הדרך הכי תמציתית לתאר את "צורת המים" היא: "'אי.טי' אבל עם מין, עירום ואלימות קיצונית". מעבר לקווי העלילה הדומים, מדובר באווירה הכללית ששורה מעל ל"צורת המים" שמזכירה יותר מכל צפייה בסרט ילדים – הדמויות החד מימדיות, חורי העלילה ונוחיות התסריט, המסרים השטחיים והפוליטיקה בשקל שלו. כל הדברים האלה מפריעים פחות כשהם באים ממוצר שמסווג ל"לילדים", אבל קצת יותר כשהם באים מסרט "רציני". בנקודה הזאת צצה השאלה איך לשפוט את הסרט? האם כסרט למבוגרים שמועמד לאוסקר, זכה בפסטיבלים יוקרתיים והוא יצירה רצינית שצריך לעמוד על קנקנה או כסרט פנטזיה-ילדים שבו אפשר להחליק על הרבה מהדברים כל עוד היה כיפי, נחמד ומרגש? האם הסרט כיוון במודע להיות קצת טיפשי, מאוד מוקצן וילדותי או שפשוט ככה יצא לדל טורו?
כי אין שום דבר רע, עקרונית, בסרטי ילדים למבוגרים. מותר לסרט להצהיר מראש "היי, תקשיבו, אני סרט על אישה שמתאהבת באיש-דג – בואו לא נצפה פה לשייקספיר או משהו. מה? גם לשייקספיר היה מחזה עם אישה שמתאהבת באיש-חיה? טוב, לא משנה, אנחנו גם לא זה". ואם הוא מצהיר כך, אין בעיה. אבל אז התגובה אליו מעט תמוהה: באמת? זה הסרט שכל כך הפיל את כולם על הרגליים? מה היה קהל היעד שחיכה בקוצר רוח ל"'היפה והחיה', אם החיה היה איש דג פריקי, ובחמש דקות הראשונות של הסרט במקום שיר נחמד על העיירה יש סצנת עינוג עצמי"? יש לא מעט דברים טובים בסרט, אין ספק – אבל בכל זאת מדובר בסרט שמרגיש כמו סרט ילדים, ולא מהאלה שהם ממש טובים וחכמים.
כפי שאפשר להבין מהאזכורים עד כה, "צורת המים" מספר את סיפורה של אלייזה, בגילומה הנחמד מאוד של סאלי הוקינס, מנקה אילמת שעובדת במתקן סודי לא ברור בתחילת שנות ה-60. לאלייזה אין הרבה חברים לנוכח מצבה הלא-מדבר והיא חיה מעין שגרה שקטה מלאת חלומות שמושפעים מהקולנוע המוזיקלי שהיא רואה. יום אחד מגיע למתקן הסודי מה שנראה כמו אחיו החורג של אייב ספיאן מ"הלבוי": יצור-דג מפחיד שכזה, שלא יודע לדבר ונראה אלים ותוקפני. ואז אלייזה מתאהבת בו במבט ראשון, כי כמו שאומרים – האהבה היא עיוורת, וככל הנראה גם אמפיבית.
אבל לסיפור האהבה שלהם יש אויב בדמות הנבל-הנבלי-המנובל-הוא-מאוד-נבל-שיואו-כמה-נבל-הוא-לא-מאמינים-לנו-שהוא-נבל-מה-אם-נראה-לכם-אותו-לא-שוטף-ידיים-אחרי-שהוא-משתין-נבל: ריצ'רד סטריקלנד, אחראי האבטחה החדש של המתקן הסודי שאותו מגלם בפארודיה מדויקת על עצמו מייקל שאנון. לדמות של מייקל שאנון יש תוכניות ממשלתיות יותר מה לעשות עם האיש-דג, ואף אחת מהן לא כוללות להחזיק לו את היד בטיול רומנטי בשקיעה. רובן יותר בקטע של להתעלל בו, שזה דבר מעפן מצידו. למה מר נבל הוא כזה נבל? לא ברור. מדובר בדמות חסרת מוטיבציה של ממש שבסרט אחר (כנראה מאותה תקופה שאותה הסרט מתאר) היה יכול להיות גיבור לכל דבר. אבל כאן הוא נבל, ואם זה לא מספיק אז הוא גם גזען וסקסיסט. אתם יודעים, למקרה שלא הבנתם שהוא האיש הרע בסיפור.
את הסיפור מלוות מספר דמויות משנה, שלהם ניתן מאפיין אחד או מקסימום שניים כמו "החברה השחורה עם הגישה המתחצפת" או "האמן המתבודד", למשל – בגילומם של אוקטיביה ספנסר וריצ'רד ג'נקינס. ונותר רק לתהות בקול איך הם הצליחו להיות מועמדים על תפקידים כל כך קלישאתיים. לא שהם גרועים, חלילה, הם פשוט בטח לא "אחת מחמשת ההופעות הטובות של השנה" במקצה שלהם.
את העלילה המעט בנאלית הזאת (אני חושב שהסרט יעריך זאת כמחמאה) מלווה עולם שלם של צבעים (טוב, בעיקר גוונים שונים של ירוק וכחול) ורעיונות שבהם גיירמו דל טורו משחק כאילו הוא בארגז חול. הרי הסרטים של דל טורו הם ראשית כל חגיגה לעיניים, עם שלל המצאות ורעיונות שמצריכות את המסך הגדול ביותר. ואם לגבי העלילה אפשר להתווכח כמה היא אמורה להיות רצינית, הרי שהתפאורה והצילום כבר לחלוטין מבהירים שאנחנו נמצאים בפנטזיה – במקום שהסרט ירגיש כמו ייצוג נאמן של שנות ה-60 בהן הסרט מתרחש הוא נראה כמו " ככה מישהו שראה יותר מדי סרטים על שנות ה-60 חושב ששנות ה-60 נראות". זה אומנם לא מציאותי, אבל למי אכפת – זה מאוד יפה. לא יודע אם "מצדיק סרט שלם יפה", אבל לא מאוד רחוק מזה. בראש היצירה הויזואלית הזאת עומד איש הדג, יצור מאוד מרשים שנראה מציאותי לחלוטין, אבל יחסית לרעיונות אחרים של דל טורו לאורך השנים, הוא כבר קצת מרגיש ממוחזר (אמרנו כבר "הלבוי"?) והסרט רחוק בהמצאות שלו מהיצירתיות של האיש הרזה של "המבוך של פאן" או כל אחד מהרובוטים ב"פסיפיק רים".
השאלה של "כמה תאהבו את הסרט" תלויה בכמה אתם מוכנים להישאב לרומנטיקה שלו. כי היא שם, אין ספק – גם אם לא מנומקת ובעלת עתיד עגום במיוחד לכל מי שחושב על מערכת היחסים הזאת ליותר מכמה רגעים. ובהחלט אפשר להישאב אליה וליהנות ממנה, אפילו אם היא קצת טיפשית. זה פשוט שאם אתם אנשים ציניים (כמוני) – יהיו לכם כמה בעיות עם הסרט הזה. אבל למי שמוכן להישאב כולו אל תוך סיפור האהבה המעט ביזארי הזה, נראה שמדובר בטריפ רומנטי וקסום. אבל אם נוצר הרושם שקהל היעד של הסרט הוא חובבי הרומנטיקה בקהל, אז רגע, כי קהל היעד של הסרט הוא חובב רומנטיקה מתוקה שגם אוהב (או לפחות מוכן לסבול) אלימות קשה. כי ראיתי סרטים קוריאניים, וראיתי את הסרטים של פיטר ג'קסון (אלה שבהם הוא אוכל מוחות, לא אלה שהוביטים) וגם לי היו רגע או שניים שאמרתי "או וואו, זה קיצוני". האם החתך באוכלוסיה הזאת קיים, חוץ מגיירמו דל טורו ושותפתו לכתיבה? כנראה שכן, ובכל זאת, מוזר; לא הייתי חושב שהאנשים שצופים ב"אהבה זה כל הסיפור" מסיימים את הדאבל פיצ'ר שלהם עם "ראיתי את השטן".
אבל השילוב הזה בעייתי כי לרוב אלימות כזאת קיצונית מלווה בסרטים שלוקחים את עצמם קצת יותר ברצינות. אם אתה הולך להראות לי התעללות ועינויים, אתה לא יכול להיות פנטזיה מתוקה כי אלה שני ז'אנרים שונים עם הנחות שונות על המציאות. ברגע שאנשים מתחילים לספוג כדורים, כל הדברים שאתה מחליק עליהם בגלל ש"בסדר, אגדת ילדים" מתחילים לתפוס גוון שקצת פחות בסדר להחליק עליו; ברגע שנכנסת אלימות, נכנסת סכנה וגורלות מתחילים להיות על כף המאזניים. וברגע שיש אלמנט של סכנה, למעשים שאנשים עושים יש משמעות. ואם חלק מהמעשים האלה הגיוניים רק באווירה של סרט ילדים או סיפור אגדה, אז כל הפירמידה הזאת מתפוררת. ב"המבוך של פאן", גיירמו דווקא עמד במשימה הזאת בהצלחה – הוא ידע מתי לשלוף את השטיח מתחת לאלמנט הפנטזיה ולהכניס את המציאות הקודרת ובכך לא להפיל את הפירמידה אלא דווקא להעלות את מפלס הסכנה והגורלות שמונחים על הכף. כאן, במקום החלוקה הזאת הוא הולך עד הסוף בערבוב של האלמנטים האלה, וזה לא ממש מצליח – זה טיפשי מכדי לקחת ממנו ברצינות, האלמנטים המציאותיים מונעים מהפנטזיה להשתולל באמת, ומעל כל זה אווירת ה"סרט ילדים" מונעת מהסרט להפוך למשהו אפל ומטריד באמת, בצורה שמאכזבת יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם ומגיעה לשיאה בסיום שלו.
הסרט מנסה לפצות על כל זה ברגש, ורגש יש לו מלא. אני לא התחברתי, אבל אין ספק שהוא שם, ושכל הבעיות שציינתי אולי אפילו עוזרות להגביר את העוצמה וההשפעה של אותו הרגש. "צורת המים"', בעצם, הוא קצת כמו פאנפיק (נניח "היצור מהלגונה השחורה – אבל יותר סקסי") מאוד מאוד מושקע. הקהל צריך לדעת להתעלם מדברים מסוימים כשמתחילים אותו, אבל התמורה הרגשית היא לא פעם עצומה במידה הרבה יותר גדולה ממה שכל סיפור "טוב" יכול לספק כי חלק מהסוד שלו הוא הקאמפיות שלו. כל זה לא אומר שהסרט הוא סרט מעולה, ואם נשפוט אותו כסרט "רציני" אז מדובר בנפילה די רצינית, אבל בתחומו כסרט רומנטי או סרט ילדים שיצא משליטה – מדובר בסך הכל בסרט סבבה. פשוט לא הרבה מעבר לזה.
שותף לתיעוב, סוף סוף!
טוב, אולי תיעוב זו כן מילה חזקה מדי, אבל בקושי הצלחתי לצפותעד הסוף, למרות ההערצה שלי למבוך של פטן ולאימפריית הפשע. לכל אורך הסרט כל מה שעבר לי בראש זה ״חיקוי כושל של טרי גיליאם״. אני רוצה רימייק שיופקד בידיו כבר השנה.
ובלי קשר הביקורת כתובה מאוד יפה!
צחוק מהעבודה ומהצופים
אחד הסרטים השטחיים והגרועים שראיתי לאחרונה. בזמן האחרון אנו עדים להתקפת סופרלטיבים מעצבנים למדי שלצערי פוגעים באמינות חלק מהמבקרים וחבל. ישראבלוף חוגג
למה ישראבלוף דווקא?
(ל"ת)
כי זה דל טורו.
זו הסיבה שהלכתי לראות את הסרט בהקרנת הבכורה.
כי זה גיירמו דל טורו. זה שהרשים אותי עם "המבוך של פאן".
זה שריגש אותי ב"הל בויי".
שמעתי שיש לו סרט חדש ורצתי לקולנוע.
האמת? עוד לא החלטתי מה אני חושבת על "צורת המים".
הטוב בסרט- הוא מרשים ויזואלית.
הפחות טוב- הוא הרגיש לי ממוחזר. האיש הרע, הגיבורה הכי לא צפויה, זה שעוזר לה בסתר (מישהו אמר המבוך של פאן?)
בגדול- הסרט נחמד. אצטרך לראות אותו עוד כמה פעמים כדי להחליט סופית מה אני חושבת עליו.
נהנתי, אבל איך הסרט הזה מועמד לכל האוסקרים?
ולמה הסרט מתבייש להודות שזה סיפור ה origin של אייב ספיאן?
אני היחיד שהצטער שלא היתה סצינת פוסט קרדיט עם הלבוי?
ביקורת טועה ומטעה.
מצחיק איך כולם מתייחסים לעירום ולמין בסרט הזה. יש כל כך הרבה סרטים בהם זה כלל לא מוזכר בביקורות. סצינת העינוג העצמי של אלייזה באמבטיה בסך הכל מראה לנו שהיא מרגישה בנוח במים. סצינת הסקס של סטריקלנד באה להראות לנו כמה הכל מזויף בחייו. יש לו בית, מכונית שווה, אישה בלונדינית מטופחת ושני ילדים אבל אין לו כוח לכל אלה. מה שהוא עושה לאשתו במהלך סצינת הסקס הוא בסך הכל עוד ביטוי לזה.
זה אחד הסרטים הבודדים שצפיתי בהם שאשכרה מנצלים עירום ומין כדי לומר משהו על הדמויות.
שנית, אולי די כבר עם הקטע של ״הוא ממחזר את הלבוי״? הסרט הזה שואב השראה ממקורות שונים לחלוטין. אייב ספיאן לא בדיוק היה היצור האמפיבי האייקוני הראשון, עם כל הכבוד לאייב. הסרט מרפרר ליצור מהלגונה השחורה וברמה העלילתית מאד מזכיר את הסרט הרוסי הישן ״האיש האמפיבי״ שגם הוא סיפור אהבה בין אישה ליצור ימי. אפשר לקונן על מחזור, אבל לפחות לעשות שיעורי בית תוך כדי.
דבר נוסף: הסרט הזה לא מנסה להיות ייצוג נאמן לשנות ה-60. רוב הסרט צולם בסטודיו ורואים את זה. הוא באמת מרגיש נורא מיניאטורי, קומפקטי וציורי ואין לי ספק שלשם הכל כוון בדומה לסטים של בארי זוננפלד במשפחת אדמס וסדרה של צרות או הסטים של טים ברטון.
בסופו של דבר, הסרט הזה הוא המשך רוחני לילדים של אף אחד ולמבוך של פאן – זאת אגדה למבוגרים. אני לא מבין למה סרט לא יכול לכלול רגעים ברוטאליים ומצמררים אבל לא לכלול גם אווירה ציורית וקצת דבק ודברים חמודים. אלה החיים שלנו בסופו של דבר: לא מעט כיעור שמשתלב עם דברים יפים לעיתים.
גם כל הקטע של ההומור. אני לא מבין למה בכלל להעלות את ההשערה שמדובר בטעות של דל טורו. באיזה שלב בקריירה שלו הוא נראה כמו במאי שלא יודע מה הוא רוצה לעשות? אם כבר, ההומור של הסרט והדמויות המוגזמות יוצרים בלנד ייחודי לגמרי שעוזר למכור הסרט הקטן והאינטימי הזה.
ולגבי עומק הדמויות, גם הוא שם. סאלי הוקינס מגישה הופעה מדהימה ואותו הדבר תקף לריצ׳ארד ג׳נקינס. גם בהופעה של דאג ג׳ונס יש לא מעט עומק שעובר ללא מילים. השחקנים מוכרים את הדמויות. דל טורו עושה כאן הקבלה בין דמויות שאף אחד לא רוצה בחברה (אישה אילמת, אישה שחורה, גבר הומוסקסואל) ליחס שלנו למפלצות. זאת גם הסיבה שהמפלצות של דל טורו טובות, גם בסרטים שהם לא פרויקטים אישיים כמו הלבוי ואפילו בלייד 2. אז נכון שטים ברטון כבר צעד בכיוון הזה ב-1990 אבל חלק מהקסם של צורת המים טמון בקווי הדמיון שלו לעבודות המוקדמות של ברטון.
אה, והנאמבר המוזיקלי היה מדהים.
בקיצור – סרט נהדר. מאד מקווה שיזכה בקטגורית הסרט, הבמאי והשחקנית הראשית למרות שיש לו פייט ראוי מכיוון שלושה שלטים.
תודה. אמרת הרבה מהדברים שעברו לי בראש
כשקראתי את הביקורת הזו.
כמו שכתבתי בדף הסרט, מבחינתי מדובר באחד הסרטים הקסומים והנהדרים ביותר שראיתי בתקופה האחרונה.
סיפור אגדה מרגש ויפיפה למבוגרים, ואין כאן שום ניגוד או טעות, זה בדיוק מה שדל טורו התכוון ליצור והתוצאה מופלאה.
אותי הוא הצליח לרגש, להפעים ולהקסים מתחילתו ועד סופו. בהחלט סרט השנה שלי נכון לעכשיו.
דל טורו מאסטר
רמת השליטה שלו בכל מה שקורה על המסך פשוט מעוררת השתאות, ואם מישהו צריך הוכחה לכך: שימו לב שהסרט הזה עלה 19.5 מיליון דולר. אם מישהו היה מבקש ממני לנחש, בכיף הייתי אומר 60-80.
תגובה טועה ומטעה
(או מה שלא יהיה)
א. יש הרבה עירום לסרט הזה יחסית לסרטים הוליוודים, יחסית לסרטי ז'אנר ויחסית לסרטים מועמדים לאוסקר. יש קהל רב (וספציפית, קהל שלא אוהב עירום) שעלול לחשוב פעמיים אם לראות או לא בעקבות הידיעה שיש בסרט מין ועירום, וחשבתי שכדאי לציין את זה. לא אמרתי בשום שלב מילה על הכרחי או לא הכרחי. אמרתי שיש.
ב. לא אמרתי שהוא ממחזר *רק* את הלבוי. אמרתי שהוא ממחזר *גם* את הלבוי. הלגונה השחורה מוזכרת באותה הביקורת, אז אם אתה מאשים אותי ב"לא לעשות שיעורי הבית", אצפה שלפחות תגמור לקרוא את הטקסט שכתבתי.
ג. אמרתי בעצמי שהסרט לא מנסה לייצג את שנות ה-60, מה אתה רוצה ממני.
ד. "כיעור עם דברים יפים" זה לא "אגדת ילדים עם התעללות שיטתית בחיות".
ה. לא הזכרתי הומור. אמרתי שהסרט טיפשי, ילדותי וחד מימדי. זה בהחלט יכול להיות "בלנד ייחודי לגמרי שעוזר למכור את הסרט", וגם אמרתי את זה בביקורת.
ו. לא רוצה לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת, אבל על רגל אחת: העיסוק של דל טורו בחריגים בסרט הזה עדין ומנומק כמו "התרסקות". אני מעדיף את "צורת המים" אלפי מונים על "התרסקות", אבל "עמוק" זה לא.
ז. הנאמבר המוזיקלי בסדר.
בקיצור – אין בעיה להתדיין, אבל עדיף לקרוא ולהבין מה אני אומר לפני שאתה טוען מה אני אומר ומה לא. אתה יכול לטעון ש"אם הבנתי נכון את הביקורת" או לשאול, אבל לצאת בהצהרות נחרצות בלי להבין מה אמרתי זה.. ובכן, כאילו, בסדר, למי אכפת – אבל פשוט לא מה שאני, או הטקסט, אומרים.
הממ.
אז אם פירשתי לא נכון את מה שכתבת בכל סעיף – אני פשוט לא מבין למה לדעתך זה סרט לא משהו.
"סרט לא משהו" זה קצת לפשט את מה שאני חש כלפיו
ראשית כל, לגבי החוויה הסובייקטיבית שלי – אני חושב שזה קשור לכך שהסרט לא השקיע מספיק בבניית המערכת הזוגית, ואז הגישה הצינית הכללית שלי לא הצליחה להתחבר לסיפור האהבה ולהיות "בצד שלו". ומכיוון שרגש הוא 90% מהסרט, זה השאיר אותי מרוחק ממנו – נהניתי מרגעים ורעיונות שלו, אבל בכולל הוא לא יותר מ"סבבה".
ולגבי איכויותיו כסרט – השאלה, שוב, איך ומה אנחנו רוצים לשפוט אותו – סרט רומנטי? אגדת ילדים? פאנפיק מושקע? סרט בליגה של הגדולים? כל אחד מהם היא קריאה לגיטימית שלו, וכל אחת תניב לו ציון אחר. הוא סרט רומנטי די טוב (אבל אני מודה שהטעם שלי בסרטים שכאלה ספציפי מאוד, אז אולי אני לא הבן אדם הכי טוב לשפוט אותו) , כאגדת ילדים למבוגרים הוא סביר (שוב, אני חושב שהשילוב מציאות-פנטזיה נעשה כאן בצורה פחות טובה בהרבה מסרטים אחרים, גם של דל-טורו עצמו), כפאנפיק מושקע אין כמוהו וכסרט בליגה של הגדולים הוא נפילה, מכיוון שסרט בליגה של גדולים לא יכול להרשות לעצמו להיות "טיפשי, חד מימדי וילדותי", ובטח אם הוא לא מתמסר לזה (ככלל אצבע. אפשרי שיש סרט כלשהו שאני חושב שהוא גם וגם, ואז יהיה מעניין לראות מה מבדיל את "צורת המים" ממנו).
מה זה סרט שהוא בליגה של הגדולים לדעתך?
ולמה יש מגבלת ז'אנרים (אסור להיות טיפשי) בכניסה לקטגוריה הזאת?
רגע רגע
מי אמר שסרט ז'אנר צריך להיות טיפשי? אם סרט לוקח ומציג עולם אחר משלנו, אבל בונה אותו בצורה רצינית ומשכנעת שאתה יכול לזהות כמשהו שהעולם שלנו היה יכול להיות, והדמויות בו עמוקות ומלאות רבדים – אין שום מניעה שהוא יהיה "בליגה של הגדולים".
"בליגה של הגדולים" זה מושג חמקמק, ויש לו שתי פירושים אפשריים: האחד הוא "היצירות הגדולות", ושם הקריטריון יותר "גמיש" ובהחלט יש יותר מקום לז'אנרים, אפילו אם יש פחות מקום לסרטים טיפשיים. השני הוא הסרטים שמולידים דיונים ארוכים ומלאי משמעות, כאלה שבאו עם איזה אמירה מורכבת לחיים, אפילו אם זאת אמירה פח. הם לאו דווקא יותר טובים מ"צורת המים" (בוחר ב"צורת" על פני "חוטים" בכל יום בשבוע) אבל הם באים עם שק של כוונות שמגדיל אותם ומרחיב את הצורה שאנחנו שופטים אותם. אם שמים את "צורת המים" לידם, כסרט בעל דיון משמעותי בנושא כלשהו – הוא מחוויר. "צורת המים" דן במשהו, כן – אבל בצורה הרבה הרבה פחות חכמה מסרטים אחרים. ואני חושב אגב, שהוא לא ממש כיוון לשם לכתחילה – כמו שאמרתי, זה סרט שהוא הרבה יותר רגש משכל, וזה ממש לא הופך אותו לפחות טוב מכל סרט אחר, פשוט משייך לקבוצה מסוימת של סרטים, ולא אחרת.
פה זה כבר עניין של טעם אני מניח.
אבל צורת המים, על כל רגעי ההומור והנונסנס שלו, הוא סרט שאפשר לכתוב ספרים עליו והמשמעויות שלו. דל טורו הוא מאסטר בכל הנוגע למפלצות ומה שהוא עושה בסרט הזה אמנם נעשה בעבר, אבל לא בצורה כה עמוקה.
ולא אמרתי שסרט ז'אנר צריך להיות טיפשי בשום מקום.
אז אני לא מסכים עם קינג
או לפחות, אני חושב שהוא עושה כאן טריק מלוכלך: חשוב לדעת מה השאיפה והפחד של הדמות כדי להפוך אותה למעניינת – אבל זה לא הופך אותה לעמוקה.
סטריקלנד אכן דמות מעניינת – הוא לא שיעמם אותי, נהניתי לראות אותו וכו'. אבל הוא שבלונה של קלישאה של חיקוי מוגזם של נבל. גם אם יש לו פחד ושאיפה, הם שטחיים, המעשים שלו כולם חד גוניים ובמקום להתמקד בפעולות שמתקשרות עם השאיפה והפחד האלה ולהרחיב אותם, כל מה שהוא עושה זה "המעשה שיגרום לו להיראות הכי כמו הנבל בכל סצנה שבה הוא מככב".
תגידו
ראיתי את הטריילר. נראה לי שאני כבר יודע את כל העלילה מהתחלה ועד הסוף. יש סיבה מיוחדת לראות את הסרט מעבר לכך? יש איזה הפתעות בשרוולו של דל טורו? או שזה לשחרר את וילי למבוגרים?
אני חושב שאין ספק שהבימוי בסרט מתעלה על התסריט שלו
לגבי האם זה מצדיק כרטיס או לא – ובכן, אני חושב שאפשר לראות שאני ואחרים חלוקים בדעה הזאת.
עוד קצת על האוננות באמבטיה
בעיניי זה לא רק להראות שהיא מרגישה בנוח במים, זה מגיע כחלק ממנוטאז' שבו אנחנו רואים המון אלמנטים בחיים הפרטיים שלה – המוזיקה שהיא שומעת, היחסים שלה עם השכן שלה, הסרט מתחיל בחלום שהיא חולמת, האופן שבו היא רוקדת כשהיא הולכת במורד המסדרון.
כל אלו מראים לנו שמדובר באישה עם עולם פנימי עשיר, שהיא מאד רוצה לחלוק עם אנשים אחרים אבל לא מצליחה בגלל המגבלה שלה. אנחנו מיד מבינים את החסך בתקשורת אנושית ואינטימית שיש לה ומיד מרגישים מה היא רוצה. זאת הסיבה שאנחנו כל כך בעדה ובעד איש-הדג – אנחנו מבינים אותה ויודעים מה עומד על הכף מבחינתה.
דל טורו אובר רייטד.
הוא במאי מוכשר, עם עין ויזואלית מדהימה וחוש קצב, ואחד מבמאי האקשן הטובים שעובדים היום. החסרון העיקרי שלו כבמאי היא נטיה כמעט הזויה לחרבש את הקליימקס, כשבפסיפיק רים זה כבר התחיל להראות כמו הטרלה.
כתסריטאי, לעומת זאת, הוא נע בין הלא משהו לגרוע. יש לו רעיונות טובים. אבל הדיאלוגים שלו מביכים לפעמים, הוא מנסה להתחנף לקהל שלו לא פעם, העלילות מפגרות ובנאליות. אולי הכי חשוב לטעמי: בכל סרט מלבד המבוך של פאן ומימיק הוא לא הצליח לבנות את האווירה המתאימה.
יודעיפ מה, בואו כבר נהיה ספציפיים: פסיפיק רים והלבוי 2, שני סרטים שאני בהחלט אוהב סהכ, הם סרטי מייקל ביי מבויימים היטב. לא יותר. קרימזון פיק היה סרט אימה פאתטי. "קרונוס", סרט הפריצה שלו, משעמם תתחת. המבוך של פאן מוצלח וכן אווירתי, אבל לא מושלם בשום צורה, נכשל ביצירת הזדהות עם הדמות הראשית והעלילה, אם חושבים עליה, מפגרת.
קחו מהבנאדם הזה את הסמכות על התסריט. שיחשוב על רעיונות, ייתן אותם לתסריטאי מוכשר ויסתום תפה בצד. שרק יביים. ככל שאני רואה יותר מהפילמוגרפיה שלו, אני פחות ופחות מתבאס שmountains of madness שלו לא יצא לפועל*.
*אגב, הייתי מוכן להקריב תינוק לקת'ולהו בשביל לראות עיבוד של דניס וילנב לסרט הזה.
מעניין.
מה בפילמוגרפיה של וילנב גרם לך לחשוב שהוא מתאים לסרט מפלצות רומנטי?
מבחינתי וילנב יותר אינטלקטואלי וגם וירטואוזי אבל דל ברגש ושומר על גישה יותר "עניינית". כמו כריסטופר נולאן, רק טוב. בשלב הזה אני קצת חושש שלעשות סרט שמובל בידי רגש יהיה קצת מאתגר מדי ולא ראינו לזה הוכחות בשטח.
נכון ש"המפגש" כלל "רגש" אבל יותר בטוויסט בסוף שנשען על אלמנט רגשי חזק שפחות מוביל את הסרט (לפחות לא בצורה גלויה).
התכוונתי לmountains of madness.
(ל"ת)
לא שמתי לב לכוכבית!
בהחלט מסכים. סרט slow burn עם אווירה קריפית זה בול לוילנב. ואני דווקא אוהב מאד את דל טורו, אבל מסכים שוילנב התאמה טובה יותר.
אני בדיוק שומע את dunwitch horror כאודיו-בוק.
ללאבקראפט יש כמה סיפורים נהדרים, שהם פאבליק דומיין, ומבוססים על מיתוס מאוד פופולרי בתרבות הפופ. למה לא עושים איתם משהו רציני? הסיפורים הטובים יותר שלו יכולים להתרגם לסרטי אימה שונים מכל דבר שראינו-סרטי אימה שהם אפוס, ענקיים ורחבי יריעה, שמפחידים עם אווירה קריפית ומחרידה ולא עם הקפצות.
נדמה לי שהדבר הכי קרוב לזה היה פרומיתיאוס, ודל טורו באמת אמר שפרומיתיאוס היה מה שהרג סופית את MoM כי הסרטים היו אמורים לצאת אחד ליד השני והם פשוט דומים מדי.
הדבר הכי קרוב לזה זה "In The Mouth of Madness" של קרפנטר מ94'
(ל"ת)
נוסף לרשימה שלי בזה הרגע.
(ל"ת)
Dagon מ-2001 הוא לא רע בכלל
לא יצירת מופת, אבל את הסיפור על בנאדם נורמלי שמוצא את עצמו בתוך סיוט לאבקראפטי הוא מספר נהדר.
סרט ״קצת״ טראשי אבל סופר מבדר ואווירתי.
משלב בצורה יפה את שני הסיפורים הכי טובים של לאבקרפט (בעיני): הצל מעל אינסמאות׳ ודאגון כמובן. לגמרי מצטרף להמלצה.
הדבר הכי טוב שמבוסס על לאבקראפט
הוא The Call of Cthulhu: סרט אימה בחצי אורך (47 דקות) שנעשה ע"י החברה ההיסטורית של מעריצי לאבקראפט.
ה"גימיק" של הסרט הוא שהוא הופק משל יצא בשנה של יציאת הסיפור (1926) – סרט אילם בשחור-לבן. מה שנראה כסתם התחכמות מתגלה במהרה כבחירה מצויינת להעביר את המוזרות של הסיפור ואת האווירה המסוייטת של לאבקראפט – יש תחושה של עולם אחר לגמרי בסגנון הקולנועי הזה, והשחור-לבן המגורען גורם לאפקטים הפשוטים (משחקי פרספקטיבה, סטים מקרטון, טיפה סטופ-מושן) דווקא לעבוד הרבה יותר חזק על המוח האנושי מרוב ה- CGI המודרני.
דווקא בבלייד ראנר 2049 היו כמה סצינות רומנטיות
עם המון רגש ועידון. וילנב יודע להכניס את הצופה לאווירה ולראש של הדמויות במעט מאוד כלים.
המונטאז' של הקאדליק זה אחת הסצינות הקוליות של השנים האחרונות, ואפקטיבי ביותר לביקורת תרבות הצרכנית.
בינוני להחריד
סרט עם עיצוב יפה וכמה סצנות נחמדות (הקאדילק בולטת דווקא בגלל הניתוק שלה מהעלילה הראשית) עטופות בסיפור בנאלי ומשעמם ודמויות מקרטון.
נהנתי הרבה יותר מקרימזון פיק המושמץ.
מעניין
קריאת הביקורת עשתה לי דז'ה וו מסוג יוצא דופן – לא כאילו קראתי את הביקורת הזו פעם אלא כאילו כתבתי אותה בעצמי. השילוב המוזר בין דרמה ארוטית לאימה, ההבנה שכל זה בעצם אגדת ילדים… לקח לי כמה דקות כדי לזהות שאכן כתבתי את כל זה פעם, גם אם בנימה הרבה יותר חיובית (אני כנראה שייך בדיוק לשילוב הבלתי אפשרי שהוא קהל היעד). ובעזרת אחת התגובות גם הסתדר לי הפאזל ונזכרתי איזו ביקורת זו היתה – ואז גם נפתרה תעלומת הדז'ה וו:
http://www.fisheye.co.il/el_espinazo_del_diablo/
(בלינק: הביקורת שלי על 'ילדים של אף אחד', סרטו של הבמאי האלמוני-למדי… גיירמו דל טורו)
עוד לא היה כדבר הזה
באתי לסרט עם ציפיות בשמים, 13 מועמדיות לאוסקר, שירי הלל של מבקרים, פרסים שונים שהסרט הספיק לקטוף.
ו…. אין לי מילה אחת טובה על הסרט!
יש לסרט 13 מעומדיות לאוסקר, וכולן הזויות.
מהיר ועצבני כבר עדיף על סרט זה.
מילה אחת – ביאוס
בשני מילים – גועל וביאוס
פרודיה פיוטית - אגדה למבוגרים
אתמול ראיתי את "צורת המים" ופשוט נהניתי בלי יותר מדי פלפולים – פס הקול וכל ההתעסקות בקול – ביכולת להתבטא ואי היכולת להתבטא, המוסיקה הנשמעת ,המוסיקליות הבאה לידי ביטוי במגוון דרכים – פשוט מהנה.
הצילום – כל פריים עשוי בקפידה וכמו במוסיקה, מתכתב עם תמונות חזותיות שראינו בעבר בכוונה ובקריצה. והתוכן – אומר בפיוטיות רבה שאין חדש תחת השמש וכולנו מכירים את מגוון היחסים האפשריים ובכל זאת יש משהו ענוג כאשר שני יצורים מרגישים רגש חזק ואין להם יכולת מילולית לבטא אותה – כל זאת במסגרת שאנחנו והבמאי מכירים -מניפולציות בין לאומיות, סקסיזם, גזענות , אלימות מטורפת ,טיפשות ורשעות – כל אלה הם רקע לסיפור הקטן והפיוטי שכבר בתחילת הסרט אומר הצייר בפשטות שאינו יודע איך לספר אותו – זה בכלל לא סרט לילדים – זאת אגדה למבוגרים המודעת היטב לעצמה ולקהל ויוצרת עם הקהל דיאלוג בצורה מרגשת .
תודה לשולמית חקלאי
שולמית חקלאי, תודה על הפרשנות המדויקת והמצוינת שלך, שהעמידה עבורי את הסרט באור הנכון, תרתי משמע. כל הכבוד!
איזה כיף לקרוא ביקורת כזאת
ראיתי את הסרט וכמעט תלשתי שיערות מתוך תסכול – איך סרט כל כך נדוש, שטחי, ומשעמם הגיע לאן שהגיע?? התחרפנתי מזה
אוננות
המיניות בסרט מתקשרת יותר מכל לניסוח מחודש של אגדות הנסיכות של דיסני. אם שלגייה הייתה צריכה למות כדי שיצילו אותה (באופן מיני) אז בצורת המים הגיבורה היא מודל הפוך – היא מאוננת – מבטאת את המיניות שלה ועסוקה בזה תדיר. בכל מקרה, לא זקוקה להצלה. שימו לב מה הגיבורה מאבדת בסצנה האחרונה של הסרט.
כמו סרטים רבים בסגנון: נהניתי אבל לא הייתי ממליץ לכל אחד.
אני חושב ש"צורת המים" הוא סרט איכותי, הוא לא קל לצפייה ואולי אפילו זקוק לצפייה נוספת, אבל לדעתי הוא מורכב ומיוחד. דווקא הבנאליות של העלילה לא הפריעה לי, משום שאני חושב שההתאהבות של אליזייה ביצור המים (אפילו שם אין לו) לא הייתה בכלל עיקר הסיפור. הסיפור מבחינתי הוא סיפורה של אליזייה והתהליכים שהיא עוברת, היא עיקרו של הסיפור ולכן הוא גם מתחיל בה ומסתיים בה.
דבר שני, הסרט עמוס בסמלים (לא סתם הם לא מפסיקים לשתות שם מים…) ונושא אתו בעומק רעיונות יותר מורכבים מאשר מה שנראה על פני השטח. אחד מהם זהו העיסוק בבדידות. מהי בדידות? האם קשר מפיג את הבדידות? מהי מערכת יחסים טובה? וכו'.
למה שיאבחנו את דל טורו בעקבות הסרט?
(ל"ת)
שיאבחנו
יגלו שהוא ילד מחונן