"שהאזאם!", סיפורו של בילי בטסון, הנער הצעיר שמקבל לפתע את כוח העל להפוך לגיבור-שנודע-בעבר-כקפטן-מארוול-והיום-הוא-"שהאזאם", לא מתחיל עם כל מה שאמרתי במשפט הזה. הוא מתחיל עם ילד אחר לחלוטין, תדאוס סיבאנה, שיש לו אח גדול שמוק ואבא על גבול המתעלל, בסצנה שאתה מבין שלא הולכת להסתיים טוב ושסיפור האוריג'ין שמוצג לך כאן הוא לא של הגיבור. זאת פתיחה אפלה, אבל לא מדי, מסקרנת ומעניינת – שלחלוטין לא קשורה לטון הקליל של שאר הסרט. וזאת בחירה מוזרה, קצת ארוכה מדי, אבל ממש מגניבה.
"שהאזאם!" הוא, במשפט אחד, מה היה קורה אם היית מערבב בבלנדר את "ביג", "כרוניקה בזמן אמת" ועוד איזה קילוגרם של סוכר – סרט מתוק מאוד מצד אחד, על נער שמקבל כוחות על ומתלהב מהם בדיוק כפי שהיית מצפה שנער יתלהב כשהוא מקבל כוחות על, וסרט קצת יותר אפל מצד שני, על נער דחוי ממשפחה לא מתפקדת שגם הוא מקבל כוחות על, וגם הוא מתלהב מהם כי עכשיו הוא יכול להראות לכל האנשים האלה שפקפקו בו [אה, כן, והוא גדל באיזה שלושים שנה ועכשיו הוא מארק סטרונג, כי יש חוזה לא כתוב שמארק סטרונג צריך להיות בכל סרטי הקומיקס באשר הם, בעדיפות לתפקיד הנבל].
בילי בטסון, גיבור הסרט שאליו הסרט מתפנה רק אחרי איזה עשר דקות, הוא נער שאיבד את אימו בקרנבל בגיל צעיר ומאז בורח מכל בית אומנה אליו הוא מגיע במטרה למצוא אותה. למרות שהוא נוחת למה שהיא, אובייקטיבית, המשפחה המתוקה ביקום (וגם הכי פוליטיקלי קורקט אי פעם: היספני, אסייאתי, שחורה ונכה), הוא עסוק בלשנוא את כולם ולדאוג בעיקר לעצמו. וכמו כל פרוטגניסט ש"דואג רק למספר אחד", מתגלה מהר מאוד שיש לו איזשהו רגש שמסתתר מאחורי הקליפה הקשוחה שלו, וכאשר שני בריונים מרביצים לאח חובב גיבורי העל שלו, הוא מסתבך איתם בקטטה ואז בורח, כאשר לפתע הוא עובר למערה מסתורית שם הוא פוגש קוסם עתיק (דג'ימון הונסו, שכרגע מככב בו זמנית בסרטי גיבורי העל "אקוומן", "קפטן מארוול" ו-"שהאזאם!", מה שחייב להיות סוג של שיא) שחיכה לגיבור אמיתי עם לב זהב שיבוא, יחזיק את המטה הגדול שלו ויגיד את השם שלו. זה.. פחות קינקי משאני גורם לזה להישמע.
פה מתחיל הכיף. כי מרגע והלאה, בילי מתעורר כ-שהאזאם! ולפני שאתם שואלים: כן, הה' נחוצה. זה ראשי תיבות של ששת הגיבורים שמעניקים לו את הכוחות שלו: שלמה, הרקולס, אכילס, זאוס, אטלס ומרקורי, שמכל אחד הוא מקבל כוח – למשל הברקים של זאוס, הכוח של הרקולס או החכמה של שלמה. ולא, אל תתחילו עם "אלה שתי מיתולגיות שונות, מה קורה פה" או "רגע, הם טוענים שהדמות אמורה לקבל את החוכמה של שלמה אבל כל הקטע של הסרט זה שהוא עדיין אהבל, מה קורה פה?". כל זה לא משנה, כי החל מהחלק הזה הסרט רוצה להתמקד בדבר אחד ושום הגיון או לוגיקה לא יפריעו לו: לראות את זאקרי לוי באחת מהופעות המשחק הכי טובות בסרט גיבורי על אי פעם, מגלם ילד קטן שקיבל כוחות על ומתלהב מהם ממש – וזאת מטרה מבורכת.
כי בזמן שרוב סרטי הגיבורים היו מגניבים או מיוסרים מדי מכדי להגיד "הולי שיט אני יכול לירות אש איזה מגניב!", ל"שהאזאם!" יש את הזמן הזה והוא הולך להשקיע אותו במלואו ולתת לצופים להרגיש את מלוא המגניבות של ברקים מהידיים, מהירות על, וחסינות לכדורים. הסרט מנצל גם את הרגעים האלה כדי לעקוץ, בעדינות, חלק מרגעי השיא של סרטי גיבורי על – משהו שהוא לא בדיוק "דדפול", אבל בהחלט קורץ ומלגלג על גיבורי על אחרים. אבל זה בעיקר נועד בשביל להיות כיף מצחיק מאוד: בילי בטסון משתמש בכוחות שלו לכל דבר החל מלנצל את המראה המבוגר שלו לעשות דברים של מבוגרים כמו שתיית בירה לניסויים מכאיבים (ומצולמים) של הכוחות שלו שקונים לו עדת מעריצי יוטיוב, ולוי עושה את התפקיד הזה של ילד קטן בגוף גדול בצורה נפלאה.
במקביל, אני מזכיר לכם, יש את הסיפור הטרגי על הנבל המטורף שהמשפחה שלו התעללה בו.
אם אחת התלונות שלי על "תור: ראגנארוק" הייתה שהוא לקח את הקומדיה רחוק מדי ולאף דמות לא היה אכפת ממה שקורה, "שהאזאם!" מצליח לעקוף את המשוכה הזאת בהצלחה. לא רק שהסרט מוצא זמן בין הרפרנסים לפורטנייט להכניס את הסיפור הרגשי של בילי והחיפוש שלו אחרי אימא שלו, אלא שהוא משתמש בטון השטותי שלו כדי להכין את הטון הרציני – כמו ספיידרמן, הסרט מלמד שאי אפשר להשתטות עם כוחות על. זה עסק רציני לחלוטין עם השלכות רציניות, ואם אתה יורה ברקים מהידיים שלך סתם כי זה מגניב, אתה עלול לפגוע במישהו בטעות. הסרט לא פחות מצחיק מהאל הנורדי (או, טוב, מצחיק רק מעט פחות), אבל הוא מצליח לגרום לעלילה הדרמטית שלו לעבוד. כאשר שתי העולמות – של שהאזאם הילד התמים ושל הנבל האכזרי והרציני נפגשים התוצאה היא לא צרימה בין סרט שלפתע הפך מרציני מדי לשטותי מדי ולהיפך – אלא תהליך התבגרות מואץ של ילד שחשב שהכל משחק ולפתע הוא מגלה שזה לא.
התוצאה הסופית היא קצת כמו סרטי האייטיז הקלאסיים שכולם מנסים לשחזר בימינו – משהו שדומה ברוחו יותר ל"הגוניס" מאשר לסרטים אחרים ביקום של די.סי או מארוול. כפי שאפשר להסיק מהביקורת עדה כה, זה רחוק מלהיות תלונה. לא, בואו נגיד את זה יותר ברור: "שהאזאם!" הוא הסרט הכי טוב של "די.סי." מאז "האביר האפל".
לא שאין לסרט בעיות – זכארי לוי אומנם מדהים בתזמון הקומי שלו, אבל ברגעים הדרמטיים המעטים שהוא נדרש אליהם הוא קצת רופף (ובכלל, בעוד שהסרט זורח ברגעיו הקומיים, יש מקום לשיפור בדרמה שלו); מארק סטרונג אמנם שחקן טוב אבל ללהק אותו שוב כנבל זו עצלנות לשמה; הרעיון שמאחורי נבלי המשנה, של שבעת החטאים כישויות לא ממש הולך לשום מקום או מנוצל בכלל; והאורך של הסרט לא ממש מורגש אבל בכל זאת: 132 דקות? הייתם יכולים לקצץ איזה רבע שעה-עשרים דקות וכולם היו מרוויחים מכך. אבל דווקא במקום שבו הכי חששתי שהסרט יפשל – הקרב הגדול של המערכה השלישית, שבו רוב סרטי גיבורי העל נופלים ("וונדר וומן", "הפנתר השחור") עם עוד קרב "שני גיבורים עם אותם כוחות על מתכתשים אגרוף אגרוף בום", הסרט הצליח להתעלות וליצור סצנת קרב ארוכה (אולי מדי) ומפתיעה שהולכת לשמונה כיוונים שונים, מדי פעם במקביל.
כמו סרטי גיבורי על אחרים, הבעיה העיקרית של "שהאזאם!" זאת עייפות החומר. אנחנו מוצפים בסרטי גיבורי על, וגם את "שהאזאם" ניתן לראות כמו סרט אוריג'ין גנרי אם רוצים לבחון אותו כך: הגיבור שלומד מהי אחריות, ונלחם בנבל עם סט כוחות זהה לשלו בקרב מלא באגרופים. בטח שאפשר לראות אותו כאשר הסרט יוצא שלושה חודשים אחרי "אקוומן", כמה שבועות אחרי "קפטן מארוול", ועוד רגע ייצא "הנוקמים: סוף משחק" – גם אם לאנשים לא מתחיל להימאס מגיבורי על, לכל הפחות הציפיות מהסרטים הללו עולה, והסרטים צריכים להיות אירוע מיוחד מאוד בשביל להתחיל להצדיק הייפ ולא להיות "סתם עוד סרט".
לכן אני מציע לבחון את "שהאזאם!" במשקפת אחרת – לא סרט גיבורי על שנבלע בים סרטי גיבורי על – אלא סרט ילדים, מלא באנרגיה, חריף, חכם, מצחיק שאפשר לראות עם כל המשפחה ובולט בשממה של סרטי לייב אקשן לילדים – בטח כאלה שהם לא גרועים לאללה. סרט שממש את פנטזיית הילדים של "הלוואי והיו לי כוחות על" עד מלוא הפוטנציאל שלה, ואז מוסיף עוד כמה בדיחות מעולות, כי למה לא. וזה יוצר משהו שלא ממש ראינו עד כה – סרט גיבורי על חמוד לאללה.
שאלות לתשובות נפוצות: התלת מימד מיותר. יש שתי סצנות אחרי הכתוביות – אחת באמצע הכתוביות שהיא בעלת אופי יותר עלילתי, ואחת בסוף הכתוביות שהיא בדיחה חביבה בסך הכל.
תודה על הביקורת
אני ממש עוד מעט נכנס לסרט, ועשית לי פרומושן נפלא :-)
למה לא עשו לסרט הזה דיבוב לעברית?
היה מתאים בתור סרט קומיקס לא מצוייר לכל המשפחה.
ראיתי שיש את הסרט שהאזאם באנגלית , מדובב לרוסית ומדובב לצרפתית. אין דיבוב לעברית.
זה לא ממש סרט לילדים
לפחות לא לילדים קטנים שצריכים דיבוב בשביל להבין את הסרט. יש כמה סצינות מפחידות ואלימות בסרט והמילה "shit" נאמרת כמה פעמים. בארצות הברית הסרט אפילו דורג PG13.
עדיין לא התגברתי על כך שדה רוק לא מגלם אותו
ילד קטן בגוף של מבוגר שרירי- תגידו לי שהוא לא נולד לתפקיד הזה..
הוא אמור לגלם דמות אחרת שקשורה לשאזאם - אדם השחור
בסרט הוא לא מופיע, אבל אני זוכר שהיו רחשושים לגבי ספין-אוף שאני מניח שכנראה ייצאו לפועל, אלא אם הסרט ממש ייפול על הפנים בקופות.
סרט מצוין
מסכים לגמרי עם הביקורת. האם DC מתחילים לעלות על הגל?
אין לי מה להוסיף על הביקורת המצוינת. שווה מאוד, ללכת לראות.
נראה שוורנר אוהבים לקחת במאים שביימו להם בעבר סרטי אימה…
לא רק במאים
לא רק במאים, גם מפיקים ואנשי מנהל שונים. מי שמנהל את חטיבת DC שלהם כיום, ובדיעבד אחראי לסרטים כמו אקווהמן (אחראי לליהוק של וואן בתור במאי), שהאזם, ג'וקר ודומיהם הוא וולטר האמנדה, שמגיע – כן כן – גם הוא מחטיבת סרטי האימה של וורנר לאחר שהפך מוצרים דיי זולים בערך שוק שלהם (אנאבל, איט, קונג'ורינג) ללהיטים קופתיים דיי מרשימים.
נראה שהאחים וורנר מתחילים להתאושש מהזוועות של שניידר, כאשר אקווהמן שובר שיאים, שהאזם! מתפוצץ בביקורות, הטריילר של ג'וקר נראה מרשים וזה לפני הסיקוול של וונדר וומן. שימשיכו ככה.
כן
וולטר האמדה ממש טוב במה שהוא עושה.
מעניין מאוד איך ילך "ציפורי הטרף"…
סרט חמוד, אבל מועדון חשפנות ב2019?
לא התקדמנו מסרטי אמריקן פאי? בסרט זאת הייתה בדיחה שרק אנשים מסוג יאיר נתניהו מסוגלים לצחוק ממנה. אז לעשות אותה פעמיים?
היחס כלפי מועדוני חשפנות שונה מאוד בארץ ובארצות הברית
לפחות על פי הרושם מהמדיה שנוצרת שם. שם, מועדוני חשפנות זה משהו הרבה יותר נסלח, אולי אפילו חיובי ובהחלט גיחי גיחי.
סרט קליל וטוב, לא מאד מחדש.
אני חושב שזאת הפעם הראשונה שדי.סי הצליחו להוציא סרט שמרגיש טבעי. Dceu בגל הראשון סבל מבעייה של חוסר רצינות, וCGI ברמה פחות טובה משל מארוול וזה מורגש. ואז הגיע הגל ה"קליל" מאולץ של הDc, עם יחידת המתאבדים והנסיון להקליל את ליגת הצדק. וזה הרגיש מאולץ ובכוח וגם לא מצחיק. ואז הגיע וונדר וומן ואקוואמן שכבר אוטמ' באו בגישה יותר קליל וזה עבד בקופות. אבל תכלס כמו CGI, שלהם זה עדיין לא היה זה. אקוומן חביב ככל שיהיה, לא מספק בדיחות טובות כמו סרטי מארוול, לדוגמה תור ראגנרוק, או שומרי הגלקסיה, או אפילו דדפול (אני יודע, לא דיסני מארוול אבל כן סוני מארוול). ואז הגיע שאזם, והרגיש טבעי ובלי מאמץ. והCGIעדיין נחות ביחס למארוול אבל בגלל שהם לא נשענו עליו זה לא הפריע. הבדיחות זרמו בטבעיות וזה היה מוצלח. לגבי העלילה, היא בסדר. קלת משקל. מרגיש שסוף סוף די סי הבינו את הקאטץ. עכשיו רק תשפרו אנימציה ותקצרו סרטים, כי שהאזם ארוך באופן מוגזם וחבל.
נהדר
היה ממש כיף. קצת נחלש לקראת הסוף, אבל סך הכל נהנינו מאוד
סרט עם לב ענק
יש בו משהו תמים, ילדותי וחמוד, עם הומור מטא מוצלח מזה של "דדפול" (אוקי, מזה של "דדפול 2"), ולשם שינוי קונפליקט שלא חוצה את גבולות העיר. נהניתי כמו ילד, שאפו DC.
ומי יודע, אולי עוד כמה סרטי סולו כמו זה – ונִסיון נוסף ל-"ליגת הצדק" עשוי להצליח.
סרט מוצלח, אבל, סרט מוצלח
נתחיל בחיובי (אל תדאגו, אני גם אסיים איתו): DC עשו את זה, סוף סוף. הפוטנציאל תמיד היה שם, אבל הוא התפקשש כל פעם מסיבה אחרת. הפעם הכוכבים הסתדרו בשורה, והתוצאה היא לראשונה סרט כיפי וזורם מבית היוצר של 'אפל יותר, בוגר יותר'. נכון, 'אקוומן' היה שם קודם בעיקרון, אבל הוא היה מלא בבעיות, ובראשן תסריט מטופש כל כך שהפריע כל הזמן לתחושת ההתמכרות.
אז כן, אני מסכים ש'שהאזאם' הוא כנראה הסרט הטוב ביותר של DC מאז האביר האפל. הציון הגבוה מאד שלו ברוטן טומייטוז מוצדק מהרבה בחינות, והפעם אני גם לא סבור – כמו ב'וונדר וומן' ו'הפנתר השחור' – שהוא תוצאה של PC.
כי הסרט אכן מוצלח. הוא מצחיק, משוחק היטב, עם תסריט טוב (לא במובן של מקוריות – העלילה גנרית להחריד – כן במובן של קוהרנטיות וזרימה של כל המערכות) ובימוי וצילום… סטנדרטיים לגמרי, האמת. הבמאי עצבן אותי בכך שכל פעם שהוא לא ידע מה לעשות עם הסצינה שלו אז הוא חתך למסך שחור ואז… קרה בדיוק מה שחשבנו שיקרה.
אופס, גלשתי בלי לשים לב לחסרונות, אז אני אשלים את החלק הזה מהר: גם האקשן בכללותו ממש לא משהו. סצינות התעופה היו משעממות. כמעט כל חלק מהמאבק בסוף היה צפוי מקילומטרים. האפקטים מיושנים ברובם, והאמת שגם לא היה המון אקשן, וכשהוא הגיע, כאמור, הוא לא היה מספק במיוחד.
נחזור לחיובי. פחות עפתי על זאכרי לוי מכולם, למרות שהוא באמת סבבה. מי שלחלוטין נותן הופעה מצויינת הוא חברו הקטן והגיק באופן כמעט קריפי. הוא מצחיק מאד ואמין מאד ונותן כזו תחושה של 'וואו' אמיתי כמו שכל אחד היה חש אם החבר שלו היה יורה ברקים מהידים.
קו העלילה הזה, של כוחות על שניתנים לילד צעיר, הוא החוזקה העיקרית של הסרט, שוב בעיקר בזכות החבר המלווה. גם הבדיחות היו טבועות היטב בדיאלוגים, ולא אילוצים של תסריטאי שקיבל הוראה להיות מצחיק יותר. אני לעיתים קרובות חושב שהומור מטא לפעמים פשוט נובע מעצלנות, אבל כאן לא חשתי ככה, בגלל קו העלילה שישב על זה בול.
הערכתי גם את הניסיון להפוך את הנבל למשהו מעניין יותר מהרגיל. הניסיון הזה הצליח רק חלקית, אבל זה הספיק כדי שנזכור את הנבל יותר טוב ממה שמו של ההוא מ'אקוומן', או ההוא מ'תור 2', וזה כבר טוב. אגב: מארק סטרונג, לדעתי, אכן נראה טבעי בתפקיד הנבל, אבל דווקא מתיו ווהן שגילה אותו לעולם הראה כי הוא יותר טוב כשהוא בתפקיד פרוטגוניסטי בסרטי 'קינגסמן'.
אי אפשר לכתוב ביקורת על 'שהאזאם' בלי להשוות אותו באופן בלתי נמנע ל'קפטן מארוול' (הערה לכותבי ביקורות באינטרנט: תפסיקו לעלוץ כל כך כשאתם מגלים לי את אמריקה ומספרים לי שגם לשהאזאם קראו פעם קפטן מארוול!!!!! לא ידעת את זה, נכון?????). ואני לא עושה את ההשוואה רק כי זה נוח, אלא כי זה מסייע לי לגבש את השורה התחתונה: 'קפטן מארוול' עשוי יותר טוב מ'שהאזאם'. האפקטים טובים יותר, האקשן מוצלח יותר, הפאן סרביס מושלם, וחלק מהעלילה אפילו לא היה צפוי.
אבל ל'שהאזאם' יש משהו אחד של'קפטן מארוול' אין, וזה לב. לב ורגש.
הטענה העיקרית שלי על 'קפטן מארוול' היתה שאין שם כמעט רגש, וגם מה שיש, לא מגיע מהדמות הראשית. החסרון הזה משמעותי כשאני בודק כמה הסרט נשאר איתי אחרי הצפיה. זה היה מארוול מעולה, צחקתי בלי סוף ונהניתי נורא, אבל שום דבר מזה לא נשאר איתי חוץ מהייפ מטורף עוד יותר לקראת העשרים וארבעה באפריל.
'שהאזאם', עם כל הבעיות שלו, מגיע עם יתרון ענק: הוא מרגש. אתה מזדהה עם הדמות שלו, אתה מרגיש מה שעובר עליה, מפחד ביחד איתה וצוחק ביחד איתה. לא רק בגלל קו העלילה הטיפה מאולץ של ילד המחפש את אימו – זה היה נוגע ללב, אין ספק, אבל הגדולה של הסרט היא למצוא את ההזדהות דווקא בחלקים של הפנטזיה: כשנבל על מאיים על הגיבור שלך, ואתה יודע ומרגיש שהוא בעצם ילד בן ארבע עשרה, אתה תבין היטב היטב את הבחירה שלו באותו רגע; כשהוא מתלהב כמו הילד שהוא מהיכולות החדשות שלו, אתה לגמרי שם; כשהוא מבולבל מהם ומפוחד מהם, אתה שוב שם. וההזדהות הזו היא קריטית לחיבור עם הסרט ועם הדמויות שלו.
אז הסוף קצת צ'יזי, והמסר של 'משפחה' כן נדחף חזק מדי לדעתי, אבל זה לא פגע לרגע בהזדהות ובחיבור עם הגיבור. 'שהאזאם' נשאר איתי, וכל הכבוד לו על זה.
סחטיין
אחת הביקורות שאהבתי על הסרט. עם ניתוחים מפורטים ומצויינים. ממש טוב! הפוסטים שלך מהמרתקים באתר…
מקווה שעוד ועוד אנשים בעולם יגלו ויתלהבו מהסרט הזה ושיצליח בקופות, כמו שמגיע לו ועוד איך.
אולי זה רק אני, אבל אם פתאום וורנר / DC יכריזו על סרט חדש של "ליגת הצדק" בכיכובם של שהאזאם, אקוואמן ו-וונדר וומן, אני ממש לא אתנגד, אלא דווקא אתרגש מאוד.
אם תשים לב, ההצלחות של הסרטים האחרונים שלהם הוכיחו את מה שכבר מזמן הם היו צריכים לקלוט: יש להם מספיק גיבורי על מוצלחים, והם לא צריכים את באטמן וסופרמן.
זאת אחת הסיבות שמארוול כל כך הצליחו: לקחו דמויות לא מוכרות, והשקיעו הרבה כדי לעשות אותן הכי טוב שאפשר, והשאר היסטוריה.
אבל DC חשבו שמספיק לשים את באטמן וסופרמן, מהדמויות המוכרות בעולם, ואנשים יבואו ויאהבו. טוב, זה לא קרה.
אני מקווה שבעקבות האהדה של אקוואמן ושהאזאם הם יבינו את סוד ההצלחה וימשיכו כך.
תודה!
(ל"ת)
הפסקה השמינית שלך קלעה בול
בדיוק למה אתה יכול להינות משאזאם יותר מאשר קפטן מארוול.
ביקורת מוצלחת מאוד
כתמיד, אחרי ביקורת כזו יש לי חשק לרוץ לאולם הקולנוע הקרוב ולראות את הסרט, במיוחד אם DC עלו על הגל.
הערה קטנה- בפסקה האחת לפני האחרונה, כתובה המילה סרטיםם, נראה לי השתרבבה ם מיותרת:)
סרט קצר מוצלח שטובע בסרט קומיקס קלישאתי
זה לא הסרט הכי טוב מאז "האביר האפל". אפילו לא הכי טוב ב DCEU. אוליייי סרט הקומיקס הכי טוב של 2019 עד כה, וגם בזה אני לא בטוח.
יש פה סרט קצר מוצלח מאוד על ילד שמקבל כוחות (וגוף) של גיבור-על ועושה שטויות עד שמגלה שיש לזה השלכות אמיתיות ומבין את המשמעות של להיות גיבור וכל הג'אז הזה. הסרט הזה נמשך בערך חצי שעה. אבל "שהאזאם!" הוא סרט קומיקס גדול אז כמובן שהוא צריך להמרח מעל שעתיים וכל מה שבסרט שהוא לא החצי שעה הזאת הוא קלישאתי ומשעמם (או לפעמים הופך פתאום לסרט אימה). יש גם גאגים שלא עובדים בפעם הראשונה אבל הסרט מתעקש לחזור עליהם (מועדון החשפנות והסנטה קלאוס ה@*$&! הזה).
כתבתי ביקורת מפורטת, אבל בגדול, סרט שיכל להיות טוב אם היו משאירים איזו שעה לפחות על רצפת חדר העריכה. מישהו צריך להזכיר להוליווד שאפשר לעשות סרט כוחות-על מוצלח וגם באורך נורמלי (ע"ע "כרוניקה").
סיכום הסרט בשש מילים
ג'ומנג'י עשה את זה יותר טוב
לא, זה צריך הרבה יותר משש מילים
כי אין לי מושג על מה מדובר בהשוואה הזאת. על ג'ומנג'י החדש שבו לפתע הם נופלים בגופות קודמים? על להיות סרט ילדים הרפתקאות כמו הקודם? מה? מי? הא?
חוץ מהטון, במה בעצם שאהזאם שונה מסופרמן?
מתחיל לשעמם לי מגיבורי על שחזקים בהכל.
יש לו שם אחר!
תכלס אתה צודק ובאמת אין לו ייחוד.
הדבר היחידי שמייחסים אליו הוא שמקור הכח הוא קסם וזה שונה מסופרמן (שרשמית אינו חסין לקסם).
נמצא גיבור הכי מושך אבר
זאכרי לוי וחליפת השרירים המשורגים שלו יכולים לעשות איתי מה שהןא רןצה.