חלק מהבעיות שלי עם השיח סביב סדרות טלוויזיה הוא שאנחנו מגששים באפלה. בעוד שסרטים, לרוב, מציגים לנו סיפור שלם ואנחנו יכולים להביע עליו דעה, בטלוויזיה, בטח של ימינו, זורקים לך פירורים. אפשר מדי פעם להרכיב מהם תמונה מלאה, מדי פעם התמונה המלאה היא לא העניין אבל השורה התחתונה היא שהעשור האחרון הוכיח פעם אחר פעם איך "טלוויזיה עילית משובחת אפילו סרטים לא עושים ככה היום" נפלה פעם אחר פעם על הפנים והתגלתה כמשהו קצר מועד שלא שרד. מדי פעם עוד יש טעם להמליץ להשלים עונה ראשונה או שנייה, אבל לרוב יש משהו מאכזב בלהגיד "וואי, בוא נראה את הסרט הזה. אבל עזוב, בשעה השנייה הוא נופל על הפנים אז תעצור אחרי השעה הראשונה".
אז בבואי לכתוב על "ניתוק", שסיימה עונה ראשונה לא מזמן (אבל מספיק מזמן כדי שהביקורת הזאת תצא באיחור) אני נתקף ברגשות מעורבים של "כן, אני רוצה לחוות דעה על הנושא – אבל הדעה שלי עלולה להשתנות בצורה מהירה מאוד אם העונה הבאה תעשה כך ולא אחרת".
"ניתוק" מספרת את סיפורם של עובדי חברת לומון. כלומר, לא של כל עובדי החברה – אלא של רביעיית אנשים שעובדים במחלקת "טיוב מאקרודאטה" בקומה המנותקת. מהי הקומה המנותקת? קומה שבה האנשים נכנסים לעבוד ולא זוכרים שום דבר מהשעות שהעבירו במשרד. בפועל, יש להם שתי זהויות שונות – החיצונית (בעצם המקורית שלא זוכרת שום דבר ממה שקורה לה בעבודה ויש לה חיי משפחה, חברה וכו'), והפנימית – ש"נולדת" במפתיע בתוך חדר ישיבות בלי זיכרון או ידע כלשהו על העבר שלה, אבל עם שליטה בכל היכולות הקוגניטיביות. אדם שכל חייו הם העבודה – ללא שעות מנוחה, ללא הפסקה, ללא חיים פנימיים.
הסדרה מתחילה, טכנית, עם הגעתה של הלי ר. (בריט לואר) לקומה המנותקת, אבל הגיבור שלנו הוא בכלל מארק סקאוט (אדם סקוט) אותנו אנחנו מלווים הן כאדם השבור והציני בעולם החיצוני והן כאדם הצייתן והנאיבי בגרסה הפנימית שלו שקודמה לפתע לתפקיד מנהל המחלקה שבבירור לכולם שהוא קצת גדול עליו. חוץ ממנו יש במחלקה גם את אירווינג (ג'ון טורטורו באחד מתפקידיו הכי טובים בשנים האחרונות) ודילן (זאק שרי, במה שהיא כנראה תצוגת המשחק הכי טובה בסדרה). עליהם משגיחים סת' מילצ'ק (טראמל טילמן) והרמוני קובל (פטרישה ארקט).
יש לא מעט שאלות שאפשר להעלות סביב טכנולוגיה כזאת מבחינת סבירות, אבל "ניתוק" עוקפת את כולן על ידי טכניקה פשוטה שמציגה את העולם של לומון (וגם העולם מחוץ אליו) כעולם קצת מוזר, מאוד דפוק ולא לחלוטין מובן. על כן, כל שאלה שיכולה להיות נענית בתשובה שיש משהו במקום הזה שאמור לגרום לכם להרגיש שמשהו כאן קצת לא בסדר – הן לאנשים בפנים והן לצופים בחוץ. זה אף פעם לא בדיוק הולך למחוזות של אימה, אבל תחושת חוסר נעימות אגרסיבית תוקפת את הצופה בכל אינטראקציה של בכירי החברה עם העובדים שלה – בין אם ישירה בשיחות מניפולטיביות ובין אם עקיפה דרך עיצוב המשרדים שלהם.
היכולת, בעצם, לקחת ברצינות משהו שקורה בסדרה תלויה כולה באטמוספירה המוזרה שלה וכאן יש בהחלט מקום לשבח את במאי הסדרה – בן סטילר (שבשנים האחרונות מקפיד יותר על עבודה כבמאי מאשר כשחקן, ואף זוכה בפרסים על כך) ואיפה מקארדל, שביימה לפני זה רק סרט אחד. בעוד שיש לי תהיות מסוימות בנוגע לכיוון הכללי של הסדרה כפי שמכוון אותה היוצר דן אריקסון, "ניתוק" היא אחד הדברים המבוימים לעילא של התקופה האחרונה – מבחינת עריכה, עיצוב, משחק וצילום. העובדה שמדובר בעבודה של שני במאים שהצליחו לעבוד יחד כדי ליצור את זה רק מגבירה את ההערכה כלפיה.
בבסיסה, או לפחות בתחילתה, "ניתוק" היא בעצם דרמת מקום עבודה: עובד זוטר מקודם לתפקיד בכיר, מישהי חדשה מגיעה למשרד – מעל הכל יש אווירה של "מה הבעיה של כולם" אבל הבסיס הרגשי מוכר לכל מי שהיה אי פעם בתוך משרד (או בישראל – בתוך מסגרת צבאית, בייחוד עם חוסר האפשרות "לצאת" בצורה סבירה מהמקום).
בקונספט המד"בי שלה, "ניתוק" מקצינה את כל הדילמות והרגשות שעולים בתוך המשרד: הציפייה להדחיק לחלוטין את החיים שלך, הניסיון להסביר איך המשרד הוא לא רק מקום עבודה אלא דרך חיים שלמה (או "משפחה"), הניסיונות של מנהלי ביניים להתמודד מול חוסר שביעות הרצון של העובדים מהתנאים לחוסר שביעות הרצון של ההנהלה הבכירה מהספקים לא טובים, הניסיונות של מקום עבודה להעניש, לצ'פר ולתגמל את העובדים, והתחושה התמיד א-מורפית שזה לא לחלוטין ברור למה אתה עושה בדיוק את מה שאתה עושה.
בכל הנושאים האלה "ניתוק" עושה עבודה מצוינת של הצגת מקום העבודה כמשהו מעט מסויט, באופן לא ברור מאליו. הגישות השונות שמציג כל אחד מהעובדים, והדברים הקטנים ששוברים (או בונים אותם) מראים את חיי העבודה באופן שדרמות וקומדיות ריאליסטיות יותר פשוט לא יכולים.
אבל "ניתוק", לצד זה, היא גם עוד סדרה: סדרת מתח-מסתורין-לא-תנחשו-מה-הלאה-תיאורית-מעריצים-ברדיט כזאת. כזאת שגורמת לצופים לעצור פריימים ולהסביר למה כוס הקפה מסבירה איך מארק סקאוט הוא בעצם מנכ"ל לומון שעבר ניתוק כפול, או למה מילצ'ק הוא בעצם עז ניסיונית שיודעת להפנט אנשים לחשוב שהיא אדם והוא גם אבא של אירווינג.
ותראו, אני מבין את מוקד המשיכה של סדרות כאלה – אבל בסופו של דבר סדרות מסתורין הן לא מספקות באמת אם אין סיפור מאחוריהן. טוויסטים זה מגניב, אבל השאלות הגדולות שמובילות את הסיפור הן לא "מה הצופה יגלה" אלא "מה הגיבור יעשה".
וכאן אני נע בחוסר נוחות בנוגע להמלצה על "ניתוק". כי מאוד נהניתי מהסדרה – הן מצפייה והן מדיון עם אנשים לגביה, אבל לקראת סופה הרגשתי שהמוקד הפך מסדרה על דמויות לסדרת מסתורין. ממטאפורה מעניינת על מקום העבודה לסדרה שמהדהדת את "אבודים" עם טוויסטים וקליפ האנגרים ומה לא. אני אומר "הרגשתי" כי אני לא משוכנע לחלוטין שזה הכיוון שהסדרה לוקחת אליו, ואפשרי שהעונה השנייה תחזיר את הפוקוס (באופן כלשהו) יותר לדמויות ולמסע שלהן – אבל נראה שמה שמעריצי הסדרה נהנים ממנו, ולכן סביר שהיוצרים ימשכו אליו – הוא בהחלט משחקי החתול ועכבר עם מידע שהצופים הולכים לעשות עליו שיעורי בית לאחר כל פרק.
אז האם "ניתוק" מומלצת? אני פשוט לא יודע. נהניתי לצפות בה, אבל קשה להגיד שהעונה הראשונה "עובדת בפני עצמה", וכמו שאמרתי בתחילת הביקורת – זה כמו להמליץ על השעה הראשונה של סרט. יש הרבה סימנים לכך שהוא יסתיים נהדר, אבל היו לא מעט שנפלו על הפנים ומבחינתי אפילו סדרה שתנטוש את דילמות מקום העבודה לטובת עלילה אפית ומסתורית סביב תאגיד לומון המרושע באופן קריקטורי תהיה מפח נפש. הפתיחה של "ניתוק" היא שואבת, מסקרנת, בעלת פוטנציאל, ומבוצעת נפלא – אבל לא כזאת שמסירה חשש שכל העסק הזה עוד עלול לקרוס. נחזיק לה אצבעות.
גם אם העונה השנייה לא תנחית את ההרמה של הראשונה
אני חושב שאפשר להמליץ על הראשונה בלב שלם.
כלומר, מלבד התעלומות העלילתיות הגדולות שהסדרה בונה בהבטחה שאין לדעת אם העונה השנייה תקיים, יש פה הרבה בנוסף ומעבר.
כפי שנכתב בביקורת העונה ראויה לציון על העשייה הנהדרת מכל הבחינות והקאסט המשובח, שמייצרים חוויה אפקטיבית שהיא גם מעניינת, גם סוחפת, גם מותחת וגם מרגשת.
מאוד אוהב את הסדרה
פרק הסיום הותיר אותי מרותק למסך כפי שאף סדרה לא עשתה המון זמן.
אבל אני תוהה, אם הסדרה לא הייתה מציגה את לומון בתור כת עם טקסים ביזאריים, הנהלה תמהונית ושחיתות – האם אפשר היה לדון ברצינוּת אודות היתרונות של קונספט הניתוק? כמובן לא באופן שהסדרה מציגה אלא עם חוקים, תקנות וזכויות בסיסיות (אולי רוטציה?).
כל עוד לומון היא לומון, "ניתוק" לא מאפשרת לקיים בתוכה דיון אתי על מה שהוא, בתכלס, רעיון מעניין (קצת כמו שהדיון על קיומם של אקס-מן במציאוּת נקבר תחת העובדה הם אלגוריה לזכויות מיעוטים, כאשר במציאות לא הייתי רוצה להיות בעולם בו ילד בן 3 שלא קנו לו צעצוע יכול להפוך אותי לשלולית).
אני לא יודע אם לדון ביתרונות של זה
אבל בהחלט לדון בזה בצורה יותר "נקייה".
משהו באופן הדיון לא מאפשר מלכתחילה שום דבר מעבר למסקנה ההגיונית והסבירה – וזה מובן, וחבל כי אני לא חושב שזה דבר שהייתי רוצה שיהיה קיים בעולם בכלל (אולי, גג, בפרוייקטים מאוד מסווגים ומאוד מסוכנים) אבל הייתי חושב את זה גם אם לומון היו פחות טמבלים.
באחד הספשיילים של דוקטור הו
יש איזור סופר מסווג שהאנשים שעובדים בו מקבלים מחיקת זיכרון ביציאה
מה שתמיד גם לי לתהות מה הם כבר יכולים לעשות שלא דורש חשיבה לטווח ארוך
ספציפית בדוקטור הו
היו שומרים מבחוץ שמחקו להם זיכרון, שזה מאוד הגיוני.
החלק הפנימי קצת פחות, אבל הדבר העיקרי שנעשה בפרויקט הסודי הזה היה לאסוף כל מני דברים מוזרים, ולשמור שאף אחד לא יקח אותם. מה שלא דורש חשיבה לטווח ארוך.
זה שאחר כך התברר שעושים שם גם מחקר זה באמת מאוד מוזר ולא הגיוני.
כל ארגון/ קבוצה שדורש מהחברים בו לנתק קשר עם האנשים בעולמם הקודם, או להיוולד מחדש לצורך הארגון, הם מטבעם בעלי מאפיינים של כת בעיניי. גם אם אלה מאפיינים "רכים" שעדיין בטווח הנורמטיבי ורחוקים שנות אור מהרף של המשפט הפלילי.
ולמיטב ידיעתי נוצרים בהם טקסים פנימיים מהר מאוד כי זה שומר על הלכידות של הקבוצה. בני אדם אוהבים טקסים ומתמכרים אליהם במהירות.
כלומר, בואו ניקח את השירות הצבאי, שיהונתן הזכיר בביקורת- הוא מלא בטקסים ביזאריים לא פחות מהטקסים של לומון ובחוקים משונים (כמו איסור על החיילים הצעירים בגבעתי וגולני לאכול מוצרי חלב, שלא לדבר על טקסי הצלפות בעור אקזוטיים לא פחות ונפוצים להפליא). ולא רק קרביים- אני ראיתי איך מדור בבה"ד עורפי בבסיס סגור מקבל בקלילות מאפיינים של כת סגורה וביזארית בכמה חודשים (וגם דרמת משרד על אקסטרים…). זה כל כך קל.
כאילו, אפילו שותפים בדירת סטודנטים יכולים להתגבש בקלות סביב טקסים, אקראיים ככל שיהיו, ולהגיב רע מאוד למי שיצא מהקבוצה. זה המצב הטבעי של הדברים. ארגון כמו לומון שלא יגיע למצבים האלה יהיה החריג ולא "האופציה המתונה יותר".
נכון שאנחנו כבני אדם מופתעים כל פעם מחדש כמה מהר אנחנו נופלים לזה, כמו המהירות שבה אנחנו נופלים כשצריכים "לשחק" תפקידים, כמו "הבוס", "התלמיד", "העובד הזוטר". אבל אני יכולה להבין למה הסדרה מדלגת על כל שלב "איך קורה שמפיצול בין הפנימיים לחיצוניים מתחילים טקסים ואז כת" וקופצת ישר לעניין.
הסדרה אפילו לא קופצת לנושא הזה
העונה הראשונה עוקבת אחרי הקליטה וההטמעה של היילי. היילי נכנסת ללומון כשאין לה שום מושג על החיים החיצוניים, אבל עם הרגשה פנימית מאד חזקה שמה שמתבצע שם הוא לא הגיוני. ועדיין, עם הזמן, היא יותר ויותר מתחברת, יותר ויותר מקבלת אלמנטים שם, עד השלב שבו (לא באמת ספוילר) היא מצליחה לעמוד ביעד הרבעוני שלה ושמחה על כך (כי אם היא הייתה עדיין חושבת שהיא בת ערובה של החיצונית שלה, לא היה אכפת לה מהיעדים).
בעצם, בתור הצופים בעונה הראשונה, אנחנו רואים איך ההתנהגות בתוך לומון עוברת נורמליזציה דרך העיניים של היילי.
אני לא רואה שום הבדל בין סדרות היי קונספט שבהן יש סיכון שהתעלומה לא תפתר בצורה מספקת
לכל סדרה אחרת ש"סתם" יכולה להתדרדר בעונה העוקבת, או להחזיק כמה זמן ברף איכות מסוים ולהתרסק דווקא בקו הסיום.
בסופו של דבר, "ניתוק" היא מאד מסקרנת והפרק האחרון יותר ממרוויח את העניין בעונה השניה. מה יהיה הלאה? אי אפשר לדעת, אף פעם.
ההבדל הוא שבסדרות שהם פחות היי-קונספטיות
אפשר להתייחס לכל עונה כ"סרט המשך" ואז לצאת מתוך הנחה שבשלב כלשהו סדרת הסרטים החלה להיתדרדר. כשמדובר בהיי קונספט, העונות הרבה פעמים לא עומדות בפני עצמן כיוון שהסיום שלהן משאיר אותנו עם שאלות בלתי פתורות
יש מלא סדרות דרמה רגילות שבה כל עונה לא עומדת בפני עצמה.
משחקי הכס, המגן, ילדי האנרכיה, חניבעל – זה הכיוון. הארק הוא לכל הסדרה ולא לעונות אינדיבידואליות.
מסכים
מאוד נהניתי מהצפיה, בעיקר בפרקים הראשונים והאווירתיים (שגם הצילום והבימוי שלהם היו מורכבים ויפהפיים, כמעט כמו סרט של ווס אנדרסון). אבל איפשהו בפרק 7 התחיל להתחוור לי שעוד רגע נגמרת העונה ובעצם לא יספרו לנו כלום. וכשהסתיים הפרק האחרון ממש כעסתי על הטלוויזיה. זהו??!? עונה שלמה בשביל אקספוזיציה?? ועכשיו צריך לחכות כמעט שנה שלמה בשביל לראות את המערכה השניה?
זה מה שיצא לנו מכל הסיפור הזה של "טלוויזיה עילית משובחת"? עלילות שנמתחות שנים-על-גבי-שנים ולא מעניקות לנו שום קתרזיס? ג'יזס אין לי כוח לזה…
אבודים די הרסה לכולם
אולי כי היא הייתה הסדרה הראשונה של "מה הולך כאן?!" (לא מספיק ראו את טווין פיקס כדי שתיחשב) או הפעם הראשונה שהצופים גילו את האופציה של להערים תאוריות באינטרנט.
היום כל הסדרות שמנסות להיות כאלה ישר מושוות לאבודים, הטעם המריר שהיא השאירה וההבנה מתישהוא בעונה השלישית שאין להם באמת מושג איך ממשיכים, גרמה לציניות לגבי סדרות דומות.
לניתוק היתה עונה ראשונה מעולה ואם לכותבים יש רעיון מגובש לסיפור עם התחלה אמצע וסוף וטוויסטים שלא דורשים שינוי אישיות של הדמויות מפרק לפרק, זה יכולה להיות סדרה מופתית באמת.
(ואולי גם ווסטוורלד תחזיר עטרה ליושנה)
ניטפוק מעצבן:
מקרודאטה, לא מיקרודאטה
מספרים שגורמים לך תחושות
(ל"ת)
פרק הסיום הוא Masterpiece
אני חושב שהסדרה נבנתה בצורה איטית ומסוגננת ופרק הסיום שלה היה ממש עבודת מופת של עלילה ובימוי מרתקים שהשאירה המון ציפייה לעונה שנייה.
בפודקאסט שלנו, אני וצחי דיברנו על זה קצת וצחי חושב שזהו הסדרה הראשונה של אפל שתגרום לו להמשיך לעונה שנייה.
מוזמנים לשמוע עוד בפרק הרלוונטי לקראת דקה 18:30:
https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A1%D7%A8%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%95%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA/id1613124271?i=1000557954942
מסכים מאוד עם הביקורת
כל הרעיון בסדרת מסתורין הוא שיש למסתורין פתרון. אתה צופה כדי להגיע אליו. אם הוא בסוף עלוב, או גרוע יותר – לא קיים, אז בשביל מה להשקיע בה מלכתחילה?
סרט מסתורין, או סדרת מסתורין, צריכים להיכתב בשעה שהיוצר יודע בדיוק מה הפתרון, כדי שהרמזים שהוא מפזר לאורך הדרך יתגבשו ויהפכו את הצפייה למתגמלת. אין שום טעם לאסוף רמזים ולנסות להבין, אם גם היוצר לא יודע את הפתרון.
זו בדיוק הייתה הבעיה של "אבודים". רמזים שלא הובילו לפתרון. רמזים שיצרו סתם חידה, שאיש לא התכוון לפתור.
ל-"ווסטוורלד" הייתה עונה ראשונה מעולה, בדיוק מכיוון שכל הרמזים שנשתלו לאורכה התגבשו לפתרון ברור וקוהרנטי בפרק האחרון שלה. היה payoff. העונות הבאות אמנם לא היו משהו, אך לפחות גם בהן היה ברור שהפתרון לרוב השאלות צריך להופיע בפרק האחרון בעונה.
לכן יש לי חשד משמעותי שגם המסתורין (המעוצב היטב) של "ניתוק" אינו הולך לשום מקום, מה שיהפוך את כל הסדרה הנהדרת הזו לסתמית ומטופשת. מקווה שאתבדה.
אפשר גם לצפות בזה בשביל המסע של הדמויות.
בסופו של דבר בסדרות אנסמבל כאלה התעלומה היא סתם תירוץ לעבור תהליך כלשהו עם הדמויות. איך כל אחד מתמודד עם זה? איך החוויה העל טבעית\היי קונספט כלשהו משפיעה על הנפשות הפועלות? זה הלב של הסדרות האלה במילא.
אני אישית לא ממש אהבתי את הדמויות באבודים, אבל לינדלוף הביא שיחוק עם הנותרים. זה לא שהנותרים לא נתנה פתרון לתעלומה, אבל בסדרה הזאת היה דגש גדול מתמיד שזה לא עיקר העניין. אני מרגיש שככה זה גם בניתוק.
לא ממש בחירה שלנו
כדי שנוכל לשים את המסע של הדמויות במרכז הסידרה ושהמסתורין יהיה ברקע ויתפקד כמעין צלחת פטרי שבה הן שוחות הסדרה צריכה להכתב בצורה שתאפשר את זה. בניתוק יש אחלה דמויות שעוברות תהליכים מעניינים אבל המסע שלהן לא ניפרד מהפיתרון(או הנסיון למצוא פתרון) לתעלומה. לכן במדד לינדלוף היא נופלת יותר קרוב לאבודים מאשר להנותרים מבחינתי.
נ.ב.
ספק ספוילר להנותרים לפי זכרוני ודעתי הנותרים לא פתרה את התעלומה שלה. לפחות לא באופן חד משמעי
כן, טוב. תלוי מה נחשב לפתרון בשבילך.
גילינו מה קרה, בגדול. אבל הפרטים ושאר התופעות שהיו לאורך הסדרה בהחלט לא הוסברו וזה לא פגע בסדרה בשום צורה.
אז ניתוק אולי יותר קרובה לאבודים במדד, אבל מספיק רחוקה ממנה לדעתי.
בחיי שלא מבין את ההשוואה לאבודים
אולי כי מראש אני לא מקבל את הטענה שיש במרכז הסדרה הזו איזו תעלומה שעליה היא בנויה. איזה שאלה כאן דורשת בכלל תשובה? מה זה משנה מאיפה מגיעים המספרים או מה קורה באגפים אחרים? איך ההבנה שאין ליוצרים תשובות לזה יכולה להחליש את מה שכבר ראינו?
ניתוק זו לא סידרת "תיבת מיסתורין". זו סאטירה. אינטיליגנטית ובנויה נהדר, עם תובנות מושחזות מאוד על שוק העבודה, על קפיטליזם ועל ניכור. ההגיון של העולם שהיא מתארת הוא באמת הרבה פעמים עקום ומוזר, אבל להרגשתי זה חלק מאוד מכוון במסר של הסדרה. הוא לא דורש שהיוצרים יספקו תשובות. אם כבר, הוא מכוון אותנו להבין שאין כאן הגיון. ששום הגיון לא יכול להצדיק את המצב הזה.
זה תיאור מוקצן וסוריאליסטי מאוד, אבל גם מדוייק להפליא, של חווית הנתק בין עובדים במחלקה שולית בתאגיד רב-לאומי ענק לבין התוצר של העבודה שלהם. הגיון הסיוט הזה מחדד את הרעיונות שהיא זורקת על אשליית הזהות האחידה והיכולת שלנו לבצע בחירות. הוא הופך אותם ל*יותר* חזקים, לא לפחות. זה שהאבסורד הזה גם מוצג בפנים רציניות לחלוטין זה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מצחיק וכל כך ומפחיד ("להשאיר את הדלת פתוחה או סגורה?" -"שניהם"). אני לא רואה איך המשמעות של כל זה תלויה בפואנטה שתגיע או לא בעוד שתי עונות.
התשובות כאן הן הדבר הכי פחות חשוב. זו סדרה על דמויות שחיות בערפל. שמעלימות בכוונה את המשמעות של מה שהם עושים מפני עצמם. שלא יכולות לחבר את הפאזל שמרכיב את חייהן, גם כשכל החלקים בידהן. מה שמעניין הוא ההתמודדות (או חוסר ההתמודדות) שלהן עם המצב הזה, לא התמונה שתתגלה אם וכאשר הפאזל יושלם.
תודה!
בדיוק מה שניסיתי לטעון, רק שהיו חסרים לי הספציפיות והדיוק :)
תודה. ניסחת את זה הרבה יותר טוב ממני.
(ל"ת)
הכול טוב ויפה בתיאוריה
ויש לסדרה את החוזקות שלה, אבל משונה בעיניי להגיד שהיא לא שמה במרכז את המסתורין והתעלומה שלה.
כל פרק נגמר בקליף האנגר, כל הזמן מתגלות תגליות על דברים שהסתירו מאיתנו הצופים, והכול מועבר באופן שבבירור נועד לגרום לך להגיב ב "מההה מה קורה שם??".
אני מסכים שהיא מבויימת ומשוחקת טוב, והסאטירה בה היא אחלה, אבל לי אישית כל הפן של המסתורין מוריד ממנה הרבה. אני שומע השוואות ליורשים ובטר קול סול, אבל זה ממש לא שם בעיניי.
אוי, בכלל קוראים לה "ניתוק" בעברית!
כה משפיל. הייתי צריך להישאר נאמן לעצמי ולקרוא לה פשוט "סוורנס".
רק אציין
שרשמית אפל לא נותנים שמות עבריים לסדרות שלהם. היא נקראית "ניתוק" כי ככה המבקרים והכותבים בחרו.
ללא ספק יש צדק בדבריך
לדמוניזציה של תאגיד לומן והקצנתו מתאגיד ענק לאימפריית רשע של נבלי קומיקס בהחלט יש מחיר – זה בא על חשבון אמינות וקרבה למציאות, זה פוגם ביעילות הסדרה כסאטירה על סביבת מקום העבודה ומקשה עליה לקיים דיון מורכב בשאלה למה אנשים בכל זאת הולכים לעבוד במקומות כאלה.
מצד שני הגישה הזו של הסדרה בביצוע הדרמטיזציה שלה כן מאפשרת לה להיות סוחפת ולהנגיש לצופה את ההשפעות הרגשיות והפסיכולוגיות של סביבת העבודה המודרנית.
ולא הייתי ממהר לקרוא לזה משהו זול, גם כי המתח והמסתורין שהסדרה בונה הם לרוב אפקטיביים בממד המטאפורי, וגם כי הם מתגלים ככלים חשובים להתעמקות בשאלה שבלב הסדרה – האם הדמויות יתגברו על הנתק הפנימי הרגשי שהם חווים בחייהם למרות סביבת העבודה המנכרת?
בעזרת מנגנון המתח הזה והמשחק עם כמה חצי אחד של כל דמות יודע על החצי השני שלו, הסדרה מצליחה להתעמק בחוויית הדיסוננס של הדמויות באופן שהוא ספציפי לכל דמות.
למשל בפרקים הראשונים אנחנו רואים את יחסה הקר והקשוח של היילי שמחוץ למשרדי לומן אל היילי שעובדת שם. אנחנו שואלים את עצמנו למה היא מתעקשת לכלוא את עצמה כך, למרות ההתנגדות המובהקת. עם הגילוי של סוף העונה בדבר הפוזיציה שלה בתאגיד לומן, אנחנו מתוודעים לאיזושהי תמונה יותר גדולה של לחצים, ציפיות ועמימות מוסרית איתם היא מתמודדת, ובעצם לאיזושהי התקה של המטען הרגשי שמתלווה אליהם אל היילי של סביבת העבודה. במקרה שלה זה גם אפילו מתחיל להסביר את הבחירה לעבוד בלומן, שמאפשרת למערכת לשמר את עצמה ולדרג הגבוה שהיא חלק ממנו לשמור על מעמדו.
במקרה של אירווינג זה קצת הפוך, הלחצים שבתוך סביבת העבודה מתקשרים לגילויו של ממד נוסף בנוגע לטראומה שטמונה בהיסטוריה האישית של אירווינג שמחוץ לעבודה. הוא אולי חושב לעצמו שהוא מצליח להתמודד בעזרת סובלימציה שהיא יותר בריאה, דרך ציור ומוזיקה, אבל לבסוף מצוקתו של אירווינג הכלוא במשרד מביאה להצפה מחודשת של העבר והרגש שהוא מדחיק.
אז כן, יש לסדרה פגמים, הביקורת החברתית יכלה להיות יותר נוקבת, ובמקרה של מורכבות דמותו של מארק באמת לא מעט מונח על כתפיה של העונה השנייה. והנקודה שהעלית בנוגע לעובדה שהסדרה עצמה היא מוצר של תאגיד ענק היא נקודה מעניינת וחשובה שראוי לזכור.
כל אלה לא לוקחים בעיניי ממה שהעונה הראשונה כן מצליחה לעשות, שזה לספר סיפור שבבסיסו הוא מאוד אנושי, למרות שהוא לא מספיק חד ומקיף.
איזה תיאור מדויק! תודה רבה על זה.
גם לי ממש הפריע שמתגלה שלומון זה מן תאגיד רשע ולא סתם חברת הייטק שאכפת לה משורת הרווח, זה לוקח המון מהעוקץ שבסאטירה והופך את הסדרה למשהו הרבה יותר זול.
מצד שני עדיין מאוד נהניתי מזה אז כנראה שאראה את העונה השנייה
בחיי כמה שאני מסכים.
לפני שלושה שבועות חיפשתי מה לראות ושמעתי על הסדרה חצי המלצה בלי באמת לדעת עליה כלום, הלכתי על זה.
סיימתי את כל העונה בכמה ימים, כשלמעשה הייתי מנותק (חה חה) מהשיח סביבה באינטרנט. מאוד נהנתי אגב, באמת עונה מוצלחת.
אבל הנקודה היא, בדיוק כמו שאתה אומר, שלא היתה לי לרגע תחושה שאני צופה בסדרת מסתורין.
כשצפיתי באבודים בזמנו, נניח, מהשנייה הראשונה ועד השנייה האחרונה (ולמעשה גם אחריה, לצערנו…) ריחפה השאלה: "מה לעזאזל קורה פה?", "איך?", "למה?", וכו'.
היו דמויות כמובן והיו סיפורים אישיים ודרמטיים שהחזיקו פרקים או עונות, אבל לא היה ספק לשנייה אחת שכולנו התיישבנו כאן לצפות במסתורין שאמור ללכת ולהתבהר מול העיניים שלנו.
והתגובה שלך תפסה אותי בדיוק בגלל זה, איך שסיימתי את העונה של 'ניתוק' הלכתי לאינטרנט כדי לראות מה אומרים עליה, לדון בה קצת, סך הכל מאוד נהנתי. אבל וואו, בכל מקום שראיתי מתייחסים לזה בדיוק כמו אבודים… "מה?", "איך?", "למה?", ורק אני נשארתי בתחושה שפספסתי משהו בסדרה אם זה הקונצנזוס.
לתחושתי המסתורין ב'ניתוק' הוא ב100% כלי לצד הדמויות, כלי לצד האלגוריות, כלי לצד העולם, וכלי לצד הסיפור. בשום שלב ובשום אופן לא המרכז.
כלומר, כן, אני רוצה לדעת מה זו המחלקה הזו שמגדלת עיזים בקצה המסדרונות לדוגמה, בסדר גמור. אבל אני מסתקרן ורוצה לדעת מה קורה שם כי הדמויות שואלות את עצמן את השאלות האלה, לא כי אני מרגיש שהסדרה שואלת אותי את השאלות האלה.
מסכים ולא מסכים.
בהתחלה נראה שהסדרה הולכת לכייון שהצעת, סאטירי, קומי שחור, סתום קצת. אבל לקראת הסוף התעקשו לספק תשובות, ולהעלות שאלות ורמזים, באופן שכבר לגמרי הופך אותה לסדרת פאזל. זה לא מוריד בהכרח מהאופי הסאטירי שלה אבל ברגע שנראה שהיוצרים רוצים לעניין את הקהל שלהם עם רמזים, טוויסטים, תשובות, תיאוריות אז אני כבר לא מסכים עם הטענה שהפיתרון לא רלוונטי, או שליוצרים אין באמת תשובות. האם הסדרה תצליח להחזיק את שני קצות החבל? הסכנה הברורה היא שאם ילכו לכיוון הפאזלי אז החדות של הסאטירה תלך לאיבוד (זה החשש העיקרי) אבל מצד שני לא יתנו לנו עונה שנייה כדי לראות את הגיבורים רצים במעגלים במבוך העכברים. מקווה שיצליחו למצוא איזון נכון.
אהבתי את הסדרה אבל אני מרגיש שראיתי אותה כבר, לפני לא כזה הרבה זמן
והכוונה היא לhomecoming של סאם אסמייל, שהיא מאד דומה ברעיונות ובביצוע. אני אפילו לא בטוח איזו סדרה אהבתי יותר (צפיתי רק בעונה 1 של הומקאמינג). האם מישהו שצפה בשניהן שותף לתחושה שלי?
אפשר להכריז על דיצ'ן לקמן כמלכת הטלוויזיה המדבית.
בנוסף לסדרה המדוברת: דולהאוס, אלרטד קרבון, 100, סוכני שילד, סופרגירל,הספינה האחרונה.