בסקאלת חובבי/שונאי מארוול, לא אחדש אם אספר שאני מאלה שחושבים כי המילים "סרט מארוול גנרי" הן מחמאה. מבחינתי זה תו תקן לאיכות ידועה ומוכרת, שלא תמיד מחדשת – אבל תמיד מבוצעת היטב. "שאנג צ'י" לא שונה מאד בקטע הזה: זה תוצר נוסף ומהנה של הסטודיו החזק בהוליווד, והוא מתוקתק ומבוצע ללא רבב. זה היה מספיק לרבים מאוד, אבל החדשות הטובות הן שהסרט החדש כן מצליח בכמה חלקים מרכזיים שלו לשבור את תקרת הזכוכית הרגילה של החברה. האם בסוף הוא ייזכר כסרט באמת יוצא דופן? כנראה שלא, מסיבה עיקרית אחת, אבל הוא בהחלט השקיע מאמץ.
אנחנו מתחילים עם קריינות של אישה המספרת לבנה אודות הלוחם האגדי, בן האלמוות, שקיבל את כוחו מעשר טבעות מסתוריות וניצל את יכולותיו כדי לשלוט בעולם באמצעות הצבא האישי שלו. "לבסוף הוא פגש אותי", היא מספרת, "כששמרתי על הכפר המסתורי והקסום 'טה לו', ואז ויתר על כוחותיו ועל מעמדו כדי להיות אבא שלך".
הבן הזה גדל להיות שרת שמחנה מכוניות יוקרה של אחרים ולא מחפש להתקדם לשומקום ממשי, וזה שהחברה שלו גם אוהבת שלא לחשוב אל מעבר להיום בערב לא עוזר לו לממש את הפוטנציאל שלו. איזה פוטנציאל? טוב ששאלתם – הבן הנחמד הוא אמן קונג-פו ממש טוב. כלומר, ממש ממש טוב. את הפוטנציאל הזה אנחנו מגלים ביום בו אבא שלו, הלוחם האגדי, שולח את הצבא המיומן שלו למצוא אותו ואת אחותו, לא ברור לאיזו מטרה אבל ככל הנראה לא משהו טוב במיוחד.
והפוטנציאל הוא חתיכת פוטנציאל. הנה הגענו אל הדבר הראשון שבו הסרט מצטיין – אקשן. זה כנראה האקשן הטוב ביותר שקיבלנו ממארוול עד כה, וההצהרה הבומבסטית-משהו הזו ודאי נכונה אם נצמצם את ההגדרה ל"אקשן-מכות" וקרבות אחד-על-אחד: פשוט כאן יש הרבה יותר שוטים ארוכים, המון השקעה בכוריאוגרפיה, ובימוי מצלמה מחושב להפליא שמוכיח שמישהו החליט שהפעם הוא לא יסתמך יותר מדי על חדר העריכה. שתי סצינות אקשן מרהיבות מגיעות כבר במערכה הראשונה של הסרט, והן פשוט מחול מפואר של יצירתיות, אנרגיה ושחקנים שיודעים להרביץ באמת. ואם הראשונה שמתרחשת באוטובוס דוהר כן מסתמכת על התנועה והקינטיות שבעצם הלוקיישן, אז השניה שמתרחשת על מגדל פיגומים מבויימת ומצולמת כל כך טוב שלקרוא לה "עוצרת נשימה" יהיה פשוט תיאור של התחושה באולם הקולנוע במהלכה.
אין גם פלא על הלחימה האיכותית אם אחת מהכוכבות היא מישל יאו הנהדרת. עוד בגזרה הנשית מצטיינת אחותו של הגיבור שמגלמת מנג'ר ז'אנג, שאני לא מכיר אותה אבל הבמאי כן, ולכן הוא הרשה לעצמו להסתמך על היכולות שלה ופשוט הורה לצלם ללחוץ על הכפתור בלי לצעוק 'קאט' אחרי רגע.
וכאן אני מוכרח לעצור לרגע ולספר לכם על מי שכנראה אחראי לכל הטוב הזה, מתאם הפעלולים של הסרט, בראד אלן. כנראה לא שמעתם על האיש, אבל אני הלכתי לבדוק מי אחראי לקפיצת המדרגה הזו באיכות האקשן. הדבר הראשון שגיליתי זה שמדובר באותו אחד שלזכרו הוקדשה שקופית בסיום הסרט. מתברר שאלן מת לפני שלושה וחצי שבועות בלבד בגיל 48, והסרט הוקדש, בצדק, לזכרו. הדבר השני שגיליתי כשנכנסתי לימד"ב לצפות בפועלו הקולנועי, זאת רשימת הקרדיטים הבאה: סקוט פילגרים, סוף העולם, קיק אס, סדרת 'קינגסמן' ועוד היד נטויה. הבנאדם היה תו איכות שאף אחד לא הכיר לאקשן טוב ואיכותי. יהי זכרו ברוך.
עוד חלקים טובים? בבקשה. אקוופינה, שמגלמת את קייטי, החברה חובבת הנהיגה של הגיבור. יש לשחקנית הזו שטאנץ אחד, נכון, אבל היא ממש טובה בו. כאן היא בתפקיד דדפול מעיר ההערות על כל הדברים המטופשים שקורים סביבה, וגם אם הטקסטים לא ממש שנונים או מקוריים מאד, זאת ההופעה של השחקנית שגורמת להם לעבוד היטב, וכך להקהות את הרגעים בהם הקלישאות כן קופצות לרגע או שניים. או עשרה.
ככלל, ההומור המארוולי הידוע נוכח גם כאן, אבל זוכה גם הוא לכמה רגעי צחק-בקול-רם שחורגים מהתבנית הקבועה. ישנו מונולוג אחד שההברקה שבבסיסו והשחקן שמגיש אותו הופכים את הסצינה כולה לאחת מהמצחיקות ביותר שיצאו מהאולפן.
אפרופו שחקני משנה: טוני ליונג, בתפקיד ה"לא-מנדרין-כי-בזבזנו-אותו-באיירון-מן-3". זה לא סוד שרבים כעסו על מארוול בעקבות התרגיל ההוא, ומארוול עצמם צחקו על כל העסק בסרט קצר שיצא בזמנו עם הבלו-ריי. כדאי לכם לראות אותו, דרך אגב. בכל מקרה, כאן ישנה התייחסות מפורשת לקו העלילה ההוא, אבל מארוול בשלב הזה אמיצים וחזקים מספיק כדי להתייחס לביקורת מצד אחד אבל לעשות את זה בבדיחות הדעת מצד שני.
אבל לא זאת הסיבה שאני מזכיר את המנדרין. הסיבה היא שהנבל של הסרט הוא תשובה נוספת של מארוול לחולשת הנבלים הידועה שלהם. לא אקמץ כאן בתשבחות: הוא מזנק בקלילות רבה אל שלישיית הנבלים הטובה ביותר בMCU, בעיקר בזכות ההופעה המדהימה של ליונג, שלקח תסריט סביר ושדרג אותו עשרות מונים באמצעות הבעות פנים, רגש, אכפתיות והמון המון כריזמה. זאת לחלוטין הופעה של 'וואו' שלא ציפיתי לפגוש בסרט מארוול שלא מאד ריגש מלכתחילה.
הדבר המרכזי הנוסף שבולט כאן הוא האווירה. די ברור שמארוול רצו לעשות כאן את ה'פנתר השחור' שלהם לאסייתיים, והאופן בו הם עשו את זה הוא לנסות לתת לסרט אווירת סרט קונג-פו כהלכתו. זה מתבטא בעיקר בהשפעה הוויזואלית של הסרטים הללו, גם אם בסוף יצקו מלמעלה קמצוץ מסרטי הרפתקאות-דיסני קלאסיים: כפרים מסתוריים, כלי נשק מיוחדים, אנשים שספק קופצים ספק עפים באוויר, חיות קסומות ופה ושם דיבורים על האור והחושך שבפנים. חלק מסצינות המכות ששיבחתי קודם הפכו במסגרת ההשראה הזו לסצינות קרב-ריקוד חביבות מאד, והבימוי ניסה גם לבדל אותן זו מזו בתאורה ובזוויות הצילום. זה עובד, בעיקר בקטע אחד לקראת הסוף בו רק תנוחת המצלמה מטרימה מהלך עלילתי שמגיע רגע אחר כך.
כל הדברים שהוזכרו עד כאן מתנקזים כצפוי למערכה אחרונה אינטנסיבית, שמצד אחד באה בזמן אחרי שבחלק האמצעי הסרט הגביר את מינון הדרמה (וההומור) על חשבון האקשן וייצר ציפיה לקתרזיס ראוי ומספק, ומצד שני זנחה קצת את האקשן המשובח והמודעות העצמית וחזרה למופע אפקטים גרנדיוזי ומפולפל כמו שמארוול אוהבים (ועדיין, מושפע בבירור מהתרבות הסינית; קרדיט נוסף לקוהרנטיות הויזואלית שאינה מובנת מאליה). המופע הזה טוב, אפי ומבוצע נהדר – אני בספק אם יש סצינת שיא כה מרהיבה בסרט סולו קודם של החברה – אבל אם חיפשתם מקום לתלונת ה"גנרי!!!" שלכם, אז זה בעיקר שם. וגם בקטעים הבודדים בהם הסרט מתקשר ליקום הכללי של הסרטים, קטעים טובים בפני עצמם אבל אקראיים כל כך שאפילו אקוופינה לא עזרה לתחושת האילוץ שליוותה אותם.
אז מה מונע מהסרט לזהור באמת בין כוכבי היקום הקולנועי? הנה הגעתי לזה: הגיבור הראשי. שאנג צ'י. סימו ליו מוקף בהמון דברים טובים, אבל כשחילקו את הכריזמה הוא הלך לחכות בתור של מיומנויות הלחימה. קו העלילה שלו עצמו נדוש למדי, וזה שכל הקונפליקט שלו מועבר לנו באמצעות פלאשבקים בלתי נגמרים לא עוזר. התחושה היא שהוא שם כדי לשרת את קו העלילה של הנבל, במקום שזה יהיה הפוך. בסופו של דבר שאנג-צ'י נשאר צנון די חסר משמעות, שגורם לכל הקטע בסוף בו מארוול מתלהבים מהתוספת החדשה ליקום להרגיש קצת מפוספס.
כך יצא שיקום קולנועי עם בסיס יציב ואיתן וקצוות קצת חלשים, השקיע בסרט חדש שעובד היטב בכל אספקט – חוץ ממה שאמור להיות עמוד השדרה שלו. אז נכון שכנראה לא מאוד אתרגש לפגוש שוב את שאנג צ'י הדמות, אבל בסך הכללי, מארוול הצליחו להגביר את ההערכה שלי אליהם אפילו יותר.
שתי סצינות קרדיטים: הראשונה מכינה את הקרקע להמשך עלילות הMCU, אבל הופכת במחי רגע שנון אחד גם לבדיחה מוצלחת מאד. הסצנה השניה שם כי צריך סצנת קרדיטים שניה, אבל היא מיותרת: היא מראה לנו משהו שנאמר בסרט עצמו ואין בה שום חידוש. אבל על מי אני עובד, אתם תישארו עד הסוף בכל מקרה, ובידיעה שזה לא קפטן אמריקה מדבר בשבח הסבלנות – ננוחם.
ואו
טוב עוד לא ראיתי אבל אני ממש מופתע מהביקורת
א כי היא ממש חיובית(והטריילר נראה כעוד מארוול וכידוע למי שמכיר אותי בכלל ומהאתר בפרט אני לא אוהב גיבורי על כל כך)
ב שהיא יצאה ממש מהר . מישהו באתר רצה מאוד לראות את הסרט ואני מופתע מכך גם . זה לא ספיידרמן בכל זאת
לסרט היתה הקרנת מבקרים ביום שני
אבל חוץ מזה, בהחלט נעשה מאמץ מצד כולם להעלות מהר ביקורות על סרטים מעוררי עניין.
וואלה מגניב
נראה לי כבר הרבה זמן ללא קשר לקורונה לא היה דבר כזה
אולי בגלל קורונה דיסני רצו לדחוף אותו?
סרט קונג פו מהנה מאד בעולם של מארוול
צפינו אתמול בטרום בכורה (אם יש כמה הקרנות טרום בכורה אפשר בכלל לקרוא לזה טרום בכורה?) עם קהל מעריצים קצת משולהב (מדי לטעמי – בכל פעם שהופיע דמות מה-MCU האולם התמלא בצרחות אושר. סבבה, אבל תרגיעו קצת). זה לא הרגיש לי מאד קשור ל-MCU, יותר לכיוון סרט קונג פו שגם נמצא בעולם של מארוול יותר מאשר סרט מקור של גיבור על.
סה"כ היה מוצלח מאד!
לא במאה אחוז… אבל אני די בטוח שלחברה שלו קראו קייטי
יופי! הסרט הזה מחדש בתחום נוסף!
למה רק תסביכי אדיפוס ואלקטרה? במזרח הכל פלואידי! זורם כמו מים :)
הבהרות בבקשה? תחת ספויילר כמובן
ציטוט- ישנו מונולוג אחד שההברקה שבבסיסו והשחקן שמגיש אותו הופכים את הסצינה כולה לאחת מהמצחיקות ביותר שיצאו מהאולפן.
למה הכוונה ? ראיתי את הסרט אתמול ולא זוכרת שצחקתי במונולוג כלשהו. משיהם יכולים להזכיר לי?
ציטוט- טוני ליונג, בתפקיד ה"לא-מנדרין-כי-בזבזנו-אותו-באיירון-מן-3". זה לא סוד שרבים כעסו על מארוול בעקבות התרגיל ההוא, ומארוול עצמם צחקו על כל העסק בסרט קצר שיצא בזמנו עם הבלו-ריי. כדאי לכם לראות אותו, דרך אגב.
אפשר הבהרה להדיוטות? הביקורת קצת מאתגרת הפעם…
סרטון עם הסברים על לא מנדרין
מצאתי הסבר זה. סרטון עם הסברים על לא מנדרין.
Iron Man Mandarin Scene – Marvel Avengers Shang Chi Easter Eggs Breakdown
וסליחה על הבורות…אבל עדיין לא הבנתי לצערי
לא ריאיתי עדיין, רק רציתי לציין שגם בלוקי יש סוג של קאייג'ו, אם לא ראית ממליצה בלי קשר(למרות שהפרקים האחרונים הורסים את הדמות של לוקי לטעמי) , אולי דוקא הקאיג'ו שם (ומי שמאחוריו) יעשו לך סדר בראש מבחינת הכיוון של מארוול עכשיו (נראה לי שהם קצת התאהבו בדורמאמו מ2016 אבל עד עכשיו לא היו להם תירוצים לשלוף את הכוון הזה כי זה פחות התחבר לאבני האינסוף)
לא רע - אפילו טוב - אבל למה לכל הרוחות גם בסרט קאנג-פו אנחנו צריכים איום בחורבן העולם?
השליש האחרון היה יפהפה ויזואלית אבל קצת מתיש. למה לא להתמקד במאבק בין הבן לבין האב (והאחות! הסרט די עשה לאחות מה שהאב עשה לה)? נראה לי שמרוול לא מצליחים להשתחרר ממעגל הקסמים אליו הכניסו את עצמם, שבו בכל סרט האיום חייב להיות יותר ויותר גרנדיוזי. השמדתם כבר חצי מהיקום – תרגיעו, נסו לחפש את הקתרזיס במקום אחר, קצת צנוע יותר. נראה לי שהמצאת המולטיוורס נועדה לאפשר להם להמשיך בסחרור האינסופי הזה…
הגיוני. לגבי האחות, אני מוכן להמר שבסרט הבא היא תהיה ראשת ארגון הפשע של אביהם
(ל"ת)
שזה, אגב, כבר פעם שנייה שזה קורה
ואני תוהה לגבי הקלישאה הזאת
איזו קלישאה?
(ל"ת)
הכוונה לסצנה במארוול?
כי יש סצנה אחת כזאת שאני זוכר, אבל לא במארוול.
אם זה היה די כיף, למה זה כל כך מתסכל (או: ג'נגה)
בסך הכל, אני חיבבתי את "שאנג-צ'י" יותר מסרטים רבים אחרים של מארוול. בטבלת הדירוג המשתנה תמיד של החברה, הוא, נראה לי, תופס איזה מקום 11-12 מכובד שכזה. סרט שבאמת מנסה לעשות דברים שונה, ולנער את תחושת "פס הייצור" באווירה שונה, בקונפליקטים שונים, ובתסריט שעושה דברים אחרים.
ובכל זאת, בסופו של דבר אתה יוצא וחושב "מארוול". למרות הקונג פו, למרות הטוני לונג, למרות ה-הכל, ה"מארוול"-יות שורה מעל הסרט הזה, בדברים קטנים כמו הניסיון הצולע שלהם עדיין להתנהג כאילו יש השפעה לסנאפ והם מתייחסים לזה אם הם תלו איזה חצי דף מאחורי קיר כלשהו או הכנסת שתי דמויות לסצנה אקראית שרק מעלה אלפי שאלות ולא נותנת תשובה אחת. זה לאו דווקא עצם החיבור כמו דרך החיבור – התחושה שגם כשמארוול רוצים לעשות משהו שעומד בפני עצמו (ו"שאנג-צ'י" די עומד בפני עצמו, פלוס מינוס "איירון מן 3") הם גם לא סומכים עלינו אז הנה קחו את כל ההופעות אורח והטיזינג וה-"וואי וואי כדאי לכם להתרגש לקראת מה שיבוא!" שבא, במובן מסוים, על חשבון להתרגש ממה שקורה עכשיו. אני אדם עייף ומניות ההתרגשות שלי ממילא התחילו במינוס – תנו לי להתלהב עכשיו, לא אחר כך.
אבל המנוע הכלכלי והרעיוני והבסיסי של מארוול מונע את זה – סרט מארוול, אולי, לא נקבע על ידי הקלישאות החוזרות והנישנות (למרות שגם), אלא על פי התחושה שלסרט יש איזה אי-זכות לקיום בפני עצמו, וכולו נועד רק להניע משהו גדול יותר, אחר יותר, שם יותר. אולי זה למה "סוף המשחק" ו"מלחמת האינסוף" היו כל כך גדולים – לראשונה לא היה כל כך הרבה משקל על העתיד, ויכלנו רגע להיות בהווה.
כי הציפיות שמארוול מנסים להעמיס עליי, ובשנה האחרונה זה משהו שקורה שבוע אחר שבוע, כבר מתחילות להיות כמו מגדל ג'נגה: מתישהו כל זה יקרוס. אני יודע, אני צועק את זה כבר הרבה זמן, אבל האדישות היחסית שלי לרוב הפרויקטים דינה שמתישהו תתחלף ב"די, נו", וזה שאני עורך את האתר וצריך להיות עם אצבע על הדופק מתישהו גם לא תהיה תירוץ מספק מספיק בשביל עוד מוצרים שכאלה ואני אוותר. למרות שאולי אני פסימי מדי – אולי "ספיידרמן" הבא יפתור לי את הבעיות הללו. אבל אולי לא.
בקיצור, כבילוי ניקוי ראש זה באמת אחלה ואין לי תלונות שאני באמת יכול להגיד בלב שלם. ובכל זאת, יש משהו שמונע ממני גם לצאת בתוף ובמחול עם הסרט הזה, שאני יודע שברמות מסוימות מגיעות לו. אני בעדו, אבל אין לי את האנרגיה להביע את זה באמת. חבל.
אני עייף בדיוק כמוך מהממשכיות ומהעובדה שכל פרויקט חייב לבנות משהו ולרפרר למשהו.
בחיאת, אפילו בקומיקס זה לא *תמיד* ככה.
אבל ממה שאני רואה באינטרנט – אנשים רק מתאבססים יותר ויותר ושוקעים בזה עוד ועוד.
קווין פייגי וחבורת החליפות שלו אשכרה פענחו את מה שהקהל הרחב רוצה מפרנצ'ייז. והפרנצ'ייז כאן הוא לא גיבור ספציפי במובן שבאטמן הוא פרנצ'ייז, למשל. פה הפרנצ'ייז זה היקום והקישוריות ועכשיו המולטיוורס. יש אפילו דיווחים שהאקס מן של פוקס יוצגו גם בדוקטור סטריינג' הבא וגם באנט מן הבא. זה בעצם פוסל את אנט מן ודוקטור סטריינג' כסרטי סולו – כי הם לא הפרנצ'ייז, הם לא המותג.
ככל שהזמן עובר, אני מפחד יותר ויותר מהסרט של בלייד והסדרה של מון נייט. יש סיכוי סביר שאנטוש את הספינה לגמרי אם הם יהיו בסגנון של שאר ה-MCU. פלוס נראה גם מה יעשו עם דרדוויל (ומה שזה לא יהיה, זה לא יהיה טוב כמו הסדרה של נטפליקס).
יש אנשים שמתאבססים רק יותר ויותר
אבל אני חושב שלא מעט מהמעריצים ה"ממוצעים" מתחילים להרגיש עייפות. אני לא יודע איזה קבוצה גדולה יותר, והאם מארוול בכלל צריכים את הממוצעים כשהאובססיבים הם איפה שהכסף האמיתי נמצא, אבל אני חושב שהפיצוח הוא עדיין בא עם איזה כוכבית. כלומר, אנחנו יודעים שהם יודעים מה קורה כש"סוף המשחק" הפך (לרגע) הסרט הכי מצליח בעולם, אבל אני כן חושב שהפיצוח שלהם וההערמה האינסופית סופה להתנקם בהם קלות – לפחות באופן שבו מעריצים לא הולכים באמת לצרוך הכל, ולהתחיל לדלג רק למקרים הבאמת ייחודיים ומעניינים ו/או גדולים.
בקיצור, לא יודע. חשבתי בשלב הזה שכבר ארד מהגלגל ואני עדיין עליו, אבל אני מרגיש הרבה פחות נהנה מהסיבובים שלו. אולי זה נטו עניין של שנת מוצרים חלשה לחברה (כי למרות סדרות הטלוויזיה היו אכזבה, וגם הסרטים לא היו ממש מבריקים), ושמשהו ברמה של "ספיידרמן השיבה הביתה" או "חייל החורף" יבטל את כל התחושות הנ"ל, אבל כרגע פשוט יש טעם מר לכל העסק שאני לא מצליח להוציא – אפילו כשאני יודע שהסרטים עצמם על פי רוב לא אשמים בזה.
אבל בדרך כלל הסרטים עצמם גם אשמים בזה.
תוריד את כל הקישוריות והבנייה של הסרט או הסדרה הבאה, ותשאר עם מוצרים חביבים ותו לא.
כן, אבל מוצרים חביבים זה חביב
כלומר, יש לי, לטובה ולרעה, פחות מטען רגשי ושכלי עם סרט חביב-נחמד-יתרונות-חסרונות-תודה כמו, נניח "מילקשייק אבק שריפה" ובסך הכל אני לא אתעייף מלהגן או לסייג שבחים ממנו. אבל משהו במארוול, בשלב הזה, פשוט מעייף עוד לפני שנכנסתי, מה שאומר שיש לסרטים מעין משוכה כפולה לעבור של "להצדיק את כל העניין" (אבל גם משענת כלשהו להישען עליה ברגעים חלשים של "בסוף הכל קשור").
בקיצור, לא יודע. אני פשוט מרגיש בשלב הזה שלו שאנג-צ'י היה נפרד לחלוטין ממארוול הייתי מצליח יותר להתלהב ממנו – אפילו אם הסרט היה בדיוק אותו דבר.
זו סדרה, על כל המשתמע מכך
ולכל סדרה יש פרקים חלשים, ועונות חלשות. קשה לשמור על כמה קבועה, בטח אחרי השיא שהגיעו אליו בסוף העונה הקודמת, ומהתחושה שלי גם העונה ה"חלשה" יחסית כרגע יש תוצרים יחסית סבירים ברמה שלהם ועדיין אקשן נחמד לצפות בו (גילוי נאות, עוד לא ראיתי את שאנג צ'י אבל די השלמתי את כל השאר). יש הרבה שטח שצריך להכין, ובניגוד לשנים קודמות – עכשיו זה עם רף ציפיות בשמיים וזה יותר קשה.
הרבה סדרות נשברות בשלב הזה, אבל לא כולן. לפעמים אחרי עונה התארגנות מגיעות עונות חדשות מעולות (נניח- חלקים נכבדים בשתי העונות האחרונות של הבית הלבן, אחרי עונה חמש שהייתי אומרת שאני לא אסלח עליה, אלב זה לא נכון כי יש שם את הפרק של הסופרימס, והוא לבדו היה שווה את ההתמדה)
לפעמים צריך לעשות שינוי אז עושים ספין אוף עם הדגש על דמות אחרת (the good fight הרבה יותר טובה מthe good wife בעיני, ולthegood wife בהחלט היו עונות מעולות- בעיקר עונה 5).
ההבדל העיקרי פה הוא שברגע שמשהו לא יעבוד (לא יעבוד=מסחרית. לא יהיו מספיק צופים שיצדיקו את ההמשך, כל עוד הקהל ממשיך להגיע זה לא משנה אם המעריצים מתלוננים), הם יוכלו לעצור הכל. לחכות כמה שנים ולהתחיל סדרה חדשה. כרגע – אני לא כל כך מצפה לשום דבר מעבר לאקשן סבבה עד לד"ר סטריינג' (וספיידרמן, אבל הם מקבלים קרדיט שספיידרמן זה לא 100% שלהם).
אם עד אז מה שיהיה זה רק סרטי סולו/אוריג'ין עם קצת הומור ואקשן סבבה – אני בסדר עם זה, לא צריכה יותר. אבל כשיוציאו את התותחים הכבדים אני מצפה שישתמשו בהם.
השאלה מה מארוול צריכים לעשות כדי שלא תצא עם הרגשה כזו?
בסופו של דבר זו העסקת חבילה של יקום קולנועי, כל סרט בונה משהו נוסף לקראת הסרט/ים הבא/ים. לא חושב שזה אומר שבפני עצמו שאנג צי הוא לא סיפור שלם עם התחלה אמצע וסוף ולי אישית לפחות הוא לא הרגיש כמו פילר שנועד רק להכין את הקרקע לקראת האירוע הבא, בסופו של דבר תוציא את הדקה האחרונה של הסרט ותשנה לגיבור את השם משאנג צי לכל שם סיני אחר ונשארת עם סרט קיץ חביב בהחלט שהיה מקבל ביקורות משבחות הרבה יותר אילמלא היה חלק מהMCU
לא בטוח לגבי הביקורות ה"משבחות" הרבה יותר
וגם אם כן, עסקת החבילה היא שהרבה יותר אנשים קנו לו כרטיסים – אז לו אין מה להתלונן.
זאת, כמובן, שאלה טובה. כמו שאמרתי במקום אחר, אפשרי שאלה פשוט חבלי לידה של "פייז 4" וכמו שגם תור ואיירון מן 2 וקפטן אמריקה קצת היו לא לחלוטין "במקום", גם עכשיו מארוול עוד קצת לומדים ללכת ובסוף זה יסתדר. אבל זאת נקודה למחשבה שאחשוב עליה יותר אחר כך.
ההיפך - בלי המיתוג של מארוול הסרט היה מקבל ביקורות פחות טובות
מאלה שנאספו במטאקריטיק ובעגבניות.
לדעתי בשלב הזה, ביקורת על סרט של מארוול רק משווה אותו לסרט המארוול הממוצע
כלומר אלו שהם טובים יותר או מקוריים יותר מסרט המארוול הממוצע יקבלו תמיד ביקורת חיוביות, כיוון שסט הציפיות של המבקרים מכוייל לסרט מארוול ובכל מקרה רק מבקרים שלפחות מחבבים את מארוול צופים בהם (אורי קליין למשל לא יטריח את עצמו לסרט של הסדרה בכל מקרה). את אותה תופעה אפשר לראות גם עם סדרות, שכל עוד הן לא מתדרדרות הביקורות עליהן הולכות ומשתפרות, כיוון שמבקרים שלא אהבו את העונות הקודמות לא טורחים לצפות בהן לצורך ביקורת.
מה איתנו?
האפריקאים קיבלו את הפנתר השחור המשמים שלהם.
המלוכסנים קיבלו את הסרט הנ"ל.
אבל מה איתנו?
האבנט דה ג'ואיש פיל וכיוב'?
מה עם איזו "הינטה המנומרת" או "שלוימה וסודות מחט התפירה הקסומה"?
ולא, וודי אלן הוא גיבור אבל לא גיבור על.
אני מתבונן בך, הוליווד!
אתה מחכה לסרט על סברה?
כי קומיקס כבר יש.
וונדה הייתה אמורה להיות חצי יהודייה
בטלוויזיה יש את לורנה מ-the gifted ודייוויד מלגיון שמבוססים על דמויות ממוצא יהודי.
ב-DC יש הרבה דמויות יהודיות בטלוויזיה, עם משפחה שלמה ב"באטוומן" כולל גיבורה ונבלה כשרה, והן אחייניות של מרת'ה, אז גם באטמן חצי יהודי.
בגזרת הנבלים בקולנוע יש את מגניטו.
מון נייט עם אוסקר אייזק.
מארק ספקטור הוא יוצא בשאלה שאבא שלו רב"ן גדול בניו יורק.
זו דרך מאוד ספציפית להביע דעה
אבל לא הייתי מצפה לתגובה אחרת מיהודון
האמת, כבר היה סרט על גיבור על יהודי.
אני מתכוון, כמובן, לאדם גולדברג בתור מרדכי מ"נקמת הפטיש העברי."
הבעיה הגדולה של החלק השני של הסרט הזה היא החלק הראשון שלו
כי החלק הראשון שלו באמת בן זונה. סצנת האוטובוס וסצנת המועדון הן פשוט משהו שלא ראינו קודם בסרטים של מרוול (אוקי, סצנת המעלית מ-"חייל החורף" קרובה ברוחה – וזו באמת היתה סצנת האקשן האהובה ביותר עלי מסרטי מרוול עד היום, בעיקר כי היא היתה כל-כך חריגה בנוף הסרטים האלה; אבל שתי הסצנות האלה נותנות לה פייט, תרתי-משמע).
ואז מגיע החלק השני של הסרט ומבהיר לנו, במקרה שהיינו מודאגים שבסרט הזה כבר היינו.
כבר היינו בנוסחה המוכרת לעייפה של סיפור על בחור חביב יותר או פחות שמקבל כוחות-על וצריך להוכיח שהוא ראוי להם תוך שהוא מתגבר על תסביך האב/אם שלו ומסתייע במישהי שאין לה מה לעשות בחיים חוץ מלהיות הבייביסיטר שלו למרות שהיא בעצמה מדענית גאונית/אשת עסקים מבריקה/רופאה מוכשרת ונראית כמו חתיכה מהממת*.
כבר היינו בממלכה קסומה ונסתרת מעיני יתר העולם שיש בה טכנולוגיה מתקדמת ואמנויות לחימה מסתוריות (רבאק, זו הפעם השלישית שאנחנו רואים מקום כזה בסרטי מרוול).
וכמו שציינו למעלה, כבר היינו בקרב שחורץ את גורל העולם עם תפלצות לרוב.
וזה, איך נגיד, פחות מעניין לעומת האופי המאוד מודרני, עירוני וקרוב-לקרקע (יחסית) של האקשן בחלקו הראשון של הסרט, וחבל שלא המשיכו ללכת בכיוון הזה.
ועוד משהו – פלאשבקים. כמה אפשר? הרבה מאוד, או לפחות נראה שככה חשבו יוצרי הסרט הזה. בשם מפלצת הספגטי, היתה נקודה שבה הרגשתי שהפלאשבק שאני צופה בו כרגע הוא פלאשבק אחד יותר מדי. זה היה הפלאשבק הראשון בסרט.
אז הסרט רע? ממש לא. מחדש משהו? ממש לא. וחבל, כי הפוטנציאל היה.
ובנוגע להתנעה המחודשת של המרוולוורס אחרי אירועי "סוף המשחק" – לסימו ליו בהחלט יש את הכריזמה והחיוך הכובש שיכולים לשאת את המשקל של גיבור מרוול טיפוסי. האם זה ימלא את החלל שמותיר היעדרם של איירון-מן מכאן או קפטן אמריקה מהצד השני? ימים יגידו. אני מחזיק לו אצבעות; בסרט הזה הוא עשה רושם טוב.
* בנושא הזה, אפשר להודות, "שאנג צ'י" כן עושה איזה תרגיל מעניין כשהוא מפצל את הדמות הזו לשתיים – ההערות הציניות הולכות לאקוויפאנה, הקיק-אסיות למנג'ר ז'אנג, או איך שלא אמורים לתעתק את השם שלה, אבל היא ממש התגלית הגדולה של הסרט הזה. והיא הגיעה אליו בלי שום ניסיון באקשן – אם להאמין לויקיפדיה היא בכלל בנתה על קריירה במיוזיקלס.
את החלל של איירון מן קפטן אמריקה כבר ממלא ספיידרמן.
שהוא גיבור העל הכי מכניס ומכלכל, וזה שעכשיו יש תוקף שוב לסרטים שלו זה בוסט רציני למרצ'נדייז.
לגבי גיבורים יותר "רציניים", כי סוני\מארוול די שנמכו את האופי והכוחות של ספיידרמן ב-MCU, אפשר בהחלט לסמוך על הכניסה של ארבעת המופלאים (כבר בסוף הפייז הזה) והאקס-מן (לכאורה יתחילו לטפטף אותם באנט מן ודוקטור סטריינג' הבאים).
לא חושב שהכוונה היתה רק לבחינה הכלכלית
(בפרט שחלק ניכר מההכנסות של ספיידרמן הולך לסוני ולא לדיסני), אלא לדמויות כדמויות של מנהיגים. זאת נישה שספיידמן לא שייך אליה.
ומכיוון שאני חלוק עם רז בנוגע לכריזמה של סימו ליו (בלי לדבר על הבעיה הסינית שעלתה כאן בפוסט אחר), אז בהחלט צריך לעקוב אחרי הדמויות המשמעותיות הבאות של מארוול.
כאמור, אין מתאימים יותר מריד ריצ'ארדס ופרופסור אקסבייר.
(ל"ת)
גם הם, תלויים בליהוק.
מארוול בדרך כלל קולעים בול בליהוקים שלהם, אבל נראה.
מה פתאום
וונג לא שרד את הסנאפ, וגם שאנג צ'י מתרחש אחרי אנדגיים. גם היד של ברוס חבושה בגלל הסנאפ שלו.
האם יש להכיר את הסרטים הקודמים במארוול כדי ליהנות? חושב ללכת ען אשתי. היא פחות מכירה
לדעתי לא חייבים
הסיפור די עומד בפני עצמו.
נקודות מצפיה חוזרת
1. טוני לונג, טוני לונג, טוני לונג. הפער, אלוקים, הפער בינו לבין כל השחקנים האחרים. זה מדהים. כשהוא מת לקראת הסוף כמעט קמתי אוטומטית מהכיסא – הדמות היחידה שאשכרה היה אכפת לי ממנה מתה, אז בשביל מה להישאר.
2. לא דיברנו על הפסקול. אתם יודעים מה? הוא מוצלח יותר משזכרתי. המלחין, ג'ואל פ. ווסט, הוא לא מישהו מוכר מדי, ומתברר שהוא פשוט המלחין הקבוע של הבמאי. יש שם נעימה אחת מוצלחת ממש, והיא משולבת גם בטראקים אחרים בצורה חביבה מאד. זה פסקול שאחזור אליו, משהו שלא אמרתי על רוב סרטי מארוול עד היום.
3. בן קינגסלי הצחיק אותי גם כשכבר ידעתי את הפאנצ'ים.
4. שמתי לב שבקרדיטים, לראשונה בסרט של מארוול (לפחות מהעשור האחרון), קווין פייגי לא מופיע לבדו כמפיק. בסרטי ספיידרמן איימי פסקל היתה שם, אבל זה ברור; הפעם זה בחור צעיר בשם ג'ונתן שווארץ, שמדפדוף בימד"ב נראה שהוא פשוט מטפס מעלה בסולם הדרגות בהפקות של מארוול. האם יש לנו יורש?
מתאים לילדים?
מה דעתכם, מתאים לילדים קטנים 9,7) שלא מכירים עדיין את ה MCU בתור התחלה?
לגבי לא להכיר את ה-MCU, בהחלט
יהיו רגעים שפחות יעבדו, אבל ככלל נראה לי שזה יעבור בשקט. בנוגע לגילאים… 9 נראה לי בטוח, 7 אולי טיפל'ה גדול עליו.
נראה לי סרט אחלה גם ל7 ומניח שאפילו מתחת
זוכר שבגיל הזה חייתי על תזונה קבועה של אינדיאנה ג’ונס ושודדי הקאריביים שבכולם היו רגעים אדגיים יותר מהסרט הנל (בחלקים האמצעיים של שני הטרילוגיות היה קצת אובססיה ללבבות ולגמרי הייתי בעד). למעשה אני קצת מרחם על הילדים של היום אפ סרטים כנו שאנג צי זה סרטי הילדות שלהם. מצד שני יש להם יוצר מבחר ושבר לא מונע מהם לנסות את אינדיאנה ג’ונס, הרי גם כשאני הייתי ילד וצפיתי בהם לראשונה כבר היה להם קילומטראז׳ של מעל 20 שנים.
תראה, אני מבסס את האמירה לא על בסיס מה שאני ראיתי
אלא על בסיס מה הייתי מראה לילדה שלי (בת ה-6) וילדים אחרים בגילה. כן, יצא לה לגנוב רגעים איתי מ"פלקון וחייל החורף" אבל בגדול הדיאטה הקולנועית שלה עדיין לא ממש מגיעה לסרטי אקשן – הן בגלל שיש שם סצנות אינטנסיביות, הן בגלל שלהרבה ילדים קשה עם מחסום שפה והם עוד לא ממש קוראים היטב בגיל הזה, הן בגלל שזה לאו דווקא בדיוק מה שמעניין אותה כרגע והן בגלל סתם.
בקיצור, אני מרגיש יותר בנוח בלהמליץ על 9, ואם יש הורה שיודע שהילד שלו גדול בשנים הוא יכול לקחת את זה גם לגיל 7.
האמת שכחתי שהיה שימוש יחסית רב בסינית במהלך הסרט
בהחלט משהו שיכול להפריע לילדים בגילאי 7 ובהחלט מעלה של הסרט. אומני בכל הזדמנות אפשרית היו תירוצים לעבור לאנגלית (זה בערך היה הסיבה לקיום של אקוופינה בסרט. אבל בהתחשב בכך שזה סרט הכי מיינסטרימי שיש השימוש בשפה לא היה מעליב. אני מניח שהסיבה הייתה כמובן העובדה שנהיה שווה להתחנף לקהל הסיני.
כפי שמכרה תיארה את הסרט בדיוק מופתי
המבורגר של מקדונלדס עם רוטב סצ’ואן
הכישלון הכי קשה בסרט הזה
מעבר להרבה אפקטים מחופפים ופלאשבקים מעיקים הוא הליהוק של השחקן הראשי. אין הרבה שחקנים אסייתים אמריקאיים צעירים עם ניסיון והאשמה כי מלכתחילה התעשייה לא מעניקה להם מקום נרחב. קיוויתי שיעשו אודישנים לשחקנים לא נוכרים ויגלו כוכב חדש וזה פחות או יותר מה שעשו. אבל מוזר שלא מצאו מבין כל השחקנים שהתמודדו על התפקיד מישהו יותר טוב נסענו ליו, כי הבן אדם לא משחק. זה מעבר לחוסר כריזמה זה פשוט חוסר יכולת להעביר את הרגשות או המחשבות הכי בסיסיים לצופה. אם הוא זה שעשה את כל סצנות הקרב אז כל הכבוד לו, ייתכן והוא צריך לעשות הסבה ולהיות פעלולן. לדעתי היו יכולים לקחת את Andrew Koji מהסדרה warrior לתפקיד הראשי. הוא הוכיח יכולות משחק וכריזמה (ומיומנויות לחימה) ובנוסף להכל יש לו מראה שאני מניח שמתאים לטייפקאסט שמארוול מחפשים לגיבורי העל שלהם (מתי יהיה לנו גיבור על עם מראה קצת פחות שגרתי? אני לפעמים מרגיש שזה המקבילה לנסיכות דיסני).
אתה לא סתם מרגיש
ליהוק הגיבורים אכן דומה לנסיכות דיסני: הולכים על בטוח, כי הסיכון בדחייה של השונה גדול מידי. נותנים לקאסט מסביב להשתגע.
אני לא מוצא את הלינק אבל ראיתי ניתוח קלסטרונים של סרטי דיסני ורואים שם איך: כמעט כל הנסיכות זהות (משנים צבעים) , הגיבורים די דומים, משתגעים לכל עבר עם הנבלים.
וואו.
אנדרו קוג'י היה יכול להיות כל כך יותר טוב!
סרט רע, מאד.
הדיווחים לפיהם מארוול שוכרים במאים אחרים לסצינות האקשן ומתייחסים לסצינות האלה כהפקה נפרדת לחלוטין בהחלט נראים הגיוניים בסרט הזה.
יש פער ענק בין האינטימיות והצילום החם של סצינות הפתיחה לסיקוונסים של האקשן שמגיעים אחר כך. דסטין דניאל קרטון הוא במאי מעולה עם חוש נהדר לדרמה. כאילו, Short Term 12 הוא אחד מהסרטים הכי טובים בכל הזמנים, לא פחות. אבל בשאנג צ'י פשוט אין לו מה לעשות בעודו הופך לבמאי בובה בסרט חלול.
וזה לא שסצינות האקשן טובות, כן? הן מרגישות מאד אווריריות, בלי חוש תנועה ומשקל אמיתי וסובלות מעודף CGI. דווקא הסצינות היותר מקורקעות נהדרות, אבל אין כמעט סצינת קרב אחת שלא סובלת מעודף CGI וחוסר פרקטיות.
בנוסף, סימו ליו פשוט שחקן רע שלא מצליח להפגין שום כריזמה שתפצה על התסריט הגרוע (שבכלל כותב את אחותו כמישהי שהגיוני יותר שתהפוך לגיבורה הלוחמת הראשית, ואז הסרט שוכח ממנה כי היא בפשטות לא הגיבור).
טוני ליונג היה מעולה בתור המנדרין אבל הוא בקושי מצליח לעבוד עם תסריט נוראי שלא נותן לדמות שלו את העומק שמגיע לו, ומרחב נשימה להתפתח. שני דברים שהפריעו לי במיוחד במנדרין:
א. הוא לא עושה שום דבר נוראי והסרט ממזער את העובדה שהוא מנהיג כת וטרוריסט אכזר – רק כדי שנפתח כלפיו יותר סימפטיה. מה שאומר שהתסריטאים בעצמם לא היו בטוחים במניעים של הדמות. שהם באמת די חלשים. כאילו, הנבל שמוכן לשרוף את העולם כולל הילדים שלו כדי לנסות להציל את אשתו? כמה עמוק.
ב. ברגע שהמנדרין מבין שהוא שגה ושחרר שד לעולם, הוא ישר מקריב את עצמו ומת. אין שום זמן ומקום להתפתח, או להיפרד מהמשפחה שלו לפני שהוא מת. אפשר היה לכתוב את הסצינה הזאת כל כך יותר טוב… וכמובן – עד שלמארוול יוצא נבל סביר הם חייבים להרוג אותו כי אסור שהקונפליקטים יעשו יותר מדי מעניינים או משהו.
גאד, איזה מזל שלא צפיתי בקשקוש הזה בקולנוע.
לא חושב שבאמת יש ממש במאי אחר לאקשן
יכול להיות שחלק מהאקשן ועוד דברים צולמו על ידי היחידה השנייה שיש לה במאי אחר, אבל זה נכון כמעט לכל הפקה גדולה. לדעתי זה ה-previs שהבמאים מסכימים או נאלצים לעבוד אותו: https://www.youtube.com/watch?v=bgvgi3ShcmY
(לא שזה כלי ש"אסור" להשתמש בו, פשוט אחרי שראיתי שמארבל משתמשים בו הרבה יותר מהאחרים, די מובן למה הסרטים שלהם נראים כמו שהם נראים)
נהדר! תודה על הלינק!
רק שבאמת יש במאי אחר לאקשן, כפי שבעצם ציינת בעצמך (יחידה שנייה).
אני דווקא לא התמקדתי באיפה שלא הייתה מנדרינית
אלא באיפה שכן הייתה.
אין לי שום ציפייה, אפילו קטנה, שסרט הוליוודי גדול ועתיר תקציב, שהוא חלק מסדרת בלוקבאסטרים המצליחה ביותר, יהיה כולו בשפה זרה. אני לא חושב שיש טעם לצפות למשהו שלא נראה שיקרה אף פעם, רק כדי להתאכזב.
מה שציפיתי, בהתבסס על איך שהוליווד עושה סרטים (וגם איך שבמארוול נהגו עד היום, כולל בפנתר השחור), זה שיהיה משפט פה משפט שם, אבל זה לחלוטין לא מה שהיה.
כל העשר דקות הראשונות הם ללא מילה אחת באנגלית, ללא אדם אחד אמריקאי וללא אמריקה כלל.
עשר דקות ראשונות שכולן במנדרינית וכל הדמויות הן סיניות. זה פשוט מדהים כשחושבים על זה.
וזה לא שלאחר מכן המנדרינית נזרקת לאחור, לאורך כל הסרט יש לא מעט טקסטים במנדרינית.
זה פשוט מדהים אותי שדבר כזה בכלל אפשרי בהוליווד.
המחשבה על דברים לא ריאליים כמו סרט שלם בשפה זרה, מסיטים את תשומת הלב מכך שהסרט נתן ביטוי לשפה שאינה אנגלית יותר אולי מכל סרט הוליוודי גדול אי פעם, וזה בהחלט ראוי להמון הערכה.
בהחלט, אני מאוד מסכים עם כל מה שאמרת
יש איפשהו מישהו שמדד את יחס המנדרנינית לאנגלית? מאוד הרגיש לי שהסרט הוא ברובו במנדרינית, ולא רק בפלאשבקים.
מלאאאאאא ספויילרים...
(ל"ת)
על החוויה הסינית-אמריקאית
חברה מכאן, שהיגרה עם הוריה מסין לארה"ב בילדות המוקדמת, כתבה על הדרכים שהסרט משקף את החוויה של אמריקאים ממוצא סיני, ועל דרך שהוא מפספס (בעיניה)
https://medium.com/@rahab_akatriel/three-ways-shang-chi-got-the-chinese-american-experience-right-and-one-way-it-didnt-e8b8db9c3aa
זה מאמר די מרתק
שהצליח לשכנע אותי שיש ב"שאנג" קצת יותר ממה שחשבתי שיש בו. תודה.
פשוט סרט משעמם
עוד מוצר עם וייב זהה לחלוטין לשאר סרטי מארוול. נקי וצבעוני מדי. עוד פרק שכולו הכירות עם הגיבור לפני שדוחפים אותו עם שאר הנוקמים.
שיעמום מוחלט.