ביקורת מתגלגלת: ניתוק, עונה שנייה

נא לסמן ספוילרים כמו שצריך. אתם אמורים להכיר מה קורה פה. 

פרק 5 – סוס טוריאני

בסיום הביקורת הקודמת קיוויתי שהפרק הנוכחי יצליח לסגור את הקצוות של שני הפרקים הקודמים באופן מספק. ובכן, הפרק הזה לא ממש הצליח. 

כי בגדול, הסיום של הפרק הקודם וההתחלה של הפרק הזה עושים מעשי קסמים בניסיון שלא נשים לב שיש סצנה קריטית שחסרה בסוף פרק 4 ובה אירווינג החיצוני צריך לכל הפחות להגיד "אה, היי" לחברים הפנימיים שעומדים סביבו באמצע שום מקום. אבל לא רק שזה לא קורה – נראה שאירווינג החיצוני קיבל את הודעת הפיטורים שלו כאילו במייל או משהו, מה שאומר אחד משני דברים: או שהסדרה מחפפת בנושא קריטי, וזה מבאס – או שיש מנגנון שלישי שמופעל בין חיצוני ופנימי שלומון משתמשים כדי לשלוט בעובדים אפילו טוב יותר. אבל זה אומר שהם השתמשו בו באותו רגע על כל הרביעייה כי אף אחד מהם לא מדבר על איך שהטיול נגמר – כולם כאילו עובדים בהיגיון קולנועי של "הדבר האחרון שראינו היה שאירב נעלם" אבל כזה… כן? זה הדבר האחרון שהם ראו? אני מבין שהסדרה אוהבת לגרום לנו להרגיש חסרי התמצאות בזמן, אבל זה יוצא מגוחך ויותר כאילו מנסים להלחיץ אותך עם אדם ששם על עצמו שמיכה ועושה "אוווווו" במקום פשוט לתת למאורעות הדי דפוקים לערער אותך. וכן, אני מכניס לתוך זה את הפתיחה הלא נחוצה של "יש מישהו שהולך למעלית הזאת של אירווינג אבל לא נגיד לכם מי הוא". חברים, או שתראו לי את הפנים שלו או שתחסכו ממני את הריקודים האלה. מה אתם חושבים שאני אעשה עכשיו, אעבור על רשימת השחקנים שלכם בפרקים עתידיים כדי לנחש מי זה? אם אני רוצה לשחק משחקי ניחוש שלא יביאו לי סיפוק אני אעשה עוד סיבוב על "הרוטטרי מתים". 

חיצוני

באופן נדיר לסדרה, פרק 5 הוא פרק שמתנהל על מי מנוחות. כלומר, כן – הלי חוזרת לחיינו, אירב נעלם ומארק החיצוני מתחיל באופן בולט להיות חולה ממה שזה לא היה שעשו לו בשילוב הזה (אבל זאת ההשפעה היחידה, אומרת לנו הסדרה, ומוסיפה: תסתמו). אבל מעט מאוד עלילה מתרחשת. יש בעצם שני קצוות עיקריים חדשים: המפגש של אירווינג וברט החיצוניים וההזמנה לארוחת ערב (והשאלה סביב הכוונות של ברט והאם, כפי שרדיט חושדים, הוא עובד בשותף עם לומון לעשות… משהו?), וגילוי הפתק שאירב השאיר לדילן. פרט לזה, זה היה פרק שלם של עיבוד הדברים שקרו לפני רגע. במקרה של מילצ'ק: מילולית.

פנימי

"טוב, הגיע הזמן לביקורת. אתה לא עוקב אחר הנהלים בנוגע למסמכים, אתה משתמש במילים גבוהות מדי ו-אה כן גייסת צוות שלם שהתגלה כבזבוז זמן, ואז כמעט גרמת למותה של אחת מהמנהלות הבכירות בחברה". העובדה שכל זה זכה לאותה חשיבות היה הומור נחוץ בפרק די יבש. זה גם היה מדויק לרגעים – מדי פעם השאלה מה חשוב לתאגידים בכלל וספציפית למנהלים שלהם היא טיפשית שלא לומר תמוהה, וגם הפורמט הביזארי והמוכתב לעייפה היה מדויק בעוקצנותו. 

אבל רוב הפרק היה, כאמור, הנפולת הרגשית ממאורעות הפרק הקודם. מארק בהלם ומנותק (חה) רגשית ממה שקורה. הוא איבד חבר, איבד אמון במי שהוא אהב ואיבד כל שאיפה להצליח לשנות משהו. שום דבר מזה לא השתנה בסוף הפרק, אבל נראה שאחרי הביקורת שחטף שהוא נחמד מדי, מר מילצ'ק נכנס עם מארק לתחרות העלבות סמויות-פחות-או-יותר, ונרמז שמילצ'ק ניצח עם "האם סיפרת לה כבר ששכבת עם החיצונית שלה". דילן, מצידו, בעיקר אבל על לכתו של חבר שהוא מרגיש שהוא היה יכול לעשות יותר עבורו – וכנראה שכאן נכנס לתפקיד אותו פתק שהוא מצא מאחורי הפוסטר של "תחזיק מעמד" (אותן מילים אחרונות שאירב אמר לו). 

מילצ'ק מתמודד גם עם עוקצנות מגברת הואנג על שיטת הניהול שלו (ועל כן לא זוכה לנגן בהלוויה של אירב), ובכלליות נראה כמו מישהו שעומד להתפוצץ. יש מי שמקווה שההתפוצצות תקרה לטובת הפנימיים, אבל אני לא חושב שדברים קורים באופן כל כך חד וחלק בסדרה שכזאת. ואם כן, זה כבר באמת ירגיש כמו סדרה אחרת. 

וכמובן – הלי אר. אחרי שראינו ממנה באמת רגע בפרק הקודם, היא זוכה להופעת בכורה שבה היא בעיקר מנסה להבין מה קורה, ואף אחד לא ממש רוצה להגיד לה. אפילו את הגילוי שגברת קייסי היא אשתו של מארק היא שומעת מדילן כמעט בדרך אגב, פשוט כי זה ממש לא משנה מה היה בעבר בין מארק והלי – הוא לא יכול לסמוך עליה שוב. רגשית, טקטית, בכל צורה ואופן. וכך היא נזרקת אבודה למקום שהיא גם ככה שונאת, עם חבר אחד שמת, אדם שהיא אוהבת שמתנהג כאילו היא אוויר ומקום עבודה עוין. מה אני אגיד, רק עוד יום במשרד. 

אבל כמובן שאם מדברים על רגש, הרי שהסצנה הכי מרגשת היא סוף הפרק, שבו מארק החיצוני זוכה לשמוע – ולראות – את אשתו שוב. לרגע אחד, וזה מציף את הכל. אז כמובן שבזה הפרק נגמר. 

הערות אקראיות:

• ממד קריפיות: 4. עקרונית כנראה יותר אבל מרגיש שהפרקים האחרונים מנסים לשדר קריפיות בכוח אז אני מוריד להם בפרינציפ, שילמדו, הקקות. 
• הסצנה של הפרק: לא יודע, הגיף של אירווינג היה חמוד אז אני בוחר בו. ושוב, מישהו דואג לאוכל לאנשים שעובדים במכרות האנימציה הללו? 
• מילצ'ק מנסה לגרום לנטלי לשוחח על הציורים שהיא קיבלה רגע לפני משוב מרגיש מטומטם משמונה סיבות שונות שכולן "מה לעזאזל אתה מצפה שהיא תענה לך, אחי". 
• אם כבר, מי הרוטטרי האהוב עליכם ולמה זה ארני היהודי המסכן? 

פרק 4 – אגן הצער

אני לא רוצה להישמע נחרץ מדי אבל המחשבה העיקרית סביב הפרק הרביעי של העונה הזאת היא "איזה פרק גרוע". 

עכשיו, זה שטויות: מן הסתם זה לא פרק גרוע. אבל נדמה שהעונה השנייה נהנית טיפה יותר מדי ממשחקי הזמן שלה ואחרי שסיימנו את הפרק השלישי עם מאורע שאמור היה לשנות הכל, אנחנו מתעוררים לפרק שבו על פני השטח כלום לא השתנה. 

עכשיו, אני סומך על הסדרה מספיק כדי להאמין שזה לא כך – שככל הנראה לכל השאלות ששאלנו יש תשובות, ושבניגוד למשהו כמו "אבודים" לא ימתחו אותנו איתן עוד ארבע עונות. אבל הקפיצה הזאת מתסכלת כי היא גורמת לי להרגיש כמו מישהו שהסדרה משחקת איתי במקום לספר לי סיפור. 

כן, חלק מובנה מהכיף ב"ניתוק" זה המסתורין, אבל בשלב הזה זה מרגיש כאילו הסדרה כופה עלינו את המסתורין הזה בתכסיסים במקום לתת לנו ליהנות ממנו באופן אורגני. 

וכל זה מצער יותר כי זה, כנראה, הפרק שבו אנחנו נפרדים מאירב ולעזאזל, מגיע לו פרק פרידה יותר טוב מזה. 

נתחיל לרגע עם הפנימי ואז נעבור לכל התקדמויות העלילה.

פנימי

הפרק הרביעי של "ניתוק" שם ללעג את החופשות הכפויות אליהן מוציאות חברות את העובדים שלהם למטרות "גיבוש" או כל דבר אחר. בסדרה זה אמנם מילולי, אבל לא פעם עובדים מוצאים את עצמם נזרקים באיזשהו חור תוך הבטחה לפעילות מגבשת כאשר השאלה היחידה שיש להם היא "למה לעזאזל אני פה?" ו"מתי אני יכול להפסיק להיות פה?". 

סצנת המדורה גם משקפת את האגו השברירי של חברות שמספרות לעצמן שהן "משפחה" אבל לא מצליחות להתמודד עם הביקורת הקלה והמוצדקת ביותר, עד לרמת "עונשים" או מניעת הטבות עבור הסקפטיים או הציניים יותר בעובדים. 

התמה הזאת של הגבולות בין מקום עבודה וכת מן הסתם כבר נחקרה לא מעט בעונה הראשונה ובשלב הזה אנחנו בעיקר רוכבים על ההדים שלה. הרצון של מקומות עבודה למקסם את הנאמנות והמחויבות של העובדים שלהם על ידי יצירת אחווה לא חייב להיות רעיון נוראי, אלא שבפועל זה לא פעם הופך למבחני נאמנות שמזכירים יותר, נו, כתות, במקום לקבל גבולות רגשיים ושאולי אנשים באים לעבוד בשביל לעבוד ולא כי יש להם חסך במשפחה. מה שכיף ב"ניתוק" זה הפיכת עצם הרעיון הזה – האחווה הכפוויה הזאת – לאחד מהפשעים הגרועים של לומון, שהוא  בבירור ארגון דפוק לחלוטין שעובד על משהו נפשע, אבל לא נפשע כמו הכת הזאת שהם מקדמים. כאמור, "ניתוק" עובדת הכי טוב כשהיא משלבת את סיפור המסתורין בתוך סיפור על הבעיות העמוקות בתרבות הארגונית של ימינו, ופחות כשהיא מנסה להיות "טווין פיקס" של ימינו. 

חיצוני

בואו נחזור אל מאורעות הפרק, שמוציא את ארבעת הפנימיים שלנו.. כלומר, שלושת הפנימיים, אבל רגע אני מקדים את המאוחר, לטיול. ועל זה נאמר: פאקינג מה? 

כמו שציינתי בחלק למעלה, אני עלול להבין את ההיגיון של לומון – הם חוששים מהתנהלות הפנימיים ורוצים למצוא דרכים שהן בו זמנית פינוק ואיום להחזיר אותם לתלם. להעיר אותם באמצע אגם קפוא זאת דרך אפקטיבית – לתת להם טעימה מטבע שהם רק שמעו עליו, אבל בלי הבנה איך הם הגיעו לשם ואמצעים להגן על עצמם. 

אבל מה, למען השם, עבר על החיצוניים? אפילו אם איכשהו הצליחו לשכנע את מארק ואירווינג החיצוניים – שני אנשים שחושדים בכל דבר שהארגון הזה עושה ומנסים באופן פעיל לחבל בו – לצאת לחופשה שכזאת, למה הם הסכימו להחליף באמצע אגם קפוא? 

אפשרי שיש מצב שליטה שמאפשר ללומון גרסה שלישית, או גרסה של מחיקת זיכרון או כל דבר כזה או אחר, אבל הקפיצה הזאת גורמת לכל הפרק להרגיש כפוי. בעוד שעד כה ניתוק הצטיינה בלקחת אנשים נורמטיביים ולתת להם להתמודד עם מה לאלף אלפי עזאזל, הפרק הזה קצת שובר את ההיגיון הזה כמו נגיד, סביב עניין קטן קטנטן פיצי ממש שהוא מי אלה לעזאזל השיבוטים האלה שמצביעים להם על מקומות שונים.

אני מצטער, זה בסדר שיש כאלה – כל הסדרה בונה לקראת דיון על שיבוטים, הכל אחלה. אבל האופן שבו גיבורינו פשוט כזה "אה כן" לגביהם הוא חתיכת פספוס. לא מספיק להגיד "מה לעזאזל" כשרואים דבר כזה. ואם חלק היו מספיק רחוקים בשביל לא להתקרב, בשלב כלשהו בבירור היה אפשר לגשת קרוב אליהם ולבדוק, לכל הפחות, מה הם היצורים האלה – וכאן אני כן אציין לחיוב את השימוש באפקטים מטרידים כדי ליצור משהו בבירור קצת לא אנושי אבל מאוד קרוב להיות. 

אבל לא. החבורה ממשיכה, ואם זה היה עוד קביל בעונה הראשונה שהם יאכלו שטויות של לומון באופן מקבל, לצפות לכך פרק אחרי שמארק ואירב שניהם מחפשים באופן פעיל להבין מה קורה זה צעד עצום אחורה בהגיון הפנימי של הדמויות. 

אבל, כמובן, כל זה שולי. כל זה שולי כי כל השטויות שמתרחשות בפרק כמו הסיפור המוזר שמהדהד סיפורי אימה נגד אוננות בעצם נועדו להוביל אותנו לסיום שלו: הפרידה שלנו מאירב והחזרה לחיקנו של הלי. 

נתחיל מהלי, כי בגדול מה שקרה שם זה יותר השלכה לעתיד מאשר משהו בהווה. כלומר, כן, יש לנו מקרה נדיר של חיצונית ופנימי ששוכבים (האם זה הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קורה? כנראה שלא) אבל בגלל שהייתי מציק שהתייחס לנקודה הזאת מההתחלה, אז כל העסק מראש התנהל בכפילות ולכן למשל האינטימיות בין הלי ומארק והציטוט של "לא אהבתי מי שהייתי בחוץ" כבר בזמן אמת צבט בלב לאור העובדה שיותר ויותר מתגלה כמה הלנה הרגישה שלמה לראשונה רק כפנימית. 

אבל את הקו הזה עוד נוכל לגלות, בהנחה שמארק והלי יצליחו לשכנע את לומון להשאיר את הלי. לעומת זאת, סת' נראה די רציני לגבי מותו של אירב ב. – וכאן זה כבר לא צביטה אלא מכה קשה. במובן מסוים, המכה היא כי אירב לא ממש זכה לסיום מספק לכל הסיפור שלו. זה לא נדיר שהורגים דמויות אהובות בסדרות טלוויזיה, אבל זה מגיע לרוב לאחר שהן מיצו את הסיפור שלהן. הסיפור של אירב לא הרגיש ממוצה, אלא דווקא בתחילתו – ועדיין הוא נלקח מאיתנו. הוא גם בילה את רוב הפרק בפרצוף תחת שלא ממש הרגיש כמו הפרידה הרגשית הראויה ממנו… ולכן טוב שלפחות רגעיו האחרונים מוציאים אותו הכי מגניב שדמות כלשהי יצאה בסדרה עד כה – חכם, מדויק, נחוש וקשוח. לא רק שהוא הצליח להבין על ההתחלה שמשהו לא בסדר עם הלי, והאופן שבו הוא הבין את זה סופית ("הלי אף פעם לא הייתה אכזרית" זה באמת רגע נהדר), אלא גם ההסקה המיידית הבאה שלו לגבי זהותה האמיתית. אירב היה הרבה דברים במהלך העונה הראשונה, ופחות במהלך העונה השנייה, אבל הפרידה ממנו מבהירה מי הוא באמת היה: מלך. היה שלום, אירב, ותודה על חשיפת החפרפרות. 

הערות אקראיות:

• מדד קריפיות: 8, אבל זה רמאות כי הם משתמשים בסיוטים ובעמק המוזרות. 
• הסצנה של הפרק: מן הסתם הטבילה מחדש של הלנה/הלי והעימות של אירב מול כל זה, אז בואו נציין כמקום שני גם את הסצנה הזאת כי זה תכלס הייתה הסצנה הבאמת טובה היחידה של הפרק אבל היא הייתה ממש טובה. "תעשה את זה, סת'" זה לכאורה שורה שהיא כלום ושום דבר, אבל בפיו של טורטורו היא עלבון כל כך צורם, השם ישמור. והחיבוק לאחר מכן. החיבוק! 
• אוקיי, אז אירבינג מתעורר באמצע היער וכולו כזה "אה, היי סת', מה לעזאזל קורה פה?" אני מראש יודע שלא ככה נפתח פרק 5 ואני עצבני מראש, אני מקווה שלפחות הפרק הבא כן יצליח לכסות גם את ההשלכות של מאורעות סיום פרק 3 וגם של הפרק הנוכחי. זה לא מעט. 
• הרבה אנשים מתלהבים מכל הקטע שנותנים לראשונה לפנימיים לילה שלם של שינה. אני לא. אבל שתדעו שיש.

פרק 3 – מי בחיים?

הפרק השלישי של העונה מנסה לחזור לקצב של העונה הראשונה – קצת בפנים, קצת בחוץ, הרבה דברים קריפיים, הרבה התפתחויות, קצת ביקורת על תאגידים. בואו נצא לדרך.

חיצוני: תיאוריות, מסתורין, וכו'

מארק (החיצוני) מנסה לשאול את מארק (הפנימי) "מי בחיים" (אה, זה למה קוראים לפרק ככה) וממציא שיטה מאוד מסובכת ומסורבלת רק בשביל שתגיע רגהאבי, תקרא לו אידיוט, ותקדם את כל הסיפור באופן פסיכי על ידי שילוב (שנראה רק בפרק הבא) של מארק הפנימי והחיצוני. אני לא יודע מה קורה בצד השני של השילוב הזה, אבל אין ספק שהוא מגמד כמעט כל דבר שקרה בפרק הזה, וקרו לא מעט דברים: אירב גילה מה זאת המעלית המסתורית שהחיצוני שלו מצייר כל הזמן, הלי ומארק נפגשו עם מחלקת העיזים המסתורית ועכשיו אפשר לעדכן את הסיפור ל"מחלקת העיזים הפסיכית אמאלה מה זה", והרמוני קובלוויג עושה רונדלים הלוך ושוב בעודה קרועה בשאלה לאן להתקדם מכאן. 

מבחינת "תיאוריות", אין יותר מדי התקדמויות – לומון מנסים לשכנע את ריקן לעשות גרסה של הספר שלו שלא תגרום לעובדים הפנימיים למרוד (דבון מזהה את הבולשיט מקילומטרים, כי היא פשוט כזאת אדירה) 

פנימי: מקומות עבודה, רגשות, וכו'

עם זאת, אני רוצה להדגיש שני קווי עלילה: הראשון הוא דילן, והשני הוא סת', שסוף סוף זוכה לשם. 

בעוד כל חבריו יוצאים להרפתקאות "תעלומות לומון מרושעות", דילן נשאר לקרקע אותנו לרגע עם העובדה שמדובר פה באנשים שנמצאים במצב בלתי אפשרי ולא רק דמויות במשחק מסתורין. המפגש שלו עם לא-אשתו היה נוגע ללב ולרגעים שובר – ההתמודדות של דילן עם עצמו האחר וההתמודדות של הבית שלו עם הנוכחות המוגברת של אותו דילן מודחק הן הרבה יותר מעניינות, רגשית, ממשחקי "מה קורה כאן". במובן מסוים, מארק הפנימי הפסיק להיות דמות והתחיל להיות כלי – גם למארק החיצוני, אבל גם ליוצרים. הוא רוצה לעזור לכולם, זה חלק מהאופי, הכל בסדר – אבל הדילמות שלו פשוט פחות ניתנות להזדהות בשלב הזה של העונה. אותו דבר נכון להלי/נה, ואמנם נוגע ללב לראות את אירב מעלה זכרונות על ברט, אבל גם שם כל המוטיבציות הן "בואו נגלה מה מסתירים מאיתנו" ולא משהו שנוגע להם עצמם. 

במפתיע, מי ששותף לדילן במשהו שאפשר לזהות כאנושיות הוא דווקא מר מילצ'ק, הלא הוא סת', שמתחיל להפנים שלא משנה כמה יקדמו אותו, אף אחד מהאנשים למעלה לא יודע אפילו איך להעריך אותו. במקום לדבר איתו ישירות, הם חושבים שמה שחשוב לו זה "קנוניזציה מחדש" של אגדות לומון והפיכתו של קייר לשחור. מעבר לכך שזה קורע מצחוק, זה טרגי וזה מראה כמה חברות לא מצליחות להעריך עובדים ומנהלים שלהן. כל זה לצד עקיצה מעניינת מצד הוליווד על עצמה ועל ההרגל שלה לשנות את ההיסטוריה כדי לפרגן, לכאורה, לאנשים. זה מתחדד יותר לאור הניסיון שלו למצוא שותפה אצל מי שמייצגת את ההנהלה – נטלי – ולמצוא רק זכר למה שהיה יכול להיות אינטראקציה אנושית. 

הערות אקראיות:

• מדד הקריפיות: 7, מה לעזאזל קורה עם אנשי העיזים האלה.
• לא, רגע, ברצינות – מה קורה עם אנשי העיזים האלה? הם נראים פצועים, מלוכלכים, מטונפים: איך כל זה מוסבר לחיצונים שלהם? הרי האנשים בלומון מאמינים שהם באים לעבודה משרדית סבירה. מה הפער הזה? 
• השם ישמור, מי אלה צוות העובדים שעובד בלומון שיודע לבנות ולהרוס חדרים תוך יום? רק אתמול דיברו על חדר המשפחות הזה. מה זה לוח הזמנים הצפוף הזה!
• אני מניח שהאנושיות החדשה שאנחנו מגלים בסת' היא הסיבה העיקרית למה הביאו את גברת הואנג – לתת לנו אנטגוניסטית חדשה וקריפית לפחד/לשנוא בעוד האנטגוניסט הקודם לאט לאט נהיה אנושי ובר הזדהות. 
• היי, גם הדמויות בפנים לא מטומטמות ומבינות שלומון עדיין מאזינה להן איכשהו. כל הכבוד… בזה שהחברה עד כדי כך מצליחה להבהיל אותן. יאי? 
• הסצנה של הפרק: אין מה לעשות, קיר השחור. רגע כל כך אבסורדי שמראה כמה דפוקה לומון הרבה יותר מכל דיבורי קוד מסתוריים. 

פרק 2 – להתראות, גברת סלוויג

אחרי פרק שלם "בפנים" קיבלנו פרק שלם "בחוץ", מה שאומר בפועל שהפעם כמעט ואין אמירה או סאטירה על תרבות העבודה הדפוקה והפרק כולו מוקדש לגילויים עלילתיים ורגשיים על הדמויות. ציפיתי שהחלטה כזאת תבאס אותי יותר, אבל מצד שני הפרק מיהר להבהיר מספיק שאלות מהפרק הקודם כך שאני סולח לו. 

יש כמובן עוד כמה שאלות לא פתורות ונתחיל מהשאלה הגדולה: מיהו צוות האנימטורים שעובד במכרות ההנפשה של לומון, ואיך אפשר להציל את נשמותיהם אחרי שהם יצרו סרטון מונפש שלם ב… מה, גג שבוע? אם אני נחמד? 

כלומר, בסדר, אני מניחחחח שיש יותר עניין סביב שאלות כמו במה מסובך אירב, למה ברט עוקב אחריו, והשאלה העדיין לא פתורה סביב האם מי שנמצאת בקומת הפנימיים זאת הלי או הלנה. הפרק די במפורש דוחף לכך שזאת הלי שיורדת למטה, אבל נאמני התיאוריה טוענים שאין את הדינג של המעלית. 

אבל בסופו של דבר כל זה קצת משני למה שהוא ליבת הפרק: מארק ואחותו דבון מתמודדים עם זה שאולי, בעצם, אשתו של מארק חיה. ראוי לציין כמה דבון אדירה בהתמודדות שלה לאורך כל הפרק הזה, לא רק במובן ה"אנחנו יודעים שהיא צודקת ורוצים שהיא תדחוף את מארק לגלות" אלא גם כמי שאמורה לתמוך באח שלה ברגע קשה, שוב. 

במובן הזה, הפרק אמנם לא עוסק רגשית בשאלות של מקום עבודה, אבל המסע הרגשי של מארק להבין שאשתו חיה (או סוג של חיה. או משהו מוזר) הוא מרתק גם לצפייה בזמן אמת וגם בשאלה איך זה ישליך על שאר הסדרה. 

כי כן, כאמור, יש כל מיני שאלות כמו "מה אירב וברט זוממים" אבל לא ממש אכפת לי, עדיין. אלה תעלומות שאני לא קשור אליהן רגשית כי יש לי פחות מדי מידע עליהן. לעומת זאת, לתעלומה שהיא המסע הרגשי של מארק סביב מותה של ג'מה, אני מאוד קשור רגשית והשאלה מה יקרה הלאה יותר מעניינת אותי מכל דבר אחר. 

בינתיים, הלנה מתמודדת עם ההבנה שיש לה גרסה מאושרת כלשהי במעמקי לומון – גרסה של אושר שלה פשוט אין, ואולי לעולם לא תהיה. מכל הדמויות עד כה, נראה שהלנה היא היחידה שבה החיצונית מקנאת במי שבפנים ולא ההיפך. או, טוב, לא רק ההיפך. גם פה, השאלה סביב הלנה או הלי היא קצת פחות מעניינת במסתורין שלה ויותר בשאלה לאן שתי הדמויות ילכו מפה… טוב, בהנחה, שאנחנו אי פעם עוד נראה את שתי הדמויות ולא רק דמות אחת. 

ברולטת הדמויות בחוץ, דילן הוא המפסיד. לא רק במובן ה"הוא זה שהכי צריך את העבודה כי החיים שלו לא משהו", אלא כי חוץ מסצנה מבדרת למדי בראיון עבודה, אין לו באמת קצה חוט של עלילה או עניין. אין לו מרד מסתורי בלומון כמו אירב, אין לו קנאה עצומה כמו הלנה, ואין לו אישה שכנראה-לא-מתה כמו מארק. זה בסדר, תכלס, זה סבבה שלא כל דמות באה עם סיפור רקע מפותל – פשוט קשה שלא לחוש שהוא זה שנדחף לעמדת ה"דמות התומכת" בלי סיפור משל עצמו לעונה הזאת. 

סוף פרק 2 הוא בעצם סוף יריית הפתיחה של העונה. אנחנו יודעים קצת יותר כמו זה שלומון מאוד מעוניינים בפרויקט "נמל קר", שהוא כנראה קשור לג'מה ובוודאות קשור למארק, שבעצם מעט מאוד השתנה בלומון מאז סוף העונה הקודמת, וכאמור – שיש להם איפשהו מכרה אנימציית פלסטלינה מוכן לכל בעיה. 

אבל בעיקר הוא מאשרר ש"ניתוק" עדיין סדרה מרתקת ומעניינת לצפייה, ואני מקווה ששאר העונה תעמוד בקצב של פרקי הפתיחה האלה. 

הערות אקראיות:

• נחמד לראות את הגרסה הקצת פחות קריפית של מר מילצ'ק שצריכה לתקשר עם אנשים אמיתיים ולא פנימיים שלא מודעים ליחסי אנוש בסיסיים.
• מדד קריפיות: 3. כן, יש את כל המרגלים של לומון וכל זה, והמון המון אננסים אבל תכלס פרק נחמד וקליל כמעט.
• בקטע לא מאיים בכלל, אחרי שצפיתי בפרק הגיע אבא שלי והעניק לי אננס. איזו מחווה תמימה ולא רומזת לשום דבר אפל!
• הסצנה של הפרק: המונולוג של מארק על ההבדל בין העצב של אחותו וההשפעה עליו הוא רגע די שמוקי מצד מארק, אבל לעזאזל כמה שזה שובר לב.
• אה, אז הם לא הביאו את כל השלישייה ההיא לסצנה וחצי לפרק אחד. הם הביאו אותם לסצנה וחצי בשני פרקים. הרבה יותר טוב ולא בזבוז כישרון בכלל!
• הפרק גם נחשפנו לפתיח החדש והקריפי שאני מניח שיש כתבות של אלפי מילים שמנתחות כל פרט ופרט בו. איחלתי להם בהצלחה.

 פרק 1- שלום, גברת קובל

חזרנו, ונשאלת השאלה: למה בדיוק חזרנו? 

כי כמו שמארק מתעורר, רץ, מגלה שמרכז השלווה נעלם (ואיתו גברת קייסי, ספק אשתו), ואז חוזר אל חדר העבודה רק כדי למצוא אותו מלא בשלל עובדים אחרים, ברור לנו שמשהו השתנה. מצד שני, בסוף אנחנו לכאורה חוזרים לאותה נקודת פתיחה של העונה הקודמת, עם ארבעת החברים עובדים שוב יחדיו. אז אולי כל השינויים עדיין לא מטלטלים עד כדי כך. 

לכן  נשאלת השאלה איזה עונה, ואיזה סדרה בעצם, מחכות לנו: האם אנחנו עדיין יכולים למצוא שאריות של אמירה על תרבות העבודה, יחסי עבודה-בית, ארגונים דפוקים ועוד – או שמא אנחנו עמוק בתוך טריטוריית "אבודים" של תעלומות ומסתורין ולקרוא פוסטים ארוכים ברדיט שכתב מישהו עם יותר מדי סמים ממריצים שמסביר למה העובדה שהשעה היא 17:10 כשמארק הולך זה רמז למהפכה האמריקאית כי זה מתי שנולד ג'ונתן טרומבול, שהיה מושל קונטיקט באותה תקופה. הכל מתחבר!!

בהתחלה חשבתי למדוד את הנושא בהערות האקראיות במדד "אבודים-המשרד", אבל נראה לי שבעצם נאמץ את שיטת הסדרה שאנחנו בה ונעבוד בפנימיים וחיצוניים. אז.

חיצוני: תיאוריות, מסתורין, וכו'

בפרק הפתיחה הסדרה לוחצת חזק מאוד על כל מיני שאלות ודברים מסתוריים ולא ברורים במטרה לגרום לנו אולי לשכוח כל מיני שאלות מהפעם הקודמת, אבל השאלה הגדולה נשארה: מה לעזאזל קורה כאן. השאלה השנייה היא, כמובן, כמה אפשר לסמוך על כל מה שראינו דרך עיניו של מארק. האם, למשל, חברי הצוות שהגיחו לרגע היו באמת עובדים חדשים שלומון ניסו להעביר – או שמא ניסיון של לומון לדוג עוד מידע ממארק, או אפילו להפריד אותו מהחברים במטרה לשלוט בו טוב יותר? האם באמת יש איפשהו סניף לומון כל כך גרוע עם מטאטאים וכל זה או שמא זה ניסיון לגרום למארק להרגיש טוב עם עצמו? 

זה לא שאין לנו סיבה טובה לחשוד בהם: למרות הבטחות על כך שהורידו את המצלמות והמיקרופונים, לומון בבירור לא סיימו להתייחס לעובדים שלהם כנסיינים עבור מה שזה לא יהיה, וכל זה בניסיון להפריד את הצוות בשלל צורות, כמו "אגף ביקור המשפחות" שמבטיחים לדילן ובחייאת דילן אל תהיה כל כך מטומטם, זה לא מה שזה הולך להיות. 

אם כי, אם כבר, כנראה הדגל האדום הכי בולט זאת הלי שדי בבירור עבר עליה משהו. אפשר לתאר את כל הדברים הקטנים שבונים לזה אבל הדגל האדום העיקרי המתנוסס שהוא שהיא שיקרה לחלוטין לחברי הצוות שלה בנוגע למה שקרה לה בלילה שבו היא הייתה בחוץ. התיאוריה הפופולרית שנייה אחרי שהפרק שודר היא ההסבר הפשוט ביותר: זו לא הלי אלא הלנה, והיא באה לרגל מטעם ההנהלה. זה ההסבר המתבקש, מהסוג הכל כך מתבקש שאני בספק שסדרה שמודעת לציפיות ממנה תשמור כטוויסט עוד הרבה זמן, ובשביל להיות חכמולוג אני חייב להציע הסבר חלופי אז… אה.. זאת גברת קובל! בתודעה של הלי! הא, הראיתי לאפסים האלה מרדיט. 

נשארו כמובן עוד כמה שאלות קטנות יותר כמו מה למען אלפי העזאזל הוא הקטע של הילדה הקטנה (פינת תיאוריות רדיט: יש להם שיבוטים של גברת קייסי וזה גרסה צעירה שלה. אני… פחות משוכנע שזה המצב כי זה כבר באמת דוחף אותנו עמוק לנפנופי ידיים), מי היה האדם שצפה במארק כשנכנס למרכז השלווה (לא שאלה גדולה מדי ובהחלט אפשרי שזה פשוט מילצ'ק, ובכל זאת), מה קרה בשניות האחרונות של הפרק (למי שיש כוח להתעכב על כל פריים, תעדכנו), וכמובן: כמה זמן באמת עבר, מה קרה לגברת קובל, והאם מישהו באמת שמע על המקרה של הפנימיים שפרצו החוצה, כי אני אניח שזה לא באמת הגיע לחדשות. 

אני אגיד שאין לי בעיה עם כמות השאלות הזאת, אבל שחשוב לי להגיד, אדון וגברת ניתוק, שיש משהו לא כיף באופן מובנה בלצפות בסדרה תוך ידיעה שהיא בעצם כל הזמן משקרת וצריך לנחש מה האמת ומה לא. אני מעריך את זה שלא מאכילים בכפית מידע, אבל אני אשמח שמדי פעם האוכל שכן מוצג בפניי יהיה באמת אוכל ולא חול של חתולים בטוויסט נוראי. 

פנימי: מקומות עבודה, רגשות, וכו'

הפרק הראשון יחסית דל בשטויות של מקומות עבודה – ההתחלה מוקדשת כאמור בניסיון לשלוח את מארק לצוות אחר ואפשר לשרטט איזה קו על דינמיקה צוותית אבל הסדרה לא באמת מתעניינת בזה ומשתמשת במחליפים (צוות שחקנים די שווה בדמות אליה שווקט, בוב בלבאן, וסטפאנו קאראננטה) ככלי, קצת כמו שלומון עושים. 

עם זאת, הפרק הזה בהחלט מדבר על היופי שהוא בקרת נזקים של משרדים גדולים: אחרי שקורה משהו שבאמת כבר אי אפשר להתעלם ממנו, אז באים, מפטרים שעיר לעזאזל, טוענים שעושים רפורמה וזה מסתכם בסרטון חדש לעובדים וכמה נהלים חסרי חשיבות אותם מציגים בחגיגות ובפומפוזיות כאילו מינימום מכריזים על מדינה, אבל שום דבר לא באמת משתנה. 

אפשר כמובן גם לדבר על כמות התחמנות והרשע בניסיון לשלוח מרגלים (ככל הנראה) ולהפריד עובדים עם הטבות וכל זה, אבל זה דווקא קצת יותר "ארגון רשע סודי מוהאהאהא" מאשר האימפוטנטיות הנפוצה במשרדים.  

אם כי, ובהנחה שאנחנו באמת חמישה חודשים אחרי העונה הקודמת ולא יומיים או משהו: צריך גם לציין לתפארת את הקושי של מחלקת המחשוב לשנות דברים קטנים אך משמעותיים כמו "השם של מי שעובד על המחשב הזה עכשיו". גם בתאגיד צללים מסתורי, עדיין יש דברים שלא מתפקדים. 

ואם אני בפינת הדברים שהם לא מסתורין: הו, אירב. הלב פשוט נשבר. ג'ון טורטורו מצליח לרגש בדמותו כאדם שכל סיבת חייו נלקחה ממנו לפתע ואין לו באמת רצון או כוח להמשיך. כל שאר הדמויות סביבו קיבלו כוחות מחודשים ומוטיבציה לגלות מה קרה, אבל לאירב אין את כל זה. הוא רק רצה אהבה ועבודה קבועה שהוא יכול לשמוח בה – ושני הדברים האלה כבר אינם. דילן מנסה לדחוף אותו למצוא את ברט, אבל אני בספק שזה מה שמשאיר אותו. הניסיון של הפרק להשתעשע איתנו כאילו אירב באמת יילך הוא "נו באמת", אבל אני מקווה שעד סוף העונה אירב יזכה לנחמה ומשמעות. 

וכך אנחנו מסיימים את הפרק הראשון: קצת יותר מסתורין מסאטירה, עם ארבעה חברים – אוקיי בסדר טכנית כנראה הלי לא, נו, הבנתם – כל אחד במקום שונה, אבל לפחות שמחים אחד בחברת השני. דילן עם ההבטחה לראות את המשפחה שלו, מארק עם הרצון למצוא את קייסי, הלנה עם (ככל הנראה נו כן הבנו) הצורך לרגל ולהבין מה השאר יודעים, ואירב עם לב שבור ואיזשהו רעיון כללי של מסדרון אפל שהוא יודע שהחיצוני שלו נוהג לצייר. 

הערות אקראיות:

• פינת השם המפורסם: קיאנו ריבס הוא הקול של הבניין בסרטון, בהופעת אורח ממש לא קשורה אבל כיפית לאללה ותכלס אחד התפקידים היותר טובים של ריבס.
• אחרי שלקחתי לעצמי את מדד המשרד-אבודים, נחנוך מדד קריפיות. אני לא חושב שהסדרה אי פעם ירדה מתחת ל-5, אבל בכל מקרה אנחנו בכזה 7 כרגע. הדמות הכי קריפית היא עדיין מר מילצ'ק והחיוך הזה, אבל וואלה שגברת הואנג מתקרבת.
• הבעיה במתגלגלות של סדרות עם כל כך הרבה חוטי עלילה ותיאוריות זה שמדי פעם הולכת לאיבוד השאלה "האם זה פרק טוב", אז במידה וזה לא ברור: כן, פרק טוב. כאמור, אני עדיין חושש לעתיד הסדרה אם היא תמשיך לצעוד עמוק לתוך "הו מסתורין מפחיד אוגה בוגה" אבל כל עוד היא זוכרת לאזן את כל זה עם רגש, דמויות, והטירוף שהוא מקום עבודה מודרני – אני פה.
• הסצנה של הפרק: האם אתם מעדיפים את סצנת הפרק שלכם בקומדיה שחורה ואז זה הסרטון, או במערכת יחסים מרגשת ואז זאת השיחה של דילן ואירב עם "אני ההטבה המועדפת עלייך?". תכלס יש סיכוי שעבורי זה האפיון הקצרצר אך שובה הלב שבו גוונדלין שואלת את מארק אם הוא ראה את השמיים, שבמשפט קצר אך אפקטיבי מבהיר לנו כמה נוראי כל העסק הזה.