תמיד תשפוט את הסרט על פי עצמו. לא לפי הטריילרים, לא לפי מה שציפית שהוא יהיה, לא בהשוואה לסרט הקודם בסדרה, לא לפי מה שסיפרו לך עליו. בשניה שבה הסרט מתחיל, תעמיד פנים שאתה לאונרד מ"ממנטו", ושברגע זה נמחק לך כל זכרון שאי פעם היה לך על הסרט. זה החוק שעל פיו ביקורת סרטים אמורה לעבוד. חבל שזה בלתי אפשרי. במקרים מסוימים אי אפשר לשכוח את מה שאתה יודע על הסרט, ובוודאי שאי אפשר לעשות את זה במקרה של "חומות של תקווה".
"חומות של תקווה" הוא סרט טוב. אין ספק בכך. למעשה, "'חומות של תקווה' הוא סרט טוב" הוא אחת ההצהרות הכי פחות קונטרברסליות שניתן להשמיע, איפשהו בליגה של "על פי מרבית הסטנדרטים המקובלים, השמש אינה קרה". אני לא בטוח שפגשתי מישהו שצפה ב"חומות של תקווה" ולא אהב. אבל בצפיה מחודשת בסרט, יש עובדה אחת שאני פשוט לא מסוגל להתעלם ממנה: הסרט הזה מדורג, מזה שנים, במקום הראשון ברשימת 250 הגדולים של IMDb. זהו סקר דעת הקהל המקיף ביותר שנעשה אי פעם בנוגע לקולנוע, בהשתתפות מיליוני אנשים. לא משאל של קבוצה קטנה ואליטיסטית של מבקרים סנובים. לא טבלת שוברי קופות של אנשים שקנו כרטיס כי הם השתכנעו מהטריילרים, ולך תדע מה הם בכלל חשבו על הסרט. חובבי קולנוע, מיליונים מהם, שלא חייבים שום דבר לאף אחד, נתנו ציונים לסרטים שבהם צפו – והסרט הזה קיבל ציון גבוה יותר מכל סרט אחר שנוצר אי פעם.
זוהי אחריות כבדה מאוד, להיות "הסרט הטוב ביותר אי פעם". לא "אחד מ-", לא "בין ה-" אלא ה-סרט ה-טוב ביותר אי פעם. לאף סרט בעולם אין רף ציפיות גבוה כל כך לעמוד בו. זה גורם לך לשאול בכל סצינה מחדש: האם סצינת הפתיחה הזאת היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם? האם הפונט של כותרות הפתיחה הוא הטוב ביותר אי פעם? האם בחירת התאורה בסצינה 74 היא באמת טובה מספיק כדי להצדיק את היותה חלק מהיצירה הקולנועית האולטימטיבית?
התשובה היא: ברור שלא. "חומות של תקווה" הוא סרט טוב; אבל הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם? בחייכם. מה פתאום. לא קרוב. לא. לא בחמשת הגדולים. גם לא בעשיריה. עזבו את כל הזמנים, אפילו על תואר הסרט הטוב ביותר של שנת 1994 יש לו תחרות קשה מאוד (ככה זה כשאתה יוצא באותה השנה עם "ספרות זולה", "פורסט גאמפ" ו"מלך האריות", בין השאר). אז מה לעזאזל גרם לסרט הזה להגיע לאן שהגיע?
מחיקת זיכרון. בואו נתחיל מההתחלה. הסרט בעל השם הבלתי קליט במידה התאבדותית "The Shawshank Redemption" – "גאולת שאושנק" – יצא היום, לפני עשרים שנה, פלוס מינוס חודש. זה היה הסרט הראשון של במאי בשם פרנק דרבונט, בכיכובם של שחקנים שהיו מוכרים, אבל לא ממש כוכבים, בזמנו. הסרט היה מבוסס על סיפור של סטיבן קינג, אבל העובדה הזאת הוצנעה בפרסומים של הסרט – כנראה משום שקינג ידוע כמחבר ספרי אימה, והמפיצים לא רצו שאנשים יחשבו בטעות שמורגן פרימן הולך להפוך באמצע הסרט לליצן רצחני ולבתר אנשים. הסרט קיבל ביקורות טובות, אבל כסף הוא לא עשה. בטבלאות שוברי הקופות הוא מעולם לא דורג גבוה יותר מהמקום השמיני. ההכנסות שלו בארצות הברית בשנה הראשונה שלו היו פחות מ-25 מיליון דולר. היו שהאשימו בכך את השם של הסרט, שהוא באמת בלתי אפשרי. הסרט קיבל די הרבה מועמדויות לאוסקר, כולל לפרס הסרט הטוב ביותר – הישג אדיר בשביל סרט כושל של במאי מתחיל – אבל לא זכה בשום דבר (כאמור, זאת היתה 1994. קשה להתעלות על פורסט גאמפ). ואז, כפי שקורה לפעמים, הסרט הגיע לוידאו, ואנשים התחלו לצפות בו, ולצפות בו שוב. הנה פרט טריוויה מעניין על "סרט הקולנוע הטוב ביותר בכל הזמנים": רוב גדול של הצופים בו מעולם לא ראו אותו בקולנוע.
וכל זה עדיין לא מסביר איך הוא הגיע למעמד שאליו הגיע. נצטרך להסתכל על הסרט עצמו.
אנדי דופריין (טים רובינס) טוען שהוא לא הרג את אשתו ואת המאהב שלה. אבל מישהו הרג אותם, וממש באותו לילה אנדי דופריין נראה ליד הבית שבו הם שהו, עם בקבוק ביד אחת, אקדח ביד השניה ומחשבות אפלות בראש. קשה מאוד להאמין שהוא באמת לא עשה את זה. אז דופריין מורשע ברצח, ונשלח למאסר עולם בכלא שאושנק, מעין טירה עם חומות עבות, שבניגוד מוחלט לנאמר בברושורים לא עשויות מתקווה אלא מהרבה מאוד בטון. דופריין לא שייך לכלא – הוא לא פושע, הוא לא גדל ברחובות, הוא בסך הכל רואה חשבון חננה – אבל הוא נאלץ להתאקלם, כש"להתאקלם" פירושו לספוג מדי פעם התעללויות, מכות וגרוע מזה. הוא פוגש בכלא את רד (מורגן פרימן), והם נעשים חברים במשך הזמן. במשך הרבה זמן. עלילת הסרט מתמשכת על פני יותר משלושים שנה, וברובה הגדול לא יוצאת את חומות הכלא.
זה סיפור שאפתני: סרטים שמשך העלילה שלהם הוא עשרות שנים מכשילים גם את הגדולים שבבמאים, ובוודאי שהם לא עסק לאיזה צעירון שמעולם לא עשה סרט. דרבונט, חסר הניסיון הזה, לא ידע לאן הוא נכנס, ועוד יותר מזה הוא לא הבין בבניית תסריט – מה שניכר בסרט, כיוון שהוא שובר כמה חוקים בסיסיים של כתיבה נכונה. הגרפומן הגאון סטיבן קינג, שהסרט מבוסס על ספרו, מומחה בלקחת דמות שולית שהגיבור חולף לידה, ולפרט לאורך חמישה עמודים את סיפור חייה של הדמות הזאת, איפה היא גדלה, מה היה טיב יחסיה עם אמא, איזו טראומה שקשורה לעכבישים היא עברה בגיל ארבע, על מי היא היתה דלוקה בכיתה א' ומה מצב היציאות שלה (אם אתם חושבים שהתיאור הזה מוגזם, לא קראתם ספרים של סטיבן קינג). זה יכול לעבוד בספר, אם אתה סטיבן קינג. אבל בסרט זה לא אמור לעבוד, כי הזמן מוגבל. החוק לגבי סרטים אומר: שמור על פוקוס. התחל בהתחלה, ואל תפסיק עד שתגיע לסוף. אבל כאן – זה כן עובד. ל"חומות של תקווה" יש קצב משונה משלו. לסרט יש פרולוג ואז פתיחה ואז מבוא; 25 דקות עוברות מתחילת הסרט ועד ששני הגיבורים הראשיים מדברים זה עם זה לראשונה. בהמשך הסרט קופץ לפעמים יום קדימה, ולפעמים עשר שנים. בנקודה מסוימת הסרט נוטש את העלילה המרכזית ואת הגיבורים שלה למשך דקות ארוכות כדי לספר את סיפורו של ברוקס, דמות שולית של אסיר מזדקן. כל זה לא נעשה מתוך איזו התחכמות פאלפ-פיקשנית של מבנה תסריט לא לינארי: הסרט מספר סיפור אחד, מההתחלה אל הסוף, אבל הוא מספר אותו כמו מישהו שמתלהב ונסחף מדי פעם וסוטה מהנושא נתקע בפרטים קטנים, ומדלג על אחרים, ומספר כל כך טוב שאי אפשר להפסיק להקשיב.
כמובן, הסרט גם חוטא בפשע הנתעב ביותר של תסריטאות – קריינות. והרבה. רד (אין קשר) מבאר ומספר לנו הרבה מהסרט – מה קרה, ומתי זה קרה, ואיך הוא הרגיש בקשר לזה. נהוג לומר שקריינות מרובה היא סימן של תסריט מחופף, אם כי יש לציין שמי שמקריין הוא מורגן פרימן. אני חושב שאפילו רוברט מקי היה מוכן להוסיף לחוק ה"אל תשתמשו בקריינות לעולם!" סייג "…אלא אם כן זה מורגן פרימן".
מבחינת העשייה הקולנועית, "חומות של תקווה" לא עושה שום דבר יוצא דופן. הוא מצולם יפה – על ידי רוג'ר דיקינס, הצלם המעולה של רבים מסרטי האחים כהן ושל "סקייפול" – אבל לא באופן שומט לסתות. מורגן פרימן וטים רובינס עושים מה שהם יודעים, והם יודעים הרבה, אבל אין פה הופעות משחק מדהימות באמת. כל מה שהופך את הסרט למה שהוא זה הסיפור. הסיפור של קינג, והעיבוד של דרבונט. הסרט גורם לזה להיראות קל, אבל לספר סיפור שנמשך שנים רבות, שנשאר מרתק, שאין בו קטעים מתים, שמנדנד את הקהל בין ייאוש לתקווה ושהגיבור שלו הוא רואה חשבון, זה לא פשוט בכלל.
לביטוי "סרט פיל-גוד" יש אסוציאציות לא טובות: חובבי קולנוע רציניים נוטים קצת לזלזל, וקצת בצדק, בסרטים שמנסים רק לעשות לקהל נעים. אבל "חומות של תקווה" הוא סרט פיל-גוד שאשכרה גורם לך להרגיש טוב. זה סרט על תקווה, אפילו במצבים הכי קשים האפשריים, וזה סרט שנותן תקווה. קלוש, אולי, אבל זה ההסבר הכי טוב שאני יכול להציע לפופולריות-העל שלו. הוא גורם לך להרגיש טוב, גם אם רע לך.
מה בכל זאת לא טוב בסיפור? יש כמה פגמים באמינות שעוזרים להפוך את הסיפור לנעים קצת יותר מדי. בתחילת שהותו בכלא, החיים של דופריין מאוד קשים. אי אפשר לומר שהסרט מטפל בו בכפפות של משי. אבל אחרי שהפרשה הזאת עוברת, נדמה שהחיים בכלא הופכים להיות כמעט אידיליים. די נעים שם, בסך הכל: האסירים כולם חברים טובים, וכמעט אפשר לשכוח שבכל זאת מדובר פה בחבורה של רוצחים, אנסים ושודדים. אף אחד לא מגיע לכלא שאושנק במקרה. חוץ מאנדי דופריין, כלומר.
אבל זה שולי. לטעמי, לסרט יש רק חסרון אמיתי אחד, והוא – הוא ארוך מדי. לא בהרבה; הוא ממלא יפה את השעתיים-ועשרים-דקות שלו. הסרט הזה ארוך מדי בסצינה אחת בדיוק. הסיפור של קינג מסתיים במונולוג, שאותו אנחנו שומעים גם בסרט, והוא מהווה סגירה מצוינת של הסיפור והנושאים שבהם הוא עוסק. זה סוף מצוין לסרט מצוין. אבל אז, הסרט ממשיך לעוד סצינה אחת שלא היתה בספר. הסצינה הזאת מיותרת לגמרי לטעמי. זאת האכלה בכפית, שלטעמי לא רק שאינה מוסיפה, אלא פוגעת במסר של הסצינה שלפניה.
אבל מה אני מבין? מיליוני אנשים בחרו בסרט עם סצינת הסיום הזאת לסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם. יש מצב שהוא עושה כמה דברים נכון.
הביקורת מוגשת, בהמון תודה, בחסות יפעת לחנו, שתרמה לאתר בנדיבות במבצע מימון ההמון שלו. כן, תאמינו או לא, הביקורות האלה הן עדיין דבר שקורה, ולכולן אגיע בסוף.
כותרת המשנה מטעה
האמרה של "סרט כושל" יוצרת תחושה שאתה הולך לקטול את הסרט וצריך להביא קלשונים. אבל חוץ מזה, הביקורת מעניינת.
ביקורת מעניינת ומאירת עיניים.
אני באופן אישי התלהבתי אפילו פחות מהסרט, אבל הוא לא כזה שיגרום לי להתלונן על הערצה גורפת כלפיו (בניגוד לסרטים גרועים).
אגב, אני בכלל לא בטוח ש1.2 מיליון מצביעיו בימד"ב חושבים שהוא הסרט הטוב ביותר שהם ראו, אלא שהוא פשוט הסרט שזוכה לציון הממוצע הגבוה ביותר (מקום 12 אצל כולם = מקום ראשון בטוטאל, בניגוד למקום 1 אצל חלק ו112 אצל השאר ש= מקום עשרים בטוטאל. המספרים רנדומאלים), ועובדה זו קצת מורידה מהיקף הציפיות מהסרט – כי אז הצופה הפוטנציאלי לא יחשוב 'זה הסרט הכי טוב ביותר ע"פ כולם' אלא 'זה סרט שנמצא במקום ה12 אצל הרבה מאוד אנשים, משמע מדובר בסרט טוב מאוד',
לסייג את "הסרט הטוב בעולם"
הכי הרבה אנשים נתנו לסרט ציון גבוה בדירוג 1-10. למעשה יכול להיות שאין אף אחד בעולם שחושב שמדובר בסרט הכי טוב שראה – פשוט הרבה אנשים חושבים שמדובר בסרט מצוין.
גם אני לא חושב שזה הסרט הכי טוב שיש… פשוט אין מה לעשות, מגיע לו 10 ב imdb.
זו באמת שאלה מעניינת - איך הוא שומר על המקום הראשון
יצאו סרטים הרבה יותר פופולריים ממנו, הרבה יותר מוערכים ביקורתית, הרבה יותר מכניסים קופתית, הרבה יותר מהכל – והוא עדיין שורד שם.
משהו רקוב בממלכת ימדב?
זכור לי סיפור בנושא
שב2008 עת יצא "האביר האפל" הבאזז סביבו היה כה גדול שגדודי מעריצים נהרו לדרג אותו בIMDB כדי להביא אותו למקום הראשון ולהדיח את מי שהיה הסרט המוביל דאז – "הסנדק". כקונטרה למהלך הזה, וגם כטרולינג עבור אחרים, נוצרה נהירה אחרת שנועדה לגזול מבאטמן את התואר על ידי דירוג מחדש של "חומות של תקווה" שנמצא במקום הראשון בטבלה של IMDB מאותה שנה.
ה"הדחה" של הסנדק היא דבר שקרה,
אבל אני לא זוכר שום עדויות ל"קונטרה". פשוט, "חומות של תקווה" היה מדורג אז מאחורי "הסנדק". ההנמכה המלאכותית של הדירוג של "הסנדק" הורידה אותו מתחת ל"חומות", וכשעבר זמן וגם הדירוג של "האביר האפל" ירד, באופן טבעי, "חומות" נשאר במקום הראשון.
זה בדיוק מה שבאתי לכתוב
אתה אומר ש'חומות' במקום הראשון כבר "שנים" – כמה שנים בדיוק? התשובה היא 6, מאז 2008.
המקום הראשון הטבעי והמקורי של הרשימה הזו הוא, כמובן, 'הסנדק'. כך זה היה שנים. אם תלכו לפה אפשר לעקוב אחרי היסטורית הרשימות:
http://web.archive.org/web/20040815000000*/http://www.imdb.com/chart/top
הסנדק נמצא במקום הראשון מהרשימה הראשונה, ועד קיץ 2008 שם 'חומות של תקווה' עוקף אותו במסתוריות.
מה שקרה אז הוא כמובן יציאת האביר האפל, שהגיע לטופ של הרשימה בעקבות ים של fanboys של 'האביר' שנתנו לו הצבעות גבוהות מאוד. כדי לעזור למטרה שלהם, הם לא הסתפקו בלהצביע ל'אביר' אלא התחילו להציף את הסנדק בהצבעות של 1, מה שהוריד אותו למקום השלישי, מתחת ל'חומות'.
בסופו של דבר השפיות חזרה והרוב הנורמלי הצליח להוריד את האביר האפל מהמקום הראשון, אבל את כל ציוני 1 של הסנדק אי אפשר היה להשיב, וככה 'חומות' זכה מההפקר וזכה למקום הראשון.
בקיצור, אני חושב שהמקום הראשון האמיתי של הרשימה ללא הטיות כאלו הוא 'הסנדק', שהוא גם סרט הרבה יותר ראוי לתואר 'הטוב בהיסטוריה' מאשר 'חומות'. והאמת שיהיה מאוד מעניין לקרוא ביקורת של עין הדג על הסנדק…
יש ביקורת של עין הדג על 'הסנדק'
http://www.fisheye.co.il/movies/godfather/
"הסנדק" כ"כ יצירת מופת שהוא משעמם וטרחני כמו ספר לקריאת חובה בביה"ס
בפעם הראשונה שרדתי שעה ונרדמתי, בפעם השנייה החזקתי מעמד 100 דקות והמחשבה שלפניי עוד שעה מהדבר הזה הייתה בלתי נסבלת. מפאיונרים חארות, מצדי שימותו כולם בתחילת הסרט וחסל.
כל אחד והחוויה שלו
בפעם הראשונה שראיתי אותו לא היו משום מה כתוביות (!). זה די הקשה את הצפייה כי למרות שלמזלי אני יודע אנגלית מספיק טוב כדי להבין על מה מדברים (כשאני מצליח לשמוע כמו שצריך), איטלקית אני לא יודע. חשבתי שהוא נראה די יפה אבל לא הבנתי על מה כל הרעש סביבו. ואז החלטתי לתת לו עוד צ'אנס, צפיתי עם כתוביות ואז הבנתי כמה הסרט הזה יפה, וכמה מעניין בעצם סיפור עלייתו לשלטון הפשע של מייקל קורליאונה. אני נאלץ שלא להסכים על זה שהוא טרחני כמו ספר חובה בביה"ס. הוא עמוס וקצת נמרח, נכון, אבל לי הוא היה מרתק ממש.
רוב ספרי החובה לבית הספר זכורים לי לטובה
אני חושבת שעזר לא להקשיב בשיעורי ספרות
לא יכולתי לומר מילים יפות מאלה
אז טוב שאמרת.
למה (לדעתי) זה קורה.
כמה דברים שפועלים לטובת הסרט:
1. כמו שרד פיש ציין – הוא לא שנוי במחלוקת – אף אחד לא שונא אותו, ולכן הוא כמעט לא מקבל ציונים נמוכים (על פי הסטטיסטיקות של ימד"ב יש לא מעט שנתנו לו ציון "1" – אבל אני מניח שזה בעיקר אנשים שכעסו על המיקום הגבוה שלו בטבלה).
2. הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון – הוא מצד אחד לא קלאסיקה כמו "הסנדק" שבא אחריו, אבל הרבה מהמדרגים בימד"ב (הצעירים יחסית) כבר לא הספיקו לראות, ומצד שני הדירוג שלו בימד"ב לא נעשה בזמן אמת, והוא לא סבל מ"מלחמות פאנבויז" של סרטים שיוצאים היום – כלומר, אלו שלא אהבו את הסרט כנראה כבר לא טרחו לדרג אותו (או שלפחות לא דירגו אותו נמוך מתוך התרסה).
3. רוב הצפיות של הסרט הם מפה לאוזן (ולא בום קולנועי של צופים) – כלומר מי שכן צפה בו הם אנשים שקיבלו המלצה מחברים/הייפ אינטרנטי ולכן נטו (בממוצע) לאהוב מאוד את הסרט יותר מהצופים ה(לעיתים) מזדמנים של סרטים שהיו להיטים קולנועיים.
שתי שאלות,
על איזה סצנה התכוונת?
ומתי תעשה כבר את רשימת הסרטים האהובים עליך?
השאלה התייחסה לסצינה האחרונה בסרט?
אם כן, התכוונתי לסצינה האחרונה בסרט.
הסצנה האחרונה היא ההיפך האבסולוטי מ"מיותרת"
אנשים אוהבים כל כך את הסרט הזה כי הוא מציג בצורה מושלמת דבר מאד פשוט שמדבר אל כל בני האדם: החשיבות הבלתי ניתנת לשיעור של חופש. הסרט מתחיל בלהראות איך זה מרגיש כשגוזלים ממך את החופש שלך, ומסתיים בלהראות איך זה מרגיש כשאתה מקבל אותו חזרה. על תפקיד יצירת האמפתיה שמאפשרת לחולל את התחושות האלו בצופה אמונה הכריזמה של טים רובינס ומורגן פרימן (אליה תורמת תרומה משמעותית הקריינות של פרימן) וגם עצם העובדה שאנדי דופריין מואשם על לא עוול בכפו, כך שהאיום על תחושת החופש מופעל גם על התמים שבצופים. ההתרכזות המוחלטת של הסרט בקונספט של חופש היא גם הבסיס לסטייה העלילתית לכיוון ברוקס, שבעיני היא מעולה ותפקידה אולי לעורר מחשבות על המהות האביוולנטית של החופש. בכל אופן הסצנה האחרונה היא הקתרזיס של כל הסיפור הזה – הזכייה המחודשת בחופש. מה מגלם את הדבר הזה יותר טוב מפאקינג מפגש של שני חברים ותיקים מהכלא על חוף האוקייאנוס באיזה חור במקסיקו? זו הנקודה בה האיום על תחושת החופש של הצופים פג סופית, וזה גם הקיו שלהם להזיל דמעה של התרגשות. לכן לפי דעתי בלי הסצנה הזו הסרט כנראה היה הרבה פחות פופלרי ממה שהוא. עד כדי כך המשמעות של הסצנה הזו חשובה בעיני
אני הייתי מתבאס מזה ממש
(ל"ת)
הבעיה בלדון ב"מה הכי טוב" היא העובדה שאתה דן במה הכי טוב
אין אבסולוטים בקולנוע, ויותר מכך – אין אובייקטיביות. מה שאומר הציון הגבוה ביותר בימדב הוא שזה הסרט שהכי הרבה אנשים אהבו לצפות פה, לא שהוא אובייקטיבית הכי טוב. גם להגדיר "הכי טוב" בהקשר אומנותי זה מסובך עד בלתי אפשרי.
מבחינתי יש לסרט הזה בעיה אחת,
ושמה היא "אקספרס של חצות". אחרי צפייה בסרט המופת הזה של אלן פארקר, קשה להסתכל על "חומות" בצורה דומה, אפילו אם אהבתי אותו לפני כן. אתה מבין שלא באמת תיארו שם את הכאב והייאוש ששוררים בכלא, שלא באמת ראית מה זה כלא אמיתי (ורד אפילו נגע בנקודה הזאת טיפה). "אקספרס" לא חוסך שום דבר מהצופה, אבל במקום שזה יהיה מעצבן, זה מה שהופך את הסרט לפי מיליון יותר טוב, לדעתי. אם "חומות" נותן תקווה אבל בתכלס לא היה בסרט משהו כ"כ נורא שמצדיק את התקווה הזאת, "אקספרס" מצליח ליצור תחושת תקווה אחרי שהוא כבר הכה בצופה מכל הכיוונים ולא נתן לו מנוחה מהגיהנום שהולך שם. בקלות סרט הכלא הטוב ביותר בהפרש גדול, בקלות הדבר הכי טוב שאוליבר סטון (התסריטאי) עשה, ובקלות אחד הסרטים הנשכחים הכי טובים שקיימים.
וידוי מביך:
'אקספרס של חצות' הוא מסוג הסרטים שאני לא מסוגל להבין את המעמד הקלאסי שלהם בשום צורה. הגיבור הראשי שלו בלתי נסבל, הוא מכיל מבחר של דיאלוגים לא משכנעים בעליל ("ג'ניס ג'ופלין מתה אתמול!", "נכון! כי אנחנו בעבר!"), וכולל את אחת מסצנות המוות הכי מטופשות שראיתי בחיים שלי. 'חומות של תקווה' הוא אולי לא סרט הכלא הגדול בכל הזמנים, מכל מיני סיבות שכבר הועלו כאן, אבל אני אומר את זה לזכותו: הוא מצליח לייצר בי אכפתיות וחרדה לגורלן של הדמויות.
בקושי זוכרים את קיומו?
אז מה, הפסיקו כבר בעיתונות לכתוב "אקספרס של חצות נוסח תאילנד/הודו/קולומביה/ווטאבר" בכל פעם שישראלי נעצר על אחזקת סמים אי שם?
לא שאני ראיתי.
(ל"ת)
עכשיו בא לי לצפות בו.
לא ראיתי אותו כ"כ הרבה שנים, ויש סיכוי שראיתי אותו רק פעם-פעמיים. ביזיון.
ופישלייק לביקורות הסרטים מן העבר, עם או בלי קשר לקמפיין המימון.
אף אחד לא (בהכרח) בחר בסרט הזה כסרט הכי טוב מעולם.
כלומר, 57.2% מהאנשים שהציבעו לו נתנו לו ציום 10/10, אבל בעיקר, אף אחד לא מאוד שנא אותו, ולכן הציון הממוצע שלו הוא הגבוהה מכולם. לא מן הנמנע שכל אחד מהאנשים שנתן לסרט הזה ציון עשר, חושב שיש סרט אחר, טוב יותר. אבל הסרט האחר הרבה פחות מיינסטרים, ולכן הציון הכולל שלו נמוך יותר.
ובדיוק בגלל זה הדירוג של ימד"ב אמין יותר מכל דירוג אחר.
(ל"ת)
מעבר לשאלה של האם סקר דעת קהל הוא מדד אמין
הבעיה העיקרית של הסקר של ימד"ב הוא שהוא מאוד מוטה דמוגרפית. מחצית מהמצביעים על "האביר האפל" הם גברים בגילאים 18-29, ואפילו ה"סנדק" הקלאסי קיבל כמעט ממחצית הקולות שלו ממצביעים מתחת לגיל 30, כשהחלק של אנשים מעל גיל 45 (כלומר אלו שזכו לראות את הסרט בזמן אמת) הוא שולי. ואכן, התוצאות עצמן אכן מאוד מוטות לטובת 20-25 השנים האחרונות. יש בזה איזון מסויים לעומת סקרים שנעשים בקרב מבקרים ששיננו מאז בית הספר לקולנוע ש"האזרח קיין" הוא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, היקומים, והעידנים מאז ועד עולם – אבל קשה לי לראות בזה סקר אמין.
מצד שני, גם האנשים שראו את "הסנדק" בזמן אמת נתנו לו אוסקר והפכו אותו לאחד הסרטים הכי מהוללים EVER.
גם ילידי שנות ה-50' עפו עליו בזמן אמת.
לא טענתי ש"הסנדק" לא נחשב לגדול בזמן אמת
אלא שאפילו ה"קלאסיקות" שנבחרו בסקר של ימד"ב נבחרו כמעט רק בהצבעה של צעירים – העובדה שאפילו בתנאים הללו הסנדק הצליח לשמור על המעמד שלו מחזקת את הכוח שלו כקלאסיקה על זמנית. ל"אזרח קיין" ו"וורטיגו" (מקומות 65 ו-66, מיד אחרי "אמילי") זה הלך פחות טוב
שום מדד לא אמין באמת
אנחנו מתלוננים שהמבקרים מטים את הבחירות לפי טעמם הזקן. וכשנגיע לגילם IMDB יהיה האתר של הזקנים מההקלדה באינטרנט שבטוחים שהרשימה האינפנטילית שלהם מיצגת את הטעם של מישהו בזמן שסקרי דעת קהל רלוונטיים יערכו בפורמטים טכנולוגיים שלא נדע בכלל להפעיל.
צריך לקחת סקרי דעת קהל בפרופורציות. בסה"כ היופי של סקר דעת הקהל בכך שב-10 ואפילו 20 הגדולים כל סרט בן יותר מעשור הוא סרט טוב, אפילו אם לא הכי טוב אי פעם ואפילו אם לא בסדר נכון.
כשהוא הוצג בקולנוע לא טרחתי לצפות בו
חרף הפצרותיה של חברתי הטובה (דאז) כי אין לי חיבה יתרה לסרטי כלא. היא מצאה עם מי לצפות בו ונהנתה מאוד, טעה שהפסדתי. גם זה לא גרם לי לטרוח… לימים (לפני כעשור, אני מעריכה) נתקלתי בו בטלוויזיה ואמרתי "יאללה, שיהיה". היה נחמד. לא הצטערתי שלא צפיתי בו בקולנוע ולא טרחתי לצפות בו מאז. בסה"כ סרט לא רע, אבל לא השאיר עליי רושם מיוחד לכאן או לכאן. מסוג הסרטים שיש לי תחושה שההייפ סביבם קצת גדול עליהם (מצד שני, עדיין לא ברמה של "החשוד המידי" שהסוף שלו מחרב סופית את הסרט הבינוני שהיה לפניו).
את בטח כיפית במסיבות.
(ל"ת)
בתור אחד שדיעותיו תמיד מחוץ לקונצנזוס בכל תחום -
אני יכול לומר לך שאנשים שחושבים אחרת מהרוב הם בדיוק אלה שעושים את החיים למעניינים.
אני "למדתי" שהוא הכי טוב מסבא שלי
היו לזה יחסית הרבה שידורים בערוץ 2 או בערוץ 10 (יכול להיות שלא באמת הרבה וזה סתם תעתוע זיכרון) ואיכשהו כל פעם שזה שודר הוא הושיב אותי לראות איתו את הסרט (לא הסרט הכי מתאים לילד אבל בכל זאת, צריכים לראות את זה מתישהו), כי הוא נורא אהב אותו, וגם חשב שזה הסרט הכי טוב, למרות שאני די בטוח שהוא לא מודע לדירוג הזה בימד"ב או מה זה ימד"ב.
אני רק הערה:
קינג לא כתב את התסריט, אלא את הסיפור הקצר עליו מבוסס התסריט. הקרדיט לתסריט על פי ימד"ב הוא של דרבונט, הבמאי. שזה גם משהו שתמיד נראה לי מדהים כשאני חושב עליו – עבודתו הראשונה כבמאי בהוליווד, והוא קיבל סרט לידיו כבמאי ועל פי תסריט שלו. זה ללא ספק פרוייקט שהוא מאד אהב ומרגישים זאת בתוצאה.
דרבאונט היה תסריטאי הרבה שנים לפני "חומות של תקווה"
והוא פליט שנות ה-80 במובן הטוב של המושג: זה היה עשור שפשוט ידעו לכתוב בו תסריטים. לפני "חומות של תקווה" דרבאונט עבד על הפקות אימה טראשיות – הסרט הראשון שלו כתסריטאי היה "סיוט ברחוב אלם 3" – לא ראיתי, אבל בקרב חובבי הסדרה הוא נחשב לחאד הטובים. כן ראיתי שיתוף-פעולה אחר של דרבאונט עם הבמאי של אותו סרט צ'אק ראסל – The Blob – וזה סרט אימה עם קונספט דבילי וקלישאתי לגמרי, אבל התסריט של דרבאונט (והאמת, צריך לתת גם קרדיט לבימוי של ראסל – במאי גדול הוא לא, אבל לעשות את העבודה הוא יודע) הוא פשוט מלאכה מהוקצעת ומשויפת של בידור משובח. זה לא עושה את הסרט לפחות קלישאתי או מגוחך, אבל גם בהיותו כזה, מרגישים שהתסריטאי שלו לא בא סתם לדפוק כרטיס ושהוא משקיע בלבדר את הקהל את שלו (ישנה שמועה, אגב, שהסרט הזה נתן לג'וס ווידון את ההשראה לדמות של באפי. אני נוטה להאמין שזה נכון).
המשפט הזה נכון לגבי רוב התסריטים המצליחים שנכתבו בשנות ה-80. המנעד של שוברי הקופות היה אז גדול יותר מבחינה ז'אנרית (אני לא יודע עד כמה קומדיית-אקשן כמו "מרדף חצות", למשל, היתה יכולה להצליח בנוף הקולנועי העכשווי) אבל גם סרטים שנועדו להיות סרטי פיל-גוד נטו באותו עשור כמו "בחזרה לעתיד" או "אני והחבר'ה" (אגב עיבודים לקינג שהם לא סרטי אימה) וגם סרטים יותר קודרים כמו "שליחות קטלנית" הראשון (ככל הנראה התסריט הטוב ביותר שנכתב על ידי קמרון) או אפוסים אלימים מהסוג של "מת לחיות" (קשה לזכור את זה היום, אבל "מת לחיות" הראשון הוא ממש לא סרט לכל המשפחה, למרות הצחוקים) התהדרו בתסריטים מצוינים. כן, היו בתסריטים האלה קלישאות וחורים בהיגיון. אבל היה בהם גם משהו מאוד נכון מבחינת הקצב הפנימי, המבנה והדיאלוגים.
היום רואים את האיכות הזו הרבה פחות. היא עדיין ניכרת בסרטי אנימציה – רובם תסריטים מקוריים ולא רימייקים או עיבודים, ולכן הם דורשים מהכותבים שלהם עודף יצירתיות. בחזית הקולנוע המצולם רואים את זה הרבה פחות – מבין התסריטאים שעובדים על שוברי קופות היום, אני חושב שהייתי מציין את ג'וס ווידון, ג'יין גולדמן (והיא בכלל לא אמריקאית) ובהסתייגות אולי גם את טד אליוט וטרי רוסיו בתור תסריטאים שיכולים להתעלות לדרגת התסריט של שובר-קופות מושלם. כל היתר? או שהם עובדים על עיבודים לרבי מכר או רימייקים, קטגוריה שלא מעודדת עודף השקעה בתסריט (מתוך התפיסה – המוטעית – שמישהו כבר עשה את העבודה הקשה של ליצור עלילה ודמויות ועכשיו רק צריך לדחוס את זה איכשהו לפורמט של 100 דקות) או שבניסיון להכניס תמות רציניות לסרטים שלהם יוצא להם סרט מלא בהסברים, שמרגיש כאילו רובצת עליו משקולת של טונה. לתסריטי שוברי הקופות של שנות ה-80 היתה איזו אלגנטיות שנעלמה לאט-לאט בעשור שבא בעקבותיהם, והיום היא כמעט לא קיימת בשוברי הקופות העכשוויים. "חומות של תקווה" (ואגב, גם "פורסט גאמפ" שיצא באותה שנה) הם שריד לאותה אלגנטיות.
נראה לי שהתגובה הזאת קצת מערבבת שוברי קופות קיציים וסרטי אוסקרים
אני מסכים שבחוד החנית של שוברי הקופות הקיציים מורגשת העצלנות התסריטאית שאתה מדבר עליה, אבל פורסט גאמפ או חומות של תקווה שייכים לעולם של סרטי האוסקרים – כלומר צריך להשוות אותם לסרטי האוסקרים של ימינו – ואני ממש לא בטוח אם אפשר להגדיר אותם כיותר "עצלניים" מבשנות השמונים. לדעתי דווקא התחרות בשנים האחרונה נפתחה לתסריטאים פחות שגרתיים כמו פול תומאס אנדרסון, האחים כהן או טרנטינו.
אגב – אם הזכרת את מרדף חצות – מדובר בסרט לא מצליח במיוחד שמעולם לא היה להיט ענק (מקום #4 בטבלה השבועית בשבוע הפתיחה) – כך שגם בזמן אמת הוא לא ממש הצליח בנוף הקולנועי (אם כי להפסיד לרוג'ר ראביט ו"מת לחיות" שרצו במקביל אליו זה לא ממש בושה) – הוא פשוט סרט נהדר ששרד את פגעי הזמן הרבה יותר טוב מסרטים יותר מצליחים ממנו.
פורסט גאמפ כוון להיות שובר-קופות, חד משמעית.
הוא יצא בארה"ב ב-6 ליולי (בהפצה רחבה), תאריך שמפיצים בו סרטים שנועדו להיות שוברי קופות (כמו שציינתי, המנעד הז'אנרי של שוברי הקופות היה בעבר גדול בהרבה ממה שהוא כיום). "חומות של תקווה" אכן היה סרט שכוון יותר לאוסקרים מבחינת ההפצה שלו, אבל לטעמי הוא נושא אתו הרבה מהמורשת של דרבאונט ככותב של שוברי-קופות (וכפי שציינתי – לא כאלה מהסוג הכי יוקרתי שיש).
בקשר לזה שהוא היה תסריטאי גם קודם -
אני מניח ששמעתי את השם של דרבונט במשך השנים, אבל הוא מעולם לא נכנס לי לראש. חש"ת הוא הסרט היחיד שלו שצפיתי בו, מסתבר. משום מה בחודשים האחרונים נתקלתי בשם יותר – זה היה פה באתר, אבל אין לי מושג באיזה הקשר – והוא כבר התיישב לי בראש, אם כי בשורה אחורית למדי.
בחודשיים האחרונים יצא לי לצפות שוב בסדרה הניינטיזית והנשכחת "עלילות אינדיאנה ג'ונס הצעיר" (שמסתבר, אגב, שהיא סבבה לגמרי גם במרחק הזמן*), ושם שוב נתקלתי בשם שלו. קטונתי לגמרי מלשפוט תסריטים או כתיבה, אבל מהצצה בימד"ב אני רואה שהפרקים שהוא כתב היו כמה מהפרקים הכיפיים והמעניינים ביותר בתכנית. חלק מהפרקים בתכנית היו די אפיים ו"קולנועיים", וגם לו יש חלק בזה. נראה לי.
*יום אחד אני עוד אכתוב עליה ואשפץ את הוויקי המביש בעברית, וגם את זה באנגלית.
מבחינה טכנית קינג לא כתב את התסריט
אבל מכל בחינה אחרת מדובר בסיפור שלו שדרבונט עיבד לכדי תסריט. ולפני שמישהו יעיר, כן, אני יודע שגם לכתוב תסריט על פי ספר זו עבודה לא פשוטה ועדיין.. את הקרדיט לעלילה של הסרט אני מייחס בעיקר לקינג (בעיקר כי התסריט די חופף לסרט).
הקריינות של מורגן פרימן
כשקראתי את הסיפור (שנמצא בקובץ סיפורים של סטיבן קינג, שכולל עוד סרט משובח – 'אני והחברה' – Stand By Me) ניגנה לי בראש הקריינות של מורגן פרימן לאורך כל הקריאה.
אני חייב לציין שזה שידרג את חוויית הקריאה באופן משמעותי.
כל ספר ישתפר
אם מדמיינים את מורגן פרימן מקריין אותו
בעיקר "עקומת הפעמון"
(ל"ת)
השם המקורי היה יותר בעייתי- "ריטה הייוורת' וגאולת שושנק"
תכלס אחלה סרט, לא הכי טוב, אבל סבבה לגמרי. לגבי 'אקספרס של חצות' מדובר בכלא טורקי ולא אמריקאי, דבר שמשנה את כל ההתייחסות אליו, כמו אל 'ארמון של סורגים', או 'בחזרה ממלזיה' (למרות שהם בכלל לא באותה ליגה מבחינת הרמה). אפשר לתקוף ולבקר כל רשימה כולל זו של IMDB, ואני לא בטוח שגם הרשימה של ימדב היא הרשימה שהכי מייצגת את כולם, מפני שרק אנשים רשומים רשאים להצביע, וסביר להניח שרובם של הנרשמים הם אמריקאים.
בקשר ל-הסנדק', מדובר בסרט מדהים, אבל אפילו אצל קופולה אני מעדיף את 'אפוקליפסה עכשיו' ואת 'דרקולה' ששניהם סרטים שיש בהם הרבה יותר עושר קולנועי מאשר ב'סנדק'.
הכל יחסי
הסרט הכי טוב אי פעם? לא ממש. כפי שאמרו פה, זה הסרט שממוצע הציונים שלו יצא הכי גבוה. ספק אם כל האנשים שנתנו לו 10 חושבים שהוא הסרט הכי טוב שהם ראו. גם יכול להיות שמישהו נתן לו 10 לפני 5 שנים, אבל היום כבר חושב אחרת. וכמובן, "הכי טוב" זה דעה. אי אפשר להכריז באופן אבסולוטי שסרט מסויים הוא "הכי טוב אי פעם". אני בטוח שיש אנשים שלא סבלו את "חומות של תקווה", וגם אם תסבירו להם עכשיו שבוע למה הוא הכי טוב בעולם, דעתם לא תשתנה. זה פשוט סרט שהרבה אנשים אהבו מאוד.
האם זה סרט טוב? לדעתי כן. אבל כפי שכתבת, בטח שלא הכי טוב. אני די בטוח שבכל שנה מאז שיצא ועד היום יצאו לפחות כמה סרטים שאהבתי יותר ממנו. אם למשל יזמינו אותי עכשיו לראות שוב את "סקוט פילגרים" או "500 ימים עם סאמר", אני הולך בלי לחשוב פעמיים, יכול לראות אותם בלופים. אבל אם יגידו "היי, בא לך לראות את 'חומות של תקווה'?"…עזוב אותי, באמאש'ך. אם כבר, בוא נראה את הפרק של זה ב"איש משפחה".
וחשוב לומר משהו על הבמאי
פרנק דאראבונט הוא הבמאי היחיד שיודע לעבד את קינג לקולנוע. באם זה חומות של תקווה, גרין מייל או הערפל, בכולם דראבונט הצליח לקלוע בדיוק לאווירה שסטיבן קינג מתאר בסיפור, אבל לרוב ללא הטראשיות הקינגית המפורסמת או חוסר הפיקוס המאפיין את סיפוריו. דא"ג, גם ל The mist אין סוף ברור אך בקולנוע אי אפשר לסיים סרט בלי סגירה ולכן היה חשוב להראות את רד ודופריין נפגשים ואת הסוף הנוראי של The mist ואני אומר נוראי כי קורים בו דברים נוראיים ולא בגלל ששנאתי אותו.
הסוף של "הערפל" הוא אחד הסופים הכי אדירים שראיתי.
ומאוד מתאים לדרבונט – בדרכו המעוותת והדוחה, הסוף הזה בעצם אומר שאף פעם לא צריך לאבד תקווה. אולי סרט האימה הכי מדכא שראיתי בחיים שלי.
אולי הסוף אומר
שכדאי שתקשיב לפנאטים דתיים ;)
ראיתי את The Mist לפני כמה שבועות
התסריט מצויין, הסיום מחריד, והסרט בהחלט מומלץ – הדבר היחיד שבאמת פוגם בו הם האפקטים שהם כמה מהגרועים ביותר שראיתי בסרט אימה שמתיימר לא להיות Direct To DVD.
נראה לי שאתה טועה
כי למיטב הבנתי המסר של הסוף הוא
"FUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUCK YOUUUUUUUUUUUUUUUUUUU"
וזריקת אצבע משולשת ענקית לעבר קהל הצופים.
מקרה מפתיע שבו שם הסרט בעברית יותר מוצלח מן המקור
(ל"ת)
כמו גם "מת לחיות".
(ל"ת)
לא, הוא לא
אין ספק שהשם המקורי הוא מגושם ולא קליט. מהבחינה הזאת, השם העברי טוב יותר. אבל זה לא הופך את "חומות של תקווה" למשהו הגיוני יותר. בסרט יש תקוה ויש חומות, אבל הם מושגים מנוגדים לחלוטין זה לזה. החומות, כאמור, לא עשויות מתקווה, ואין לי מושג באיזה מין מצב היה אפשר להשתמש בביטוי "חומות של תקווה" ושזה יהיה הגיוני (התקווה היא מחסום מאסיבי ובלתי עביר שמונע ממך להתקדם?). "חומות ותקווה" היה יכול להיות שם טוב יותר.
זהירות, מעלי ספוילר ל"חומות של תקוה" ול"צוק איתן".
(ל"ת)
הניגודיות היא מה שמרתק בשם.
למעשה השם כ"כ יפה ואפילו מעט מצמרר, שממש קיוויתי שהסרט יעסוק יותר בהרחבה דווקא בפן הפסיכולוגי של להיות בכלא על כל הניגודים שבו (מצד אחד להרגיש כלוא, מצד שני ללמוד לאהוב ואפילו להרגיש מוגן דווקא ע"י החומות האלה- או דווקא להראות איך החומות הם אלו שנותנות את התקווה, ואילו החופש הוא דווקא המייאש).
הסרט לא סיפק עיסוק מספק בתמה הזאת (מלבד קו עלילה שולי שלדעתי היה הדבר הכי טוב בסרט). אז מהבחינה הזאת זה לא מתאים. אבל השם גאוני. וכן, לחלוטין מתעלה על המקור.
דווקא חומות של זה בסדר
נכון, חומות הן מחסום מאסיבי ובלתי עביר שמונע ממך להתקדם. וזאת הכוונה בסרט- התקווה היא מחסום מאסיבי ובלתי עביר שמונע ממך לטבוע ביאוש של הכלא. התקווה היא החומה האישית שלו. זה די ברור אני חושב.. אפשר גם להגיד שתקווה היא אכן כלא אבל זה לא הולך בדיוק יד ביד עם הסרט.
אז השם טוב, הסרט פחות..
חומות לחומות הכלא
תקוות הכלואים תלויה בחומות הכלא, כלומר, פריצתן – מציאת התקווה בתוך (פריצת) החומה. פרשנות אפשרית נוספת היא שהחומות של תקווה אינן חומות הכלא, אדרבה, החומות הפנימיות שהאסיר מתגונן עליהם מפני חומות הכלא, נטולות התקווה. האסיר כולא את עצמו בחומות פנימיות שיסתירו ממנו את חומות הכלא – מה שמאוד מאפיין את התקווה הבועתית משהו של דופריין.
לא שישה חודשים
אלא יום אחד. היה זמן, לפחות בארה"ב, שבו שלושת הסרטים הוקרנו במקביל (ברשימת שוברי הקופות השבועית של 14.10.1994, כל שלושת הסרטים נמצאים בעשיריה הפותחת). מתקבל על הדעת שהיו מולטיפלקסים שהקרינו בו זמנית את שלושתם. כל צופה עם זמן פנוי היה יכול לגשת לקולנוע ולארגן לעצמו את אחד המרתונים הגדולים בהיסטוריה.
אנחנו חייבים לחזור!
(ל"ת)
אני אישית חושב שככל שסרט
פחות מקבל קרדיט כסרט טוויסט ככה העולם יותר טוב.
תחשוב כמה פחות כייפי הקטעים שאתה מציין היו כיפיים לך אם היית בא לסרט בידיעה שזה סרט טוויסט (בהנחה שלא צפית בו בזמן אמת, שבמוקדם או במאוחר זה המצב של כל סרט בהיסטוריה).
ברור.
זה פשוט מצביע על חוזקם של סרטים כמו "חומות של תקווה" או "כפרה" (גם "פייט קלאב", אבל בגלל שהטוויסט שלו יותר נפיץ מזה של השניים הקודמים הוא עדיין מקוטלג כסרט טוויסט יותר מובהק) – הם לא מתפרסמים בתור סרטי טוויסט כי יש בהם יותר מ-10 דקות אחרונות מפתיעות. "החוש השישי" משמים לחלוטין, אבל בגלל שבזמן אמת הטוויסט (המגוחך) שלו היה סופר מפתיע בשביל הקהל הרחב הוא הספיק להיצרב בתודעה.
אני חשבתי על כך ופסלתי את האפשרות מרוב שהיא נראתה לי מגוחכת ופשטנית
ואז התברר שהיא בדיוק כזאת. פשוט בדיחה לא מוצלחת מרוחה כמו מסטיק משומש על מדרכה.
לאורך הפתיל הולכת וגוברת
התחושה שלא כל כך אהבת את 'החשוד המיידי'.
![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
היא לא היחידה.
הידד טריליאן, הוצאת אותי מארון 'לא מעריצי החשוד המיידי'!
ברור שלא
גם אני לא סגור על כמה הוא סרט טוב, אבל זה עשוי גם לנבוע מסיבות הצפייה שלי בו – אני חשדתי בטוויסט בשלב די מוקדם, אבל בגלל מטא-דאטא כלשהו (פירוט כבר יהיה ספוילר). ובלי הטוויסט, אני לא בטוח כמה הסרט מחזיק מים בפני עצמו.
הסרט הוא אכן הסרט הכי טוב.
הוא יודע באיזה נקודות לגעת, בנוקודות הכי אוניברסליות ועמוקות שלנו.
ולדעתי האורך שלו זה רק יתרון כי בצפיות הראשונות שלו אתה מרגיש כאילו כל הכבדות שלו שמתפרקת לקראת הסוף נטענה במשך הכמעט שעתיים האלה.
ראיתי המון המון סרטים בחיי, אף אחד לא נגע לי בכל הנקודות כמוהו.
רק להזכיר שהרשימה הזו כוללת גם את הנוקמים
שזה אחלה סרט אבל בהחלט לא מתקרב ל250 הטובים ביותר אי פעם ומבחינתי מהווה הוכחה לזה שהרשימה לא אמינה במיוחד.
הרשימה כוללת 250 סרטים.
מובטח במאה אחוז שהיא כוללת לפחות סרט אחד שכל אדם שהוא בעולם חושב שהוא לא ראוי.
(האצ'יקו?! WTF?!)
מישהו יכול להסביר לי את עניין הווייס אובר?
לא ספציפית בסרט הזה, באופן כללי. למה בעצם ווייס אובר נחשב כזה כלי קולנועי בזוי? למה רוברט מקי ודומיו יוצאים למסע צלב נגדו? אני יכול לחשוב על כמה וכמה סרטים מעולים לחלוטין שמשתמשים בווייס אובר וכנראה לא היו עובדים בלעדיו (חומות של תקווה הוא דוגמא טובה, אבל גם פייט קלאב, אמריקן ביוטי, קיק-אס וקיס קיס באנג באנג עושים בו שימוש יפה. וכמובן אדפטיישן, אבל זה לא חכמה כי הוא מודע לזה), ולאומת זאת – קשה לי כרגע לחשוב על סרטים שבהם הרגשתי שהווייס אובר היה במובהק מיותר או מאכיל בכפית או פתרון עצלני (אני יודע שבגרסת הבמאי של בלייד ראנר אין ווייס אובר, אבל האמת – הסרט הזה התיש אותי מספיק כבר בגירסא הרגילה, אז לא טרחתי לבדוק אם זה משפר).
כן, אני מכיר את טענת ה"תראה – אל תסביר", אבל הפניה הישירה של דמות בסרט לצופים לא צריכה להיות "הסבר", היא יכולה להיות עוד דרך "להראות". היא יכולה לפעול במקביל לויז'ואל, וליצור עמו יחסים שמאירים אותו מחדש. הרי אף אחד לא טוען שספר שבו הדמות מנהלת דיאלוג עם הקורא בוחר פתרון עצלני, אז למה בקולנוע זה חייב להיות אחרת?
כי זה קל יותר
הרבה מאוד דברים שיחסית פשוט להעביר באלגנטיות באמצעות וייס אובר דורשים מאמץ תסריטאי עצום בלעדיו. ומה לעשות שלדעתו של חלק גדול מאוכלוסיית הפלצנים של העולם, קל = רע.
כי בקולנוע זה אחרת.
כי בספר, כל מה שאתה יודע זה מה שכתוב. בשביל לדעת איך נראה חפץ מסוים, מישהו צריך לתאר אותו – כך שזה פחות משנה אם מי שמתאר הוא מספר כל יודע, הגיבור במונולוג פנימי (מספר גוף ראשון) או בדיאלוג.
בקולנוע יש לך מימד שלם נוסף – "אל תאמר, תראה". כמו שיראה לך מוזר אם הגיבור יתאר בקול את המכונית שלו בזמן שאתה רואה אותה, ככה זה לא כל כך טריוויאלי שיהיה לו מונולוג פנימי עליה. כשיש לVO סיבה אמנותית, זה משהו אחד. כשמשתמשים בו בתור מסלקת מידע, אז הוא מעצבן כמו מסלקת מידע.
לקחתי את הקורס של מקי, והוא דווקא לא נגד וויס אובר
קורס מצויין, אגב, חובה לכל מי שרוצה ללמוד קולנוע.
מקי שונא קריינות בסרטים שמסבירה התרחשויות ומניעים. זה סרט, לא ספר, הוא אומר. הוא משתמש ב-Goodfellas כדוגמה לתסריט שהוא מתעב, ונדמה לי שלא היה אחד באולם שהסכים איתו. זה סרט מוערך ואהוב כידוע, אבל מקי לא סובל אותו.
וויס-אובר שעומד בניגוד למה שרואים על המסך הוא לדעתו שימוש מושכל בכלי הזה. אם אני זוכר נכון, מקי ציין כדוגמה סצנה מתוך Y tu mamá también בה נראית צומת דרכים שלווה והוויס אובר מספר על תאונת דרכים קטלנית שארעה שם לפני כמה שנים.
הדעה הרווחת על פיה מקי שולל כל שימוש בוויס-אובר הוא שיבוש שמקורו בסרט Adaptation של ספייק ג'ונז.
הוא נתן את הקורס במסגרת ביקור? כמה זמן זה היה הקורס? זה היה מיועד לתפוצה רחבה (באולם הרצאות גדול)?![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
תודה!
אאל"ט ערן גר בארה"ב
אבל מקי כן ביקר פה מתישהו
לינק
הוא ביקר בארץ לפחות שלוש פעמים נפרדות שבהן הוא העביר את הסמינר שלו.
(ל"ת)
אני גר בניו-יורק.
(ל"ת)
זו שאלה מעניינת שדורשת הרבה הרחבה
אני אישית לא חושבת שאינהרנטית ווייס אובר הוא פסול. אלה תלוי איך משתמשים בו (ואני מניחה שיותר קל להשתמש בו לרעה, אולי בגלל זה יצא לו שם כזה רע).
המחשבה הראשונה שעולה לי לראש לגבי ההבדל בין ווייס עובר טוב לבין כזה רע היא ההשוואה בין העונות המוקדמות של דקסטר, לאלו האחרונות*
השימוש בווייס אובר בעונות הראשונות הרגיש מוצדק כי הסדרה הרגישה יותר מסדרת מתח, כחקירה פסיכולוגית של דמות מאוד לא שיגרתית ומעניינת. הווייס אובר גם טרם לחידוד ההבדל בין החזות החיצונית של הדמות לבין זו הפנימית, עזר להעביר רגשות ופסיכולוגיה פנימית של דמות שלרוב האנשים יהיה קשה לההזדהות איתה, וגם שיווע לסדרה הרגשה של פילם נואר, שיצרה טוויסט מגניב על הז'אנר (הבלש הוא גם רוצח סדרתי).
בעונות האחרונות השימוש בווייס אובר היה נורא, כי הא שימש פשוט לקריין את הפעולות שהגיבור עושה. ממש ככה.
*ויכול להיות שאם אני אצפה בסדרה שוב מההתחלה עד הסוף (מה שאני אעשה אחרי שאמסמר את עפעפי) אני אשנה את דעתי על מה שאמרתי עכשיו, אבל זה הרושם שיש לי כרגע ממה שאני זוכרת.
האם קשה יותר להשתמש בווייס אובר טוב
מאשר בכל כלי סיפורי אחר? נגיד – העברת מידע לצופה דרך דיאלוג בין הדמויות. גם זה כלי שיכול להדרדר במהירות למסלקת מידע ("ג'ימי, הרי אתה יודע שמאז שחזרת מעירק לפני ארבע חודשים לא הצלחת להכין את הספגטי המפורסם שלך! ברור לשנינו שהסיכוי היחיד שלך הוא המצלתיים האגדיים של אחיך שאבדו בטיול לנפאל!") וצריך להשתמש בו בזהירות.
אני לא חושב שיש כלי שמאפשר אוטומטית כתיבה טובה. לספר סיפור זה עניין מסובך וכדי להעביר כמות גדולה של מידע לצופה בלי לשעמם צריך להיות יצירתיים ולשלוט באמצעים שלך. לעשות ווייס אובר מוצלח זה אתגר, נכון. וכדאי לא להשתמש בו באופן אוטומטי בכל סיטואציה – אבל דווקא בגלל שהוא צריך להוסיף משהו מעבר למה שרואים על המסך הוא מכריח יצירתיות סיפורית מסוימת ותשומת לב ליחס בין הטקסט לויזואליה. לפעמים זה יכול להגביה מאד סרט ולאפשר לו לספר סיפור עשיר בהרבה. אני כאמור מצליח לחשוב על הרבה יותר דוגמאות חיוביות לשימוש בכלי הזה מאשר דוגמאות שליליות.
לא נראה לי שאנחנו חלוקים
השוני הוא שדיאלוגים הוא דבר שחייבים להשתמש בו (טוב, ב-97% (סתם זרקתי אחוז)) מהמקרים.
כאילו אם תיתקל בדיאלוג שכתוב רע לא תשמע טענות כמו: "למה לעזאזל השתמשו בדיאלוגים בסרט הזה", אלא "למה לעזאזל כתבו את הדיאלוג הזה כ"כ גרוע".
נראה לי שיש מספר דברים שאתה דיי מצפה למצוא בכל הסרטים, ואם הם לא טובים אתה שואל למה לא עשו אותם טובים, לא -למה עשו אותם בכלל. אבל לגבי דברים שהם לא חובה, אני משערת שאם אתה מרגיש שזה לא עשוי טוב- אתה שואל- למה מלכתחילה הוסיפו אותו אם לא היו חייבים.
לגבי זה שאפשר לעשות את זה טוב, כמו שכבר אמרתי אני מסכימה. אני רק מנסה לשער למה יש אנשים שיש להם קונוטציה רעה אוטומטית לזה.
זה היה מותחן בו חבורה של טירוני FBI צריכים לרדוף אחרי מחבל שכמובן מטמין פצצה ושולח להם וידאו-ים עם רמזים. אחרי שהם קיבלו את הוידאו הראשון החבורה מתאספת סביב מקלט טלויזיה לראות את אותה הקלטה שהכין המחבל. בסופו של הוידאו המחבל אומר למצלמה "ואם לא תכנעו לדרישות שלי הפצצה הזו תתפוצץ בחצות השלישי בנובמבר". ואז אחת הדמויות מסתכלת על דמות אחרת ואומרת "אלוהים, ג'ימי. זה בעוד שלושה ימים מעכשיו". בשלב הזה ירקתי את הפופקורן הוירטואלי והעברתי ערוץ בגלל העצלנות וחוסר המעוף שבהעברת המסר הזה (וגם שאר הסרט לא היה משהו). אבל מאוחר יותר התחרטתי על זה. פתאום התעניינתי באותה דמות. מיהו אותו בחור?האם הוא רואה גביע של קוטג' ואומר לאשתו "אלוהים, סוזן. הקוטג' נגמר בעוד חמישה ימים".האם הוא באופן כללי בן אדם שאומר דברים ברורים מאליו, כמו "אני לא מאמין. החולצה שלך מאוד לא מגוהצת היום"?
נראה לי שקצת נסחפת
במציאות המוכרת לי קורה לא מעט שאנשים לא זוכרים או לא מודעים בכל רגע ורגע לשעה המדויקת או התאריך, ובהחלט לפעמים כשאומרים להם מועד מסוים הם מסתכלים ואומרים לעצמם או אחד לשני עוד כמה זמן נשאר. קרה לי שבנזוגי אמר לי תאריך ואני מסתכלת ואומרת לו "אה, זה עוד יומיים" וקרה לי ממש היום שקבעתי צהריים עם חבר והוא אמר שלא יגיע לפני 2 ופתאום אני מסתכלת על השעון ואומרת (בקול, לטלפון) "הא, זה עוד חצי שעה" (חשבתי שהשעה מוקדמת יותר).
אז כשאנשים קולטים שהם בסיטואציה גורלית ויש להם עוד שלושה ימים להציל את העולם או ווטאבר? לא, צר לי, לא מוצאת בזה שום בעיה. נראה לי טבעי והגיוני לחלוטין שאדם שקולט שיש לו שלושה ימים לעשות משהו ונסער מכך (כי זה ממש מעט) ישדר את זה לסביבה בזמן שהמוח שלו מעבד את המידע המזעזע הזה.
בגדול את צודקת
זה לא נשמע כמו משהו מופרך להגיד, אבל אולי זה היה הטון היבש והדקלומי בו נאמר המשפט או כמה משפטים דומים שנאמרו שגרמו לי להרגיש שזהו משפט שנועד לתת מידע לצופה ולא לשרת כדיאלוג אמין בסרט. אני בכל מקרה הייתי מעשיף כתובית זמן אבל זאת כבר העדפה אישית.
את כמובן צודקת
השאלה אם המדד העיקרי לכתיבה טובה זה האם היא ריאליסטית או שהציפיות שלנו מדמויות בדיוניות הן יותר גבוהות.
לא חושבת שזה קשור לציפיות
לא פעם אני רואה על המסך דמויות יפות, חכמות, מוכשרות ושנונות יותר; למשל כשאני צופה בסרטים של סורקין אני רגילה לפנטזיות הפוליטיות שלו ובכלל וזורמת איתן בכיף, זה חלק מהעניין. אבל העובדה שיש תסריטים שבהם כולם שנונים ומתוחכמים מאיתנו לא גורמת לי למתוח ביקורת שלילית על התנהגות ריאליסטית הגיונית לחלוטין ולקבוע שמדובר בתסריט רע.
אמר ריצ'רד ושנא את עצמו.
(ל"ת)
אה..?
(ל"ת)
רפרנס ל"לעולם-לא-עולם".
אני מצטטת מהזיכרון אז בטח יש טעויות:
"ריצ'רד שנא אנשים שאמרו דברים מובנים מאליהם כמו 'יורד גשם' או 'זה בטח כואב' או אפילו 'השקית שלך נקרעה מלמטה וכל הדברים נפלו לשלולית הזו'.
'את ערה', אמר ריצ'רד ושנא את עצמו."
וואו, בטוח שזה משם?
לא קראתי את לעולם-לא-עולם ואין לי מושג מי זה ריצ'רד, אבל הטקסט שציטטת פה מוכר לי עד כאב מאיפשהו ואני לא זוכרת מאיפה.
סליחה על האוף.
יש קטע דומה ב"המסעדה שבסוף היקום"
It is worth repeating at this point the theories that Ford had come up with, on his first encounter with human beings, to account for their peculiar habit of continually stating and restating the very very obvious, as in "It's a nice day," or "You're very tall," or "So this is it, we're going to die.
דוגמאות שליליות
סיקרנת אותי אז התחלתי לחשוב.
האחת המפורסמת ביותר היא כמובן בלייד ראנר, אבל אני חושב שכיום הדוגמה קצת מיושנת כי רוב האנשים שראו את הסרט ראו אותו ללא אותו ערוץ קריינות ידוע לשמיצה של הריסון פורד.
שתי דוגמאות נוספות שלי אישית הפריעו היו זכרונותיה של גיישה [ איכס איכס בלההה], חיות הדרום הפראי [ השם ישמור אותנו מילדים שאומרים שטויות בקול מהורהר]. וגם סרטים מאוחרים של מאליק כמו העולם החדש ועץ החיים.
ברשת יש אנשים שמתלוננים גם על ויקי כריסטינה ברצלונה, טיטאניק ורוקד עם זאבים [ שלא זכרתי בכלל שיש שם קריינות], חולית [ לא ראיתי], הגטסבי הגדול [החדש].
בנוסף, יש כמה קריאות לאו דווקא כל הקריינות באשר הם אבל נגד קריינות ספציפית: הקריינות שמסבירה לך את כל מה שקרה בתחילת הסרט כדי שתבין בדיוק מה שקורה (למשל, המד"ב עם טום קרוז בשנה שעברה ששכחתי איך קוראים לו בעברית [ לא קצה המחר]).
אבדון
(ל"ת)
אני חושב שהרשימה צריכה את הסרט הזה בראשה
הוא שומר על שלום. אף אחד (שאני מכיר לפחות) לא יאמר שהוא סבל מראיית הסרט, והיותו במקום הראשון לא מביאה גל תלונות ענקי. על כל אחד מהסרטים האחרים בטופ 10 ב-IMdB, גל תלונות היה מגיע: הסנדק – "ארוך ומשעמם, אני לא מבין מה ההייפ סביבו" (אני כותב דברים כלליים שאנשים אומרים אבל אני אישית באמת השתעממתי בצפייה הראשונה והערכתי אותו רק בשנייה. אני חושב שצפייה ראשונה היא כן בעלת משמעות להצבעה ולכן אני אישית לא הייתי רוצה שהוא ייצג את המקום הראשון). אותו דבר על הסנדק 2. האביר האפל – "סרט קומיקס שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות" (אני מת על כל פרט בסרט הזה). הטוב הרע והמכוער- אותו דבר שיאמרו על הסנדק בערך "ארוך ומשעמם" (מה?! Blasphemy! ) ספרות זולה- "סרט מבולגן וטרנטינו גונב דברים מסרטים אחרים" (שונאי טרנטינו, שהם ההפך המוחלט ממני).
הפואנטה היא שעדיף סרט אהוב למעלה שאנשים רבים יוכלו להסכים עליו מאשר סרט שמי שלא אוהב אותו שונא אותו, גם אם הוא בטוח-בטוח-בדוק יותר טוב.
It's the movie this list needs, but not the one it deserves.
שותף לדעתו של פיש- ועוד יותר:
האם אני היחיד שחושב שהמשחק של טים רובינס ממש לא משהו?
ושהקטע של 'לא הייתי לבד בתא היה איתי מוצארט' הוא קצת דבילי?
ושהטוויסט הסופי הוא פשוט לא ריאלי ברמות? (לי אישית זה הרס את כל הסרט, שעד לאותו הקטע היה דרמה נסבלת, ואחריו הפך מגוחך)
אני חולק על דעתך פיש
אני חושב שהסצנה האחרונה בסרט היא אחת מהקתרזיסים הקולנועיים הגדולים שראיתי אי-פעם. ממש לא סצנה מיותרת.
ביקורת מעניינת
אבל, יש כאן תחושה שיש כאן פשוט פסקה מחמיאה, היערה ואז התנצלות על ההערה, הלוך וחזור מספר פעמים. ביקורת נורא מתנצלת ולא אופיינית, אבל מאוד מעניינת.
הסרט הכי טוב אי פעם הוא אופטימי?
לאן הגענו
רשימה סתמית
לא מה שאתה כתבת ;-) – הליסטה של IMDB.
זוהי סה"כ מקבילה עולמית של "מצעד הפזמונים". די להתבונן בעשיריה הראשונה כדי להיווכח בכך.
בעשיריה הזו אין זכר לצ'אפלין, סקורסזי, קובריק, פליני, קוראסאווה, האחים כהן, איסטווד, קאפרה, היצ'קוק, וולס, לוביץ' וחבריהם לצמרת "הבמאים הגדולים" (וזוהי רשימת ה-20 של IMDB עצמה). נמצאים בה קופולה בזכות דאבל הסנדק וספילברג, והשאר הם "גדולי" שני העשורים האחרונים: נולאן, פינצ'ר, ג'קסון, טרנטינו…
הרשימה הזו משקפת גם "עדר" במידות שטרם הכרנו בעבר, כאשר קולו של ג'יימס ליפטון בנ"י שקול לקולו של ג'ו – ילד בן שש מהפיליפינים. הרבה אי אפשר ללמוד ממנה. בפרט כאשר יש לה הטייה ברורה כלפי ההווה והעבר הקרוב.
אורח מוזר בעשיריה הוא, לדלעתי, "12 המושבעים". אחלה סרט. סחתין לסידני לומט!
************************
לגבי "חומות של תקווה" (מהנוראים שבתרגומים EVER):
שמא החמצת כי הקריינות אינה סתם אלא מפיו של מורגן ("הגרון") פרימן? דומני כי הסרט הזה הצית את הקריירה שלו כקריין, עד שקיבלה גם התייחסות ראויה ב"פאמילי גאי"…
הסרט עצמו – לטעמי – בינוני מינוס. סחב בסדר את הצפיה הראשונה, אופציה לש"ח פעם בכמה שנים. אין בו (כמעט) שום עומק הראוי להתייחסות. בעיני מצא חן סיפורו הצדדי של האסיר הזקן (בגילומו הנהדר של ג'יימס וויטמור). אולי ה-UNSUNG HERO של הסרט מבחינתי. מבט מקורי על מה שעושה כליאה ארוכה לחייו של אדם.
טים רובינס בעיני הוא שחקן מצויין, אך כלוא בפרצוף בעייתי, משום שהחביבות לעולם אינה נוטשת אותו. זו הופך את כל הדמויות שהוא מגלם לאחידות משהו. מעניין לחשוב לאן היה הסרט מגיע אם אנדי דופרין היה טום הנקס…
העלילה, כפי שרקח אותה הסופר, בנאלית למדי. גם העיבודים השווים לספרים של קינג (הניצוץ, מיזרי) מבוססים על עלילות בנאליות למדי. "גאוניותו" של קינג – אודה בצער – טרם התנהרה לי.
לדלעתי
אם זה מכוון – זה נהדר, ואם זו פליטת מקלדת – עוד יותר מוצלח. תודה, אני חושבת שאאמץ זאת.
דמוקרטיה היא לא שיטת השלטון הכי טובה.
היא רק הכי טובה מבין כל האפשרויות האחרות.
"רשימת ה-20 של IMDB עצמה"
היא רשימה שערך משתמש IMDB אחד, כפי שכל אחד אחר יכול לעשות רשימה משל עצמו.
ובאשר לקריינות, נדמה לי שלא באמת קראת את הפיסקאות שבביקורת עד הסוף.
הטייה ברשימת 250 הסרטים
אני מסכים שיש כזאת, אבל מדי פעם היא הרבה יותר מוזרה ממה שאפשר לחשוב.
כן, יש הטייה לסרטי קיץ , לסרטי סופר-גיבורים (בייחוד באטמן) ,לסרטי פנטזיה ומד"ב , לבמאים מסויימים (טרנטינולאן), לסרטים חדשים יותר ולסרטים הודים עם אמיר חאן.
מה? מי? בדיוק.
לאמיר חאן שהוא או השחקן ההודי הכי פופולרי או השחקן עם עדת המעריצים הכי עקשנית יש 5 סרטים ברשימת 250 הסרטים הטובים ביותר. כלומר, שעל פי הרשימה הוא ביחד עם צ'פאלין, פצ'ינו, איסטווד בחינת כמות סרטים חשובים ואיכותיים ומעל שחקנים כמו ברנדו,ניומן, בושמי וספייסי.
בגלל האופי האובססיבי שלי אני יכול להעיד שרובם באמת סרטים טובים עד מעולים – 3 אידיוטים הוא קלאסיקה מיידית שצריכה יותר חשיפה והיו זמנים בהודו הוא כנראה הסרט הכי טוב שיכלו לעשות על קריקט כי קריקט זה המשחק הכי מגוחך עלי אדמות. ובכל זאת, המחשבה שיש 5/6 (יש אחד שנפל לאחרונה, אבל המקומות האחרונים משתנים בתכיפות מספיק בשביל שאפשר להאמין שהוא יחזור מתישהו) סרטים הודיים בתוך הרשימה הזאת, וחלקם במקומות גבוהים (כלומר ב100-200) נותן לה הילה מעניינת ומרתקת ולא של רשימה צפוייה לחלוטין מראש של טעם אחד, אלא רשימה עם התקפים מעניינים של סרטים הודים או של פאקינג האצ'יקו.
השם ישמור, פאקינג האצ'יקו.
בונוס: מתוך 5 הסרטים שראיתי מהרשימה (כולל האחד שנפל) הדירוג האובייקטיבי הנכון הוא:
1. 3 אידיוטים
2. סוודס (זה שנפל)
3. היו זמנים בהודו
4. רנג דה בסנטי
5. כמו כוכבים על כדור הארץ
אני מניח שבקרוב אשלים את הסרט השישי. אבל קודם – לסיים עם עבודות ומבחנים.
רק חמישה סרטים הודיים ברשימה? 2%?
במדינה עם מיליארד וחצי אנשים שממש, ממש אוהבים את הסרטים שלהם? המסקנה שלי היא שאין בהודו מספיק אינטרנט. כשלכולם יהיה אינטרנט, חצי מהרשימה תהיה סרטים בוליוודיים.
כמובן
מה שמעניין אותי זה למה דווקא הסרטים של השחקן הזה הצליחו כל כך עם הרשימה של ימד"ב. האם הוא פשוט השחקן עם בחירת התסריטים הכי מוצלחת בבוליווד? האם המעריצים שלו הם הגירסה ההודית של מעריצי נולאן?
לימד"ב יש בעיה הודית.
זאת "בעיה" לא משום שסרטים הודים הם לא טובים או שהדעה של הקהל ההודי לא נחשבת; פשוט, האתר פונה בעת ובעונה אחת לשני סוגים שונים מאוד של קהלים. תרבות הקולנוע ההודית שונה מאוד מתרבות הקולנוע המערבית. ההגדרות לגבי מה שמקובל ולא מקובל, נכון ולא נכון, לעשות בסרטים, שונות. מה שנחשב לסרט טוב בהודו לא בהכרח ייחשב לסרט טוב באירופה, ולהיפך.
אגב, אותו הדבר בוודאי נכון לגבי הרבה תרבויות קולנוע אחרות בעולם, אבל הן לא משפיעות על ימד"ב פשוט משום שאין הרבה משתמשי ימד"ב מאותם מקומות. ימד"ב כנראה לא פופולרי ביפן, כיוון שסרטים יפניים (מלבד אלה שמוכרים במערב) מקבלים מספר קטן מאוד של דירוגים. אבל בהודו האתר פופולרי, וגם סרטים שמעולם לא יצאו את גבולות הודו מקבלים עשרות אלפי דירוגים. אז הקהל ההודי נורא אוהב את הלהיט ההודי הנוכחי, ונותן לו ציונים גבוהים; אף אחד לא נותן לו ציונים נמוכים, כי הקהל המערבי, שכנראה היה אוהב את הסרט הזה הרבה פחות, פשוט לא ראה את הסרט.
הבעיה היא שיש פה שני דברים שונים – תפוחים ותפוזים – שמדורגים על ידי שתי קבוצות שונות ונפרדות ועל פי סטנדרטים שונים, אבל נמצאים על אותו הסולם. היום בכל פעם שמחפשים את הסרטים הפופולריים ביותר של השנה – לא משנה איזו שנה – בראש הרשימה אפשר למצוא כמה סרטים הודיים. הסרטים האלה מן הסתם באמת טובים – על פי הסטנדרטים ההודיים – אבל אין להם כמעט רלוונטיות לצופה המצוי באמריקה, בריטניה או ישראל. אני לא חושב שיש פתרון לבעיה הזאת: ימד"ב לא יכולים ולא צריכים לשים שלט "אין כניסה להודים" בכניסה לאתר. צריך רק להכיר בזה שחלק (הולך וגדל) של הסרטים ברשימה לא מדברים אלינו כי הם לא מדברים בשפה שלנו.
או לבנות את ה indian movie data base.
(ל"ת)
שנה מאוחר יותר, המצב השתנה לחלוטין
רשימת הסרטים, בעלי 1000 דירוגים ומעלה, הטובים של שנת 2015 על פי ימד"ב, נכון לעכשיו:
http://www.imdb.com/search/title?year=2015,2015&title_type=feature&num_votes=1000,&sort=user_rating,desc
במקום הראשון סרט פיליפיני. במקומות השני, השלישי והרביעי, סרטים הודיים (אם אני לא טועה). בחמישי תורכי. שישי – שוב הודי. בשביעי, סרט אנימציה אינדונזי. אחר כך הודי, הודי, איראני, הודי, הודי. הסרט דובר האנגלית הראשון מדורג במקום ה-13.
ייתכן שכל הסרטים האלה מצוינים; לא ראיתי אף אחד מהם. אבל הרבה מהם נראים מאוד מקומיים, כאלה שזוכים לאהדה בגלל הנושאים שבהם הם עוסקים (במקום הראשון: אפוס היסטורי על הקמת כנסית ישו בפיליפינים. מקום עשירי: "מוחמד, שליח האלוהים"). סביר שלתושבי הפיליפינים לא יהיה שום עניין בסרט ההודי שבמקום השני, ולתושבי הודו לא יהיה עניין בסרט הפיליפיני. בעיה. לכל אחד מהסרטים האלה יש אלפי מצביעים, זה לא שהדירוג שקרי – אבל את המטרה המקורית שלו, לתת את "דעת הקהל" הגלובלית על סרטים שאנחנו יכולים לראות, הוא כבר לא ממלא.
וברשימה זו, במקום ה-32, הסרט הישראלי הטוב של 2015: סודות הזוהר
רגע, מה?
http://www.imdb.com/title/tt3355014/
כנראה שבאמת קיים סרט כזה, ואפילו עם שחקנים מוכרים – סשה דמידוב, הנרי דוד. מקבל ציון 8 ב-imdb.
כתוב שהופץ בישראל בתחילת 2015.
מישהו שמע על זה?
לא, זאת בבירור הונאה.
(ל"ת)
כלומר?
למה כוונתך? מהי ההונאה?
אין סרט כזה? הוא לא הופץ בישראל? הקפיצו באופן מלאכותי את הביקורות שלו ב-imdb? הם לא יאירו את כל רמת-גן בנורה אחת?
אני מניח שסרט כזה אכן קיים, למרות שלא ראיתי אותו.
מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שהוא לא הופץ בישראל, לא ב-1 בינואר 2015 ולא בשום תאריך אחר. (גיגול "סוד הזוהר סרט" מוביל לתוצאה רלוונטית אחת בדיוק – עמוד 404 ב-Wix שבו עמד פעם האתר הרשמי של הסרט. הדירוגים שלו בימד"ב הם ברובם הגדול מזויפים (כלומר: אלה אינם אנשים שראו את הסרט ומדרגים אותו על פי דעתם), כי לא ממש מסתדר ש-85% מבין המדרגים נתנו לסרט ציון 10, בעוד מבין ה-"top 1000 voters", הדירוג הממוצע שלו הוא 3.8. ביקורות המשתמשים הן באופן הברור ביותר שקריות: מבין 8 ביקורות, 7 נותנות לסרט דירוג של 10 ומפליגות בשבחו. הן מגיעות מאנשים שנמצאים כביכול בכל רחבי העולם, מאלבקורקי ועד צ'ילה. כולן נכתבו על ידי אנשים שמעולם לא כתבו ביקורת על שום סרט אחר, ונרשמו לאתר באותו שבוע (ואני מוכן לנחש שגם באותו יום) שבו כתבו את הביקורת הזאת.
יש לסרט המוזר הזה אתר רשמי
ויש בו אפילו 3 שורות בעברית:
http://www.thezoharsecret.com/#!hebrew/v7cnz
הם טוענים שהיו הקרנות בת"א ובירושלים (ובערך בכל רחבי הגלובוס) – יכול להיות, כמובן, שהן היו בסלון של הבמאי. מלבד זאת, לגבי מהימנות הביקורות, אני מניחה שאתה צודק.
והפיתרון: גטו לסרטים הודים (בערך)
ימד"ב ב2016 הכניס שני שינויים גדולים לחובבי רשימות:
הראשון הוא רשימת "250 הסדרות הטובות ביותר" שהרשה לי לפחפחח בה. ההטיות בה ( בעיקר לאנימה, סדרות חדשות או כל סדרת נישה עם מספיק מצביעים להיכנס אבל לא מספיק בשביל שמישהו יצביע נגדה) גדולות וברורות אבל היא מעניינת אני מניח. "אחים לנשק" תפסה בה את המקום הראשון, איכשהו. אבל לא באתי לדבר על השטויות שהולכות ברשימה הזאת ( בלש אמיתי מקום 17? באמת? באמת?!?!?)
השני הוא "רשימת הסרטים ההודים הטובים ביותר" שמצביעה על 250 הסרטים ההודיים הטובים ביותר, לכאורה.
מאז שהרשימה הוקמה מספר הסרטים ההודים ברשימה ה"רגילה" ירד: נשארו רק 3 אידיוטים, כנופיות ואסיפור והיו זמנים בהודו/לאגאן (שלושה סרטים נהדרים). על פי ההיגיון הזה, היה אפשר לצפות שהם גם היו הסרטים בראש רשימת הסרטים ההודיים אבל הם לא. במקומם יש את הסרט "אנאנד", וצריך לרדת למקום 10 בשביל למצוא סרט שהופיע מתישהו ברשימת הימד"ב (וגם אז זה לא 3 אידיוטים, כי הוא רק במקום 15).
אז למה הסרטים ההודיים האלה נשארו ואלה לא? אני מניח שזה קשור למקום שממנו המצביעים מגיעים או משהו בסגנון.
כתור פתרון, הוא נחמד אם כי קצת מזכיר את הגטאות באוסקרים, ובעיקר מוריד את הצורך של אנשים בצפייה בסרטים הודיים איזוטרים שנוחתים ברשימת ה"רגילה" ומגלים קצת קולנוע של תפוזים. במקום זה קיבלנו סרט על מוחמד בלי מוחמד בתוכו.
חצי תאוריה לגבי בלש אמיתי
היתה להם עונה אחת מעולה, לדעתי בכללי הקונספט של קאסט לעונה אחת שמאפשרת לספר סיפור עם סוף ולא דורשת מריחות אינסופיות הוא קונספט מעולה. הבעיה היתה שאחרי העונה הזו נגמרו הרעיונות, עשו עונה מזעזעת ונראה שלא תהיה עונה נוספת.
אם מודדים במבחן הזמן (הקצר, וביחוד משום שהוא קצר) מה הסדרה תרמה לטלויזיה או לתרבות, התשובה היא שלא הרבה ולכן לא כזה מפתיע שהם לא התברגו גבוה. כולנו גילינו שמתיו מקונוהי הוא דווקא שחקן טוב, כניראה שהיינו מגלים בכל מקרה עם פרץ התפקידים האיכותיים שהוא עושה לאחרונה. והממ.. זהו.
שלא כמו הסופרנוס, סיינפלד, משחקי הכס, ברייקינג באד ואחרים שממש הטביעו חותם תרבותי, שאתה לא יכול להסתובב בעולם בלי להתקל ברפרנסים לסדרות האלו גם בסיטואציות שממש לא קשורות לטלויזיה או תרבות טלויזיונית. גם מי שלא צופה בסדרות האלו יזהה את הרפרנסים התרבותיים שמתיחסים אליהן.
אז זו חצי תאוריה, רק שסיינפלד מתחת למקום ה30, והסימפסונס במקום 51 ובגדול אני לא מצליחה להבין את הדירוג של הסדרות.
זהו :-)
אם זה לא היה ברור
17 זה מקום הרבהההההה יותר מדי גבוה לטעמי. המקום המדויק שלה צריך להיות " לא ברשימה".
תרבותית, הסדרה תרמה אוסקר למתיו מקונוהי- אבל לא על התפקיד הנכון. (התפקיד הנכון הוא מג'יק מייק)
אהה, אז סבבה :D
יותר מטרידות אותי הסדרות שנמצאות נמוך כל כך.
לפחות הסדרות שציינת נמצאות ברשימה
באפי ציידת הערפדים, במפתיע (או שלא) אפילו לא נכנסה לרשימה הזאת.
קשה לי להצטער על כך
(ל"ת)
ובכן, כל רשימת "250 הסדרות הטובות ביותר"
שלא רק שלא כוללת את "באפי" בעשיריה הפותחת, אלא לא כוללת אותה בכלל, לא שווה את הביטים שהיא עשוייה מהם.
קולנוע של תפוזים?
זה משפט שדורש הסבר. למה כוונתך?
גילוי נאות – אולי אני פשוט לא צופה במספיק סרטים הודיים כדי להבין זאת.
זה מתייחס לתגובה למעלה
"הבעיה היא שיש פה שני דברים שונים – תפוחים ותפוזים – שמדורגים על ידי שתי קבוצות שונות ונפרדות ועל פי סטנדרטים שונים, אבל נמצאים על אותו הסולם."
כשאתה אומר "היו זמנים בהודו" אתה מתכוון ל"Lagaan"?
(ל"ת)
כן.
או בשמו המלא "לאגאאן : היו זמנים בהודו".
גם אני דירגתי אותו 10
ואם אני לא טועה היה אחד מהראשונים אם לא ה
עדיין דבקה בציון הזה.
לי דווקא קל להבין איך הגיעו לציון המכובד הזה
גם עכשיו עדיין אין לי שום ביקורת שלילית ולגמרי עובר את מבחן הזמן
אני מאלו שאינם מבינים איך סרטי מאפיה מקבלים כאלו ציונים גבוהים
WHO CARES? זה גנב מזה, אז זה חיסל את זה , ,זה הוריד מהכבוד של זה לכן ההוא חיסל גם אותו , אבל בטעות חיסל גם את דוד שלו , אז הדודה אמרה להוא שנפגע הכבוד, אז ההוא אחרי שסיים את מנת הפסטה הלך להרוג את ההוא כי כבוד זה חשוב. מאוד.
את מפספסת את הנקודה
זה הכל בזכות הפסטה. עם פלאפל זה לא היה עובד.
יופי של ביקורת, תודה ;)
(ל"ת)
אחד מהסרטים הכי טובים שאי פעם ראיתי ואם לא ה
אחד מהסרטים הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם. אני בוכה כל פעם שאני רואה את הסצינה על ברוקס.
הביקורת טועה, הוא המקום הראשון של 1994 (למרות שבאמת הייתה לו תחרות קשה) והוא לגמרי מגיע לטופ 10 שלי. אולי אפילו לטופ 5.
אה ועוד משהו – זה גם מה שמצדיק, בעייני, את המדיום של הקריינות: ישו לא מדבר על עצמו, ה"מבשרים" מספרים לנו את הסיפור שלו מנקודת המבט שלהם. ככה הסרט מותיר את אנדי כדמות שהיא קצת "מעבר", סתומה ולא מפורשת. דמות מיתית.
שגעון הגדלות של ישו ?
זה אוף טופיק אומנם אבל פשוט סקרנת אותי, אני לא יודע הרבה על הנצרות ועל ישו חוץ ממה שמופיע בסרטים וחלק נכבד מההצגה של ישו זה שהוא צנוע, וזה חלק מאוד מאפיין של האמונה שלהם אז איך זה בדיוק מתחבר עם מה שרשמת ?
טוב, נו, הוא חושב שהוא הבן של אלוהים, לא?
(ל"ת)
וואלה הצחקת אותי
קבל פישלייק
אוף, רצף הסצנות של ברוקס
איזה יפיפה ועצוב זה היה.