הפנטזיה של הל

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 10 בדצמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Shallow Hal
במאי: בובי ופיטר פארלי
תסריט: שון מויניהאן
והפראלים
שחקנים: ג'ק בלאק, גווינת'
פאלטרו, ג'ייסון אלכסנדר

הל יוצא רק עם נשים יפות. ולא סתם יפות – הכי יפות.
למעשה, יש לו גם תירוץ טוב: אבא שלו, שהיה כומר מכובד ולפני מותו התחרפן קלות, ציווה עליו לא להתפשר לעולם ולצאת רק עם בחורות שהן הטופ שבטופ. הקצפת שבמילקי. השומשום שבבורקס. מה רע?

אי אלו שנים מאוחר יותר, הל מנסה להגשים במלוא המרץ אחר הציווי של אביו. את לילותיו הוא מבלה במועדונים ביחד עם מאוריציו – החבר הכי טוב שלו (ג'ייסון אלכסנדר, שגם הפעם מבצע תפקיד קולנועי שאינו רחוק מתפקידו הטלוויזיוני המפורסם), שניהם מקפצים מעלה מטה כויברטור שאינו מתעייף ובטוחים שבנות המין היפה נמצאות אצלם בכיס הקטן. גרובי, בייבי.

באחד הימים פוגש הל באופן מקרי בטוני רובינס, כוכב תוכניות טלוויזיה רוחניות ומדריך למודעות עצמית (או משהו) המתפלץ מערכיו הרדודים של הל. רובינס, שמרגיש חייב לעזור ליצור האומלל, מפר את שגרת חייו השלווה של הל כשהוא מהפנט אותו כך שייראה את היופי הפנימי של האדם שמולו. אהה.

ואז הל מתאהב.

רוזמרי שאנהאן היא בחור שנונה, יפהפיה בלונדינית מדהימה, נשמה טהורה המתנדבת במחלקת ילדים בבית חולים. במקרה (או שלא במקרה) היא גם הבת של הבוס של הל.
וגם… רגישה מאוד, מרירה ועמוסת תסביכים.
ו…
נראית כמו פרה.

ואיכשהו היא מאמינה להצהרות האהבה של הל, כשזה מנסה לשכנע אותה שאין עליה ולו גרם עודף, ושבכלל – היא מה-זה נראית כמו גווינת' פאלטרו.

אלא שמאוריציו, החבר הטוב שנדחק לפינה, אינו משלים עם המהפך שחל בחברו השטחי ודורש מרובינס להחזיר את הל למצבו המקורי, כדי שזה יוכל לשקול את מצבו בכל כובד המשקל הראוי ולהפטר מה… יצור שהוא מאוהב בו, משום מה. איזה מתח! איזו דרמה!
אבל מה עשיתי שזה מגיע לי?

החיים לפי האחים פארלי – שהתחילו את דרכם עם סרטים כמו 'טיפשים בלי הפסקה' ו'משתגעים על מרי', והקצינו ושכללו אותם עד ליצירת ז'אנר שלם של קומדיות גועל ויזואלי – פשוטים להפליא. נשים, למשל, נחלקות לשלושה סוגים: יפות ביצ'יות וריקניות; מכוערות-אוהבות-אדם בעלות עולם פנימי עשיר; שמנות-היפופוטמית שכל חפצן הוא להתנדב ולעזור לזולת.
כל הנשים, אגב, ללא יוצא מן הכלל (כן, גם ההיפופוטמיות בעלות הדימוי העצמי הנמוך!) לבושות שמלות קצרצרות או חצאיות מיני.

אבל עזבו. נמאס כבר לשמוע אותי מתפלפלת במגוון נושאים שעל סדר היום הציבורי. עכשיו אני שותקת בגבורה. אני, למשל, לא חושבת שתתעצבנו לדעת שכל השמנים בסרט נראים אותו הדבר. בחייכם, עזבו את האחים פארלי. מתוקים כאלה. יושבים להם שם בהוליווד, מנותקים מהמציאות, בטוחים שכדי להציג את הרעיון הכללי "איש שמן" מספיק לרכוש דגם אחד ויחיד של חליפת שומן ("מה, כל בעלי המשקל העודף הם לא בעלי מבנה גוף זהה? קטעים איתכם, תשארו"). אפילו לרגע לא חשדתי שזו מחאה אמנותית כנגד לעגם של אנשים לשונה בחברה. הלללו! כאן זה סרט של פארלי. לא טים ברטון!
ואני דבקה בשתיקתי הרועמת. מילה לא תשמעו ממני על הבדיחות הדלוחות והשטיקים הזולים שעשו לי פריחה. הו לא. את דעתי המלאה והמפורטת על העוויות פנים וציוץ קולות משעשעים ("קוקו!") ניתן היה לקרוא בביקורת ל'מיליונר מי שגומר ראשון'. פה? רק שקט תעשייתי, כי אני מבינה שהבדיחות המצחיקות-כביכול הן חלק בלתי נפרד מהסרט. ובאמת לא ציפיתי למשהו אחר מפארלי.

אז מה כן?

כלום, פרט לפיהוקים רבים מספור.

יכולתם לחשוב שהעלילה מעלה שאלות מעניינות. אבל כאמור, זה סרט של האחים פארלי. העלילה נכתבת רק כדי לצאת ידי חובה, כדי לספק שלד רעוע כלשהו, המאגד את מגוון הבדיחות.
יכולתם לחשוב שגווינת' פאלטרו נראית זוהרת מתמיד. היא לא. פה היא אנמית וסתמית. לא יותר מקישוט. באותה מידה ניתן היה להציב אותה בעציץ. זה לא היה משנה לסרט.
הבעיה לא נעוצה רק בה – כל הדמויות כולן אינן מעניינות. מצידי שיטגנו אותן בשמן עמוק ויפזרו עליהם אבקת סוכר מלמעלה. מה 'כפת לי. אני אמשיך לשבת ולספור כמה חוטים יש בריפוד של הכסא.

למרבה הזוועה 'הפנטזיה של הל' משעמם לא רק סנובים אליטיסטים כמוני. אפילו את מעריציהם של האחים פארלי, כך אני סבורה, הסרט הזה ישעמם: יש בו "האחים פארלי" רק מסביב. אבל את העיקר, הסמל המסחרי של פארלי – בדיחות הגועל – אין. שממה.
די מהר מבינים את הקטע. למעשה, זה בכלל לא קשה: הסרט דוחף את המסר שלו בכל פינה אפשרית ומזמזם לנו באוזן בכל שניה ושניה "זה לא יפה לשפוט אנשים לפי המראה החיצוני". לפעמים 'הפנטזיה' גם מגוון עם "לא, אנחנו רציניים – אדם נמדד באופי. לא בחיצוניות" וקצת "בחייכם, תעיפו עליה מבט: היא שמנה, נכון, אבל יש לה לב זהב".

אבל באותה נשימה בדיוק, הסרט מדגיש גם את ההפך: זה בסדר להתאהב בשמנות, באמת שזה בסדר. אבל רק אם הן נראות כמו גווינת' פאלטרו.
על פי האחים פארלי, אי אפשר להתאהב במכוער (כלומר, במי שאינו נראה כמו דוגמן צמרת), אלא אם כן הפנימיות שלו יוצאת החוצה ומקרינה על המראה החיצוני. כי חיצוניות זה הכי חשוב. ועזבו את מה שסיפרנו לכם לפני כן על אופי, וכמה שהוא חשוב. שיקרנו.
רוזמרי שאנהאן לדוגמה, הפרה השמנה הזו שיש לה בעיות עם המראה החיצוני – היא בוכה על המראה שלה, אבל הולכת עם ביקיני זערער. לא כדי שנוכל לצחוק עליה, חס וחלילה (כי הרי לא יפה לצחוק על שמנים רק בגלל המראה החיצוני שלהם). זה כדי שנוכל להתפעל מהגוף הדקיק של פאלטרו ולסגוד למראה החיצוני של הכוכבת.

ועם מסר כזה אני אפילו לא מנסה להתווכח. ישבתי ושתיתי את הקולה שלי באדיקות מתוך תקווה שיהיה לי ולו התירוץ הדפוק ביותר ("אמא, פיפי!") כדי לצאת לרגע ולחקור שאלות הרות גורל כמו "באיזה סנובון משתמשים ב'רב חן מרכז הקונגרסים' – כחול או ירוק".

איזה מזל שלא אני שילמתי על הכרטיס.

תגיות: