התחלה אופיינית של ביקורת על "צעקה" החדש (שמטעמי נוחות ייקרא מעתה "צעקה 5") כנראה הייתה עוסקת בהשפעה של הסרט הראשון האייקוני, שהחיה את ז'אנר הסלאשרים באמצע שנות התשעים תוך כדי שהוא מסתלבט עליו באהבה. אבל כאן זה לא אתר חדשות משעמם שינסה לגרום לכם להיכנס לביקורת עם כותרת קליקבייט מפוצצת. אנחנו ב"עין הדג", אז פסקת פתיחה תכלול אנקדוטה כלשהי – כנראה הומוריסטית – מחייו של כותב הביקורת. אבל למה להשקיע אם יכול להיות שאפילו לא תקראו אותה בכלל, כי זאת בכל זאת ביקורת על סרט חמישי במותג אימה שיוצא באמצע ינואר. עכשיו אתם בטח אומרים "אה! זאת ביקורת מטא! כמו שהסרט הוא סרט מטא! הבנו!", אבל בינינו האם לא כבר נחרש הקטע הזה של ביקורות מטא? זה שאתה מתחכם ומודע לעצמך לא עושה אותך בהכרח מוצלח. ועכשיו אתם אומרים "אההה, זאת ביקורת מטא נגד ביקורות מטא! כדי להסביר שכמו שב"צעקה 5" יש הרבה מטא, זה לא הופך אותו בהכרח לטוב!", וכן, טוב, הבנתם, בואו נחתוך את כל המטא הזה ונתעסק בסרט החדש.
סצנת הפתיחה של הסרט משחזרת את זאת של המקורי, עם בחורה צעירה בשם טארה (ג'נה אורטגה) שמקבלת שיחה מאיימת בטלפון הקווי (תרימו יד אם יש לכם טלפון קווי בבית שנמצא בשימוש. אני אחכה). כבר כאן ניתן לראות את סוג ההומור שאפשר לצפות לו בשעתיים הקרובות, כשהרוצח גוסטפייס שואל את טארה על סרטי "דקירה" – המקבילים של סרטי "צעקה" בתוך היקום של הסרט – והיא עונה שהיא פחות מכירה אותם ויותר בקטע של סרטי אימה עם תמות ומסרים כמו "זה עוקב" או "הבאבאדוק" (מה שמכונה "Elevated Horror"). בעקבות המאורע, אחותה המנוכרת של טארה, סאם (מליסה בררה), חוזרת לעיירת וודסבורו, שאותה עזבה בגלל סיבות שקשורות לדמות מסוימת מהסרט המקורי.
סרטי "צעקה" כבר עשו מזמן את כל הקטע של לצחוק על סרטי המשך ("צעקה 2"), ואז עברו גם לצחוק על טרילוגיות ("צעקה 3") ואז על סרטים שיוצאים הרבה אחרי המקורי ("צעקה 4"). על מה עוד נשאר לצחוק? התשובה היא הטרנד שאותו הסרט מכנה "ריקוול" – סרט שהוא פחות המשך ישיר, אלא כזה שנועד לחדש פרנצ'ייז עם דור חדש וצעיר תוך כדי שהוא עושה כבוד לכוכבים המקוריים. "מטריקס התחייה" שיצא לא מזמן התייחס גם הוא לטרנד החידושים, רק שהוא עשה זאת בזמן שהוא שונא את עצם קיומו. "צעקה 5", לעומת זאת, עושה זאת בזמן שהוא מאוהב בעצמו מעל הראש.
ואכן, שלושת הכוכבים המקוריים – סידני פרסקוט (נב קמפבל), דיואי ריילי (דייוויד ארקט) וגייל וות'רס (קורטני קוקס) – מפציעים שוב. הסרט מכנה אותם "דמויות שושלת" ומזכיר דוגמאות כמו "הכוח מתעורר" או "האלווין" החדש שמחזירים את כוכבי הסרט המקורי. ההבדל הקטן הוא שבין הסרט הזה לקודם בסדרה עברו כולה עשר שנים, זה לא שהשחקנים האלה חוזרים לפרנצ'ייז לראשונה מאז האייטיז. הם גם לא חוזרים אחרי היעדרות מסרטי ההמשך – כל השלושה השתתפו בכל סרט בסדרה עד כה. האם ה"חזרה" אמורה להלהיב מישהו? אם כבר, היא מרגישה מאולצת ומיותרת. לדיואי יש את מרב זמן המסך מביניהם, והוא היחיד שמקבל קו עלילה עם איזשהו עומק רגשי. מה שקמפבל וקוקס עושות יכול בקלות להיחשב להופעת אורח, ונראה שהן הגיעו ליום צילומים אחד. שאר השחקנים החדשים – שכוללים את ג'ק קווייד ("הבנים") ודילן מינט ("13 סיבות") – נותנים הופעות בסדר גמור בשביל דמויות שחלקן רק מעבירות את הזמן עד שיירצחו.
"צעקה" היה כמו חבר בקיא בסרטי אימה שצופה איתך בסרט וצועק ביחד איתך דברים כמו "מאחוריך!" או "אל תלך לכיוון הרעש החשוד, יא מטומטם!" "צעקה 5" מודע לכך שז'אנר האימה עבר כמה התפתחויות בשנים האחרונות ועכשיו בערך כל הצופים הפכו להיות החבר הזה, אז במקום שהם יצעקו על המסך או יעשו בדיחות על הדבר הצפוי הבא שהולך לקרות, הסרט פשוט עושה את זה בשבילם. תוהים מי מהדמויות היא הרוצח? הנה סצנה שבה כל הדמויות הראשיות מתאספות ומתחילות להגיד אחת לשנייה ספק-בצחוק "בטח אתה הרוצח בגלל כך וכך". חושבים שדמות כלשהי טיפשה כי היא רוצה לרדת למרתף החשוך לבדה? הנה חברה שלה שתגיד לה בדיוק את זה. למרות שהסרט מלא בג'אמפ סקיירס – שהופכים מהר מאוד לצפויים ומשעממים – זה לא מפריע לו לעשות סצנה ארוכה ומייגעת שבה אחת הדמויות פותחת את הדלת של כל ארון ומקרר שהיא מוצאת כדי לגרום לקהל לחשוב שהג'אמפ סקייר מגיע רק כדי להגיד "סתאאאאאם" ארבע או חמש פעמים ברצף. "צעקה 5" הוא סרט שרוצה לדקור את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
נכון, להתלונן על כך שסרט בסדרת "צעקה" מודע לעצמו זה כמו להתלונן על כך שמים הם רטובים. אבל מתחת לכל שכבות המטא שלהם, הסרטים הקודמים היו גם סרטי אימה, משהו ש"צעקה 5" שוכח להיות. כאמור, יש כאן בעיקר הרבה ג'אמפ סקיירס צפויים, אבל אף פעם אין באמת תחושה של פחד. נראה שהסרט מנסה לפצות עם זה עם אלימות, כשהרציחות בסרט הן כנראה הגרפיות ביותר בסדרה. זה אולי יגרום לבטן של חלק מהצופים להתכווץ קצת, אבל גם זה לא מאוד מפחיד. אפילו המניע לרציחות מרגיש מאוד שרירותי, ויש פחות תחושה של תעלומת רצח ויותר של משחק ניחושים שאולי תצדקו בו ואולי לא. ראיתי קטעי חשיפת הרוצח יותר הגיוניים בפרקים של "סקובי-דו".
"צעקה 5" הוא מהסרטים האלה שכן נהניתי מהם במהלך הצפייה אבל אהבתי כלפיהם הלכה ופחתה ברגע שהתחלתי קצת לחשוב עליהם אחרי שיצאתי מהאולם. ווס קרייבן המנוח, שביים את כל הסרטים הקודמים, ידע איך לאזן בין האימה והסאטירה. תחת שרביטם של טיילר גילט ומאט בטינלי-אולפין ("מי שעומד מאחוריי" שיהונתן משום מה אהב) הסרט מאבד את הגישה הייחודית שהייתה לו לגבי המודעות העצמית שלו, ורוב הזמן עסוק בלטפוח לעצמו על השכם על כל בדיחת מטא שהוא עושה. אין הרבה אימה והצחוקים נדירים, ומה שנשאר זה אימון ארוך ומתיש ברפלקסיביות.
פתאום אני שם לב שיש נקודות דמיון בין הסרט הזה לקודם (מעבר ל"מישהו בתחפושת של גוסטפייס רוצח אנשים") ויש גם דמיון בין התלונות שלי פה לאלו של דורון בביקורת של "צעקה 4". הסרט החדש אולי לא עובד בתור סרט אימה או קומדיה, אבל כשאני חושב על זה, יש מצב שהוא עובד די טוב כסרט לולאת זמן.
גם בסרטים של הצעקה דיברו על סרטי "הדקירה"
נראה לי בשני.
ואז זה היה מגניב.
גם בסיוט ברחוב אלם הוא עושה את זה, שמה אפילו יותר
אני אהבתי
זה תמיד מעניין לקרוא דווקא את הביקורות שפחות מסכימים איתן. במקרה הזה, כמעט כל דבר שמתן לא אהב בסרט אני *כן* אהבתי. Go figure.
אני אתחיל ואומר שהסרט הזה הוא הסרט שהכי הפחיד אותי בסדרה מאז הסרט הראשון (וכן היו סצנות מותחות יותר בשני אבל מתח ופחד זה לא אותו הדבר). אמנם נכון הדבר שהסרט מותח את גבול הג'אמפ סקייר, אבל ממילא זה לא מה שגורם לי לפחד. מבחינתי סרט שמצליח להפחיד אותי הוא כזה שיוצר אווירה של אי שקט תמידי, חוסר יכולת לסמוך על שום דבר ואף אחד ופגיעות גבוהה מאוד של הדמויות. צעקה 5 הצליח להכניס אותי בדיוק לאווירה הזו בין אם באמצעות סצנות רצח לאור יום ממש מחוץ לבית, היכן שעוברי אורח היו עשויים לראות משהו, ובין אם באמצעות שימוש חכם בסטינג של בית החולים. כמי שהתאשפזה מס' פעמים בחייה אני יכולה לומר שגם כשמצויים בחדר עם מאושפזים נוספים יש משהו מאוד בודד ופגיע בבית חולים חשוך באמצע הלילה, והסרט בהחלט קלע כאן בול מבחינתי.
בגזרת המטא, אני לא יודעת אם אני מסכימה עם האמירה שהסרט מאוהב בעצמו או במידת המודעות העצמית שהדמויות בו מפגינות. אני הרגשתי שיש כאן קבוצה מרשימה של דמויות שראו מספיק סרט אימה כדי להבין את גודל הסכנה ולפחד, אבל כמעט כולן באמת מנסות ליישם בעצמן את הידע שלהן כדי לשרוד.
ונכון, גם הסרט הרביעי ניסה לעשות משהו דומה, אבל שם זה היה רק לצורך הבדיחה ("אני אחזור. אוי, אסור היה לי לומר את זה!"). לעומת זאת כאן זה עדיין משמש כר פורה לבדיחות אבל גם כדי לעזור לדמויות להפיק לקחים ולקבל החלטות היגיוניות.
ובאמת, מה שעולה משני הדברים שעליהם כתבתי הוא נקודת החוזק המשמעותית ביותר של הסרט מבחינתי והיא הדמויות. אהבתי מאוד את (רוב) הדמויות החדשות ברמה כזו שבאמת היה אכפת לי מאלה שנרצחו (למעט יוצאים מהכלל זניחים). אני ממש קיוויתי שהפייבוריטיות שלי מביניהן יצטרפו לרשימה הקצרה מדי של מי שהצליחו לשרוד את גוסטפייס. ורק על המעלה הזו, בהתחשב במה שקיבלנו בסרטים ה-3 וה-4 (וגם ב-2 היו הרבה מיותרות), מגיע לסרט לקבל את תודתי הכנה.
שמח שאהבת :)
והיי, להסכים עם אנשים זה ממש אובר-רייטד.
לא סרט אימה. כן סרט כיפי.
אני אוהב סרטי מטא. גם כשזה בא במינונים מוגזמים מעט. העניין הוא שבסרט הזה המטא מגיע בצורה מעט מאולצת ולא תמיד הכי אמינה. הדמויות מודעות *מדי* לזה שהן בסרט וחוץ מאיזה משפט אחד או שניים אף אחד לא מטיל בזה ספק שהם נמצאים ב-'הדקירה 8' (למה לא להשתמש בכותר 'הצעקה', אם כבר?) באופן שהוא קצת ילדותי ולא רציונאלי מצד הדמויות (גם אם מתברר שנכון עלילתית).
סצינת ה-"סתאאאאאם" שהביקורת מדברת עליה היא לדעתי אחד החלקים הכי טובים בסרט משום שזו הפעם היחידה שבה המודעות עצמית של הסרט מוצגת באופן ויזואלי וקולנועי ולא רק בכך שדמות כלשהי נואמת לאיזה שלוש דקות ברצף איזה נאום מטא על זה ש-'אנחנו בסרט אימה!!!'. אין לי בעיה עם קולנוע מילולי אבל הסרט דוחף את המטא שלו לגרון באופן שחוזר על עצמו (מישהו מדבר על זה) יותר מדי וגוזל יותר מדי מזמן שהיה עדיף לנצל לפיתוח דמויות ששמחתי לראות אותו מבוצע באופן שונה, לשם שינוי, בסצינה אחת.
ועדיין, אני מאוד בעד מודעות עצמית ובעד סרטי מטא. זה תמיד מגניב וזה משהו שלא נעשה מספיק. אני גם אוהב סרטים שמדברים על קולנוע ועל סרטים אחרים. אלה תמיד דיאלוגים שכיף להקשיב להם. אבל הבעיה הכי גדולה שהייתה לי עם הסרט, וכזו שלא הוזכרה בביקורת, היא שהדמויות, שכביכול מודעות לזה שהן בסרט אימה ומודעות לקלישאות של הז'אנר, ממשיכות שוב ושוב ליפול לאותן קלישאות. אין פה תחכום אמיתי מהבחינה הזאת. חשבתי בהתחלה שבגלל המודעות עצמית הזאת תהיה פה שבירה מסוימת של הז'אנר ושסצינות הרצח יהיו שונות לגמרי. אבל לא. זה שוב היה אולם קולנוע מלא באנשים שצועקים 'אל תלך לבד!', 'תסתכל מאחוריך!', 'למה אתה לא בורח?', 'למה אף אחד לא מתקשר למשטרה אף פעם?!'.
מבחינת היגיון עלילתי הסרט דורש מנה גדושה של סספונד. כמעט אף אחת מסצינות הרצח לא באמת הייתה מצליחה לקרות באופן שבו היא התרחשה בסרט בעולם האמיתי (חוץ מאחת אולי, שדווקא כן הייתה מתוחכמת מעט ומפתיעה) והרוצח היה נתפס כל כך מהר. מסוג הסרטים שככל שאתה חושב עליו יותר אתה מוצא יותר ויותר חורים עלילתיים ודברים שלא קיבלו התייחסות.
זה כן סרט מבדר. השיחות מטא מגניבות, היו בדיחות לא רעות, היו דמויות שחיבבתי והתבאסתי שנרצחו, השחקנים לא רעים לרוב (מלבד השחקנית של האחות הגדולה וקורטני קוקס שהיו בינוניות להחריד), הצילום נפלא (באמת שחסר לי קולנוע עם תנועות מצלמה. גם בסרטים זוכי אוסקר על צילום הכל כל כך סטטי! יפה, אומנם. בזכות עבודת תאורה נהדרת, הפקה מושקעת ופריימינג יפה. אבל זה לא מלהיב כמו לראות שוטים של מצלמה שעוקבת אחרי דמות ברחבי הבית או אפילו עושה סלטות באוויר, כמו שיש בסרט הזה) ומשחק הניחושים של 'מי הרוצח?' הוא כן כיפי. וצחקתי הרבה בסרט. לא בגלל בדיחות שהופיעו בסרט אלא בגלל כל מיני מחשבות שעלו לי לראש תוך כדי צפייה שקשורות לסרט והצחיקו אותי ממש. ולא הרגשתי שאני צוחק *על* הסרט כי האווירה הקלילה והכיפית שלו די מבקשת מהצופה לצחוק וליהנות ולהיות מחויך לאורך רוב החוויה (כך לפחות אני ראיתי את זה. כי סרט אימה זה לא).
מצד שני, אולי אני הבן אדם האחרון שצריך להגיד שזה 'לא סרט אימה' משום שאמרתי את זה על כל "סרט אימה" שראיתי. "הניצוץ"? פיתוח דמויות טוב, מצולם ומבוים נהדר, סיפור מעניין לכל אורכו. אהבתי את הסרט. באיזה שלב הייתי אמור לפחד או להיות בלחץ? לא רק שלא הרגשתי כאילו אני בסרט אימה גם לא הרגשתי שהסרט מנסה להיות כזה או שאני מפספס משהו. "יעד סופי"? סרט מבדר עם סצינות מוות מגניבות. לא יותר. רגע, אני אקפוץ לפליקצ'ארט לראות איזה סרטי אימה ראיתי, אולי אמצא שם משהו.
טוב, מסתבר שלא ראיתי כלום. כלומר האתר כן מנה 30 סרטים אבל הרשימה כוללת סרטים כמו "ספליט", "מקום שקט", "האחרים", "CLIMAX" וזה גורם לי לתהות אם כל סרט 'מטריד' (למרות שחוץ מ-"CLIMAX" ו-'Antichrist', אולי, אין שם סרט ברשימה שהוא כזה מטריד) הופך אוטומוטית להיות סרט אימה.
בקיצור, הרגע גיליתי שיש ז'אנר שלם שאני לא מכיר וזה קצת מפחיד.
למה לא מכיר?
אני צפיתי בהמון סרטי אימה, והסרט היחיד שהפחיד אותי היה בכלל סרט לכל המשפחה. סרטי אימה לא מחויבים להפחיד או אפילו להטריד, ואני לא חושב שרוב חובבי האימה מפחדים מהסרטים שהם רואים.
אני אישית לא אוהב לחלק סרטים לז'אנרים
למיטב הבנתי ז'אנרים היא פשוט חלוקה של רגשות שאפשר לצפות לקבל מסרט כלשהו, לרוב (קומדיות הן מצחיקות וכיפיות, דרמות הן עצובות, מתח הן, ובכן, מותחות וכו'). לכן, למיטב הבנתי, סרטי אימה אמורים להיות "מפחידים", לא? אם לא אז מה בעצם משותף, או אמור להיות משותף, לאותם סרטים?
אגיד זאת כך
כמו שאתה יודע לזהות קומדיה גם כשאתה לא צוחק ממנה כי אתה מזהה שמנסים להצחיק אותך – ככה גם עם אימה. אתה רואה שהסרט עוסק, בניגוד לסרטים אחרים, בנושאים מטרידים (מוות, רצח, רוצחים, מטאמורפוזה, איבוד השפיות) ומשתמש בדימויים מטרידים (איברים כרותים, פרצופים מבעיתים) ואומנם כל זה לא תמיד מפחיד אותך (פחדתי מסרטי אימה הרבה יותר לפני שאשכרה התחלתי לצפות בהם) אבל כל זה בהחלט מכוון למקום אחר בחוויה האנושית מאשר קומדיות או דרמות.
אבל זה העניין (שהתייחסתי אליו)
שאני לא מזהה בכלל שמנסים להפחיד אותי. הבאתי את "הניצוץ" כדוגמה, אבל לא חסר סרטים כמו "באבאדוק" או "תברח" שנחשבים לסרטי אימה ולא רק שלא הפחידו אותי. גם לא שמתי לב שהם מנסים. ולא הרגשתי שפספסתי משהו. זה לא כמו לשמוע בדיחה ולחשוב 'זה לא מצחיק' או כשמישהו עושה לך 'בו!' שאתה רואה מגיע מקילומטר. אלה תמיד סרטי דרמה/מתח/קומדיה שאני לרוב נהנה מהם אבל מופתע כל פעם מחדש לראות אותם משויכים לז'אנר האימה.
ואיזה סרט לכל המשפחה הפחיד אותך?
(ל"ת)
אולי הפחיד זאת לא בדיוק המילה
אבל "צלילי המוזיקה" בצפייה שלי היה נראה כמו סרט אימה שבו אף אחד לא מעדכן אותך שזה סרט אימה, מה שהופך את הכל להרבה יותר סרט אימה מסרטי אימה רגילים. האימה היא, כמובן, שחבורת הילדים שמריה שומרת עליהם הם רובוטים חסרי נשמה שמטרתם היא לשאוב גם את נשמתה.
חנות קטנה ומטריפה
לפני שזה היה אחד הסרטים האהובים עלי, היו לי סיוטים על צמחים אוכלי אדם.
זה סרט אימה במוצהר
(ל"ת)
סלאשר סביר, הזדמנות מפוספסת.
בהתחשב בזה שכבר הכריזו על סרט שישי בסדרה אני לא יכול שלא להרגיש מיאוס. אם כבר הם מודעים לזה שהם מכניסים דמויות חדשות ומשתמשים בדמויות "מורשת" בתור דמויות משנה, והם גם מודעים לז'אנר שזכה לכינוי elevated horror – אז למה לא לנסות לצאת מהקונכיה של הסלאשרים ולהמציא את הפרנצ'ייז מחדש? חוץ ממטא אין לסרט הזה שום דבר לומר, ועד הסרט השישי בסדרה גם למטא לא ישאר מה לחדש.
משהו מעניין ומוזר אודות הארווי ויינסטיין ו'צעקה'
לקראת הצפיה בצעקה החדש, התחשק לי פתאום לראות את סרטי צעקה הישנים.
שמתי לב, כעת בצפיה בוגרת יותר – שהסרט צעקה 3 (שיצא בשנת 2000) בעצם עוסק בעיקר בנושא ניצול מיני של שחקניות צעירות השואפות להתקדם – על ידי מפיקים בכירים ובעלי כח בתעשיה.
ממש "Me Too"! לא רוצה לפרט יותר, כדי לא לספיילר את הסרט.
(אמנם בניגוד לרוח תקופתינו, תוך כדי אותה ביקורת על המפיקים, הסרט מתייחס בזלזול גם לנשים המעורבות, אלה שכביכול הסכימו למכור את גופן, או בלשון הסרט: לשכב עם איזה חזיר בשביל תפקיד.)
בדיקה קטנה נוספת והופ! צדקתי – מי מחזיק בקרדיט כ'מפיק בפועל' של צעקה 3? הארווי ווינסטיין!
ובאמת, כל הקטע של סרטי 'צעקה' זה להיות מודעים לעצמם וזה. אבל כזה רמה של 'מודעות'?
גם מתקבלת התחושה, שבעצם כולם תמיד ידעו ואפילו לא שתקו. בכל חור התבדחו על זה, עד כדי שמפיק בכיר שנהג לפעול כך בקביעות – ללא בושה מסייע בהפקת סרט בדיוק על זה!
אתם קולטים?
נ.ב. הסתייגות קטנה: נראה לי ש'מפיק בפועל' זה קרדיט שניתן לפרשו בכמה דרכים. או שזה באמת המפיק בפועל, שנמצא על הסט, מתאם לו"ז וכו' או שזה בכלל מי שסייע להשגת מימון, או בכיר באולפן ועוד. ואיני יודע מה היה חלקו של ווינסטיין באמת בסרט הזה.
סת' מקפארלן התבדח על זה באוסקר. כולם תמיד ידעו.
(ל"ת)