לפני כחמש שנים נתקלתי בפוסט על סדרות חדשות. באותו זמן חיפשתי משהו חדש לצפות בו והפרמיס של אחת הסדרות נשמע מעניין: הסדרה מספרת על משפחה מאוד עשירה שיורדת מנכסיה ועוברת לגור בעיירה קטנה באמריקה במוטל דרכים מוזנח – סט-אפ מושלם לקומדיה מצחיקה ופרועה. השם שלה, Schitt’s Creek, רמז על לא מעט בדיחות נמוכות. אז ניסיתי כמה פרקים ו… היה נחמד. בגלל היובש של אותה תקופה המשכתי לצפות בה בחוסר ריכוז, או בעצם לשים אותה ברקע כשאני עושה דברים אחרים. הסדרה התקדמה לעונה השנייה, צפיתי בעוד כמה פרקים, ואז תקופת היובש נגמרה (או שנהייתי עסוק יותר) והפסקתי לצפות בה. היא לא הייתה רעה, אבל היא פשוט לא תפסה אותי חזק בפרקים הראשונים. היא די התפוגגה לי מהזיכרון.
אחרי שנתיים-שלוש ראיתי שהיא זמינה בנטפליקס (בארה"ב) ושיצאו מאז עוד כמה עונות, אז החלטתי לצפות בה מחדש. אולי רמת הריכוז שלי השתנתה מאז או שאולי אני השתניתי, כי העונה הראשונה הייתה טובה יותר ממה שזכרתי. כשהגעתי לעונה השנייה כבר הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. בפרק הסיום של העונה השנייה ידעתי שמדובר בקלאסיקה. ומשם זה רק השתפר.
בעונה השישית והאחרונה שלה, גם שאר העולם הבין איזו סדרה נהדרת זו. "שיטס קריק" קטפה השנה 9 פרסי אמי (!), מספר שיטשיא לקומדיה בשנה אחת, וביניהם הפרסים על בימוי, על כתיבה ועל סדרת הקומדיה הטובה ביותר, וכל ארבעת חברי הקאסט הראשיים חזרו עם פסלון הביתה.
קשה להסביר למה "שיטס קריק" היא סדרה כל כך טובה וכל כך יוצאת דופן. אחרי העונה הראשונה וההלם של בני המשפחה העשירים מדי מהמקום בו הם מוצאים את עצמם, הם מתחילים להסתדר, להתחבר לתושבים המקומיים וליהנות, ואלה בדיוק הסיפורים שהופכים את הסדרה לכל כך אנושית ומקסימה.
מה שמיוחד ב"שיטס קריק" זה הקאסט הראשי וההופעות המדהימות שהם נותנים שם. ג'וני רוז (יוג'ין לוי) הוא האבא העשיר-לשעבר שצריך להתחיל לדאוג למשפחה שלו בלי הכסף והכוח; דיוויד רוז (דניאל לוי, שגם במציאות הוא הבן של יוג'ין לוי) הוא הילד המפונק, הנוירוטי והסטייליסט שנראה כל כך מחוץ למים בעיירה הזו, שיכול להיות בלתי נסבל ומקסים בו זמנית; ואלקסיס רוז (אנני מרפי), הילדה המפונקת עם הניסיון העשיר מדי לגילה ושלא כל כך טובה בלקרוא סיטואציות חברתיות, שמתהלכת על קו התפר בין קלישאה של ילדה עשירה ובין בת אדם אמיתית, ועושה זאת בצורה מעוררת השראה. מעל כולם בולטת מוירה רוז (קתרין או'הארה) עם התלבושות המהממות והמוזרות שלה – שחקנית אופרת סבון לשעבר שבטוחה שהיא מתת האל לאנושות ומשוויצה באוצר מילים מגוון במבטא לא ברור. ייתכן מאוד שקתרין א'והארה מבצעת פה את התפקיד הטוב בחייה כדמות שבטוחה שהיא מפורסמת, אהובה ומוכשרת, שמנסה לשכנע את עצמה ואחרים שכולם יודעים מי היא, ומתמודדת באופן די היסטרי כשהיא מגלה שזה לא בדיוק המצב.
אבל יש לא מעט סדרות עם הופעות מדהימות של כל אנשי הצוות, אז אולי דווקא ההומור הוא זה שהופך את "שיטס קריק" למיוחדת. יש רגעים בהם אני צופה בסדרה ומתפקע מצחוק אפילו כשאני לבד, ויש סצנות שצריכים לראות כמה פעמים כדי לקלוט את כל הבדיחות. הסצנות המצחיקות ביותר הן שיחה רגילה בין בני המשפחה שנאלצים לחלוק חדר במוטל מוזנח שמתפתחת לתחרות צעקות והרגעים בהם מוירה נהיית היסטרית בגלל אחת ה"ילדות" (הפאות) שלה. ברגעים מסוימים הסדרה נמצאת בטופ של הסדרות הכי מצחיקות בטלוויזיה, אבל למרות כל ההומור שיש בה, הסדרה לא מלאה ברגעים המטורפים האלה.
אז אולי העלילה והכתיבה הן אלה שמרוממות את הסדרה כמה רמות מעל השאר? טוב, זו לא הסדרה הראשונה עם פרמיס של "דג מחוץ למים", אבל היא בהחלט מתקדמת בכיוונים לא צפויים ומתמקדת בהיבטים שונים ממה שנהוג בסדרות כאלו – ההתעסקות המפתיעה במיניות של דיוויד, מערכת היחסים של ג'וני ומוירה, וכיצד הדמויות מתחילות את החיים החדשים שלהן בלי האמצעים שאליהם הן רגילות. הרבה סדרות מתחילות עם דמויות ראשיות בלתי נסבלות שאמורות להתחבב על הקהל ככל שהסדרה מתקדמת, אבל זה מפתיע שהסדרה הצליחה לגרום לזה לקרות בכזאת הצלחה. ההתפתחויות בחיים ובאופי של הדמויות מרגישות אמיתיות, וכבר אחרי עונה וקצת אתם תתאהבו בדמויות יחד עם כל הפגמים שלהן. גם דמויות המשנה ומערכות היחסים בינן לבין הדמויות הראשיות אמינות וכנות, וכך גם החברויות והאהבות שמתפתחות. אני לא חושב שיש אפילו דמות מיותרת אחת – כל אחת מהן חשובה כדי להכיר דמות מסוימת, כדי לפתח דמות אחרת או כדי להניע את העלילה בצורה אורגנית. בשום רגע הסדרה הזאת לא מרגישה אובר דה טופ, לא באורך שלה (הם סיימו לספר הכל אחרי 6 עונות והפסיקו בדיוק בנקודה הנכונה, כשיש טעם של עוד), לא בבדיחות ולא במופרכוּת.
הסדרה טובה כל כך בזכות השילוב והאיזון של כל המרכיבים האלו, אבל בעיקר בזכות הנשמה והאהבה של היוצרים לסדרה שלהם. אם תקשיבו לנאומי קבלת האמי של כל המעורבים בסדרה (היא זכתה בכמה פרסי אמי, אם לא שמעתם), הם ידברו על כמה אהבה וקבלה יש בסדרה הזו. וזה נכון לגמרי – יש פרקים שבהם תבכו מרוב החמימות והאהבה שהסדרה הזו נותנת לצופים ולדמויות שלה; יש פרקים שתסיימו לראות ומיד תתקשרו לאנשים שאתם אוהבים ותתחננו שהם ייתנו צ'אנס לסדרה הזו (וזה בעצם מה שאני עושה כאן בשבילכם). זו סדרה שתסיימו כל עונה שלה עם חיוך מטופש על הפנים, ולא תהיה לכם בעיה לחזור ולצפות בה שוב ושוב.
כמה כיף לכתוב על סדרה שהתחילה ונגמרה, שצפיתי בה בזמן אמת ושזכתה להכרה ביקורתית (גם אם הגיעו לה בעונות הקודמות עוד כמה פרסים). זו כנראה הסדרה היחידה שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר ולדעת שהם יתאהבו בה לפחות כמוני.
בטוח שזמינה בנטפליקס?
אני חושב שהוא מדבר על נטפליקס בארה"ב
אבל הוא מוזמן לתקן בעצמו
כמו שיוהנתן אמר, הסדרה זמינה בנטפליקס בארה"ב.
לצערי, אין לי מושג איפה היא זמינה בארץ, אבל האנשים עם המקורות אולי יוכלו לענות על זה.
ממש מוזר לי שאף ערוץ ישראלי
לא אימץ אותה עד עכשיו. אני גרה בחו״ל וצפיתי בה דרך נטפליקס באנגליה, אבל הייתי בטוחה משום מה שהיא מוקרנת בישראל מזמן.
לגמרי מסוג הסדרות שהייתי מצפה למצוא במקום של כבוד ביס קומדיה או משהו.
אכן סדרה מצוינת
לקח לה זמן לתפוס אותי, אבל ברגע שהם הפסיקו לנסות להיות הגרסה הקנדית של משפחה בהפרעה (ייתכן שזה הכל בראש שלי והם אף פעם לא באמת ניסו), התאהבתי בדמויות. ההיבט המפתיע בהתעסקות במיניות של דיוויד זה שהם לא ממש מתעסקים בה, אלא מתייחסים אליה, כראוי, כמשהו טבעי לחלוטין. אגב, המלצרית במסעדה, טווילה, היא גם הבת של יוג׳ין לוי, שרה לוי.
כמו שאמרתי, גם אותי לסדרה לקח זמן לתפוס.
לא יודע עד כמה היא ניסתה להיות משפחה בהפרעה, אבל ברגע שהטראומה של המעבר של המשפחה היה פחות בפוקוס ויותר איך ממשיכים מכאן, היא הפכה להיות מעולה מבחינתי.
אכן, יש את המימד שבו לא מתעסקים כמעט כלל במיניות של דייויד, וכשמתעסקים במיניות (גם של דמויות אחרות) הכל מתקבל נורא בהבנה ואהבה. זה לא העולם שאנחנו חיים בו, אבל זה ממש מקסים.
לגביי שרה לוי
קלטתי את השיוך המשפחתי רק בעקבות הזכייה באמי, כשוידאו היסטרי של התגובות שלה לזכיות נהיה ויראלי.
לגלות שטווילה היא בת למשפחת לוי גורם לסדרה להרגיש עוד יותר כמו פרויקט משפחתי מלא בכוונות טובות וחום אנושי.
כתבו עליה כאן בתוך דיון לפני כמה שבועות, מי זוכר/ת באיזה דף?
אולי בעמוד הסדרה שלה?
פה?
לפני כן.
יש מצב שזה היה במסגרת הדיון
בזכיות שלה באמי.
היה עוד דיון אחד מוקדם יותר אבל אני לא מצליחה להיזכר באיזה הקשר/עמוד זה היה.
טוב, זה לא היה במסגרת האמי
זכרתי שכתבו עלייה בהקשר הזה (כאן) אבל לא התפתח דיון סביב זה.
אולי מישהו אחר יצליח לאתר איפה זה היה.
אני רק בהתחלה ואני נהנה יותר מהצפוי
כולם הכינו אותי לזה שההתחלה קשה, ושייקח זמן, ושאסור להישבר. אבל האמת שכבר מהפרק הראשון יש בה משהו מיוחד – זה מרגיש קצת כמו מה היה קורה אם בני אדם אמיתיים היו נזרקים לחיים של סיטקום. כלומר, נכון, הם כולם בני אדם מוקצנים, אבל זה מה שהם – בני אדם מוקצנים, לא "דמויות". זה נכון בעיקר לגבי דיוויד וג'וני, וגם להרבה מדמויות המשנה.
בסה"כ היא אכן לא קורעת מצחוק, אבל היא גם לא מנסה, וכשהיא כן מנסה, זה לרוב עובד, אז דווקא כמעט ואין קרינג' לדעתי.
אז אמנם אני לא מתמוגג בינתיים, בעיקר כי קווי העלילה עצמם הם די נדושים כרגע ולא ממש מתפתחים למקומות מעניינים, אבל בהחלט מזהה פוטנציאל. נראה איך היא ממשיכה.
מעניין אותי אם המשכת ומה המחשבות שלך עד כה.
(ל"ת)
למען האמת, פרשתי בסוף עונה 3
היא בסדר, אבל לא הצליחה להתרומם בעיניי. אולי דווקא בגלל שחשבתי שההתחלה הייתה אחלה, לא הרגשתי שהיה איזשהו שיפור משמעותי מאז.
אם סיימת את עונה שלוש והחלטת לא להמשיך אז היא באמת לא בשבילך.
העונות השלישית והרביעית הן הכי מוצלחות בעיניי, גם כי הן מצחיקות וגם כי הן מרגשות מאוד.
מצד אחד סדרה חמודה
ומצד שני לא קנתה את ליבי.
מאוד אהבתי את האח והאחות, הם פשוט כאלה חמודים שלא איכפת לי כל כך מה ומי, העיקר שהם על המסך, ואני מאוהבת במבטא של האמא, שמדברת רגיל ואז בסוף משפט פיתאום עוברת למבטא מומצא של "עשירים", פשוט קורע.
גם הערכתי את את החלטת להקיף אותם באנשים נחמדים וחיוביים שמקבלים את השטויות שלהם. למרות שחוסר הציניות ממש מוריד לי אישית בשלב מסוים. צריך לתת רגל על הגז לפעמים, לא?
מה שלא אהבתי זה שהעלילה לא משנה לסיפור, כאילו, זה שהם עשירים שנפלו מגדולה כמעט לא משחק מלבד בכמה פרקים אולי בהתחלה? (ראיתי את העונות הראשונות מזמן). אז הם חיים במוטל ויש להם בגדים מהממים והאמא היא פרימדונה, אבל בגדול זהו. כל סיפור הרקע יושב על עלילות סיטקום רגילות לחלוטין. התאהבויות, עבודה, תככים במקהלה, הכל רגיל כזה. אין את היחוד שהקונספט דורש של ההתנגשות הקומית בין התרגלות לחיי עושר מופרכים לבין הצורך לחיות במוטל דרכים בעיירת אפיקי חרא. רק סיטקום גנרי שמתעלה מעל השאר בזכות משחק חינני.
אה וגם ,כל מי שאהב שיראה best in show
(ל"ת)
התייאשתי אחרי עונה ורבע
אבל לעומת זאת די התאהבתי ב 'I'm Sorry שהיא נפלאה ומאד משעשעת גם אם נטולת סיפור לחלוטין
סדרה עם לב ענק
אין ספק שזו אחת הסדרות שהכי שבו את לבי וגרמו לי להתאהב בגיבורים שלה מהשנים האחרונות.
באופן אישי אני חושבת שכל האזהרות לגביי כמה העונה הראשונה גרועה וכמה צריך להתגבר עליה כדי להגיע לחלק הטוב, הן קצת מוגזמות. הסדרה היחידה שראיתי שבה ממש הרגשתי שזה המצב הייתה Parks and Recreation.
בשיטס קריק יש התפתחות הדרגתית של הדמויות, הן צומחות וחושפות עומק מפרק לפרק. אז ברור שבהתחלה הן יותר שטחיות ויותר מעצבנות ופחות קל להתחבר אליהן, אבל זה חלק מהעניין. זה נותן להן קשת עלילתית שנבנית באופן אמין לאורך הסדרה.
באישהו שלב בצפייה הן פשוט הופכות לדמויות שאתה רוצה שיצליחו, שאיכפת לך מהן, שנוגעות לך בלב. אין הרבה סדרות בימינו שמצליחות לעורר אמפתיה כזו לדעתי. אין הרבה סדרות שלא מכוסות במעטה עבה מאוד של ציניות.
עוד לא ראיתי את העונה האחרונה ואני מחכה מאוד להשלים אותה, אבל כל מה ששמעתי לגביי איך שהסדרה נגמרה גורם לי להאמין שזו סדרה שהייתה ברת מזל להסתיים כפי שיוצריה תכננו, ובדיוק בנקודת הזמן הנכונה מבחינה עלילתית. בעיקר עם קומדיות משפחתיות, יש נטייה חזקה למרוח הצלחות לעונות רבות. איזה כיף שבמקרה הזה הצליחו לסיים את הסדרה בנקודת השיא ולא לתת לה לדעוך בשביל רווח קל.
זאת הבעיה שלי איתה ביחס לparks and recreation
שהיא באמת הסדרה שהייתי משווה אליה (כיוון שהדגש הוא לא על המשפחה העשירה שירדה מנכסיה כמו ב"משפחה בהפרעה" אלא על אוירת העיירה הקטנה). מחלקת גנים ונוף (לפחות אחרי השישה פרקים הראשונים והאיומים שלה) מלאה בדמויות עם אפיון מאוד מדוייק ויחודי, והעיירה הפיקטיבית בסדרה עשירה להפליא ומלאת חיים.
אחרי בערך עשרה פרקים של שיטס קריק, התחושה היא שבעולם של הסדרה יש בערך 8 אנשים, שגרים בעיירה עם שלושה לוקיישנים, ועם אפיון מאוד משעמם. ועד כמה שאני אוהב קומדיות מחממות לב, ומוכן לסלוח להן אם הן לא מאוד מצחיקות, הכל בסדרה הזאת מאוד מונוטוני.
בקרוב אצלנו, סוף סוף
נראה שהסדרה נרכשה על ידי הוט
אכן נרכשה ותעלה עוד מעט
פרק אחד בכל יום בשבוע מה-14 בפברואר, ב-HOT3. ובכל יום ראשון תעלה עונה אחת במלואה ל-VOD.
מצויין, הגיע הזמן באמת
גם לטובת הצופים בארץ, וגם כי אני מקווה שאוכל לצפות סוף סוף בעונה האחרונה שלה באתר
.
את העונות הקודמות הורדתי בנטפליקס במהלך גיחות לאנגליה (היא לא זמינה בגרמניה), אבל בימי הקורונה זו קצת פחות אופציה.