), זמנים מודרניים (38), הדיקטטור הגדול (52), הנער (98) והבהלה לזהב (133).
קורוסאווה: שבעת הסמוראים (19), רשומון (108), יוג'ימבו (114), איקירו (128) וראן (131).
סרג'יו לאונה עם ארבעה סרטים: הטוב הרע והמכוער (9), היו זמנים במערב (30), היו זמנים באמריקה (69) והצלפים (102).
במאים עם שלושה סרטים:
קלינט איסטווד: בלתי נסלח (119), גראן טורינו (159) ומיליון דולר בייבי (202).
אינגמר ברגמן: החותם השביעי (142), תותי בר (148) ופרסונה (198).
פיטר ג'קסון עם כל סרטי הטרילוגיה בשתי העשיריות הראשונות.
האחים כהן: פארגו (162), ביג לבובסקי (165) וארץ קשוחה (167).
סידני לומט: 12 המושבעים (5), רשת שידור (192) ואחר צהריים של פורענות (248).
רידלי סקוט: גלדיאטור (46), הנוסע השמיני (51) ובלייד ראנר (141).
דייוויד פינצ'ר: מועדון קרב (10), שבעה חטאים (22) ונעלמת (180).
פרנק קאפרה: אלו חיים נפלאים (24), מר סמית הולך לוושינגטון (144) וזה קרה לילה אחד (184).
קופולה: הסנדק (2), הסנדק 2 (3) ואפוקליפסה עכשיו (50).
ג'ימס קמרון: שליחות קטלנית 2 (43), שובו של הנוסע השמיני (66) ושליחות קטלני 1 (231).
במאים עם שני סרטים בלבד ברשימה:
לי אנקריץ': מוצאים את נמו וצש"ס 3.
טרי ג'ונס: מונטי פייתון והגביע הקדוש ובריאן כוכב עליון.
מל גיבסון: לב אמיץ והסרבן.
טרי גיליאם: מונטי פייתון והגבי הקדוש ו-12 קופים.
פיט דוקטר: למעלה ומפלצות בע"מ
פרנק דרבונט: חומות של תקווה וגרין מייל.
וויליאם ווילר: בן חור ושנות חיינו היפות ביותר.
אורסון וולס: האזרח קיין ומגע של רשע
הוושאבסקיז: מטריקס וונדטה.
דניס וילנב: האשה ששרה ואסירים.
רוברט זמקיס: פורסט גאמפ ובחזרה לעתיד.
טרקובסקי: אנדריי רובלב ומראה.
ג'ון יוסטון: האוצר מסיירה מדרה והנץ ממלטה.
דייוויד ליין: לורנס איש ערב והגשר על נהר קוואי.
אנדרו סטנטון: וול אי ומוצאים את נמו.
רומן פולנסקי:הפסנתרן וצ'יינטאון.
מילוש פורמן: קן הקוקייה ואמאדאוס.
פליני: לילות כביריה ו-1/2 8.
ויקטור פלמינג (וג'ורג' קוקור): חלף עם הרוח והקוסם מארץ עוץ.
הנרי ג'ורג' קלוזו: שכר האימה ובנות השטן.
ג'רג' רוי היל: העוקץ וקיד וקסידי.
רוב ריינר: אני והחבר'ה והנסיכה הקסומה.
גאי ריצ'י: סנאץ' ולוק, סטוק שני קנים מעשנים.
דמיאן שאזל: וויפלאש ולה לה לנד.
יש שלושה במאים שמצליחים להכניס לרשימה שני סרטים שונים מאותה שנה: שפילברג ב-1993 (רשימת שינדלר ופארק היורה), ברגמן ב-1957 (תותי בר והחותם השביעי), ו-ויקטור פלמינג ב-1939 (חלף עם הרוח והקוסם מארץ עוץ).
(אאל"ט) יש במאית אחת בלבד ברשימת 250 הגדולים של ימד"ב, קוראים לה קטיה לונד והיא זאת שלא מזכירים בדרך כלל כשמדברים על "עיר האלוהים", כאילו מיירלס ביים אותו לבד.
לגבי במאיות -
האחיות וואשובסקי, עקרונית?
בנוסף, פספסת את Rajkumar Hirani שנכון להיום (PK נכנס למקום 250) יש לו 3 סרטים ברשימה הזאת.
אני עדיין לא בטוח איך אני אמור להתייחס לסרטים ההודים ברשימה
אז אפילו לא טרחתי למפות אותם שמית.
האחיות וושאבסקי? נו, נגיד (למרות שהן ביימו את שניהם כשהן עוד היו גברים). ואם אני כבר פה, איכשהו השמטתי את פריץ לאנג מרשימת השני סרטים.
הן לא ביימו את ונדטה דרך אגב, רק כתבו
(ל"ת)
לאנה דיברה כמה פעמים על הטרנספורמציה שעברה
ובין היתר התיחסה לא-בינאריות מגדרית. יחד עם זאת, אם דוחקים אותה לקיר, היא מזדהה כאישה ולא כגבר. משפט כמו "כשהן עוד היו גברים" מדגים התיחסות מאוד בעייתית, ואפילו חסרת רגישות.
**למען ההגינות, אני חושבת שהתחלתי להבין עד כמה זו התיחסות מהותית וקריטית עבור אנשים שעוברים טרנספורמציה רק כש"התמודדתי" עם חברה שבמקור הכרתי לפני שינוי המין. מהר מאוד למדתי שנכון יותר מכל הבחינות (גם עבורי ובוודאי שעבורה) להתיחס אליה בלשון נקבה גם כשאני מתיחסת לדברים שהיתה או עשתה כשחיה בגוף זכרי.
את מבלבלת בין בורות לחוסר רגישות.
זה שלא היה לי מספיק חשוב לחקור ולהתעמק בתהליכים שעברו על הושאבסקיז לא אומר שלא אכפת לי מאיך שהן מעדיפות שיתייחסו אליהן כשמדברים עליהן בלשון עבר. השכלתי. בכל מקרה זה לא ממש משנה את השורה התחתונה שהתייחסה למצב העגום והמבאס של במאיות ב-250 הגדולים.
(לכן סייגתי וגם הוספתי דיסקליימר)
ומסכימה לגמרי עם המצב העגום עם או בלי הוואשבסקיות.
במקרה זה השאלה היא איך הן התייחסו אל עצמן בזמן צילום המטריקס.
צריך לזכור, מדובר בלפני עשרים שנה. רק הן יודעות האם כבר אז הן הגדירו את עצמן כנשים, או שהן עוד לא היו מודעות לזה.
הן, וכל מי שהאזינה לנאום המאוד ויראלי הזה:
https://m.youtube.com/watch?v=BKKoseOU2m0
האזינ*ו*.
אמ;לק: כיתה ג'.
מעניין שהיא עצמה דוקא התייחסה לוואשבסקי
השני(ה) בתור 'אחי'.
לא עד כדי כך מעניין
יציאה טראנסית מהארון היא עניין מורכב מאוד משום שזה שינוי מהותי מאוד, בטח בחברה שמקטלגת מאוד שונה גברים ונשים, ועצם השינוי הזה פוגע ליותר מידי חטטנים באגו ובבטחון העצמי או שקר כלשהו שמוביל לתגובות מאוד חריפות. אבל איכשהו זה הרבה אימפקט וזה משהו שמאוד קשה להסתיר, להבדיל מיציאות אחרות מהארון (להטב"קי או אחר, כמו למשל יחסים מתחזקים או נחלשים עם דת).
כשלאנה וואשבסקי עמדה מול קהל ונתנה את הנאום הזה, היא התיחסה לשנים שהתבגרה וחיה בארון, אבל היא כבר חיה כאישה מחוץ לארון 10 שנים (מה שהיא אמרה). לעומת זאת אחותה הזדהתה כגבר באותו זמן, ועד כמה שאני זוכרת (אולי אני טועה) היציאה שלה מהארון לפני שנה או שנתיים הגיעה בעקבות איומים שיחשפו אותה, כך שקצת אילצו אותה "לבחור" לצאת מהארון.
בעקבות היציאה הזו היא גם פרשה מהבימוי של סנס8 ושאר פעילויות וכרגע נמצאת במצב מנוחה בבית.
טוב, גוגל הוא חבר אז הנה לינק:
http://www.windycitymediagroup.com/lgbt/Second-Wachowski-filmmaker-sibling-comes-out-as-trans-/54509.html
כריסטופר נולאן
*מומלץ להוסיף "לדעתי" לפני כל נקודה ופסיק, חוץ ממקומות שזה נראה לא קשור וזה יגרום לך להגיד:"להוסיף פה לדעתי נראה לי לא קשור…".
למה נולאן טיפה מבאס במקום הראשון?
אחרי הכל, רשימת הבמאים שלך היא לא על מי הבמאי הכי טוב,
אלא לאיזה במאי יש הכי הרבה סרטים טובים (מאוד. רוב הפעמים). התואר הזה לא מגיע לנולאן? במאי שמשקיע עד לפרטים הקטנים כדי ליצור את הסרט ברמה הכי טובה שהיה מסוגל לעשות, בכל סרט (כמעט) ועם הרבה מאוד כשרון (בעיקר בכתיבה) הוא באמת מצליח להביא את הסרטים שלו לטופ. העובדה שאחרי שבמאי עשה סרט מאוד (מאוד!) טוב עם קונצנזוס שהסרט מאוד טוב עושה שנתיים אחרי זה עשה עוד סרט מקורי שלא נופל מהרמה של סרטו הקודם תמיד הדהימה אותי, איזה רמה של יציבות. שלא לדבר על זה שלשבעה מהסרטים שלו יש ציון מעל 8.4 שזה נראה לי ב-100 הראשונים ולא רק ב-250.
לא נראה לי כל כך תמוה שנולאן ראשון ברשימה הנ"ל.
כלומר, בלי להיכנס לדיון נולאן-כן-או-לא
לספילברג, קורוסאווה, קובריק, היצ'קוק, וילדר, ומיאזאקי כולם יש קאנון שמורכב בהרבה יותר מ8 סרטים שראויים להיכנס לרשימה הזאת, וזה בלי להיכנס לבמאים אחרים שעלולים להיות ראויים לתואר ולויכוח האם סרטים כמו "אינטרסטלר" באמת ראוי להיות ברשימה הזאת.
באמת? כשאני חושב על זה אני אישית מופתע מאוד שדו"ח מיוחד לא נמצא ברשימה של ספילברג. הוא בעיני אחד הטובים שלו. ולמרות שהוא סרט מאוד פגום, אינטלגנציה מלאכותית הוא סרט שיהיה מועמד להיכנס לשם בגלל הדברים שעובדים בו. אבל 'תפוס אותי אם תוכל' ו'מסע הצלב האחרון' היו עפים משם. כך שספילברג היה נשאר עם אותו מספר סרטים. על סקורסזה אפשר לדון. עידן התמימות הוא מקרה גבולי, ואולי הטייס (במחשבה שניה, לא). הסרט הגבולי של נולאן הוא אינטסטלר שמקבל משום מה הרבה אהבה מהקהל. אבל, כמו אינטלגנציה מלאכותית, למרות שהוא מאוד פגום, הדברים שעובדים בשבילו מאוד מרשימים (חוץ מהעובדה שהוא הרבה יותר משעמם מאינטלגנציה מלאכותית). 'יוקרה' הוא סרט מופתי, וכל סרטי הטרילוגיה נכנסים לשם בלי שאלה מבחינתי. אין לי בעיה לומר שסקורסזה וספילברג גדולים ממנו, אבל שהוא היה עד כה היותר עקבי מביניהם
כלומר.. אם נכנסים לזה
אז:
סקורסזה: שגעון של לילה (הסרט הטוב ביותר), מלך הקומדיה, אליס לא גרה כאן יותר, הוגו, שתיקה ורחובות זועמים כולם סרטים שראויים להיכנס לרשימה הזאת.
שפילברג: דו"ח מיוחד ומינכן לדעתי ראויים להיות שם, ויש הרבה חסידים ל"מפגשים מהסוג השלישי".
קובריק: עיניים עצומות לרווחה.
היצ'קוק: הגבירה נעלמת, חבל, פרנזי, זרים ברכבת, ידועה לשמצה
וילדר: סטאלאג 13, סוף השבוע האבוד, Ace in the Hole
קורוסאווה: גבוה ונמוך, כס הדמים, קאגמושה
מיאזאקי: לופין השלישי, פורקו רוסו, פוניו
ואם נכנס לקרביים של נולאן אז, כן, אני לחלוטין מוציא משם את הטרילוגיה ומשאיר את הסרט היחיד הטוב שם (האביר האפל) ולא שם שום דבר ממנו ועד "דנקרק". כלומר: ממנטו, יוקרה, האביר האפל, דנקרק.
לדעתך.
אתה כבר נכנס לדעות אישיות במה שאתה מוריד מכריס ואם נכנסים לדעות אישיות לכל אחד יהיה מה להוריד ומה להוסיף, וזה לא משקף את הרשימה שמיליונים משתתפים בה ושלפי דעתי הגיוני מאוד שנולאן יהיה בראש, או לפחות העובדה הזאת לא תהיה תמוהה. אני לא אומר שנולאן הכי טוב, מה שאני אומר זה שנולאן לא "עוקץ את המערכת" מה שנקרא, וגונב את המקום הראשון, כמו שיוון עשתה ביורו 2004, אלא העובדה שהוא במקום הראשון היא דווקא כן סבירה, ולא צריך להתבאס ממנה, או להיות מופתעים ממנה, כמו שבארסה תזכה השנה בליגת האלופות.
מה שכן, את אינטרסטלר כנראה הייתי מוריד אבל זה גבולי. ואין לי מושג מאיפה מגיע הציון הגבוה מאוד שלו כשהוא שווה בכלל מקום בין 200-250
ואם כבר…
על הניצוץ לא עפתי והייתי מוריד, אודיסאה גבולי.
תפוס אותי אם תוכל ואי.טי בחוץ
שאטר איילנד אאוט.
Spirited away ראיתי בגיל 7 וזה עשה לי טראומות. ומאז אני מפחד מאנימה.
אגב, הרבה ממה שאמרת לא ראיתי אז פדיחה…
סליחה על המטאפורות מעולם הכדורגל.
ברור לדעתי
אין כאן שום אובייקטיביות ברשימה שכזאת.
התואר "לאיזה במאי יש הכי הרבה סרטים טובים" לא שייך לנולאן.
התואר, אולי, "לאיזה במאי יש הכי הרבה סרטים טובים שמספיק אנשים ראו" גם, לא באמת, שייך לנולאן – שנעזר בכך שהוא מייצר את רוב סרטי הלהיט שלו בתקופת האינטרנט, כך שכל מי שצופה בהם מדרג אותם בזמן אמת, בעוד שמי שמדרג את "פארק היורה" עושה את זה לאחור (ובכך סרטים ישנים יותר סופגים "אבידות").
האם זה מפתיע-שוק-ותדהמה-איך-זה-קרה? לא.
אבל כשמסתכלים על כל הבמאים המוכשרים ועל כל הסרטים הנהדרים ורואים שהרשימה הזאת מתאבססת, מכל הבמאים, על נולאן… זה מאכזב.
יש לי בעיה עם הרשימה שלך שדומה לבעיה שהיה לי עם רשימת ה500 אלבומים הכי גדולים של הרולינג סטון (אני לא מדבר על הנידוי הגמור של מטאל ושל פרוג, זה נושא לאתר אחר). זה סבבה לחשוב שTUNNEL OF LOVE הוא מהאלבומים הגדולים שאי פעם יצאו. אבל אם אתה חושב ככה אז אתה אוהד של ברוס ספרינגסטין. זה בסדר גמור להיות אוהד של ברוס ספרינגסטין, יש הרבה כאלו. זה בסדר לחשוב שLODGER הוא אחד האלבומים בטופ, אבל בשביל זה אתה צריך להיות אוהד של דייויד בואי. אין שום בעיה לחשוב שBLOOD ON THE TRACKS הוא ראוי לרשימה כזאת, אבל בשביל זה צריך להיות אוהד של בוב דילאן. גם להכניס את LT IT BE יהיה לגיטימי, אם אתה אוהד של הביטלז. יש הרבה מאוד אוהדים של בוב דילאן ושל החיפושיות. אבל רוב חובבי המוזיקה הם לא אוהדים גם של בוב דילאן, גם של ברוס ספרינגסטין, גם של החיפושיות וגם של דייויד בואי. ולכן הרשימה לא משקפת אף אחד באמת, היא רק תוצאה של נוסחא שהרכיבו אותה אנשים שמסמנין וי על הליסט.
להכניס את עיניים עצומות לרווחה לרשימה כזאת צריך להיות מאוד (מאוד) נדיב עם קובריק. אני מודע שיש לסרט הזה חסידים, אבל זה מכניס אותך לקטגוריה מסויימת. צריך להיות חובב ספילברג גדול כדי להכניס את מינכן לרשימת טופ. הוא מייצג אלמנטים חביבים מאוד מסגנון הבימוי של ספילברג ויש בו ניואנסים, אבל באוברול, פשוט לא. אם היה במאי שהסרט היחיד בפילמוגרפיה שלו היה עיניים עצומות לרווחה או מינכן, לא הייתי מקדיש לו שנייה מחשבה. זה לא נכון בכלל לאדם שהיה מביים את עלייתו של. אחרי שאתה מכיר את הבמאי, מעריך את גדולתו, אתה מוכן לקבל את הפרינג' של עבודתו. אבל לבוא איתי עם עיניים עצומות לרווחה, מפגשים מהסוג השלישי, ואם הוגו, זה כמו אחד שיבוא אלי וייטען שאינסומיה צריך להיות שם, כזה טיעון ייקטלג אותך מיד בחוג המעריצים של הבמאי. והעניין הוא, שאתה מאוד נדיב עם כל אחד ברשימה מלבד הקמצנות המופלגת שלך עם נולאן. זה סבבה לא לאהוב את נולאן. אבל אם ניקח את ההנחה שנולאן הוא במאי אהוב ומוערך על ידי הרוב, לא צריך לצאת מהספרה של הקונסנזוס בצורה משמעותית כדי לטעון שכל אחד מ8 הסרטים שנמצאים בטופ 250 ראויים להיות שם. גם אם אתה (כמובן) לא מסכים עם זה באופן אישי. אגב, התחלה הוא סרט מיוחד. לא בגלל איכויותי כסרט, אלא בגלל מה שהוא הצליח לעשות בהקשר של סרטים פופולריים. בדומה למה שספילברג עשה, אני חושב שזה לא הוגן מצד אדם שמעריך קולנוע לא להעריך את היכולת של ההרחבה של גבולות הקולנוע הפופולארי
מצטער, אני לחלוטין לא מסכים
"עיניים עצומות לרווחה" ראיתי בין הראשונים של קובריק והתאהבתי בסרט כסרט. כנ"ל מינכן. אני לא עושה הנחות לאף במאי שאני רואה סרט שלו שאני אוהב.(ובטח "הוגו" או "מפגשים מהסוג השלישי" שלחלוטין נחשבים סרטים פופולריים ואהודים בכלליות).
"עיניים עצומות לרווחה" היה ראוי להיכנס לרשימה הזאת גם אם הוא היה מבויים על ידי וודי אלן, מייקל ביי, רוג'ר קורמן או אפילו נולאן. כנ"ל "מינכן".
האם אני "נדיב" ברשימות שלי? לא. אני מציין את העובדה שבקלות ניתן לשלוף סרטים נוספים מהפילמוגרפיות של כל הבמאים האלה, לשים אותם ברשימה הזאת, ואף אחד לא יניד עפעף. זה שהסרטים של נולאן ברשימה יותר מבמאים אחרים זה שילוב של הרבה גורמים ולא כולם הם האיכות שלהם על פני סרטים אחרים.
"הספרה של הקונצנזוס" היא דבר חמקמק ביותר שניתן לזרוק לכל כיוון, ומכיוון שב250 יש מקום מוגבל, כמובן שאפשר להשאיר את הסרטים האלה, אבל אפשר גם להוציא אותם ואף אחד לא ירגיש בחסרונם.
והתחלה לא הרחיב את גבולות הקולנוע הפופולארי, תודה רבה. או, אם אתה רוצה לטעון את זה, כדאי לטעון את זה ביותר מרגל אחת כי ההשפעה היחידה שאני רואה לסרט הזה הוא שמאז שהוא יצא יש "באוווווווום" בהרבה טריילרים.
ראשית, אפשר את כל ה50 האחרונים ברשימה להחליף באחרים ולא ישימו לב. ככל שהערך השולי פוחת והולך כך גם ההבדל בינו לבין הבאים אחריו.
שנית, אני יוצא מנקודת הנחה שאנחנו לא מדברים על היחס בין הרשימה הסובייקטיבית של פלוני לבין הרשימה הזאת. לכל אחד מאיתנו יש סרט אהוב שקיבל מעט מאוד אהבה ואנחנו דעת מיעוט לגביו. זה לא יהיה 'חבל' שסרט כזה לא ברשימה. ועיניים עצומות לרווחה הוא פשוט מאוד סתמי בעיני (הסרט הראשון של קובריק שראיתי) והעובדה שאתה טוען שרשימה עושה עוול לקובריק שלא מכניסה אותו שמה אותך (לדעתי כמובן) בדעת מיעוט יחסית. יש סרטים שאני לא אוהב אבל אני מבין מה אנשים מצאו בהם. עיניים עצומות לרווחה זה אחד הסרטים שבו אני מפטיר לעצמי שעל טעם וריח וכו'. כנ"ל מפגשים מהסוג השלישי.
הספרה של הקונסנזוס מדבר על מעמדו של נולאן כבמאי באופן כללי. לא על סרט ספציפי שזה הרבה יותר חמקמק. האם תסכים איתי שמעמדו של נולאן כבמאי בציבור הרחב גבוה יותר ממה שאתה היית מחזיק ממנו? אני לא כל כך אוהב את הסרטים של קובריק שראיתי, אבל בניגוד לעיניים עצומות לרווחה אני מבין מאוד למה אודיסיאה בחלל או תפוז מכני או סטריינג'לאב נחשבים לכל כך טובים. אני פשוט לא נהניתי לצפות בהם. ולכן זה טבעי מאוד שהם יהיו ברשימה מבחינתי בלי קשר לטעמי האישי. האם אתה יכול להשעות את טעמך האישי ולהסתכל בעיניים של אחד שאוהב את הסרטים של נולאן ואלו היו לטעמו?
התחלה הוא בלוקבאסטר שמאתגר את הצופה שלו. הוא מד"ב שאקשן הוא לא נקודות החוזק שלו, הוא עמוס רעיונית, והוא מספר את הסיפור בצורה לא סטנדרטית. ועדיין הוא עשה 400 מליון דולר. בדיוק כמו אחד שלא אוהב את שר הטבעות צריך להודות שעשיית בלוקבאסטר פנטזיה ברמה שלו הוא חתיכת הרחבה של הקונספט של מה שאפשר להגיש לציבור הרחב.
א. אני חושב שאתם מראש מנהלים קרב אבוד
אני לא מבין איך אפשר להתלונן על רשימה שהיא נטו פופולאריות, אף אחד לא ישב וחיבר את הרשימה ואמר אלה הסרטים הכי טובים, זו באמת רשימה שבנויה ממה הקהל שאוהב קולנוע ונוהג לדרג את סרטיו הכי אוהב, אנשים נוהגים להתלונן על הרשימה הזאת אבל תיכנסו לכל אתר כמעט של דירוג סרטים ע"י הקהל והרשימות דומות לזאת פחות או יותר.
מבחינתי זה כמו שאנשים מתלוננים על המצעד השנתי של גלגלצ, תתמודדו זה מה שאנשים אוהבים, ואי אפשר לדבר באופן אובייקטיבי על מה ראוי ומה לא כי זאת תחרות פופולאריות ובתחרות כזאת אין קריטריונים ואין ראויים יש מה שאנשים אוהבים ומה לא.
אתה(אדון הבובות) מנסה לטעון שיש איזשהוא מדד אובייקטיבי ושגם מי שלא אוהב את נולאן יכול להבין שמגיע לסרטים שלו להיכנס לרשימה למה? אני כן אוהב את נולאן אבל סרטים זה הדבר הכי סובייקטיבי בעולם ואם יש סרט שאני לא אוהב אז אני פשוט לא אוהב, ואני לא חושב שיש מדד אובייקטיבי שבו אני יגיד הסרט הזה בעצם כן טוב.
בקיצור אני חושב שכל אחד יש לו טעם משלו ואין טעם לנסות לחתור לאובייקטיביות, ושכל סרט שנכנס לרשימת הסרטים הנ"ל
מגיע לו להיות שם כי זה תחרות פופולאריות וזהו.
אני חושב שקרקר כן מבין שהדעות שלו הם שלו בלבד ואולי השפה ההחלטית שלו מבלבלת, אבל לא צריך לכתוב "לדעתי"
כל משפט כי זה ברור מאליו.
ינון, אני אתן מסגרת למהו הדיון מבחינתי כי זה נראה שלא הובנתי. להתלונן על רשימה פופולארית שהיא מראה הטיה לסרטים פופולאריים זה כמו להתלונן על כלב שיש לו ארבע רגליים. זה ברור שלכל אדם בעולם יש רשימה משלו ולהתלונן על זה שרשימה כלשהי לא תואמת את שלך זה מטופש. אני מעריך את קרקר כפול הרבה יותר מכך ולכן אני הבנתי שהוא בא לטעון (ולדעתי אכן טען) משהו אחר לגמרי איתו אני לא מסכים. זה לא קרב חלילה, אלא החלפה מפרה ומבזבזת זמן של דעות על פני המרשתת.
לכל אדם פרטי יש את הטעם שלו ואפשר למצוא אנשים שאוהבים כל דבר מכל סיבה שהיא. אבל כשבוחנים במספרים גדולים אנשים מגלים שיש דברים מסויימים שאנשים-במספרים גדולים מאוד- אוהבים. אני טוען שלכריסטופר נולאן יש את זה. אני חושב שיש לו כשרון לעבד רעיונות וסיפורים בצורה ויזואלית שגורמת לאנשים הרגשה טובה. אני בטוח שיש לא מעט אנשים שהכשרון הזה לא עובד עליהם, מה שיהיה נכון על כל כשרון שאי פעם היה לכל אחד בעולם. אני שונא את פיקאסו, אני בדעת מיעוט בעניין הזה, ככה זה עובד. אני מת על ואן גוך, ואני בטוח שתמצא אנשים שלא אוהבים אותו (כל אנשי דורו בעצם).
קרקר כפול טוען שהסיבה שכריסטופר נולאן נמצא גבוה ברשימה הזאת היא כי יש לה הטיה אמריקנית עכשווית וז'אנריסטית. זו טענה שבאה לומר שגם אם נקבל את ההנחה שאנחנו מדברים על טעמו של ההמון, יש דברים (מעבר לכשרון לקלוע לטעמו של ההמון) שמטים את ההצבעה לטובתו.
אני לא מסכים עם הטיעון הזה קרקר. ראשית ספילברג קובריק וסקורסזה הם אמריקניים. לא מעט מהסרטים אותה ציינת ככאלה שמגיע להם יותר מנולאן הם סרטים עכשוויים, ואני לא לגמרי מבין מה הכוונה בז'אנריסטים. האם אתה מדבר על טרילוגיית באטמן כסרטי קומיקס? האם ישנה הטיה ברשימה לסרטי קומיקס? מסקירה שטחית אני לא בדיוק שם לב לזה, אבל יכול להיות שאני טועה. אני גם לא חשב שיש העדפה לסרטי מד"ב בהכרח (ע"ע דו"ח מיוחד)
אני חושב שביקורת מאוד דומה למה שאתה מתלונן על נולאן אנשים אמרו לפני 30 שנה על ספילברג, ולפני 50 שנה על היצ'קוק. יש גישה חשדנית מאוד כלפי אנשים שהם מאוד פופולאריים וגם מקבלים ביקורת אוהדת באופן כללי מצד האלה שלא מתחברים לחומר שלהם. נטייה לפתור את זה כהייפ או להתנשא מעל. סוג של תגובת נגד למה שאתה רואה כאוברייטד. אני מקווה שהפרשנות שלי לא חורגת מגבולות הנימוס, ואם כן אני מצטער. בוא נאמר שזה לא אתה באופן אישי, אלא על הרוח שעולה מהגל האנטי נולאני באופן כללי, לפחות בעיני. ואני כמובן לא מדבר על טעם אישי כמו שאמרתי, אלא על הניתוח של הסיבות שקשורות לפופולאריות בלבד.
ועכשו לגבי התחלה. דוח מיוחד הוא מד"ב חכם, אבל הרבה (הרבה) פחות מצליח. ושוב, הוא לא יצר השפעה או גל חדש, עצם ההצלחה שלו היא מרשימה בעיני. כמו שהמשמעות של שר הטבעות הייתה עומדת בעיני גם אם מעולם לא היה את משחקי הכס. אני רואה את המשמעות של הסרט בהקשר הבודד שלו עצמו. דבר שני, התחלה הוא בעיני סרט מאתגר יותר מד"ח מיוחד. יותר קשה לעכוב אחרי העלילה שלו והוא יותר עמוס. דו"ח מיוחד הוא סיפור שמסופר בצורה ישירה וטובה על ידי מספר הסיפורים הטוב ביותר שקיים. לייחס את ההצלחה של התחלה לקמפיין וכוכבים זה לא רציני בעיני. די קפריו שיחק במליון סרטים שלא התקרבו למכור את כמות הכרטיסים שהתחלה הצליח, וזה בהחלט לא היה אלן פייג' או מייקל קיין. ואם זה היה כל כך קל להרוויח 850 מליון דולר עם קמפיינים היינו רואים את זה הרבה יותר. שוב, מדובר על אותו חוש לפופולאריות שאני חושב שלנולאן יש ושאתה חושב שלא קיים
קודם כל, אתה מזלזל ב"עכשווית"
סרטים סובלים (או נהנים) מהייפ. ההייפ אומר שבעת יציאת הסרט, מטח של ביקורות שופך עליהם ציוני 10 בכמויות ריאליות לאור הסרט או לא. הדבר הזה נותן דחיפה רצינית לסרטים עכשווים שסרטים ישנים יותר לא נהנים ממנה. סרט של נולאן שמקבל עשרות הצבעות (או אפילו מאות) "10" לפני שמישהו ראה את הסרט, זה משהו ש"פארק היורה" לא נהנה ממנו.
שנית, "ז'אנריסטית" זה לא רק גיבורי על, שכן לא כל מה שנולאן עשה הוא גיבורי על, אבל פרק לדנקרק כולם מתרחשים באיזשהו תפר של סרטי ז'אנר מגניבים כאלה עם אלמנטים של מדע בדיוני, פשע ועוד שסרטים מסוימים נהדרים לא משתפים בהם.
ו"אמריקאית" נאמר בעיקר כדי לדבר על קולנוע יפני ואירופאי שזוכה להרבה פחות כבוד ברשימה הזאת. מן הסתם, עם אנחנו מצמצמים את הדיון ל"נולאן נגד ספילברג", אין לעניין משמעות.
עכשיו, אחרי שאנחנו לוקחים את ההטיות האלה בחשבון אנחנו עדיין שואלים את השאלה "מה זה אומר שנולאן יש הכי הרבה סרטים ברשימה הזאת?". התגובה אליה הגבתי טענה שהתשובה היא ש"נולאן פשוט עושה את כמות הסרטים הכי טובים במספרים גדולים, גם אם לא כולם הם הטובים ביותר". כלומר שהוא יודע לנפק איזשהו מדד מסוים של סרטי 9/10, גם אם לא 10/10, בעוד שבמאים אחרים מתנדנדים יותר. וזה, שוב, לא לפי "מה אני אוהב" אלא לפי "מה היה יכול להיכנס לרשימה הזאת" – משהו שמיטיב עם נולאן. להגיד שלנולאן יש את הממוצע הטוב ביותר זאת טענה לא מבוססת, וזאת הטענה שאני בעיקר יוצא כנגדה. מעבר לטעם אישי-כן-לא, יש לכל אחד מהסרטים שציינתי מספר מעריצים רב מספיק כך שכניסה של סרטים כאלה לרשימה לא הייתה מרימה גבות, כל שאני לא מקבל שבנקודה הזאת קבור הכלב.
האם לנולאן יש משהו שמתחבר להמון בצורה שבמאים אחרים יכולים רק לחלום עליה? כן, לו ולשורה לא קטנה של במאים שבהם הוא לאו דווקא זה שמתבלט מעליהם בצורה שניתנת ברצינות למדוד. אני לא בטוח שהוא הבמאי עם הסרטים הכי רווחיים, פופולריים או נזכרים. אפשרי (למרות ששוב, לפני ניתוח מעמיק אני מסתייג מלהכריז על זה) שהוא הבמאי הכי מוצלח מבין דור במאי סוף-שנות-ה90 בנושאים אלה כאשר מה בדיוק נושאים אלה זה נושא לדיון בפני עצמו.
אבל בבחינה על זמנית, כלל עולמית – נולאן הוא לא העפרון היחיד שמחודד בכיתה, ולהגיד שדווקא הוא צריך לזכות בכבוד הזה, זה להתעלם מכך שיש כאן הטיות מסוימות שעובדות לטובתו בלי קשר לכשרונו ולאיכות סרטיו. שוב, אני מודע לכך שהרעיון שג'ון הו בונג ייקח את התואר הזה הוא מעט מופרך אבל אני בהחלט חושב שיש לא מעט במאים, גם אמריקאים פופולאריים (האחים כהן, ספילברג, סקורסזה) שיותר ראויים לו (בהרבה) ממנו.
כך שמעבר לאנטי-נולאניות, אנטי-פופולאריות ומה שלא יהיה, שאני אולי חוטא בזה ואולי לא (אני אישית חושב שלא, אבל אני אולי לא השופט הכי נייטרלי בנושא הזה) – יש כאן משהו שמציק בקביעה ש"פשוט נולאן הוא הכי טוב, ומי שלא חושב ככה הוא פשוט לא אוהב דברים פופולאריים".
בנוגע להתחלה – טוב, אני חושב שנעצור כאן כי הדבר הכי חכם שאני יכול להגיד זה "איך יש משהו מאתגר בצפייה ב"התחלה" זה הסרט הכי פשוט ונהיר אי פעם" וזה לא מאוד דבר מועיל לדיון, לכאן או לכאן.
אני חושב שהסרטים של נולאן מקבלים יותר 10\10 ממה שאתה חושב
ולא 9\10 כמו שאמרת.
הרשה לי להוסיף נתון, שאולי יוסיף לדיון:
כתבת שהממוצע סרטים שלו לא הכי גבוה. עכשיו שים לב:
הציון הממוצע של הסרטים שלו (בלי the following בגלל שסיבות) הוא 8.4. וזה מטורף. הממוצע סרטים שלו נכנס ל-100המקומות הראשונים. אם אתה מחשיב רק סרטים שהוא כתב זה עולה ל8.5, שזה בערך מקום 50. אם אתה מחשיב רק סרטים שמתחילים באות ה' ונגמרים באות ל' הממוצע עולה ל-9.0 שזה מקום רביעי!!!
לא חושב שברשימה הזאת יש במאי שמתחרה עם הנתונים האלה (אולי כן אבל נראה לי מיותר לבדוק, כי אני לא חושב שיש סיכוי שמישהו יגיע לזה…)
עכשיו אתה יכול לומר יכול להיות שזה פאנבוייזם טהור והרשימה הזאת לא אומרת כלום, אבל אתה לא יכול להתעלם מהנתונים האלה, שמיליונים של מצביעים חובבי קולנוע, כמוני וכמוך (כנראה שיותר בכיוון של כמוני) נתנו להם להתקיים.
אגב אני לא פאנבוי של נולאן הכל יכול, מלך האנדלים, מנתץ השלשלאות ומלך הדרקונים כמו שאפשר חלילה להסיק מתגובות קודמות שלי. אני פשוט מאוד מעריך את העבודה שלו ומאוד אהבתי את רוב הסרטים שלו.
אני מן הסתם לא מדבר על הממוצע באתר
כי כתבתי עכשיו סדרה של תגובות שמסבירות שבאתר הזה יש הטייה מסוימת.
אוקיי
פשוט דיברת על דירוג מ-1 עד 10 כשדיברת ימד"ב אז איך אפשר שלא…
לא, מצטער
לקבל שאנשים אוהבים את נולאן אומר שאני מבין למה יש, נניח, כמה סרטים ברשימה שלו – בדיוק כמו שאתה מקבל שיש מספר סרטים של קובריק שם. אבל לקבל שכל גיהוק שלו נכנס ל100 הכי טובים? לא.
הרשימה הזאת מתעדפת סרטים עכשווים, ז'אנריים, אמריקאיים ונולאן במקרה עושה בדיוק את הדבר הזה ולכן הרשימה הזאת, למרות שגם בעיני הציבור לא הוא ולא הסרטים שלו הם אלה שנחשבים הכי טוב, מתעדפת גם אותו.
כמו שאמרתי, אפשר להוציא ולהכניס סרטים מהרשימה הזאת גם במקומות הגבוהים ביותר ואנשים פשוט יקבלו את זה, בסך הכל. אם תוריד את "שינדלר" למקום 150 אף אחד לא יתפלץ, ואם תמחק את "עלייתו" אף אחד לא ישים לב אפילו ואם תשים במקומם את "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אור ירח" אנשים פשוט יקבלו את זה.
לכן, כשאתה מדבר על כך שסרטיו של נולאן שם כמעין ברירת גורל כי הציבור הרחב אוהב אותם אתה מפספס שהציבור הרחב אוהב באמת הרבה סרטים, ולא אוהב במיוחד את סרטיו של נולאן.
זה לא באמת סוף העולם או אפילו משהו חשוב, אבל ברור שנולאן היה יכול להיות מקום 10 ברשימה הזאת עם 4 סרטים בתוך הרשימה סך הכל, ואף אחד לא היה מתרעם על כך אם במקומו היצ'קוק, קובריק או סקורסזה היו הבמאים עם הכי הרבה סרטים שם.
כך שכן, אני חושב שלא נולאן ולא סרטיו מדגדגים את הבמאים הגדולים באמת, גם לא ביצירת בלוקבאסטרים, ואני חושב שחבל שהרשימה הזאת עובדת בצורה כזאת שמתעדפת את יצירותיו הבינוניות של נולאן על סמך היצירות הגדולות של במאים אחרים.
כלומר, אנחנו שנינו דיברנו בשרשור הזה על "דו"ח מיוחד", כן? מד"ב חכם היה לפני, והוא אפילו היה עם הבונוס של "להיות אשכרה סרט טוב". "שר הטבעות" הצליח להראות כיצד ניתן לקחת סרטי פנטזיה ולהפוך אותם לאפוס קרבות והוא הכניס גם את אפוסי הקרבות לז'אנר חדש לשנים הקרובות וגם העלה את מעמד סרטי הפנטזיה – בלעדיו לא היה את "משחקי הכס", לטובה ולרעה. "התחלה"… לא עשה את זה. הוא גנב כמה רעיונות מסרטים אחרים, היה חמוד רעיונות ומשעמם ביצועית, וסינוור אנשים כך שאפשר להחליף סיפור עם "בתוך חלום בתוך חלום". כלומר, אם אתה הולך לטעון שכל סרט מד"ב חכם שיצא מאז הוא מורשתו של "התחלה" אני ארים גבה, ומכיוון שלאחריו סרטי הבלוקבאסטר חזרו, פחות או יותר, למסלולם קשה להגיד שהוא בישר על שינוי כלשהו. כמו "האביר האפל", מדובר על סרט ייחודי שעיקר המורשת שלו היא בכך שהוא הצליח לבדו ולא שום דבר שיוצרים אחרים ניסו לעשות. אז לא, אני לא רואה את זה כהישג מיוחד שהוא הביא אנשים למסכים – בלוקבאסטר עם כוכבי על ומסע פרסום מגניב שהביא אנשים לקהל??? ולא רואה את זה כהרחבה ספציפית של מה שאפשר להגיש לקהל הרחב. אם מתאמצים, אפשר להראות איך כל בלוקבאסטר בשנים האחרונות הוא "הרחבה של הקונספט של מה שאפשר להגיש לציבור הרחב".
זה מוזר להגיד שהוא היותר עקבי מביניהם
הוא במאי די חדש, ב10-15 שנים שהוא קיים (כבמאי) הוא היה בשיא הקריירה שלו. נוכל לדבר על עקביות עוד 5-6 סרטים, משום שכרגע הוא במגמת ירידה במידה מסויימת, והשאלה המעניינת היא האם הוא יצליח להוציא עוד דברים מצויינים, או שהוא מיצה כבר את המצויינות שלו.
אני לא מהחסידים הגדולים של נולאן, בעיני הוא בצד היותר טוב של קולנוע מסחרי (או תרבות הפופ) ואין איזו אומנות עילאית בדברים שלו. אבל נראה לי שגם ספילברג נופל לקטגוריה הזו.
שיא הקריירה שלו נמשך 15 שנים
שבהם הוציא 10 סרטים.
10 מ10 זה עקבי. טוב אולי 9 מ10…
האם טרנטינו לא נופל בעינייך לקטגורייה הזאת?
של פופ קאלצ'ר?
קצת פחות, משום שהסרטים שלו (ואני יודעת שיש בהם הרבה מחוות לסרטים אחרים) הולידו יותר חיקויים, אז יש בהם משהו קצת יותר פורץ דרך. ויש בהם פחות קיטץ' ויותר אקשן, אישית אני מגיבה לזה יותר טוב. ויש משהו קצת פחות שבלוני בעלילות שלו, או לפחות בהתחלה היה (עכשיו זה "סגנון טרנטינו" ופחות מפתיע).
אבל גם יש איתו עניין מוזר, זה פחות קשה להיות "עקבי", כלומר להוציא סרטים טובים יותר, כשאתה מוציא כל כך מעט סרטים. טרנטינו בשטח מתחילת שנות ה90 ואאל"ט עשה פחות סרטים מנולאן.
אני בגיל שאני די ריאליסטית, אני לא שופטת לחומרה אנשים שבוחרים להתפרנס ועושים סרטים גם כשהם פחות טובים. ואני מבינה מאיפה מגיעה המגלומניה שדוחפת אנשים בלי לחץ להתפרנס (ספילברג) להוציא סרטים פחות טובים.
אני בעיקר חושבת שהרשימות האלו, כרשימות, הן די חסרות ערך. הרבה יותר מעניין לצמצם את הרשימות האלו לשאלות ממוקדות- למשל, מה נשאר היום מהעשורים הקודמים ומה נעלם, לפעמים להיטים נעלמים ולפעמים דברים יותר זניחים נשארים. היתה לי המחשבה הזו בכלל על מוזיקה מהניינטיז, כמה זה מוזר שדווקא wannabe של הספייסגירלס זה שיר שכולם מכירים, כשבזמן אמת די זלזלו בהן כמשהו מסחרי ובר חלוף, וכמה דברים ממש טובים פשוט נעלמו מהתודעה הקולקטיבית (בלאד שוגר סקס מג'יק למשל, מי חשב שיום אחד יפסיקו להשמיע את אנדר דה ברידג').
אגב, אני משערת (בקצת מחשבה לאחור)
שבעצם אני עושה משהו קצת עקום. אני בטוחה שיש מי שיגיד לי שספילברג הוא פורץ דרך והוליד מלא חיקויים. יש פה הרבה השפעה של הטעם האישי שלי והעובדה שהוא היה מאז שאני ילדה, אז הקיום שלו והקיום של הסרטים שלו קצת "מובנים מאליהם" בתודעה שלי.
אבל אני מניחה שזה חוזר ל-למה לרשימות הנ"ל אין ערך מאוד גבוה בעיני.
טרנטינו בוודאי נופל לקטגוריה הזאת
והמסקנה המתבקשת(והדי ידועה)היא שהדירוג של ימדב נוטה להעדיף סרטים מסחריים(ואמריקאים,אם כבר)על פני סרטים אחרים.אז השאלה היא עד כמה הוא אמין כדירוג של הסרטים(והבמאים לצורך הדיון)הטובים ביותר בכל הזמנים
הערך של הרשימות האלה
הוא לא הסדר של מי שמופיע ברשימה, אלא היכולת שלנו לעבור עליהם ועל ידי כך להתוודע לסרטים ובמאים (ושחקנים, ופסקולים, וwhatever…) שאנחנו לא מכירים.
הרשימה זו סתם דרך מעניינת לעשות את זה כי היא גם גוררת אחריה בדיוק את הויכוחים האלה…
טרנטינו הוא אמן הפופ קולצר
הוא פופ קלצר כי הוא בוחר להיות, הוא פופ קלצר בצורה הכי מודעת לזה שאפשר, אם תשאל אותי טרנטינו הוא פסגת הקולנוע הפופולרי אך איכותי וחכם ולא נולאן או ספילברג.
אבל זאת רק דעתי וזה רק טעמי האישי
בעיה נוספת עם הדומיננטיות של נולאן ברשימה הזאת,לדעתי,
קשורה לחינוך קולנועי.
אם אנחנו רוצים שילדים בני 14 יתחילו לראות סרטים נוספים שהם לא מכוניות ופיצוצים אלא גם קולנוע איכותי יותר,השאלה צריכה להיות האם נולאן הוא הבחירה התבקשת שמבטאת את האידיאל העליון.
ובכן-לא.
ילדים בני 14 אוהבים את הסרטים של נולאן מהסיבות הפשוטות שהם מגניבים ולמראית עין גם גאוניים,וכל הבימוי הבומבסטי של נולאן גם גורם לזה להיות יענו גדול מהחיים.כל העניין הזה של חלום בתוך חלום,של סרט שהולך הפוך,מסע בזמן וכל הסיבוך ההוא ביוקרה,אלו דברים שבקלות קונים ילדים."אחי,הוא גאון!הוא…אין,הוא פשוט גאון הבמאי הזה"…לעולם בלי יכולת להסביר למה הוא כזה גאון מעבר ללומר בראשי פרקים באיזו צורה מגניבה הסרטים שלו מסופרים.
עכשיו,אני לא בהכרח אומר שאין בסרטים שלו עומק נוסף מלבד הדברים האלה,אבל אני בהחלט חושב שזו בעיה שהוא האידיאל העליון עבור ילדים בגיל הזה(הם לא מכירים כמעט במאים נוספים חוץ ממנו)מפני שאחרי שמכירים את הסגנון שלו ואוהבים אותו,קשה לזהות שיש עומק,דרמה ואיכות הרבה יותר גדולים גם בסרטים קטנים ופשוטים שמסופרים בפשטות,ומבוימים הרבה יותר טוב גם בלי לחבוט בתופים עם פטיש ולגרום לך לומר "וואו"
יומנו של מישהו שהתחיל לאהוב קולנוע בזכות כריסטופר נולאן
או:למה נולאן כן מכניס בני נוער לקולנוע יותר איכותי
לפמי שראיתי את "התחלה", הייתי רואה סרטים שהם מכוניות ופיצוצים, ובכלל, סרטים לא עניינו אותי כל כך.
כשראיתי את "התחלה" בפעם הראשונה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשסיימתי לראות את הסרט היה:"הולי פאקינג שיט זה הסרט הכי טוב אבררר וואטפאק המוח שלי נדפק, הדבר הכי גאוני שראיתי בחיים!!!!!!"
אחרי זה חשבתי לעצמי שאני אראה עוד סרטים של כריס מן העבר, ואז ראיתי את "ממנטו".
כשראיתי את "ממנטו" בפעם הראשונה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשסיימתי לראות את הסרט היה:"יכול להיות שזה היה יותר טוב מ"התחלה?""
ואז הבנתי שסרטים יכולים להיות הרבההה יותר טובים ממה שחשבתי שסרטים יכולים להיות, ושיכול להיות מלא סרטים מעולים שלא ראיתי, אז התחלתי לראות סרטים. ומי היה מאמין? היו מלא סרטים מעולים שלא ראיתי! התחלתי על פי ימד"ב להשלים סרטים שנראים לי אחלה ונחשפתי אל עולם שלם של טרנטינואים וכהנים ואדגרים ופינצ'רים וסקורסזים ועוד (כן, לא הכי מקורי, אבל תן לי זמן) והבנתי שזה אחלה עולם, העולם הזה, ועכשיו יש לי את הרצון להשלים ולראות עוד דברים שלא ראיתי ולהכנס עוד אל העולם הזה, של הקולנוע, עד הסוף, ובאמת, בדצמבר שנה הבאה, יוצא הסרט הראשון שלי. סתם לא, אבל אם היה לי את האמצעים הייתי עושה את זה, בזכות נולאן. ואני לא חושב שאני היחיד.
וחוץ מזה
בנוגע לילדים בגיל 14.
אתה לא מדבר על ילדים בארץ נכון? כי אם כן, אני די בטוח שאם תשאל בארץ 100,000 ילדים בני 14 מי הבמאי האהוב עליהם, חצי יגידו שהם שהם לא מכירים שום במאי, 40% יגידו שהם מכירים רק את שפילברג. ויבטאו את השם עם האות ש'. ה-10% נוספים יתביישו שהם מכירים רק את שפילברג, עם ש', ויגידו שפילברג.
עכשיו לגבי ילדים בארצות אחרות כמו USA אין לי מושג, כי אני לא שם, ולא בעולם שלהם, ובתרבות שלהם, אבל לא הייתי מתפלא אם התוצאות היו דומות. מצד שני, לא הייתי מתפלא אם נולאן היה זוכה ב100%, לא כי הוא הכי טוב, כי אין לי מושג מה היחס של הילדים באמריקה לקולנוע.
זה לאו דווקא בני 14,זו היתה רק דוגמה.
אני מכיר המון בני 20 שאוהבים את נולאן או אפילו כאלה שלא מכירים את שמו אבל התחלה הוא הסרט האהוב עליהם בערך.
למעשה נולאן הוא הבמאי האהוב ביותר בקרב ה"לא חובבי קולנוע".
ולמה הסרטים שלו כל כך אהובים?בדיוק מאותם סיבות שסרטי מהיר ועצבני אהובים עליהם.לא כי מדובר בסרטים טובים,אלא כי מדובר בסרטים מגניבים.זה לא משנה כרגע האם הסרטים טובים או לא,זה משנה למה אוהבים אותם,וזה לגמרי בגלל שהם מגניבים.
אז תיארת את התהליך שעבר עליך אחרי שנחשפת לנולאן.בסדר.יש המון אנשים שזה לא קרה להם. אני עדיין חושב שאם נולאן הוא הבמאי הכי בולט והכי מומלץ לצפיה,אז "לא חובבי קולנוע" ימשיכו לצפות בסרטים שלו ולבלבל בין מגניב וגאוני ולא להפוך לחובבי קולנוע כי סרטים פשוטים למראית עין פשוט לא יעניינו אותם.
לצורך דוגמה-בשבוע שעבר צפיתי ב"הסוכן",זוכה האוסקר הזר בשנה שעברה.לא איזו יצירת מופת אלמותית או משהו כזה,אבל בהחלט סרט טוב מאוד ואפקטיבי.אבל הסיפור קטן,הבימוי קטן,ההפקה קטנה,הכל קטן.וזה עדיין סרט מצוין.אם נולאן מוצב כאידיאל,קשה לי לראות איך אפשר למשוך אפילו כעבור כמה שנים "לא חובב קולנוע"שיצפה בסרט כמו זה
ואם נולאן לא מוצב כאידיאל?
יהיה יותר קל למשוך את הקהל הרחב לסרטים כמו "הסוכן"? או כל סרט קטן אחר שהוא לא אקשן/מגניב. או איך בכלל אתה חושף את הקהל הרחב לסרטים קטנים שהם לא אקשן/ מגניב אם אין לך סרטים בסטייל של נולאן (איכותיים אבל פונים לקהל רחב) או אם אין איזו שרה שתגיד שהם עוכרי ישראל?
ואתה כל הזמן אומר שנולאן לא גאון. אם הוא מצליח לגרום לכל כך הרבה אנשים חהגיד שהוא גאון, אז הוא גאון. אולי לא בתחום הקולנוע, אבל הוא גאון בתחום של לגרום לאנשים לחשוב שהסרטים שלו לעילוי, כמו שאמרת.
ועוד משהו
אין מה להשוות בין התחלה למהיר ועצבני. אולי אסביר יותר מאוחר
לגרום לאנשים לחשוב שאתה חכם
ולהיות חכם זה לא אותו הדבר, ואני חושב שרוב האנשים היו מעדיפים את השני על פני הראשון.
רוב האנשים היו מעדיפים להיות חכמים מאשר לגרום לאנשים להיות חכמים? או שרוב האנשים היו מעדיפים אנשים חכמים מאשר אנשים שגורמים להם לחשוב שהם חכמים?
שניהם, אני מניח.
(ל"ת)
השאלה השניה היא מוקש פילוסופי, והשאלה הראשונה צריכה יותר חידוד בגלל שהתשובה אליה יכולה להיות שונה.
השאלה הראשונה היא שאנשים היו מעדיפים להיות באמת חכמים מאשר רק להעמיד פנים שהם חכמים. כן, יש שקרנים בעולם ושרלטנים, אבל אני חושב שגם הם היו מעדיפים להיות באמת טובים במשהו מאשר להעמיד פנים שהם טובים במשהו. כמובן, אפשרי שאני אופטימי בנוגע למין האנושי ושהרבה יותר אנשים היו מסתפקים ביח"צ טוב לגבי עצמם מאשר אשכרה סט יכולות.
לא מבין מדוע השאלה השנייה היא מוקש פילוסופי – אנשים לא אוהבים שמשקרים להם. אם הם חושבים שמישהו חכם, הם לא היו רוצים לגלות שהוא בעצם טמבל שרק מאוד טוב בלגרום לעצמו להיראות חכם.
האם אתה חושב שנולאן הוא שקרן או שרלטן? אני לא חשבתי שאנחנו מדברים על אחד שהעתיק בבחינה, אלא על משהו קצת אחר. נולאן מעולם לא שיקר לך. אני חשבתי שהדעה שלך על נולאן שעל פני השטח הוא נותן רושם חכם, אבל למי שמתעמק רואה שמדובר במשהו אחר. אדם שגורם להמונים הנחותים לחשוב שהוא חכם אך אלו שמבינים, מבינים שהוא לא חכם. אני לא מסכים איתך על נולאן, אני חושב שהוא חכם ואני חושב שהסרטים שלו חכמים. מעולם לא הגדרתי את עצמי כפאנבוי שלו, אבל אני מניח שאתה תחשוב שאני כן כזה. אחרי שאני נמצא בקטיגוריה הזו, השאלה "האם נולאן גרם לי לחשוב שהוא חכם" או "האם הוא באמת חכם" היא די חסרת משמעות בעיני. ההגדרה של כל אדם חכם בעולם ביחס לאדם אחר הוא קשור בזה שהוא גורם לי לחשוב שהוא אדם חכם ולא יותר. זה בהנחה שהוא לא משקר כמובן (אם הוא מביא את דבריו של מישהו אחר אז זה בסך הכל טעות בזיהוי, אני פשוט לא חושב את זה עליו, אלא על הבן אדם שבאמת עומד מאחורי הדברים.)
אני לא מבין, אף פעם לא חשבת
על מישהו משהו כמו "היי, הוא נראה כמו בן אדם שיודע על מה הוא מדבר על סמך דברים שיצר או מה שלא יהיה" ואז ראית אותו מדבר או סרטים אחרים שלו ואז הבנת " אההההההה. לא הוא לא"?
כי נניח, זה בערך התהליך שהיה לי עם טרנטינו.
יש הבדל בין מישהו ששם משקפיים, מדבר במבטא בריטי ומהרהר הרבה לפני שהוא מדבר ומדבר במשפטי מסתוריים לבין מישהו שאשכרה כדאי להקשיב לו. האחד נותן רושם שהוא חכם, השני הוא אשכרה חכם.
אני לא משנה את דעתי על יצירה בגלל היצירות האחרות שלו, או בגלל שאני מתאכזב מהיוצר. יש נטייה מסויימת להרחיב את הסאבטקסט של יצירה אם אתה מעריך היוצר. אבל נולאן עוסק בנושאים בהם הוא עוסק בצורה די ישירה. והאמת היא שכשצפיתי ברוב הסרטים שלו שממש אהבתי לא הכרתי את שמו, ואפילו לא ידעתי שהיצירות הן מאותו במאי (זה כמובן השתנה אחרי האביר האפל). יש לי ניתוח על סצנת שתי הספינות באביר באפל שיהיה לי מעניין לשמוע מה הוא חשב על זה. אבל זה לא ישנה הרבה מהיחס שלי לסרט. הסרטים שלו הם לא מקרה מלהולנד דרייב. העובדה שטרנטינו קשקשן לא שינתה את היחס שלי לספרות זולה
לא מבין מה נכנס ספרות זולה לעניין
טרנטינו טיפש, ספרות זולה לא. ובכל זאת, טרנטינו טיפש.
כלומר, אני מסכים איתך, אבל לא מבין איך זה סותר מה שאמרתי.
תוכל להסביר?
(ל"ת)
למה אני חושב שטרנטינו טיפש?
זה בעיקר נובע מהתבטאויות שלו, לאורך השנים שאולי שמות אותו יותר בקטגוריית "מנותק" מאשר "טיפש". ואולי לא אף אחד מהם, אלא "מתלהב מעצמו בצורה ילדותית ולא בריאה" או "עדיין ממשיך לנסות לשחק למרות שזה בבירור לא משהו שהוא טוב בו".
אתה צודק ב-100%
ואני בטוח שכל האנשים הרציונליים יעדיפו את השני על פני הראשון.
אבל זה לא מה שהתכוונתי.
קודם כל דיברתי על גאונות בתחום, ולא גאונות בכללי, שזה תכונה מולדת שלא מצריכה למידה. גאונות בתחום מצריכה הבנה בתחום, מן הסתם. ויש הבדלים בין הגאונויות הנ"ל.
התכוונתי שגם אם נולאן לא מבין כלום בתחום הקולנוע, העובדה שהוא מצליח לגרום לאנשים לחשוב שהוא גאון, הופכת אותו לגאון בשרלטנות ובלהפיץ רושם הפוך ממה שהוא. כמובן בהנחה שהוא לא מבין כלום בקולנוע. וגם שרלטן טוב הוא גאון. בתחום השרלטנות, כמובן. שזה די נורא להיות כזה, אבל שרלטון טוב הוא גאון. מה שהופך את נולאן לגאון.
כלומר.. אם עד כדי כך חשוב לך שנסכים שנולאן הוא גאון
אז אני מוכן להסכים לקו המחשבה הזה, אבל זה מין הסתם מפספס את המשמעות המקורית שבה השתמשנו ב"גאון" לפני כן.
לא כזה חשוב לי שתחשוב שנולאן הוא גאון.
פשוט חשוב לי שתבין את הכוונה שלי ושלא תוציא דברים מהקשרם.
למעשה, אתה עוד פעם לא הבנת למה התכוונתי והוצאת דברים מהקשרם.
כנראה שאני צריך להסביר את עצמי יותר…
"זה לא משנה כרגע האם הם טובים או לא?" אבל זה כן, זה הכי משנה בעולם. הסקאלה של טוב ורע והסקאלה של בימוי גדול/קטן היא לא אותה סקאלה. פרנסיס פורד קופולה הוא לא במאי קטן, הוא במאי בומבסטי. ספילברג בקושי עושה סרטים "קטנים". אפילו הסרטיפ היותר אינטימיים שלו הם לא בעלי בימוי "קטן". הם גם בהחלט מגניבים. האם גם הם אחראים על השחתת טעמו של הנוער? זה יהיה לגיטימי לענות שכן. יש לא מעט אנשים שחושבים שמקור הרוע בקולנוע הוא בסרטים אמריקאיים. אני חושב שהם טועים טעות גדולה. הוליווד לא מעצבת את הטעם של ההמונים, הטעם של ההמונים מעצב את הוליווד. הוליווד פשוט מאוד טובה בלתת להמון את מה שהוא רוצה
אם אתה חושב שהסרטים של נולאן טובים. אז הוא חושף את ההמון לסרטים טובים, בצירוף לזה שהוא נותן להם משהו שהם נהנים ממנו. הדבר הזה הוא טוב מאוד. כי זה חושף אותם לאיכות קולנועית, וזה תמיד דבר טוב. אם אתה חושב שהסרטים של נולאן לא טובים, אז הוא מייקל ביי פחות או יותר.
זה עדיין לא משנה אם הסרטים טובים
כי גם אם הם טובים,(ואני אמנם לא אוהב את נולאן אבל האביר האפל והתחלה הם כן טובים)בנאדם שלא מתעניין בעומק והרעיונות שיש לקולנוע להציע פשוט לא יראה אותם בסרטים של נולאן כי הם עטופים בעטיפה מאוד רחבה במגניבות,שמסנוורת מאוד,וכך מי שלא מחפש פשוט לא ימצא.אנשים בכלל לא שמים לב שהסרטים של נולאן טובים ולכן זו לא באמת חשיפה לסרטים טובים.
הסנדק הוא דווקא דוגמה מצוינת לחינוך קולנועי טוב,וכזו שגם יכולה לגרום לאנשים לצפות בה.התיאור של העלילה הוא כזה שבהחלט עשוי למשוך אנשים,והסרט עצמו הוא כזה שיוכל לחשוף אותם לאיכות קולנועית.הסנדק לא בומבסטי במיוחד ואין איזה משהו מגניב בעשיה שלו.אבל גם צופה שלא מבין בקולנוע יוכל לומר זה סרט טוב פשוט כי זה סרט טוב.
ספילברג-חסרים לי כמה מן הסרטים הידועים והמוכרים שלו,אבל יש מצב שאני מסכים איתך.
אחרי שראיתי את הסנדק לא יכלתי להסביר לך למה הוא סרט טוב. יכלתי להסביר לך שהוא משעמם ושהמשחק בו מאוד טוב. שנים אחר כך ראיתי מישהו שמנתח את סצנת הפגישה במסעדה (שהיתה באמת הסצנה שעשתה עלי הכי הרבה רושם בסרט) ומסביר את הטריקים הבימויים שאיתם הבמאי השתמש כדי ליצור את הרושם הזה. מה שאני חותר אליו הוא שהעובדה שאנשים לא יכולים להסביר לך למה זה טוב או למה זה גאוני, לא בהכרח אומר שהם לא קלטו את זה באיזשהו מקום. ההתעסקות הנולאנית באבסטרקט של תפישת מציאות ושל זהות ובמיוחד העובדה שהוא משתף את הצופים בזה לא לגמרי מתפספסת לאנשים גם אם הם לא יכולים להצביע על כך. זה הסיבה שאנשים מעריכים את הסרטים שלו הרבה יותר מהסרט ה"מגניב" הממוצע כמו מהיר ועצבני. זה לא רק מגניבות וברק (למי שחושב שזה טוב, מי שלא, כמובן חולק על כך)
הסנדק הוא סרט אפי ורחב יריעה. הוא לא סרט מינימליסטי בכלל. במידה מסויימת זה חלק מהאיכות שלו. בכל אופן הוא לא יחנך אנשים לאהוב מינימליזם. לא הסנדק ולא אפוקליפסה עכשו (שעליו יותר חשבתי כשהזכרתי את קופולה)
רק עכשו שמתי לב שבכתבה הזאת יש כמעט את כל התגובות שלי באתר. מוזר
הוא אפי ורחב יריעה,אבל הוא עושה את זה בשקט ובמקצוענות.רוב הסצינות בו הם אנשים שמדברים בחדר.
אז הוא דוגמה יותר טובה לדעתי
הוא אפי ורחב יריעה,אבל הוא מגיע לזה בצורה די מינימליסטית
אולי אפשר לומר שהוא הסרט האפי הכי מינימליסטי שיש.
נו באמת
לא כתבת למה הסנדק הוא חינוך קולנועי טוב, ויתרה מכך, כתבת שצופה שלא מבין בקולנוע יאמר שהסרט טוב, כי הוא פשוט טוב- וזה נראה לי יותר גרוע מלאהוב סרט שהוא מגניב, כי לפחות יש לו סיבה. איך אדם שלא מתעניין בעומק והרעיונות שיש לקולנוע להציע, ולא מחפש כאלה, ימצא בסנדק כאלה? אדם שלא מבין בקולנוע, הרעיונות הקולנועיים של הסרט יעברו לו מעל הראש.
דוגמה: וויפלאש (ספויילרים לא רציניים).
בהנחה שראית את וויפלאש ובהנחה שאתה לא מבין כלום בג'אז, כמו שהקהל הרחב, שאותו אתה רוצה לחנך לקולנוע טוב, לא מבין כלום בקולנוע, אני לא חושב שהבחנת בין הקטעים שהילד תופף וג'יי קיי סימונס (JKS מעכשיו) רצה להרוג אותו, לבין הקטעים שתופף, וJKS היה מרוצה.
(עד כאן ספויילר לוויפלאש)
אותו הדבר בקולנוע. אנשים שלמכ"ב לא יבחינו בין סרט שהמבקרים קוטלים לבין סרט שהמבקרים מהללים. אשלמכ"ב לא יבחנו בטכניקות בימוי שונות, לא בזוויות צילום מעניינות, ולא ישימו לב לבעיות בסרט, או להברקות בסרט. בדיוק כמו שלי לא היה מושג מה ההבדלים בין התיפופים של הילד.
בוא אני אתן לך דוגמה לאיך כן אפשר לגרום לאשלמכ"ב לחפש יותר לעומק בסרטים:
הסוף של התחלה.
אנשים שהתלהבו מהסרט מספיק, כי הוא מגניב כמובן ולא מסיבות אחרות, כנראה שהם התלהבו מהסוף גם, כי הוא מגניב כמובן ולא מסיבה אחרת. עכשיו, אנשים שהתלהבו מספיק מהסרט גם יכולים להרהר על הסוף שלו עם אנשים, או לחפש באינטרנט, או לחזור לצפייה שנייה בסרט *ולחפש בפרטים הקטנים* כמובן שהאינטרנט כנראה יעשיר אותם הכי הרבה, והם יגלו על קולנוע דברים כמו: בחירת סאונדטראק כאמצעי שמשרת את הסרט, והאמת שזהו בערך, אין עוד איזה טכניקות בימוי שנולאן שם כדי להבהיר האם קוב וכו'. אבל הנה! למדנו את הקהל הרחב משהו בקולנוע!
וחוץ מזה, אני לא יודע למה צריך לחנך אשלמכ"ב לחינוך קולנועי, זה לא מעניין אותם. זה לא שאני רוצה שיחנכו אותי לחינוך נגרי, נגרות לא מעניינת אותי. גם ג'אז.
אגב, אני אשמח שתענה, כי לתגובה הקודמת שלי לא ענית, משום מה, וזה נותן לי שתי התרשמויות: רושם אחד זה שאתה מתנשא סטייל "הוא מדבר שטויות אז למה שאני אענה לו" שזה באמת יכול להיות, אבל תגיד לי אם אני מדבר שטויות, כי אם לא תגיד זה גם יכול לתת לי את הרושם השני, שאין לך מה לענות. ואם אין לך מה לענות, תכתוב שאין לך מה לענות. כאילו ניצחת או משהו. אם אפשר.
מצטער אם הובנתי לא נכון.אתה לא מדבר שטויות ויש לי מה לענות.אסביר מחר כשאהיה מול מחשב
היי אלדו
קודם כל,הסיבה שלא עניתי לתגובה הקודמת שלך היא מפני שכשפתחתי את האתר וראיתי אותה,זה היה יחד עם תגובות נוספות של קרקר כפול ואדון הבובות,שהרחיבו את הדיון והסיחו את דעתי מזה שהתדיינתי איתך קודם.זה לא היה בקטע מתנשא וגם לא מתחמק.זו היתה טעות,אבל סליחה על הרושם שהיא יצרה.
אם נולאן לא מוצב כאידיאל האם יהיה קל יותר למשוך את הקהל הרחב לסרטים כמו הסוכן?כן.אם תציב כאידיאל דוגמה מוצלחת יותר ממנו.אז כמו שאמרתי,הסנדק הוא לדעתי יופי של חינוך קולנועי.ותכף אסביר.
קודם אמרתי שאשלמכב לא ידעו למצוא עומק בסרטים של נולאן בגלל העטיפה המגניבה.זה לא רק זה.אתה צודק,אשלמכב לא ימצאו גם עומק בהסנדק.אבל אצל כריסטופר נולאן גם החוויה הרגשית עלולה להיבלע.הדרך המיוחדת שהסיפור מסופר בה והמוזיקה הבומבסטית ידברו אליהם הרבה יותר מן הרגש והדמויות והם לא יתחילו להתעניין בדברים כאלה.
ואיך זה בהסנדק?נניח שאשלמכב החליט לצפות בסרט,כי מאפיה והתנקשויות נשמע מעניין,וכי הסתקרן לדעת איך הסרט הכי מוערך בכל הזמנים.נניח גם שהסרט יעניין אותו מתחילתו ועד סופו.הוא יכול לגמרי לחטוף חתיכת בומבה רגשית.גם אם הוא לא יתחיל לנתח את הקונפליקטים של הדמויות הוא יכול ממש להרגיש אותם.איזה מין סרט זה הסנדק?יש בו אמנם המון סצינות התנקשות,אבל בגדול זה סרט ארוך,איטי,כבד ומהורהר מאוד,עם עלילה תכלס לא כזאת מעניינת ומרגיש קצת אפרורי לפעמים.אז איך זה בכל זאת ירגש מישהו?כמו שאמרתי קודם והקשית בצדק כי לא הייתי ברור-זה ירגש מישהו פשוט כי זה סרט טוב.הוא כתוב ומבוים ומשוחק טוב(פלוס כמה מאוד בכל אלמנט).וכן,אשלמכב אולי לא יוכל להסביר דקויות בתסריט ובבימוי,אבל בגלל שהסרט פעל עליו עדיין הוא עשוי להגיד-"וואו איזה סרט טוב" ומיד אחר כך "וואלה,אולי סרטים יכולים להיות מצוינים גם בלי יותר מדי פיצוצים וגם אם הם איטיים ואפרוריים לפעמים".בהתחלה לעומת זאת,כמו שהסברתי,אני פחות רואה איך האמירה השניה תיאמר.
בנוגע לסוף של התחלה שאמרת שיכול לגרום לאנשים לחפש עומק בסרטים-האמת שזה די מעניין מה שאתה אומר,ויכול להיות נכון,אבל יכול להיות גם לא.יצא לי לשמוע הרבה אשלמכב משוחחים על הסוף הזה,אבל זה תמיד נשאר ברמה של מה בעצם קרה בסרט ולא יותר מזה.עדיין יש מצב שמדובר בהתלהבות תמימה ממשהו מגגניב שעלולה להיגמר בזה,אבל גם יש מצב שאתה צודק.לא יודע.
בין התחלה למהיר ועצבני יש טונות של הבדלים.אחד מהם הוא שהתחלה סרט הרבה יותר טוב.אבללא נראה לי שזה מה שהתכוונת.מוזמן לפרט בנושא הזה,אם אתה רוצה.
ובקשר לשאלה האחרונה שלך על חשיבות החינוך הקולנועי-בתיכון שלמדתי היה פעם ערב מגמות.המורה לפיזיקה עלה והסביר את המסלולים השונים שהמגמה פותחת.אחר כך גם המורים במגמות האחרות.ואז גם המורה לקולנוע הסביר איזה מסלולים המגמה פותחת.אבל הוא לא דיבר על מסלולים באוניברסיטה.הוא דיבר על מסלולי חשיבה,נשמה,רגש,יצירתיות וכולי.אני יודע איזה שינוי מהותי וחיובי הקולנוע(ובהמשך גם מוסיקה קלאסית,אם כבר)חולל בחיים שלי.
ברור שכולם נפשות שונות ואנשים שונים מגיבים שונה לכל דבר.אבל גם אם השינוי הוא קטן,התרבות שאדם צורך משפיעה עליו,נקודה.אם תאזין לטראנסים או לסימפוניות תהיה לכל אחד השפעה שונה.אם תצפה במהיר ועצבני או בסרטים של ברגמן תהיה לזה השפעה שונה(אני לא מעריץ של ברגמן או משהו כזה,צפיתי רק בשני סרטים.אבל בכוונה נתתי דוגמאות קיצוניות).אני לגמרי מאמין שקולנוע יכול להפוך אנשים לטובים יותר.יש מצב שאתה חושב שאני מגזים ומלודרמטי מדי,אבל זו דעתי הכנה.אתה יכול לנסות לחשוב בעצמך אם השתנית מאז שהתחלת לצפות בסרטים יותר ברצינות ובסרטים יותר טובים.אתה לא מוכרח לענות אם זה כך,כמובן,כי זה אישי,אבל בלי להכיר אותך נראה לי שכן.
ועוד סיבה למה כדאי לחנך לקולנוע טוב-אדון הבובות אמר קודם שטעם ההמון קובע מה שהוליווד נותנת.אם הוא צודק,אז כשאנשיםיתחילו לרצות סרטים טובים יותר,גם נקבל סרטים טובים יותר.יופי טופי ויאללה מכבי
נראה לי שצריך להגיד תודה שנולאן הוא האידיאל
ולא מהיר ועצבני או משהו לא? אם נולאן לא היה האידיאל, מה שיהיה האידיאל מובטח להיות יותר טוב? כשסרטים כמו בלייד ראנר 2049 נכשלים נחרצות זה מראה שלהיות סרט טוב לא מספיק בשביל למשוך קהל. בשביל זה אתה צריך את מה שאשלמכ"ב אוהבים, או משהו מושך כמו השטיקים של נולאן (למרות שהייתי מעדיף שיעשה סרט בלי שטיקים- מה שמוביל אותי לעוד נקודה, מחוץ לסוגריים–)–> סרט כמו הסנדק שהיה יוצא היום לא בהכרח היה מושך קהל, לדעתי. אשלמכ"ב צריכים גם את מה שהם מקבלים בדרך כלל בסרטים שהם הולכים אליהם בשבעל ללכת אליהם, או משהו שונה במיוחד. סרט מאפיות כבר לא נשמע מלהיב כמו סרט שצוללות רודפות אחרי למבורגיני בשלג. מה כל כך מעניין בבורקסים שעושים עליהם סרט? אם אתה רוצה שהסרט שלך ימשוך קהל אתה צריך לוותר על כל מיני דברים שיכול להיות שיעיפו לשמים כל חובב קולנוע, אבל פחות ידברו אל אשלמכ"ב. לדוגמה- כשראיתי עם חבר שלי ממזרים חסרי כבוד, הוא היה בפלאפון בסצינה במרתף, שהיא מדהימה, וזה הטריף אותי, איך יכול להיות שלאנשים לא אכפת ממה שקורה על המסך? ולכן אם נולאן הצליח להיות האידיאל ובכל זאת לשמור על הרמה מגיע לו כפיים. ואני חושב גם שאם בשבעץיל לעשות סרטים לקהל הרחב צריך לוותר על דברים איכותיים בסרט, עדיף שלא תפנה לקהל הרחב, ושלא תנסה להפוך להיות אידיאל, אלא תנסה לעשות מה שאתה עושה (רק לא בתקציבים גבוהים כי חבל על הכסף.)
אהבתי איך שכתבת שגם יכול להיות שלא, כמו שכתבת שיש כאלה שראו סרטים של נולאן וזה לא גרם להם להיות חובבי קולנוע ולצאת ממעגל האשלמכ"בים. אתה יודע, יש אנשים שלא נושמים, רק חבל שהם מתים אחרי זה. בכל דבר תמצא כאלה שלא, אני מדבר אלא שכן (אובבייסלי). בסדר
ובהחלט יאללה מכבי
לגמרי תודה שנולאן הוא אידיאל ולא מהיר ועצבני
אני רק אומר שיכול להיות אידיאל יותר טוב.כמובן שאם נולאן לא היה יכול להיות שהיינו מקבלים בהמלצות איזה מישהו איום ונורא.
אני מוכן להסכים שכפשרה אפשר לקבל את הגדולה של נולאן כמומלצת לקהל הרחב,אבל אני עדיין חושב שזו לא הדוגמה המושלמת.
ולא ממש הבנתי את הפסקה האחרונה שלך,אם תוכל להסביר שוב.היא היתה בלעג?בהסכמה?
דרך אגב,יש לי חבר שבצורה קיצונית אוהב רק סרטי פיצוצים והוא אמר לי על שני הסנדקים הראשונים שהם סרטים מצוינים(אני בעצמי כמעט נרדמתי בשני).כמובן שכמו שאמרתי יש הרבה שזה כנראה לא יקרה להם.אבל החבר הזה הוא די קיצוני באהבת סרטי הפיצוצים שלו אז לגמרי יכול להיות שהוא מעיד על הכלל.שבת שלום
מסכים להתפשר
והפסקא השנייה זה לא לעג, גם לא הסכמה, יותר תיקון.
תראה חבר שלך אולי אהב את הסנדק והוא אוהב פיצוצום אבל יש כאלה שלא. אתה רואה? זה לא קצת מעצבן? אולי ממש קצת?
בקיצור, שבת שלום
אז...זה די נראה כמו לעג.אוקיי.לא נעלבתי כי הטענה שלך מתבקשת,אז
אם זה לא היה ברור,כל מה שכתבתי התבסס על הניסיון לטעון שהתופעות שתיארת הם יוצאות דופן יחסית והניסיון לטעון שמה שאני תיארתי דווקא מתבסס על הכלל.
אבל בוא נעצור כאן,אם זה בסדר.
ובכן
"…אבל התחלה הוא הסרט האהוב עליהם בערך" – כשאני מנסה לשכנע חברים/ידידים לצפות בסרטים שהם לא כוס התה שלהם (לרוב אלו אנשים שצופים בשוברי קופות מסוגת אקשן או קומדיה כדי להרוג שעתיים מזדמנות) אני יודע שזהו קרב אבוד מראש, כי בינינו, אף אחד לא יצפה ב'אודיסיאה בחלל' או ב'זה יגמר בדם' בגלל שאני אמרתי.
סיגלתי לעצמי מנהג מגונה, לכל בנאדם שאני בא לעשות לו 'שטיפת מול קולנועית' פחות או יותר אני מציע את 'התחלה' ואז המוח שלהם מתפוצץ (שוב, אילו אנשים שצופים במהיר ועצבני ובבדרך לחתונה) כי כמו שכולם יודעים 'התחלה' הוא בלוקבסטר קייצי עם אקשן (פחות או יותר) שמצריך טיפה'לה יותר ריכוז מאשר סרטי אקשן גנריים – מהר מאוד הסרט נהפך לפסגת הקולנוע מבחינתם, ומשם דרכי סלולה להציע כל סרט והקרבן התורן יצפה בו (אם מישהו ישתמש בטריק הזה רק שידע – כדאי ללכת צעד אחרי צעד כי אם תציעו את אודיסיאה בחלל מיד לאחר התחלה אתם מסתכנים בהונאה וב'זאב זאב' מזן שונה לגמרי)
באופן כללי – זהו עוול להשוות את נולאן לסדרת מהיר ועצבני רק מחמת ששניהם מגניבים, אני לא בא לטעון ש'התחלה' או 'יוקרה' לא מגניבים, אבל יש בהם הרבה יותר מאשר מגניבות גרידא.
זה לא מה שטענתי
שניהם סרטים הרבה יותר טובים מסתם מגניבים.מה שטענתי הוא שהאיכות שלהם נותרת בצל לעומת המגניבות שבהם,במיוחד לאנשים שרואים את הסרט *כדי לראות סרט מגניב*.הסברתי קודם למה לדעתי זה כנראה יעצור שם.
בכל מקרה,תודה על התגובה אבל סורי,אין לי סבלנות לדון בזה שוב.
מדוייק
(ל"ת)
משהו שמעט הטריד אותי לאחרונה
ואשמח לשמוע עליו חוות דעת.
שימו לב לרשימת הסרטים הבאה-הסנדק,הסנדק 2,אפוקליפסה עכשיו,פסיכו,הציפורים,תפוז מכני,הניצוץ,חומות של תקווה,בלייד ראנר,סטאלקר,האביר האפל,טרילוגיית שר הטבעות,החברה הטובים,הכל אודות חווה,חלף עם הרוח,מועדון קרב,רקוויאם לחלום,זה קרה לילה אחד,קן הקוקייה,שתיקת הכבשים.
מה משותף לכולם?טוב,זה קל.כולם,ברמות שונות,נחשבים ליצירות מופת ואף לכמה מן הסרטים הגדולים והחשובים בתולדות הקולנוע(ואני מוסיף לרשימה את אור ירח,הדירה ורבקה סתם כי הם זכו באוסקר,ואת זודיאק וזה יגמר בדם,שניים מהסרטים המוערכים ביותר של העשור הקודם).
מה עוד משותף להם? ובכן-טה דה דה דאם-כולם מבוססים על ספרים.
אני לא בטוח מה אני מנסה לטעון כאן בעצם,אבל זה חתיכת נתון מטריד לא?למעשה מקורם חלק גדול מפסגות היצירה של הקולנוע,שעיצבו את הקולנוע שיש היום,ועיצבו את האישיות של רבים ברחבי העולם,הוא בספרות.
כמובן שאפשר לטעון שזו בכלל מחמאה לקולנוע שהצליח לעבד באופן מוצלח משהו רחב יריעה כמו הספריםולהפוך אותו ליצירות מופת,ואפשר גם לטעון שיש הרבה קלאסיקות קולנועיות מקוריות.אבל..לי זה יותר נראה כמו תעודת עניות לקולנוע.הוכחה שהקולנוע הוא בכל זאת אמנות נחותה יותר.כי חלקים לא מעטים מן רעיונותיו המבריקים הוא בכלל שאב מהספרות.
אני אוהב קולנוע יותר מספרים,וזה מבאס.
מה דעתכם?
זה מעט יותר מסובך מכיצד שאתה מתאר את המצב
חלק מהסרטים לא-בדיוק-עובדו על פי ספרים (אור ירח לא הוצג אף פעם כמחזה), חלק בעל קשר רופף לספר המקורי (זה יגמר בדם), חלק שחטו לחלוטין את המקור (הניצוץ) או סתם התעלמו מחלקים נכבדים של הספר שלא היו לרוחם ובכך שינו אותו קשות (מועדון קרב) ולכן בהחלט מלאכת העיבוד לא הייתה איזה העתק-הדבק פשוט: חלק מהספרים שאתה מציין כאן בעייתים ביותר או נחותים מאוד: שים לב שבעוד שלמשל "שתיקת הכבשים" נחשב ליצירת מופת קולנועית – לא תמצא אותו ברשימות של יצירות מופת ספרותיות.
בנוסף, יש לקולנוע הרבה הרבה הרבה מאוד יצירות שלא מבוססות על ספרים וזוכות להערכה רבה. אלא אם כן נראה שרוב מוחץ של יצירות המופת מבוסס על ספרים, לא הייתי אומר שזה אומר משהו על טיב הקולנוע.
מה שאתה אומר נכון,ואכן הזכרתי חלקים ממנו כקונטרה קודם.
ואפשר גם להוסיף שהאביר האפל זה בכלל קומיקס והציפורים והכל אודות חווה אלו סיפורים קצרים.
אבל עדיין,גם אם הסרטים שכללו מאוד את הספרים ואף שינו אותם מאוד,עצם זה שהרעיון של הסיפור מקורו בספרות,מראה על בעיה כלשהי בעיני.הרי בסופו של דבר,על אף שקולנוע וספרות מועברים בדרכים שונות,עדיין מדובר בסיפורים.בשני המקרים יש פרמיס,עלילה,דמויות,קונפליקטים וכולי,והשילוב של כל הדברים הנל משקף את מחשבותיו של היוצר על החיים.והרעיון הראשוני לפחות,התחיל מהספרים.
כמו כן,הרשימה שכתבתי היא חלקית.מן הסתם יש עוד יצירות מופת קולנועיות רבות שמבוססות על ספר ולא הזכרתי מחוסר ידיעה או שכחה.
ובכן, קשה לדבר על רשימה כזאת אובייקטבית
אבל אפשר בהחלט לנסות.
בנוסף, שים לב לעוד פרט לגבי הרשימה שלך: היא אמריקאית (טוב, פרט לסטאלקר). מ לא שאין עיבודים ספרותיים בקולנוע אירופאי או אסייאתי (או אפריקאי או דרום אמריקאי) – אבל מסקירה זריזה נראה שיצירות המופת של פליני,אוזו,גודארד ועוד הושפעו הרבה פחות מעולם הספרות מאשר החברה בהוליווד.
מחאה
הרבה מאוד ספרים כאן לא תראה ברשימה של יצירות מופת. הספר "הסנדק" הוא לא יצירת מופת (לא בעיני לפחות) ואני לא זוכר מישהו שמחשיב אותו ככזה. אבל שתיקת הכבשים הוא ספר אדיר ונהדר, ומדובר בנבל הספרותי שכתוב בצורה הטובה ביותר בהסטוריה. לא יכלת לקחת דוגמא יותר גרועה לדעתי.
ובכן, אני לא מדבר על האיכות אלא המעמד
העובדה היא שראיתי את "הסנדק" מופיע בכמה וכמה רשימות "הטוב ביותר/חייב לקרוא" ואת "שתיקת הכבשים" לא. אני אישית מסכים ש"הסנדק" הספרותי לא יצירת מופת, אבל אני גם לא מחשיב את המקבילה הקולנועית שלו לכזאת ולכן זה פחות העניין.
אני מנחש שהופעת הסנדק ברשימה כזו (אני אישית לא נתקלתי) תהיה בהשפעת המעמד של הסרט ולא מאיכויותיו העצמיות. או שזה יהיה קרדיט על הפופולריזציה של ז'אנר המאפיה באופן כללי. החלק החלש ביותר בסרט הסנדק הוא העלילה שלו, שהיא פשוט משעממת. וזה אשמת הספר כמובן. אני חסיד הרבה יותר גדול של הסרט השני, שלא במפתיע לא מבוסס על הספר (מלבד הקטעים של ילדותו של דון ויטו) בגלל שהעלילה עשירה ומעניינת הרבה יותר. תעודת עניות מובהקת לספר.
שתיקת הכבשים לא ייכנס לרשימות כאלו בגלל שספר מתח על קניבל רוצח סדרתי צריך להיות בן 200 שנה לפחות כדי להיכנס לרשימה כזאת. אבל האתגר של כתיבת הרוע המוחלט, אתגר שרבים וטובים כשלו בו בצורה מפוארת (ג'יי קיי רולינג למשל) או שגרם לחלקם לוותר עליו לגמרי (טולקין למשל) תומס האריס עומד בו בצורה נהדרת.
הממ,לא חשבתי על זה שכולם אמריקאים,וזאת טענה טובה.
אני בהחלט צריך להרחיב את הידע שלי בקולנוע זר.מוסיף גם את ברגמן,כמובן,שנדמה לי שכמעט כל סרטיו היו מקוריים.
ולאדון הבובות-מה אתה מחשיב כרוע מוחלט?וולדמורט הוא בוודאי רע מוחלט.אני לא זוכר את שתיקת הכבשים טוב כל כך,אבל נדמה לי שחניבעל לא רע סתם כי הוא רע,אלא כי הוא מצביע על פינה אפלה בנפש האדם שאין ברירה אלא להתמסר אליה(חמדנות,אני חושב).גם את הג'וקר ואת קולונל קורץ,לדוגמא,אני לא מחשיב כרעים מוחלטים.מה בדיוק ההגדרה שלך?
אלא אם כן ברע מוחלט התכוונת לבופאלו ביל ואז זה מובן לחלוטין
אתה מתקיל אותי קצת כאן. חניבעל לקטר עבר התפתחות מסויימת משתיקת הכבשים (ודרקון אדום) לחניבעל שבו הוא מקבל מורכבות אנושית קצת יותר. לדעתי ההתפתחות של הדמות לא עושה לה טוב ובדרך היא מאבדת את מה שעשה אותה מיוחדת. חניבעל לקטר של שתיקת הכבשים הוא בעיני פסיכופט טהור, הוא חסר אמפתיה לחלוטין וכל מה שהוא עושה זה שעשוע עצמי בלבד. אפילו הנימוס שלו או ההתנהגות "ההוגנת" קשורה לקודים שהוא יצר לעצמו ולא לאיזשהו אכפתיות. לא אכפת לי לקרוא לזה רוע טהור. בחניבעל הוא משתנה. אנחנו מקבלים רקע, היחס שלו לקלריס סטרלינג משתנה מכלי משחק למושא רומנטי. את קולונל קורץ אני לא מגדיר כרוע טהור בכלל, הוא אנושי לחלוטין. אחרי מחשבה, גם את הג'וקר לא, כי הוא מייצג רעיון. אבל בשתיקת הכבשים (בספר) אין הבדל בין באפלו ביל לחניבעל לקטר במדד הרוע. לפחות לא מבחינתי
באופן מוזר ואירוני משהו
ההכרות היחידה שלי עם ברגמן היא מכוונות טובות, שקראתי כתסריט (יצא כספר מתורגם). הוא מצויין ובעקרון אני אמורה יום אחד לצפות גם בסרט, אבל לא קרה.
אני חושבת שבמידה רבה התובנה שלך מבוססת על עניין הגיוני, בערך.
קודם כל, קולנוע מבוסס על חוויה שלמה סיפור, סאונד וויזואליה. לבמאי יש אולי חזון, אבל אף אחד לא הבטיח שהוא טוב בכל האלמנטים של טווית הסיפור. הרבה מאוד במאים עובדים עם תסריטים של מישהואים אחרים, חלקם עובדים בשת"פים מאוד פוריים, אחרים עובדים עם הזבל שדוחפים להם מהאולפן בתוספת עריכה קלה או הוספת תסריטאי שיתקן. בסך הכל, יש מידה רבה של הגיון בכך שבעולם הספרות, שיש לו היצע בלתי נדלה, במאי עם חזון ימצא סיפור שהוא יכול לספר בצורה טובה בקולנוע. ראיתי בערך שכבר כתבו לך את זה במילים אחרות, לא כל סרט מבוסס ספר באמת נאמן לספר ולפעמים הבמאי שואל מוטיבים מהעלילה לחזון משופר. מועדון קרב הוא דוגמה מעולה, משום שהוא מבוסס על ספר שיש הטוענים שהוא לא טוב (ולמעשה הסופר עצמו אמר שסוף הסרט טוב מסוף הספר). אגב, גם קלרה הקדושה מבוסס על ספר לא טוב ושינה את התוכן כדי להתאים אותו לחזון של הבמאים- וזה חזון מצויין בעיני, וביצוע טוב לסרט בוסרי ישראלי.
סביר להניח שלהרבה סרטים מבוססי ספרים יש איזשהו יתרון על פני תסריט מקורי, כי יש קהל שמצפה להם על בסיס הספר, או כי הם כבר עמדו במבחן הסיפור פעם אחת (יחד עם זאת, לא חסרים סרטים מבוססים על ספרים שהם פשוט גרועים).
יש גם לא מעט סרטים טובים מאוד שהם מקוריים. בעיני רוקדת בחשכה ודוגויל הם סרטי מופת (לארס פון טרייר כתב וביים). לא צפיתי בנשיקת אשת העכביש, אבל מדובר בתסריט מקורי שנחשב ליצירה עילאית (ראיתי את המחזה עם ג'וליאנו מר ז"ל ויורם חטב וזו היתה אחת מחוויות התיאטרון הכי טובות בחיים שלי), לא ממש צפיתי באינגמר ברגמן כאמור, אבל גם הוא נחשב ליוצר מעולה, ואלמודובר כמובן שעשה סרטים מקוריים. אני אדחוף לרשימת הנפילים האלו את מחוז 9 של ניל בלומקאמפ, שלא הייתי קוראת לו יצירת מופת, אבל בז'אנר שלו הוא סרט מעולה וגם הוא עם תסריט מקורי. המממ.. מעניין אם באמת יש אמריקאים שאפשר להכניס לרשימה הזו, לא יודעת.
אמריקאים מקוריים? בקלות
האזרח קיין, שדרות סנסט, הדירה, המפיקים, מזימות בינלאומיות, 2001: אודיסאה בחלל, קיד וקסידי, פאטון, צ'יינהטאון, אליס לא גרה כאן יותר, אחר צהריים של פורענות*, רשת שידור, רוקי*, הרומן שלי עם אנני, כל הג'אז הזה, אי.טי, בחזרה לעתיד, חנה ואחיותיה, איש הגשם, ללכת שבי אחריו, תלמה ולואיז, ספרות זולה (ושאר טרנטינו, פרט ל"ג'קי בראון"), החשוד המיידי, שבעה חטאים, צעצוע של סיפור (ושאר פיקסאר), פארגו (ורוב מוחלט של האחים כהן), אמריקן ביוטי, כמעט מפורסמים, הרוב המוחלט של גוף העובדה של ווס אנדרסון, מגנוליה, לילות בוגי, ממנטו, שמש נצחית בראש צלול (ורוב העבודות המוערכות של קאופמן), מיס סאנשיין הקטנה, ג'ונו, מייקל קלייטון, התחלה, טוטסי, לקום אתמול בבוקר, בלתי נסלח, העוקץ, שהארי פגש את סאלי, נהג מונית, החוש השישי, מלחמת הכוכבים, עשה את הדבר הנכון, המופע של טרומן ומן הסת עוד.
ניטפוק קל
הדירה דווקא כן מבוסס על ספר,והזכרתי אותו בתגובה הראשונה שלי
מכיוון שהאקדמיה נתנה לו אוסקר על תסריט מקורי
ומכיוון שאני לא מוצא לזה שום אזכור בשום מקום – מה הספר הזה? מי הוא? מה הוא? למה הוא לא בימד"ב או ויקיפדיה?
אופס
חזרתי למקור המידע שממנו שאבתי את הפרט הזה(סריטה)וגיליתי שקראתי את זה לא נכון.טעות שלי
המטריקס, אם כבר אנחנו כאן.
(ל"ת)
לגבי מועדון קרב הספר
אני מסכים שהוא פחות טוב מהסרט,אבל ספר לא טוב?!זהו ספר אדיר,מלא בעיצוב אווירה מרשים,הומור מוצלח וכתיבה שמשלבת באופן גאוני בין שירה וגסות.וגם הסוף פנטסטי.בקלות אחד הספרים הטובים שקראתי
לא קראתי אותו
הסתמכתי על ביקורות של אחרים, כולל הסופר שכאמור, אמר בראיון שהסוף של הסרט טוב יותר.
*ראיתי את הסרט בקולנוע, התעלפתי, זה הסרט הראשון שהורדתי מהאינטרנט, אני ועוד כמה חברים הקדשנו כמה שבועות בנאפסטר או מה שזה לא היה אז כדי למצוא גרסה מפוקסלת בת צפיה בבית ואז היינו צריכים למצוא דרך לחתוך את הסרט כדי לצרוב אותו על דיסק- ממש הטירוף של הניינטיז. כשגיליתי שיש גם ספר הקדשתי המון מאמצים למצוא אותו, הוא היה מאוד לא נגיש באותה תקופה משום שאמנם הסרט הפך לקאלט אבל נחשב משום מה לכישלון קופתי. אז כשכמות משמעותית של אנשים טענו שהוא לא שווה קריאה, האמנתי. ביחוד כשהסופר בעצמו אמר בראיון שהסרט הוא גרסה טובה יותר לסיפור שלו.
והסופר טועה
הסיבות, לטעמי, שהסופר הכריז שהסיום יותר טוב הן שניים:
האחת היא כנראה העובדה שבניגוד לסופרים סנובים אחרים הוא מכיר תודה לפופולאריות שהסרט הביא לספר שלו, ולכן מניח שהשינויים שנעשו בין אם זאת הצנזורה לחלק מהסצנות שעידנה אותן ובין אם זה שינוי הסיום, הם לטובה.
השנייה היא שמבחינת הסופר, מועדון קרב הוא סיפור אהבה – דבר שמתאים יותר לסיום של הסרט מאשר של הספר. אבל, וזה חשוב לציין, הוא טועה.
וחלק מהסיבה שהאירוניה והביקורת של "מועדון קרב" מתפספסת לחלוטין ובמקום זה יוצרת דורות של טיילור דרדנים זה בדיוק בגלל השינוי לסוף המתקתק שיש בסרט.
טוב, אני סקרנית
קראת פעם ספרים של קאזואו אישיגורו? שארית היום (יש גם סרט), כשהיינו יתומים (ספוילר ענק בכריכה האחורית) ונוספים?
כי שם הקטע זה לא הזיה, אבל אני תוהה האם מה שאתה מתכוון בסגנון של צ'אק פאליוק הוא כמו הסגנון של אישיגורו בכל הקשור לפרספקטיבה של המספר? (ואז אני טסה לקרוא את הספר)
היי, ראיתי את שארית היום!
אבל לצערי לא קראתי ספרים של אישיגורו – אבל את כן גורמת לזה להשמע מעניין.
כשאני מדבר על הסגנון של פאליוק אני פחות מדבר על הפרספקטיבה (שאיתה הוא דווקא משחק היטב, ומצליח לכתוב את הספרים שלו בשלל צורות החל מגוף ראשון יחיד, גוף ראשון רבים, יומן, ורצף עדויות) ויותר על הנטייה שלו לרפטטיביות וידע טריוויאלי עצום שמתגלה בספר ומתקשר (או שלא) למה שמתרחש בעלילה. זה, והומור שחור משחור.
לא ראיתי את שארית היום, אני תוהה אם אהנה ממנו
כי הספר הוא אחד הטובים שקראתי אי פעם וקשה לי לדמיין איך לא מקלקלים אותו. הוא כולו מקוריין או שקופץ לאירועים מהעבר? יש לי תחושה קשה שקפיצות כאלו יהרסו את גדולת הספר.
לאישיגורו יש כשרון מדהים לספר סיפורים בגוף ראשון ועדיין לאפשר לקורא להבחין בין נקודת המבט הסובייקטיבית של המספר, למה שמתרחש באופן אובייקטיבי.
לדעתי רוב הספרים שלו תורגמו בספריה החדשה (תמיד תרגומים טובים), ורובם קצת מספויילרים על הכריכה (הרגל של מנחם פרי, אבל ברגע שיודעים את הדבר ונמנעים, הוא אחלה עורך). השניים שציינתי היו פשוט ספרים מעולים, תקרא אותם.
יש קפיצות לעבר מקרויינות.
אני מודה שמהסרט לא התלהבתי יותר מדי, אבל בהחלט יכול להיות שנפל לא מעט בעיבוד. פרט ללראות את כריסטופר ריב באחד מתפקידיו הלא סופרמנים (וספציפית אחד מתפקידיו האחרונים) ואת אנתוני הופקינס ואמה תומפסון המאוד מוכשרים, הסרט לא השאיר עליי חותם גדול מדי.
הספר הוא מעולה
גם עבורי הוא נחשב לאחד הטובים. ממה שאני זוכר מהסרט, הוא לא מצליח להעביר את האווירה של המלנכולית של הספר, ואת תחושת ההחמצה שמרגיש הגיבור.
אני לא קראתי ספרים של אישיגורו
אבל זה בהחלט נשמע מאוד מפתה ואנסה לחפש בזמן הקרוב
היי, והוא עכשיו זכה בפרס נובל.
עוד סיבה לנסות להזיז את עצמי לקרוא את הספרים שלו
כן, תהיתי אם לחזור כדי לציין את הדבר
וכן, תקרא.
לדעתי זה נובל ראוי מאוד, יש נובליסטים שמקבלים את הפרס כי הם כותבים על דברים חשובים, ויש נובליסטים שמקבלים את הפרס משום שהם כותבים ממש טוב. הוא מהסוג השני. (ממש סבלתי כשקראתי את חרפה של קוטזי, מצד שני, אני מאוד אוהבת את טוני מוריסון).
אני יכולה להמליץ מאוד מאוד על שארית היום (שכניראה שונה מהסרט) ועל כשהיינו יתומים (ושוב אזהרת ספוילר ענק ענק ענק על הכריכה האחורית. אז כדי למנוע ביאוס גדול ולאפשר לך ולמתעניינים לדעת על מה הספר: המספר הוא אדם שהתייתם מההורים שלו בגיל צעיר, הופך לבלש פרטי ומעוניין לחשוף את גורמי הרשע העולמיים).
חשוב לציין מראש שקריאת הספרים שלו מלווה בתחושת תסכול גדולה, זו לא קריאה שהיא אתנחתא קומית או משהו.
ומסתבר שהוא פרסם לאחרונה ספר מד"ב, חייבת למצוא.
אני חושב שקוטזי קיבל נובל פחטת על חרפה ויותר על מחכים לברברים.
(ל"ת)
לא יודעת, אחרי חרפה לא ניסיתי שוב
(ל"ת)
מסכים לחלוטין שהשני עולה על הראשון בכל מעמד
אבל לטעמי גם הספר עולה על הסרט הראשון. מסיפור מצומצם על המשפחה הלא-מאוד-מעניינת בשלב זה, הוא מראה את השפעת המאפיה האיטלקית לכל אורך ארצות הברית מלאס וגאס, הוליווד (באחד הפרקים היותר מוזרים) וגם חזרה לניו ג'רזי/ניו יורק.
בנוסף הסיום של הספר טוב בהרבה מהסיום של הסרט, והעובדה שאתה יכול לקרוא ולהתעכב נותנת לספר זמן לפתח כל דמות ובכך לדעת לא רק איזה סוג של בן אדם אלא נטו מי הוא. צפייה בסנדק דומה ל"הנה הרבה אנשים איטלקים שהורגים אחד את השני". קריאה בספר מבהירה יותר מי זה מי, ולמה, ולמה זה משנה.
(ועדיין, לא הייתי מחשיב אותו יצירת מופת).
לא יכול לדחות את הטענה הזו לחלוטין
אבל הספרות היתה שם הרבה לפני הקולנוע (5500 שנים לפני היצירה הקולנועית הראשונה קרו מאורעות ספר בראשית) אז מטבע הדברים הרבה מהסיפורים והרעיונות הטובים כבר נכתבו (אפשר להתווכח על זה, אבל בסופו של דבר קולנוע הוא בבסיסו סיפורים/רעיונות שמעובדים בצורה שתתאים למדיום)
טוב עם הטענה הזו קשה להתווכח. ועכשיו גם עולה בראשי שיצירות קלאסיות רבות במוזיקה מבוססות על מחזות של שייקספיר או גתה למשל,או על שירים.זו אמנם השפעה מסוג אחר,אבל עדיין השפעה.ואם זה מותר למוזיקה קלאסית,אז זה בהחלט מותר גם לקולנוע