נא לסמן ספוילרים כמו שצריך. אתם אמורים להכיר מה קורה פה.
פרק 10 – קולד הארבור
פרק הסיום של העונה השנייה מבהיר מה מצבנו. "ניתוק" כבר לעולם לא תהיה אותה סדרה שקיוויתי שתהיה: סאטירה נשכנית על עולם העבודה המודרני, שבה המסתורין והמוזרות של לומון הם לא מסתורין שצריך לפצח אלא אמירה על כמה חברות פשוט מוזרות ודפוקות. יותר מדי סיבוכים עלילתיים למחוזות האקשן והמתח הרגו את הפוטנציאל פה, ולעולם לא נוכל לחזור אל חקר הרגשות של דמויות אל מול העומס החושי, הרגשי והביורוקרטי. כלומר, כמובן ש"אפשר", פשוט בבירור הסדרה בחרה בסיומה נתיב אחר, ואם עונה 3 תתחיל במשרדי לומון אחרים אני לא אתנגד, אבל זה כנראה יצרוב לצופים שכבר מעורבים רגשית בהרפתקה שאנחנו נמצאים בה.
אבל החדשות הטובות הן ש"ניתוק" היא גם לא הסדרה שחששתי שתהיה – כזאת שמאוהבת במסתורין של עצמה. במשך עונה שלמה "ניתוק" ניקתה מהשולחן את רוב התעלומות הגדולות והמסתוריות, לרוב תוך פיצוץ התיאוריות המופרכות יותר שהיו גורמים לסדרה ללכת למחוזות ה"מה לעזאזל אפילו". אף אחד לא משבט קיר קטן, והמטרה היא בסך הכל להמשיך לחדד את מה שראינו בבקתת הילודה: לתת לאנשים אפשרות לחיות חיים ללא כאב.
זה, כמובן, אה, רע – אבל זה מסוג הרוע שבהחלט פחות "מוהאהאהא" מתיאוריות אחרות שהוצעו, מה שקצת גורם לכל העסק להיות מתעתע – בעצם, לומון לא ארגון על שחושב על הכל ומתוכנן ומרושע, אלא ארגון עם תוכנית עסקית סבירה וחוסר יכולת לבצע אותה. את כל האנשים שלומון לא שוכרים עבור אבטחה פשוטה ונורמלית בקומת המנותקים הם שומרים למחלקה שלמה של כוריאוגרפיה ועליצות. במובן מסוים, הסדרה היא אותו דיון עם החבר הקונספירטור שאומר שלכל דבר יש משמעות אבל בעצם מדי פעם דברים סתם דביליים.
זה עדיין לא לחלוטין מסביר מה באמת גבולות המוסר והשליטה של לומון – איך הם יכולים לחטוף מישהי ולכלוא אותה לשנתיים, נניח – אבל זה בהחלט הופך אותם למשהו שלא מצריך מהצופה הפשוט שיעורי בית או תסכול רב. השאלה הגדולה של פרק סיום העונה היא לא "מה הכוונה בזה" או "מה בעצם קורה שם" אלא "מה יקרה הלאה" – וזאת תמיד שאלה עדיפה לסיים איתה פרק.
אז לא – "ניתוק" היא פשוט סדרת מד"ב הרפתקאות שכזאת. מהסוג שחוקרת רעיון אחד, שמה לנו כל מיני דמויות עם כל מיני מניעים, ורצה איתו. אין כאן חלליות או מכוניות, אבל בסופו של דבר המרד שהלי מציעה בסוף העונה מזכיר יותר מכל את הסיום של "חולית: פרק שני" מאשר את "טווין פיקס" או את "המשרד". ובהתחשב בכך ש – יסלחו לי כל קוראי האתר שבחרו בו לסרט השנה – "חולית" היה, מבחינה מד"בית, די משעמם – אני בסדר עם גישה אחרת לז'אנר.
אה, נכון, יש גם פרק. "קולד הארבור" (תרגמתם כבר את שמות הפרקים עד כה, מה לפתע השתפנתם כאן?) הוא בגדול סיום עונה טוב, שבעיקר סוף סוף מחזיר אותנו לסיפור של מארק ואיתו הדילמה הבנויה היטב מאוד ואני מציין את זה כי לא הכל היה ככה בעונה: האם לעזור למארק החיצוני כי זה הדבר הטוב לעשות, או שמא הנאמנות שלו היא לעצמו ולהלי?
כאמור, "ניתוק", היא הרפתקת מד"ב בימינו ולכן מארק הפנימי הצליח לפתור את התסבוכת בידיים נקיות: לחלץ את ג'מה אבל גם להישאר עם הלי, לאור תאורה רומנטית ומונטאז' ערוך, ולהחזיק ידיים. יפה, מדהים, אתה מבין שזה אומר שפרקטית אתה הרגת את מארק החיצוני אם אתה לא יוצא החוצה, כן?
ובניגוד למארק החיצוני שעוד יש לו, אולי, אפשרויות לראות איך אפשר ששני המארק יחיו ביחד – נראה שמארק הפנימי קופץ לו להנאתו ומשנה בטלפון שאין לו את המספר של החיצוני שלו ל"לא לענות".
אבל נו – כל רצף המאורעות מאז שמארק משלים את "נמל קר" היה נהדר. החל מהמסיבה המוזרה (למה שמארק יעריך שהם יוצרים צורה שרק אנחנו הצופים יכולים לראות…?) עד לבריחה, לעימות עם מר דראמונד, למפגש המחודש עם ג'מה, למפגש המחודש המחודש עם ג'מה, לנשיקה, למעלית, למדרגות – זה פשוט נהדר.
קצת נדחקים הצידה פה העניין המוזר של הלי מול אבי החיצונית שלה, שטוען שהלי היא גלגול מחדש של קיר (תודה, לא תודה) והמכתב הבאמת יפה שדילן החיצוני משאיר לפנימי. אבל הם פשוט הולכים לאיבוד – אפילו אם הם נותנים עוד תמריצים לדמויות להתנהג כמו שהתנהגו – בתוך הסחף הגדול של הבלאגן שמארק יצר. דילן בכלליות קצת הפך להערת שוליים בעונה הזאת, וחבל.
וכאמור, השאלות עכשיו הן מה הלאה: האם העונה הבאה תראה לנו קומת מנותקים שלקחה שליטה ומנהלים שמנסים להתמודד איתה? האם ג'מה יכולה בכלל לברוח, עם כמה שזה יפה שהיא הגיעה למדרגות? זה כבר לא יהיה קשור למציאות שלנו, וזה גם לא יהיה חידתי – אבל זה בהחלט נראה כמו הרפתקה כיפית.
הערות אקראיות:
- מדד קריפיות: 0. המסיבה הזאת הייתה אדירה, כולל העקיצות הלא מכוונות בין מילצ'ק והרובוט.
- הסצנה של הפרק: מילצ'ק רץ בשביל לא להתמודד עם הרגשות של דילן. כן כן, נו, זה האיחוד המרגש או המסיבה לכבודו של מארק או המכתב עצמו או אפילו השיחה של מארק עם עצמו אבל כשמר מילצ'ק התחיל לרוץ זה היה פשוט מצחיק מדי, ולחלוטין הניצנים האחרונים של פארודיה על תרבות עבודה מטומטמת שבה מעבידים צריכים להתמודד בצורה מכבדת עם רגשות של עובדים ופשוט יעשו הכל בשביל לא לעשות את זה.
- אה, רגע, אז אתם אף פעם לא הולכים להסביר את השיבוטים המוזרים האלה מהטיול? קול.
פרק 9 – אחרי שעות העבודה
הנה הבעיה עם פרק 8, אם זה לא היה ברור מספיק בפרק 8 עצמו: כשמורחים את הזמן סביב משהו שהיה אפשר לסגור בסצנה, או לכל הפחות לשלב בפרקים קודמים, מגיע הפרק של לפני סיום העונה, מנסה לדחוס מלא מלא אירועים חשובים ודרמטיים של כל הדמויות – ואז כמובן כושל בזה כי הוא לא בנה את הקצב שלו אפילו קצת.
אפרק, ברשותכם, את קווי העלילה המרובים ונדבר עליהם פרטנית ואיך הם הצליחו או נכשלו כי נגיד…
ביי ביי גברת הוואנג
זה… זה היה קו עלילה?! שהיה אמור להיות לי אכפת ממנו? מסתבר ש"ניתוק" חושבת שכן, ולכן שמה דגש רב על הפרידה ממנה למרות שמי זאת, מה זאת, ולמה אכפת לי?
לא, באמת, היה אפשר לעשות הרבה מאוד עם עניין ילדים ועבודה, אבל הסדרה הזאת לא באמת עשתה כלום, ועל כן גם הפרידה ממנה – כלום. חבל.
היי אבא
גם קו העלילה של הלי לא לחלוטין זוקק, וחסרה לו הקוהרנטיות של עלילה כתובה היטב. מעבר לשאלה למה לעזאזל אבא שלה מגיע למקום העבודה שלה (מביךךך), הקו של הלי עצמה לחקור את הזהות החדשה שלה לאור זה שהיא יודעת מי היא בעצם לחלוטין לא נחקר עד לפרק הזה, ובפרק הזה הוא מרגיש אקראי.
זה אפילו בדברים הקטנים כמו זה שהלי באה ואומרת שמארק לא היה במשרד כבר אתמול. אוקיי, ואיך זה גרם לה להרגיש? מה קרה שם? זה יום חשוב עבורה – ולכן עבורנו – אבל נראה שלא. ולמה היא בעצם נזכרת רק עכשיו במעלית הזאת, ולא הציעה קודם?
בקיצור, הכל פה לא רע אבל פשוט מזורז מדי בשביל שיהיה לו את המכה הרגשית שאמורה להיות לו.
לבגוד בעצמך
ואותו הדבר נכון לקו העלילה של דילן מעלה ודילן מטה. איך לעזאזל דילן החיצוני הצליח בכלל להבין מה הוא מרגיש כלפי הוידוי והגילוי של אשתו? אולי זה מחמיא? אולי זה מדליק? אולי זה.. משהו? מה בכלל אפשר לחשוב על סיטואציה כזאת? איך הוא ישר קופץ ל"זה בדיוק כמו כל בגידה אי פעם" כזה בבירור לא?
וממתי דילן הפנימי כל כך רומנטיקן רגיש "אם אני לא עם אישה אחת כל חיי לא שווים"? זה רחוק מהאפיון של הדמות הזאת ו-שנייה, רגע, דילן הרגע התפטר? כאילו, לא בקטע כזה אבל גם כל זה רחוק יותר ויותר מהדמות שאנחנו הכרנו במהלך הסדרה עד כה.
לא שאין מקום כלשהו שבו דילן נכנס לדיכאון עד כדי התפטרות אבל זה לחלוטין לא משהו שהסדרה הצליחה לבנות בעונה הזאת, ואפילו וקרו כמה וכמה טלטלות – בעיקר כי פשוט לא בילינו מספיק זמן עם הדמות בשביל שהמהלך הזה יהיה באמת אורגני.
פגישה בשום מקום
קו העלילה של מארק, עם זאת, כנראה סובל מהבעיה ההופכית: למה לעזאזל מרחתם אותנו כל כך הרבה זמן? ולמה אפילו עם המריחה הזאת, עדיין אין הסבר מתקבל על הדעת לאמון של דבון בקובל חוץ מזה שהכותבים יודעים שהיא מלכת העולם?
אפילו הפרק הזה מרגיש כמו מריחה והמתנה יותר ממשהו שקורה שם, וזאת למרות השיחה הבאמת נוגעת ללב במובן מסוים בין מארק ומילצ'ק. אבל כמעט כל מתח שהגיוני שיהיה פה ויבעבע מעל לפני השטח פשוט לא קורה – מארק רואה את הרמוני, אומר שהוא לא סומך עליה אבל אז הוא חייב לסמוך עליה וכולם נותנים להרמוני לדבר כמו עוגיות מזל סיניות משום מה.
זה לא דינמיקה שנבנית, וזה למרות שדינמיקת "מאויבים למשתפי פעולה" אמורה להיות אחת מהדינמיקות שהכי כיף ליצור ולכתוב. במקום זה, קובל מסתובבת עם פרצוף של חישוב מס, מארק מבולבל ודבון מנסה כמיטב יכולתה להוציא משהו מהסיטואציה.
זרים בתחנת רכבת
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור שכמעט מגיע בתזמון הנכון: ברט ואירווינג. כן, יש כאן קפיצה מסוימת מ"ברט מתנהג מאוד חשוד" ל"הפתעה! ברט באמת שמוק שעבד עבור לומון" אבל בתכלס, הבעיה העיקרית עם קו העלילה הזה היא התחושה ששוב לוקחים מאיתנו את אירווינג מהר מדי, בלי שממש הבנו מה הסיפור שלו.
הייתי רוצה להתפייט יותר על הנשיקה שלא הייתה אם לא היתה את הצביטה בלב סביב התחושה שרק לזוגות הטרוסקסואלים בסדרה הזאת מותר להתנשק, בעוד שהזוג ההומואי האחד צריך להסתפק בנגיעה משמעותית שהם יזכרו לנצח.
אני אפילו לא יודע אם זה בהכרח "לרעת" אחד מהצדדים: אי המימוש של ברט ואירווינג הוא במובן מסוים יותר חזק מהמימוש של הלי ומארק (בשני הסיבובים) אבל גם קשה שלא לחמוק מהתחושה שהסדרה פשוט נמנעת מלהציג לנו בנים מתנשקים. וכזה, אני חושב שאנחנו בכל זאת מסוגלים להתמודד עם זה.
אין לי ראש למילים ארוכות
וכל העסק הזה של קווי עלילה שפשוט לא כתובים טוב בייחוד חורה כי דווקא הסיפור של מר מילצ'ק נעשה מושלם. בלי שיאים מוגזמים, בלי תחושה של התפוצצות ספונטנית ואקראית, בלי דרמטיות יתר. לא. פשוט בן אדם אחד, שמאמין במה שהוא עושה – אבל זה לא אומר שהוא ייתן למי שמעליו לשלוט לו בחיים. וההפרדה הזאת (היי, תראו מה זה, הסדרה כמעט שוב פעם על בני אדם) בין השאלה כמה מהחיים הם עבודה וכמה עבודה היא רק עבודה – לפתע נוחתת על סת'. וזה באמת באמת יוצר את הרגעים היפים של הפרק הזה.
וזהו. פרק אחרון לעונה. אפילו אם הוא יהיה נהדר, קשה שלא לקוות שהעונה הבאה תנצל את מתיחת הרגליים ופריסת היריעה הרחבה שהעונה הזאת בזבזה עליה זמן יקר בשביל להתמקד, שוב, בגיבורינו. מי מהם שיישאר בשלב הזה.
הערות אקראיות
- מדד קריפיות: 10, רק על הסצנה ההיא של ארוחת הבוקר.
- הסצנה של הפרק: "אנא עכל הפרשות", או איך שלא תרגמו את זה בדיוק בעברית. פשוט נפלא. וכאמור, גם הסצנה לאחר מכן עם מארק.
פרק 8 – ויטריול מתוק
אני בטוח שכמוני, גם אתם צופים ב"ניתוק" בשביל פרקים שלמים בלי מארק, הלי, דילן או קומת המנותקים ולא הבנתם בכלל למה לקח לסדרה עונה ושבעה פרקים בשביל לממש את הפוטנציאל שלה: פרק בעיירה שכוחת אל בכיכובה של דמות שנעלמה לאורך רוב העונה שבו אנחנו צריכים להתחיל כמעט מאפס ולנחש מי לעזאזל הדמויות שהיא מדברת איתן. סוף סוף.
וברצינות: "ויטריול מתוק" הוא לא פרק רע, ואפילו הייתי אומר שהוא פרק טוב גם אם הוא סובל מבעיה קלה סביב העובדה שהמבנה שלו צפוי לאללה. כלומר, הגילוי בו (הרמוני קובל היא זאת שהגתה את עניין הניתוק) משמעותי מאוד אבל "זה פרק שלם עליה שבו היא מבינה משהו ואז דבון ומארק מתקשרים" היה ברור כמבנה מהרגע הראשון בו התברר שאנחנו נהיה כל הפרק בעיירה הנטושה הזאת בלי איזושהי קפיצה רגע להתעדכן מה קורה עם מישהו מהחברים שלנו.
וזה לא ש"ניתוק" עובדת כדי להגיע לנקודה מסוימת אבל עדיין כל הקונספט הזה של פרקי קונספט מתחיל קצת להימאס. "ניתוק" הייתה במיטבה כשהיא לקחה חבורת דמויות מוגדרות היטב ונתנה להן להתקיים במרחב ביחד, והציגה את הדינמיקה שנוצרה כתוצאה מכך. בעונה השנייה, הסדרה מפרידה את הדמויות ומפלגת אותן כמעט כל פרק שני – כמעט כמו שלומון מנסה לעשות – בלי לתת לנו פשוט להיות רגע עם האנשים האלה, לשמוע מה שיש להם להגיד, להרגיש, ולחשוב. זה נהדר שהרמוני קובל מבינה שלומון דפקה אותה, את העיירה שלה, את המשפחה שלה והם בעצם הרעים, אבל למה זה ארבעים דקות של פרק שבא במקום מקום העבודה, שהוא עדיין הלב של הסדרה הזאת?
כל זה בולט בייחוד כאשר אחרי הפרק הקודם, קשה שלא לראות את כל השיחות – ובייחוד של הרמוני ואחותה – ולא לחשוב על הפידבק שמר מילצ'ק קיבל: תפסיקו לדבר במילים כל כך גבוהות.
טוב, בסדר, זה כן חלק מהקסם ה"ניתוק"-י, המעבר הזה למשלב שייקספירי מצד דמויות מודרניות, שנותן לכותבים את האפשרות לכתוב פשוט משפטים יפים יותר מאשר אלה שיש באמתחת האנגלית המודרנית.
הבעיה היא שבשלב הזה "ניתוק" מתנהגת קצת כמו חוגר שמספר לכולם איזה מפתח מוצלח הוא. כן, הדיאלוגים טובים, כן, הגילויים מעניינים, לא, הם עדיין לא הצליחו לבסס את העולם מסביב ככזה שאני אשמח לצלול לתוכו לא משנה מי ומה. טלוויזיה היא מדיום של דמויות, בסופו של דבר, והעובדה שכבר שני פרקים אני מבלה עם דמויות שהיו עד כה משניות, ובעיקר מגלה דמויות חדשות, נותנת להכל תחושה של העונה התשיעית של סקראבס, לא של עונה שנייה של סדרה מצליחה.
זה גם יותר בולט בייחוד בהנגדה בין שני הפרקים האחרונים – פרק 7 לפחות ידע תמיד לחזור למארק ודבון ודמויות שאני מכיר כדי שלא נצטרך כל הפרק לבהות בדוקטור המתעלל והאחות המפחידה. כאן, אין לנו את השבירה הזאת. "ניתוק" שמה את כל הז'יטונים שממש אכפת לנו מגברת קובל, כל כך אכפת לנו שכל אדם שהיא תפגוש ויגיד לנו משהו עליה יהיה מבחינתנו התעלות – ולא כך הדבר.
אז כן, זה פרק טוב, אבל הוא גם מרגיש כמו הפרק הכי מיותר עד כה. את העלילות של קובל בעיירה היה אפשר לשלב לאט לאט בפרקים הקודמים, כולל כל הגילויים על עיירה שבה כולם מתמסטלים מאתר, העובדה שקובל עבדה במפעלים האלה מגיל צעיר ואז קיבלה את אותה מלגה מסתורית שמילצ'ק מאיים לסרב לגברת הוואנג, ולבנות את השילוב והקרשנדו של העלילה שלה ושל מארק יחדיו, בייחוד כשציר הזמנים נראה נוח בצורה שלאו דווקא מתחברת.
הערות אקראיות:
- מדד קריפיות: 2. כאילו, עצוב על העיירה המסכנה הזאת, אבל שום דבר פה לא ממש מלחיץ.
- הסצנה של הפרק: הרמוני קובל חייבת למצוא משהו ולכן כמובן היא הולכת לנמנם.
- טוב, מארק נשמע בסך הכל בסדר, נראה שהכל סבבה, אולי את הפרק הבא נעשה על מנקי השירותים של קומת המנותקים, זה לא שאנחנו ממהרים לאנשהו.
- מה שכן, בסדר: הפרק הזה מסדר את הראש בנוגע לכל הזהות של הרמוני, כולל כל ההערות שאמרו לה בעבר וכמה כנועה היא הייתה כשהורידו לה את הראש פעם אחר פעם. אבל זה עדיין לא גילוי שמצריך פרק שלם.
- אני שמח שהמסמכים לא נשרפו אבל כזה, הרמוני, הכל בסדר? מה זאת ההחלטה התמוהה הזאת?
- אני שמח שהרמוני ברחה אבל כזה, מר בחור, הכל בסדר? מה מונע ממך לעלות איתה על הטנדר? למה צריך שמישהו יישאר מאחור? מה ההיגיון פה?
פרק 7 – צ'יקאי בארדו
הפרק השביעי של העונה הוא הרבה דברים: פרק שמקדם אותנו צעד נוסף לעבר מחוזות הקונספירציה-מפחיד-רע על פני השאלות הרגשיות והחברתיות של רעיון הניתוק, פרק שבישראלים יכול לעורר קצת אי נוחות עד צורך בנשימה עם ההבנה שהם בעצם רואים אישה שנחטפה ונלקחה בשבי, פרק שסוגר לא מעט פינות בנוגע לכל מיני שאלות, ופרק שנותן סוף סוף את אור הזרקורים לג'מה, אשתו של מארק. עם כל המשימות האלה, זה כמעט מפתיע שהוא גם זוכר להיות פרק טוב.
חיצוני
הדבר העיקרי שקיבלנו אישור עליו – כאילו היינו צריכים זאת – זה שהעיירה בה הסדרה מתרחשת היא לא עיירה קטנה מסביב ללומון, אלא בעצם עיירה בשליטת לומון. העיצוב הקטן שלהם מופיע לאורך כל הפרק ומתחבא מאחורי כל מיני דברים, אבל הם כל הזמן שם – מחפשים נסיינים לטובת הפרויקט הסודי שלהם, או הפרויקטים שלהם.
אני מדלג כל מיני דילוגים קטנים על "הפתק הזה מהעונה הקודמת חזר ומוכיח את הקשר" וכו' וכו' כי יש אנשים טובים ממני בשביל זה (גם בעברית, כאמור – וואלה עושים עבודה טובה בכיסוי כל ה"מצמצת-פספסת" של הנושא) אז נתמקד בגילוי העיקרי של הפרק שחשף מה באמת הפרויקט הסודי הזה: גיהנום עלי אדמות. אדם שנאלץ שוב ושוב לעבור את הדברים הכי מלחיצים – גם אם בנאליים – שהאנושות יודעת להציע. אבל בעצם… לא?
נראה שלומון עובדת על איזשהו משהו, גלולה, כפתור, אנא ערף, שיאפשר לאנשים פשוט לדחוף את כל הרגעים הרעים בחיים שלהם למישהו אחר שיאלץ לחוות אותם. כמו בבקתות הפנימיות ללידה שלומון מציעה, נראה שכל העסק הזה של עובדים מנותקים הוא משהו שלומון מנסה להבין איך למקסם רווחים ממנו. מה שהיה סביר לולא הוא בא על חשבון, נו, לחטוף בן אדם ולכלוא אותו בלי אפשרות לצאת החוצה.
חוץ מזה, הדבר המשמעותי שקרה בפרק הוא שככל הנראה, דבון התקשרה לגברת קובל. כאילו, נכון? היא פשוט מחוץ לפריים? לא עשו לנו קטע שלם על זה שהיא הולכת להתקשר בשביל שהיא לא תתקשר וסתם רגהאבי תתחפף באופן יותר מדי נוח תסריטאית כאילו אוקיי בואי תשארי שנייה ונדבר על זה??
פנימי
למרות שלא חסרים בפרק הזה פריימים בודדים שיכולים לפרנס קהילת רדיט שלמה, הסיבה שהפרק עובד היא בגלל המשקל הרגשי שלו. לא רק הצצה למערכת היחסים של מארק וג'מה, אלא גם הידיעה ששניהם עדיין קשורים אחד לשני, למרות השנתיים המטלטלות שעברו עליהם (כל אחד בדרכו).
הפרק הזה הוא מסוג הדברים שהיה מיותר לחלוטין בסרטים – אנחנו הרי יודעים פלוס מינוס את כל המידע שיש בו – אבל הוא מסוג הדברים שטלוויזיה נועדה בשבילם: לתת לנו זמן לבלות עם הדמויות ולהעמיק את הקשר הרגשי שלנו איתן דרך הדברים שקורים להן, שאנחנו יודעים שלא מקדמים עלילה אבל כן מקדמים הזדהות.
ואחרי כמעט שתי עונות, לראות את מארק שמח – טוב, זה צובט את הלב. וכאשר אחר כך אנחנו נזרקים להווה האומלל של ג'מה, בכלל קשה לעמוד רגשית בפני פרק שכזה.
הפרק גם זרק – ואולי זה רק אותי – למקום אחר בשיח המטאפורי וזה סחר בבני אדם, עם ספק של סחר מיני. ג'מה נכנסת לחדרים בתלבושות שונות ויוצאת מהן, ומנתקת את עצמה ממה שקרה בהן. כן, הסדרה מבהירה שמה שקורה שם הוא פחות מיני (לא הייתי קורא לו "תמים"), אבל ההשוואה הזאת עדיין ניטעת בראש. לא שהסדרה אומרת משהו עליה כרגע: ג'מה נמצאת באיזה מצב ניתוק בתוך ניתוק שכזה, עם עשרות ג'מות מפוזרות בין עשרות חדרים במצבי תודעה שונים – כולל גברת קייסי השונה לחלוטין מג'מה שגילינו בפרק הזה.
קשה שלא לחמוק מהתחושה שבעונה הזאת הסדרה נהנית לשחק עם תחושת הזמן של הצופים, ולנסות להרחיב את העולם במקום לקדם את העלילה. זה לאו דווקא רע, וזה אפילו עובד טוב מדי פעם (כמו פה), רק שהבעיה העיקרית של העולם של "ניתוק" היא אותה בעיה של העולם של מלחמת הכוכבים לתקופה ארוכה: בלי שמישהו יגיד את זה במפורש, מארק הפך ל"הילד הנבחר" שהכל סובב סביבו, ויש זכות קיום לדמויות רק אם זה בסוף מתקשר אליו בדרך כלשהי.
זה בינתיים בגדר הנסלח, אבל זה מתחיל לשחוק את גבולות השהיית הספק בטעם טוב. "ניתוק", להגנתה, מספקת כמה וכמה פתרונות לשאלות ולא מנסה להחזיק את המסתורין יותר מהנדרש, אבל עדיין אי אפשר שלא לחלום על סדרה שיותר חוקרת את העניין הזה של ניתוק ופחות את הקונספירציה מאחורי סיפורו המדהים של מארק.
הערות אקראיות:
- מדד קריפיות: 10. לא דיברתי על הבחור הקריפי שעובר חדר חדר בשביל להתעלל בג'מה אבל אההההה, כן?
- הסצנה של הפרק: "למה אתה לא פשוט מדבר רגיל", אמרה ג'מה את מה שכולנו רצינו להגיד לכל עובד בכיר בלומון. "תחלמי מתוק", הוא עונה, כמו האדם הכי קריפי בעולם.
- מה עשינו רע שיש לנו פרק שלם בלי הלי, דילן ואירווינג?
- תקשיבו, ג'מה כלואה שם והכל אבל מי לעזאזל מסכים לעבוד ביוזמתו במשמרת לילה במקום שהתאורה היחידה שלו עובדת בהגיון בילי ג'ין של מייקל ג'קסון? אנשים לא אוהבים לראות ביקום הזה?
- אה, אז אלה מי שצופים על הצופים. מקווה ששלחו את התשובות לאלן מור, הוא דאג ממש בנוגע לזה.
פרק 6 – אטילה
אהבה באוויר, בפרק נוסף שהמיקוד העלילתי שלו הוא פחות "ואז קרה הדבר הזה" ויותר "ואז הדמות הזאת הרגישה ככה". זה מתחיל בניסיון להשלים פערים בין הלי ומארק, ונראה שגם הסדרה עצמה קצת לא בטוחה איך בני אדם היו מגיבים בתרחיש הזה. לפני פרק, הרי, מארק אמר באופן ברור למדי שהוא לא יודע אם הוא יכול לסמוך על הלי יותר. ובכן, נראה שכל מה שהוא היה צריך זאת שיחת עידוד/איום ממילצ'ק כי וואלה עבר לו.
מי שהיה יכול להיעזר בקצת יותר חשדנות הוא אירווינג שלנו, שאני מאוד מתגעגע לגרסה הפנימית שלו, אבל לפחות הגרסה החיצונית מאפשרת לנו לגלות קצת יותר על ברט. ב"לגלות קצת יותר" הכוונה היא כמובן לראות עשרות דגלים אדומים מתנופפים מעל ההתנהגות שלו אבל קצת לסלוח על כל זה, כי כאמור, אהבה באוויר.
טוב, רגע, בואו נעשה את זה בפורמט.
חיצוני
אז, ברט הוא מרגל/עובד בכיר בלומון, הא? חבל, כה אהבנו אותך ברט.
כלומר, אנחנו עדיין לא יודעים מה כל הסיפור שם (האם היו עובדי מנותקים לפני ההצהרה הרשמית, או שמא ברט עבד שם במסגרת אחרת?) אבל אנחנו יודעים שברט משקר, ושבזמן שברט משקר, באים לגלות מה קורה בדירה של אירווינג.
כל זה הוא ענן שחור מעל עתידו של אירווינג. לא בחברה, מן הסתם הוא לא יחזור, אבל כזה… מעל עתידו הממשי כאדם שיתקיים בין אנשים.
מי שדווקא כן חושש לעתידו בחברה הוא מילצ'ק, שלוקח יום שלם בשביל לתרגל תיוק מסמכים עם סיכת הביטחון כמו שצריך, ואז הולך לנזוף בעצמו במילים הכי פשוטות שהוא רק יכול. אם כי, סת', כפרה, אם אתה מנסה לקצר במילים ולהשתמש במילים פשוטות יותר אתה לא יכול להשתמש רק במשפט אחד.
עוד עתיד לא ברור הוא עתידו של מארק, כי וואללה, למרות שדבון מסבירה לו ש"הוא בסדר", הוא לא ממש נראה בסדר. אני לא בטוח מה אמור לקרות בסוף התהליך הזה, אבל יש סיכוי לא אפסי שזה "מארק מת" פשוט. וכל זה לפני שהספקנו להמשיך את הסריה שבה מארק והלנה שוכבים אחד עם השני ברמות שונות של תודעה ושקרים!
סצנת הפגישה במסעדה כמובן מעוררת חשד שהלנה מרגלת אחריו, אבל בשלב הזה, יש יותר מסיכוי סביר שהלנה איגן פשוט קצת מאוהבת. אפילו לא במארק ספציפית כמו ברעיון של חופש מהחיים האלה שיש לה. מהדת שנמצאת סביבה, מהחברה הזאת – היא חולמת על קיום פשוט שבו היא יכולה לגשת אל מישהו, להתאהב, לצחוק איתו, ואולי להמשיך הלאה. ואולי כל זה היה יכול לקרות, אם היא לא הייתה, נו, אחד מהאנשים שאחראים לחטיפת אשתו של מארק. הדברים הקטנים שמונעים מערכות יחסים.
פנימי
אבל מכל מערכות היחסים והמימושים השונים שלהן, אולי הכי מעציבה זה של דילן ואשתו. יש משהו ברור במערכת היחסים הזאת ובמשיכה להתחיל מחדש, אבל יש משהו לא הוגן עבור דילן החיצוני שבעצם קצת נבגד על ידי אשתו עם… אה.. עצמו. הרי דילן החיצוני לא שונה מאוד מדילן הפנימי – הוא צריך להתמודד עם החיים והשגרה והאתגרים שדילן הפנימי מעולם לא היה צריך להתמודד איתם ויכול להיות הכלבלב הרומנטי שהוא היה בתחילת הקשר שלהם (כנראה).
בכלל, יש משחק יפה הפרק בין כל מיני מערכות יחסים שהיו/לא היו בשלבים שונים של תודעה ומודעות, ויש בהחלט סדרה אחרת לחלוטין על מנותקים שהיא כולה דרמה/קומדיה רומנטית. אבל "ניתוק" עסוקה במסתורין הגדול ששוכן בלב לומון, והמסתורין הזה אינו "אוקיי, רגע, שלושת החברה האלה פשוט הפסיקו לעבוד שם כליל בשביל ללכת להתמזמז? וואי, גברת הוואנג, את ממש לא טובה בעבודה שלך, את לעולם לא הולכת לקבל את המלגה הזאת".
הערות אקראיות:
- סת' מתקן את עצמו עשה לי פלאשבקים לטוביאס פיונקה מנסה להאזין לעצמו אחרי ההמלצה של מייקל בלות'.
- מדד קריפיות: 2. כולם אוהבים וחמודים, מה יש להיות קריפי פה?
- הסצנה של הפרק: מהרגע שברט אומר שהוא בלומון בגלל ישו ועד הסיום על הדרשה לגבי זה שהפנימיים מגיעים לגן עדן. מדהים.
פרק 5 – סוס טוריאני
בסיום הביקורת הקודמת קיוויתי שהפרק הנוכחי יצליח לסגור את הקצוות של שני הפרקים הקודמים באופן מספק. ובכן, הפרק הזה לא ממש הצליח.
כי בגדול, הסיום של הפרק הקודם וההתחלה של הפרק הזה עושים מעשי קסמים בניסיון שלא נשים לב שיש סצנה קריטית שחסרה בסוף פרק 4 ובה אירווינג החיצוני צריך לכל הפחות להגיד "אה, היי" לחברים הפנימיים שעומדים סביבו באמצע שום מקום. אבל לא רק שזה לא קורה – נראה שאירווינג החיצוני קיבל את הודעת הפיטורים שלו כאילו במייל או משהו, מה שאומר אחד משני דברים: או שהסדרה מחפפת בנושא קריטי, וזה מבאס – או שיש מנגנון שלישי שמופעל בין חיצוני ופנימי שלומון משתמשים כדי לשלוט בעובדים אפילו טוב יותר. אבל זה אומר שהם השתמשו בו באותו רגע על כל הרביעייה כי אף אחד מהם לא מדבר על איך שהטיול נגמר – כולם כאילו עובדים בהיגיון קולנועי של "הדבר האחרון שראינו היה שאירב נעלם" אבל כזה… כן? זה הדבר האחרון שהם ראו? אני מבין שהסדרה אוהבת לגרום לנו להרגיש חסרי התמצאות בזמן, אבל זה יוצא מגוחך ויותר כאילו מנסים להלחיץ אותך עם אדם ששם על עצמו שמיכה ועושה "אוווווו" במקום פשוט לתת למאורעות הדי דפוקים לערער אותך. וכן, אני מכניס לתוך זה את הפתיחה הלא נחוצה של "יש מישהו שהולך למעלית הזאת של אירווינג אבל לא נגיד לכם מי הוא". חברים, או שתראו לי את הפנים שלו או שתחסכו ממני את הריקודים האלה. מה אתם חושבים שאני אעשה עכשיו, אעבור על רשימת השחקנים שלכם בפרקים עתידיים כדי לנחש מי זה? אם אני רוצה לשחק משחקי ניחוש שלא יביאו לי סיפוק אני אעשה עוד סיבוב על "הרוטטרי מתים".
חיצוני
באופן נדיר לסדרה, פרק 5 הוא פרק שמתנהל על מי מנוחות. כלומר, כן – הלי חוזרת לחיינו, אירב נעלם ומארק החיצוני מתחיל באופן בולט להיות חולה ממה שזה לא היה שעשו לו בשילוב הזה (אבל זאת ההשפעה היחידה, אומרת לנו הסדרה, ומוסיפה: תסתמו). אבל מעט מאוד עלילה מתרחשת. יש בעצם שני קצוות עיקריים חדשים: המפגש של אירווינג וברט החיצוניים וההזמנה לארוחת ערב (והשאלה סביב הכוונות של ברט והאם, כפי שרדיט חושדים, הוא עובד בשותף עם לומון לעשות… משהו?), וגילוי הפתק שאירב השאיר לדילן. פרט לזה, זה היה פרק שלם של עיבוד הדברים שקרו לפני רגע. במקרה של מילצ'ק: מילולית.
פנימי
"טוב, הגיע הזמן לביקורת. אתה לא עוקב אחר הנהלים בנוגע למסמכים, אתה משתמש במילים גבוהות מדי ו-אה כן גייסת צוות שלם שהתגלה כבזבוז זמן, ואז כמעט גרמת למותה של אחת מהמנהלות הבכירות בחברה". העובדה שכל זה זכה לאותה חשיבות היה הומור נחוץ בפרק די יבש. זה גם היה מדויק לרגעים – מדי פעם השאלה מה חשוב לתאגידים בכלל וספציפית למנהלים שלהם היא טיפשית שלא לומר תמוהה, וגם הפורמט הביזארי והמוכתב לעייפה היה מדויק בעוקצנותו.
אבל רוב הפרק היה, כאמור, הנפולת הרגשית ממאורעות הפרק הקודם. מארק בהלם ומנותק (חה) רגשית ממה שקורה. הוא איבד חבר, איבד אמון במי שהוא אהב ואיבד כל שאיפה להצליח לשנות משהו. שום דבר מזה לא השתנה בסוף הפרק, אבל נראה שאחרי הביקורת שחטף שהוא נחמד מדי, מר מילצ'ק נכנס עם מארק לתחרות העלבות סמויות-פחות-או-יותר, ונרמז שמילצ'ק ניצח עם "האם סיפרת לה כבר ששכבת עם החיצונית שלה". דילן, מצידו, בעיקר אבל על לכתו של חבר שהוא מרגיש שהוא היה יכול לעשות יותר עבורו – וכנראה שכאן נכנס לתפקיד אותו פתק שהוא מצא מאחורי הפוסטר של "תחזיק מעמד" (אותן מילים אחרונות שאירב אמר לו).
מילצ'ק מתמודד גם עם עוקצנות מגברת הואנג על שיטת הניהול שלו (ועל כן לא זוכה לנגן בהלוויה של אירב), ובכלליות נראה כמו מישהו שעומד להתפוצץ. יש מי שמקווה שההתפוצצות תקרה לטובת הפנימיים, אבל אני לא חושב שדברים קורים באופן כל כך חד וחלק בסדרה שכזאת. ואם כן, זה כבר באמת ירגיש כמו סדרה אחרת.
וכמובן – הלי אר. אחרי שראינו ממנה באמת רגע בפרק הקודם, היא זוכה להופעת בכורה שבה היא בעיקר מנסה להבין מה קורה, ואף אחד לא ממש רוצה להגיד לה. אפילו את הגילוי שגברת קייסי היא אשתו של מארק היא שומעת מדילן כמעט בדרך אגב, פשוט כי זה ממש לא משנה מה היה בעבר בין מארק והלי – הוא לא יכול לסמוך עליה שוב. רגשית, טקטית, בכל צורה ואופן. וכך היא נזרקת אבודה למקום שהיא גם ככה שונאת, עם חבר אחד שמת, אדם שהיא אוהבת שמתנהג כאילו היא אוויר ומקום עבודה עוין. מה אני אגיד, רק עוד יום במשרד.
אבל כמובן שאם מדברים על רגש, הרי שהסצנה הכי מרגשת היא סוף הפרק, שבו מארק החיצוני זוכה לשמוע – ולראות – את אשתו שוב. לרגע אחד, וזה מציף את הכל. אז כמובן שבזה הפרק נגמר.
הערות אקראיות:
- ממד קריפיות: 4. עקרונית כנראה יותר אבל מרגיש שהפרקים האחרונים מנסים לשדר קריפיות בכוח אז אני מוריד להם בפרינציפ, שילמדו, הקקות.
- הסצנה של הפרק: לא יודע, הגיף של אירווינג היה חמוד אז אני בוחר בו. ושוב, מישהו דואג לאוכל לאנשים שעובדים במכרות האנימציה הללו?
- מילצ'ק מנסה לגרום לנטלי לשוחח על הציורים שהיא קיבלה רגע לפני משוב מרגיש מטומטם משמונה סיבות שונות שכולן "מה לעזאזל אתה מצפה שהיא תענה לך, אחי".
- אם כבר, מי הרוטטרי האהוב עליכם ולמה זה ארני היהודי המסכן?
פרק 4 – אגן הצער
אני לא רוצה להישמע נחרץ מדי אבל המחשבה העיקרית סביב הפרק הרביעי של העונה הזאת היא "איזה פרק גרוע".
עכשיו, זה שטויות: מן הסתם זה לא פרק גרוע. אבל נדמה שהעונה השנייה נהנית טיפה יותר מדי ממשחקי הזמן שלה ואחרי שסיימנו את הפרק השלישי עם מאורע שאמור היה לשנות הכל, אנחנו מתעוררים לפרק שבו על פני השטח כלום לא השתנה.
עכשיו, אני סומך על הסדרה מספיק כדי להאמין שזה לא כך – שככל הנראה לכל השאלות ששאלנו יש תשובות, ושבניגוד למשהו כמו "אבודים" לא ימתחו אותנו איתן עוד ארבע עונות. אבל הקפיצה הזאת מתסכלת כי היא גורמת לי להרגיש כמו מישהו שהסדרה משחקת איתי במקום לספר לי סיפור.
כן, חלק מובנה מהכיף ב"ניתוק" זה המסתורין, אבל בשלב הזה זה מרגיש כאילו הסדרה כופה עלינו את המסתורין הזה בתכסיסים במקום לתת לנו ליהנות ממנו באופן אורגני.
וכל זה מצער יותר כי זה, כנראה, הפרק שבו אנחנו נפרדים מאירב ולעזאזל, מגיע לו פרק פרידה יותר טוב מזה.
נתחיל לרגע עם הפנימי ואז נעבור לכל התקדמויות העלילה.
פנימי
הפרק הרביעי של "ניתוק" שם ללעג את החופשות הכפויות אליהן מוציאות חברות את העובדים שלהם למטרות "גיבוש" או כל דבר אחר. בסדרה זה אמנם מילולי, אבל לא פעם עובדים מוצאים את עצמם נזרקים באיזשהו חור תוך הבטחה לפעילות מגבשת כאשר השאלה היחידה שיש להם היא "למה לעזאזל אני פה?" ו"מתי אני יכול להפסיק להיות פה?".
סצנת המדורה גם משקפת את האגו השברירי של חברות שמספרות לעצמן שהן "משפחה" אבל לא מצליחות להתמודד עם הביקורת הקלה והמוצדקת ביותר, עד לרמת "עונשים" או מניעת הטבות עבור הסקפטיים או הציניים יותר בעובדים.
התמה הזאת של הגבולות בין מקום עבודה וכת מן הסתם כבר נחקרה לא מעט בעונה הראשונה ובשלב הזה אנחנו בעיקר רוכבים על ההדים שלה. הרצון של מקומות עבודה למקסם את הנאמנות והמחויבות של העובדים שלהם על ידי יצירת אחווה לא חייב להיות רעיון נוראי, אלא שבפועל זה לא פעם הופך למבחני נאמנות שמזכירים יותר, נו, כתות, במקום לקבל גבולות רגשיים ושאולי אנשים באים לעבוד בשביל לעבוד ולא כי יש להם חסך במשפחה. מה שכיף ב"ניתוק" זה הפיכת עצם הרעיון הזה – האחווה הכפוויה הזאת – לאחד מהפשעים הגרועים של לומון, שהוא בבירור ארגון דפוק לחלוטין שעובד על משהו נפשע, אבל לא נפשע כמו הכת הזאת שהם מקדמים. כאמור, "ניתוק" עובדת הכי טוב כשהיא משלבת את סיפור המסתורין בתוך סיפור על הבעיות העמוקות בתרבות הארגונית של ימינו, ופחות כשהיא מנסה להיות "טווין פיקס" של ימינו.
חיצוני
בואו נחזור אל מאורעות הפרק, שמוציא את ארבעת הפנימיים שלנו.. כלומר, שלושת הפנימיים, אבל רגע אני מקדים את המאוחר, לטיול. ועל זה נאמר: פאקינג מה?
כמו שציינתי בחלק למעלה, אני עלול להבין את ההיגיון של לומון – הם חוששים מהתנהלות הפנימיים ורוצים למצוא דרכים שהן בו זמנית פינוק ואיום להחזיר אותם לתלם. להעיר אותם באמצע אגם קפוא זאת דרך אפקטיבית – לתת להם טעימה מטבע שהם רק שמעו עליו, אבל בלי הבנה איך הם הגיעו לשם ואמצעים להגן על עצמם.
אבל מה, למען השם, עבר על החיצוניים? אפילו אם איכשהו הצליחו לשכנע את מארק ואירווינג החיצוניים – שני אנשים שחושדים בכל דבר שהארגון הזה עושה ומנסים באופן פעיל לחבל בו – לצאת לחופשה שכזאת, למה הם הסכימו להחליף באמצע אגם קפוא?
אפשרי שיש מצב שליטה שמאפשר ללומון גרסה שלישית, או גרסה של מחיקת זיכרון או כל דבר כזה או אחר, אבל הקפיצה הזאת גורמת לכל הפרק להרגיש כפוי. בעוד שעד כה ניתוק הצטיינה בלקחת אנשים נורמטיביים ולתת להם להתמודד עם מה לאלף אלפי עזאזל, הפרק הזה קצת שובר את ההיגיון הזה כמו נגיד, סביב עניין קטן קטנטן פיצי ממש שהוא מי אלה לעזאזל השיבוטים האלה שמצביעים להם על מקומות שונים.
אני מצטער, זה בסדר שיש כאלה – כל הסדרה בונה לקראת דיון על שיבוטים, הכל אחלה. אבל האופן שבו גיבורינו פשוט כזה "אה כן" לגביהם הוא חתיכת פספוס. לא מספיק להגיד "מה לעזאזל" כשרואים דבר כזה. ואם חלק היו מספיק רחוקים בשביל לא להתקרב, בשלב כלשהו בבירור היה אפשר לגשת קרוב אליהם ולבדוק, לכל הפחות, מה הם היצורים האלה – וכאן אני כן אציין לחיוב את השימוש באפקטים מטרידים כדי ליצור משהו בבירור קצת לא אנושי אבל מאוד קרוב להיות.
אבל לא. החבורה ממשיכה, ואם זה היה עוד קביל בעונה הראשונה שהם יאכלו שטויות של לומון באופן מקבל, לצפות לכך פרק אחרי שמארק ואירב שניהם מחפשים באופן פעיל להבין מה קורה זה צעד עצום אחורה בהגיון הפנימי של הדמויות.
אבל, כמובן, כל זה שולי. כל זה שולי כי כל השטויות שמתרחשות בפרק כמו הסיפור המוזר שמהדהד סיפורי אימה נגד אוננות בעצם נועדו להוביל אותנו לסיום שלו: הפרידה שלנו מאירב והחזרה לחיקנו של הלי.
נתחיל מהלי, כי בגדול מה שקרה שם זה יותר השלכה לעתיד מאשר משהו בהווה. כלומר, כן, יש לנו מקרה נדיר של חיצונית ופנימי ששוכבים (האם זה הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קורה? כנראה שלא) אבל בגלל שהייתי מציק שהתייחס לנקודה הזאת מההתחלה, אז כל העסק מראש התנהל בכפילות ולכן למשל האינטימיות בין הלי ומארק והציטוט של "לא אהבתי מי שהייתי בחוץ" כבר בזמן אמת צבט בלב לאור העובדה שיותר ויותר מתגלה כמה הלנה הרגישה שלמה לראשונה רק כפנימית.
אבל את הקו הזה עוד נוכל לגלות, בהנחה שמארק והלי יצליחו לשכנע את לומון להשאיר את הלי. לעומת זאת, סת' נראה די רציני לגבי מותו של אירב ב. – וכאן זה כבר לא צביטה אלא מכה קשה. במובן מסוים, המכה היא כי אירב לא ממש זכה לסיום מספק לכל הסיפור שלו. זה לא נדיר שהורגים דמויות אהובות בסדרות טלוויזיה, אבל זה מגיע לרוב לאחר שהן מיצו את הסיפור שלהן. הסיפור של אירב לא הרגיש ממוצה, אלא דווקא בתחילתו – ועדיין הוא נלקח מאיתנו. הוא גם בילה את רוב הפרק בפרצוף תחת שלא ממש הרגיש כמו הפרידה הרגשית הראויה ממנו… ולכן טוב שלפחות רגעיו האחרונים מוציאים אותו הכי מגניב שדמות כלשהי יצאה בסדרה עד כה – חכם, מדויק, נחוש וקשוח. לא רק שהוא הצליח להבין על ההתחלה שמשהו לא בסדר עם הלי, והאופן שבו הוא הבין את זה סופית ("הלי אף פעם לא הייתה אכזרית" זה באמת רגע נהדר), אלא גם ההסקה המיידית הבאה שלו לגבי זהותה האמיתית. אירב היה הרבה דברים במהלך העונה הראשונה, ופחות במהלך העונה השנייה, אבל הפרידה ממנו מבהירה מי הוא באמת היה: מלך. היה שלום, אירב, ותודה על חשיפת החפרפרות.
הערות אקראיות:
- מדד קריפיות: 8, אבל זה רמאות כי הם משתמשים בסיוטים ובעמק המוזרות.
- הסצנה של הפרק: מן הסתם הטבילה מחדש של הלנה/הלי והעימות של אירב מול כל זה, אז בואו נציין כמקום שני גם את הסצנה הזאת כי זה תכלס הייתה הסצנה הבאמת טובה היחידה של הפרק אבל היא הייתה ממש טובה. "תעשה את זה, סת'" זה לכאורה שורה שהיא כלום ושום דבר, אבל בפיו של טורטורו היא עלבון כל כך צורם, השם ישמור. והחיבוק לאחר מכן. החיבוק!
- אוקיי, אז אירבינג מתעורר באמצע היער וכולו כזה "אה, היי סת', מה לעזאזל קורה פה?" אני מראש יודע שלא ככה נפתח פרק 5 ואני עצבני מראש, אני מקווה שלפחות הפרק הבא כן יצליח לכסות גם את ההשלכות של מאורעות סיום פרק 3 וגם של הפרק הנוכחי. זה לא מעט.
- הרבה אנשים מתלהבים מכל הקטע שנותנים לראשונה לפנימיים לילה שלם של שינה. אני לא. אבל שתדעו שיש.
פרק 3 – מי בחיים?
הפרק השלישי של העונה מנסה לחזור לקצב של העונה הראשונה – קצת בפנים, קצת בחוץ, הרבה דברים קריפיים, הרבה התפתחויות, קצת ביקורת על תאגידים. בואו נצא לדרך.
חיצוני: תיאוריות, מסתורין, וכו'
מארק (החיצוני) מנסה לשאול את מארק (הפנימי) "מי בחיים" (אה, זה למה קוראים לפרק ככה) וממציא שיטה מאוד מסובכת ומסורבלת רק בשביל שתגיע רגהאבי, תקרא לו אידיוט, ותקדם את כל הסיפור באופן פסיכי על ידי שילוב (שנראה רק בפרק הבא) של מארק הפנימי והחיצוני. אני לא יודע מה קורה בצד השני של השילוב הזה, אבל אין ספק שהוא מגמד כמעט כל דבר שקרה בפרק הזה, וקרו לא מעט דברים: אירב גילה מה זאת המעלית המסתורית שהחיצוני שלו מצייר כל הזמן, הלי ומארק נפגשו עם מחלקת העיזים המסתורית ועכשיו אפשר לעדכן את הסיפור ל"מחלקת העיזים הפסיכית אמאלה מה זה", והרמוני קובלוויג עושה רונדלים הלוך ושוב בעודה קרועה בשאלה לאן להתקדם מכאן.
מבחינת "תיאוריות", אין יותר מדי התקדמויות – לומון מנסים לשכנע את ריקן לעשות גרסה של הספר שלו שלא תגרום לעובדים הפנימיים למרוד (דבון מזהה את הבולשיט מקילומטרים, כי היא פשוט כזאת אדירה)
פנימי: מקומות עבודה, רגשות, וכו'
עם זאת, אני רוצה להדגיש שני קווי עלילה: הראשון הוא דילן, והשני הוא סת', שסוף סוף זוכה לשם.
בעוד כל חבריו יוצאים להרפתקאות "תעלומות לומון מרושעות", דילן נשאר לקרקע אותנו לרגע עם העובדה שמדובר פה באנשים שנמצאים במצב בלתי אפשרי ולא רק דמויות במשחק מסתורין. המפגש שלו עם לא-אשתו היה נוגע ללב ולרגעים שובר – ההתמודדות של דילן עם עצמו האחר וההתמודדות של הבית שלו עם הנוכחות המוגברת של אותו דילן מודחק הן הרבה יותר מעניינות, רגשית, ממשחקי "מה קורה כאן". במובן מסוים, מארק הפנימי הפסיק להיות דמות והתחיל להיות כלי – גם למארק החיצוני, אבל גם ליוצרים. הוא רוצה לעזור לכולם, זה חלק מהאופי, הכל בסדר – אבל הדילמות שלו פשוט פחות ניתנות להזדהות בשלב הזה של העונה. אותו דבר נכון להלי/נה, ואמנם נוגע ללב לראות את אירב מעלה זכרונות על ברט, אבל גם שם כל המוטיבציות הן "בואו נגלה מה מסתירים מאיתנו" ולא משהו שנוגע להם עצמם.
במפתיע, מי ששותף לדילן במשהו שאפשר לזהות כאנושיות הוא דווקא מר מילצ'ק, הלא הוא סת', שמתחיל להפנים שלא משנה כמה יקדמו אותו, אף אחד מהאנשים למעלה לא יודע אפילו איך להעריך אותו. במקום לדבר איתו ישירות, הם חושבים שמה שחשוב לו זה "קנוניזציה מחדש" של אגדות לומון והפיכתו של קייר לשחור. מעבר לכך שזה קורע מצחוק, זה טרגי וזה מראה כמה חברות לא מצליחות להעריך עובדים ומנהלים שלהן. כל זה לצד עקיצה מעניינת מצד הוליווד על עצמה ועל ההרגל שלה לשנות את ההיסטוריה כדי לפרגן, לכאורה, לאנשים. זה מתחדד יותר לאור הניסיון שלו למצוא שותפה אצל מי שמייצגת את ההנהלה – נטלי – ולמצוא רק זכר למה שהיה יכול להיות אינטראקציה אנושית.
הערות אקראיות:
- מדד הקריפיות: 7, מה לעזאזל קורה עם אנשי העיזים האלה.
- לא, רגע, ברצינות – מה קורה עם אנשי העיזים האלה? הם נראים פצועים, מלוכלכים, מטונפים: איך כל זה מוסבר לחיצונים שלהם? הרי האנשים בלומון מאמינים שהם באים לעבודה משרדית סבירה. מה הפער הזה?
- השם ישמור, מי אלה צוות העובדים שעובד בלומון שיודע לבנות ולהרוס חדרים תוך יום? רק אתמול דיברו על חדר המשפחות הזה. מה זה לוח הזמנים הצפוף הזה!
- אני מניח שהאנושיות החדשה שאנחנו מגלים בסת' היא הסיבה העיקרית למה הביאו את גברת הואנג – לתת לנו אנטגוניסטית חדשה וקריפית לפחד/לשנוא בעוד האנטגוניסט הקודם לאט לאט נהיה אנושי ובר הזדהות.
- היי, גם הדמויות בפנים לא מטומטמות ומבינות שלומון עדיין מאזינה להן איכשהו. כל הכבוד… בזה שהחברה עד כדי כך מצליחה להבהיל אותן. יאי?
- הסצנה של הפרק: אין מה לעשות, קיר השחור. רגע כל כך אבסורדי שמראה כמה דפוקה לומון הרבה יותר מכל דיבורי קוד מסתוריים.
פרק 2 – להתראות, גברת סלוויג
אחרי פרק שלם "בפנים" קיבלנו פרק שלם "בחוץ", מה שאומר בפועל שהפעם כמעט ואין אמירה או סאטירה על תרבות העבודה הדפוקה והפרק כולו מוקדש לגילויים עלילתיים ורגשיים על הדמויות. ציפיתי שהחלטה כזאת תבאס אותי יותר, אבל מצד שני הפרק מיהר להבהיר מספיק שאלות מהפרק הקודם כך שאני סולח לו.
יש כמובן עוד כמה שאלות לא פתורות ונתחיל מהשאלה הגדולה: מיהו צוות האנימטורים שעובד במכרות ההנפשה של לומון, ואיך אפשר להציל את נשמותיהם אחרי שהם יצרו סרטון מונפש שלם ב… מה, גג שבוע? אם אני נחמד?
כלומר, בסדר, אני מניחחחח שיש יותר עניין סביב שאלות כמו במה מסובך אירב, למה ברט עוקב אחריו, והשאלה העדיין לא פתורה סביב האם מי שנמצאת בקומת הפנימיים זאת הלי או הלנה. הפרק די במפורש דוחף לכך שזאת הלי שיורדת למטה, אבל נאמני התיאוריה טוענים שאין את הדינג של המעלית.
אבל בסופו של דבר כל זה קצת משני למה שהוא ליבת הפרק: מארק ואחותו דבון מתמודדים עם זה שאולי, בעצם, אשתו של מארק חיה. ראוי לציין כמה דבון אדירה בהתמודדות שלה לאורך כל הפרק הזה, לא רק במובן ה"אנחנו יודעים שהיא צודקת ורוצים שהיא תדחוף את מארק לגלות" אלא גם כמי שאמורה לתמוך באח שלה ברגע קשה, שוב.
במובן הזה, הפרק אמנם לא עוסק רגשית בשאלות של מקום עבודה, אבל המסע הרגשי של מארק להבין שאשתו חיה (או סוג של חיה. או משהו מוזר) הוא מרתק גם לצפייה בזמן אמת וגם בשאלה איך זה ישליך על שאר הסדרה.
כי כן, כאמור, יש כל מיני שאלות כמו "מה אירב וברט זוממים" אבל לא ממש אכפת לי, עדיין. אלה תעלומות שאני לא קשור אליהן רגשית כי יש לי פחות מדי מידע עליהן. לעומת זאת, לתעלומה שהיא המסע הרגשי של מארק סביב מותה של ג'מה, אני מאוד קשור רגשית והשאלה מה יקרה הלאה יותר מעניינת אותי מכל דבר אחר.
בינתיים, הלנה מתמודדת עם ההבנה שיש לה גרסה מאושרת כלשהי במעמקי לומון – גרסה של אושר שלה פשוט אין, ואולי לעולם לא תהיה. מכל הדמויות עד כה, נראה שהלנה היא היחידה שבה החיצונית מקנאת במי שבפנים ולא ההיפך. או, טוב, לא רק ההיפך. גם פה, השאלה סביב הלנה או הלי היא קצת פחות מעניינת במסתורין שלה ויותר בשאלה לאן שתי הדמויות ילכו מפה… טוב, בהנחה, שאנחנו אי פעם עוד נראה את שתי הדמויות ולא רק דמות אחת.
ברולטת הדמויות בחוץ, דילן הוא המפסיד. לא רק במובן ה"הוא זה שהכי צריך את העבודה כי החיים שלו לא משהו", אלא כי חוץ מסצנה מבדרת למדי בראיון עבודה, אין לו באמת קצה חוט של עלילה או עניין. אין לו מרד מסתורי בלומון כמו אירב, אין לו קנאה עצומה כמו הלנה, ואין לו אישה שכנראה-לא-מתה כמו מארק. זה בסדר, תכלס, זה סבבה שלא כל דמות באה עם סיפור רקע מפותל – פשוט קשה שלא לחוש שהוא זה שנדחף לעמדת ה"דמות התומכת" בלי סיפור משל עצמו לעונה הזאת.
סוף פרק 2 הוא בעצם סוף יריית הפתיחה של העונה. אנחנו יודעים קצת יותר כמו זה שלומון מאוד מעוניינים בפרויקט "נמל קר", שהוא כנראה קשור לג'מה ובוודאות קשור למארק, שבעצם מעט מאוד השתנה בלומון מאז סוף העונה הקודמת, וכאמור – שיש להם איפשהו מכרה אנימציית פלסטלינה מוכן לכל בעיה.
אבל בעיקר הוא מאשרר ש"ניתוק" עדיין סדרה מרתקת ומעניינת לצפייה, ואני מקווה ששאר העונה תעמוד בקצב של פרקי הפתיחה האלה.
הערות אקראיות:
- נחמד לראות את הגרסה הקצת פחות קריפית של מר מילצ'ק שצריכה לתקשר עם אנשים אמיתיים ולא פנימיים שלא מודעים ליחסי אנוש בסיסיים.
- מדד קריפיות: 3. כן, יש את כל המרגלים של לומון וכל זה, והמון המון אננסים אבל תכלס פרק נחמד וקליל כמעט.
- בקטע לא מאיים בכלל, אחרי שצפיתי בפרק הגיע אבא שלי והעניק לי אננס. איזו מחווה תמימה ולא רומזת לשום דבר אפל!
- הסצנה של הפרק: המונולוג של מארק על ההבדל בין העצב של אחותו וההשפעה עליו הוא רגע די שמוקי מצד מארק, אבל לעזאזל כמה שזה שובר לב.
- אה, אז הם לא הביאו את כל השלישייה ההיא לסצנה וחצי לפרק אחד. הם הביאו אותם לסצנה וחצי בשני פרקים. הרבה יותר טוב ולא בזבוז כישרון בכלל!
- הפרק גם נחשפנו לפתיח החדש והקריפי שאני מניח שיש כתבות של אלפי מילים שמנתחות כל פרט ופרט בו. איחלתי להם בהצלחה.
פרק 1- שלום, גברת קובל
חזרנו, ונשאלת השאלה: למה בדיוק חזרנו?
כי כמו שמארק מתעורר, רץ, מגלה שמרכז השלווה נעלם (ואיתו גברת קייסי, ספק אשתו), ואז חוזר אל חדר העבודה רק כדי למצוא אותו מלא בשלל עובדים אחרים, ברור לנו שמשהו השתנה. מצד שני, בסוף אנחנו לכאורה חוזרים לאותה נקודת פתיחה של העונה הקודמת, עם ארבעת החברים עובדים שוב יחדיו. אז אולי כל השינויים עדיין לא מטלטלים עד כדי כך.
לכן נשאלת השאלה איזה עונה, ואיזה סדרה בעצם, מחכות לנו: האם אנחנו עדיין יכולים למצוא שאריות של אמירה על תרבות העבודה, יחסי עבודה-בית, ארגונים דפוקים ועוד – או שמא אנחנו עמוק בתוך טריטוריית "אבודים" של תעלומות ומסתורין ולקרוא פוסטים ארוכים ברדיט שכתב מישהו עם יותר מדי סמים ממריצים שמסביר למה העובדה שהשעה היא 17:10 כשמארק הולך זה רמז למהפכה האמריקאית כי זה מתי שנולד ג'ונתן טרומבול, שהיה מושל קונטיקט באותה תקופה. הכל מתחבר!!
בהתחלה חשבתי למדוד את הנושא בהערות האקראיות במדד "אבודים-המשרד", אבל נראה לי שבעצם נאמץ את שיטת הסדרה שאנחנו בה ונעבוד בפנימיים וחיצוניים. אז.
חיצוני: תיאוריות, מסתורין, וכו'
בפרק הפתיחה הסדרה לוחצת חזק מאוד על כל מיני שאלות ודברים מסתוריים ולא ברורים במטרה לגרום לנו אולי לשכוח כל מיני שאלות מהפעם הקודמת, אבל השאלה הגדולה נשארה: מה לעזאזל קורה כאן. השאלה השנייה היא, כמובן, כמה אפשר לסמוך על כל מה שראינו דרך עיניו של מארק. האם, למשל, חברי הצוות שהגיחו לרגע היו באמת עובדים חדשים שלומון ניסו להעביר – או שמא ניסיון של לומון לדוג עוד מידע ממארק, או אפילו להפריד אותו מהחברים במטרה לשלוט בו טוב יותר? האם באמת יש איפשהו סניף לומון כל כך גרוע עם מטאטאים וכל זה או שמא זה ניסיון לגרום למארק להרגיש טוב עם עצמו?
זה לא שאין לנו סיבה טובה לחשוד בהם: למרות הבטחות על כך שהורידו את המצלמות והמיקרופונים, לומון בבירור לא סיימו להתייחס לעובדים שלהם כנסיינים עבור מה שזה לא יהיה, וכל זה בניסיון להפריד את הצוות בשלל צורות, כמו "אגף ביקור המשפחות" שמבטיחים לדילן ובחייאת דילן אל תהיה כל כך מטומטם, זה לא מה שזה הולך להיות.
אם כי, אם כבר, כנראה הדגל האדום הכי בולט זאת הלי שדי בבירור עבר עליה משהו. אפשר לתאר את כל הדברים הקטנים שבונים לזה אבל הדגל האדום העיקרי המתנוסס שהוא שהיא שיקרה לחלוטין לחברי הצוות שלה בנוגע למה שקרה לה בלילה שבו היא הייתה בחוץ. התיאוריה הפופולרית שנייה אחרי שהפרק שודר היא ההסבר הפשוט ביותר: זו לא הלי אלא הלנה, והיא באה לרגל מטעם ההנהלה. זה ההסבר המתבקש, מהסוג הכל כך מתבקש שאני בספק שסדרה שמודעת לציפיות ממנה תשמור כטוויסט עוד הרבה זמן, ובשביל להיות חכמולוג אני חייב להציע הסבר חלופי אז… אה.. זאת גברת קובל! בתודעה של הלי! הא, הראיתי לאפסים האלה מרדיט.
נשארו כמובן עוד כמה שאלות קטנות יותר כמו מה למען אלפי העזאזל הוא הקטע של הילדה הקטנה (פינת תיאוריות רדיט: יש להם שיבוטים של גברת קייסי וזה גרסה צעירה שלה. אני… פחות משוכנע שזה המצב כי זה כבר באמת דוחף אותנו עמוק לנפנופי ידיים), מי היה האדם שצפה במארק כשנכנס למרכז השלווה (לא שאלה גדולה מדי ובהחלט אפשרי שזה פשוט מילצ'ק, ובכל זאת), מה קרה בשניות האחרונות של הפרק (למי שיש כוח להתעכב על כל פריים, תעדכנו), וכמובן: כמה זמן באמת עבר, מה קרה לגברת קובל, והאם מישהו באמת שמע על המקרה של הפנימיים שפרצו החוצה, כי אני אניח שזה לא באמת הגיע לחדשות.
אני אגיד שאין לי בעיה עם כמות השאלות הזאת, אבל שחשוב לי להגיד, אדון וגברת ניתוק, שיש משהו לא כיף באופן מובנה בלצפות בסדרה תוך ידיעה שהיא בעצם כל הזמן משקרת וצריך לנחש מה האמת ומה לא. אני מעריך את זה שלא מאכילים בכפית מידע, אבל אני אשמח שמדי פעם האוכל שכן מוצג בפניי יהיה באמת אוכל ולא חול של חתולים בטוויסט נוראי.
פנימי: מקומות עבודה, רגשות, וכו'
הפרק הראשון יחסית דל בשטויות של מקומות עבודה – ההתחלה מוקדשת כאמור בניסיון לשלוח את מארק לצוות אחר ואפשר לשרטט איזה קו על דינמיקה צוותית אבל הסדרה לא באמת מתעניינת בזה ומשתמשת במחליפים (צוות שחקנים די שווה בדמות אליה שווקט, בוב בלבאן, וסטפאנו קאראננטה) ככלי, קצת כמו שלומון עושים.
עם זאת, הפרק הזה בהחלט מדבר על היופי שהוא בקרת נזקים של משרדים גדולים: אחרי שקורה משהו שבאמת כבר אי אפשר להתעלם ממנו, אז באים, מפטרים שעיר לעזאזל, טוענים שעושים רפורמה וזה מסתכם בסרטון חדש לעובדים וכמה נהלים חסרי חשיבות אותם מציגים בחגיגות ובפומפוזיות כאילו מינימום מכריזים על מדינה, אבל שום דבר לא באמת משתנה.
אפשר כמובן גם לדבר על כמות התחמנות והרשע בניסיון לשלוח מרגלים (ככל הנראה) ולהפריד עובדים עם הטבות וכל זה, אבל זה דווקא קצת יותר "ארגון רשע סודי מוהאהאהא" מאשר האימפוטנטיות הנפוצה במשרדים.
אם כי, ובהנחה שאנחנו באמת חמישה חודשים אחרי העונה הקודמת ולא יומיים או משהו: צריך גם לציין לתפארת את הקושי של מחלקת המחשוב לשנות דברים קטנים אך משמעותיים כמו "השם של מי שעובד על המחשב הזה עכשיו". גם בתאגיד צללים מסתורי, עדיין יש דברים שלא מתפקדים.
ואם אני בפינת הדברים שהם לא מסתורין: הו, אירב. הלב פשוט נשבר. ג'ון טורטורו מצליח לרגש בדמותו כאדם שכל סיבת חייו נלקחה ממנו לפתע ואין לו באמת רצון או כוח להמשיך. כל שאר הדמויות סביבו קיבלו כוחות מחודשים ומוטיבציה לגלות מה קרה, אבל לאירב אין את כל זה. הוא רק רצה אהבה ועבודה קבועה שהוא יכול לשמוח בה – ושני הדברים האלה כבר אינם. דילן מנסה לדחוף אותו למצוא את ברט, אבל אני בספק שזה מה שמשאיר אותו. הניסיון של הפרק להשתעשע איתנו כאילו אירב באמת יילך הוא "נו באמת", אבל אני מקווה שעד סוף העונה אירב יזכה לנחמה ומשמעות.
וכך אנחנו מסיימים את הפרק הראשון: קצת יותר מסתורין מסאטירה, עם ארבעה חברים – אוקיי בסדר טכנית כנראה הלי לא, נו, הבנתם – כל אחד במקום שונה, אבל לפחות שמחים אחד בחברת השני. דילן עם ההבטחה לראות את המשפחה שלו, מארק עם הרצון למצוא את קייסי, הלנה עם (ככל הנראה נו כן הבנו) הצורך לרגל ולהבין מה השאר יודעים, ואירב עם לב שבור ואיזשהו רעיון כללי של מסדרון אפל שהוא יודע שהחיצוני שלו נוהג לצייר.
הערות אקראיות:
- פינת השם המפורסם: קיאנו ריבס הוא הקול של הבניין בסרטון, בהופעת אורח ממש לא קשורה אבל כיפית לאללה ותכלס אחד התפקידים היותר טובים של ריבס.
- אחרי שלקחתי לעצמי את מדד המשרד-אבודים, נחנוך מדד קריפיות. אני לא חושב שהסדרה אי פעם ירדה מתחת ל-5, אבל בכל מקרה אנחנו בכזה 7 כרגע. הדמות הכי קריפית היא עדיין מר מילצ'ק והחיוך הזה, אבל וואלה שגברת הואנג מתקרבת.
- הבעיה במתגלגלות של סדרות עם כל כך הרבה חוטי עלילה ותיאוריות זה שמדי פעם הולכת לאיבוד השאלה "האם זה פרק טוב", אז במידה וזה לא ברור: כן, פרק טוב. כאמור, אני עדיין חושש לעתיד הסדרה אם היא תמשיך לצעוד עמוק לתוך "הו מסתורין מפחיד אוגה בוגה" אבל כל עוד היא זוכרת לאזן את כל זה עם רגש, דמויות, והטירוף שהוא מקום עבודה מודרני – אני פה.
- הסצנה של הפרק: האם אתם מעדיפים את סצנת הפרק שלכם בקומדיה שחורה ואז זה הסרטון, או במערכת יחסים מרגשת ואז זאת השיחה של דילן ואירב עם "אני ההטבה המועדפת עלייך?". תכלס יש סיכוי שעבורי זה האפיון הקצרצר אך שובה הלב שבו גוונדלין שואלת את מארק אם הוא ראה את השמיים, שבמשפט קצר אך אפקטיבי מבהיר לנו כמה נוראי כל העסק הזה.
מעניין אם אני היחידה בעולם שלא הצליחה לצפות בסדרה הזו
כי כל הרקעים הלבנים עשו לי מיגרנה תמידית
שיא האכזבה. בשביל זה חיכינו 3 שנים.
שלא לדבר על ההפקה הזולה והוואן שוט הדיגיטלי המכוער בתחילת הפרק. איףף
שמתי לב לשוט הזה
ובאמת תהיתי איך עשו את זה. מה זה שוט דיגיטלי? כי אני מצידי התרשמתי על הדיוק בצילום
לא כזה דיגיטלי
לא שוט דיגיטלי (לפחות לא לגמרי)
10 שוטים רצופים. ברור שקיימת מצלמה אבל רוב האפקט נעשה באופן מכני למדי
(ל"ת)
לגבי היילי/הלנה
כמובן שהמחשבה הראשונה היא שמדובר בהלנה, אבל זה כל כך מובן מאליו שיותר סביר שמדובר במשהו אחר. אפשר למצוא סיבות "תמימות" מדוע שהיילי תשקר על מה שגילתה בחוץ (שימו לב שגם אירווינג לא בדיוק סיפר את האמת), אבל גם יכול להיות שבסיטואציה שבה הייתה אולי הצליחו לשכנע אותה לשתף פעולה מסיבה אחרת עם לומן (למשל, ייתכן שבזמן שעבר איפשרו לה לחיות חלק מהזמן בחוץ וכעת היא מוכנה לשתף פעולה תמורת זמן מחוץ למשרד).
באופן כללי, קשה להבין מדוע בכלל לומן עדיין מעסיקים את ארבעת הגיבורים, או מדוע למשל האאוטי של מארק שעבר חוויה מאוד לא נעימה (שעה מחייו פשוט נחטפה באמצע היום) ימשיך לשתף פעולה. הכל תלוי בתשובה של הפרקים הבאים. באופן כללי יש לי גם ציפיה (שאולי לא תתממש) שהעונה הזו תענה קצת יותר על ה"למה" שבבסיס הסדרה – למה בכלל הפרוייקט הזה של ה"ניתוק" משמעותי ולא ניתן לעשות את העבודה הזו על ידי עובדים רגילים. למה האנשים האלו עד כדי כך משמעותיים שלא ניתן פשוט להחליף אותם (נראה שללומן מאוד חשוב לשמר את מארק), ומה מטרת העל כאן (ההנחה שלי עד עכשיו שהכל הוא ניסוי לקראת השתלטות על קבוצה גדולה יותר באנושות, וכל העבודה שנעשית היא למעשה חסרת ערך, אבל קשה לדעת).
ובלי קשר, ההופעה של בוב בלבאן כאן הייתה נהדרת, חבל שהפרק לא נתן גם לאליה שווקת הזדמנות להפגין את היכולות שלה – מקווה מאוד שהם יחזרו בהמשך, כי קצת מבעס אותי לראות שחקנים מצויינים בתפקידים שלא ממצים את היכולות שלהם.
יש פער מידע מאד גדול
בין החשיפה בסוף העונה שעברה שמשהו גרוע מתרחש מבפנים, ובין ההסכמה של החיצוניים שלהם לחזור פנימה.
ואפילו יותר מזה – לכל אחד מהם יכול להיות תירוץ אפשרי למה הם מכניסים את עצמם הפנימיים לגיהינום, ועכשיו מבחירה. אבל למה שהחברה תאפשר לארבעה פנימיים שכבר הוכיחו שהם עושים צרות לחזור לזירת הפשע?
בנוגע למה עובר על הלי
לא הייתי שם את כל הז'יטונים על התאוריה שזו בעצם הלנה.
אני כן יכול להבין את המניע להתנהגות הנמנעת ולשקר מצידה של הלי, אחרי הכול ארבעתם נמצאים באיזו ברית משותפת נגד מקום עבודה שהוא כולו מניפולציות וגזלייטינג – איך הקולגות שלה ירגישו כשייוודע להם שהיא למעשה הבת של מנכ"ל אותה החברה?
אני גם לא בדיוק בתחושה שהסדרה משקרת לנו.
הסטוריטלינג של הפרק הזה (ושל חלק נרחב מהסדרה עד כה) עובד ככה שאנחנו צמודים לנקודת המבט של הפנימיים, שלמעשה חיים מיום עבודה ליום עבודה ומנסים לעשות סדר במבנה הארגוני המתעתע שהוא כל עולמם תוך שהם מנווטים בין מקלות וגזרים. המידע שהם מקבלים על דברים הוא חסר ומשובש, וכך גם אנחנו
(כשאפשר לצפות שמתישהו הסדרה תשבור שוב לנקודת המבט של החיצוניים, או שהפנימיים שוב יתעוררו בחוץ דרך אותו פרוטוקול "שעות נוספות" או דבר דומה).
אגב, גם בוואלה עוקבים אחרי העונה
עם דגש על "הנה מה שפספסתם" שכזה.
הנה למשל הפרק השני.
לא יצא לי לראות עוד ביקורות על כל פרק בעברית אבל אם מצאתם כאלה מוצלחים מן הסתם מוזמנים לשתף שכולנו נהנה.
תו"תו
לגבי המעבר מפגמים לגבורה – אני לא בטוח שזה עוד שם, אם כי אני מסכים איתך שבהחלט אפשר שזאת הדרך שאנחנו יורדים בה. כרגע אנחנו עוד בשלב שבו הפגמים מתערערים, וזה כן עבד עליי.
הסצינה שלי בפרק השני
היא ראיון העבודה של דילן בחברה אחרת. וזה לא בגלל הסצינה עצמה, אלא בגלל ההשקעה בליהוק של שחקן שהוא כמעט תאום של דילן. שזה מן הסתם אמירה מכוונת, אבל ההשקעה בכך בשביל סצינה שרוב הסיכויים תהיה חסרת חשיבות לעונה כולה – מרשימה.
אני חושבת שפספסת רמז לכך שהקושי הכלכלי של דילן עשוי להיות חמור משנראה על פני השטח: הוא מוודא שהעבודה במפעל הדלתות מעניקה ביטוח בריאות וגם נראה שהאחריות לפרנס את משפחתו נופלת על כתפיו בלבד. בארה"ב, שעליה המדינה שבה מתנהלת הסדרה מבוססת (גם אם הן לא לחלוטין זהות), ביטוח הבריאות יקר מאוד והדרך הנגישה ביותר לקבל אותו היא דרך המעסיק, מה שהופך עובדים (ממעמד סוציו-אקונומי נמוך בעיקר) לתלויים במעסיקים שלהם ברמה לא פרופורציונלית. אני חושדת שמישהו מבני המשפחה של דילן חולה מאוד ולכן הוא נואש לעבודה שאינה מזדמנת. בנוסף, זה יסביר למה חובת הפרנסה היא שלו בלבד – או שאשתו עוזרת לטפל בילד החולה או שהיא חולה בעצמה.
אה ולגבי השאלה האם הלי או הלנה הן שנמצאות כעת בקומת המנותקים, אוסיף שמלבד היעדר ה"דינג" של המעלית, לפי מה שראיתי היא לא מחליפה את השעון שלה, בעוד ששאר העובדים כן. יכול להיות שפספסתי, או שהלנה מעולם לא טרחה להחליפו, אז תקנו אותי אם אני טועה.
הפרק השני של עונה 2 גרם לי כבר לברוח ולחתוך. זה מתחיל להרגיש כמו מסטיק, נמרח ויומרני. מהחינת העלילה, היו צריכים לסיים את עונה 1 המצויינת בעוד 2-3 פרקי סיום, עם פיצרונות ומסקנות וזהו. מרגיש שמותחים סתם בשביל להישאר באוויר.
פרק 4 מתיש ומכעיס
כן, ה10 דק האחרונות אדירות, אבל עד שם – זיווג מוח מיותר ומעיק.
כמו כן – אתם חווים שינה לראשונה ופשוט זורמים עם החוויה?? לישון זה נורא מפחיד כשחושבים על זה
כמעט כל דבר שקורה בפרק הזה מפחיד לאללה לפנימיים
או לפחות אמור להיות מאוד מפתיע. אבל התרגלנו שבעולם של התוכנית הפנימיים אולי מגיעים חסרי פנימיות וזיכרון, אבל יש להם יכולת הסתגלות והבנה של מבוגר מנוסה.
לא ברור איך הוא יכול לשקר להם על המפל
אין להם זיכרונות אישיים אבל יש להם ידע כללי והם יודעים שהוא לא גבוה בכלל
לא שחשבתי על הבעיה הזאת כשצפיתי
ולא שזה לא מרגיש כמו חור (בכל זאת, קצת קטן). אבל כל מי שעבד עם מערכת חוקים ממוחשבת מכיר מצבים שבהם יש חוקים סותרים. למשל, במקרה הזה – "העבר את כל מחלקת מקרודאטה למצב פנימי" וגם "מנע העברה של הלנה למצב פנימי" ושילובים שונים של רשימות Whitelist/blacklist רב שכבתיים.
כמובן שזה קצת מתנגש עם הצורה הרטרו-פיוטריסטית שבה המערכות של לומן עובדות (בעולם האמיתי לא היה אף מתג פיזי מעורב בכל זה).
הביקורת על פרק 5 יגיע הכי מוקדם מחר
וסביר יותר שבראשון
מוזמנים כעונש לעשות לי את כל הספוילרים בעולם או משהו
All good innies go to heaven
(ל"ת)
אני בהחלט רוצה לראות את הדרמה/קומדיה הרומנטית הזו
אני בהחלט אוהב את הסדרה הרבה יותר שהיא עוסקת בדברים כמו היחסים של אשתו של דילן עם שתי הגרסאות שלו, או עוסקת בשפע הסיבות שיגרמו לאנשים לעבור את תהליך הניתוק (מטראומה, דרך חוסר ברירה כלכלי ועד ההברקה של הפרק הנוכחי לגבי המוטיבציה הדתית של ברט). כל ההפיכה של לומן לתאגיד רשע מוחלט שחוטף אנשים ובעל תוכנית על מסתורית של השתלטות עולמית גונב עבורי את הפוקוס מהדילמות הפשוטות והאנושיות שתהליך הניתוק מייצר. כנראה שכדי ליצור סדרה של כמה עונות אין ברירה אלא ליצור עלילת על שכזאת, אבל זה הרבה פחות מעניין בעיני מעצם שגרת החיים המפוצלים (בעונה הראשונה היו הרבה שיחות יומיומיות נהדרות של האיניז שניסו להבין את הקיום האנושי מנקודת מבטם, שנעלמו לחלוטין בעונה הזו).
או חברים בצבא מהבסיס, אבל מיחידה אחרת. נדיר אבל קורה, ואז אין שתיית/ פריסת שחרור. או אנשים שסופחו ליחידה שלך ויום בהיר ופתאומי פשוט נעלמים כי החליטו להחזיר אותם ליחידה.
טוב, לפעמים גם הטקסים לא עוזרים. כמה תהליכי פרידה מדורגים עשיתי עם אנשים לפני השחרור הידוע מראש שלי, ועדיין הם התייחסו לזה כאילו אני גם מתה וגם נוטשת. ועדיין, כל מה שטקסים עושים הוא לסדר ולנרמל פרידות ועזיבות. על זה נבנות תרבויות ודתות, זה חלק מהאנושיות.
כשאתה ילד, הווה אומר יצור נטול רגשות ברוב המסגרות שאינן הבית שלך, כמות ההיעלמויות הפתאומיות שאתה חווה של דמויות קבועות- מטפלות, גננות, מורים ומורות, אפילו מאבטחים שתקנים בכניסה הם דמות קבועה כזאת- שבאמת מפליא שילדים מתקשים להיקשר למקומות האלה…
האנה, זו לא סתם טעות.
אז מה באמת?
(ל"ת)
ניסיון להראות אפתיה וריחוק
לדעתי היא פשוט לא רצתה להיראות בקיאה מידי בחייו, אז היא טעתה בכוונה.
אולי פספסתי
אבל אף אחד לא ידבר על הפתיח המטריף הזה?
כבר כוסה בעונה 1 לדעתי
כולם מסכימים שהפתיח מעניין/מקורי/מפחיד/מקריפ/מהפנט ומכניס לאווירה של הסדרה בצורה מושלמת אבל..
בעונה הראשונה האנימציה הייתה טובה יותר. לדעתי המטנימליזם של עונה 1 התאיםיותר מאשר העומס הויזואלי של עונה 2
נדמה לי שצריך לומר את האמת כפי שהיא
מסדרה שהיתה יצירת מופת בעונה הראשונה, היא הפכה להיות קשקוש מקושקש בעונה השניה. בחיי, זה מזכיר לי את ההבדלים ברמה בין העונות של סדרות כמו פריזון ברייק או הירוז (ממזמן אמנם, אבל עדיין).
חבל מאד.
פרק 8 היה מעולה לא מבין את התמרמרות
פרק 8: כל סצנה עם הבחור הייתה גרועה
"תזכירי לי למה אני הולך לעזור לך?"
"כי היינו אחוקים"
"אה כן בואי אני אשב באוטו ואבהה בחלל, לכי חפשי, ליטרלי"
מזתומרת לא הועיל בכלום?
יורד לו דם מהאף!
כן אבל החיווט הזה לא אומר כלום אז
(ל"ת)
פרק סיום נורא מאכזב לעונה השנייה
ממש מבאס לגלות שכל החורים העלילתיים וכל הליקויים והרגעים המרושלים בעונה הזאת, היו בדיוק מה שהם נראו, ולא משהו מתוכנן ומכוון, כפי שאולי קיווינו.
אם זה לא מספיק היו בפרק הסיום לפחות 20 דקות מיותרות שבהן הפרק ממש ניסה בכוח ליצור מתח, במקום שזה יקרה באופן אורגני כמו בסיום העונה הראשונה.
סה"כ פרק האחרון מהנה מאוד.
אבל זה אבודים החדשה, הם בחיים לא יתנו תשובות מספקות.
הכי הפריע לי זה פשוט להבין מה קולד הארבור נותן שניתוק רגיל לא? מה כל כך מיוחד שם שעשו ממנו אירוע חסר תקדים בחברה ובכל האנושות.
כל ניתוק רגיל שוכח את החיצוני שלו ואת החוויות שלו, לא הראו לנו משהו אחר שגורם לחשוב אחרת. מה החידוש?
איך שאני מסתכל על זה
אני רואה את זה ככה
הניתוק ה"קלאסי" שהדמויות שלנו עברו לא מושלם ולא היה מושלם מלכתחילה.
המטרה של מחלקת הזיקוק וקומת הניסויים זה לשפר את השבב ואת הניתוק כדי לייצר ניתוק מוחלט.
השאירו את המנותקים בחלל לימינלי מנוכר לחלוטין ומבלי גירויים של העולם החיצוני, בין היתר כדי למנוע את האופציה שסיטואציות רגשיות "של הבחוץ" יעוררו אצלם גירויים שיפריעו לניתוק.
בקומת הניסויים לא סתם מעבירים את ג'מה חוויות טראומטיות, מעבירים אותה
א. חוויות שהיא עברה בחיים והן משמעותיות לה, היא שונאת למלא פתקי תודה על מתנות ועל כן בודקים האם זה מייצר אצלה תגובה רגשית
ב. חוויות פיזיות קשות כדי לראות האם הגרסה הרגילה שלה זוכרת את זה ומרגישה את אותן טראומות
קולד הארבור זה הניסוי האולטימטיבי, ייצור חוויה שהיא כה משמעותית ורגשית עבורה, כדי להיות בטוחים שהיא לא תעורר אף רגש.
אני רוצה להאמין שהשימוש של ג'מה כגברת קייסי הוא חלק מזה, הטיפול כלל חשיפה למארק כדי לראות אם נוצרת זיקה ביניהם.
אני לא זוכר במפורש אבל כן זכור לי שבין קייסי למארק היה רמיזות שהם מרגישים… משהו.
המשך הזיקוק והעובדה שמארק וג'מה זה צימוד רגשי הרבה יותר משמעותי מאפשר להם להגיע לשיאים רגשיים שמאפשרים למתוח ולשדרג את יכולות הניתוק עוד ועוד.
לא אבודים
לדעתי הפרק האחרון כבר נתן תשובות מספקות למה שלא ידענו עד כה, ובעיקר מה הפנימיים עושים שם למטה (ואפילו למה יש עיזים).
מה זה קולד הארבור כבר ענו פה. זה אולי לא נשמע חשוב כ"כ אבל אפשר לקבל שבהגיון של הסדרה זה אירוע מכונן (בכל מקרה זו לא חידה שלא נפתרה ולכל היותר כתיבה לא מושלמת).
יש חורים בעלילה אבל זה אינהרנטי לסדרה כזו.
מה עוד נשאר לא ברור?
למה יש עיזים?
(ראיתי את הפרק, ועדיין)
כי האיגנים הם מטורפים והם דורשים קורבן.
(ל"ת)