במקור: Shortbus
תסריט ובימוי: ג'ון קמרון מיטשל
שחקנים: סוק-יין לי, פול דוסון, פי.ג'יי. דבוי, לינדסי בימיש
סופיה היא יועצת לזוגות. אתם יכולים לקרוא לה מטפלת מין, אבל היא לא תאהב את זה. בחיים הפרטיים שלה, סופיה נשואה לרוב, והשניים מזדיינים בכל תנוחה אפשרית. על המיטה, על הפסנתר, על כדור גומי מקפץ ובהשענות על הדלת. בכלל, כבר מפתיחת הסרט דואגים להבהיר לנו את זה טוב: סופיה מזדיינת המון. הבעיה? רצה הגורל וסופיה, יועצת זוגות מהוללת, אף פעם לא גומרת.
ג'יימי וג'יימס (אתם יכולים לקרוא להם ג'יימי וג'יימי, אבל ג'יימס לא יאהב את זה) הם זוג הומואים צעירים. ג'יימס הוא בחור מוזר. הוא מצלם את עצמו בכל מיני מצבים ביזאריים, ועורך את סרט הוידאו שנוצר על המחשב שלו. לאחרונה הוא חשב על רעיון חדש: להכניס בחור נוסף לחיי המין שלו ושל ג'יימי. אז הם הולכים לבקר את סופיה. בשביל לדבר על זה.
סוורין היא דומינטריקס. מהבחורות האלה בבגדי העור שמצליפות בטיפוסים שמוכנים לשלם כדי שיצליפו בהם. בדירה שלה, שמשקיפה על הריסות מגדלי התאומים, אפשר למצוא כמות מכובדת של אביזרי מין, בכל גודל וצורה. אבל לסוורין זה מתחיל להמאס. היא מחפשת קשר אמיתי, שלא מערב הצלפות ורצועות מעור. לא יעבור הרבה זמן והיא תפגוש את סופיה ב"שורטבאס" – מועדון שהוא מסיבה ואורגיה בכרטיס אחד, בארגונו של הטרנס-סקסואל ג'סטין בונד. משם והלאה, קווי העלילה הראשיים הולכים להתחיל ולהסתבך זה בזה. ג'יימי, ג'יימס, סוורין, סופיה ועוד קאסט שלם של דמויות משנה עם זהות מינית מוגדרת פחות או יותר הולכים להפגש אחד עם השני, לפעמים בהעדר בגדים, כשבמרכז העלילה מופיע כל הזמן מבצר הפריצות – ה"שורטבאס".
הדבר הראשון שאפשר להגיד על הסרט הוא שאם השימוש במילה "מזדיינים" קצת צרם לכם, אין לכם סיבה לטרוח ולראות את הסרט. 'שורטבאס' הוא סרט שלא מצנזר את עצמו בשום צורה. אין כאן שום שמיכה לבנה בגובה החזה, פריט ריהוט גדול שמסתיר את אזור החלציים או התמקדות בוילונות המתנפנפים ברוח. לכל ארכו הסרט מציג אנשים עוסקים בסקס באופן מעשי, במגוון צירופים, חלקם לא כל כך שגרתיים, ובלי שום "כאילו". וזאת כנראה הסיבה העיקרית לכך שאם אתם רוצים לראות את הסרט הזה כדאי שתדאגו לעצמכם לכרטיסים לכל הפחות יומיים מראש. אבל באותה נשימה, צריך להגיד ש'שורטבאס' לא מנסה לצבוע את המסך בכחול. אין כאן את זוויות הצילום והקלוז-אפים הכירורגים של תעשיית הפורנו, ובמהלך המשגלים הרבים ההתמקדות יכולה להיות בחיוך של אחת המשתתפות בדיוק באותה המידה שבה היא יכולה להיות בפין שנכנס לכוננות.
אז כן, בהתחלה הסרט הכניס אותי קצת לשוק: הדקות הראשונות שלו כוללות כמה וכמה דברים שבוודאי לא חשבתם שתראו בקולנוע אי פעם, לפחות לא בקולנוע מהוגן. אבל עשרים דקות לתוך 'שורטבאס', כל המולת ה"פורנוגרפיה זולה או סתם סרט ללא צנזורה?" שסובבת את הסרט נדחקה הצידה. לא משנה מה שמעתם עליו, 'שורטבאס' הוא לא סרט על סקס. הוא סרט על מערכות יחסים. למשל, על הצורה שבה סופיה מייעצת לכל העולם ואחותו עליהן, אבל עדיין לא מצליחה לתקשר בצורה נורמלית עם בעלה, או הצורה בה ג'יימי וג'יימס רואים כל אחד את מערכת היחסים שלהם בצורה שונה לגמרי. כן, יש בו המון סקס, ומעט מאוד צנזורה, אבל בשורה התחתונה, הוא סתם עוד דרמה מוצלחת, עם כמה רגעים מצחיקים מאוד. ובדרמה הזו, הרגעים הקטנים – כמו פלאשבק מחיי העבודה של ג'יימס (בתור מציל בג'קוזי), או הנקודה שבה סוורין מגלה את שמה האמיתי – הם אלה שהופכים את הדמויות הראשיות לאהובות, ואת הסיפור שלהן – למעניין.
הרגעים האלה הם לא רק תוצר של תסריט מוצלח. אחרי הכל, עם כמה גניחות במקום הלא-נכון, זה היה יכול בקלות להפוך מסרט מעניין, ואפילו מרגש לפרקים, לסתם אוסף של אירוטיקה לא-אמינה בגרוש. אבל הסרט דחוס באוסף מרשים במיוחד של שחקנים, שמוסיפים הילה של אמינות גם לסצינות ההזויות-יותר שלו (ועל מנת לא להרוס, אני אתן בתור דוגמה רק את הסצינה המרגשת של שירת ההמנון האמריקאי. במהלך אורגיה. לתוך תחת של מישהו אחר). על רובם לא שמעתם אף פעם. המפורסמת ביותר מביניהם היא כנראה סוק יין-לי הסינית-קנדית שמשחקת את סופיה, והופיעה בסרטו הקודם של הבמאי – 'הדוויג והשארית העצבנית'. אבל בתור שחקנים שלא הופיעו בשום דבר רציני בעבר, הם עושים כאן עבודה מרשימה.
אבל בכל זאת יש כאן בעיה. לא בעיה רצינית, אבל בעיה. יש כאן שחקנים מרשימים, יש כאן תסריט מוצלח, אבל בשורה התחתונה הסרט הוא… רגיל. תהרגו אותי, אבל האמת היא שציפיתי מתחת לכל הרעש לקצת ערך מוסף. איזו אמירה שחודרת עמוק (לא, לא במובן הזה). משהו מרשים יותר מהתבוננות במערכות יחסים לא-קונבנציונליות. אבל אין. ברגע שמפנים מהדרך את הסקס ואת הדיון בנוגע לגבול שבין סרט קולנוע לסרט פורנו, נשארים עם סתם סרט טוב.
ההבדל, במקרה הזה, בין "סתם סרט" ל"סתם סרט טוב" הוא מאוד קריטי. 'שורטבאס' הוא לא סרט זניח. הוא סרט שגם ללא קשר לקטעי הסקס המפורשים שהוא טורח ליחצ"ן, הוא עדיין מצליח לעניין ולרגש. מאוד קשה להגיד עליו משהו נוסף מעבר לזה, אבל באמת שלא צריך. עדיין מדובר בצפייה ראויה בהחלט.
- האתר הרשמי
- אבל רק בלילה
- ג'ון קמרון מיטשל על צילום הסרט
- מדריך ויקיפדיה לתנוחות
- אמנות המציצה העצמית
- הכלוב – סאדו מאזו בארץ
- ארועי סקס בניו יורק
- אני נוסע באוטובוס הקצר
נשמע כמו סרט שיהיה מעניין לראות
פעם אחת בקולנוע – אם כי ייתכן שזה יהיה מביך מעט
ומספר פעמים – באווירה אינטימית יותר
זה פשוט סרט מקסים
נכון.
(חשבתי שיהיה לי עוד מה להגיד, אבל לא).
זה פשוט סרט מקסים
סרט מקסים במיוחד שמותח את הקצה כמעט בלי שנרגיש. בסופו של דבר מדובר בקיטצ', כזה שהתרגלנו לראות בסיטקומס או בסתם סרטים סוג ז' – אבל יש קיצ' ויש קיצ' וזה קיצ' מהסוג השלישי..
מרגש מצחיק ומחרמן במידה – מומלץ מאד
לא קראתי עדיין את הביקורת
כי עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל נראה שסוף סוף נמצאה הנוסחה שתגרום לאנשים לשים לב ללינקים המצורפים, ואפילו להכנס אליהם.
יש מצב שיגיע לסינמטק ירושלים?
לא
כחלק מההגבלות המוזרות שהטילה הצנזורה על הסרט, הוא יוצג רק בתל אביב. (ובאמת, זה לא שהיו חסרות מהומות בירושלים לאחרונה).
רגע, מה?
זה בסמכותה? זה נשמע לי לא חוקי ברמות פליליות (המממ, בעצם כל דבר שהוא לא חוקי הוא ברמות פליליות, אבל כאן מדובר ברמות גבוהות במיוחד).
רגע, מה? (כה''ב)
במיוחד כשאתה מדבר על הרשויות, המשפט שהוספת בסוגריים הוא ממש לא נכון.
החוק קובע את גבולות הסמכות של הרשויות – אבל זה לא אומר שכל החלטה שנעשתה תוך חריגה מהסמכות, ושאם תובא בפני ביהמ"ש הוא יורה לבטלה, היא עבירה פלילית.
למה לא, בעצם?
אחד השיקולים העיקריים בצנזורת סרטים הוא מניעת פגיעה ברגשות הציבור. המועצה יכולה להגיע למסקנה שבהקרנת הסרט בירושלים תיגרם פגיעה כזו, ובהקרנתו במקומות אחרים לא.
אל תתחיל איתי.
בגלל ש'ירושלים' היא פיקציה של מתנגדי מצעד הגאווה. בעיר הזאת עדיין יש אוכלוסיות מגוונות, ולא כולן יפגעו מסרט כזה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא כנראה יוקרן בסינמטק או בלב סמדר.
ולראיה: הנה, אני ציבור ירושלמי. לא נפגעתי.
בוא נפריד בין שני דברים.
השאלה האם, איך ועד כמה יש מקום להתחשבות ב"רגשות הציבור" בסביבה כמו ירושלים, שהיא בעלת אוכלוסיה כה מעורבת ומגוונת, היא באמת שאלה מסובכת, ונשברו עליה מספיק מקלדות לאחרונה.
אני התייחסתי להנחה שהשתמעה מדבריך, לפיה אין לצנזורה סמכות לערוך הפרדה בין מקומות שונים – לאשר הקרנה באחד ובאחר לא – אלא רק לקבוע מגבלת גיל (ומגבלת שעות הקרנה, כמובן…). זו נראית לי הנחה שגויה.
אם השאלה היא הגדרת הסמכות, אזי כנראה שאתה צודק.
אבל במסגרת עקרונית יותר, זה נראה לי לא לגיטימי.
ובכל זאת, בענייני מקלדות, חשוב לי להבהיר דבר אחד (לא לך, באופן כללי):
ירושלים היא עיר דתית וחרדית? היא שייכת לשתי האוכלוסיות האלו? בסדר גמור, שיכריזו על כך בריש גלי ובאופן ברור. שבוע אחרי זה משפחתי ואני (ועוד עשרות אלפים כמונו) עוזבים את העיר. לא רוצים אותנו כאן? לא צריך.
אלא שאם זה יקרה הרי שראשית, בכל מישור סימבולי שהוא, ירושלים תחדל להיות בירת ישראל ו(מה שיותר חשוב לי) תהפוך להיות עיר מאוד משעממת. שנית, ובמישור המוניצפלי, היא תתמוטט בראש גדול בתוך שנת תקציב אחת.
ההחלטה לא לשדר את הסרט בירושלים היא החלטה פוגענית במיוחד, ובחזקת אמירה: "הקהל החילוני בירושלים זניח" בריש גלי.
אגב, היו עוד מקרים כאלה? של סרט שאושר בצנזורה אך אושר להקרנה רק במקומות מסוימים?
מה הבעיה
להקרין את הסרט ללא פוסטר, גם בבני ברק ואלעד?
השם שלו לא פוגע ברגשות של אף אחד.
מי שלא רוצה לראות, באמת באמת לא צריך.
אפשר לכתוב בקופה שהסרט לא מיועד לחובבי צנזורה כדי למנוע מצב שחרדי יסתנן אליו בטעות.
אם למישהו יש בעיה שבעיר שלו, בחדר סגור, אנשים נהנים מפורנו, נראה לי שכדאי לו לעבור להתנחלות-יחיד.
שאלה
האם הצנזורה יכולה גם סתם לאסור על אוכלוסיות מסוימות לצפות בסרט ("רק בעלי תעודת זהות בה מצוין הלאום 'יהודי' יהיו רשאים לצפות בסרט")? ואולי אפילו על אנשים מסוימים ("על האזרח נחמן שניצקליין נאסרת הצפיה בסרט")?
תשובה
לא. אבל לא כיון שאין לה סמכות, אלא כיון שבתור גוף ציבורי עליה להימנע מאפליה ומשימוש ב"שיקולים זרים" (מה זה? אני לא יודע בדיוק, אבל סביר שמניעת הכניסה משניצקליין נגועה בכאלה).
זה כבר קיים
אם כי לא בארץ.
כתבה מספר 2235
(לצערי הידיעה המקורית כבר התמוססה במימי ההסטוריה).
רק להעמיד דברים על דיוקם:
מה שהצנזורה קבעה זה לא שבירושלים תיגרם פגיעה כזו, אלא שהפגיעה תיגרם בכל מקום מלבד תל אביב.
התעסקתם עם התגובות, נכון?
התגובה שלי, אאל"ט, היתה לתגובה אחרת של אדם, שכנראה נמחקה, שם הוא טען שההחלטה שהסרט לא יוקרן בירושלים נובעת משיקולים פוליטיים – ועל זה הגבתי.
אז תל אביב היא יוצאת הדופן?
אם כן, לדעתי ההחלטה לשדר את הסרט בתל אביב היא החלטה פוגענית במיוחד, ובחזקת אמירה: "הקהל השמרני בתל אביב זניח" בריש גלי!
אובג'קשן!
זאת תגובה קנטרנית, אבקש למחוק אותה מהפרוטוקול.
אתה יודע בדיוק מה ההבדל
אם אתה חושב שהסרט יפגע ברגשותייך, אתה לא חייב לראות אותו (והודות להגבלת הגיל והשעה אתה גם יכול לדעת שילדייך הקטינים לא יראו אותו). לעומת זאת, אם אתה מאוד-לא-שמרני, אתה לא יכול לצפות בסרט שלא מקרינים אותו גם אם מאוד מאוד תתאמץ.
בוודאי שיש הבדל.
אבל ההנחה – שמן הסתם רוב הויכוח פה נובע מכך שרבים אינם מקבלים אותה כרלוונטית – היא שאנשים נפגעים לא רק מזה שמכריחים אותם אישית לצפות בסרט, אלא מעצם הקרנתו במקום ציבורי. כאשר חוק אוסר על מכירת בשר חזיר במקומות מסוימים, זה לא בגלל החשש שילדים חרדים קטנים ייכנסו ויאכלו, או שאנשים ייכנסו בטעות לחנות ויקנו בשר טרף במקום כשר – אלא מפני שרגשותיהם של אנשים רבים נפגעים כאשר הם רואים חנות לממכר בשר חזיר.
את יכולה כמובן לטעון שאין להם זכות להיפגע ממה שאינו נוגע אליהם באופן אישי – אבל באופן עקרוני, החוק ובתי המשפט עובדים לפי הנחת העבודה הזו.
זה תלוי מאוד כמה ה'פגיעה' באמת ציבורית.
לאנשים דתיים שמנסים למנוע פרסומות חוצות של בחורות בלבוש חושפני, בטענה שהילדים שלהם נחשפים לזה, יש טיעון הרבה יותר מוצק (גם אם אנילא בהכרח מסכים איתו), מאשר למי שרוצה למנוע הקרנה של סרט בתשלום באולם סגור.
לזה אני מסכים.
ובאמת, אף אחד לא חושב למנוע הקרנת סרט הכולל בחורות בלבוש חושפני. אם ההגבלה על מה שמוקרן בתשלום באולם סגור היתה זהה לזו שעל שלטי חוצות, לא הרבה סרטים היו מגיעים לקולנוע.
כלומר, תמיד ישנו ניסיון למצוא איזונים – ככל שהחשיפה לתוכן הפוגעני היא רצונית, יש מקום לצמצם את הגבלתו. מצד שני, ככל שהתוכן הוא פוגעני יותר, יש יותר מקום להגבילו.
ובמקרה הזה? אתה חושב שצריך לאסור על הקרנה של 'שורטבאס' בירושלים?
אתה שואל אותי בתור תלמיד משפטים או בתור דוס?
בהנחה שהמועצה היא זו שהחליטה על הגבלת מקומות ההקרנה, אני חושב שהיא פעלה באופן בלתי סביר כאשר החליטה על הגבלה כל כך גורפת. אם הסרט הוא באמת כזה איום ונורא – למה אישרו אותו מבחינה עקרונית? אם הוא לא כזה נורא – למה אי אפשר לראות אותו בשום מקום מחוץ לתל אביב?
לגבי ירושלים באופן ספציפי, אפילו אחרי אינתיפאדת הגאווה 2006 עדיין לא גיבשתי עמדה מוחלטת בעניין. בשונה מהמצעד, כאן אמנם הפגיעה באוכלוסיה הדתית לא משמעותית כל כך – אבל מצד שני (תמיד יש צד שני), גם הביטוי לא חשוב כל כך.
באופן אישי, (הפתעה, הפתעה!) לא תמצא אותי בהפגנה למען זכות הצפיה של תושבי ירושלים. מצד שני, אני לא חושב שהייתי חש פגוע באופן מיוחד אילו הסרט היה מוקרן.
בחזרה לנקודת המוצא - מעבר לזה שזה מטומטם להחריד,
אני באמת לא חושב שזה בסמכותה של הצנזורה להכריז שמותר להקרין סרט רק באזור גיאוגרפי מסוים. וגם אם כן – אני הייתי לוקח אותם לבג"ץ רק כדי שהם יסבירו את השיקולים לפיהם מותר להקרין את הסרט בתל-אביב בלבד. אני פשוט מת לשמוע אותם מסבירים שתל-אביב היא רשמית עיר החטאים של ישראל.*
* מה שכמדומני יסבך אותם קשות עם אנשי אילת. אני במקום האנשים שיושבים בצנזורה הייתי חושב פעמיים אם אני רוצה להרגיז את החבר'ה האלה. זה יכול להיות מסוכן. מאוד.
מה שמשונה לי באמת בכל העסק הזה
הוא שסינמטק ירושלים זכה להקרין מספר לא מבוטל של סרטים (חלקם, עד כמה שידוע לי, כלל לא הופצו רשמית בארץ) בעלי תוכן למבוגרים-בלבדי בוטה למדי, ואף אחד לא שם לב.
האם יכול להיות שדווקא בגלל שהסרט הופץ בארץ הוא לא יוכל להגיע לסינמטק?
אני לא יודע איך זה באמת הלך,
אבל עניין אי ההקרנה בירושלים נשמע לי כמו פשרה. הניחוש שלי: זה לא שכשהצנזורה ראתה את הסרט היא מיד הנחיתה עליו את חותמת ה"להקרנה מ-22:00 ובתל אביב בלבד" ששמורה אצלם למקרים כאלה. סביר להניח שהם אמרו לאנשי הסינמטק, "תגידו? נראה לכם שנאשר דבר כזה?! אין מצב". והסינמטקאים אמרו, "נו, בבקשה, אולי תשקלו שוב?", והצנזוראים אמרו: "אי אפשר. חסרות לנו מהומות ברחובות?". ס: "אוקיי, אז מה אם נבטיח לא להקרין אותו בירושלים?" צ: "טוב, נחשוב על זה, אבל עדיין רק אם תחתכו מהסרט את המציצה העצמית". ס: "לא חותכים". צ: "אז שלא תעזו להקרין אותו לפני עשר בלילה". ס: "בסדר". צ: "טוב. ביי. פשייי, איזו עבודה קשה יש לנו. הגיע הזמן להפסקת צהריים. יש למישהו סיגריה? לא? כולם קמצנים פה. בסדר, לא צריך, אני אקנה אצל הרומני בפינה".
ישראל ויהודה
רד, אני מקווה שאתה סולח לי על שאני משתרשר ככה לתגובה שלך, תוך שאני פוצח בחצי-עוף.
קשה לי לחשוב על עניין הגבלתו של "שורטבס" לתל-אביב מחוץ להקשר של מצעד הגאווה. שני האירועים הללו, גם אם אינם שווים בחשיבותם הציבורית, מצביעים על תופעה אחת: גטואיזציה.
אני מזהה בשתי האפיזודות את אותם שחקנים: המדינה, כפי שהיא מתגלמת בצנזורה ובמשטרה, "תל אביב" – היא יישות תרבותית אמורפית שליברליזם, פריצות והתבוללות משמשים בה בעירבוביה, ו"ירושלים", היא התשליל המדויק של ת"א.
אמנם "ירושלים" אינה מופיעה במלוא הדרה בסיפור הצנזורה של שורטבס, והדינמיקה נחלקת בין המדינה ו"תל-אביב", אולם הגבלת ההקרנה לתל-אביב דווקא, ולא לחיפה או עין-גדי למשל, מעידה כי אפילו המדינה, האמורה לנהוג במשוא-פנים באזרחיה, עסוקה בהתוויתה של יישות ציבורית חדשה, המתחילה לצבור לעצמה אוטונומיה – ופריבילגיות – תרבותית מסוימת. ובעוד הצנזורה מסייעת בהקמתו של הקנטון "תל-אביב", הרי היא מאחדת את שאר חלקי הארץ, מאילת ועד מטולה, על אוכלוסיותיהם וכלכלותיהם והעדפותיהם התרבותיות ההטרוגניות, במעין "ירושלים" של מעלה, שבה אין מקרינים תועבה ואין צועדים סודומיטים.
לכאורה, תל אביב היא זו שסביבה נבנות חומותיו של הגטו, ואם כך היה הדבר, ייתכן שראוי היה לפצוח בזעקות-שבר על כפייה דתית ושאר נאצות אנטי-דתיות. אבל יכול מאד להיות, שמי שנכנס ברגעים אלו לגטו – בסיועה של המדינה, אבל תמיד מעורבת מדינה כשמדובר בגטו – היא דווקא אותה "ירושלים".
אני יכול להבין את שיתוף הפעולה של קבוצות ירושלמיות מסוימות עם המדינה – המדינה רוצה לייהד את ירושלים לקראת הסכם עתידי, או רק משום שראוי כי בירתה של מדינת ישראל תהיה מיוהדת, והקבוצות הללו מקבלות/יוצרות סביבה נקייה מעכו"ם. כך יוצא, באופן פרדוקסאלי, שהמדינה הציונית, שהוקמה כדי להוציא את היהדות מהגטו האירופאי, מקימה אחד כזה בירושלים. הייהוד של ירושלים מתקדם יד ביד עם הרחבת השטח המוניציפאלי שלה, ולמרות שהיא בולעת הרבה התנחלויות לקירבה, היא גם בולעת יישובים פלסטיניים. ככל שהיא מכילה יותר פלסטינאים, ירושלים מתעקשת להתייהד עוד יותר, וככל שהיא מתייהדת, נדמה לי שפחות יהודים רוצים לגור בה.
אולם הבעיה העיקרית שיוצר הגטו, יהא זה תל-אביבי או ירושלמי, היא שהוא מעניק לגיטימציה לכינון אוטונומיות תרבותיות בחסות המדינה. כל עוד הגטאות הללו יהודיים, אין מה לדאוג. אבל כמה זמן, אני שואל, ניתן יהיה למנוע מהערבים, ימ"ח, להשיג אוטונומיה תרבותית *בתוך* מדינת ישראל? הרי גם הלבנטינים לא מתים על קולנוע מפורש ופרוורסיות מיניות – גם להם נרשה למנוע הקרנות סרטים ומצעדים ראוותניים? ומה זה יאמר על ריבונותינו היהודית הנצחית? והרי אם נעניק להם כזו אוטונומיה תרבותית, שמתחילה בצנזורה ונגמרת בתוכנית חינוך אנטי-ציונית, אז הם יהיו לא רק גיס חמישי, אלא גיס חמישי עם מחנות-אימונים וקסרקטינים? ומה על העובדים הזרים והמהגרים ממזרח-אירופה – גם הם לא ציונים גדולים ולא יהודים טובים; ניתן להם פריבילגיה תרבותית אחת ונקסט ת'ינג ווי נואו, יהיו גדודים שלמים של גבעתי שיסתערו באותיות קריליות. ככה ייצא שככול שנתעקש לשמור על חזות יהודית בא"י הקדושה, ככה היא תיעשה פחות ופחות יהודית.
ולכן, לא נותר לי לסכם כי כל מי שלב יהודי חם ורחום פועם בליבו, ונפשו הומייה ועינו צופייה לציון, צריך לצדד ולקדם את הקרנתם של סרטים מתועבים וצעידתם של אנשים מתועבים מחוץ לתל-אביב, ובירושלים בפרט, משום שטובי בנינו לא מסרו את נפשם כדי שירושלים תרקיב כשטאטל גלותי, ולא ייתכן שהערבושים יעשו מה שהם רוצים ויעזו לא לראות את הסרטים שאנחנו מעלים ארצה. ויפה שעה אחת קודם.
''אפשר להוציא את היהודי מהגטו, אבל לא את הגטו מהיהודי''?
כנראה זו הגרסה שלנו לאמירה האמריקאית הידועה,
"אפשר להוציא את הילד מהשכונה,
אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהילד".
הסרט *כבר* מוקרן מחוץ לתל אביב
ההצלחה ההיסטרית שלו בסינמטק היא מן הסתם זו שהביאה אותו גם לסינמה סיטי (ששוכן, פורמלית, ברמת השרון), החל מהשבוע. אז אולי בכל זאת החומות נבנו מסביב לתל אביב.
הוד-השרון זה עדיין בתחומיה התרבותיים של תל-אביב;
כשיקרינו את שורטבס בנתיבות או בקריית שמונה, אלה יהיו חדשות (ולו בגלל שקודם, אני חושב, יצטרכו לבנות שם אולם קולנוע).
גדודים שלמים של גבעתי שיסתערו באותיות קיריליות...
אתה לא מתאר לעצמך כמה אני רוצה שזה יקרה. אך כמובן שממשלת ישרעאל מעדיפה לתת לשפה הרוסית בארץ להכחד.
אח, תקוות שווא…
רק שניה, אני מגיב לתגובה רצינית, או לבדיחה כלשהי? הדעה המובאת בה לא ממש תואמת את הרושם שקיבלתי על נמרוד עד כה.
הרוסית אכן שפה נכחדת במקומותינו.
אי אפשר כבר לשמוע אותה בטבע, ברחובות הערים, וצריך להרחיק לשמורות מיוחדות. למה לא חשבו על זה מראש, למה?!
צחוק, צחוק, אבל אני רציני לשם שינוי.
מחצית מהדור שנולד פה בקושי מצליח לחבר מלה למלה, והמחצית השניה לא חפצה לדבר ברוסית עם אף אחד פרט להורים.
אף אחד לא מתאר לעצמו אפילו כמה צער ותסכול זה גורם לי. יום אחד זה עוד יגרום לי לשוב לאוקראינה.
הייתי בגבעתי לפני כמה שנים
ואכן גדודים שלמים של גבעתי מסתערים באותיות קיריליות…
יש די הרבה לוחמים (לא רק בגבעתי) שלא יודעים עברית בכלל, ומתקשרים ביניהם ברוסית בלבד. חלק מהחיילים הללו באו לכאן רק כדי לעשות שירות צבאי, לקבל את ההטבות המגיעות להם, ולהגר לקנדה.
ישראל ויהודה
אתה רוצה תגובה רצינית לזה? כלומר – באמת כולל אוף-טופיקיות משוועת ושאר מרעין בישין שעיני אברכים ובתולות חסודות בל להם מלשזוף באתר ק"ק זה? או שאפשר להסתפק בהערה שהצירוף "הערבים, ימ"ח," הוא מלבב עין ושובה לב במיוחד שכן אותם ישמעאלים אכן מהווים לרוב את התחנה הסופית של מוצרי הימ"ח השונים.
ימ''ש, ימ''ח, מה זה משנה.
או לחילופין,
להשוות את ת"א לכלל ישראל מהכיוון השני.
ובהתחשב בעובדה שכל מה שאתה מתאר הוא כרסום בססטוס-קוו שנעצר במקומות שונים, ולא יצירת סטטוס- קוו חדש,
תיאורטית זה אפילו יותר הגיוני.
רק להעמיד דברים על דיוקם:
אז אני מבין שבצנזורה החליטו להתגמש ולאפשר את ההקרנה גם ברמת השרון?
שאלות על סקס
קטעי הסקס בסרט הם אמיתיים? (כמו ב"האידיוטים").
ועוד דבר: יש מועדון מקביל לשורטבאס בארץ הקודש?
שאלות על סקס
http://www.dungeon.co.il/
האדיוטים
איך הוא נקרא באנגלית, ומה תוכן העלילה בקצרה?
סוף, סופי, סופיה
סופיה, בעיני, היא זו שמקשרת בין כל הסצינות בסרט – חיפוש האורגזמה שלה הוא כביכול התירוץ להפגיש את כל הנוכחים ולהראות את כל המראות. קו העלילה שלה מבלבל מבחינתי. מצד אחד, יש בו כמה דברים צ'יזיים לגמרי, כמו המנורות המתנפצות והחושך על פני תהום. בכל פעם כזו גלגלתי עיניים וסיננתי "סמליות מזורגגת". אבל מצד שני, לסופיה יש כמה מהרגעים היפים של הסרט, שהצחיקו אותי דווקא משום שהם כל כך אנושיים.
למשל, כשהיא מנסה לאונן בבית, ובכל פעם משהו אחר מפריע לה להתרכז ומסיח את דעתה. פעם זו הרצפה הלא נוחה, פעם זה הקיר הקצר מדי, פעם זו המוזיקה הרועשת וכו'. הסצינה הזו זעקה כולה "אני מכריחה את עצמי לאונן – זו משימה שלקחתי על עצמי ואני אעמוד בה כי זה מה שמצפים ממני ואני אצליח בזה".
גם המבט המבועת שסוורין שולחת בסופיה במיכל המים, כשזו כמעט מפילה את הטייפ פנימה נורא הצחיק אותי.
ובכלל, אהבתי את הניגוד בין האוננות הנמרצת מאד של סופיה, האלימה כמעט, הדוחקת, שבכל פעם מאכזבת אותה מחדש, לבין רגע השיא שלה, שהגיע בצורה מאד עדינה, מאד איטית, מאד מהורהרת – מפתיעה כמעט.
עד כמה הם קפדנים בעניין?
אם אני בן 17 אבל נראה יותר? האם הם באמת בודקים את הגיל של הצופה, או שזה פחות קפדני מזה?
האם הבנתי נכון מהלינק
שהאוטובוס הקצר הוא האוטובוס /מביא לבית הספר את הילדים המפגרים והנכים?
איזה שם מלחיץ למועדון סקס…
המשך הרפתקאות שורטבאס במרחבי הארץ
החל מהיום, 'שורטבאס' כבר לא בסינמה סיטי – הוא היגר לרחובות רחובות. ההקרנות בסינמטק נמשכות כסדרן.
אני מניחה שעדיין אין מה לדבר על ירושלים
את טועה
יש בסינמטק ירושלים.
http://www.jer-cin.org.il/movie_details.php?id=3108
סרט סתמי ביותר, אגב.
שרמוטופיה, או, ניסוי מחשבה
ילדים יקרים, אנא קחו את תגובתו של נמרוד, ספרות רומיות והכל, החליפו את השם "שורטבאס" ב"פייט קלאב", "תשוקה בשר ודם" או "מסע הקסמים של ביל וטד" יחד עם השינויים המתבקשים ותראו מה מקבלים.
רמז: אל תצפו להבדלים משמעותיים.
זה היה כיףף !.!.!.!.!
יש עוד הפעלות?
אוטופיה
אל תהיה יהודי. אוטופיה היא אמנם בעיקרה פרויקט גברי, אבל היא לעתים מזומנות פרויקט גברי _נוצרי_. גם כתיבה על אוטופיות, ובעיקר נסיונות למימושן בעולם הזה ממש (בעיקר באמצעות קומונות) לבשו לעתים מזומנות גוון דתי; ולעתים מזומנות עוד יותר, גוון דתי סמי-אקסטטי. במלים אחרות, להגיון לא היה הרבה מה להגיד בעניין, וכשהיה לו, מגע אנושי (מכל סוג) היה אחד הדברים הראשונים עליהם הוא דיבר. אצל השייקרים, לדוגמא, רקדו האחד עם השני עד אובדן החושים. באוניידה, לעומת זאת, כולם עשו סקס עם כולם.
איפה (או מה) זה אוניידה,
ואיך מגיעים לשם?
פשוט מאוד:
אוניידה הייתה קומונה דתית, פרוטסטנטית כמובן (כמו כולן, אם לא סופרים מנזרים, ודווקא כן סופרים אותם), שהקים אחד, ג'ון המפרי נויס, בסביבות 1840. הקומונה התפרקה ב-1880, אבל במונחים של חיי-מדף של קומונות, זה המון המון זמן. נויס הטיף לקיום אנושי בשלמות כאן ועכשיו, מה שיביא להפיכת העולם הזה לגן עדן. מבחינתו, "שלמות" כללה:
א) נאמנות לקהילה ולא לעצמך, ברוח הקהילה המאוחדת בלב
אחד של שליחי ישוע
ב) נסיון מתמיד לביעור הרע מתוך עצמך (בדגש על אמונה, ופחות על מעשים), כשהקומונה מסייעת לך באמצעות ערבי ביקורת פומבית
ג) נישואין פתוחים (מה שהוא כינה complex marriage) שמשמעותם שכולם עושים סקס עם כולם, בכמה תנאי משנה:
1) זה חייב להיות באישור מראש של שני הצדדים
2) אסור להיות רכושני, ולכן הפגנת העדפה ברורה לבן/בת זוג קבוע/ה היא אסורה
3) לגברים אסור לגמור
ד) אמונה בשוויון מוחלט של זכויות וחובות, ללא אפליה מראש (למשל בין שחורים ללבנים או בין נשים לגברים)
בהקשר לנקודה ג3, נויס לימד כמה טכניקות (כנראה די פשוטות) שעזרו לגברים לעמוד ביעד. הסיבה לכל העניין הייתה כפולה: ראשית, להפגין שליטה עצמית והתרחקות מהאלמנטים החייתיים והנמוכים (לדבריו) במין. שנית, למנוע לידת ילדים, כי הם מכניסים רכושנות לתוך הקומונה (ההורים רוצים לדאוג להם במיוחד; הילדים רוצים להיות ליד ההורים).
תמיד בסוף מגלים שהקומונות האלה היו לפני מאה חמישים שנה. מאכזב.
אבל תודה בכל זאת על המידע המעניין.
אפשר לעשות לך ילדים?
נתחיל עם זה שכתבת כאן דברים מקסימים, שאני מצדד בהם במאת האחוזים (לא בהכל כמובן, תמיד יהיה יוצא מן הכלל). כאשר כתבת על ההטרוסקסואליות "שהיא אינה האידיאל שעל פיו נבחנות ומוגדרות הבחירות המיניות האחרות. הטרוסקסואליות היא רק עוד סוג של בחירה לגיטימית בשורה של בחירות אחרות.
", קשה היה לי שלא להתמוגג.
בקשר לסרט, הוא כבש אותי. סרט מקסים שעושה נעים (ביותר מדרך אחת), שישאר איתי לעוד הרבה מאוד זמן, ולא מהסיבות הצפויות.
תודה.
אכן נשאר הרבה זמן
כל פעם שמשודר הפרומו לכוכב נולד אני נזכר בו. ומכיון שבשבוע האחרון בכל זפזופ מקרי לערוץ 2, אני נתקל בפרומו, אין לי אלא להניח שהם משדרים את הפרומואים בלופ.
כוכב נולד?
אני לא מבין מה כל ההתלהבות
סרט סתמי, שללא סצינות הסקס לא היה שום הבדל בינו לבין סרט מיינסטרימי קלאסי. תיקון – סרט מיינסטרימי קלאסי גרוע (מלבד כמה סצינות מצחיקות פה ושם). הבימאי מרגיש צורך להאכיל בכפית את הצופים פעם אחר פעם, תוך כדי הצגת דמויות לא מנותקות שקופצות, נותנות כמה משפטים ונעלמות לתהום הנשיה.
הדבר בולט במיוחד בפעם הראשונה שסופיה נכנסת למועדון – ההדרכה וההסבר של ג'סטין כל כך נכפים על הסצינה עד שבלתי אפשרי להביט על המתרחש באופן עצמאי. אפילו כשהוא שותק, מיד קופץ הטרנווסטיט האחר ומרגיש צורך עז להגיד "להציץ זה גם להשתתף". יש כל כך הרבה דרכים אחרות, במיוחד אם אתה חסר עכבות, להראות את זה בלי להגיד את זה. גם הסצינה בחדר של הלסביות היתה מנותקת, חסרת הגיון ומרגיזה.
אה כן – גם הצילום כעור.
מצד שני – אולי אני סטרייט מדי בשביל להבין את זה.
והערת מניח רעפים נוצרי
באחד הקטעים, סוורין מתריסה בפני סופיה שהיא חייבת את הכסף. כי מה היא תעשה אם היא לא תצליח להרשות לעצמה לחיות בניו-יורק – "move to Fresno?". המתרגמ/ת החליט/ה כנראה שהעיירה המסמלת את זעיר-הבורגנות הקליפורנית המשעממת אינה באמת מה שסוורין מתכוונת אליה, והעדיפ/ה לתרגם "אעבור לפריז?".
סרט מדכא בצורה עמוקה
הסרט מנסה להראות את טביעת האצבע המינית היחודית של כל אחד, ואת ההשתלבות שלה בתוך המבנה הפסיכולוגי הלא פחות מורכב של כל אחד. עד כאן הכל בסדר. עצם הטלת האור על זוית מהותית זו של החיים ראוי בעיני מאוד.
רק לא הבנתי איך זה שהטיפול האולטימטיבי שהסרט מציע עבור אנשים עם בעיות לב ומין זה מסיבות סקס ניו-יורקיות.
סוורין וג'יימס, זרים מוחלטים, צריכים ללכת למסיבה מזוייפת עם אנשים זרים ולהידחק לתוך ארון במסגרת "חמש דקות בגן עדן" למבוגרים כדי לנהל שיחה אינטימית ונוגעת ללב. למה???
למה הם צריכים להיות כל כך סופר אקסטרה ליברלים, כולל החימצון בשיער והלבוש האקסצנטרי ומסיבות הסקס, כדי להגיע לתובנות אינטימיות?
הבנתי את המסר החיובי, אני מניחה, של הסרט, והייתי מזדהה איתו אלמלא סצינת הסרט כולה היתה דוחה אותי מאל"ף ועד ת"ו.
איום ונורא
פשוט סרט גרוע. במיוחד המשחק, שהוא לא פחות מזוועה מוחלטת.
הדבר החיובי היחידי שיש כאן הוא סצנות הסקס, אבל חוץ מזה סרט ממש מיותר.
חוסר הבנבה טוטאלי של הסרט
אני פשוט לא מאמין כמה תגובה כל כך ארוכה על סרט יכולה להיות כל כך שטחית ולא קולעת. לאדם הפשוט (מאוד) יתכן ויראה הסרט, כסרט גס שמדבר על מערכות יחסים.
כל מי שניחן בקצת מעבר לזה, מסוגל מיד להבין שהסרט מדבר על החברה המודרנית בכלל ועל החברה הניו-יורקרית בפרט ועל איך עיצבו אירועי 11.9 את החיים בה.
הסרט מנסה לעזור לנו למצוא קצת אותנטיות בחיים…