איך לדבר על מין בקולנוע

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 17 במרץ 2024Posted in: הגיגים
הגיע הזמן שנדבר על הדבורים והציפורים.

בתקופה האחרונה נראה שאחרי תקופה מסוימת של קולנוע א-מיני, ובעקבותיו שיח א-מיני על הקולנוע, שוב חוזר הניגון והנה שוב כולם מדברים על סצנות המין ב"מסכנים שכאלה" או על זה שכולם מדברים על השדיים של סידני סוויני (מה? מי?). אז בהנחה שזה לא היוצא מן הכלל ואנחנו הולכים לקבל שוב קולנוע מיני ושיח על קולנוע מיני, אולי כדאי לקחת רגע ולחשוב על איך אנחנו היינו רוצים לדבר על מין בקולנוע.

קצת רקע

כל הסיפור הזה התחיל הרבה לפני "עין הדג", אבל אולי האתר שבו אנחנו נמצאים יכול להוות דוגמה טובה להיסטוריה של הנושא על רגל אחת: בתחילת דרכו של "עין הדג" לא היה נדיר למצוא ביקורות ותגובות שלא מהססות לציין את ההנאה מהמראה של כוכבות הסרט. זה לא היה הדבר היחיד שהיה בביקורות הללו, אבל אי אפשר להכחיש שלקורא בעל רגישויות מודרניות חלק מהדברים שנכתבו דאז היו בעלי טעם רע. זה הפסיק ברובו אחרי שבביקורת על "אופטימיות היא שם המשחק" היה דיון מורחב על יופייה של ג'ניפר לורנס שבו צוינה המילה "כוסית" מה שגרר פתילפלצת (שנמחק מאז) על השימוש במילה. זה עדיין צץ פה ושם בתגובות, אבל במקרה שכזה התגובות לכך ציינו באופן די מפורש שאיכסה. המגמה הזאת לא הייתה ייחודית לעין הדג – אתרים ומבקרים רבים שהיו בעבר משוחררים יותר לגבי תיאורים מריירים התמתנו לנוכח הדרישה הציבורית לשיח יותר מכבד.

בעצם, זה לא נכון – הם לא "התמתנו", הם פשוט הפסיקו לדבר על זה כליל כי הם פחדו להסתבך במילים של עצמם.

עכשיו, צריך להגיד שהשיח הזה לא התחיל מהצופים. מפיקים ויוצרי סרטים משתמשים במיניות הן לכוונות אומנותיות ("מסכנים שכאלה", נניח) והן לכוונות מסחריות ("רק לא אתה", נניח) והרבה פעמים הדרך שבה אנחנו מסתכלים על שחקניות נכפית עלינו מראש, כפי שדובר רבות על "המבט הגברי" בקולנוע.

אבל מה שההפסקה הכללית במיניות נתנה לנו הוא אפשרות לראות דוגמאות קצת אחרות – שאפשר לעשות סרט על חשפניות שלא ירגיש נצלני ("נוכלות בלי חשבון"), ושיש דרך שבה אפשר לצלם את גל גדות בתלבושת של וונדר וומן ולא להתמקד במה אין בתלבושת (כמו בסרטי "וונדר וומן") ויש דרך שבה מצלמים וכן מתמקדים (כמו ב"ליגת הצדק"). יש קולנוע שיכול לצלם נשים וגברים בשלל סיטואציות אינטימיות או בגדים מינימליים ולא לגרום לכל העסק להסתכם בשאלה כמה מחרמן כל העניין, אלא במשהו שאומר משהו על הדמויות, על מערכת היחסים שלהן או על תמות אחרות בסרט. ואם אנחנו נראה קולנוע שכולו מתענג שוב על אנשים בבגדי ים עם אכפתיות מועטה לשאלה האם מחובר אליהם ראש, נוכל להצביע ולהגיד שזאת ממש לא הדרך היחידה לעשות את זה, ועדיף למען האמת להימנע מזה.

הבעיה היא שהדוגמאות לצילום חושניות ומיניות בקולנוע קצת מוגבלות ככל שמתקרבים למיינסטרים. נראה שהמיינסטרים יודע להחפיץ את הנשים שלו, ויודע להתייחס אליהן בכבוד ללא התייחסות למיניות שלהן – אבל להציג אישה מינית באופן שלא נועד לגרות, זה קצת מעבר לו. אם ניקח את הדגם המייצג למיינסטרים בימינו, סרטי מארוול ודי.סי, הם מדמיינים את הגיבורים שלהם יפים וחטובים אבל כמעט חסרי ליבידו עד לרמה פארודית כמעט, שבה כל גבר שמגיע לעבוד אצל החברות הללו יוצא עם מאסת שרירים והסרטים תמיד יכילו סצנה אחת בלי חולצה כדי שאנחנו כקהל נוכל ליהנות מזה – אבל כמעט אף אחד מהגיבורים של אותם סרטים לא מעוניין במין עם מישהו אחר מהם. זהו קולנוע שבעצם כמעט כולו מכוון החפצה – הדמויות לא חושבות באופן מיני, אבל הצופים מוזמנים לפנטז ולרייר על האנשים החטובים בבגדים הצמודים. בקושי רומנטיקה יש במארוול: לא שהקטע של "לנצח ולהשיג את הבחורה" הוא מסר טוב כל כך, אבל יש משהו עקבי ומטריד בכך שגם תור, גם ספיידרמן, גם סטאר לורד וגם דוקטור סטריינג' כולם נשארו בדד בסרטים האחרונים שלהם.

כשזה נוגע למין, המצב חמור יותר: מין הוא כמעט תמיד בדיחה שנאמרת על ידי דמות שמאותתת לצופים לשפוט את אותו נהנתן על כמות המין שעשה – בין אם זאת בדיחת ג'קסון פולוק של סטאר לורד או ההדוניזם של הגראנדמאסטר. גיבור אמיתי שולט ביצרו, הרי. הסצנה היחידה שמזכירה תשוקה בכל היקום של מארוול היא הסצנה שבה היילי אטוול לא יכולה שלא לגעת בשרירי החזה של כריס אוונס. ואני אומר אטוול ואוונס כי הסצנה הזאת לא הייתה בתסריט – אטוול פשוט הייתה כל כך נפעמת שהיא לא יכלה שלא לגעת באוונס. כאמור, מארוול לא יודעים לדמיין אפילו שדמויות יחשקו אחת בשנייה, אז מזל שמדי פעם יש בני אדם על הסט שיזכירו שזה בכל זאת חלק מהקיום האנושי.

יכול להיות שהמצב הזה הוא משהו שטוב בעיניכם. אבל אם אנחנו מניחים שמיניות היא היבט חשוב בנפש האדם, הרי שהקולנוע צריך לבטא אותה. מנגד, אם אנחנו מניחים שהאדם הוא לא רק סך הסקס אפיל שלו, הרי שהקולנוע צריך להראות שהוא לא רק גוש בשר. ואם אנחנו הולכים לדרוש מהקולנוע את המורכבות הזאת, אז לכל הפחות כדאי שנדע לבטא אותה בשיח על הקולנוע.

זה מצחיק שאמרתי תחת, כי זה גס

כל זה מעלה את השאלה, כאמור, איך רצוי לדבר על מין. בשביל זה אולי צריך לנסח מה המטרות שלנו בשיח על מין. במובן מסוים, אפשר לחלק את זה באופן קליט בין "שיח על מין" ו"שיח פורנו". רוב השיח על מין בקולנוע (ובכלל) הוא שיח פורנו: מה הייתי עושה לה, איך הייתי עושה לה, ראיתם מה היא לבשה, ראיתם מה היא עשתה. המטרה המוצהרת של שיח כזה הוא איזושהי החצנה של המיניות – שידור של ביטחון עצמי באמצעות דיבור על ההעדפות המיניות שלך וקידום איזושהי תפיסת עולם שהעולם בסופו של דבר נוצר לצרכייך המיניים: השאלה האם היית נותן או לא.

יש מי שרואה בדיבור הזה משהו נערי ומשובב, יש מי שנדחה ממנו, אבל בעיקרו הוא באמת פשוט לא מעניין. מין, כמו רוב הדברים בעולם, הוא נושא מרתק, ולרדד אותו לשאלה "האם היית מבצע אקט מיני כלשהו עם אדם כלשהו" הוא פספוס כל הגוונים השונים שאפשר לדבר עליהם – ההקשרים התרבותיים, האומנותיים, הפילוסופיים ועוד. גם כצוהר לנפש האדם הוא אומר לך מעט מאוד – השאלה עם מי היית שוכב ועם מי לא היא לא ממש אופי.

לכאורה, אפשר ללכת לקצה השני ולהמשיך להתעלם מהיבטים מיניים בקולנוע. אבל יש משהו חסר כנות בהתעלמות הזאת. אנשים הולכים לקולנוע, גם בימינו שבהם יש לכל אחד גישה ליקום שלם של פורנוגרפיה במרחק לחיצה, כדי לראות אנשים יפים בכמות כזאת או אחרת של בגדים. קולנוע הוא הרבה רגש, והוא לא מעט שכל, ובהחלט יש בו רוח – אבל גם יש לו בסיס איתן של ליבידו. יש יצריות ביצירות קולנועיות ומדי פעם השטויות שהן עושות מתכתבות עם משהו אינסטינקטיבי יותר מהמוח ויצרי יותר מהלב.

הבעיה היא ש"אני פשוט מאוד אוהב את הסרט כי הוא מחרמן אותי" זה לא משהו שמישהו רוצה לכתוב או לקרוא בפומבי. למען האמת, גם התעכבות על כמה סצנות עירום יש וכמה הן מגרות מרגיש כמו התעסקות מבאסת – בטח כשלרוב הביקורת לא אומרת את זה באופן ישיר, אלא חושבת שהתפייטות על הנושא תגרום לקורא לא להבין שקראת עכשיו פסקה שלמה שעיקרה הוא "וואי, תקשיב, אבל היא ממש שווה".

אז מצד אחד, אנחנו לא רוצים לשקר לעצמנו ולהכחיש ממד שיש בנו ושיש בקולנוע. מצד שני, העיסוק בו יכול ליפול בקלות לשיח מיותר או לחלופין – משהו מביך שכן הוא כולל לא מעט חשיפה עצמית (שלעיתים מביכה את החושף ולעיתים את הנחשפים, ולרוב גם וגם), ובנוסף עם הפוטנציאל להקטין את השחקנים והשחקניות לאלמנט אחד בהם.

מובכים שכאלה

בוא רגע ננסה לדבר באופן פרקטי יותר: "מסכנים שכאלה" הוא אחד הסרטים הגדולים של התקופה האחרונה. עכשיו, תמיד היה ברור שיהיה סרט מעורר מחלוקת – הוא קיצוני מאוד, ומורכב טלאים טלאים מהחלטות ססגוניות שגם בלי הקטע המיני, נגרר מהן שזה לא סרט לכולם. תוסיפו את זה שהסרט הזה מפוצץ בסצנות מין, וקיבלתם משהו שגורם לצופה הממוצע לזוז באי נוחות מסוימת סביב השאלה "איך אני אמור להרגיש ולדבר על זה". לכן יש משהו נכון בכך שביקורות בכלליות מזכירות את הנושא ומתריעות לצופים רגישים. ועדיין, גם אחרי כל זה – אפשר בהחלט לדבר על "מסכנים שכאלה" ולהזכיר את סצנות המין שבו, אבל התעכבות עליהן אומרת יותר על הכותב מאשר על הסרט. זה סרט שבו וילם דפו מוציא בועות מהפה, יש חיות היברידיות בכל פינה, עיצוב פסיכי, משחק אדיר וסצנות ריקוד טיפשיות באופן מעלה חיוך. זה סרט שיש בו לא מעט מין, אבל יש בו גם המון דברים אחרים, וכדאי לדבר עליהם כשמדברים על הסרט.

ובכל זאת, איך לדבר על המין ב"מסכנים שכאלה"? כאן אנחנו חוזרים לאותו קונפליקט שדיברתי עליו – העובדה שיש משהו שקצת מביך בלדבר ולקרוא על מין. הקטע הוא שכאמור, יש מי שזה לא נכון אצלו – אותו קהל שהוביל את השיח הקודם. ועכשיו כשחוזרים לדבר על זה, נראה שבמקום שייקחו את ההובלה אנשים רגישים יותר, אנחנו פשוט חוזרים לאותם דפוסים אבל עם איזו התייחסות מסורבלת לפוליטיקלי קורקט או משהו.

עכשיו, האי נוחות (אצל מי ששח אותה) באה בחלקה כי מיניות היא נושא מסורבל לדבר עליו – הרבה פעמים אנחנו בעצמנו לא בטוחים למה אנחנו נמשכים לְמה שאנחנו נמשכים, או שאנחנו בכלל נמשכים אליו. תוסיפו לזה את האלמנט הפומבי ויוצא שכשמדברים על מין בסרטים, השאלה הופכת להיות "מה אנשים יחשבו על המיניות שלי אם אני אגיד כך וכך על הסרט". ואם זאת לא שאלה שחשבתם עליה עד כה, אז מצטער, אבל כן, זה קצת עובד ככה.

זאת לא שאלה עם תשובה אחת. ובסופו של דבר, כל עוד מתייחסים לשחקנים ולשחקניות כיותר מסך איברי המין שלהם, ובעדיפות גם יותר מרק שאלת הסקסיות והמיניות שלהם, קשה להגיד שיש תשובה "לא נכונה". "קריפי", בסופו של דבר, זה עניין של טעם ומוסכמה חברתית. מישהו חשב, נניח, שלשיר שיר על "תודה לאל שיש ילדות קטנות" זה לגיטימי לחלוטין בשנות ה-50, והמון מצביעי אוסקר חשבו שזה אחלה לחלוטין וכך קרה שדבר כמו "ג'יג'י" הופק, הוקרן וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ולא בצו חיפוש לדירות של כל היוצרים כדי לראות האם יש להם שם חומרים פליליים.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מין

אבל נניח שכן דיברתם על כל שאר הדברים בסרט ואתם עדיין רוצים לבטא את הרגשות שלכם בנושא. האמת היא שאם מנסים לדבר באופן כן ומכבד, זה לא כזה מסובך. חלק גדול מהבעיה סביב השיח הישן היה הניתוק המסוים בין הגוף של השחקנית לשחקנית עצמה. אם תרצו, זה הניתוק בין "סקס אפיל" ו"סקסית" ל"כוסית" ו"מכשיר" – הראשון מניח אופי על המושא שלו; שהסקסיות שנוצרת מראה רצון כלשהו למערכת יחסים גם מהצד שלה, ואין ספק שיש שחקניות ושחקנים שבכוונה תחילה שיחקו את הדמות שלהן כמישהי פתיינית או עם איזה ניצוץ בעיניים שמתכתב גם עם הסרט אבל גם עם הצופים. אבל השני לא מניח את כל זה ולא אכפת לו מכל זה. גם אם הדמות לא מעוניינת במערכת יחסים, ועסוקה בלברוח מרוצח שתקף אותה במסיבת החוף, העיקר שתהיה בבגד ים.

אז איך אני הייתי כותב על דברים שכאלה? בכל זאת, כתבה שכזאת דורשת לפחות דוגמה אחת. אז אם נחזור ל"מסכנים שכאלה", הייתי מציין – בערך באורך הזה – שיש משהו נחמד בכך שהמין של "מסכנים שכאלה" מצליח להיות משהו שהוא לא מגרה, אלא מעין פעולה אינסטינקטיבית, אופן שהקולנוע לא ממש אוהב שאנחנו חושבים בו על מין. הקולנוע אוהב את המין שלו כשהוא מגרה אותנו ובכך גורם לנו להיות קשובים יותר ומעוניינים יותר בסרט, ואילו כאן הסרט הופך את המין למשהו כמעט קומי – לא סתם הוא מכנה אותו בשם "קפיצות זועמות" – שהוא לא ניסיון לממש תשוקה, אלא ניסיון לענות על הצורך הפיזיולוגי. סצנות המין שוות ערך, במובן מסוים, לסצנות האוכל. אולי יותר מהעובדה שיש משהו בוטה בסרט עם כל כך הרבה סצנות מין, הבוטות בסרט היא העובדה שהוא גורם לנו להסתכל על מין – באופן די מילולי – אחרת.

באופן כללי, כדאי לזכור את הדבר הבא: אתם לא לבד באינטרנט הזה. אנשים ונשים אחרים קוראים אתכם, וגם אם כיוונתם את השיח שלכם לאיזה שיח שהוא יותר לחבר'ה במילואים, אז לא – גם נשות המילואים קוראות אתכן. יש משהו ילדותי ב"תדמיינו שאתם כותבים כאילו אמא שלכם קוראת את זה", אבל כן: לנסות לדמיין שמה שאתם אומרים יישמע על ידי מי שאתם מדברים עליו או על ידי אנשים מהמגדר המדובר או מישהו מהמשפחה אמור לתת לכם רגע לחשוב מהו הטקסט שאתם כותבים ולמה הוא טוב. זה לאו דווקא שצריך לחוש יותר מדי חמלה עבור כוכבי קולנוע, אבל זה לא אומר שאי אפשר עדיין לנסות להתייחס אליהם כמו לבני אדם ולא כמו שוק בשר. אם לא למענם, אז למען העובדה שכאשר אנחנו מנתבים שוב ושוב את השיח לשוק בשר, אנחנו מורידים מהאנושיות של עצמנו והופכים לאנשים שמסתכמים בסקס ותו לא. וכזה, נו, יש קצת יותר לקיום האנושי להציע מאשר רק סקס.

לא שאני מזלזל בפוטנציאל העסקי והחברתי של פנייה לקהל ה"חחח ציצים", אבל אם אנחנו באים לדבר על קולנוע, ולא על ציצים – אז אולי שווה לנסות לנסח את המחשבות שלנו בצורה יותר מכובדת ומכבדת, ולו כדי שנוכל להבין ולחדש לעצמנו רעיונות בשיח, להבין את עצמנו יותר לעומק, לנסות להתקרב ולו במילימטר לעבר משהו שעלול להזכיר מתישהו מיניות בריאה בקולנוע ובשיח עליו, ולא לחזור פשוט לאותו שיח של "וואי וואי זאתי שאפה שחבל על הזמן". אתם רוצים להגיד שההעדפה המינית שלכם היא גורם שיקול משמעותי בנוגע לסרט? אפשר להגיד את זה, וזה לגיטימי. אין לי ציפייה שכולנו נהיה נזירים א-מיניים. אבל אחרי שהסברתם שזה איפשהו במארג השיקולים הגדול שלכם, כדאי להזכיר – לעצמכם ולקוראים – שהעיניים של הסרט נמצאות למעלה.

תגיות: