בדיוק כשהתאהבנו

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 29 בנובמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Serendipity
במאי: פיטר צ'לסום
תסריט: מארק קליין
שחקנים: ג'ון קיוזאק, קייט
בקינסייל, ג'ון קורבט, מולי
שאנון, יוג'ין לוי

מפעם לפעם אנשים נוטים להאשים אותי בטעם אליטיסטי. באמת שאין לי מושג על מה הם מדברים. אני אוהבת סרטים טובים, זה נכון, ואין כמעט מה שיעצבן אותי יותר מאשר להתרווח בכיסא – רק כדי לגלות שאני צופה בתצוגה פתטית של מה שאפילו צפרדעים קטועות רגל היו יכולות להציג טוב יותר. לזכותי ייאמר שאני לא דבקה בסגנון קולנועי מסוים אלא מוכנה לנסות דברים חדשים. אני מוכנה לראות הכל – כל עוד זה מוצא חן בעיני.

ולמה כל הפתיחה הזו? כי אני לא סובלת סרטים רומנטיים. משהו בקיטש המשתפך הזה עושה לי להקיא. כל הקוצי-מוצי והחיוכים הביישניים-עלק גורמים לי לרצות לברוח. התפעמויות בנוסח "הו! האם אתה האחד? איך אדע שאתה האחד?" רק זוכים למבטים מזלזלים מצידי: הלו, גיברת, קחי מספר ותעמדי בתור ביחד עם שאר החבר'ה מ'המטריקס'.

אהבה, לידיעתכם, מצטלמת טוב רק בסרטים. נחמד מאוד לראות את הגיבורה נכנסת לחדר מואר בעשרות ומאות נרות, אבל בואו נהיה פרקטיים לרגע – מישהו היה צריך להציב אותם אחד אחד במקומם – ואז להדליק אותם. רומנטיקה – כן, אבל במסגרת הזמן הסביר להכנות. תאמינו לי, כבר עדיף חתול.

וזו בדיוק הסיבה שאהבתי את 'סרנדיפיטי' (למעשה, במחוזותינו קוראים לו 'בדיוק כשהתאהבנו' אבל 'סרנדיפיטי' היא מילה עם צליל יפה יותר ופחות נדוש): הוא לא מזלזל באינטליגנציה של הצופים. העלילה שלו אולי תשמע לכם טיפל'ה בנאלית, אבל אם אתם כבר מתיישבים מול המסך, תראו שהוא כמו סוכריות קופצות – מדי פעם מגלים הפתעות קטנות שעושות חיוך על הפנים.

עוד מעט כריסטמס. שלג ברחובות. ההמונים, לחוצים לסיים קניות אחרונות לקראת החג, נדחפים לחנויות הגדולות ("בלומינגדיילס" התנשפה בהתפעלות הבחורה בכסא הסמוך אלי כשהיא קראה את האותיות על השלט. "זו חנות גדולה כזו" היא הסבירה מייד לחברתה הבורה). ג'ונתן (ג'ון קיוזאק) חושב שהחברה שלו ממש תשמח לקבל כפפות קשמיר שחורות. גם שרה (קייט בקינסייל) נדלקת על זוג הכפפות המסוימות האלה – זה קריטי כי זה הזוג האחרון – בשביל החבר שלה (איידן! איידן המתוק מ'סקס והעיר'!). אווירת החג עושה את שלה וצמד החמד יוצאים לסעוד בבית קפה סמוך – 'סרנדיפיטי' שמו. Serendipity אגב, הוא הכושר לגלות תגליות באקראי.

וברגע זה הייתי רוצה להוסיף מילה על השחקנים: ג'ון קיוזאק, שחקן שרובכם שמעתם את השם שלו לפחות פעם אחת, מיצב את עצמו כשחקן טוב, ואם לפרט עוד יותר – מיצב את עצמו כאחד שנראה חמוד. ב'סרנדיפיטי' הוא עובר שינוי תדמית קיצוני ומתרכז בלהיות מתוק. מה זה מתוק – פשושי ממש, במיוחד אם רואים אותו עומד מול מוכר פדנט ונוירוטי (יוג'ין לוי, הוא אבא של ג'ים מ'אמריקן פאי').
הצד השני בסרט שייך לקייט בקינסייל, שלעד תיזכר כ"ההיא מ'פרל הארבור' שהיא לא ליב טיילר". היא שבתה אותי במבטא אנגלי עדין ונעים לאוזן, שאיכשהו הרים אותי 2 ס"מ מעל הכיסא (חשבתם שרק רד בול נותן לכם כנפיים?). ואז, אחרי שראיתי את קימוט האף המקסים שלה החלטתי שזהו. כשאני אהיה גדולה גם אני רוצה לדעת לקמט את האף בחינניות – בדיוק כמוה.

אותה שרה (קייט. אתם עוד עוקבים?) מאמינה בגורל. היא סבורה שאם משהו נועד לקרות – הוא אכן יקרה, ואל לנו לנסות לרדוף בכוונה אחרי דברים שאולי לא היו צריכים לקרות לנו. ולכן היא מסרבת לג'ונתן כשהוא מבקש ממנה את מספר הטלפון שלה. ההגיון שלה אומר, שאם הם באמת נועדו זה לזו (או נועדו להיפגש מתישהו, כי הרי לשניהם יש בני זוג) – הגורל ידאג להפגיש ביניהם גם בלי שג'ונתן יקבל עזרה "חיצונית". כדי להוכיח את טענתה היא מבקשת ממנו לרשום את שמו ואת מספר הטלפון שלו על שטר של 5 דולר: אם השטר הזה יגיע אליה בדרך כלשהי, זה סימן שהם נועדו להיות ביחד. כדי שהוא לא ירגיש מרומה לגמרי, היא, מצידה, רושמת את שמה ואת מספר הטלפון שלה על דף בספר 'אהבה בימי כולרה' מתוך כוונה למכור אותו לחנות ספרים משומשים. אם הספר יגיע לידיו של ג'ונתן – זה סימן שהוא נועד להיות איתה (נדמה לי שבשלב זה היא גם הצליחה להגיד משהו שמכיל את מוטיב "האחד", אבל אל תתפסו אותי במילה).

יש משהו מעוות בחיים כאלה. משהו פטאלי בידיעה שהכל נקבע מראש ושמה שלא נעשה – אין לנו יכולת בחירה חופשית. הכל מסתכם ב"ככה רוצה הגורל". ומה אם הגורל עושה הפוך על הפוך? באחד מהמבחנים המטופשים של שרה, למשל, היא וג'ונתן נכנסים כל אחד למעלית אחרת, כשכל אחד מהם לוחץ על מספר קומה מסוים. אם שניהם בחרו באותה הקומה זה סימן, כמובן, שהם צריכים להיות ביחד. אבל מה קורה כשהמציאות נכנסת לתמונה? אם, למשל, המעלית שלו עוצרת באמצע מאיזו סיבה – האם זה כבר נחשב לגורל שמנסה למנוע מהם להיפגש, לגורל שמשחק בהם, או סתם מציאות שאין עליה שליטה? אותי זה נורא מטריד.

אבל לסרט כמו 'בדיוק כשהתאהבנו' זה לא משנה: הוא לא עוסק בשאלות הרות גורל. הוא פשוט נמצא שם – סרט קטן וחמוד, שבא לי בדיוק בזמן. משב רוח רענן שהביא איתו, ממש במקרה, גם תיאוריה מוזרה כזו. רק מה, חבל שלקראת סופו הסרט מתחיל להימרח קצת – כאילו לכותבים נגמרו הרעיונות והם ניסו בכוח למשוך עוד כמה דקות, ואם אפשר, גם להכניס תובנת חיים סכרינית אחת או שתיים.

נכון שכיף נורא לבכות על מחירם המוגזם של כרטיסי הקולנוע, אבל אתם יודעים מה – כשצריך משהו קטן בשביל להירגע, הליכה לסרט היא אופציה הרבה יותר זולה מחופשה במלון. ואם כבר ללכת לסרט על מנת להשתחרר ממתח – כדאי שתשקלו את 'סרנדיפיטי'.

תגיות: