במקור: Shaft
במאי: ג'ון סינגלטון
שחקנים: סמואל ל. ג'קסון,
וונסה וויליאמס, ג'פרי רייט
(בתרגום לעברית: מיהו הזין השחור הפרטי שהוא מכונת מין לכל התרנגולות? שאפט! נכון, לעזאזל)
יכול להיות שלא ידעתם, אבל פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, היתה סדרת סרטים שנקראה "שאפט" שאפילו הולידה סדרת טלויזיה אחריה, ועסקה בעלילות הבלש הפרטי השחור והקול לאללה ג'ון שאפט. לסדרה היה שיר נושא דבילי וחביב שהושר ע"י אייזק היאס, הידוע יותר כשף מסאות' פארק, שהולך בערך ככה –
ולמרות שהסדרה נשכחה כמעט לחלוטין, השיר שרד והוא להיט קריוקי עד היום. בלעדי השיר, כנראה שלא היו מחליטים ליצור לסדרה רימייק/המשך בשנת 2000 בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון, שבו הוא משחק את אחיינו של ג'ון שאפט מהסדרה המקורית, שגם לו קוראים ג'ון שאפט, כדי שאפשר יהיה להמשיך להשתמש בשיר. מזלם הטוב של יוצרי הסרט הוא שלבלש המקורי לא קראו יהויכין זאב שאפט, כי זה היה פוגם באמינות של הסרט החדש.
וכיוון שהסרט תלוי בשיר שלו, הוא מנצל את הנכס עד הסוף. הפסקול נחמד מאוד אמנם, אבל בדקה החמישית של הסרט שאלתי את עצמי אם הם יפסיקו אי פעם להשמיע את המנגינה הזאת. חלק מהסרט נשמע כמו אחת מאותן מצגות פלאש שמשתמשות בלולאה אינסופית של חמש שניות של מוזיקה. אתם יכולים לחפור את זה?
וכדי לבנות עוד יותר על מוטיב הנוסטלגיה, אפילו הביאו את ריצ'ארד ראונדטרי, השחקן ששיחק את ג'ון שאפט המקורי, להופעת אורח בתור "הדוד ג'ון". הסצינה שבה הוא מופיע בפעם הראשונה היא סצינת התלחשות קלאסית. זאת אמורה להיות סצינה שבה חצי מהקהל לוחש לחצי השני "אה, זה ההוא". החצי השני לוחש חזרה, "מי?" והחצי הראשון מסביר, "זה ההוא שהיה אז, בסרטים שקודם. איזה מגניב". ככה זה בטח היה בהקרנות של הסרט בארה"ב, אבל אצלנו אף אחד לא מכיר את הסדרה המקורית, ולא ידע מי זה הקשיש השחור המשופם, וסצינת ההתלחשויות עברה בקול דממה דקה.
מכיוון שלגבי הקהל העברי הסרט חסר כל ערך נוסטלגי, מה שנשאר הוא הסרט עצמו, שהוא אקשן סביר בהחלט. אני מודה שלא ראיתי אף אחד מסרטי הסדרה המקורית, אבל לפי מה ששמעתי היא היתה קאמפית וקיטשית במיטב המסורת של שנות השבעים האהובות. סביר להניח שהסרט החדש ממש לא היה מתיישב עם הסדרה הישנה, כיוון שהוא ריאליסטי למדי, בקנה המידה של סרטי אקשן, כמובן. זה לא סרט ג'יימס בונד, העולם לא ניצל, ולא כל יריה של האיש הטוב פוגעת(!). לעומת זאת, הסרט משקיע הרבה זמן בבניית רקע ואישיות לכל דמות (גם הרעים!) והעלילה מורכבת טיפה יותר מ"הרעים כמעט מנצחים, אבל לא".
שאפט חוקר רצח סתמי של צעיר שחור, והרוצח – לבן עשיר ומלוקק – נמלט מעונש בגלל הרשויות הלבנות המסואבות. שאפט לא מוותר ומתחקה אחרי הרוצח במשך שנים, אבל זה קשה, כי הוא שחור. תמיד דופקים את השחורים, כידוע. ש"ס היו מתים לעשות גרסה ישראלית של הסרט הזה.
מי הגבר השאקל, תותח העל, ורב שגל?
שוורץ! י. שוורץ!
ילד השמנת נעזר בסוחר סמים פורטוריקני חמוד, מה שמסבך את העניינים, וכצפוי, במהלך החקירה נהרגים עוד כך-וכך אנשים, אבל זה לא אכפת לאף אחד (כי הם שחורים! אה, לא). אילו היו עושים סרט על חקירת הרצח של כל אחד מהם, היו נהרגים עוד עשרים איש בכל חקירה, וכך היינו נלכדים בטור גאומטרי עולה של חקירות רצח עד שכל אוכלוסיית העולם היתה נכחדת. אבל חוץ מהפרט הקטן הזה הסרט עובד, וגם אם הוא לא מסמך על חיי השחורים באמריקה (מצד אחד), ולא פורץ דרכים בתחום האקשן (מצד שני), הוא אפשרות סבירה בהחלט לצפיה אם אין משהו יותר טוב.
יש שאלות?
אה, בעצם יש לי אחת.
שאפט?
אז למה לא ראינו כלום? בסדר, אז יש יריות, אבל מה עם הסקס? הבטיחו סקס! אנחנו רוצים סקס! רמאות! את הכסף!
סקס היה הופך את הסרט לנדוש
ובכלל, אני לא חושבת שצריך לשפוט את הסרט לפי קנה מידה של סרטי אקשן.
בתחילה, הייתי בטוחה שמדובר ב*עוד* סרט אקשן סטנדרטי, אבל מסתבר שטעיתי.
"שאפט" הוא סרט חמוד לאללה, ומאוד שמחתי לדעת שגיבור הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות (את הרוצח הנבלה הלבנבן הוא לוקח מאוד ברצינות. את כל שאר העולם – לא ולא). אחלה בדיחות, אווירה נהדרת, וונסה וויליאמס בתפקיד אנג'לינה ג'ולי של השחורים. פעם, אגב, היא גם היתה מיס אמריקה. תראו איך שהשירות במשטרה קלקל אותה.
התמונות המוצגות פה קצת חוטאות לסרט. ג'ון שאפט אינו מפחיד, ובד"כ הוא אינו יורה מבטים מזרי אימה לכל עבר.
הדבר היחיד שמשווה אותו לשוורצנגר המיתולוגי, הן השיניים שלו. כשהוא מחייך, נדמה לכם שסוס יאור עומד לבלוע אתכם.
איזה מזל שלא הפיצו את הסרט בגרסת 3D.
סקס היה הופך את הסרט לנדוש
כמה אירוני, ליסיסטרטה מתנגדת לתוספת סקס… תאמרי נא לי, הכינוי נבחר לטובת הנושא או ההפך? :)
בכל מקרה, אני מסכימה – סרט אקשן שלא לוקח את עצמו ברצינות התהומית והמופרכת של סרטי אקשן סמי-דרמה אחרים הוא אכן יצור מבורך, לדעתי.
וסקס באמת היה הופך אותו לנדוש יותר…
אין בו עלילה מהוקצעת, אין בו דמויות עמוקות מדי, אין בו מקוריות רצינית מדי, אבל שאפט בהחלט לא נדוש.
אני אהבתי.
סקס היה הופך את הסרט לנדוש
כמובן שהיא תיתנגד, מה היא שוברת שביתה?
ב'מת נעמי, ציפיתי ממך ליותר.
אני קול
הסרט שאפט נועד למעשה להודיע לנו רק דבר אחד
ששאפט הוא קול.
אפשר לתקצר את העלילה להתרחשויות הבאות
שאפש הולך כי הוא נורא קול, עם מעיל ארוך המתנופף ברוח ועם מוזיקה קולית המלווה אותו
.עד שהוא יוצא מהפריים
?עלילה
בשביל מה
שאפט הוא קול
ואה, כן. הוא גם הורג אנשים לפעמים
אבל זה בסדר כי הוא קול
בקיצור הסרט מיועד לאנשיםפ שראו את הסדרה ורוצים להתרפק על הזכרונות
אין יותר מדי מה לחפש שם.
ניתן להגדיר את הסרט כפרק ארוך בסדרת טלויזיה
חכו לוידיאו
חבל על הכסף
הקטע המשטרטי פה...
בזבל. אפשר היה לחסוך את כל ההתרוצצות עם כמה תהליכים פשוטים. הרי, הסרט ממוקם בשנת ה-00 לא ה-(40-) ולכן אפשר:
1)לקבוע בבירור מה היה כלי הרצח (הפמוט הגדול)
2)לעצור את החשודים הראשיים (הלבן המלוקק)
3)להריץ בדיקת טביעות אצבעות כנגד החשודים הראשיים (הלבן המלוקק)
4)לראיין את החברה של טריי ועוד כמה עדים (אפילו לא צריכים את הברמנית) כדי לקבל תמונה של מה קרה שם ולבסס מניע וזהו, לא? זה צריך להספיק כדי לבסס תיק.
חבר'ה חבר'ה, רגע רגע...
רד פיש, private dick אינו מתורגם בהכרח לזין פרטי. זה למעשה כינוי לבלש פרטי (כמו private i). לידיעתך, לעניין הסקס. וחוצמזה, אני חושבת שזיון היה הורס כאן את כל התדמית של ג'ון שאפט, היה הופך אותו ליותר earthly. התדמית הקולית היא מה שעושה כאן את הסרט, וזיון היה מדרדר את שאפט לאנושיות מיותרת.
בעיני הסרט הזה הוא פנינה, ולמרות שאין לי מידע עובדתי בנושא, לא נראה לי שסמואל מיודענו נבחר סתם לככב בו. הוא פשוט קולע בול לדמות המתבקשת. ואני, בלי להכיר את הסדרה או הסרט המקורי, עדיין קיבלתי תחושת רטרו מהסרט, ובעיקר ממנה נהניתי (והמשחק המצוין של ג'קסון, כאמור). סרטים כאלה לא שווה לראות בוידאו – זו צריכה להיות חוויה קולנועית.
אם כי אני מסכימה שעניין המוסיקה ברקע מעצבן (וראו לעניין זה את הסדרה המטופשת סוכן חשאי, המשודרת בימי ה' בערוץ 3, שמבהירה איך מוצר טוב עם ניסיון לרטרו מחד וקצב של שנות האלפיים מאידך, יכול לצאת דפוק, קיטשי ומיותר).
הדיק הפרטי
ברור לי, כמובן, שPrivate Dick הוא קיצור לבלש פרטי, אבל בחרתי לתרגם ככה כי זה נראה הגיוני יותר – בשביל מה תרנגולות צריכות בלש?
(וגם זאת, אגב, היתה בדיחה.)