איך אתם מתמודדים עם לחץ? ספציפית, לחץ שגרתי של להיות באירוע עם אנשים שהייתם מעדיפים שלא לראות בזמן הקרוב או הרחוק או בכלל וכולם שואלים אתכם "מה שלום המשפחה והילדים? מה אין לך, הייתי בברית של הגדול שלך, לפני כמה שנים זה היה… אה, בלבלתי אותך עם אחיך? נו, אז מתי החתונה שלך?". כי דניאל, גיבורת הסרט "שבעה בייבי", חווה בדיוק לחץ שגרתי שכזה. היא מגיעה לשבעה ביחד עם משפחתה הקרובה ופוגשת שם המון אנשים שהיא לא רוצה לראות – לא רק דודות מעצבנות וילדים של אנשים שהיא בקושי זוכרת, אלא גם את האקסית שלה מהתיכון ואת הבחור שאיתו היא שוכבת בתמורה לתמיכה כלכלית, שמגיע ביחד עם אשתו והתינוק שלהם.
לא, יודעים מה, שאלה אחרת: איך אתם עם לחץ יד שנייה, כשרואים מישהו במצב כמו זה שתיארתי קודם? לא סוג המתח שגורם לכם לשבת על קצה הכיסא אלא המתח שגורם לכם להתכווץ בהזדהות ולרצות לברוח מהסיטואציה. כי "שבעה בייבי" הוא כולו כזה: מתח יד שנייה כתוצאה מהלחץ שדניאל חווה. אין בסרט הזה הרבה מעבר לתיאור העלילה הבסיסי שלו והוא יחסית קצר (מתחת ל-80 דקות), אבל הוא מנצל כל דקה ודקה שלו.
אחד הדברים שהסרט עושה בצורה חכמה הוא הדרך בה הוא מציג את אותו אירוע מעיק. דניאל נמצאת במקום שבו היא לא רוצה להיות ואין לה לאן ללכת בשביל לקבל רגע של מנוחה. וכמוה, גם אנחנו נלחצים. האווירה היא של סרט אימה, בזמן שהמראות הם של אירוע משפחתי. אמנם אירוע משפחתי שסובב סביב מישהו שמת, אבל שבעה די רגילה בסך הכל. הצגת אירוע מלחיץ אך שגרתי בצורה שמזכירה סרט אימה הוא אמנם לא חדשני, אך בכל זאת משהו בביצוע היה מעורר השראה בעיני והראה על יצירתיות רבה של הבמאית.
הבמאית אמה זליגמן, שזה סרטה הראשון, משרטטת את האווירה המלחיצה בעזרת כל הכלים הקולנועיים הנמצאים בידה. המוזיקה, למשל, היא כולה כינורות מלחיצים המכניסים אותנו לתוך האווירה המטרידה והלא נוחה שבה אנחנו אמורים להימצא, לתוך עולם שמרגיש כאילו משהו בו לא בסדר. הצילום הקלאוסטרופובי גורם לנו להרגיש את החנק והקושי של הדמות הראשית בתוך הבית הקטן בו מתרחשת השבעה, כאשר מכל עבר תוקפים אותה עם שאלות ובקשות. אפשר להזכיר עוד כמה וכמה סרטים שעושים את זה, כמו "קרישה" או "יהודי טוב" ובייחוד "יהלום לא מלוטש".
אלמנט נוסף שעורר אצלי הזדהות רבה הוא ש"שבעה בייבי" הוא מאוד יהודי (כפי שאפשר להבין מזה שהוא מתרחש בשבעה). אבל מה זה בכלל אומר, "סרט יהודי"? קודם כל צריך שיהיו דמויות יהודיות, ונראה לי שהן צריכות לדבר בהרבה "אוי" ו"ויי" ובעוד ביטויים ביידיש כדי שיהיה מצחיק. אבל גם צריכה להיות לו אווירה יהודית כללית – איזושהי קהילתיות מעיקה בעלת ציפיות גבוהות. וכמובן, צריך להיות גם אוכל. את כל אלו אפשר למצוא בסרט, ובנוסף הסרט מציף עוד הרבה נושאים יהודיים לפני השטח: הוא לא מתעסק בנושאים כבדים כמו אנטישמיות, אבל אפשר למצוא בו תמות שקשורות בנישואי יהודים עם גויים, כשרות ואפילו שורה אחת על ישראל.
מדובר גם בסרט להט"בי, בערך. הוא לא עוסק ביציאה מהארון או בלהט"בפוביה, והעובדה שהדמות הראשית בו היא ביסקסואלית היא לא מרכז העלילה – היא במקרה יוצאת גם עם בנים וגם עם בנות. אף אחד לא מתעמת עם דניאל בנוגע לזה, ההורים שלה לא עומדים בדרכה לממש את עצמה ונראה שהם אף פעם לא עשו זאת. הכל די רגיל והסרט לא מתייחס לנטייתה המינית של דמותו הראשית כאילו זה עניין גדול.
את התפקיד של דניאל משחקת רייצ'ל סנוט בכישרון רב. היא שיחקה את אותו התפקיד גם בסרט הקצר עליו הסרט מבוסס, ככה שהיא מכירה אותו מכף רגל ועד ראש. דניאל היא דמות בעייתית, אנטי-גיבורה אם תרצו. המעשים שלה לא תמיד נראים טוב, ולא תמיד אפשר להבין למה היא עושה אותם, אבל תמיד מהנה להיות איתה ולראות סרט בכיכובה. היא מעין דמות חסרת שליטה שמשתמשת בסקס כמנגנון הגנה, כמו פליבאג רק בגיל קולג'. דניאל לא יודעת עדיין מה היא עושה עם החיים שלה או איך משיגים את מה שהיא רוצה, מה שהופך אותה למטרה אסטרטגית לשאלות מעצבנות בשבעה. למרות שההורים שלה ממשיכים להתייחס אליה כילדה היא שואפת להיראות עצמאית ובוגרת. דמויות המשנה גם הן מעניינות, מרתקות ומשוחקות לעילא, החל מהאבא הנוירוטי בגילומו של פרד מלמד ועד לאשתו הלא-יהודייה של מקס בגילומה של דיאנה אגרון.
כמו שנאמר, "שבעה בייבי" הוא פצצת לחץ, מועקה וחוסר נעימות. אם זה משהו שלא נשמע לכם מעניין או אפילו מרתיע, הייתי מוותר על הסרט. אבל לאלו שאין להם בעיה עם סוג כזה של סרטים (ועובדת היותו של "יהלום לא מלוטש" אחד מסרטי השנה שעברה אומרת שלחלקכם הגדול אין) הייתי ממליץ עליו: הוא מצחיק, מעורר הזדהות והוא מצליח להעביר את תחושת האימה שבאירועים משפחתיים. אז אם זה נשמע כמו הרוגלך שלכם (או כל תחליף יהודי אחר לכוס תה) – היכונו למסע מרתק של יהדות, מתח וגם קצת סקס. קצת כמו "תגלית" ב-80 דקות.
אני דווקא די סבבה עם לחץ
אבל זה יהרוג את היוצרים של הדרמות "פסקול בראש" האלה לעשות אותן על דמויות כמעט ונסבלות?
ב"יהלום בלתי מלוטש" זה עוד קצת מסתדר לקראת הסוף כי הדמות של סנדלר עוברת כמה מהפכים, אבל כאן הדמות של רייצ'ל פשוט נשארת די שמוקית-מרוחקת-מסוגרת-בתוך-עצמה וכזה, בסדר, שתעשה מה שבא לה בטוב, אבל זה לא יוצר אצלי המון אמפתיה או סימפתיה, בסרט שקצת זקוק להם, כי הוא בונה על מדד החרדות/חששות שלך, ואם לא אכפת לך אז.. טוב, אז לא אכפת לך.
בקיצור, אני לא עפתי. מעדיף את "קרישה" שהוזכר פה בז'אנר ה"אירוע משפחתי שמצולם כמו סרט אימה", אבל גם הוא מרגיש בשלב כלשהו כמו גימיק שמחפש סיפור (אבל מומלץ לכל הפחות להתחיל לראות אותו). נראה לי שגם "קרישה" היה סרט קצר לפני סרט ארוך, אז אולי המסר שבאנו ללמוד מכל זה היא שסרטים מסוג זה צריכים להיות סרטים קצרים בכלל.
עוד לא ראיתי את "שבעה בייבי"
אבל תדע שהמצב עשוי להחמיר (מתוך הויקיפדיה של הסרט): It began streaming on HBO Max in July 2021, with HBO and Seligman developing a television pilot based on the world of the movie
מת על זה שגם לדרמות אינדי כבר אין "עלילה" או "דמויות" אלא "עולם".
את "קרישה", אגב, די אהבתי – מה שגורם לי לשאול אם יש עוד סרטים בסגנון (לדעתי יהודי טוב ובטח "יהלום בלתי מלוטש" הן לא בדיוק דוגמאות טובות, כיוון שהאירועים בהם הם פחות יומיומיים ולכן תחושת הלחץ הרבה יותר מובנת ופחות חריגה).
אהבתי את הסרט ובהחלט אתן צאנס לסדרה.
כן זה נשמע מגוחך להרחיב סרטי אידני ל"יקום" אבל מי אמר שהניסיונות כושלים? הסדרה "מה מפחד בצללים" נהדרת וגם הסדרה החדשה ביקום הזה שיצאה ממש עכשיו על אנשי זאב קיבלה ביקורות חיוביות. כנל לסדרה שנעשתה על פי "בליינדספוטינג" וכמובן הסדרה "מאהבת בתשלום".
אגב לרשימה אני מוסיף גם את בטי הנהדרת
שהורחבה מהסרט קיטצן סינק של אותה במאית.
What we do in the shadows
סליחה על הסטייה מהנושא אבל – איזו סדרה על אנשי זאב ואיפה אני רואה אותה עכשיו? (:
טעות שלי. קיימת סדרה נוספת ביקום אבל היא לא בדיוק על אנשי זאב.
היא סדרה ניו זילנדית שקוראים לה Wellington Paranormal והיא על צמד שוטרים שהופיעו בסרט שחוקרים תופעות על טבעיות. אומנם לא הקונספט הכי מקורי אבל סומך על היוצר של הסדרה ג'מיין קלמנט וכפי שציינתי, שמעתי עליה דברים טובים. אגב היא משודרת מ2018 והסיבה שחשבתי שזו סדרה חדשה שיצאה השנה היא כי העונה השלישית שלה שודרה לא מזמן. כמו כן אומנם הסדרה היא לא על החבורה של אנשי הזאב מהסרט המקורי (גם הסדרה השנייה היא לא בדיוק על חבורת הערפדים המקורית אלא על חבורה אחרת) אבל מהסתכלות זריזה לפרק הרביעי בסדרה קוראים The She Wolf of Kurimarama Street" כך שבהחלט אפשר לצפות לזאבים.
תודה
בעקבות התגובה שלך הלכתי לויקיפדיה ובאמת גיליתי את קיומה של הסדרה הזו, פשוט חשבתי שאולי יש עוד אחת על אנשי זאב.
(נ.ב. יתכן שהתבלבלת כי התחילו עכשיו לשדר אותה בארה"ב, למרות שבניו זילנד היא עלתה ב2018)
בכל מקרה – העונה הראשונה כבר מחכה לי בטלפון. תודה!
אל תשכח לעדכן מה מחשבותחך לאחר הצפייה
(ל"ת)
דווקא סדרה על בסיס סרט שלא היה אכפת לי ממנו לא מטרידה אותי
מה יהיה עם הסדרה של פריזיטים, לעומת זאת…
אמממ כן זה גם לי נשמע מפוקפק,
במיוחד אחרי הסדרה הקודמת שנעשתה על פי סרט של בונג גון הו (רכבת הקרח הבינונית). מקווה שמאחר והסדרה הקודמת שאדם מקי היה מעורב בה בhbo היא היורשים המופתית אולי גם הסדרה הזו תפתיע.
מאד נהניתי בסרט. אמנם הוא אכן שרוי במתח ובתחושת חוסר נעימות, אבל הוא בעיקר הצחיק אותי. גם בתור הלסבית היהודית שאני וגם כי זה פשוט היה סרט מעולה בעיני. לא יכולה לחכות לראות עוד סרטים של הבמאית, שנראה שממש ניצלה בצורה מצוינת כל שניה בסרט. זה היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע (היתה הקרנה בסינמטק) אחרי הקורונה ובכנות, כל כך שמחתי שהלכתי אליו ולא למשהו אחר.
המסקנות שלי מהסרט היו הגישה של נשים, בעיקר להטביות, כלפי גברים (ונשים) ואיך זה מתבטא בצורה מאד מדויקת בסרט בעיני.
ספויילרים- הגבר המבוגר תומך בה כלכלית, היא לא אוהבת אותו במיוחד, אבל מבחינתה זה גם עזרה כלכלית אבל גם נותן לה "אישור" חברתי שאני לא ממש יודעת להסביר, אולי מהציפייה החברתית שנשים יהיו עם גברים, אולי כי הסידור הזה של גבר מבוגר עם מישהי צעירה הפך להיות כל כך מנורמל היום, בעיקר בארהב. בזמן שהיא באמת אוהבת וקשורה לאישה אחרת, אבל פוחדת לעשות משהו אמיתי עם הקשר הזה ולבסס אותו יותר, למרות ששתיהן באותו הגיל ובערך באותו המקום בחיים, ויש שם קשר אמיתי, שלא מבוסס על כסף או על הצורך להוכיח משהו. אבל מה לעשות שקשרים כאלה הם עדיין טאבו (עובדה שבמשך כל הסרט היחס לביסקסואליות שלה מצד ההורים הוא שהיא "מתנסה") והיא בעצמה פוחדת מהסיכוי לאהוב מישהי באמת.
הסרט הכי גרוע וקרינג׳י שראיתי מימיי.
שלא לדבר על אנטישמי.
אין לתאר את תחושת החלחלה שעוברת לי כרגע בגוף. בפה מלא יכול להגיד שעברתי התעללות במוח.
מאחל לאויבים שלי לראות אותו. ולסבול.