סקס ולוסיה

במקור: Lucia y el sexo
תסריט ובימוי: חוליו מדם
שחקנים: פז וגה, טריסטאן
יולואה, נז'ווה נימרי,

דניאל פרייר, אלנה אניה

שותפי לצפייה בכלל רצו ללכת לראות את 'החתונה היוונית שלי'. "קומדיה רומנטית נחמדה", הם אמרו, "איך אפשר לטעות?".
ובכן, טעות אחת, לדוגמא, יכולה להיות לתת לי להזמין את הכרטיסים, שכן אני מסוג האנשים שללא כל אזהרה עשוי להזמין כרטיסים לסרט אחר, 'סקס ולוסיה' למשל – סרט שבחציו הראשון, עד ההפסקה, הוצגו מולנו סצינות הסקס הנועזות ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע. כמובן, הן צולמו בצורה אומנותית, חושנית, אך זה לחלוטין היה ברמת הסרט הכחול. האנשים שישבו לידי היו בהלם מוחלט, ומשני הצדדים קיבלתי מרפקים קטנים, ולחישות "מה זה הסרט הזה?", "אני לא מאמינה שמראים את זה", ו"היא מוצצת לו…".

תאמר האמת, גם אני הייתי די בשוק. נכון שהעלילה של הסרט, שתיכף אתפנה אליה, ריתקה אותי גם היא, אבל קשה להאשים את מי שיבוא ויאמר שהוא התקשה להתרכז בה כיותר ממה שמחבר סצינת סקס אחת לשניה. גם העובדה שבכל זאת היינו בבית קולנוע ציבורי, ולא ישובים בבית בצפייה ב'סמטת הוזלין 2', הביאה את כולנו לחשוב שוב ושוב "טוב, פה הם יעצרו את זה", ולהתבדות כל פעם מחדש. 'סקס ולוסיה' הופק בספרד, ולמעשה אני מאוד מסופק אם אפשר היה בכלל להפיק סרט כזה באמריקה, היות ושם ה"אהבה הגופנית" בסרטים היא כמעט תמיד כה נקיה, סטרילית, ואפילו 'אינסטינקט בסיסי' נראה כמו 'דובוני אכפת לי', לעומת הסרט הזה.

לא שהראו בסרט הזה שום דבר שלא ראיתי קודם, פחות או יותר, ושותפי לצפייה – טוב, כבר מצאתי את עצמי יושב איתם בפאב כלשהו ומאזין לאחת מהם מתארת בפרוטרוט את הזיון של אתמול בלילה. נראה שההבדל נעוץ בעובדה, שבכל הקשור לקולנוע, כולנו מאוד התרגלנו ל"קונבנציות אמריקאיות" ודרכי מחשבה מסוימות, שקשה להתנתק מהן, גם כאשר הסרט שמוצג לפנינו הוא חזק ביותר בכל קנה מידה, ואולי במיוחד כשזה קורה.

בדומה לסרטו הקודם של חוליו מדם, 'הנאהבים מחוג הקרח הצפוני', גם 'סקס ולוסיה' עוסק רבות בצירופי מקרים: הסרט פותח בסצינת הפרידה בין לוסיה היפה, מלצרית ממדריד, לבין לורנצו, גם כן יפה, סופר מצליח אך מתוסכל. מייד לאחר מכן מוצגת גם סצינת הפגישה בין השניים. מכאן ואילך, ינוע הסרט במקביל בשתי התקופות – בזמן שבין היכרותם לבין פרידתם, ובזמן שבין פרידתם ועד בכלל. ובין לבין, נוספות דמויות נוספות, שלטעמי, המשותף העיקרי לכולן הוא שהן נראות כל-כך שוליות במבט ראשון, אבל עם הזמן אתה לא מבין איך זה שהן לא היו בסרט מההתחלה. או שמא הן כן היו בו?

בתחילת הסרט לורנצו שוכב – בסצינה יפהפיה שמתרחשת כולה במימי הים – עם אלנה, בחורה שפגש במקרה. הם לא שומרים על קשר, אך קשר כלשהו אכן נוצר, באמצעות של לונה, הבת שאלנה יולדת כתוצאה מהמפגש הזה. לורנצו פוגש בפארק את בלן, בחורה צעירה שמשמשת כמטפלת לילדה קטנה, ולפי פרטים מזהים סטייל הסרט הערבי ב'זהו זה', הוא מזהה שהיא בתו. בינו לבין בלן מתהווה קשר אירוטי, שמבשיל אט-אט, ורובו סובב סביב שיחותיהם על ספסל קטן בפארק השעשועים, ובמה שיעשו אחר-כך בביתם, כשכל זאת באותה התקופה שבה לורנצו ולוסיה עדיין ביחד.

דמותה של לוסיה, לעומת זאת, נחשפת בעיקר לאחר שהיא ולורנצו נפרדים, ובאובדנה כי רב היא נמלטת אל אי מסתורי, שאחת הדמויות אומרת עליו, ספק ברצינות, ש"האי הזה חלול מלמטה לחלוטין: כולו מלא מערות ריקות ואינו מחובר בדבר אל כדור הארץ". בכל זאת, מתברר שבכמה נקודות הוא בכל זאת מחובר, והדמויות שלוסיה פוגשת עשויות להיות מוכרות לנו כבר. הבעיה היא, כבסרטים רבים, שלא תמיד קל לזהות אותן, ועל כן לאחר זמן מה התמלא הקולנוע בלחישות חדשות, לאמור "זה הכדורגלן ההוא שהיה הבעלים של הכלב שהיה בבית של בלן?".

זהו אולי הסרט הראשון שראיתי שמעורב בו מחשב (או אינטרנט) כגורם עלילתי חשוב, והדבר אינו מגוחך או חסר כל קשר למציאות. אני לא אופתע אם הבמאי ראה בחייו כמה וכמה סרטי מחשבים/האקרים/הכרויות-באינטרנט מגוחכים במיוחד (וכולנו יודעים שלא חסרים כאלו), ובסיומם הלם בשולחן ואמר "לעזאזל, אפשר לעשות את זה טוב יותר. הרבה יותר טוב". הצ'אטים שמנהלות הדמויות אחת עם השניה יהיו מוכרים לכל מי שאי פעם צ'וטט ב-IRC, לדוגמא, וכך גם ההיכרויות ורמת ההיקשרות שבאה בעקבותיהן. הדבר היחיד שהפריע לי בהתחלה היתה מהירות ההקלדה המדהימה של כל הנוגעים בדבר, אלא שלאחר שראיתי שכולם שם מבלים זמן רב מאוד מול המחשב, גם דבר זה התברר כהגיוני למדי.

כמו בסרטים רבים אחרים, שבהם יש יותר מחוט עלילה אחד, והזמנים מבולבלים ביניהם, כל הקווים נפגשים לבסוף. אלא שכאן מתעוררת בעיה מסוימת: לורנצו יושב רבות מול המחשב, וכותב את הספר החדש שלו, ולא ברור מה הוא ממציא, ומה באמת שייך ל"מציאות" של הסרט. בסצינות רבות אפשר בקלות להשתכנע שהוא מרחיב את המציאות על ידי דמיונו שלו, מה שגורם לעלילה – המבלבלת גם ככה – להיות מבלבלת עוד יותר. בשנות השמונים הבטיחו לנו שבשנות האלפיים יהיו "סרטים שבהם בלחיצת כפתור יקבעו הצופים את המשך העלילה". הדבר דומה אולי, אך ללא השימוש בטכנולוגיה – הטרנד החזק ביותר של השנים האחרונות הם סרטים שבהם ניתן לצופה להחליט ולבחור מה בעצם הוא ראה כאן, ומהו הפירוש האמיתי של הדברים.

יש סרטים כאלו, שכשאתה יוצא מהם, למרות שאתה יודע שכרגע ראית סרט טוב, התחושה שנותרת אצלך היא לאוו דווקא תחושה של הנאה. 'סקס ולוסיה' הוא לחלוטין סרט כזה: יש משהו מכאיב קצת בעומס הזה של פרטים ודמויות, ובמחשבות האינטנסיביות של הדמויות על חייהן, בתוספת לאותם החיים הסוערים שהם מנהלים, שמופעלים על הצופה בעוצמה רבה. הדבר דומה, אולי, לישיבה של עשר שעות ברציפות על ספת הפסיכולוג. הייתי שמח להמליץ למישהו ללכת לסרט הזה, אבל אני יודע שלא כולם ייהנו ממנו – חלקכם עשויים לנוע באי נוחות בכסא: יש זוגות שאין להם בעיה להתנשק ברחוב, ויש כאלו שזה לא נעים להם. עניין של טעם, ולאו דווקא טוב או רע. אבל אם בכל זאת אתם מזדמנים לאולם קולנוע, והסדרנית תולשת לכם ביקורת שכתוב עליה 'סקס ולוסיה – מוגבל מגיל 18 ומעלה' – נסו לשמור על ראש פתוח.